ת"א 17098-06 עיריית נצרת ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

התובעת, עיריית נצרת, רכשה מהנתבעת פוליסת ביטוח בשל "נזקי טבע" שיגרמו לנכסיה.

בפברואר 2003 התמוטט קיר תומך של בית-ספר שבוטח על-ידי הנתבעת. התובעת טענה כי הקיר התמוטט בשל גשמים כבדים שירדו ותבעה את המבטחת. זו טענה כי הגורם להתמוטטות אינו "נזקי טבע" אלא חפירות שבוצעו בחלקה סמוכה והחלישו את בסיס הקיר. לכן שיגרה הודעות צד שלישי כנגד כל בעליה הרשומים של החלקה ומחזיקי הקרקע.

לימים הסתיימה התביעה העיקרית בפשרה בה פיצתה הנתבעת את התובעת בסכום כולל של 330,000 ₪ (פ"ד מ-13/7/10) ואילו הודעת הצד השלישי המשיכה להתברר והיא העומדת להכרעה.

לאחר שמיעת הראיות מצאתי לקבוע כי הואיל ומדובר בחלקה היא רחבת ממדים (כ-23 דונם) שפוצלה לחלקות משנה נפרדות שכל אחת מהן בבעלות משפחה אחרת אין אחריות למי שמתגוררים בתתי-החלקות שאינן גובלות עם בית-הספר. קיימת אחריות לצ"ג 18 שהחזיק בתת-החלקה הסמוכה לקיר, וביצע את העבודות סמוך לבסיסו.

התביעה

1. התובעת בתביעה העיקרית, עיריית נצרת (התובעת או העירייה), רכשה מהנתבעת, הראל חברה לביטוח בע"מ (הנתבעת או המבטחת), פוליסת ביטוח לנזקי טבע שיגרמו לנכסי העירייה.

2. בין נכסי העירייה שבוטחו נמנה בית-ספר "אורט" (בית הספר), הממוקם בחלקה 43. חלקה 43 גובלת בחלקה 42 (חלקה 42 או החלקה) ומבחינה טופוגרפית גבוהה ממנה משמעותית. לפיכך הוקם קיר תמך (הקיר או קיר התמך) שמפריד בין החלקות ותומך בעפר שבחלקה הגבוהה יותר.

3. ב-23/2/03-24/2/03 התמוטט קיר התמך לתוך חלקה 42, וכתוצאה מכך נגרמו לנזקים לבית-הספר והיה צורך לשקמו ולהקים קיר תמך חדש. התמוטטות של קטע קיר נוסף, קטן יותר, ארעה כשנה לאחר מכן, בפברואר 2014.

4. העירייה טענה כי הקיר התמוטט כתוצאה מגשמים כבדים שירדו באותה תקופה ומכאן שמדובר ב"נזקי טבע" שמכוסים בפוליסה. לפיכך תבעה את עלות השיקום בסך של 760,288 ₪.

5. הנתבעת הכחישה את חובתה לפצות את העירייה וטענה כי התמוטטות הקיר לא נגרמה בשל הגשמים אלא כתוצאה מחפירות שבוצעו בחלקה 42 ו"נגסו" ברצועת הקרקע הסמוכה לקיר וכך ערערו את יסודותיו. משכך שלחה הודעת צד ג' כנגד כל בעליה של החלקה הרשומים לפי נסח טאבו מ-5/3/05 (נ/ 13) וגורמים נוספים שלטענתה החזיקו בחלקה בתקופה הרלוונטית.

    

6. ב- 13/7/10 ניתן, במסגרת גישור, פסק דין חלקי לסילוק תביעת העירייה באופן שחברת הביטוח הסכימה לשאת בתשלום סך כולל של 330,000 ₪ לעירייה ולאחר מכן המשיך ההליך להתנהל במישור היחסים שבין שולחת ההודעה לצדדים השלישיים.

   המחלוקות

7. הצדדים השלישיים אינם עשויים מקשה אחת – כל אחד וטיעונו וכל אחד ונסיבותיו הייחודיות – אולם ניתן לצמצם את המחלוקות לשלוש סוגיות מרכזיות: אחת, זכותה של הנתבעת לתבוע תחלוף. לטענת צ"ג הואיל והפוליסה מפצה על "נזקי טבע" המבטחת אינה זכאית לתבוע תחלוף בטענה של רשלנות. במחלוקת זו מצאתי לקבל את עמדת הנתבעת. שניה, אחריות צ"ג רק מכוח היותם בעליה הרשומים של החלקה. לטענת הנתבעת הואיל ולא בוצע פירוק שיתוף כדין אחראים כל הבעלים יחד ולחוד, גם אם בפועל פוצלה החלקה למספר תתי חלקות. במחלוקת זו מצאתי לקבל את עמדת צ"ג ולקבוע כי האחריות היא לפתחו של הבעלים בתת-החלקה הסמוכה לקיר בלבד. שלישית, סיבת התמוטטותו של הקיר. במחלוקת זו מצאתי לקבל את עמדת הנתבעת ולקבוע כי הקיר התמוטט בשל החפירות.

