סמכות בימ"ש למשפחה לדון בתביעה לפירוק השיתוף בדירה

ההליך

1. בעלי הדין חלוקים בשאלה, האם מוסמך בית המשפט לענייני משפחה לדון בתביעת המבקשת לפרוק השיתוף בדירת הצדדים (להלן: "הדירה") או שמא הסמכות מסורה לבית הדין הרבני?

העובדות הצריכות לענין

2. הצדדים הינם בעל ואשה המתגוררים בנפרד תקופה של כשנתיים ומחצה. המשיב מתגורר בארץ, בעוד המבקשת וארבעת ילדי הצדדים מתגוררים בארה"ב.
3. המבקשת ניהלה כנגד המשיב הליכים משפטיים בארה"ב, לרבות בנושא מזונות הילדים, אשר נפסקו על ידי בית המשפט בארה"ב.
4. ביום 19.11.2014 הגישה המבקשת לבית משפט זה תביעת מזונות (להלן: "תביעת המזונות") שעילתה אי תשלום המזונות שנפסקו בארה"ב (תביעה שנמחקה לאחרונה בהסכמה).
5. ביום 21.1.2015 הגיש המשיב לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב תביעה שכותרתה "כתב תביעה מתוקן לשלום בית ולחילופין גירושין וכל הכרוך בו משמורת ילדים/חטיפת ילדים, רכוש, ומזונות אישה".
6. יום לאחר מכן (22.1.2015) הגישה המבקשת את התביעה דנן לפרוק השיתוף בדירה ובו ביום הגישה בקשה לקבוע כי הסמכות לדון בתביעה זו הינה לבית המשפט. ביום 8.2.2015 הגיש המשיב את תגובתו וטען כי בית המשפט נעדר סמכות לדון בתביעה לפרוק שיתוף מאחר שהסמכות מסורה לבית הדין הרבני מכח תביעתו דלעיל.
7. ביום 12.2.2015 התקיים דיון בתביעת המזונות במהלכו בררתי את האפשרות לסייע לצדדים לסיים את המחלוקות ביניהם בהסכם כולל. או אז התחוור כי למרות רצונה הברור של המבקשת בגירושין, המשיב איננו מוכן לתת לה את גיטה ובלשונו של המשיב: "לשאלת ביהמ"ש אם אשתי תגיד לי שהיא לא תסכים לשלום בית אני עונה כי, באשר היותנו אנשים דתיים מבחינת ההלכה זה לא מעניין. אני יכול לקחת אותה לישראל ואת הילדים. לאחר שביהמ"ש חוזר על השאלה אני עונה כי, אני אומר שוב בצורה ברורה... במציאות עם ההרגשה שלי הקצים לא התחילו. בגלל שהיא נמצאת תחת דמיון ומחשבה מעוותת והיא צריכה טיפול. אני רוצה את האישה זאת. אני אוהב אותה אני אוהב את הילדים בשום פנים ואופן אני לא אוותר עליה, שופטים אותי על חיים ומוות ואני בוחר בחיים.".
8. משכך ומאחר שב"כ המשיב שבה והעלתה את הטענה, כי בית המשפט נעדר סמכות לדון בתביעה לפרוק השיתוף וביקשה שההכרעה בנדון לא תיפול על סמך טיעוני הצדדים בכתב אלא לאחר חקירת המבקשת, ומשהתחוור כי המבקשת עתידה לשוב לארה"ב תוך מספר ימים, הוריתי על קיום דיון בשאלת הסמכות.
9. ביום 17.2.2015 התקיים דיון בשאלת הסמכות במהלכו נחקרה המבקשת על ידי ב"כ המשיב והצדדים השלימו טיעוניהם בעל פה. ב"כ המשיב הבהירה כי היא מבקשת לראות בתגובת המשיב דלעיל משום בקשה לסילוק התביעה דנן על הסף מחוסר סמכות (עמוד 9 שורה 28).

