-
מהם התנאים למתן צו מנהלי להפסקה ארעית של עיסוק בעסק לפי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק)? זו השאלה העומדת להכרעה בבקשה שלפניי.
שאלה זו מתעוררת לצורך הכרעה בבקשה שלפניי, בהתאם לסעיף 22 לחוק, במסגרתה על בית המשפט לבחון את סבירות ההחלטה המנהלית ליתן צו סגירה בהתאם לסעיף 20 לחוק.
-
המבקש הינו בעליו של עסק לממכר מזון ומשקאות, ומורשה למכירת טפסי הגרלות טוטו, הממוקם בשד' חן 9 בקרית ביאליק הידוע בכינויו "אימפרית השמש" (להלן:"העסק").
אין חולק כי העסק טעון רישוי על פי החוק, לפי פריטי רישוי 4.2א, 4.8, 7.6 ו- 4.7ב' לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) תשע"ג – 2013.
בקשה לקבלת רישיון הוגשה על ידי המבקש בתאריך 24.2.2014.
בתאריך 18.6.14 ניתנה תשובת המשטרה לרשות הרישוי, לפיה היא מסרבת למתן רישיון לעסק.
במכתבה של מנהלת מחלקת רישוי עסקים בעירית קרית ביאליק, מיום 26.2.15 אשר הוצג מטעם המבקש, צוין כי חוות הדעת התברואתית חיובית, וכי טרם התקבל אישור מהועדה המקומית לתכנון ולבניה ומרשות הכיבוי. עוד צוין במכתב כי עמדת המשטרה הינה "סירוב".
אין חולק, אם כן, כי העסק פועל ללא רשיון.
-
בתאריך 17.2.15 הוציא מ"מ מפקד מחוז חוף, תנ"צ ג'מאל חכרוש (להלן גם:"הקצין"), צו הפסקה מנהלי לעסק בהתאם לסמכותו על פי סעיף 20 לחוק. תוקף הצו למשך 30 יום.
עובר להוצאת הצו, באותו יום בו הוצא, נערך למבקש שימוע, במהלכו הציג לפניו הקצין פרפרזה של החומר המודיעיני ביחס לעסק. המבקש הכחיש את המיוחס לו.
טענות המבקש
-
לטענת המבקש, העסק פועל מזה קרוב לשנה ללא כל תקלות, באופן תקין, ומשרת מספר רב של לקוחות. לא אירע כל אירוע אשר הצדיק נקיטת הליך כה דרסטי של סגירת העסק בצו מנהלי. ביחס לנימוקים שפורטו בצו, המבוססים על המידע המודיעיני שפרפרזות שלו הוצגו למבקש, טוען המבקש כי מדובר בנימוקים תמוהים, ובלתי מבוססים.
לטענת המבקש, טענת המשיבה לפיה במהלך שנת 2013 האחים שלום ושומי איסקוב השתלטו על הנכס ונטלו אותו מאדם בשם רפי בנימיני, אינה אלא שמועה ישנה, שאין בה ממש. המבקש הוא בעל העסק, הרשום כמחזיק בספרי הארנונה וברשויות המס, והוא שהגיש בקשה לרשיון עסק.
לטענת המבקש, נטען כלפיו כי נמכרים בעסק משקאות משכרים לאחר השעות המותרות וכן חומרים מסכנים מסוג נייס גאי, אך הטענות חסרות בסיס, שכן לא נפתחו תיקים בנושא ובחיפוש שנערך במקום לא נמצאו חומרים מסכנים.
טענת המשיבה לפיה מתוך העסק מופעל מכשיר למיסוך תדרים, אין בה ממש ואין ראשית ראיה לנכונותה, וממילא טוענת המשיבה כי מדובר ברכיב שגודלו כקופסת סיגריות, כך שכל מבקר במקום יכול לשאת אותו עמו.
בנוסף, מבהיר המבקש, כי אין לו כל קשר לעסק הסמוך לממכר פלאפל, אף שהמשיבה סבורה שהוא בעליו, ולפיכך הבקשה אינה מתייחסת לעסק הסמוך לממכר פלאפל.
טענות המשיבה
-
לטענת המשיבה, משלא נטענה על ידי המבקש ולו טענה אחת ביחס לתקינות ההליך המנהלי גופו, חלה על המעשה המנהלי חזקת התקינות המנהלית.
ההחלטה להוציא צו סגירה מנהלי לעסק הינה החלטה מנהלית סבירה, אשר אינה חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני המצדיק את התערבות בית המשפט. הלכה היא, כי בית המשפט אינו מחליף את שיקול הדעת המנהלי בשיקול דעתו, ועליו לבחון רק האם בשיקול הדעת של הגוף המנהלי נפל חוסר סבירות קיצוני אם לאו.
-
לטענת המשיבה, נחקר המבקש תחת אזהרה, כבר בתאריך 24.2.14 בגין ניהול העסק ללא רישיון, ואף שסירוב המשטרה למתן הרישון ניתן כבר בתאריך 18.6.14 לא עשה המבקש מאום על מנת לתקוף את עמדת המשיבה, באמצעות הגשת עתירה מנהלית.
המשיבה מפרטת בתשובתה את הנימוקים העומדים בבסיס החשד לפיו העסק מנוהל על ידי האחים איסקוב, עבריינים מוכרים, ומשמש מקום מפגש לעבריינים.