8. נפנה לבירור המחלוקות כסדרן, ובדרכנו נתייחס גם לסוגיות משנה ייחודיות הנוגעות רק לחלק מן הצדדים השלישיים.

   זכות הנתבעת לתחלוף

9. הודעת הצד השלישי נשלחה מכוחו של סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"ד-1984, שמקנה למבטח זכות לתבוע ממזיק שיפוי על סכומים ששילם למבוטח, ובלשון החוק: "היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם".

10. טענתם הראשונה של צ"ג היא כי במקרה הנוכחי לא יכולה לקום לנתבעת זכות תחלוף. טעם הדבר – הפוליסה כיסתה "נזקי טבע". חזקה כי המבטחת פיצתה את העירייה רק לאחר ששוכנעה כי הקיר נפל בשל "נזקי טבע" והיא מנועה מלדרוש שיפוי בטענה שההתמוטטות ארעה מסיבה אחרת. לשון אחר – אם הקיר התמוטט כתוצאה מ"נזקי טבע" אין לעירייה ולנתבעת עילת תביעה כנגד צ"ג; ואם התמוטט כתוצאה מחפירה הנזק כלל אינו מכוסה בפוליסה.

    מדובר בטענה כבדת משקל שאינה מופרכת מיסודה, אך בנסיבות המקרה מצאתי לדחותה.

     

     

11. צודקים צ"ג בטענתם כי זכות התחלוף גדורה באותן עילות שנמנו בפוליסה ואינה מאפשרת למבטח לקבל שיפוי על תשלומים שאינם נובעים מהוראותיה המחייבות של הפוליסה (י. אליאס, דיני ביטוח, (מהדורה שניה 2009) 1090 (אליאס)). תנאי לתחלוף הוא כי המבטח שילם פיצוי מכוחה של הפוליסה וכי למבוטח עצמו הייתה עילת תביעה כנגד המזיק בגין אותו הנזק. עם זאת, יש לזכור כי פסיקת בית-המשפט הכבידה ידה על מבטחות וקבעה כי מקום בו הפוליסה נתונה לפירושים שונים יש לבחור את הפירוש המזכה את המבוטח בפיצוי. פועל יוצא הוא שבכל הנוגע לזכות השיבוב אין להחמיר עם מבטח שפיצה מבוטח במסגרת פשרה סבירה, שכן ככל שהפוליסה מאפשרת זאת היה עליו לפצות את המבוטח אף אם יש חילוקי דעות. "אם קיימות אפשרויות לפרושים שונים של הפוליסה או של העובדות שבעטיין דורש המבוטח את הפיצוי על-פי הפוליסה, וחברת הביטוח מעדיפה את הפירוש המזכה את המבוטח בתשלום, לא יורשה המזיק לפשפש בשקולי חב' הבטוח, לפסלם ולדרוש הכרעה שיפוטית בשאלת חבות חב' הבטוח כלפי מבוטחה, כאילו היתה זו התדיינות בין המבטחת והמבוטח" (ע"א 7184/94 הכשרת היישוב נ' השמירה, פ"ד נ(4) 567 [1997]; וראו גם עדי סומך, תאונות פח ושיבוב רכב [2013] 149 ואילך). מקל וחומר שאין להחמיר עם מבטח מקום בו הפשרה משקפת פיצוי חלקי שמעיד על כך שהמבטח דבק בעמדתו כי אינו מוכן לשאת במלוא האחריות (אליאס שם; והשוו גם פרידמן וכהן, ריבוי חייבים, דיני חיובים - חלק כללי (1994) 295). אמת-המידה היא אפוא "סבירות התשלום" (7184/94 הנ"ל).

12. נשוב לענייננו ונמצא כי התשלום לעירייה היה סביר. אכן, אין ספק כי הפוליסה מכסה "נזקי טבע", אולם אין לשלול מן העירייה והמבטחת את הזכות להוכיח כי הקיר נפל מצירופם של שני גורמים – חפירה שהחלישה את יסודותיו ונזקי טבע שמוטטו אותו. גם אם הגשם תרם להתמוטטות הקיר עדיין קיימת לעירייה – ולנתבעת שנכנסה בנעליה – זכות תביעה כנגד מי שלטענתה גרמו לנזק והן רשאיות להראות כי החפירה הייתה סיבה-בלעדיה-אין לנפילתו של הקיר וכי אלמלא החפירה הקיר ממשיך לעמוד חרף פגעי מזג האוויר. יתרה מכך, בנסיבות העניין החלטת הנתבעת לפצות את העירייה היא סבירה שכן נוכח החובה לבחור בפירוש המזכה את המבוטח די בכך שהוכח שנזקי הטבע היו אחד הגורמים לנפילת הקיר ואין צורך להראות כי היה זה הגורם הבלעדי. לשון אחר: פרשנות סבירה של הפוליסה היא שהואיל והגשם הוא שגרם בסופו של יום להתמוטטות הקיר נדרשת המבטחת לפצות את המבוטח גם אם החפירה תרמה לנפילה, ועל כן התשלום לעירייה היה סביר. מקל וחומר שזה המצב כאשר הסכם הפשרה משקף פיצוי של מחצית הנזק הנתבע דבר המעיד, כאמור, על חילוקי דעות מהותיים ועל קניית סיכונים סבירים.