דיון והכרעה

10. הלכה פסוקה וידועה היא, כי לא די בכך שתביעת גירושין כרוכה קדמה לתביעה שהוגשה לבית המשפט על מנת שבית המשפט ימשוך את ידיו מהכרעה בתביעה המאוחרת, שכן על המבקש לשלול את סמכות בית המשפט מוטל הנטל לשכנע כי תביעת הגירושין היא כנה וכי נושא הדיון נכרך כדין ובכנות (ר', למשל, בג"צ 426/87 איזמן נ. בית הדין הרבני, פד"י מב (1) 105, ע"א 11/80 גבעולי נ. גבעולי, פד"י לד (4) 155, ע"א 384/85 בן יאיר נ. בן יאיר, פד"י לט (4) 775)
11. על הלכה מושרשת זו חזר בית המשפט העליון גם בשנים האחרונות ("במרוצת השנים נקבע בפסיקה מבחן משולש לבדיקת כנות הכריכה של עניינים נוספים בתביעת הגירושין מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. במסגרת המבחן נבדק אם תביעת הגירושין שהוגשה כנה, וכן אם נעשתה כריכה כדין ואם הכריכה עצמה כנה (ראו, למשל, ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד(4) 155, 157 (1980)). במקרים שבהם נמצא כי אחד או יותר משלושת מבחני העזר אינו מתקיים, אזי הסמכות לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין אינה מוקנית לבית הדין הרבני גם אם הגשת התביעה קדמה לפתיחת ההליכים בערכאות האזרחיות." – בג"צ 8/58 פלונית נ. בית הדין הרבני האזורי בחיפה – מיום 21.1.2010)
12. בנדוננו רלוונטית בעיקר שאלת כנותה של תביעת הגירושין.
13. הלכה פסוקה היא כי כנות תביעת הגירושין הינה ענין שבעובדה הנקבע בהתאם למכלול הנסיבות, לרבות כתבי בי הדין וחקירות הצדדים. עוד נקבע כי תביעת גירושין איננה כנה "אם מתברר, שלמעשה אין בדעתו של הבעל להתגרש מאשתו ושהגיש את התביעה לגט אך ורק מטעמים טאקטיים, על-מנת לסכל את תביעת האישה לפני בת המשפט המחוזי, הרי ברור, שתביעתו זו לא הוגשה בכנות" (ע"א 384/85 הנ"ל, ור' גם רע"א 9357/96 הר נ. הר, פד"י נא (2) 618, 621, עמ"ש (ים) 29834-01-11 מיום 2.5.2011).
14. בנדוננו לא הגיש המשיב תביעת גירושין אלא תביעה "לשלום בית ולחילופין גירושין". כבר נשברו קולמוסים בשאלת מהותו של אנדרוגינוס משפטי זה ובשאלה האם ניתן לקבל את הטענה כי תביעת גירושין הכלולה בבריה משפטית משונה זו, הינה כנה? בתמ"ש 48183-03-10 (מיום 6.3.2011) סקר כב' השופט גרינברגר את פסקי הדין (רובם ניתנו לפני עשרות שנים) שדנו בסוגיה, תוך שהוא מצטט את פסק דין שביט הידוע (ע"א 866/75 שביט נ. שביט – לא פורסם) בו נקבע, כי על בית המשפט לבדוק את מהותה של התביעה לאשורה ("התביעה לא תוכר כתביעת גירושין לעניין זה (הסמכות – ש.ב.י) אם תביעת "הגירושין" אינה אלא כסות עיניים בלבד והוגשה שלא לשמה כי אם לשם שלילת סמכותו של בית המשפט המוסמך"). מוסיף על כך כב' השופט גרינברגר לאמור: "על כן, שומה על בית המשפט לבדוק בקפדנות את צעדיו של התובע בבית הדין הרבני על מנת לבחון את כנות כוונותיו, כדי לקבוע האם הגיש תביעותו אך ורק כדי לחסום בפני האישה את האפשרות של הגשת תביעה לבית המשפט האזרחי, או, לחילופין, שהיו לו כוונות כנות לתבוע גירושין כתביעה העומדת בפני עצמה".
