ת"פ 40130-06-12 מדינת ישראל נ' אלון ואח'

הנאשמים הורשעו לאחר שמיעת ראיות, בהכרעת דין מיום 21.05.2014 בכל העבירות המפורטות בכתב האישום, המייחס לנאשם 1 עבירות של הפקרה לאחר פגיעה ושיבוש מהלכי משפט, עבירות לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א-1961 (להלן "פקודת התעבורה") וסעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן "חוק העונשין") ומייחס לנאשמת 2 עבירה של חובת נוסע להתקשר לגופי הצלה, עבירה לפי סעיף 64א1 לפקודת התעבורה.

כתב האישום

אישום ראשון (לשני הנאשמים)

בתאריך 03/05/12 בשעה 2:00, נהג הנאשם 1 ברכב פרטי, כאשר הנאשמת 2, אשתו, נסעה לצידו במושב הקדמי.

הנאשמים נסעו מכיוון נתיבות לכיוון באר שבע, בכביש 25. במסלול נסיעת הנאשם, היו שני נתיבי נסיעה ומימין שוליים מאספלט. באותה עת, רכב המנוח מיכאל מירלשוילי ז"ל על אופניו במסלול נסיעת רכב הנאשמים אך לפניהם. כשהגיעו הנאשמים לק"מ 189 שבכביש 25, פגע נאשם 1 עם חזית רכבו באופני המנוח מאחור. המנוח ואופניו הוטחו בחוזקה אל חזית רכבו של הנאשם ולאחר מכן נפלו על הכביש. המנוח נמצא שרוע בשול הימני ואופניו נמצאו בסמוך, על מעקה הבטיחות. כתוצאה מפגיעת הרכב, המנוח נחבל קשות, ומת מפצעיו בסמוך לאחר מכן. רכב הנאשמים ניזוק קשות.

מיד לאחר התאונה, נאשם 1 המשיך בנסיעתו לכיוון ביתו בבאר שבע, הוא לא עצר במקום התאונה או קרוב לו על מנת לעמוד על תוצאות התאונה, להעניק או להזעיק עזרה. נאשמת 2 אף היא, לא התקשרה לגופי ההצלה.

הנאשמים, לאחר הפגיעה במנוח, נסעו לביתם והמשיכו בשגרת יומם. רק לאחר למעלה מחודש ימים הצליחה המשטרה לאתר את הנאשמים ולהביאם לחקירה.

אישום שני (לנאשם 1)

לאחר המתואר באישום הראשון, בבוקר יום 03/05/12, בשעה 7:00, נאשם 1 פנה אל חברת הביטוח ואל המוסך על מנת לתקן את הנזק שנגרם לרכבו ועל מנת להסתיר את העובדה שהרכב פגע במנוח.

נאשם 1 אמר לנציגת המוסך, כי הנזק נגרם לרכבו כתוצאה מתאונה בה פגע בגמל. עוד מסר, כי התאונה התרחשה ביום 02/05/12 בשעה 21:30 באזור ירוחם. הנאשם מסר דברים אלו למרות שידע שמדובר בדברי כזב, זאת כדי להסתיר את העובדה שפגע עם רכבו במנוח. במעשיו אלו, נאשם 1 עשה פעולות בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לעיוות דין.

הראיות לעונש

תסקיר שירות המבחן- נאשם 1

מתסקיר שירות המבחן בעניינו של נאשם 1 עולה, כי הנאשם נשוי ואב ל-4 ילדים בגילאי 1-6. בשנת 2007, בהיותו בן 27, עבר הנאשם תאונת דרכים קשה. לדבריו, הופקר על הכביש פצוע בלילה, הוא תיאר חוויה קשה שחווה. הוא נפצע קשה ברגלו ועבר תקופת שיקום קשה וארוכה שנמשכה כשנה. מאישורים רפואיים שהציג עולה, כי "מדובר במטופל שסובל מתסמונת פוסט- טראומה לאחר תאונת הדרכים שעבר. נמצא במעקב אצל פסיכיאטר. נוטל באופן קבוע טיפול תרופתי. לאחר אותה תאונה מעקב אורתופדי עקב כאבים באזור השברים. זקוק לטיפול אנלגטי". עוד עולה, כי הנאשם השלים 11.5 שנות לימוד ולא שירת בצה"ל.

אמו של הנאשם נפטרה לפני 4.5 שנים בשנות החמישים המאוחרות של חייה ממחלת הסרטן. הנאשם תיאר משבר שעבר לאחר מותה.

אביו של הנאשם נפגש עם קצינת המבחן ושיתף אותה שמאז האירוע נשוא תיק זה הם חווים משבר קשה. לדבריו, הנאשם הוא אדם טוב שמסייע לאחרים והוא מאמין שאם הנאשם היה יודע שהוא פגע באדם הוא היה עוצר ומסייע לו. אביו של הנאשם הביע חשש מהתמודדות עם ההשלכות של גזר הדין בתיק זה.

בתו בת השש של הנאשם סובלת ממחלות כמתואר בתסקיר, נזקקת לטיפול תרופתי ונטען שעל הוריה להיות זמינים לטפל בה בשעה שהיא חווה התקפים.

הנאשמים חוששים מאוד מתוצאות ההליך המשפטי הנוכחי והשלכותיו על ילדיהם בעתיד בשל התרבות של החברה החרדית בה הם חיים.

לדברי הנאשם הוא המפרנס היחיד בבית והוא חושש לאשתו וילדיו במידה וייגזר עליו עונש מאסר בפועל והוא לא יוכל לפרנסם.

לנאשם 4 הרשעות בגין עבירות תעבורה.

הנאשם התייחס לאישום הראשון ואמר שבמהלך הנסיעה הוא הרגיש "מכה קלה" וחשב שמדובר בחפץ כלשהו. לדבריו, הוא לא ידע שהוא פגע באדם ולכן לא עצר. הנאשם הביע צער וחרטה שלא עצר לבחון את הדברים. לדברי הנאשם הוא נאלץ לקבל את קביעת בית המשפט אך מתקשה בכך מכיוון שבאמת לא ראה את המנוח. הנאשם הביע כאב כלפי המנוח ומשפחתו ואמר שהוא לא התכוון ולא היה מודע להפקרה.

בנוגע לאישום השני אמר הנאשם, כי נודע לו בבוקר התאונה באמצעות התקשורת שרוכב אופניים נהרג בלילה ולמרות שהוא היה בטוח שהוא לא פגע באדם, הוא חשש ש"יפילו" עליו את האירוע. לדבריו, הוא פחד לומר את האמת בשל ההשלכות האפשריות על חייו. הנאשם הביע הבנה וחרטה על האופן בו פעל אך התקשה לבחון את מלוא האלמנטים שהובילו לביצוע העבירה.

קצינת המבחן התרשמה שמדובר באדם בעל מערכת ערכים ותפקוד נורמטיביים במישורי חייו השונים. לאור הפער שעלה בין עמדותיו להכרעת הדין, התקשתה קצינת המבחן להבין את מלוא הדינאמיקה שהובילה לביצוע העבירות. עם זאת, להערכתה העבירה בוצעה מתוך לחץ וחוסר שיקול דעת ואינה מאפיינת את אורחות חייו של הנאשם בדרך כלל ויש סיכוי נמוך שהנאשם יבצע עבירה דומה בעתיד.

