המבקשת, ש.פרקש בע"מ, מבקשת מבית משפט זה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית משפט ולאכוף על המשיבות, עיריית תל-אביב-יפו והועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב-יפו, את ביצוע ההסדר שקיבל תוקף של פסק דין בגדרי התובענה שבכותרת ביום 10.4.95. זאת, באמצעות הטלת קנס יומי משמעותי, אשר יהיה על המשיבות לשלם עד אשר הן תבצענה את התחייבויותיהן על פי ההסדר האמור.
1. רקע הדברים וההליכים
המבקשת, ש. פרקש בע"מ, הינה הבעלים של מקרקעין בשטח של 2,595 מ"ר, המצויים בדרך שלמה בתל אביב, הידועים גם כגוש 7052 חלקה 15 (להלן: המקרקעין). בתוך המקרקעין, בשטח של 536 מ"ר, פעל בעבר מוסך בשם "מוסך יהלום" ובו מבנים וגדר. שטח של 158 מ"ר, בחזית מוסך יהלום, הופקע בשנת 1983 על ידי העירייה, במסגרת תב"ע 6713.
המבקשת הגישה תובענה כנגד העירייה בקשר עם ההפקעה האמורה בגדרי ההליך שבכותרת ובין הצדדים הושג הסדר פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 10.4.95. במסגרת ההסדר האמור, הוסכם על פינוי שטחים שונים, תשלום פיצויי הפקעה וכן על העתקת קיר ומרכזי חשמל ומים של המוסך, שמיקומם היה בשטח שהופקע, לשטח אחר על חשבון העירייה. כמו כן, התחייבו המשיבות לכך שתהיה גישה לרכב מוטורי מהכביש הקיים ומהכביש שייסלל אל המוסך. וכך באו לידי ביטוי ההתחייבויות הרלבנטיות לענייננו בהסדר הפשרה:
"7. העירייה תבנה על חשבונה תוך 60 יום ממסירת החזקה לגבי כל שטח מהמפורטים להלן- קיר בלוקים ושער ברזל הזהים לקיים, וזאת על גבול קו ההפקעה במותר מוסך יהלום.. וכן תזיז את חיבורי החשמל והמים הקיימים אל תוך שטח המוסך הנשאר בידי פרקש.."
8 (א) הועדה המקומית והעיריה מתחייבות לכך שתהיה גישה לרכב מוטורי בפניות ימניות מהכביש הקיים ומהכביש שיסלל אל מותר מוסך יהלום וכן יציאה מהמוסך אל הכביש בפניות ימניות וכל זה מהמשך רחוב אליפלט.
(ב) לא תתאפשר גישה לרכב מוטורי כאמור בסעיף קטן (א) דלעיל, מכל סיבה שהיא, תשלם העירייה לפרקש, לפי דרישת פרקש, בעד מותר המוסך יהלום פיצויים בסכום השווה ל- 302,400 דולר.. "
מאחר שהעירייה לא פעלה להעתקת מרכזי החשמל והמים ולבניית הקיר כפי שהתחייבה, הגישה המבקשת ביום 10.6.03 בקשה לבית משפט זה לפי פקודת ביזיון בית המשפט שבמסגרתה ביקשה לאכוף על המשיבות את ביצוע ההסדר. יוער, כי באותה עת הייתה קיימת יציאה לרכב מוטורי ימינה לרחוב אליפלט, כמתחייב. ביום 9.2.04 הורה כב' הנשיא דאז, א' גורן, על מחיקת הבקשה, תוך שמירת זכותה של המבקשת להגיש תביעה כספית מתאימה.
ביום 29.11.04 הגישה המבקשת תביעה לבית משפט השלום כנגד המשיבות בגין נזקיה הנטענים עקב הפרת ההסדר (ת"א 73092/04). בסופו של דבר, הגיעו הצדדים להבנות ובהתאם להסכמות הצדדים ניתן פסק-דין ביום 6.8.08, שבו נקבע, בין היתר, כי "היה ולא יבנה הקיר עד ליום 31.1.09 תחויב הנתבעת בתשלום חודשי בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ מיום 1.2.09 ועד לבניית הקיר.. הנתבעת תפעל לחיבור החשמל בנכס בהתאם להתחייבותה."