עוד טוענת המשיבה, כי העובדה, שאינה במחלוקת, כי העסק מתנהל ללא רשיון, די בה כדי לקיים את התנאי הפורמאלי הקבוע בסעיף 20 לחוק, המסמיך את מפקד משטרת המחוז להוציא צו סגירה מנהלי, אם מצא כי בעסק נעברה עבירה לפי סעיף 14 לחוק.
דיון והכרעה
-
במהלך הדיון התברר כי נגד המבקש הוגש בחודש דצמבר 2014 כתב אישום בעבירה של ניהול עסק ללא רשיון, בבית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ביאליק (רע"ס 45560-12-14) ובתאריך 19.1.15 בוטל כתב האישום לבקשת המאשימה, עירית קרית ביאליק.
לטענת המשיבה, ההחלטה לבקש ביטולו של כתב האישום נבעה מהרצון לעבוד בתיאום עם רשות הרישוי, ולבטל את כתב האישום, על מנת להגישו מחדש על ידי משטרת ישראל.
-
המהלך אינו נהיר לי, ואני סבורה כי הוא פועל לחובתה של המשיבה. ניתן היה, בתאום עם רשות הרישוי, המאשימה בהליך הפלילי שכבר נפתח, להגיש בקשה לפי סעיף 17 לחוק, שכן ברור כי ראוי להעדיף דיון במסגרת הסמכות הנתונה לבית המשפט, לאחר הגשת כתב אישום, על פני הפעלת סמכות מנהלית, המיועדת מעצם טיבה, למקרים דחופים ביותר, של סכנה קרובה ומידית.
ביטול כתב האישום, על מנת ליתן חודש לאחר מכן צו סגירה מנהלי, מבלי שאירע במהלך החודש שחלף אירוע דרסטי המצדיק הפעלת הסמכות המנהלית, מעיד, לטעמי, על שיקול דעת מוטעה.
-
כאמור, לטענת המשיבה, די בכך שהעסק מתנהל ללא רשיון, על מנת לקיים את התנאי הקבוע בסעיף 20 לחוק, שזו לשונו:
"היה לממונה על המחוז, למפקד משטרת המחוז, למפקד כבאות מחוזי, לממונה על איכות הסביבה, לרופא מחוזי או לראש הרשות המקומית יסוד סביר להניח שנעברה בעסק או לגביו עבירה לפי סעיף 14, רשאי הוא לצוות בכתב על הפסקה ארעית של העיסוק בעסק, אם בסגירת החצרים ואם בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה בנסיבות הענין כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק (להלן – צו הפסקה מינהלי)."
אמנם, מלשונו של סעיף 20 נראה, לכאורה, כי די בכך שקיים יסוד סביר להניח כי נעברה בעסק או לגביו עבירה לפי סעיף 14 על מנת להקנות למפקד משטרת המחוז סמכות למתן צו הפסקה ארעית לעסק.
עם זאת, הסמכות המוקנית לגופים המפורטים בסעיף 20, ליתן צו מנהלי, אינה מנותקת מהכללים שנקבעו בהלכה הפסוקה, וראוי לפרשה בהתאם להתפתחויות בפסיקה.
-
בתאריך 3.3.14 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"פ 4384/13 מדינת ישראל נ' מיאו והאו בע"מ (להלן:"רע"פ 4384/13"). באותו פסק דין, עמד בית המשפט העליון על התנאים למתן צו להפסקת עיסוק בעסק, לפי סעיף 17 לחוק, תוך שהוא קובע כללים ברורים בנדון.
בית המשפט העליון סיכם והבהיר, באותו פסק דין, כי:
"כתנאי למתן סעד שברגיל מותנה בהרשעה כבר בשלב הגשת כתב האישום – שומה על המאשימה להראות שהצו דרוש למניעת פגיעה ממשית ומוחשית באינטרס ציבורי חשוב המגולם במטרות החוק, וכי לא ניתן להשיג את מטרת הצו באמצעי מידתי יותר. כך, למשל, עילה למתן צו עשויה לקום אם הפעלת העסק יוצרת סיכון ממשי לציבור (השוו: ע"פ (מחוזי נצ') 25350-10-11 מפעלי ברודני בע"מ נ' עיריית נצרת עילית [פורסם בנבו] (3.1.2012)), גורמת למטרד ולפגיעה באיכות הסביבה (השוו: עפ"א (מחוזי מר') 32373-04-12 דבוש נ' מועצה אזורית לוד [פורסם בנבו] (14.1.2013)), או פוגעת באופן בוטה בשלטון החוק (השוו: ע"פ (מחוזי חי') 6672-04-11 עיריית חיפה נ' בן שמואל [פורסם בנבו] (14.4.2011); ת"פ (שלום חד') 30724-12-12 מדינת ישראל נ' מול השופט [פורסם בנבו] (8.1.2013)) – והכל כשלא ניתן להשיג את מטרת הצו באמצעי מידתי יותר."
-
גם בפסיקת בתי המשפט המחוזיים, שקדמה לרע"פ 4384/13, נקבע כי עילה למתן צו עשויה לקום אם הפעלת העסק יוצרת סיכון ממשי לציבור (ראו הפסיקה הנזכרת בציטוט מתוך פסק הדין).
עם זאת, אם לפני מתן פסק הדין ברע"פ 4384/13, ניתן היה למצוא בחלק מפסיקת בתי המשפט גישה לפיה, בעל עסק הפועל ללא רשיון אינו זכאי כלל לסעד מבית המשפט, ובית המשפט לא ייעתר לבקשה לביטול צו סגירה מנהלי, שמשמעה למעשה מתן הכשר להמשך ניהול העסק ללא רשיון (פסיקה שחלקה נזכר בטיעוני המשיבה), מבהיר בית המשפט ברע"פ 4384/13, כי טענה זו לא תוכל לעמוד לרשות רישוי המבקשת, מטעם זה בלבד, ליתן צו סגירה בהתאם לסעיף 17 לחוק.