13. סיכום דברים הוא כי בנסיבות העניין החלטת הנתבעת לפצות את העירייה בהתאם לפוליסה היתה סבירה ואין בה כדי לשלול מן הנתבעת את האפשרות לתבוע את המזיקים ולהוכיח כי הקיר לא היה נופל אלמלא הוחלשו יסודותיו.

    משכך קמה לנתבעת תביעת תחלוף כנגד הצדדים השלישיים.

    אחריות כל בעלי החלקה לפעולות שביצע אחד מהם

14. נתחיל בתיאור קצר של חלקה 42: זו משתרעת על שטח גדול (נטען כי שטחה כ-23 דונם) והיא פוצלה ל-11 חלקות משנה (שתיים מהן לכבישים) שבתורן, פוצלו לתתי-חלקות. שרטוט החלקה סומן צג/1 ותצלומי האוויר שלה סומנו נ/3-5 ילמדונו כי מרבית חלקות המשנה הופרדו בגדרות, ובחלקן הוקמו בתים. רוב חלקות המשנה הן במרחק של כשמונים מטרים ויותר מהקיר. בינן לבין הקיר חוצצים כביש (42/7) וחלקת משנה 42/8 שהיא חלקת המשנה הגדולה ביותר. חלקה 42/8 פוצלה לתתי-חלקות, שהגדולה בהן – תת-חלקה 42/8/1 – מפרידה בין הקיר לבין תתי-החלקות האחרות (שרטוט חלקה 42/8 סומן צג/2). תת-חלקה 42/8/1 היא אפוא היחידה שגובלת עם הקיר. בתקופה הרלוונטית היתה שייכת לצ"ג 18, מר תאופיק דראושה, ונטען כי הוא זה שביצע את העבודות שגרמו להתמוטטות הקיר. בהמשך נדון בעניינו של צ"ג 18 אולם תחילה נבחן את חובתם של צדדים שחלקותיהן לא גבלו בקיר.

15. על-פי רישומי המקרקעין הצדדים השלישיים הרלוונטיים הם בעלים משותפים של החלקה בלא שהוקצה למי מהם חלק מסוים ממנה. עם זאת, ב-10/12/99 נחתם בין תשע משפחות שרכשו חלקים מהמגרש ממר עומר כאמל אלדאהר הסכם שתכליתו פיצול המגרש, הקצאת הבעלות הנפרדת בחלקות המשנה והסדרת זכויות השימוש של הצדדים [מוצג צג/4; ההסכם]. כאמור בהסכם – כל משפחה קיבלה מגרש מסוים שגבולותיו סומנו בתשריט (סעיף 2), כשכל צד יהיה "הבעלים והמחזיק הבלעדי במגרש שיוחד לו" (סעיף 4(א)) ותהא לו "הזכות לנהוג במגרש שיועד לו מנהג בעלים בלי שום הגבלות" (סעיף 5(א)). ההסכם מפרט כי הבעלות במגרש תהא "מוחלטת" והבעלים רשאי לבצע בחלקו כל פעולה חוקית, כולל העברתו לאחרים, שיעבודו, בניה עליו וכיוצ"ב, כל זאת ללא צורך באישור הצדדים האחרים (סעיף 5).

16. לשון ההסכם מלמדת אפוא כי כוונת הצדדים להסכם היתה להפריד את הבעלות בין חלקות המשנה השונות. אלא שלטענת הנתבעת הפרדה זו לא יצאה מן הכוח אל הפועל שכן ההסכם לא נרשם במרשם המקרקעין, ולכן בהתאם לסעיפים 29 -38 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 החלקה לא פוצלה ולא פורקה. מכאן היא מסיקה כי האחריות לנזק מוטלת על כלל בעליה של חלקה 42 שכן כל אחד מהם הינו בעלים של כל שטח וגרגר בהחלקה.