קצינת המבחן המליצה להסתפק בהטלת עונש מאסר בעבודות שירות ועונש מותנה.

תסקיר שירות המבחן- נאשמת 2

תסקיר שירות המבחן בעניינה של נאשמת 2 שב ומתאר את הנסיבות העובדתיות הקשורות במשפחת הנאשמים ומתאר את הבעיות הבריאותיות שבמשפחה לרבות, הבעיה הקשורה בילדתם. הנאשמת בת 27.

בילדותה סבלה ממחלת האפילפסיה, טופלה תרופתית ולא סבלה מהתקפים בשנים האחרונות, פרט לאירוע שחוותה במעצר בתיק זה. לדבריה, במצבי לחץ היא מצויה בסיכון לחזרת אירועים אפילפטיים, אך בעניין זה לא הוצג לבית המשפט כל מסמך רפואי.

הנאשמת השלימה 13 שנות לימוד בשילוב מקצוע- גרפיקה ממוחשבת ומזכירות רפואית. מזה כ-7 שנים הנאשמת עקרת בית.

לדברי הנאשמת הם מתמודדים עם קשיים כלכליים לאור העובדה שבעלה הוא מפרנס יחיד. הנאשמת אמרה שהם חווים מתחים רבים בשל החשש מתוצאות ההליך הנוכחי והשלכותיו על ילדיהם. לנאשמת אין הרשעות קודמות.

לדברי הנאשמת, היא ובעלה הרגישו מכה קלה ולא ידעו שפגעו באדם ולכן לא עצרו. הנאשמת הביעה צער וחרטה על כך שלא עצרו, אך התקשתה בהתמודדות עם האשמה ובלקיחת אחריות עליה. לדבריה, אם היו יודעים שפגעו באדם הם היו עוצרים ומגישים לו עזרה. הנאשמת הביעה כאב וצער כלפי המנוח ומשפחתו.

קצינת המבחן התרשמה שהנאשמת היא אישה מופנמת שבעלה הוא הדומיננטי במערכת היחסים ביניהם והיא תלויה בו. עוד התרשמה קצינת המבחן, שמדובר באישה בעלת מערכת ערכים ותפקוד נורמטיבי במישורי חייה השונים, היא מגלה אכפתיות ואחריות כלפי בני משפחתה, אך מתקשה להתמודד עם האשמות כנגדה בתיק זה. קושי זה מתעצם על רקע התוצאות הקטלניות של התאונה ועל רקע הפער הרגשי שהיא חווה בין תפיסתה העצמית, ערכיה ועמדותיה לבין המתואר בכתב האישום.

קצינת המבחן התרשמה שההליך המשפטי בתיק הנוכחי מהווה אלמנט הרתעתי עבור הנאשמת.

הנאשמת הביעה בפני קצינת המבחן את חששה למצבם הכלכלי במידה וייגזר על בעלה עונש שלא יאפשר לו לעבוד. כמו כן, הביעה חשש מגידול ילדיה לבד בפרט על רקע מצבה הרפואי של בתם. הנאשמת ציינה שלאחרונה היא מצאה מטפלת לביתה התינוקת על מנת שהיא תוכל להתחייב לביצוע העונש בתיק זה.

קצינת המבחן המליצה להטיל על הנאשמת 200 שעות של"צ במסגרת "יד שרה" בבאר שבע.

ראיות לעונש

לנאשם 4 הרשעות תעבורה קודמות בגין סטייה מנתיב נסיעה (מ-2002), פניה ימינה שלא בקשת חדה (מ-2003), נסיעה מעל המהירות המותרת בדרך עירונית עד 20 קמ"ש (2011), שימוש בטלפון בעת שהרכב נע (2011).

גבריאל מירלשוילי – אחיו של המנוח, העיד מטעם התביעה לעניין העונש.

לדבריו, המנוח נפטר בשעה 02:00 לפנות בוקר כאלמוני. רק בשעה 09:00 נודע לאמו שהמנוח נפטר. המנוח היה מוטל על הכביש והגיע לאבו כביר בלי שאף אחד נפרד ממנו בגלל שהנאשם ברח ממקום התאונה. לדבריו, אחיו שקל קרוב ל-110 ק"ג ולכן לא ייתכן שהנאשם לא שם לב שהוא פגע בו. הנאשמים שיקרו בבית המשפט לאורך כל הדרך ועד היום הם לא מודים ולא לקחו אחריות על מעשיהם. הנאשמים לא ביקשו סליחה ולא השתתפו בצער המשפחה.

העד ביקש שיוטל על הנאשם העונש המקסימאלי הקבוע בחוק- 14 שנות מאסר.

מאז מות המנוח משפחת המנוח מרוסקת והדבר שיכול קצת להמתיק את הגלולה המרה הוא שהנאשם ייענש במלוא החומרה על מנת לעשות צדק עם המנוח ועם החברה בכללותה.

ארבעה עדי אופי העידו בבית המשפט מטעם ההגנה.

1. שמעון טובול- חבר מועצת העיר באר שבע ומנכ"ל מוסדות חינוך בית יוסף. לדבריו, הוא מכיר את הנאשם מילדות. הנאשם הוא בעל לב טוב, דואג ועוזר לכולם. הנאשם התנדב במוסדות לקידום נוער חרדי במצוקה. כמו כן, הנאשם סייע בגיוס 52 בני נוער חרדים לצבא בשנים האחרונות. הנאשם מתנדב גם בגמ"ח.

2. מאיר דמרי- מזה 30 שנים מטפל בנוער בסיכון, מנהל פנימייה לנוער בסיכון בבאר שבע. לדבריו, הנאשם העביר חוג מוזיקלי לנערות שנמצאות בפנימייה וסייע בהליך שיקומן. הנאשם נעים, בעל מוסר עבודה גבוה ואמין והוא נכס לפנימיה.

3. יצחק אלון- אביו של הנאשם, אמר שהוא משתתף בצער משפחת המנוח. לדבריו, שהנאשמים נעצרו הוא חש צער גדול. הנאשמים דואגים לו, הוא אוכל אצלם, עושה אצלם שבתות וחגים.

   העד ציין ששני בניו נפטרו כשהיו תינוקות. אשתו נפטרה ממחלת הסרטן. העד ביקש מבית המשפט לנהוג עם הנאשמים במידת הרחמים.

   לדברי העד הוא ניסה לפנות למשפחת המנוח ולהתנצל אך הם דחו אותו והוא מבין אותם.

4. רוחמה לסרי- עובדת בעיריית ירושלים כרכזת תלונות הציבור. לדבריה, היא מכירה את הנאשמת מאז שהיתה ילדה. התרשמותה ממנה לאורך השנים היתה שמדובר באישה אצילת נפש וישרה שמטפלת במסירות בילדיה. היא סבורה שילדיה של הנאשמת לא יכולים להתקיים בלעדיה, לרבות מבחינת הטיפולים הרפואיים של ביתה.