בית המשפט העליון הבהיר, כי נימוק זה עמד לנגד עיני בית המשפט העליון בעבר, רק בדונו בבקשות ביניים במסגרת עתירה מנהלית של רשות הרישוי שלא ליתן רשיון עסק זמני, אולם אי מתן רשיון עסק זמני, אין משמעו בהכרח סגירת העסק.
כך סיכם את הדברים כב' השופט פוגלמן, בפסק הדין:
" לבסוף, המערערת סומכת ידיה על החלטות שיצאו מלפניו של בית משפט זה ושבהן נקבע כי ככלל יסרב בית המשפט להושיט סעד המורה על שימור מצב קיים העומד בניגוד לחוק (ראו, למשל, בר"ם 8247/08 עיריית תל אביב-יפו נ' פרג אירועים בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 35 (18.12.2008); בר"ם 3488/12 פרג אירועים בע"מ נ' מנהל הרשות לאיכות הסביבה, [פורסם בנבו] פסקה 3 (8.5.2012)). אלא שהחלטות אלו נסבו על בקשה לצו ביניים במסגרת עתירה מינהלית נגד החלטה של רשות הרישוי שלא ליתן רישיון עסק זמני. בהקשר האמור, ציינתי לאחרונה:
"אי מתן רישיון עסק אין משמעו בהכרח סגירת [העסק]. ודוקו: יש להבחין בין הנזק שייגרם כתוצאה מכך שלא יינתן למשיבה היתר זמני להפעלת [העסק] לבין הנזק שייגרם מסגירתו. העתירה וההליך שלפניי נסבים על הנזק הראשון בלבד, ולגביו המשיבים לא הניחו תשתית לכך שייגרם להם נזק בלתי הפיך. מנגד, מתן היתר זמני למשיבה בגדר צו ביניים מעורר לכאורה קושי במישור החוקיות מהטעמים שעליהם עמדתי באופן שמטה את הכף שלא לתתו על רקע אמות המידה למתן צווי עשה זמניים שעליהן עמדנו".
-
ברור, אם כן, כי טענת המשיבה, לפיה לצורך מתן צו סגירה מנהלי, בהתאם לסעיף 20 לחוק, די בכך שהעסק מתנהל ללא רשיון, משום שכך משתמע מלשון הסעיף, אינה יכולה להישמע, שכן לכאורה, ניתן היה להעלות טענה זהה גם ביחס לתנאים לתחולת סעיף 17 לחוק.
גם מלשונו של סעיף 17 לא ניתן ללמוד כי לצורך הפעלת הסמכות, על בית המשפט להשתכנע בקיומה של סכנה מידית להמשך פעילותו של העסק. זו לשון סעיף 17 לחוק:
"הוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף 14, רשאי בית המשפט שאליו הוגש כתב האישום לתת צו כאמור בסעיף 16, ותקפו יפקע עם ביטול כתב האישום, או עם מתן גזר הדין, או במועד שבו זוכה הנאשם זיכוי סופי, או בכל מועד קודם שנקבע בצו."
למרות שלשונו של סעיף 17 לחוק, מורה כי בית המשפט רשאי ליתן צו סגירה לאחר הגשת כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף 14, מבלי לקבוע כל תנאי נוסף למתן הצו, יצקו בו בתי המשפט תוכן, וקבעו כי לצורך מתן צו סגירה כאמור, נדרשת המאשימה להוכיח כי קיים צורך דחוף במתן הצו, וכי המשך פעילותו של העסק יוצרת סכנה מידית לשלום הציבור או לבריאותו.
-
לא נעלמה ממני עמדתם של בתי המשפט המחוזיים בפסיקה שנזכרה בטיעוני המשיבה -
עת"מ (חי') 574/01 אביב אזולאי נ' ג'מאל חכרוש וב"ש (חי') 6629/05 צ'יקן דיל בגריל ואח' נ' מפקד תחנת זבולון (1.1.2006).
החלטות אלה אמנם תומכות בטיעוני המשיבה, אולם הן מבטאות את גישת בתי המשפט טרם מתן פסק הדין ברע"פ 4384/13, אשר לעניות דעתי, משליך באופן ישיר על שיקול הדעת של בית המשפט בדונו בבקשה לביטול צו הפסקה מנהלי.
-
המשיבה מפנה גם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעת"מ (חי') 19947-07-10 הלל הלקין נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה השומרון (19.10.2010) בו קובע בית המשפט כי די בכך שעסק מתנהל ללא רישיון, על מנת שראש הרשות יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 20. בית המשפט אף מציין באותו פסק דין כי משמעות הביטוי "רשאי" במשפט המנהלי הינה "חייב":
"הסמכות הנתונה לראש המועצה מנוסחת אמנם בלשון "רשאי", אלא שכבר נאמר שלעתים – ובעיקר כך במשפט המנהלי – משמעות תיבה זו הינה "חייב" (ראו: ע"פ 1152/91 סעיד בן אסמעיל סיקסיק נ' מדינת ישראל , פ"ד מו (5) 008 (1992); ב' ברכה, משפט מינהלי (שוקן, כרך א, תשמ"ז) 136 ואילך; בג"ץ 2757/96 הילה אלראי נ' שר הפנים , פ"ד נ (2) 018 (1996)).