המבקשת טוענת, כי העירייה אכן שילמה לה סך של 3,000 ₪ לחודש החל מיום 1.2.09, אולם ביום 30.11.11 חדלה העירייה מתשלום הסכום האמור בטענה שבניית הקיר הסתיימה. זאת, אף שלא הותקן החשמל, כמתחייב. עוד נטען, כי היציאה ימינה לרכב מוטורי שהייתה קיימת לכיוון רחוב אליפלט בוטלה בינתיים, כך שכיום אין אפשרות יציאה ברכב. לאור זאת, הגישה המבקשת ביום 13.6.12 בקשה לביצוע פסק דין ללשכת ההוצאה לפועל, שבסופו של דבר נמחקה בהסכמה וביום 12.2.13 הגישה המבקשת לבית משפט זה בקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט, היא הבקשה שלפני.
בתגובתה לבקשה טענה העירייה, בין היתר, כי יש לדחות את הבקשה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית. בהקשר זה נטען, כי פסק הדין שניתן ביום 6.8.08 בגדרי ת"א 73092/04 שינה את ההסכמות של ההסדר הראשון מיום 10.4.95 וכי הוא סיכם באופן ממצה את מלוא ההסדרים וההתחייבויות שבין הצדדים. על פי הטענה, מאחר שפסק הדין ניתן על ידי בית משפט השלום, הסמכות העניינית לדון בבקשה לביזיון נתונה לבית משפט השלום. המבקשת, מצדה, טענה, כי הואיל וההסדר בין הצדדים קיבל תוקף של פסק דין בבית משפט זה והואיל ונושא הגישה לרכב מוטורי, שהינו חלק מהנושאים שבגינם הוגשה הבקשה, כלל לא נדון במסגרת ההליך שנדון לפני בית משפט השלום, הרי ברור הוא כי בית משפט זה הוא המוסמך לדון בבקשה.
במסגרת החלטתי מיום 15.7.13 קבעתי, כי הסמכות לדון בבקשה מסורה לבית משפט זה, בצייני לעניין זה, כך:
"לאחר שעיינתי בהסדר המקורי, בכתב התביעה שהגישה המבקשת לבית משפט השלום ובפסק דינו של בית משפט השלום, הגעתי לכלל מסקנה כי הסמכות לדון בבקשה מסורה לבית משפט זה.
במסגרת הבקשה הנוכחית, טוענת המבקשת כי המשיבות הפרו את התחייבויותיהן, כפי שפורטו בסעיפים 7 ו-8(א) להסדר מיום 10.4.95, אשר צוטטו לעיל, בכך שלא פעלו להעתקת חיבורי החשמל ולהסדרת דרך לרכב מוטורי. התביעה שהגישה המבקשת כנגד העירייה לבית משפט השלום הייתה תביעה כספית בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מאי בניית הקיר על ידי העירייה, שבמסגרתה, אמנם, טענה המבקשת גם כי על העירייה לקיים את התחייבויותיה על פי ההסדר, לחבר את החשמל והמים ולבנות את הקיר. אולם, התביעה האמורה כלל לא עסקה בהתחייבות העירייה להסדרת דרך לרכב מוטורי, כפי שבאה לידי ביטוי בהסדר מיום 10.4.95. מכל מקום, פסק הדין מיום 6.8.08 אך אשרר את התחייבויותיה הקודמות של העירייה, בין היתר להעתקת חיבורי החשמל והמים, כפי שבאו לידי ביטוי בהסדר מיום 10.4.95, ובוודאי לא ביטל איזה מבין ההתחייבויות שנטלה על עצמה העירייה במסגרתו. מכאן, שהתחייבויות העירייה על פי ההסדר מיום 10.4.95 שרירות וקיימות. מאחר שבמסגרת הבקשה שלפני מתבקש בית המשפט לאכוף על המשיבות את ביצוען של ההתחייבויות על פי ההסדר מיום 10.4.95, אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית משפט זה, הסמכות לדון בבקשה אכן מסורה לבית משפט זה. אוסיף, כי מתגובת העירייה לבקשה עולה, כי בינתיים נושא החשמל הוסדר, כך שממילא עניינה של הבקשה בהתחייבות המשיבות להסדרת דרך לרכב מוטורי, שאין חולק כי כלל לא נדונה בבית משפט השלום."