17. נסכים עם טיעונה של הנתבעת ככל שהוא נוגע לדיני הקניין אך לא נוכל לקבלו ככל שהוא נוגע לדיני הנזיקין אשר האחריות מכוחם נקבעת על יסוד אשם, חובות זהירות, צפיות, יכולת מניעה ושיקולי מדיניות שיפוטית. כבר נפסק כי המושגים הקנייניים אינם אלא כלי לסידור המחשבה בהקשר הנזיקי, וכי אחריותו של בעל המקרקעין אינה מוטלת מעצם הבעלות הקניינית אלא משום שאנו מניחים שהוא בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין ולמונעם (ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני [2006]). מקום בו נמצא כי הנחה זו אינה תקפה וכי הבעלים אינו מחזיק בכוח לפקח על המקרקעין ולמנוע את הנזק לא יהא זה צודק או סביר להטיל עליו אחריות. בהתאם נפסק כי גם אף שהבעלות במקרקעין עשויה להטיל על הבעלים חובת זהירות מושגית "בעלים, שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למנעו, אינו נושא באחריות בגין אותו סיכון, שכן לא הופרה חובת זהירות קונקרטית" [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לז(1) 113 [1982]).

18. נבחן את הראיות ונמצא כי גם אם מבחינת חוק המקרקעין נחשבים הצדדים השלישיים כבעלים משותפים של החלקה, בפועל היא פוצלה בהתאם להוראות ההסכם וכל צד נהג בחלקתו מנהג בעלים על כל המשתמע מכך – החלקה היא לו ולשכניו אין דריסה בה. כך, בין השאר, הוכח כי הצדדים פיצלו את חלקותיהם לתתי-חלקות שנמכרו לאחרים. הוכח כי מכרו או השכירו את חלקתם או חלק ממנה ללא זיקה לבעלי החלקה האחרים. אלה לא התערבו בהעברת הבעלות ולא נהנו מפירותיה. הוכח כי הצדדים ביצעו פעולות במקרקעין ואף בנו בחלקותיהם ללא מעורבות הצדדים האחרים. הוכח כי לשותפים לא הייתה זכות גישה לחלקותיהם של הצדדים האחרים. הוכח כי נוכח גודלה של החלקה נמצאות חלק מהחלקות במרחק של עשרות ומאות מטרים מן הקיר ובינן לבין הקיר חצצו חלקה 42/8 וכביש שפיצל את החלקה. הקשר בין אותן חלקות לבין הקיר וחלקת משנה 42/8/1 הסמוכה לו היה רופף ביותר וספק רב אם ידעו או היו יכולים לדעת על עבודה שנעשית בחלקה אחרת מרוחקת מהן. שוכנעתי אפוא כי הצדדים התייחסו לחלקות המשנה כשטחים נפרדים. כל אחד מהם עשה בחלקו כרצונו, אך לא היתה לו זכות בחלקותיהם של האחרים. ממילא גם לא הייתה לו שליטה או ידיעה בכוח על הנעשה בחלקות אחרות. בנסיבות אלו שוכנעתי כי בעלי החלקות (למעט 42/8/1) לא יצרו כל סיכון לקיר, לא יכלו לדעת אם צ"ג 18 מבצע עבודות בחלקתו ומהן אותן עבודות, וממילא לא היה בכוחם למנוע מצג/18 לבצע את העבודות. אשר-על-כן מצאתי לקבוע כי הצדדים השלישיים לא הפרו חובת זהירות כלפי התובעת, גם אם מבחינה רישומית היו רשומים כבעליה של חלקה 42/8.

19. יתרה מכך, הוכח גם כי התובעת עצמה (עיריית נצרת) ידעה היטב על ההסכם, שהיה בידיה, והכירה בהתנהגותה בפיצול החלקה על ידי הבעלים. כך, למשל, העניקה היתרי בניה על בסיס ההסכם, ללא שדרשה את הסכמת הבעלים האחרים לבניה. דומה כי די בכך כדי להטיל ספק רב בזכותה של העירייה – שהנתבעת נכנסת בנעליה – לטעון כעת כי לצדדים השלישיים אחריות כלשהי להתנהגותו של צ"ג 18 רק משום שהם רשומים כבעלים משותפים בחלקה הגדולה.

20. צ"ג 15, 16 ו-17: טוענת הנתבעת כי עניינם של צדדים אלה שונה מיתר הבעלים שכן היו שותפיו של צ"ג 18 לחלקה 42/8. אכן, הם רכשו מצ"ג 18 תתי חלקות נפרדות, אך בפועל מדובר בחלקה אחת שלא הופרדה ע"י מכשול ושהקרבה בינה לבין הקיר מינימאלית. אינני מקבל טיעון זה. ראשית, מהעדויות עולה כי צדדים אלה רכשו את חלקיהם במגרש ביולי 2001, אחרי המועד שבו, לטענת הנתבעת, ביצע צ"ג 18 את החפירות שהביאו להתמוטטות הקיר (ראו גם מוצג צג/5). ברי אפוא כי לא הייתה יכולה להיות להם ידיעה או אחריות לחפירות שבוצעו לפני שרכשו את הקרקע. בהקשר זה אעיר כי צ"ג 18 העיד כי עבודות חישוף הקרקע נעשו לאחר המכירה, ברם לטענת הנתבעת – שמגובה בראיות – העבודות בוצעו לפני מרץ 2001. עוד אעיר, כי הצדדים השלישיים רכשו מגרשים ריקים וספק רב אם יכלו לדעת על פעולותיו של צ"ג 18 בחלקה גם אם אלה בוצעו אחרי הרכישה. ושנית, לא נמצא כל הבדל בין התנהלותם של צדדים שלשיים אלה לבין התנהלות בעלי החלקות האחרות. גם הם פעלו מתוך הנחה שכל צד הינו סוברני לפעול בחלקתו ואין לו זכויות בחלקות האחרות. ראיה לכך נמצא בעובדה שב-2002 הפריד צ"ג 15 את חלקת תת החלקה שלו (42/8/2) בחומה (מוצגים נ/4 ו-נ/5).

