כיצד יותרו נישואיהם של בני זוג שאינם משתייכים לעדה דתית מוכרת שערכו טקס נישואים בישראל, כאשר אין לעדתם בית דין שמוסמך להתיר את נישואיהם ?
א. רקע עובדתי
- בפניי תובענה להתרת נישואי בני זוג בני העדה הנקראת "עדי י'".
- התובעת הינה תושבת ואזרחית ישראלית, ואילו הנתבע הוא אזרח ישראלי המתגורר בארה"ב. לבני הזוג שלושה ילדים קטינים.
- התובעת הגישה תעודת נישואין שהונפקה על ידי מדינת ישראל ולפיה שני בני הזוג המשתייכים לעדת "עדי י", נישאו ביום 24.6.25 בראשון לציון והם נרשמו כנשואים בפנקס הנישואין של משרד הפנים.
- לדברי התובעת, הנתבע נטש את מקום מגוריהם המשותף ביום 12.10.06, עזב את הארץ ומאז לא שב לישראל. על פי נתוני משרד הפנים, הנתבע חזר לישראל ביום 16.10.07 ולאחר מכן, ביום 14.11.07 יצא מישראל ולא שב עוד.
- התובעת מוסיפה וטוענת, כי חודש לאחר נטישתו אותה, הנתבע התקשר אליה והודיע כי הוא שוהה בארה"ב ואין בכוונתו לשוב ארצה.
- כתב התביעה הומצא לנתבע ביום 23.08.14 אך עד לכתיבת שורות אלו, לא הוגש כתב הגנה מטעמו.
- ביום 15.12.14 הבהירה התובעת כי טקס נישואיה לא נערך בכנסיה כי אם במקום ההתכנסויות הדתיות של "עדי י'" וכי הטקס נערך על ידי מר אריק פירס, המוסמך על ידי המדינה לערוך טקסי נישואין לחברי העדה. לדבריה, לעדה שהיא משתייכת אליה, אין בית דין שיכול להתיר את נישואיה. כמו כן, הומצא תצהיר מטעם העמותה המייצגת את העדה בישראל, לפיו אין לעדה זו בתי דין לגירושין.
- ביום 28.12.14 פניתי לב"כ היועמ"ש בשאלה "האם הוכרו נישואיהם של בני הזוג הגם שהם משתייכים לעדה דתית שאינה מוכרת כאמור בתוספת השנייה לדבר המלך במועצה".
- ביום 18.2.14 השיב ב"כ היועמ"ש כי: "בפרקטיקה הנוהגת, האגף לעדות במשרד הפנים בהכירו את העדות הלא יהודיות ומוסדותיהם, מחזיק ברשימת גופים דתיים והוא עורך בדיקה כי תעודת נישואין הנה מטעם גוף המופיע ברשימת הגופים הדתיים הידועים לאגף (בלי קשר לשאלת היותה של העדה, אליה משתייך אותו הגוף, מוכרת לפי דבר המלך במועצתו וההכרזות על פיו) וכן כי החתום על תעודת הנישואין הנו עורך נישואין מטעם אותו גוף דתי. האגף מחלק לאותם עורכי נישואין תעודות נישואין וגירושין, ומקבל מהם עותק חתום של התעודה לאחר הטקס, לתיוק באגף. במקרה הנידון... לכאורה הנישואין נרשמו כדין... משרד הפנים אינו בר סמכות "להכיר" ... בתוקפם של נישואין בכלל ונישואין נשוא הבקשה. יובהר כי בהתאם לסעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין תשכ"ה- 1965... רישום בפרט המצב האישי אינו מהווה ראיה לנכונותו...".
- לאור זאת, נבחן כיצד ניתן יהיה להתיר את התובעת מעגינותה.
ב. דיון והכרעה
(א) האם יש תוקף לנשואי הצדדים?