לאחר הדברים האלה, התקיים דיון לגוף הבקשה, שבמהלכו נחקרו מר חיים פרקש, מנהל המבקשת וכן מר אלי לוי, מנהל אגף נכסים בעירייה, ולאחר החקירות סיכומו הצדדים את טענותיהם בעל-פה.
2. טענות הצדדים
המבקשת טוענת, כי על המשיבות לקיים את התחייבויותיהן על פי ההסדר מיום 10.4.95, לחבר את החשמל למותר מוסך פרץ ולהתקינו וכן להחזיר את דרך היציאה לרכב מוטורי ימינה לרחוב אליפלט, שאם לא כך הן מפרות ומבזות את ההסדר שקיבל תוקף של פסק דין. על פי הטענה, הקמת הקיר ללא חיבורו לחשמל וחסימת היציאה ימינה לרחוב אליפלט אינה מסייעת כלל וכלל למבקשת, אין לה כל טעם והיא אך גורמת למבקשת נזקים, שכן החשמל חיוני והקיר מסתיר את שטחה של המבקשת מהעוברים ושבים, ללא אפשרות יציאה נוחה כפי שהוסכם בין הצדדים.
המשיבות טוענות, כי פסק הדין שניתן ביום 6.8.08 שינה את ההסכמות של ההסדר הראשון וכי הוא סיכם באופן ממצה את מלוא ההסדרים וההתחייבויות שבין הצדדים. נטען, כי בהתאם לפסק הדין מיום 6.8.08 כל שהתחייבה לו העירייה הוא להשלים את בניית הקיר ואכן בנייה זו הושלמה ומשכך כל התחייבויות העירייה על פי פסק הדין קוימו במלואן. על פי הטענה, מעולם לא הוצע והעירייה אף לא נתנה כל הסכמה לשלם תשלום חודשי עד לחיבור חשמל לקיר או עד להחזרת דרך היציאה. נטען, כי המבקשת עצמה לא דרשה לכלול בפסק הדין הוראות לעניין חיבור חשמל או בנוגע להחזרת דרך היציאה וכי גם במסגרת התובענה שהוגשה לא התבקש סעד של החזרת דרך היציאה. על פי הטענה, בנסיבות אלה, עת קיימת מחלוקת באשר להסדר החל בענייננו ואף קיימת מחלוקת באשר לפרשנותו של פסק הדין, אין כל מקום לברר מחלוקת זו במסגרת הליכי ביזיון.
המשיבות טוענות עוד, כי גם אם יש לראות בהסדר הראשון מיום 10.4.95 כהסדר שעדיין מחייב את הצדדים, הרי שגם הסדר זה לא הופר, באשר ההסדר המאוחר, מיום 6.8.08, קבע לוח זמנים להשלמת ביצוע הקיר בלבד, כאשר ביחס להשלמתן של יתר ההתחייבויות לא נקבעו לוחות זמנים.