.... אכן, כפי שטוענים המשיבים 2 ו-3, הסמכות הנתונה לראש המועצה בסעיף 20 לחוק היא סמכות דרסטית, אולם זו נועדה בדיוק למקרים מעין זה שבפנינו, שבו מתנהל העסק במשך תקופה ארוכה ללא רישיון. "
בהקשר זה אפנה לספרו של י.זמיר, המסתייג מהטיעון לפיו "רשאי" שקול ל"חייב" ומצטט מהחלטתו בבג"ץ 2757/96 אלראי נ' שר הפנים פ"ד נ(2) 18, 21-22:
"יש נסיבות שבהן שיקול הדעת המוקנה לרשות מינהלית הופך חובה, בנסיבות כאלה אומר בית המשפט לעיתים כי "רשאי" משמעו "חייב". לכאורה, הרי זו דוגמה טובה לאמירה של יונתן סוויפט, בספרו על מסעות גוליבר שמשפטן הוא מי שקורא לבן ומפרש שחור. ולא היא. רשאי נותר רשאי. הרשות כרוכה תמיד בשיקול דעת...אם המסקנה היא כי שיקול הדעת המופעל באופן ענייני וסביר מוביל בהכרח להחלטה אחת ויחידה, רק אז יאמר בית המשפט כי לפי הדין הרשות המנהלית היתה חייבת לקבל החלטה זאת."
יצחק זמיר הסמכות המנהלית כרך א' (מהדורה שנייה) בעמוד 323.
מכל מקום, פסק דין זה ניתן, אף הוא לפני ההלכה שנקבעה בע"פ 4384/13.
-
צו סגירה מנהלי, לפי סעיף 20 לחוק, הינו סעד מנהלי זמני, שתוקפו ל- 30 יום, ומטרתו להגן על אינטרסים חיוניים כשמירת בטחון הציבור או בריאותו. פעמים רבות, אין המדובר בסכנה חולפת הנשקפת מהעסק, ולפיכך נעשה בסעיף שימוש כסעד זמני בלבד, עד שיעלה בידי רשות הרישוי להגיש כתב אישום ובמסגרתו לעתור למתן צו סגירה בהתאם לסעיף 17 לחוק. מאחר שמדובר בסמכות מנהלית דרסטית, ראוי כי יעשה בה שימוש רק במקרים שצו הסגירה נדרש, כסעד מידי דחוף.
קשה להלום, כי תנאי לקיומה של הסמכות המנהלית להוציא צו סגירה מנהלי לעסק מכח סעיף 20 לחוק, יהיה העובדה שהעסק מתנהל ללא רשיון, והיא בלבד, בעוד שפסיקת בית המשפט העליון מורה כי עובדה זו לבדה, אינה מהווה תנאי מספיק, ואינה מצדיקה מתן צו סגירה על ידי בית המשפט, בהתאם לסעיף 17 לחוק.
ברור, כי התנאים המנחים, המגבילים את שיקול דעתו של בית המשפט בדונו בבקשה לפי סעיף 17 לחוק, מחייבים את הרשות המנהלית בבואה לשקול מתן צו מנהלי לפי סעיף 20 לחוק, ואף ביתר שאת.
-
יתרה מכך, לטעמי, הרף הראייתי הנדרש לשם הוצאת צו סגירה מנהלי לפי סעיף 20, ביחס לעילת הסגירה, צריך להיות גבוה מזה הנדרש בבקשה לפי סעיף 17, שכן על בית המשפט הדן בבקשה לביטול צו מנהלי, להשתכנע כי היה צורך דחוף בהפעלת הסמכות המנהלית, באופן שלא ניתן היה להמתין עד להגשת כתב אישום, ובקשה לפי סעיף 17 בצדו.
מסקנה זו מחויבת לאור אופיו של הצו המנהלי, אשר נועד למקרים דחופים, המחייבים נקיטת פעולה מידית, בנסיבות המצדיקות דחיית הפיקוח השיפוטי על המעשה המנהלי.
מסקנה אחרת אף תאפשר עקיפת התנאים שנקבעו בפסיקת בית המשפט ביחס למתן צו לפי סעיף 17 לחוק, באמצעות צו מנהלי לפי סעיף 20 לחוק.
אזכיר, כי במקרה הנדון היה כתב אישום תלוי ועומד נגד המבקש עוד מחודש דצמבר 2014, ולבקשת המאשימה בוטל ביום 19.1.15 – כחודש לפני מתן הצו המנהלי. לו היתה מוגשת בקשה לפי סעיף 17 במסגרת כתב האישום, סביר מאוד להניח כי החלטה היתה ניתנת עוד לפני מועד הוצאת הצו המנהלי, בתאריך 17.2.15.
-
אין חולק כי, בהליך לפי סעיף 22 לחוק, על בית המשפט לבחון את סבירות ההחלטה המנהלית ליתן צו סגירה, בהתאם לסעיף 20 לחוק, ולא להמיר את שיקול הדעת של הרשות המנהלית בשיקול דעתו (ראו: בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שולמית עין דור (10.5.04) והפסיקה הנזכרת שם.
כל עוד החלטת הרשות אינה חורגת ממתחם הסבירות, לא יתערב בית המשפט בהחלטה.
עם זאת, בבוא בית המשפט לדון בבקשה לביטול צו סגירה מנהלי, עליו לבחון את ההחלטה המנהלית, אם סבירה היא אם לאו, באמצעות פניה לעקרונות שהתוו בפסיקת בתי המשפט.