- בבג"ץ 3045/05 בן ארי נ' מנהל מינהל האוכלוסין סא(3) 537 נידון מעמדו המשפטי של הרישום במשרד הפנים:
"מהו היקף שיקול דעתו של פקיד הרישום? שאלה זו נידונה בשורה ארוכה של פסקי דין. פסק הדין המרכזי הוא בפרשת פונק שלזינגר... ביסוד פסק דינו של השופט י' זוסמן, שכתב את פסק הדין המרכזי, עמדה התפיסה כי פקודת מרשם התושבים, תש"ט-1949, "לא שיוותה לרישום במרשם-התושבים כוח של ראיה או הוכחה לשום דבר. מטרת הפקודה היא... לאסוף חומר סטטיסטי. חומר זה יכול שיהא נכון ויכול שיהא לא נכון, ואיש אינו ערב לנכונותו"...... מאז נפסקה פרשת פונק שלזינגר נוהג בית המשפט על פיה. עם השנים הלך כוחה וגבר. ביטולה של פקודת מרשם התושבים והחלפתה בחוק המרשם לא שינה מכוחה... ברוח זו פסק השופט מ' חשין באחת הפרשות כי "חובתו של פקיד המרשם לרשום במרשם האוכלוסין מידע הנמסר לו והמתועד במסמך (כגון נישואין), בלא שמוסמך הוא לבדוק את התוקף המשפטי של אותו מידע... אכן, הלכת פונק שלזינגר ראויה היא וטובה. אין זה ראוי כי בלא הוראה מפורשת בחוק המרשם תוענק לפקיד הרישום – כלומר, לשר הפנים – הסמכות להכריע בשאלות יסוד של החברה הישראלית. אין זה ראוי כי בכל עת בו חל שינוי בראשותו של משרד הפנים יבוא שינוי במדיניות בשאלות מפתח של המדינה. שאלות אלה ראוי להן כי יוכרעו על ידי העם באמצעות נציגיו בכנסת. כל עוד הכנסת לא אמרה את דברה ראוי הוא, ככל האפשר, כי ההכרעות הערכיות הללו לא יעשו בגדריו של המרשם".
במילים אחרות, עצם רישומם של בני הזוג כנשואים, איננו מלמד כי מבחינה משפטית נישואיהם מוכרים כתקפים.
נבחן אפוא, האם הצדדים במקרה דנן, ששייכים לעדה דתית שאינה מוכרת ונישאו בישראל, אכן נחשבים כנשואים באופן מהותי.
- סעיף 51 לדבר המלך במועצה על ארץ- ישראל, 1922 עד 1947 (להלן: "דבר המלך") קובע כי:
"...השיפוט בעניני המעמד האישי, בהתאם להוראות חלק זה, מסור לבתי דין העדות הדתיות. לצורך הוראות אלה, עניני המעמד האישי פירושם משפטים בענין נישואין או גיטין..."
סעיף 47 לדבר המלך קובע כי:
"בכפוף להוראות חלק זה של דבר מלך זה יהא לבתי המשפט האזרחיים גם שיפוט בענייני המעמד האישי, כמוגדר בסעיף 51, של אנשים בישראל. בשיפוט זה ישתמשו בהתאם לכל חוק, פקודה או תקנות שיונהגו או יוחקו להבא, ובכפוף לאלה, לפי הדין האישי החל."
- עדה דתית מוגדרת בסעיף 1 לדבר המלך כ: "כל עדה הנזכרת בתוספת השניה לדבר מלך זה וכל עדה שהממשלה תכריז עליה כעל עדה דתית".
- בתוספת השניה לדבר המלך מפורטות העדות הדתיות המוכרות ואלו הן:
העדה המזרחית (אורטודוכסית), העדה הלטינית (קתולית), העדה הגריגוריאנית-הארמנית, העדה הארמנית (קתולית), העדה הסורית (קתולית), העדה הכשדית (אוניאטית), העדה היהודית, העדה היונית-הקתולית מלכיתית, העדה המרונית, והעדה הסורית-אורטודוכסית.