3. האם יש מקום לאכוף על המשיבות את ביצוע ההסדר שקיבל תוקף של פסק דין ביום 10.4.95
א. המסגרת הנורמטיבית
כידוע, אכיפתם של החלטות וצווים שיפוטיים אינה אינטרס בלבדי של בעל הדין שזכה במשפט, כי אם בבחינת אינטרס של הציבור כולו. ללא אכיפתם של החלטות וצווים שיפוטיים, תיפגע האפקטיביות של שלטון החוק ועלולה לשרור אנרכיה חברתית. ברוח זו ציין בית המשפט העליון, כי: "בראייה רחבה, החובה לאכוף צווים שיפוטיים הינה מסימני ההיכר של משטר חופשי ודמוקרטי" (ראו ע"פ 517/06 בעז מנור נ' KPMG Inc, פסקה 12 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה (2007)). האמור נכון ביתר שאת ביחס לאי-כיבוד פסק דין בידי מי מרשויות השלטון (ראו בג"ץ 4805/07 המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' משרד החינוך, פ"ד סב(4) 571, 602 (2008); בר"מ 5657/12 יאיר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה רמלה, פסקה 6 (2012, להלן: עניין יאיר)). לפיכך, אם החייב ממאן לכבד הכרעה שיפוטית מעמיד המשפט לרשות הזוכה אמצעים לאכיפת ההכרעה השיפוטית. לרוב תתאפשר האכיפה על פי חוק ההוצאה לפועל ובמקרים מסוימים על פי פקודת ביזיון בית משפט.
סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט קובע, כך:
"בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה."
בפסיקה נקבע, כי תכלית סעיף זה הינה אכיפתית – היינו, להביא לידי ביצועם של צווי בית המשפט והוצאתם מן הכוח אל הפועל (ראו רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלניאק, פ"ד נג(3) 337, 344 (1999, להלן: עניין עזרא). לפיכך, על פסק-הדין להיות "ברור וחד משמעי. אין אוכפים מכוח פקודת הביזיון אלא צווים והחלטות שמובנם ברור ושאינם מאפשרים יותר מפירוש אחד" (ראו רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט (4) 49, 60 (2004, להלן: עניין שרבט); בר"ם 4717/06 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' עיריית קרית אתא (2006); רע"א 4319/12 שאוליאן נ' מליבו בניה בע"מ (2012, להלן: עניין שאוליאן); רע"א 8008/12 וכטל נ' שטיגליץ (2013); משה קשת ביזיון בית המשפט (תשס"ב-2002), 112-110 (להלן: מ' קשת, ביזיון בית המשפט)). עוד יש לזכור, כי ככלל סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט "צופה פני עתיד" ואינו בא להעניש על חטאי העבר (ראו, למשל, ע"מ 8644/13 פלונית נ' פלוני, פסקה י"ט (2014, להלן: עניין פלונית). לסקירה ארוכה וממצה של החלטות ברוח זו ראו עניין עזרא, עמ' 346). ניתן להוסיף בהקשר זה ולהזכיר, כי הכלל בהליכים על פי פקודת בזיון בית המשפט הוא כי גם בשעה שבה ניתן לאכוף את ביצוע פסק-הדין על החייב יש לנקוט בעקרון "הדרך החמורה פחות" (ראו ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187, 192 (1982); עניין עזרא, עמ' 349; עניין שרבט, עמ' 58; ע"פ 7809/10 המשביר לצרכן החדש בע"מ נ' קופיץ (2011); ע"פ 2125/14 אלטר נ' בר (2014)).
על רקע תכליתו האכיפתית של סעיף 6 לפקודה והעובדה כי הוא צופה פני עתיד נקבע, כי "העדר אפשרות לביצוע החלטה משמש כהגנה מפני נקיטת הליכים לפי פקודת בזיון בית משפט" (ראו ע"פ 6807/06 קוגלר נ' קוגלר, פסקה 9 (2007, להלן: עניין קוגלר); עניין יאיר, פסקה 6; בר"מ 9343/10 אלחאזן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה, פסקה 14 (2013); עניין פלונית, פסקה כ'; ע"פ 5878/14 שלמה תימן נ' ע.יום טוב נכסים בע"מ, פסקה 4 (2014, להלן: עניין תימן); מ' קשת, ביזיון בית המשפט, 153-154). לצד זאת, יש לבחון האם מדובר במניעה אובייקטיבית, וגם אם כן – האם החייב יכול לנקוט צעדים אשר יסירו את המניעה (ראו עניין קוגלר, פסקה 9; עניין פלונית, פסקאות כ'-כ"א; בע"מ 3446/13 פלונית נ' פלוני, פסקה 4 (2013); עניין תימן, פסקה 4). אין להידרש למנגנון האכיפה על-פי סעיף 6 לפקודה אם דבר ההפרה הושלם ואינו ניתן לתיקון. המטרה היא להביא לקיום הצו השיפוטי, וזו תוגשם רק אם יש בידי המבזה הכוח לתקן את ההפרה או לחזור בו ממנה (ראו עניין שרבט, עמ' 60).