    

   ב"כ הנאשמים הגיש כראיה לעונש את מכתבו של הרב יהודה דרעי- הרב הראשי וראב"ד באר שבע. ממנו עולה שהוא מכיר את הנאשם מזה שנים רבות. לדבריו, מדובר באדם אציל וצנוע בעל מידות טובות אשר לפני מספר שנים תרם סכום נכבד מכספי הפיצויים שקיבל עבור כתיבת ספר תורה לרווחת הציבור.

    

   ב"כ הנאשמים הגיש את מכתבו של בראון אליוס מאיר שהוא ניצול שואה שכתב שהנאשמת התנדבה בביצוע עבודות משק בית בביתו של ניצול שואה.

    

   טיעונים לעונש

    

   ב"כ המאשימה טען בטיעוניו לעונש שלנאשמים אין עבר פלילי אך לנאשם 1 יש עבר תעבורתי הכולל 4 הרשעות כפי שפורט לעיל.

   לטענת ב"כ המאשימה, מעשיהם של הנאשמים חמורים מאוד ומלמדים על זילות רבה בחיי אדם וכלפי החוק. לדבריו, לאחר שנאשם 1 פגע באופן קטלני במנוח, הוא ביכר את האינטרס האישי שלו על פני האפשרות של הצלת חיי המנוח. נאשמת 2 כנוסעת ברכב המעורב לא דיווחה על פי חובתה לכוחות ההצלה על הפגיעה באדם לשם הצלתו.

   הנאשמים לא הביעו חרטה ולא הסגירו את עצמם למשטרה ביודעם שפגעו באדם והם אותרו רק כחודש לאחר האירוע בעקבות מאמצים רבים של המשטרה. יתרה מכך, מיד לאחר המעשה נאשם 1 ניסה לטשטש את עקבותיהם ופנה למוסך על מנת לתקן את רכבו, תוך מסירת דברי כזב ביודעין לנציגת המוסך על פרטי התאונה שלכאורה התרחשה באזור ירוחם, בשעה אחרת, עקב פגיעה בבעל חיים. הנאשמים לא הודו בביצוע העבירה, לא הביעו כל חרטה על המעשה ויש בכך המשך ישיר להתנהלותם מאז קרות התאונה.

   לטענת ב"כ המאשימה יש לקבוע מתחם של בין 4-9 שנות מאסר בפועל ו- 7-12 שנות פסילת רישיון לנאשם 1 ומתחם של בין 1-3 שנות מאסר ופסילת רישיון של מספר שנים בודדות כלפי נאשמת 2.

   לדבריו, הנאשמים פגעו בערכים חברתיים חשובים של חיי אדם, שלמות גופו, סולידריות חברתית ומוסרית, שלטון החוק והסדר הציבורי וכן הפרעה לעבודת המשטרה. פגיעה זו מצדיקה תגובה עונשית קשה על מנת להעביר מסר ברור כי יש דין ויש דיין. על בית המשפט לשקף בגזר דינו את סלידתה של החברה ממעשיו של הנאשם ולגזור עליו עונש חמור, על מנת לשרת ולהגן על האינטרס הציבורי ועל קורבנות פוטנציאליים.

   בשנת 2011 תוקן הסעיף המתייחס לעבירת ההפקרה לאחר פגיעה והענישה הוחמרה. החלופה השלישית בסעיף, שמתקיימת בענייננו, מתייחסת להפקרה בנסיבות מחמירות והעונש הקבוע בצידה הוא 14 שנות מאסר.

   הנאשמים אמנם לא עמדו לדין על גרימת מות המנוח אך התוצאה הקטלנית ואי החשת עזרה למנוח שייתכן שהייתה מביאה להצלת חייו, גרמו לנזק עצום למשפחת המנוח, הן בשל העובדה שלעולם לא ניתן יהיה לדעת אם חייו של המנוח יכולים היו להינצל והן בשל העובדה שהנאשמים לא הביעו חרטה ונמלטו ממקום האירוע כאילו פגעו בחיה עזובה. מעשיהם של הנאשמים גרמו לשבר גדול במשפחת המנוח- הוריו, אחיו ומקורביו שסבלם וכאבם אף הורגש במהלך המשפט.

   חלקו של נאשם 1 בביצוע העבירה הוא גדול באופן משמעותי מזה של נאשמת 2. נאשם 1 הוא מבצע העבירות העיקרי. לנאשמים היתה שליטה מוחלטת על מעשיהם, הם ביקשו למלט נפשם מאימת החוק. נאשם 1 הגדיל לעשות בשיבוש מהלכי משפט.

   לאור מגמת ההחמרה בענישה, שיקולי הרתעה אישית והרתעת הרבים- יש להחמיר בעונשם ולגזור:

   לנאשם 1- מאסר בפועל ופסילה של רישיון הנהיגה, הכל ברף העליון של המתחם המוצע וכן מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למשפחת המנוח.

   לנאשמת 2- מאסר בפועל שבין שנה ל-3 שנות מאסר, פסילה בפועל למשך מספר שנים בודדות, מאסר על תנאי, פסילה על תנאי, קנס ופיצוי למשפחת המנוח.

   ב"כ הנאשמים טען בטיעוניו לעונש שרמת הפגם המוסרי שבהפקרה כאשר הפוגע אחראי לתאונה גבוהה באופן ניכר ביחס למי שהפקיר אך לא היה אחראי לקרות התאונה- ועובדה זו משפיעה על חומרת העונש של המפקיר.

   ב"כ הנאשמים הפנה לתסקירי שירות המבחן וטען שהסיבות שהביאו את נאשם 1 לבצע את העבירות הן לחץ וחוסר שיקול דעת והסיבות שהביאו את נאשמת 2 לביצוע העבירה הן היותה תלויה בבעלה. התנהגותה נגזרת מהתנהגותו של בעלה.

   לטענת ב"כ הנאשמים העבירות המיוחסות לנאשם מהוות אירוע 1 ולכן יש לגזור מתחם ענישה אחד בגינן. לדבריו, מדיניות הענישה הנוהגת כיום לעבירות שבוצעו בנסיבות דומות ואף חמורות יותר היא בין מספר חודשי מאסר ל-30 חודשי מאסר. ב"כ הנאשם הציג פסיקה התומכת במתחם הענישה שהציע. לדבריו, במקרים חמורים יותר מהמקרה שבפנינו הושת עונש של 14 חודשי מאסר בפועל. ב"כ הנאשמים ציין שהעבירות בוצעו כחצי שנה בלבד לאחר השינוי בפקודה שהוביל להחמרת בענישה, ולאור העובדה שבית המשפט אינו נוהג להחמיר בענישה באבחה אחת, יש לקבוע את הענישה בתיק זה לכל היותר בהתאם לממוצע בין מדיניות הענישה הנוהגת כיום לבין מדיניות הענישה שנהגה קודם התיקון- ועניין זה ראוי להישקל בעת גזירת הדין.

   ב"כ הנאשמים טען שהעבירה שביצעה נאשמת 2 נחקקה לראשונה עם תיקון 101 לפקודת התעבורה שנכנס לתוקף כחצי שנה לפני התאונה. לפני יצירתה של הוראת חיקוק זו נהג בית המשפט להאשים בנסיבות דומות בעבירה של סיוע להפקרה לאחר פגיעה.