21. מן האמור לעיל עולה כי אין לצדדים השלישיים אחריות בנזיקין רק משום שהם רשומים כבעלים משותפים בחלקה בעת התמוטטותו. למרות הבעלות הקניינית הרישומית לא היה לצדדים השלישיים בעלות בפועל בתת-החלקה הצמודה לקיר. הם לא יכלו לצפות את התנהלותו של צ"ג 18, לא יכלו לדעת מה טיב הפעולות שהוא מבצע בחלקתו, וממילא לא יכלו גם למנוע אותם. הם לא יצרו את הסיכון, וחרף היותם בעלים רשומים גם לא יכלו למנוע אותו. לפיכך הם אינם נושאים באחריות בגין אותו סיכון.

    מטעמים אלה יש לדחות את התביעה כנגד צדדים שלישיים 3-17 ו- 19-22.

    סיבת התמוטטות הקיר

22. אפתח ואומר כי שוכנעתי כי אכן בוצעה חפירה סמוך לקיר וכי במאזן ההסתברויות סביר כי חפירה זו היא שהובילה לקריסת הקיר. די בצפייה בתמונות שצולמו לאחר קריסת הקיר כדי להתרשם באופן בלתי אמצעי מן החפירה שבוצעה ומכך שהקיר גלש במדרון כמעט בשלמות. ממצאים אלה מובילים להעדפת מסקנותיו של המומחה מטעם הנתבעת, מר הופמן, על-פני מסקנותיו של צ"ג 2 שנתן (בעצמו) חוות דעת נגדית.

23. ביצוע החפירה: הצדדים הציגו תצלומי אוויר, תשריטים ותמונות, וכל צד מבקש ללמוד מהם מסקנה שונה. בחינת מכלול הראיות מלמדת כי אכן בוצעו חפירות משמעותיות סמוך לבסיס הקיר. תצלומי האוויר שצורפו כנספחים ה-ז לחוות דעתו של מר הופמן וכמוצגים נ/3-נ/5 מלמדים כי בין 12/3/99 ל-19/3/01 בוצעה בחלקה 42/8 עבודת קרקע משמעותית ופני הקרקע גורדו. אמנם לא צורפה חוות-דעת מקצועית ולכן לא ניתן ללמוד מהם בוודאות על ביצוע חפירה סמוך לקיר, אך גם בעין בלתי מקצועית ניתן לראות כי עד 1999 רוב חלקי המגרש מכוסים אדמה כהה ושיחים ואילו ממרץ 2001 ואילך האדמה לבנה והשיחים נעלמו. כשמצרפים את תצלומי האוויר לתשריטים שצורפו מתברר שבעבר, לפחות עד 1999, הייתה סמוך לבסיס הקיר מדרגת עפר בגובה של כשלושה מטרים וברוחב של חמישה מטרים ויותר. קיומה של המדרגה המכונה בתכניות גם "מדרון עליון" נלמד, למשל, מתכנית חלוקת חלקה 42/8 שסומנה צג/2 והיא מפורטת וכוללת מרחקים וגבהים. צ"ג סבורים שתכנית זו אינה מעידה דבר משום שנערכה אחרי שנת 2002 אולם מהשוואתה לצילומי האוויר עולה בבירור כי מבחינה טופוגרפית היא משקפת את מצב הקרקע שלפני 2001 ואעיר כי על פי האמור בה היא נערכה ב-2005 וברור שאינו משקף מצב בשנה זו.

24. הראיות מלמדות אפוא כי סמוך לבסיס הקיר היתה מדרגת עפר גבוהה ורחבה ש"נגסה" חלק ניכר מהמגרש ואילו צילומי המקום בשנת 2003 מלמדים כי מדרגה זו איננה וכי במקום בוצעו חפירות עפר משמעותיות ביותר שהותירו את השטח כולו מיושר ובגובה אחיד עד לקיר והשאירו סמוך לקיר רצועת עפר צרה ביותר שניתן להעריכה בעשרות סנטימטרים בודדות. קיומן של החפירות ניכר לעין מן התמונות עצמן וניתן היה להבחין בו גם ללא התשריט או צילומי האוויר, אולם צירוף כל השלושה יחד מוביל למסקנה חד משמעית כי במועד כלשהו שבין 1999 ל-2001 ביצעו מחזיקי החלקה עבודות של יישור הקרקע והסרת מדרגת עפר גדולה שעליה ניצב קיר התמך. כאמור לעיל, למחזיקי החלקה היה תמריץ של ממש להסיר את מדרגת העפר שצמצמה מאוד את השטח הפנוי בחלקתם.