מאחר שטרם נקבעה הלכה ברורה, ביחס לתנאים למתן צו סגירה מנהלי, בהתאם לסעיף 20 לחוק, שומה על בית המשפט לבחון את ההחלטה, לכל הפחות, בהתאם לתנאים שהתגבשו עד כה בפסיקה ביחס לסעיף 17 לחוק, כפי שנוסחו בבהירות ברע"פ 4384/13.
-
פעמים רבות הושווה בפסיקה הליך לפי סעיף 17 לחוק, לבקשה למעצרו של נאשם עם תום ההליכים:
"המסגרת העיונית להכרעה בבקשה לפי סעיף 17 דומה במאפייניה לזו הנוהגת בבקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, בשינויים המחויבים. כלומר, על המאשימה להניח תשתית ראייתית לכאורה למיוחס לנאשם בכתב האישום ולקיומה של "עילת הפסקת עיסוק מיידית" – עליה לשכנע כי נקודת האיזון בין מידת הנזק שייגרם לבעל העסק ולצדדים שלישיים כתוצאה ממתן הצו לבין מידת הנזק שעלול להיגרם לציבור כתוצאה מהמשך הפעלת העסק ללא רישיון עד לסיום המשפט – מטה את הכף להעדיף את אינטרס הציבור"
(רע"פ 4384/13 הנ"ל ).
בענייננו, אין חולק על קיומה של תשתית ראייתית מוצקה לכך שעסקו של המבקש פועל ללא רשיון. ואולם, אין די בכך.
גם ברע"פ 4384/13, לא היתה מחלוקת על העובדה כי העסק פועל ללא רשיון. למרות זאת, מצא בית המשפט לציין כי:
"צו הפסקת עיסוק זמני ניתן לפני שהוכחה אשמתו של הנאשם. בשלב זה של ההליך הפלילי נהנה הנאשם מחזקת החפות, והשאלה אם יש מקום להרשיעו בעבירה של הפעלת עסק ללא רישיון או בחריגה מתנאיו טרם התבררה והוכרעה. ככל שההליך הפלילי יסתיים בזיכויו של הנאשם, הנזק שייגרם לו ולצדדים שלישיים כתוצאה מהצו עלול להיות רב וחסר תקנה".
-
אין חולק, כי העובדה שעסק פועל ללא רישיון, אינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן צו לסגירתו בהתאם לסעיף 17 לחוק, ועל המאשימה להוכיח קיומה של "עילת הפסקת עיסוק מיידית".
ראו לעניין זה גם פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 8696/14 אורטל בן מוחה נ' משטרת ישראל (21.12.14) בערעור על החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע, ופסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת באותו עניין בע"פ 27064-12-14 אורטל בן מוחה נ' מדינת ישראל (22.1.15) המפנים לרע"פ 4384/13.
-
עלי לבחון, אם כן, האם בעת מתן צו הסגירה המנהלי, בהתאם לסעיף 20 לחוק, היה למ"מ מפקד המחוז יסוד להניח כי קיימת עילת הפסקת עיסוק מידית, וכי הצו דרוש למניעת פגיעה ממשית ומוחשית באינטרס ציבורי חשוב המגולם במטרות החוק.
-
בין נימוקי הצו, נכתב כי מחקירת המשטרה עולה כי העסק מתנהל ללא רשיון עסק או היתר זמני מרשות הרישוי, בניגוד לסעיפים 4 ו- 14 לחוק.
עוד נכתב בצו, כי לאור הנסיבות והשיקולים המפורטים בשימוע שנערך למבקש, קובע הקצין, בהתאם לסמכותו, כי המשך העיסוק בעסק מהווה סכנה חמורה ומידית לשלום הציבור בכלל ולציבור הקטינים בפרט, וכן לבריאותם וביטחונם (סע' 3 לצו). בהמשך, נכתב כי באיזון שבין פגיעה בפרנסתו של אדם מחד, והשמירה על שלומו ובטחונו של הציבור מאידך, ברור מהנסיבות כי במקרה הנוכחי ולאור חומרתו והימשכותו גובר האחרון.
וכן:
"לאור האמור לעיל וטיב העסק המדובר, הצו דרוש באופן מידי לצורך מניעת מטרד וסכנה חמורה ומידית לשלום הציבור, בטחונו ורכושו הנשקפים מהמשך העיסוק בעסק" (סע' 6 לצו).
-
כאמור, טענת המשיבה לפיה המשך העיסוק בעסק מהווה סכנה חמורה ומידית לשלום הציבור בכלל ולציבור הקטינים בפרט, וכן לבריאותם וביטחונם, מושתתת על חומר מודיעיני, שפרפרזות שלו הוצגו למבקש במהלך השימוע שנערך לו ביום מתן הצו, ועל חומר חקירה נוסף שהוצג לעיוני הכולל הודעותיהם של המעורבים.
-
ברע"פ 4384/13 הועלתה לפני בית המשפט טענה לפיה יש מקום לאפשר הגשה, במעמד צד אחד, של חומר מודיעיני שאינו חלק מחומר הראיות שבתיק הפלילי, אשר ממנו ניתן ללמוד על העילה המצדיקה מתן צו סגירה, להבדיל מראיות להוכחת האשמה.