   ב"כ הנאשם ציין שלא הצליח לאתר פסיקה רלוונטית הנוגעת למדיניות הענישה הנהוגה בעבירת חובת נוסע להתקשר לגופי הצלה ולפיכך הפנה לפסיקה הנוגעת למדיניות הענישה שנהגה בעבר בנסיבות חמורות יותר מהמקרה שבפנינו. לדבריו, יש להטיל על נאשמת 2 עונש צופה פני עתיד או צו לביצוע של"צ.

   ב"כ הנאשם ציין את נסיבותיהם האישיות של הנאשמים, העובדה שיש להם ארבעה ילדים קטנים, בת חולה במחלה גנטית קשה ולדבריו, שליחתו של הנאשם וקל וחומר שני הנאשמים לריצוי מאסר בפועל עלולה לפגוע פגיעה אנושה במשפחת הנאשמים. ב"כ הנאשמים ציין את מצבם הכלכלי הקשה של הנאשמים ואת העובדה שהנאשם הוא מפרנס יחיד. שליחתו למאסר בפועל תשאיר את התלויים בו ללא כל מענה מבחינה כלכלית וישפיע קשה על התפתחותם, לימודיהם ומעמדם החברתי של ילדי הנאשמים.

   ב"כ הנאשמים ציין, שהנאשם נושא צלקות בעקבות תאונת דרכים קשה שעבר לפני כשבע שנים. הנאשם בעל מוגבלות פיזית ברגלו ובעל מוגבלות נפשית והוא מטופל באופן קבוע בתרופות פסיכיאטריות נוגדות דיכאון. שליחתו למאסר עלולה לגרום להתדרדרות במצבו הרפואי.

   שני הנאשמים הם אנשים חיוביים שתרמו לחברה, נעדרי עבר פלילי ולנאשם עבר תעבורתי לא מכביד.

   לדברי ב"כ הנאשמים, הנאשמים כבר הורתעו די הצורך ועונש מאחורי סורג ובריח לא ישקם אותם, כי אם הליך שיהיה בו אופק חינוכי. לדבריו, יש להקל בעונשם של הנאשמים מטעמי שיקום.

   בהתאם לאמור, ביקש ב"כ הנאשמים לקבל את המלצת שירות המבחן באשר לשני הנאשמים.

   עו"ד חיוון הוסיפה בעניינה של נאשמת 2, כי הנאשמת היתה עצורה מ-11.06.2012 עד 18.06.2012. בימי המעצר היא היתה לאחר לידה והמעצר היה טראומטי עבורה- התינוקת שלה הוכנסה לתא המעצר על מנת שהנאשמת תוכל להניק אותה והנאשמת הובהלה לטיפול רפואי לאחר שהתעלפה מספר פעמים. עו"ד חיוון הוסיפה, כי הנאשמת נמצאת בשבועות הראשונים להריונה.

   נאשם 1 אמר בבית המשפט שהוא משתתף בצערה של משפחת המנוח. הנאשם ביקש מבית המשפט שירחם על ילדיו, בייחוד ביתו בת ה-6 שזקוקה לו מאוד.

   נאשמת 2 אמרה בבית המשפט שהיא משתתפת בצערה של משפחת המנוח וביקשה את רחמיו של בית המשפט. לדבריה, היא חוששת שהתקפי האפילפסיה יחזרו ובעלה לא יהיה לצידה. הנאשמת ציינה שילדיה זקוקים לנאשם ובמיוחד זקוקה לו בתה בת ה-6.

   דיון

   1. כמפורט בסעיף 40ב לחוק העונשין, "העיקרון המנחה בענישה, הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם, ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" כאשר חומרת מעשה העבירה הינה בנסיבותיו.

      בדברי ההסבר להצעת החוק צוין, כי יחס הולם "מבטא את עקרון הגמול".

       

   2. הנאשמים הורשעו בעבירות חמורות מאוד.

      המקרה שבפנינו אירע לאחר כניסתו לתוקף של החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 101), התשע"ב- 2011, אשר החמיר באופן משמעותי את הענישה בגין עבירת ההפקרה לאחר פגיעה וקבע מדרג ענישה בהתאם למצב הנפשי שנלווה להפקרה. התיקון אף הוסיף החמרה עם מבצע העבירה כאשר כתוצאה מן התאונה נהרג אדם או נגרמה לו חבלה חמורה, כפי שאירע במקרה שבפנינו.

       

      בתי המשפט הדגישו פעמים רבות את חומרתה של עבירת ההפקרה לאחר פגיעה ואת הצורך לגזור בגינה עונש הולם, כך למשל ברע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 187, 198 (2002):

      "עבירת ההפקרה אחרי פגיעה עבירה קשה היא; לא עוד אלא שעבירה היא הפוקדת עצמה עם העבירות שיש בהן כיעור. הנה זה שרוע על הכביש, מתבוסס בדמו, אדם שזה עתה נפגע בתאונה שהנהג היה מעורב בה – אדם שאפשר ניתן לעזור לו, אפשר ניתן להצילו – ותחת אשר יעצור ויושיט עזרה לפגוע, לוחץ הנהג על דוושת ההאצה ובורח מן הזירה למלט נפשו מחיוב בעונשין. חומרה וכיעור אלה שבמעשה הנהג הביאו לבריאתה של העבירה ולקביעת עונש חמור בצדה: תשע שנות מאסר".

       

      דברים אלה נכונים על אחת כמה וכמה לאחר התיקון שהחמיר באופן ממשי את הענישה על הפקרה לאחר פגיעה, וקבע עונש מקסימאלי של 14 שנות מאסר במקרים שבהם נגרמה חבלה חמורה או נהרג אדם.

      תיקון פקודת התעבורה משקף את העובדה שמעבר לכך שמדובר בנורמה משפטית, מדובר בנורמה מוסרית. הותרת אדם פגוע להתבוסס בדמו, היא בלתי מוסרית בכל קנה מידה. החובה להושיט עזרה לאדם שנפגע עומדת בבסיסה של חברה מתוקנת.

       

      במסגרת התיקון הוסיף המחוקק עבירה חדשה לפקודה, המטילה חובה אקטיבית על נוסע ברכב שהיה מעורב בתאונה להזעיק את גורמי ההצלה.