העדה "עדי י'" איננה אחת מהעדות הנזכרות בתוספת השנייה ועל כן הצדדים נחשבים בישראל כמי שאין להם עדה דתית מוכרת.
- בספרו "הדין האישי בישראל", חלק ראשון, מהדורה הרביעית, מתאר פרופסור שאוה ז"ל את מהותו והקיפו של הדין האישי בארץ על פי הוראות דבר המלך, בין השאר ביחס לעדות דתיות שאינן מוכרות. לדבריו: בתקופה העותומאנית כל ענייני המעמד האישי של חברי עדה דתית בלתי מוכרת היו מסורים לבתי הדין המוסלמים (שם, עמוד 69). לדבריו: "הסמכות העודפת בענייני המעמד האישי, שהייתה לבית הדין המוסלמי בתקופה העותומנית הועברה על ידי המחוקק המנדטורי לבית המשפט המחוזי על פי סימן 47 לדבה"מ, אשר הוסמך לפסוק בעניינים אלה בהתאם לדין האישי של הצדדים" (שם, עמוד 73). "עם הקמת המדינה נקלט ההסדר הנ"ל על ידי המחוקק הישראלי כאמור בסעיף 11 לפקודת השלטון והמשפט, תש"ח – 1948" (שם, עמוד 75). כלומר, הדין במדינת ישראל הוא, כי על פי סעיף 47 לדבר המלך, מוקנית סמכות לבית המשפט האזרחי לדון בהתאם לדין האישי.
- הפרופ' שאווה בספרו הנ"ל, (הפרק השישי עמודים 155 – 169) דן בשאלה "מהו "דינו האישי של אזרח מקומי, שאינו משתייך לעדה דתית מוכרת". המחבר הציע מספר אפשרויות:
האפשרות הראשונה: החלת המשפט האנגלי המקובל על בני הזוג (שם, עמודים 156-157).
האפשרות השנייה: החלת הדין הדתי גם על אזרח מקומי שאינו משתייך לעדה דתית מוכרת. (שם, עמוד 157).
האפשרות השלישית: החלת הדין המוסלמי כפי שהיה בתקופה העותומאנית (עמוד 158)
האפשרות הרביעית: דחיית עילת התביעה בהעדר דין אישי (עמוד 159).
מסקנתו של פרופ' שאווה ז"ל היא כי: "הדין האישי לגבי אזרח מקומי הוא דינו הדתי בין אם הוא יהודי, מוסלמי, דרוזי, חבר עדה דתית מוכרת, או שאין לו עדה דתית מוכרת ובלבד שיש לו דין דתי" (שם, עמוד 166- 167).
- לאור מסקנתו זו, במקרה דנן, הדין האישי של הצדדים הוא הדין הדתי של עדת
"עדי י'" ומאחר ועל פי דיני עדה זו הנישואין תקפים, מדובר בבני זוג אשר נשואים זה לזה בנישואין תקפים ומוכרים בישראל.
(ב) האם ניתן להתיר את נישואי הצדדים על פי החוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין לאומית)-התשכ"ט-1969 (להלן: החוק)?
- סעיף 1 לחוק קובע כי:
"עניני התרת נישואין שאינם בשיפוטו הייחודי של בית דין דתי יהיו בשיפוטו של בית משפט לעניני משפחה (בחוק זה – בית המשפט) אלא אם כן על פי הוראות חוק זה נתונה סמכות השיפוט לבית דין דתי".
כלומר, במקרה של בני זוג שאינם בשיפוט ייחודי של בית דין דתי, מוענקת הסמכות להתיר את נישואיהם לבית המשפט לענייני משפחה.
- כללי ברירת הדין מפורטים בסעיף 5 לחוק הקובע כי:
"(א) בית משפט לעניני משפחה ששיפוטו נקבע לפי חוק זה ידון בענין לפי סדר ההעדפה הבא:
(1) הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף של בני הזוג
(2) הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף האחרון של בני הזוג;
(3) הדין הפנימי של ארץ אזרחותם המשותפת של בני הזוג;
(4) הדין הפנימי של מקום עריכת הנישואין -
ובלבד שבית המשפט לא ידון לפי דין כאמור אם חלים על פיו דינים שונים על שני בני הזוג או אם לא ניתן לפיו לערוך גירושין.