15. חלקי עם הסוברים כי תביעת שלום בית ולחילופין גירושין כוללת סתירה פנימית ואיננה יכולה להחשב תביעת גירושין כנה. תמים דעים אני עם קביעתה של כב' השופטת צפת , על סמך הלכת שרגאי (בר"ע 120/69 שרגאי נ. שרגאי, פ"די כג (2) 171), לאמור :"להשקפתי, בתביעות כגון דא – היינו – תביעה לשלום בית ולחלופין גירושין, אינה יכולה לעמוד במבחני "כנות התביעה" לצורך ה"כריכה", שהרי הכנות נבחנת במועד הגשת התביעה (ע"א 257/87 פלד הנ"ל) ובתביעה שכזו, לא יכולה להיות מחלוקת, כי במועד הגשת התביעה, רצונו הראשוני של התובע בשלום בית שהוא תרתי דסתרי לגרושין" (תמ"ש 89700/97 – מיום 22.4.1999, וכן ר' ע"א 279/68 זילברפניג נ. זילברפניג, פד"י כב (2) 953).
16. ודו"ק, המבחן איננו מבחן הכותרת אלא מבחן מהותי. תביעה שהסעד הנעתר בה הינו "שלום בית ולחילופין גירושין" מטילה על בעל הדין המבקש מכוחה לשלול את סמכות בית המשפט, נטל כבד ביותר לבאר הכיצד טוען הוא בכנות לגירושין בעוד באותה נשימה עותר הוא לשלום בית?!
17. הטענה לפיה החפץ בגירושין פותח בשלום בית תחילה איננה פותרת את הקושי האמור. השאלה איננה האם לגיטימי שבעל דין יעתור לשלום בית למרות שהוא מבין כי הסיכויים לכך אינם גבוהים. השאלה היא, האם יכול בעל דין לטעון בכנות כי באותו זמן ממש, במועד הגשת התביעה, הוא חפץ גם בשלום בית וגם בגירושין? ברי כי באשר איננו מניחים שבעל הדין לוקה בפיצול אישיות, אין הוא יכול לטעון כי הוא חפץ בכנות בדבר והיפוכו באותו זמן ממש!
18. גם הטענה לפיה לגיטימי לטעון לשלום בית אך להסכים לגירושין אם לא יעלה שלום הבית יפה, איננה רלוונטית לפי עניות דעתי. עתירה לסעדים חלופיים המוציאים זה את זה הינה לגיטימית, אך לא ניתן לבסס את כנות תביעת הגירושין בהצהרה כי במקרה של כשלון שלום הבית עותר התובע לגירושין. הצהרה כזו איננה יותר מאשר קבלת הדין, שהרי ברי כי אם ייכשל שלום הבית לא יהא מנוס מגירושין. השאלה הרלוונטית איננה מה יקרה אם ייכשל שלום הבית, אלא מה רצונו הכן של בעל הדין במועד הרלוונטי, וכאמור מוקשה בעיניי כיצד יכול בעל דין לטעון כי הוא כן בבקשו סעדים סותרים בו זמנית!
19. בנדוננו, לא זו בלבד שלא עלה בידי המשיב להרים את הנטל המוגבר לענין הוכחת כנות תביעתו הסימולטנית לגירושין ולשלום בית כאחד, אלא שהמשיב הודה יותר מפעם אחת, כי רצונו הכן והאמיתי איננו בגירושין אלא בשלום בית. במה דברים אמורים?
    • א. התביעה שהוגשה לבית הדין הרבני עוסקת רובה ככולה בעתירת המשיב לחייב את המבקשת "לשוב" עם ילדי הצדדים ארצה לשלום בית, כאשר ברי מכתב התביעה עצמו שהמשיב איננו חפץ בשום אופן בגירושין ("אשר על כן מבקש הבעל בכל כוחו כי כת"ר יורה על שלום בית ושובה של האישה עם ילדיהם לארץ ישראל. שכן במשך עשר שנות נישואים שהיו בין הצדדים יחסי הצדדים היו מעולים. ורק באם לא יהיה מנוס כלל וכלל מבקש הבעל להכריע בסוגיית גירושי הצדדים". – סעיפים 26-28 לתביעה, ההדגשה לא במקור, וכן ר' סעיפים 45-46 לתביעה).