      תכלית התיקון באה לידי ביטוי בהצגת הצעת החוק לתיקון האמור לפני מליאת הכנסת:

      "ההצעה המונחת בפניכם היא במידה רבה מהפכה בגישה ובאופן שבו החברה בישראל תסתכל על עבירות ההפקרה... ומציבה סטנדרט ענישה חדש – עד 14 שנות מאסר בפועל; למעשה פי-שניים מרף הענישה כיום. חידוש נוסף בהצעה, שהוא לא פחות חשוב, הוא קביעת המאסר בפועל כברירת מחדל של ההרשעה בפגע וברח. גם הדיון באחריותם של כל הנוסעים ברכב ולא רק של הנהג שברח מופיע בחוק הישראלי לראשונה... נדמה שאזרחי ישראל כבר אינם מסוגלים לפתוח את השבוע בלי איזו תאונת פגע וברח מזעזעת, כזאת שמפרקת או מוחקת משפחות, שמפרידה בין אחים, בין אהובים, כזאת שהופכת אנשים חיים לצמחים... עבירת פגע וברח אינה אסון טבע או תחזית מזג אוויר, שיש לקבל בהכנעה ובחוסר מעש ובחוסר אונים. מדובר בעבירות שניתן וצריך להתמודד אתן ולהרתיע מפני ביצוען. אם נהג שפגע באדם על הכביש ידע כי הפקרתו תגבה ממנו מחיר כבד שבעתיים, ייתכן שיחשוב פעם שנייה ושלישית לפני שיחליט למלט את נפשו במחיר חיי אדם שהפקיר למוות". (פרוטוקול ישיבה 256 של הכנסת ה-18, 191 (4.7.2011)

       

       

      ערך קדושת החיים נמצא בבסיס תכלית התיקון. הנאשמים במעשיהם פגעו בערך חשוב זה כאשר הפקירו את המנוח להתבוסס בדמו.

      ערך נוסף המוגן על ידי החוק הוא הניסיון למנוע מנהג המעורב בתאונת דרכים לחמוק מאחריות ולאפשר לרשויות האכיפה לחקור את נסיבות התאונה ואת האחריות לגרימתה. הימלטות הנהג הפוגע וכל שכן ניסיונותיו לשבש את החקירה ולהעלים ראיות הקושרות אותו לתאונה פוגעת במערכת אכיפת החוק, בציבור כולו ובמשפחת הקורבן.

       

      מתחם העונש ההולם בעניינו של נאשם 1

   3. מדיניות הענישה הנהוגה בעבירת ההפקרה משתנה בהתאם לנסיבות ביצוע העבירה, אך ככלל ישנה מגמת החמרה בעבירות מסוג זה, בייחוד כאשר עסקינן בהפקרה לפי סעיף 64א(ג), אליה נלווית עבירה של שיבוש מהלכי משפט.

      כבר נקבע על ידי בית המשפט בע"פ 7936/13 אהרן (רוני) לוי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (16.12.2014), כי:

      "לא בנקל ניתן להבחין בין מי שבאמת ובתמים הפקיר נפגע בזירת תאונת דרכים מחמת דחק נפשי שלא איפשר לו להושיט עזרה, לבין מי שלגביו אין מדובר אלא בכסות ובתירוץ להימלטותו. במידה מסויימת ניתן להבחין בין מפקירים שנוקטים צעדים מעשיים נמרצים על מנת למלט עצמם מאחריות, כגון תיקון נזקים, שיבוש הליכי חקירה, השפעה על עדים, לבין מפקירים שהטראומה נתנה בהם את אותותיה, בתגובות פיזיות ונפשיות, סערת רגשות, כאב, ואלה – על-פי רוב – מסגירים את עצמם כעבור שעות או ימים אחדים".

       

      לא זו בלבד שהנאשם הפקיר את המנוח לאחר שפגע בו, הוא אף ניגש למוסך בבוקר שלאחר התאונה על מנת לתקן את רכבו והציג בפני נציגת המוסך ונציגת חברת הביטוח מצג שווא לפיו פגע בגמל באזור ירוחם ביום 02.05.2012 בשעה 21:30. רק לאחר כחודש ימים מקרות התאונה ורק הודות למאמצים הרבים והיקרים של המשטרה נעצרו הנאשמים.

      סביר להניח, שהפגיעה במנוח הביאה את הנאשם לפעול מתוך לחץ, עליו לא טרח להתגבר אלא נתן למניעיו האינטרסנטיים עדיפות כדי להתחמק מעונש.

      הנאשם פעל באופן מחושב ומתוכנן בניסיון למנוע את גילוי מעורבותו בתאונה והוא לא היסס לשקר בעניין זה בפני נציגת המוסך, נציגת חברת הביטוח, המשטרה וגם בעת עדותו בבית המשפט בחר לדבוק, תוך שהוא מישיר מבט בבית המשפט, בגרסתו השקרית- שנדחתה בשתי ידיים בהכרעת הדין, שקבעה, כי הנאשמים ידעו גם ידעו שפגעו באדם בתאונה בה היו מעורבים, וחרף זאת, עזבו את המקום מבלי לברר מה מצבו ומבלי להגיש לו עזרה.

      היקף הנזק שנגרם כתוצאה ממעשיו של הנאשם אינו ידוע. שכן, ייתכן שאם הנאשם היה עוצר את רכבו ומזעיק את כוחות ההצלה סמוך לקרות התאונה, יכול היה למנוע את מותו של המנוח. גם לו ניתן היה לקבוע שמותו של המנוח היה מיידי ולא היתה עוד תועלת בהגשת עזרה רפואית, עדיין חייבים היו הנאשמים להישאר במקום התאונה, להזעיק את המשטרה ואת גורמי ההצלה ולסייע בהבנת נסיבות התאונה והאחריות לגרימתה.

      על אף שהנאשם לא הורשע באחריות לקרות התאונה, הרי שלתוצאתה הקטלנית יש השפעה משמעותית על מתחם העונש ההולם.

       

      בע"פ 3304/14 סולטאן פראן נ' מדינת ישראל, הורשע הנאשם בעבירת ההפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה ובעבירה של נהיגה מעבר למהירות המרבית המותרת- הנאשם פגע בשני הולכי רגל, גרם להם לחבלה חמורה ונמלט מהמקום. בית המשפט המחוזי קבע את מתחם העונש בטווח שבין 15-40 חודשי מאסר וגזר על הנאשם עונש של 18 חודשי מאסר בפועל. בית המשפט העליון שינה את המתחם לטווח של 10-30 חודשי מאסר בפועל (דעת המיעוט סברה שיש לקבוע מתחם בטווח של 10-40 חודשי מאסר) והפחית את עונשו של הנאשם ל-14 חודשי מאסר בפועל. העונשים הבאים אושרו: שלילת רישיון נהיגה לעשר שנים, פיצוי לנפגעים בסך 20,000 ₪ וחילוט רכבו של המערער. אדגיש, שלא כמו במקרה שלנו, במקרה זה הנאשם נטל אחריות על ביצוע העבירות, הביע חרטה והתמיד בהליך טיפולי שיקומי והתוצאה (שלא כמו במקרה שלנו), לא היתה קטלנית.

       

      בע"פ 3754/14 חיים גורמזנו נ' מדינת ישראל הורשע הנאשם בעבירת ההפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה. הנאשם פגע בהולך רגל, גרם לו לחבלה חמורה, ונמלט מהמקום מבלי להזעיק עזרה. בית המשפט המחוזי הכיר בכך שהנאשם הוא אדם חרדתי יותר מן האדם הממוצע ושייתכן שהחרדה היא זו שגרמה לו להימלט מהמקום, "שעה שראה אנשים רצים אל עבר הנפגע". בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש בטווח של בין 18 חודשים ל-5 שנות מאסר וגזר על הנאשם 18 חודשי מאסר בפועל וכן 7 שנות פסילת רישיון. בית המשפט העליון קבע, כי המתחם הוא בטווח של בין 12-40 חודשי מאסר בפועל והפחית את עונשו של הנאשם ל-14 חודשי מאסר בפועל, כאשר הוא שם דגש על נסיבותיו האישיות המיוחדות של הנאשם במקרה זה. אדגיש, שלא כמו במקרה שלנו, במקרה זה הנאשם הודה בביצוע העבירה והביע חרטה כנה על ביצועה והתוצאה לא היתה קטלנית.