בסעיף 21 לפסק דינו, כותב בית המשפט העליון כי הוא דוחה את טענת המערערת בנדון. עם זאת, בהמשך, נראה כי בית המשפט מאמץ את ההבחנה הנוהגת בבקשות למעצר עד תום ההליכים, וקובע כי הוא אינו רואה טעם "לחרוג מההסדרים הסטטוטוריים ולהחיל בהליך זה דין שונה מזה שחל בהליכי ביניים אחרים בפלילים כגון בקשה למעצר עד תום ההליכים, שבו ככלל לא ניתן להציג חומר חסוי כאמור למעט במתחם מצומצם ומוגדר...". בית המשפט מציין עוד כי אינו רואה עילה להתערבות בהחלטות הערכאות הקודמות בנקודה זו. הערכאה המבררת, בית המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופטת מיטל אל-עד קרביס) התירה הגשת חלק מהחומר המודיעיני לאחר שבחנה אותו, ובית המשפט סבר שלא היה בכך פסול.
אביא את הציטוט במדויק:
"המערערת טוענת כי במסגרת בקשה לפי סעיף 17 לחוק, יש מקום לאפשר הגשה במעמד צד אחד של חומר מודיעיני שאינו חלק מחומר הראיות שבתיק הפלילי, אשר ממנו ניתן ללמוד על העילה המצדיקה מתן צו סגירה. לא ראינו לקבל טענה זו. בקשה למתן צו הפסקת עיסוק זמני לפי סעיף 17 לחוק היא חלק מההליך הפלילי. לא נמצא לנו טעם מבורר לחרוג מההסדרים הסטטוטוריים ולהחיל בהליך זה דין שונה מזה שחל בהליכי ביניים אחרים בפלילים כגון בקשה למעצר עד תום ההליכים, שבו ככלל לא ניתן להציג חומר חסוי כאמור (למעט במתחם מצומצם ומוגדר, היינו ביחס "למידע שהוא רלוונטי לעניין מעצרו הנמשך של הנאשם, אשר אינו קשור במישרין להוכחת העבירות עצמן", כגון בקשר לכוונת הימלטות, ומתוך הבאה בחשבון "שלא ניתנה אפשרות לנאשם ולבא כוחו להתייחס למידע זה ולנסות להפריכו" (בש"פ 597/93 מדינת ישראל נ' אבוטבול, פ"ד מז(1) 340, 344 (1993); בש"פ 6184/10 מדינת ישראל נ' אברהם [פורסם בנבו] (31.8.2010))). ממילא לא ראינו עילה להתערב בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות בנקודה זו."
-
השאלה עלתה לדיון בפרשת בן מוחה, המאוחרת, ושם קבע בית המשפט העליון, תוך שהוא מפנה לרע"פ 4384/13 כי לא היה פסול בהצגת המידע המודיעיני לבית המשפט, שכן מידע זה נועד לבסס את עילת הפסקת הפעילות העסקית, לא להוכיח את עובדות כתב האישום, ולמבקשת נמסרה פרפרזה מספקת בדבר מעורבותם של גורמים עבריינים מסוימים בניהול העסק (סעיף 5 להחלטה בע"פ 8698/14 הנ"ל).
ראו גם החלטתה של כב' השופטת הלמן בבית המשפט המחוזי בנצרת, בה נפסק כי אף שלכאורה, נראה כי בית המשפט העליון קבע כי לא ניתן להציג חומר מודיעיני אף להוכחת העילה, מהמשך החלטתו נראה כי לא כך קבע בסופו של דבר (סעיף 14 לפסק הדין בע"פ(נצ') 27064-12-14 הנ"ל).
-
ראוי כי ההלכה ביחס לאפשרות להציג לפני בית המשפט חומר מודיעיני חסוי תהיה זהה במקרה של בקשה לפי סעיף 22 לחוק, לביטול צו הפסקה מנהלי.
מכל מקום, במקרה שלפני סוגיית הצגת החומר המודיעיני אינה מתעוררת במלוא עצמתה, שכן לפני המבקש הוצגו פרפרזות של החומר המודיעיני עליו מבוססת החלטת הקצין, ומעיון במלוא החומר שהוצג לפניי, אני יכולה לומר כי הפרפרזה מספקת, ואין באי גילויו של החומר המודיעיני במלואו, כדי למנוע מהמבקש הצגת טיעוניו בבקשה שלפניי.
-
הפרפרזה שהוצגה למבקש, במהלך השימוע שנערך לו, מבוססת על מספר ידיעות מודיעיניות, כמפורט בכותרתה, שהתקבלו במהלך השנים 2012-2015. שתי ידיעות התקבלו בשנת 2015 וארבע בשנת 2014. תמצית החשדות המועלים בפרפרזה הינה כדלקמן:
העסק הידוע בשם אימפריית השמש מצוי בבעלות האחים שלום ושומי איסקוב, החל משנת 2012, לאחר שהשתלטו עליו ולקחוהו מהבעלים הקודמים. האחים פיצלו את העסק ופתחו עסק נוסף לממכר פלאפל הנמצא בצמוד, ומצוי אף הוא בבעלותם.
העסקים משמשים מקום מושב קבוע לאחים איסקוב ולעבריינים נוספים המגיעים למקום ומתכננים שם את פעילותם העבריינית, לרבות מתן הלוואות בשוק האפור.
בהערת אגב, אציין שאין מחלוקת בין הצדדים, כי שומי איסקוב נושא עונש מאסר ואינו צפוי להשתחרר בקרוב.
בעסקים אלה נעשו שימוש במכשור אלקטרוני למיסוך תדרים על מנת למנוע האזנה לאותם גורמים עבריינים.