    • ב. יודגש, כי לא מצאתי בכתב התביעה עתירה לחייב את המבקשת לקבל גט (קו"ח לכפותה לכך) וכל שהתבקש הוא "להכריע בסוגיית גירושי הצדדים" והדברים אומרים דרשני, באשר לכוונתו האמיתית של המשיב.
    • ג. כאמור לעיל, בדיון שהתקיים ביום 12.2.2015 הצהיר המשיב בריש גלי: "אני רוצה את האישה זאת. אני אוהב אותה אני אוהב את הילדים בשום פנים ואופן אני לא אוותר עליה.".
    • ד. בתום הדיון שהתקיים ביום 17.2.2015 התעקש המשיב להצהיר לפרוטוקול דברים, אשר לפי התרשמותי נאמרו בנסיון לתקן במשהו את הרושם החד משמעי שהותירה הצהרתו דלעיל. דא עקא, גם בזו הפעם, נשמעה המיית ליבו של המשיב לפיה הוא חפץ באמת ובתמים בדבר אחד ויחיד: חזרה לחיי שלום בית עם המבקשת אותה הוא אוהב. בלשונו של המשיב: "אני אומר בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, לזרוק 15 שנה עם 4 ילדים, אני מאוד אוהב את האישה ואת הילדים אני רוצה למצות עת העניין של שלום בית לא מיצינו.". אמת, המשיב הצהיר בסיפת דבריו, מצוות אנשים מלומדה, "שאם היא לא רוצה את הענין הזה בוודאי שאני אתגרש", אך ברי כי מבחינתו המדובר בגזירת גורל. יתירה מזו, ניכר שהדברים נאמרו לצרכי הדיון בשאלת הסמכות, וניכרים דברי אמת שנאמרו באופן ספונטני בדיון מיום 12.2.2015.
    • ה. אין חולק, כי המבקשת הגישה תביעת גירושין עוד ביום 18.11.2014 (הצהרת בא כוחה עמוד 5 שורה 20 לפרוטוקול מיום 17.2.2015, שלא הוכחשה). לשון אחר, עוד בטרם הוגשה תביעת המשיב לבית הדין הרבני כבר הצהירה המבקשת בצורה מפורשת כי חפצה הינו להתגרש על אתר. את תביעתו של המשיב יש לבחון באספקלריה זו, ולכן תביעת "הגירושין" של המשיב הינה, למעשה, כתב הגנה מפני תביעת הגירושין של המבקשת, כתב הגנה בו מתנגד המשיב חד משמעית ליתן גט ועותר לחייב את המבקשת לשוב לחיי שלום בית.
      
      אכן, הלכה פסוקה היא כי מקום תביעת גירושין המוגשת למרות ידיעת התובע כי בן זוגו מסכים לכך, לוקה בחוסר כנות (ע"א 213/77 פיינברג נ. פיינברג, פד"י לא (3) 831, 836) והדברים חלים  בנדוננו מקל וחומר.
20. אמור מעתה: חפצו האמיתי, ולמעשה היחיד, של המשיב הינו לשקם את נישואיו עם המבקשת. הדבר נלמד מתביעתו הוא, מהקשר הגשתה לאחר תביעת גירושין של המבקשת ומצהרותיו בדיונים בפניי.
21. יפים לכאן הדברים שנאמרו בתיק 976383/1 (כב' הדיינים, שמואל גמזו, יצחק אושינסקי וישראל דב רוזנטל) לאמור: "הרי שבנדון כפי זה שלפנינו, שהבעל טוען כיום בלהט כי הוא תובע שלום בית ולא גירושין וכי הוא אוהב את אשתו בכל מאודו ("אהבת נפש", כלשונו) ורוצה לחיות עמה ועם הילדים, וכן מבקש הפניית הצדדים לטיפול פרטי ולא דרך יח"ס כדי לייעל את הטיפול הזוגי, אכן קיימת סברה לקבוע כי התביעה העיקרית מבחינתו היום היא לשלום בית, ויש בכך כדי להשליך על תביעתו בעת פתיחת התיק, דהיינו כוונה לשלום ולא לגירושין, כאשר המסקנה המתבקשת היא שתביעת הגירושין לא היתה כנה, וממילא אין בכוחה להקנות סמכות בית הדין בנושאים הכרוכים" – החלטה מיום 18.6.2014).