       

      בת"פ 28101-08-13 מדינת ישראל נ' אשר אבוטבול, הורשע הנאשם בעבירת ההפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה, 3 עבירות של נהיגה בזמן פסילה, 3 עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, 3 עבירות של נהיגה ללא פוליסת ביטוח בתוקף, ניסיון לשיבוש מהלכי משפט, השמדת ראיה והדחה בחקירה. בית המשפט המחוזי קבע מתחם עונש בטווח של בין 3-7 שנות מאסר וגזר 4.5 שנות מאסר בפועל על הנאשם ועשר שנות פסילת רשיון נהיגה. בית המשפט המחוזי הדגיש את הנסיבות החמורות במקרה זה נוכח תוצאתה הקשה של עבירת ההפקרה, תעוזת הנאשם בביצוע העבירות תוך כדי ניסיונותיו להתחמק מאחריות ולהסוות את מעשיו.

      אדגיש, שלא כמו במקרה שלנו, במקרה זה הנאשם הודה בביצוע העבירות.

       

      בע"פ 7936/13 אהרון (רוני) לוי נ' מדינת ישראל, הנאשם הורשע בעבירת ההפקרה לאחר פגיעה לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה. הנאשם פגע בשני הולכי רגל שנפטרו כתוצאה מהתאונה, עצר במרחק של כ-100 מטרים ממקום התאונה והמשיך בנסיעה. גם במקרה זה הנאשם טען שהוא סבר שפגע בחיה אך בשונה מהמקרה שלנו הנאשם הסגיר עצמו למשטרה לאחר 14 שעות. הנאשם הביע חרטה. נקבע מתחם ענישה בין שנתיים לארבע וחצי שנים. בתוך מתחם הענישה הביא בית המשפט המחוזי בחשבון את הנסיבות החמורות שבהן בוצעה העבירה, בצד נסיבותיו האישיות של לוי, מצבו הנפשי, יסוריו, החרטה שהביע והיותו אדם נורמטיבי. הנאשם נידון לשלוש שנות מאסר.

      בית המשפט העליון הפחית את העונש ל-26 חודשי מאסר והחמיר את עונש פסילת הרישיון משנה לשלוש שנים, כשבדעת רוב נלקחה בחשבון גם חוו"ד פסיכיאטרית לפיה הנאשם הוא מאלה שתגובתם ההתנהגותית במצבי לחץ היא בריחה.

       

      נראה, שלמעט בת"פ 28101-08-13, שמתחם הענישה שנקבע במקרים שהובאו לעיל עוסק במקרים פחות חמורים מהמקרה שבפני בו יש פרמטרים להחמרה – התוצאה היא קטלנית; הנאשם נמלט מהזירה והפקיר את המנוח; הסיכוי לקבל במקום זה עזרה בשעת לילה הוא לכאורה נמוך; לא רק שהנאשם לא לקח אחריות ולא התייצב במשטרה אלא אף ניסה לשבש באופן חמור את החקירה ונעצר רק כעבור חודש לאחר מאמצים רבים של המשטרה שהושקעו בקשר לכך ובינתיים, עד מעצרו, נחקרו אנשים חפים מפשע בשל חשד שדובר בפגיעה מכוונת.

      עוד אזכיר, כי בנוגע לעבירה בה עסקינן, נראה, שבאמצעות החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 101), התשע"ב- 2011, המחוקק שידר מסר ברור לבתי המשפט בדבר הצורך להעלות את רף הענישה, וכן "מעל לכל, יש לזכור כי שיקול הדעת השיפוטי לעניין הענישה לפי תיקון 113 לחוק העונשין, אינו בנוי רק על פי העונש הנוהג, אלא בעיקר על פי העונש ההולם." [ע"פ 4447/13 חאתם קוידר נגד מדינת ישראל, (מפי כב' השופט הנדל)].

       

   4. הגם שיש קשר בין מעשי הנאשם באישום השני להתנהלותו העבריינית באישום הראשון, נראה שאין מדובר באירוע אחד אלא בשני אירועים. העבירה באירוע השני- האישום השני, בוצעה ללא השתתפות הנאשמת, במקום אחר ובזמן אחר מהאישום הראשון ובוצעה בנוגע לאנשים שלא היו קשורים לאישום הראשון- פקידת המוסך, הביטוח והשמאי. סעיף 40יג (ב) לחוק העונשין מתווה את הדרך לקביעת מתחם ענישה בריבוי עבירות:

      הרשיע בית המשפט נאשם בכמה עבירות המהוות כמה אירועים, יקבע מתחם עונש הולם כאמור בסעיף 40ג(א) לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן רשאי הוא לגזור עונש נפרד לכל אירוע או עונש כולל לכל האירועים; גזר בית המשפט עונש נפרד לכל אירוע, יקבע את מידת החפיפה בין העונשים או הצטברותם.

       

      לאור הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות, מדיניות הענישה הנהוגה ונסיבות ביצוע העבירה כפי שפורטו לעיל אני קובע, כי:

      מתחם העונש ההולם בנוגע לאישום הראשון באשר לנאשם 1 נע בין 2.5 ל 4.5 שנות מאסר.

      מתחם העונש ההולם בנוגע לאישום השני נע בין מאסר קצר בעבודות שרות לשנת מאסר.

      בנסיבות העניין ולאור אופי העבירות והזיקה ביניהן יש לקבוע במקרה זה עונש כולל לכל האירועים יחד.

       

      מתחם העונש ההולם בעניינה של נאשמת 2

   5. עוד לפני התיקון הכיר בית המשפט באחריותו של נוסע שסייע במחדלו לנהג הרכב לבצע עבירת הפקרה לאחר פגיעה. התיקון למעשה יצר חובה אקטיבית על הנוסע ברכב שהיה מעורב בתאונה להזעיק את גורמי ההצלה. כבר נקבע על ידי בית המשפט בע"פ 4289/14 אורן חנונה נ' מדינת ישראל:

      "סבורני כי יש מקום להחמיר במידת מה בעונשו של נאשם אשר נסע ברכב שהיה מעורב בתאונה בה נפגע אדם ולא מילא את חובתו המוסרית הבסיסית, משנמנע מלהזעיק את כוחות ההצלה למקום. זאת, הן לנוכח פסיקותיו העקביות של בית משפט זה באשר לחובתו של נוסע ברכב, במקרים בהם היה מעורב נפגע בתאונת דרכים; הן לנוכח חקיקתו בעת האחרונה של סעיף 64א1 לפקודת התעבורה וקביעת העונשים של שלוש שנות מאסר וחצי ושבע שנות מאסר לצידו, בהתאם לנסיבות ביצוע העבירה; והן לנוכח התכלית ההרתעתית הניצבת ביסודו של סעיף 64א1 לפקודה"

       

      הגם שנראה שהנאשם הוא הדומיננטי בתא המשפחתי והוא גם העבריין העיקרי, איני מקבל את טענת ב"כ הנאשמים שהנאשמת ביצעה את העבירה רק כתוצאה מהיותה תלויה בבעלה.