25. מועד ביצוע החפירה: צ"ג 18, מר דראושה, שהיה בעלי חלקה 48/2/1 בתקופה הרלוונטית הכחיש כי ביצע עבודות עפר בחלקה וטען כי עבודות יישור הקרקע בוצעו בשנת 1992 לפני שרכש את החלקה מצ"ג 24. לטענתו לכל היותר ביצע ניכוי עשבים לאחר מכירת המגרשים לצ"ג 15-17. שמעתי את עדותו ומצאתי אותה בלתי אמינה. בתצהירו מסר גירסה מפורטת בה תיאר כיצד נעשה הניכוי לאחר מכירת המגרשים ע"י מחפרון של אחד הרוכשים [סעיף 11 לתצהיר]. גרסה זו שהתבססה על תצלומי אוויר משנת 1997 ו-2002 נסתרה באופן ברור על ידי תצלום האוויר ממרץ 2001, שמעיד כי עבודות ניכוי השטח בוצעו לפני מכירת המגרשים ביולי אותה שנה. לאחר שעומת עם התצ"א שינה מר דראושה את הגרסה וטען כי מכר ביצע את ניכוי השטח בינואר 2001, כלומר חודשיים לפני התצ"א [עמ' 51, 20], אלא שלא ניתן ליישב בין גרסתו המאוחרת לבין גרסתו המפורטת בתצהירו. יתרה מכך, הטענה כי נעשה ניכוי עשביה שנמשך "חצי שעה" אינה סבירה ואינה תואמת את גודל החלקה (כחמישים דונם) ואת השינוי הניכר בפני הקרקע שנראה בתצלומי האוויר ומעיד על הסרת שכבת הקרקע העליונה. גם פרטים נוספים בעדותו לא היו סבירים, הוא לא ידע להסביר כיצד עקר המחפרון עצי זית שהיו בחלקה או לאן פונו שרידי הצמחייה הרבים, ונזכיר כי מדובר בחלקה של חמישים דונם שבוודאי נצברה בה צמחיה רבה. לתצהירו של צ"ג 18 צורף היתר בניה משנת 1991 שלטענתו ניתן לצ"ג 24 ומכוחו ביצע זה את חפירת הקרקע. אלא שכלל לא ניתן ללמוד מהיתר זה, ששפתו ערבית, כי ניתן בו היתר לחפירת המדרגה הסמוכה לקיר, וממילא לא הוצגו כל עד או ראיה לכך שהקרקע נחפרה טרם רכש את החלקה מצ"ג 24.

    נוכח כל האמור לעיל מצאתי לדחות את גרסתו של צ"ג 18 ולקבוע כי חפירת מדרגת העפר בוצעה בין 12/3/99 ל-19/3/01, בעת שהמגרש היה בבעלותו.

26. הקשר בין הסרת מדרגת העפר לבין קריסת הקיר: שני הצדדים הציגו חוות דעת הנדסיות בנוגע לנפילת הקיר. המומחה מטעם הנתבעת טען כי הקיר היה באיכות גבוהה וכי הסרת של מדרגת הקרקע שעליה עמד הביאה להפרת שיווי המשקל ולקריסתו. צ"ג 2, שהוא מהנדס בהכשרתו, הגיש חוות דעת עצמית בה טען כי מדובר בקיר ישן, באיכות ירודה, שנבנה ללא יסודות. הצדדים השלישיים כולם מוסיפים וטוענים כי לא הוכחה סיבת נפילתו של הקיר, כי גם אם בוצעו עבודות חפירה הן הושלמו כשנתיים לפני נפילת הקיר, וכי אין לשלול למשל שנפל כתוצאה מעבודות כבישת קרקע שביצעה העירייה בחצר בית-הספר או מפיצוץ בצינור ביוב שהחליש את יסודותיו. שמעתי את החקירות ובחנתי את הראיות, ומצאתי כי האפשרות הסבירה ביותר היא כי הקיר קרס כתוצאה מהסרתה של מדרגת העפר התומכת בו. הראיה הטובה ביותר לעניין זה היא תמונות הקיר אחרי קריסתו הממחישות כי אין מדובר בהתפוררות או נפילה של הקיר, אלא בהחלקה של חלקי הקיר בשלמותם כלפי מטה. הסיבה הסבירה ביותר להחלקה שכזו היא הסרת מדרגת העפר ששמשה בסיס לקיר. בהקשר זה את אני מקבל את מסקנתו של מר הופמן כי "[]הקריסה של הקיר נובעת מגלישת קרקע טבעית כתוצאה מהסרת רצועת קרקע בסמוך לבסיס של הקיר, כתוצאה מגלישת הקרקע קרס הקיר בחלקים שונים כפי שניתן לראות בתמונות" [עמ' 36, 18] וכי "אם הקיר היה באיכות לא טובה היינו צריכים לראות סימני נזק עוד לפני הקריסה [וכי] למרות הקריסה אנחנו רואים גושים שלמים שעדיין מאוחדים, כלומר שכל חלקי הקיר עדיין ביחד, זה מצביע על כל שאיכותו של הקיר טובה. ההתמוטטות של הקיר לא קרתה כתוצאה מליקויים בקיר עצמו, אלא ליקויים בעבודות העפר סביבו" [עמ' 40, 21].