22. משבתביעת שלום בית עסקינן, נשמט הבסיס לטענת חוסר הסמכות ודינה להדחות.
23. למסקנה בדבר חוסר כנות תביעת המשיב כמו גם למסקנה שאין הוא יכול להשמע בטענת חוסר סמכות, הייתי מגיע גם לנוכח צעדים בהם נקט המשיב, שהינם על גבול הפלילים (אם לא פליליים ממש). במה דברים אמורים?
    • א. ב"כ המבקשת הגיש לבית המשפט "גילוי דעת" שניתן לבקשת המשיב על ידי "בית דין צדק דליקוואוד" מניו יורק, ומופנה למבקשת, בו נאמר בין היתר כלהלן: "...התקשר אלינו בעלך הר"ר הי"ו והודיענו שמוכן להתדיין אתך בפני בית דינו של גאב"ד ב"ב שליט"א ואף שלח לנו שט"ב חתום אצל ב"ד הנ"ל, אשר ע"כ מובן מאליו שעליך לדון עם בעלך אך ורק בפני ב"ד ולהפסיק מיד תהליכי ביהמ"ש בכלל, ובפרט לבטל הדיון שהוקבע בבית משפט לענייני משפחה בת"א ליום כ"ג שבט (12 לפברואר 2015) הבעל"ט. ".
      
      בשולי דברים אלה נכתב "גילוי דעת" של רבני בית הדין של הרב קרליץ, שהחרו החזיקו אחרי הדברים האמורים וביתר שאת, לאמור: "אנו החתומים מטה מצטרפים להנ"ל וביתר שאת וביתר עוז לאחר שהנ"ל פונה לערכאות, כאשר ברור שכל הדיונים בכל עניין שהוא בין בני הזוג הנ"ל צריכים להיות בפני בית הדין, ומאחר שהנ"ל חתם על שטר בוררות לדון בכל הנושאים הכספיים וכל שאר הדברים, אין שום היתר לדון בשום מקום שהוא מלבד בית הדין הדן על פי הדת".
    • ב. פנייתו של המשיב לטריבונלים חלופיים, וחתימתו על שטר בוררות להתדיין בפניהם, היא היא המעידה כי אין כל כנות בתביעה שהניח בפני בית הדין הרבני.
      הלכה פסוקה היא כי משמעותה של כנות הינה הגשת תביעת גירושין כרוכה מתוך מאמץ כן להגיע להתדיינות יעילה ולפתרון צודק ומעשי בנושא" (ע"א 384/85 הנ"ל, ההדגשה לא במקור). בעל דין הפונה במקביל לכמה טריבונלים באותו ענין ממש, מעיד על עצמו כי אין לו כוונה להגיע להתדיינות יעילה, צודקת ומעשית בבית הדין הרבני. ניתן לומר כי לא רק שתביעת הגירושין דנן היא (אם בכלל) "לחלופין" אלא שמבחינתו של המשיב גם בית הדין הרבני הנכבד עצמו הוא "לחלופין".
    • ג. הלכה מושרשת היא, כי מצודתו של עקרון תום הלב פרושה גם על נושא כנותה של תביעה כרוכה בבית הדין הרבני ("דומה עלי, שמשבא לעולמנו עקרון תום הלב בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ומשנתקבל עיקרון זה כעיקרון, אשר מצודתו פרושה - מכוח הוראת סעיף 61(ב) של חוק החוזים (חלק כללי) - על כלל המערכת המשפטית בישראל (ראה בג"צ 566/81[5], בעמ' 109), מן הראוי שעיקרון זה ישמש כנקודת מוצא וכקו מנחה גם בסוגיית הכריכה לפי סעיף 3לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין)..." - ע"א 700/81 פז נ. פז, פד"י לח (2) 736). לטעמי, לא יכול המשיב לטעון כי הוא מנהל בתום לב הליך בבית הדין הרבני, כאשר בד בבד הוא פונה לטריבונלים חלופיים.