      אכן, ככלל, על בית המשפט להביא בחשבון בקביעת מתחם הענישה את מידת ההשפעה שהיתה לאחר על הנאשם בביצוע העבירה ואת יכולתו של הנאשם להימנע מביצוע העבירה, כמצוות סעיף 40ט(א) לחוק העונשין.

      במקרה דנן, לא ניתן לומר שהנאשמת לא יכלה להימנע מביצוע העבירה נוכח העובדה שהנהג ברכב הוא בן זוגה. הנאשמת לא הציגה כל ראיה, ואף לא נטען, שהיא עשתה מאמץ על מנת לנסות ולשכנע את הנאשם לעצור במקום התאונה ולהזעיק את כוחות ההצלה. הנאשמת שיתפה פעולה עם התנהלותו של הנאשם ועם שקריו לאורך כל הדרך, לרבות בבית המשפט.

       

      בע"פ 4289/14 הורשע נאשם 2 בעבירה של חובת נוסע להתקשר לגופי הצלה, עבירה לפי סעיף 64א1 ונגזרו עליו 12 חודשי מאסר בפועל. אמנם מחד גיסא, דובר במקרה בעל נסיבות חמורות מהמקרה שעומד בפנינו- אירוע הדריסה במקרה זה הביא למותן של 3 נשים, אך מאידך גיסא, הנאשם הודה בביצוע העבירה והביע חרטה על ביצועה.

      בית המשפט הדגיש:

      "אף שהעונש אשר הושת על חנונה – של 12 חודשי מאסר – היה עשוי להיות על הצד הגבוה של מדיניות הענישה שהיתה נהוגה בגין העבירה של סיוע להפקרה, הרי שעתה, משנחקק סעיף 64א1 לפקודה, עונשו של חנונה הוא ברף הבינוני של מדיניות הענישה הראויה וההולמת את חומרת מעשיו".

       

   6. בהתאם לאמור, לאור הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירות, מדיניות הענישה הנהוגה ונסיבות ביצוע העבירה כפי שפורטו לעיל אני קובע, כי:

      מתחם עונש המאסר ההולם את ביצוע העבירה בה הורשעה הנאשמת נע בין 6 חודשי מאסר בעבודות שרות ל – 18 חודשי מאסר.

       

   7. ביחס להתרשמות מהנאשמים במשפט נקבע בהכרעת הדין:

      "עדות הנאשמים הותירה רושם שלילי. לא רק שהאמת לא היתה נר לרגליהם, אלא הנאשמים ממש התאמצו להרחיק עצמם מדבר אמת ושיקרו לכל גורם אפשרי: למוסך, לביטוח, לשמאי, למשטרה ואף בבית המשפט. במספר מיקרים, רק בלית ברירה, לאחר שניסיונות ההתחמקות כשלו וכשנדחק לפינה, גם הודה הנאשם ששיקר. לא רק שנמצאו סתירות רבות בין עדותו של הנאשם לבין עדותה של הנאשמת, אלא נמצאו גם סתירות בין עדויותיהם לבין הראיות האחרות בתיק ואף את גרסאותיהם שינו מפעם לפעם על פי הצרכים המשתנים להבנתם. כשהוטחו בפניהם, בעת החקירה הנגדית, הפרכות והסתירות הקשות, סיפקו הסברים בעייתיים ואף שקריים שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות".

       

      לנאשמים זכות יסוד לנהל את הגנתם כפי הבנתם ומימושה של זכות זו אין בה כדי להביא להחמרה בעונש, אך לא רק שבד"כ לא יזכו לחריגה לקולא ממתחם העונש ההולם וגם יקשה עליהם להיכלל ברף התחתון של מתחם העונש ההולם ואינם יכולים לזכות להקלה בה זוכה מי שלא מסתבך בשקרים במשפט, מודה, לוקח אחריות למעשיו החמורים ומביע חרטה. ראה בנוגע לאמור רע"פ 3849/05 דוד תורג'מן נגד מדינת ישראל, שם נקבע:

       

      "לנאשם זכות יסוד ובלתי מעורערת לנהל את הגנתו כפי הבנתו. זכות זו הנה חלק בלתי נפרד מאגד הזכויות העומדות לנאשם בפלילים, שבהצטרפן יוצרות הן את רשת ההגנה הדיונית שפורשים כללי הפרוצדורה הפלילית על נאשמים באשר הם. ברי, כי מימושה של זכות זו אינו עומד - ואינו יכול לעמוד - לנאשמים לרועץ. ברם, עת עושה בית-משפט במלאכת קביעת העונש, רשאי גם רשאי הוא להביא בחשבון, במניין שיקוליו, שיקולים דוגמת חיסכון בזמן שיפוטי, נטילת אחריות על המעשה והבעת חרטה. אין משמעות הדבר "החמרה" עם אלו הבוחרים לנהל את הגנתם עד תום, כי אם הקלה לגיטימית עם אלו הבוחרים להודות. ואוסיף עוד זאת – בענייננו שלנו, נסיבות נוספות נזקפות לחובת הנאשם, כגון התרשמותו הקשה של בית-משפט השלום מהמבקש, והאופן בו בחר לנהג עצמו במהלך משפטו, וכן תסקיר המבחן שהוגש בעניינו, ממנו עולה כי הוא עודו מסרב ליטול אחריות על מעשיו, ומכחיש את ביצוע העבירות בהן הורשע."

       

       

   8. תסקירי שירות המבחן בעניינם של הנאשם מעלים נסיבות אישיות, משפחתיות ובריאותיות שיש לקחת בחשבון במסגרת גזירת העונש. כך למשל צוין, כי לנאשמים ארבעה ילדים מגיל שנה עד שש, כאשר בתם בת השש סובלת מבעיות רפואיות כפי שמפורט בתסקיר.

      עדי האופי שהעידו בבית המשפט תיארו את הנאשמים כאנשים חיוביים שמסייעים לזולת.

      הנאשם ללא עבר פלילי, למעט 4 הרשעות תעבורה לא מכבידות. הנאשם היה עצור בתיק זה מיום 11/6/12 עד 21/6/12.

      הנאשם הוא מפרנס יחיד במשפחה. הוא בעל מוגבלות פיזית, נמצא במעקב אצל פסיכיאטר. נוטל באופן קבוע טיפול תרופתי וזקוק לטיפול אנלגטי.

      הנאשמת סבלה בצעירותה במחלת האפילפסיה. לדבריה, במעצרה סבלה מהתקף אפילפטי ובמצבי לחץ היא מצויה בסיכון לחזרת אירועים אפילפטיים (בעניין זה לא הוצג לבית המשפט כל מסמך רפואי). הנאשמת היתה עצורה מ-11.06.2012 עד 18.06.2012.