27. חשוב להבהיר – יתכן והסיבה המידית לנפילתו של הקיר הייתה הגשמים או סיבה אחרת כפי שמציגים הצדדים השלישיים, אולם שוכנעתי כי גורמים אלה לא היו מביאים לנפילת הקיר אלמלא הוסר בסיסו. צודקת הנתבעת בטענתה כי קיר זה עמד במקומו שנים ארוכות וצלח את פגעי הטבע, ואין כל ראיה לפגם או ליקוי שנפלו בו. נהפוך הוא. עד לקריסתו עמד איתן ולא הובאה כל ראיה לסדק או חולשה שניבעו בו. המסקנה הסבירה היא כי הסרת המדרגה עליה עמד הקיר הפרה את שיווי המשקל וכאשר הגיעו הגשמים או גורם אחר הקיר החליק כלפי מטה וקרס. גם בהקשר זה אני מקבל את מסקנתו של המהנדס הופמן כי "גשם זה משהו שהיה 40 שנה והקיר עמד במקום 40 שנה, ופתאום התמוטט. הוא התמוטט מפני שהיה שינוי בפני הקרקע בבסיס הקיר, זה יכול לקרות היום או ביום אחר" [עמ' 37, 1].

28. נוכח כל האמור לעיל שוכנעתי כי הסרת מדרגת העפר שעליה עמד הקיר והשארת רצועה צרה במקומה היא סיבה-בלעדיה-אין לקריסתו של הקיר וכי אלמלא החפירה לא היה נופל הקיר. העבודות שבוצעו בחלקה 42/8/1, בין השנים 1997 ל-2001, יישור הקרקע וגרמו להתערערות בסיסו של הקיר והחלישו את יכולתו לעמוד בגשמים או במפגעים אחרים.

    אחריות צ"ג 18 לנפילת הקיר

29. נמצא כי צ"ג 18 ביצע עבודות עפר וחפירה סמוך לבסיס הקיר וכי אלו ערערו את יציבות הקיר וגרמו לנפילתו. ביצוע עבודות אלה, ללא תיאום וללא שדאג מבעוד מועד להבטיח כי לקיר מסופק יסוד חליפי שיבטיח את יציבותו מהוות רשלנות. אדם סביר צריך וחייב לצפות כי עבודות עפר כה משמעותיות והסרת מדרגת עפר רחבה וגבוהה עשויה להשפיע על יסודות המבנים הנמצאים בחלקות סמוכות גבוהות. אדם סביר צריך וחייב לצפות כי קיימת אפשרות שהשארת קיר כבד על בסיס עפר צר עשויה לפגוע ביציבות הקיר. לכן עליו לפנות מבעוד מועד לגורמי התכנון בעירייה וכן לשכור ייעוץ מקצועי שיבחן האם יש מניעה לבצע את החפירות או אם יש דרך חלופית להבטיח את יציבות הקיר (כמו יציקת יסודות וכו'). מדובר בפעולות פשוטות שיכולות למנוע נזק ובנסיבות העניין, בשים לב לכך שבחלקה הסמוכה נמצא בית-ספר, עשויות למנוע גם אסון כבד.

30. צ"ג 18 לא ביצע אף אחת מפעולות אלו. נמצא כי הוא ביצע את פעולות החפירה ללא כל בדיקה מוקדמת. בכך התרשל, ועל כן הוא אחראי לפצות את הנתבעת על נפילת הקיר, שכן אלמלא מעשיו סביר כי הקיר לא היה קורס כפי שקרס.

31. לשלמות התמונה אציין כי בהתאם לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967 כל חפירה, כריה או מילוי המשנים את פני הקרקע מחייבים היתר, וכבר נפסק כי אפילו יישורה של חלקת שדה וחישופה מצמחיה מחייבים היתר בניה (ב"ש (מקומיים ירושלים) 4342/09‏ מדינת ישראל נ' קהלאני [27/7/09]). אין אפוא ספק כי עבודה דוגמת העבודות בוצעו מחייבת היתר ולא הוצג היתר שכזה. אכן, כפי שצוין קודם צ"ג 18 הציג היתר שניתן לצ"ג 24 ב-1991, ברם בהתאם לדין תוקפו של היתר זה היה אמור לפוג לכל המאוחר ב-1996 (תקנה 20 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970) ובכל מקרה, כפי שכבר הוסבר, כלל לא ברור כי היתר זה התיר ביצוע עבודות חפירה כפי שבוצעו.