ידוע כי במקום נמכרים משקאות משכרים לאחר השעות המותרות, ובנוסף העובדים במקום מוכרים נייס גאי לקטינים מתוך הפיצוציה.
במאי 2014 נורו יריות על הפיצוציה.
-
בעקבות אירוע הירי שהתרחש במקום בחודש מאי 2014 הוצא צו סגירה מנהלי, ובקשה לבטלו נדחתה על ידי בית המשפט (כב' השופט טורס) בצ"מ 27461-05-14.
אירוע הירי שאירע בסמוך לעסק, מצביע כמובן על סכנה מידית לשלום הציבור, אולם מאז אותו אירוע, שבעקבותיו הוצא צו סגירה ל- 30 יום, ותוקפו לא הוארך, חלפה כמעט שנה, במהלכה לא נטען כי היו תקריות אלימות במקום.
-
המבקש מכחיש כל קשר לעסק הסמוך לממכר פלאפל, ומבהיר כי בקשתו אינה מתייחסת לעסק זה. לדבריו, מדובר בשני עסקים נפרדים.
לאור עמדה זו של המבקש, לא מצאתי צורך לדון בטענה לפיה מדובר בעסק אחד, מאחר שממילא לא הוגשה כל בקשה לביטול צו הסגירה המנהלי ביחס לפלאפל.
-
ביחס לחשדות לפיהם בעסק נמכרים חומרים מסכנים מסוג נייס גאי לקטינים, טוען המבקש, כי בחיפוש בעסק לא נמצא דבר, וכי אין כל ראיה למכירת משקאות אלכוהולים בניגוד לחוק. גם מכשיר מיסוך התדרים לא נמצא בחיפוש במקום, ולטענת המבקש יכול כל אחד מבאי המקום לשאת אותו בכיסו, אם אמנם קיימות ראיות לכך שנעשה שימוש במכשיר כזה במקום.
המבקש מכחיש מכל וכל את בעלותם של האחים איסקוב בעסק, אך אינו מכחיש כי רבים מתושבי השכונה, הנוהגים לשבת במקום, הינם בעלי עבר פלילי.
-
החשדות ביחס לבעלות האחים איסקוב בעסק מבוססות על מידע מודיעיני.
בהקשר זה אציין כי טענת המשיבה לפיה בסרט שצולם במקום בעת החיפוש שנערך בעסק, ניתן לראות בבירור את שלום איסקוב מסתובב בעסק ונוהג בו מנהג בעלים (בסעיף 15 לתגובתה), התבררה כלא נכונה, שכן בעת הצפייה בסרט במועד הדיון, התברר כי המצולם שאותו סברה המשיבה לאיסקוב אינו אלא מיכאל טטרואשוילי, המועסק כעובד במקום, על ידי המבקש.
אני מקבלת את טענת המשיבה לפיה הערכתה ביחס לבעלות בעסק מבוססת על היכרות של צוות המודיעין עם איסקוב, ולא על הסרט שהוצג לבדו. יתרה מכך, לאחר עיון בחומר המודיעיני, אוכל לומר כי נראה שהמידע אינו מפורך, אם כי, אינו וודאי ויתכן שאף אינו מעודכן.
מכל מקום, ההגדרה למונח "בעל העסק" אינה חד משמעית. האם בעל העסק הינו בעל זכויות הקניין הנכס, מי שהשקיע בשיפוצו או מי שרשום כבעליו במשרדי העיריה? בשלב זה
סוגיית הבעלות בעסק מצריכה בירור עובדתי. על סמך החומר שהוצג לעיוני, לא ניתן לקבוע כי המבקש אינו בעל העסק, אף אם אניח כי לאיסקוב חלק ברווחים או מעורבות אחרת במקום.
-
יתרה מכך, אף בהנחה שלא היתה מחלוקת על כך שלשלום איסקוב חלק מסוים בעסק, ספק אם די היה בעובדה זו על מנת להוציא צו סגירה מנהלי לעסק.
כבר נפסק כי העובדה שגורם בעל עבר פלילי מעורב בניהול העסק, אין בה כשלעצמה להוות עילה לסגירתו.
ראו לעניין זה החלטתה של כב' השופטת הלמן בע"פ 27064-12-14:
"אין חולק, כי העובדה שהעסק מנוהל על ידי אדם בעל עבר פלילי איננה מספיקה בכדי לקבוע שקיימת עילה להפסקת השימוש בו, ויש צורך במידע המבסס חשש כי המשך פעילותו של העסק תסכן את שלום הציבור."
-
ביחס לזכויות בנכס המקרקעין בו מתנהל העסק, טוענת המשיבה, כי אלה רשומות במנהל מקרקעי ישראל על שם אבי בנימיני, ולטענתה סותרת עובדה זו את גרסת המבקש. איני סבורה כך. אנזור בר, שנחקר במשטרה מסר כי העביר את זכויות השכירות בנכס (להבדיל מזכות החכירה לדורות) למבקש, למשך יתרת תקופת השכירות שנותנה לו, ולפיכך עדותו תומכת דווקא בגרסת המבקש, אשר באומרו כי הוא בעל העסק, וודאי אינו מתכוון לבעלות בנכס המקרקעין עצמו אלא בעסק.