    • ד. הדברים קל וחומר, עת המשיב מנסה בדרכי איום ובכפיה, לשלול מהמבקשת את זכות הגישה לערכאות, שהוכרה זה מכבר כזכות שהיא נעלה על זכות יסוד (ע"א 733/95 ארפל אלומניום נ. קליל תעשיות בע"מ, פד"י נא (3) 577). הדברים קיבלו ביטוי ברור ומצמרר כאחד, במכתב ששיגר הטוען הרבני מטעם המשיב לב"כ המבקשת לאמור: "הנני להודיעך כי על מרשתך לבטל לאלתר את כל תביעותיה בבית המשפט לענייני משפחה. אי הענות מידית עלולה לגרור אחריה כתב סירוב והוקעת מרשתך ועוד מחיי הקהילה" – כך!
    • ה. לשון אחר, המשיב מודיע למבקשת באמצעות בא כוחו, כי אם לא תמשוך את תביעתה, יבולע לה כדבעי. ודו"ק, בהנחיה מס' 4.1111 להנחיות היועץ המשפטי לממשלה, נאמר במפורש, כי "הוצאת כתב סירוב נגד בעל דין שהגיש תביעה אזרחית, או פרסום כתב סירוב שכזה, במגמה לגרום לו לבטל תביעתו...וכן הוצאת כתב סירוב נגד אדם במטרה לחייבו להתדיין בפני בית דין דתי, עולה לכאורה לכדי עבירה פלילית של שיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק.".
    • ו. מעת שהמשיב בחר ללכת בדרך לא דרך, ולאיים בנקיטת צעדים שהינם פליליים לכאורה, אבדה לו הזכות לבקש מבית המשפט כי ימשוך את ידו מברור הליך, בטיעון כי הגיש בתום לב הליך מקביל. הלכה פסוקה היא, כי "עקרון תום-הלב מהווה עקרון-על בשיטתנו המשפטית...מעקרון זה נגזר כי על בעלי הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת ובתום-לב. עליהם לפעול באופן סביר והוגן במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין." (ע"א 11319/05 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. שנפ, פורסם במאגרים, רע"א 8113/00 שפר נ. תרבות לעם (1995) בע"מ ואח', פ"ד נה(4) 433, 442). עליונותו של עקרון תום הלב בבחינת נורמת-על המרחפת מעל לכל תחומי המשפט ומעצבת אותם הינה אבן פינה בשיטתנו המשפטית ("...עקרון תום הלב הוא עקרון על המרחף מעל כל תחומי המשפט..." – ע"א 2070/06 תשתית ציוד ובינוי בע"מ ואח' נ. עו"ד יעקב גרינוולד כונס נכסים ואח' – פורסם במאגרים). עקרון על זה מחייב להשתיק בעל דין מלטעון כנגד סמכות בית המשפט כאשר בד בבד אותו בעל דין חותר תחת בית המשפט בדרכים אלימות.
    • ז. מערכת משפט חפצת חיים איננה יכולה להשלים עם איום על לגיטימיות פעולתה, תוך דריסת עקרון שלטון החוק והתעלמות מעקרונות יסוד חוקתיים, בלעדיהם אין תקומה לחברה דמוקרטית. כאשר המשיב ממריץ גופים כאלה ואחרים לנקוט פעולה שיש בה משום הוראה ואיום לסגירת דלתות בית המשפט, הרי במקרה כזה אין לו אלא להלין על עצמו כאשר בית המשפט דוחה את ניסיונו לגלגל עיניים לשמיים אגב השמעת טענות בדבר "כנות".
24. אשר על כן, עתירת המשיב כי ייקבע שבית המשפט נעדר סמכות לדון בתביעה לפרוק השיתוף נדחית.
25. בשים לב להתנהלות המפורטת לעיל, אני מחייב את המשיב לשלם למבקשת הוצאות בגין הליך זה וללא קשר לתוצאה הסופית בסך של 7,500 ₪.

ניתן היום,  כ"ט שבט תשע"ה, 18 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.