      במעמד הדיון מיום 03.12.2014 ציינה ב"כ הנאשמת, כי הנאשמת בהריון.

       

   9. שירות המבחן סבר, כי בשל נסיבותיו המשפחתיות של הנאשם יש להימנע מעונש מאסר בפועל ולהסתפק בהטלת עונש מאסר בעבודות שירות ומאסר מותנה.

      המלצת שירות המבחן, לא הולמת את נסיבות המקרה. בעניין זה, נקבעו מושכלות יסוד, כפי שהצביע עליהן כב' הנשיא שמגר בע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' שחר סגל, פ"ד לה(4) 313, 318:

      "שיקוליו של שירות המבחן למבוגרים אינם חופפים בהכרח את שיקוליו של בית המשפט, וזאת, בין היתר, מאחר שהוא אינו מופקד על הראייה הכוללת, הבוחנת גם את אלמנט ההרתעה הכללי ונתונים כיוצא באלה. ......"

      "הנסיבות האישיות של נאשם - לרבות אופיו והתנהגותו הכללית והסיכון שיעבור עבירות נוספות - הן לעולם שיקול רלוואנטי בקביעת מידת העונש..... אולם הנסיבות הללו אינן ממצות את מה שטעון שיקול עובר לגזרת העונש, ויש בהן רק נדבך אחד או מרכיב אחד מתוך מרכיבים מספר. זאת ועוד, המשקל היחסי של הנסיבות האישיות בזיקתן לעבירה ולנסיבותיה משתנה ממקרה למקרה, וכל עוד אין מדובר בנסיבות יוצאות דופן, מקובל, בדרך כלל, כי ככל שחומרת העבירה גוברת, הרי לצורך קביעת מידת העונש פוחת משקלן היחסי של הנסיבות האישיות המקילות".

       

      המלצת שירות המבחן חורגת באופן קיצוני ממתחם העונש ההולם. חריגה מסוג זה תתאפשר אך ורק משיקולים כאמור בסעיף 40ד' לחוק ולכך סייג כאמור בסעיף 40ד (ב) לחוק, וראה בענין זה:

      רע"פ 7572/12 קמאל הזייל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו ביום 23.10.2012), כי:

      "סעיף 40ד' אינו עומד לבדו, שכן, מיד לאחריו מגיעים סעיפים 40ה ו-40ו, אשר דנים בחריגה ממתחם העונש ההולם, לחומרא, לשם הגנה על שלום הציבור או לשם הרתעה אישית של הנאשם. כלומר, בניגוד לטענת באת-כוח המבקש, המחוקק אינו מעניק עדיפות ברורה לשיקולי שיקום על-פני שיקולים אחרים..." (ראו גם רע"פ 7311/13 ניסים הושיאר נגד מדינת ישראל (פורסם ביום 16.7.2013).

       

      מדובר במקרה חמור והנסיבות האישיות וצרכי השיקום אינם מיוחדים ויוצאי דופן. גם שירות המבחן ציין, שלנאשם יש קושי בלקיחת אחריות על עבירת ההפקרה והנאשם לא הביע כל חרטה על מעשיו ואף לאחר מתן הכרעת הדין טען, כי הוא לא ידע שהוא פגע באדם.

      על כן, למעשה לא בהמלצות שיקום וסיכויי שיקום מדובר בתסקיר אלא בהמלצה להקל מאד בעונש מטעמים משפחתיים ואישיים.

       

      אדגיש, כי חרף העובדה שמעשיהם של שני הנאשמים חמורים ומצריכים ענישה מחמירה אף משיקול של הרתעת הרבים- בקביעת גזר הדין התחשבתי בעובדה שמדובר בבני זוג ועונש של מאסר בפועל, בכלא ממש, לשניהם עלול לפגוע באופן משמעותי ואולי לא הפיך במשפחתם הגרעינית ובילדיהם. לפיכך, ולמרות שישנן נסיבות המצדיקות קביעת עונש ברף העליון הן לנאשם 1 והן לנאשמת 2, החלטתי לקבוע את עונשה של נאשמת 2 ברף התחתון של המתחם שנקבע בעניינה, ולו בגלל הנסיבות המשפחתיות והאישיות כמתואר לעיל ולטובת הילדים.

      באשר לנאשם 1 שהוא העבריין העיקרי בתיק זה, חרף העובדה שקיימות גם נסיבות מקלות בעניינו כמתואר לעיל, הרי לאחר ההתחשבות בנוגע לנאשמת, פוחת בענישתו משקל סיכון הפגיעה בילדיו הקטינים וגובר המשקל של יתר הנימוקים שפורטו לעיל לחומרה.

       

   10. בהתאם לאמור לאחר ששמעתי את התובע, את ב"כ הנאשמים, את עדי האופי ואת הנאשמים, עיינתי בתסקירים, בהתחשב בחומרת העבירות בהן הורשעו הנאשמים ונסיבות ביצוען כפי שתוארו לעיל, אני דן את הנאשמים לעונשים הבאים:

        

       נאשם 1

       • שלוש וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי מעצרו בתיק זה מיום 11/6/12 עד יום .21/6/12

       • בהתאם לקביעת סעיף 64א(ד) לפקודת התעבורה, איני קובע עונש של מאסר על תנאי בעניינו של נאשם 1 בנוגע לאישום הראשון, אך ביחס לאישום השני אני דן את הנאשם ל – 12 חודשי מע"ת שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977.

       • אני פוסל את הנאשם מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לכל סוג של כלי רכב מנועי למשך 8 שנים מיום שחרורו מהמאסר. מתקופה זו ינוכו הימים בהם היה הנאשם פסול מלנהוג ורישיונו היה מופקד במשטרה או בבית המשפט או במשרד הרישוי בקשר לתיק זה. התובע יודיע את התקופה שיש לנכות מתקופת הפסילה שנקבעה בתוך 7 ימים מהיום.

       • הנאשם ישלם להורי המנוח פיצוי בשיעור של 20,000 ₪.

          

         נאשמת 2

         • 6 חודשי מאסר אשר ירוצו בעבודות שרות בבסיס צבאי יחש"ם דרום "מחנה נתן" בימים א-ה, 8.5 שעות עבודה יומיות.

           הנאשמת תתייצב בפני המפקח על עבודות השירות לתחילת ריצוי עונשה ביום 22/3/15 בשעה 08:00, במפקדת מחוז דרום, יחידת עבודות השרות.

           הוסבר לנאשמת, כי עליה להקפיד על קיום הנחיות הממונה על עבודות השרות ולדווח על כל שינוי בפרטי ההתקשרות איתה. הפרה של תנאי עבודות השרות עלולה לגרום

           להפסקת עבודות השרות ולריצוי המאסר בכלא ממש.

         • הנאשמת תפצה את משפחת המנוח בסך של 10,000 ₪.

           יש לשלוח עותק לממונה על עבודות השרות.

            

           זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהיום.

            

            

            

            

            

            

            

            

           ניתן היום, י"ב אדר תשע"ה, 03 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.