(ב) באין דין שיחול לפי סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לדון לפי הדין הפנימי של מקום מושבו של אחד מבני הזוג, כפי שייראה לו צודק בנסיבות העניין.
(ג) הסכמת בני הזוג תשמש לעולם עילה לגירושין."
- במקרה דנן, הגם שכתב התביעה הומצא לנתבע באמצעות היתר המצאה
לחו"ל, הנתבע לא הגיש כתב הגנה.
- מאחר שבעניינו "לא ניתן לערוך גירושין בישראל", לא ניתן להחיל את
אחת מהחלופות של סעיף 5 (א) הנ"ל.
- לכאורה, ניתן להחיל את סעיף 5(ב) לחוק ולדון על פי הדין האמריקאי שהוא
מקום מושב של הנתבע היום. ברם, תוצאה זו אינה סבירה כלל מאחר
שלנישואי הצדדים אין כל זיקה לדין האמריקאי.
- ברמ"ש 41782-04-10 פלונית נ' אלמוני (ניתן ביום 23.3.11) קבע כב' השופט
(כתוארו אז) משה דרורי, כי במקרה שבו הבעל ניתק קשר עם אשתו ונטש
אותה במשך שמונה שנים, עצם הנטישה מהווה הסכמה להליך ההתרה.
נקבע כי:
"ניתן ללמוד על כך ששני בני הזוג חפצים בפירוק הנישואין; המבקשת, מעצם בקשותיה האקטיביות; והמשיב – בשל אי יצירת קשר עם המבקשת מזה 8 שנים (שהם רוב זמן הנישואין, דהיינו: 8 שנות ניתוק, מתוך 13 שנות נישואין). ניתן להגיע למסקנה זו על-פי סעיף 5(ג) לחוק השיפוט המקורי, שלא שונה בתיקון משנת תשס"ה, הקובע כי "הסכמת בני הזוג תשמש לעולם עילה לגירושין" (ראה: פיסקה 60 לעיל).לא נאמר באיזו דרך יש להוכיח את ההסכמה. נראה לי, כי בנסיבות תיק זה, ניתן ללמוד על ההסכמה מהניתוק ומהבריחה של המשיב. ניתן ללמוד על "עילת גירושין" גם בדרך היקש (שהיא אחת ממידות הפרשנות, כנאמר בסעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"מ-1980), מסעיף 11(ב)(3) לחוק ברית הזוגיות לחסרי דת, תש"ע-2010, הקובע כי בית המשפט לענייני משפחה יתיר ברית זוגיות, בין היתר, אם "חלפה שנה מיום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ולא היה ניתן לאתר את בן הזוג ולהמציא לו את הבקשה". כאן, פרק הזמן הוא פי 8! הדברים האמורים לעיל, בצירוף העדר התגובה מטעם המשיב, מובילים למסקנה אחת: אין כל מניעה להתיר את קשר הנישואין בין בני הזוג. יש שיאמרו, כי מצווה ומן הראוי לעשות כן, למען המבקשת, ובסופם של הדברים, גם למען המשיב".
דברים אלו, ישימים אף למקרה דנן, שבו נטש הבעל את האישה לפני שנים רבות.
לפיכך, ניתן להתיר את נישואי בני הזוג על סמך הסכמת הנתבע מכללא שבאה לידי ביטוי בנטישת אשתו עוד בשנת 2006 וכן מהעובדה כי הוא בחר להתעלם מהגשת התביעה למרות שהיא הומצאה לו.
ג. העולה מן המקובץ:
- אני נעתר לבקשת התובעת ומתיר את נישואיה לנתבע.
- יודע למשרד הפנים.
- פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת הפרטים המזהים.
ניתן היום, ז' אדר תשע"ה, 26 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.