    נוכח האמור לעיל מצאתי כי צ"ג התרשל וכי קיימת לו אחריות לנזקי הנתבעת בגין נפילת הקיר.

    אחריות צ"ג 1-2

32. לא מצאתי כל ראיה לאחריותם או מעורבותם של צ"ג 1-2 בביצוע החפירה נושא התביעה. הדבר אף לא עלה בסיכומי הנתבעת.

    ההודעה כנגד צ"ג 1-2 נדחית.

    סיכום לעניין האחריות

33. הוכח כי בין השנים 1999 ל-2001 בוצעו בחלקה 42/8/1 עבודות שבמסגרתן נחפרה מדרגת עפר גדולה שעליה ניצב קיר התמך שתמך בקרקע שבחלקה 43 הגבוהה יותר. הוכח כי חפירת מדרגת העפר הביאה לקריסת הקיר ב-2003. הוכח כי צ"ג 18 היה הבעלים של חלקה 42/8/1 וכי הוא האחראי על ביצוע העבודות. לא הוכח כי בעלי חלקות-משנה אחרות בתוך חלקה 42 היו אחראים לעבודות שביצע צ"ג 18 בחלקתו. לא הוכחה אחריות צדדים שלשיים נוספים.

    נוכח האמור לעיל הודעת הצד השלישי מתקבלת כנגד צ"ג 18 ואילו ההודעה כנגד צ"ג 1-17 ו-19-23 נדחית.

     

    נזקי הנתבעת

34. העירייה תבעה מהנתבעת סכום של 760,288 ₪ בגין שיקום הנזקים לקיר ולחלקה 43. הנתבעת פיצתה את העירייה בסך כולל של 330,000 ₪ ומשוערך מיום מתן פסק הדין (13/7/10) – 377,362 ₪. מרבית הצדדים השלישיים אינם חולקים על שיעור הפיצוי, אך צ"ג 18 חולק על שיעור הנזק וטוען כי עלות השבת המצב לקדמותו הינה, לכל היותר, 24,500 ₪.

35. מצאתי לקבל את תביעת הנתבעת במלואה. כפי שכבר פורט למעלה, חזקה ניתנת לסתירה היא כי המבטחת אינה פועלת כמתנדב וניסיון החיים מלמד כי מבטחות אינן משלמות סכומי כסף ללא בדיקה וחקירה (ראו: ע"א 2901/51 עיריית חיפה נ' מנורה [2006] (מפסקה 51); ת.א. 27484/07 הפניקס נ' אולסקה [2012]) . ניתן, כמובן, להפריך הנחות אלו, אך במקרה הנוכחי קיימות ראיות התומכות במסקנה כי הפיצוי ששולם לתובעת היה סביר. כאמור לעיל, הסכום אותו דרשה העירייה עמד על סך נומינאלי של של 760,288 ₪. על פי הראיות וחוות הדעת שצורפו זהו סכום סביר להקמתו של קיר תמך חדש במקום הקיר שנפל באופן שיבטיח את הבטיחות בחלקה 43. טענת צ"ג 18 כי יש לפצות את העירייה בגין הקמת קיר "בטון דבש" זהה לקיר שנפל אינה רלוונטית בנסיבות העניין, שכן נוכח חפירת בסיס הקיר לא ניתן להקים קיר זהה ונדרשת הקמת כלונסאות תומכות שעלותן גבוהה. הצד השלישי (שנסמך על חוות דעתו של צ"ג 1 ועל מחירון "דקל") לא הציג חלופות אחרות לבניה ולא הראה כי קיימת אפשרות לבניה זולה יותר של קיר תומך, לאחר שהוסרה מדרגת העפר שעמדה בבסיס הקיר. כאמור לעיל, סכום הפיצוי לעירייה הוא פחות ממחצית סכום זה וברי כי הוא משקף, לכל הפחות, עלות סבירה של שיקום הקיר וחלקה 43. מטעמים אלו אני מקבל את טענת הנתבעת כי הסכום לתשלום הוא סביר.

    נקבע אפוא כי הסכום ששולם לעירייה בסך 330,000 ₪ הינו סביר בנסיבות העניין.

    סוף דבר

36. הודעת הצד השלישי כנגד צ"ג 18 מתקבלת. צ"ג 18 יפצה את הנתבעת בסך של 377,362 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך 100,000 ₪.

37. התביעה כנגד יתר הצדדים השלישיים נדחית. הנתבעת תשלם לכל אחת מקבוצות הצדדים השלישיים לפי הייצוג – צ"ג 1-2, צ"ג 3-4, צ"ג 7-11, צ"ג 15, צ"ג 16, צ"ג 17, צ"ג 19-22 – שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך 25,000 ₪.

     

    ניתן היום, י"ג אדר תשע"ה, 04 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.