אמנם, גרסתו של אנזור בר סותרת את גרסת המבקש ביחס לתמורה שנמסרה עם העברת זכות השכירות, וביחס להיות הפלאפל חלק מהעסק שהועבר – שכן אנזור מכחיש כי נותר בבעלותו עסק לממכר פלאפל במקום, בעוד המבקש ונחקרים נוספים טוענים שהעסק בבעלותו, אולם סתירות אלה, אולי מצביעות דווקא על נסיונו של אנזור בר להרחיק עצמו מהעסק, שכן המבקש אינו עותר לביטול הצו ביחס לפלאפל. אף אם יש בדברים כדי להצביע על קושי בהעברת זכות השכירות במקום, אין בהם להצביע על סכנה מידית לשלום הציבור.
אבהיר כי תוכן העדויות הנ"ל נמסר על ידי ב"כ המשיבה במהלך הדיון, כך שבהתייחסותי אליו איני חושפת חומר חקירה חסוי.
-
מידע מודיעיני, שלא אומת, לפיו שלום איסקוב הוא בעל העסק, אינו יכול להוות, כשלעצמו, עילה למתן צו סגירה מנהלי.
עיינתי בחומר החקירה במלואו, הכולל הודעותיהם של גורמים מעורבים ומידע מודיעיני. לא מצאתי כי ניתן ללמוד מהמידע המודיעיני, או מחומר החקירה הנוסף, על קיומה של סכנה מידית לשלום הציבור מהמשך פעילותו של העסק.
טענת המשיבה, לפיה מתוך העסק מתבצעת פעילות עבריינית הכוללת הלוואות בשוק האפור, הימורים או מכירת חומרים מסכנים ואלכוהול לקטינים אינה נתמכת בחומר הראיות, וטענות בדבר עבירות מס ועבירות על חוק הביטוח הלאומי אינן מהוות עילה למתן צו סגירה מנהלי.
ראוי להפנות בעניין זה להחלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בבקשה שעניינה צו סגירה לפי סעיף 17, על רקע חשדות דומים (עד כמה שניתן ללמוד מההחלטה) בע"פ (חי') 39026-10-13 צפורה כהן נ' מדינת ישראל (27.10.13).
-
המשיבה מפנה לפסקי הדין בפרשת בן מוחה הנ"ל, בשלוש הערכאות בה נדונה, ומבקשת ללמוד מכך שבאותו מקרה קבע בית המשפט כי העובדה שהעסק מנוהל על ידי גורמים עבריינים, שהמבקשת משמשת "כיסוי" עבורם, מצדיקה מתן הצו כמבוקש.
לא אוכל להתייחס לטענה לגופה, שכן ברור כי פסקי הדין בפרשת בן מוחה ניתנו על סמך עיון בחומר מודיעיני שהוצג לפני בית המשפט, ולא נחשף בהחלטה, כך שאין באפשרותי להעריך מה היתה מידת הסכנה לשלום הציבור כפי שמצאה ביטויה בחומר המודיעיני שהוצג לבית המשפט באותה פרשה.
מכל מקום, כפי שציינתי לעיל, אני סבורה כי הרף הראייתי ביחס לעילת הסגירה, הנדרש לשם מתן צו סגירה מנהלי לפי סעיף 20, צריך להיות גבוה מזה הנדרש למתן צו לפי סעיף 17 לחוק. על הרשות המנהלית להראות כי הסכנה הייתה כה מידית ודחופה, עד כי לא היה סיפק בידיה להגיש כתב אישום, ובמסגרתו בקשה לפי סעיף 17. במקרה הנדון, כאמור, הטיעון אינו יכול להישמע.
-
לאור האמור, אני קובעת כי החלטתו של מ"מ מפקד המחוז, להוציא צו סגירה מנהלי לעסק בתאריך 17.2.15, על רקע המידע שהיה לפניו, היתה בלתי סבירה.
עוד אציין, כי שיקול הדעת של הגורם המנהלי היה מוטעה מטעם נוסף. כאמור, כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רשיון היה תלוי ועומד נגד המבקש עוד מחודש דצמבר 2014, ולפיכך הדרך הנכונה והסבירה ביותר לפעול, היתה באמצעות הגשת בקשה בהתאם לסעיף 17 לחוק, במסגרת כתב האישום.
תחת זאת, החליטה המשיבה לבקש מרשות הרישוי לבטל את כתב האישום, על מנת שתוכל לפעול להוצאת צו סגירה מנהלי בהתאם לסעיף 20 לחוק. החלטה זו היתה מוטעית, ובלתי מתקבלת על הדעת. לא לשם כך נועד צו הסגירה המנהלי הזמני, בהתאם לסעיף 20 לחוק.
-
לפני סיום, אעיר כי העובדה שהמבקש קיבל את החלטת המשטרה בדבר סירובה למתן רשיון לעסק עוד ביום 18.6.14 ולא הגיש עתירה מנהלית על מנת להעביר את החלטת המשטרה ביקורת משפטית, מעוררת קושי, שכן כשאלה הם פני הדברים, ממשיך למעשה המבקש להפעיל את העסק, ביודעו כי לא יינתן לו רישיון עסק, בשל סירוב המשטרה, ובוחר לשבת באפס מעשה ולא להעמיד את החלטת המשטרה לביקורת שיפוטית.
חרף האמור, לאור עמדת הפסיקה אותה סקרתי לעיל, לא מצאתי כי טעם זה לבדו, מצדיק דחיית הבקשה.
-
על כן, אני נעתרת לבקשה ומורה על ביטול צו הסגירה המנהלי שהוצא לעסק הידוע כ"אימפריית השמש" בתאריך 17.2.15.
למען הסר ספק, ההחלטה אינה עוסקת בעסק הסמוך לממכר פלאפל.
המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים בפקס ובדואר.
ניתנה היום, י"ז אדר תשע"ה, 08 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.