ככלל, פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים, כמוהו ככל פסק דין אחר והוא ניתן לאכיפה בהליכי ביזיון (ראו עניין עזרא, עמ' 345; עניין שרבט, עמ' 59, 61; בג"ץ 10478/03 התאחדות הקבלנים בישראל והבונים בישראל נ' עיריית מודיעין (2005, להלן: עניין התאחדות הקבלנים); רע"א 3901/12 Fundacio Gala-Salvador Dali נ' וי. אס מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ, פסקה 6 (2012); ע"פ 6981/13 יקבי ירושלים אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' אנטיפוד השקעות בע"מ, פסקה 9 (2013, להלן: עניין יקבי ירושלים); בג"ץ 7128/13 נהון נ' רשות השידור, פסקה 2 (2014, להלן: עניין נהון); בג"ץ 4299/13 עופר ברקוביץ נ' שר האוצר, פסקה 8 (2014, להלן: עניין ברקוביץ)). עם זאת, יש להיזקק להליך בזיון מכוחו של פסק דין מוסכם במקרים שבהם הצדדים אינם חלוקים בשאלת פרשנותו של פסק הדין המוסכם או כאשר עמדת אחד הצדדים נגועה בחוסר תום לב ושבהם ההפרה היא ברורה וחד משמעית (ראו עניין עזרא, עמ' 348-349; עניין התאחדות הקבלנים; עניין שאוליאן, פסקה 8; עניין יקבי ירושלים, פסקה 11; עניין נהון, פסקה 2; עניין ברקוביץ, פסקה 8; והשוו: ע"פ 7809/10 המשביר לצרכן החדש בע"מ נ' קופיץ, פסקאות 26-25 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר (2011)).
ב. מן הכלל אל הפרט
כפי שהבהרתי עוד בהחלטתי מיום 15.7.13, התחייבויות העירייה על פי הסדר הפשרה מיום 10.4.95 הינן שרירות וקיימות. המדובר בהסדר שבגדרו נטלו על עצמן המשיבות התחייבויות קונקרטיות, שאינן עמומות או בלתי אופרטיביות. המשיבות ביקשו, אמנם, בגדרי תגובתן לבקשה, ליצור את הרושם כי קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לפרשנותו של ההסדר. אולם, המחלוקת בין הצדדים איננה לגבי פרשנותו הראויה של ההסכם, אלא מחלוקת עובדתית – האם בוצעה הפרה אם לאו, כאשר שאלה זו נגזרת מהשאלה איזה מבין ההסדרים הוא המחייב. זאת, בניגוד למצבים המתוארים בפסיקה המצדיקים הימנעות מנקיטה בהליך הביזיון שבהם התגלעה מחלוקת לגבי פרשנותו (ראו, למשל, עניין עזרא, עמ' 350; עניין התאחדות הקבלנים בישראל; עניין יקבי ירושלים, פסקאות 11-15; עניין ברקוביץ, פסקה 9).
הנה כי כן, משההסדר הרלבנטי לענייננו הוא ההסדר מיום 10.4.95 ומשההסדר האמור כולל התחייבויות ברורות ואופרטיביות, אין כל מניעה מלנקוט בהליכים לפי פקודת ביזיון בית משפט לאכיפתו.
כאמור, במסגרת ההסדר מיום 10.4.95 התחייבו המשיבות, בין היתר, כך:
"7. העירייה תבנה על חשבונה תוך 60 יום ממסירת החזקה לגבי כל שטח מהמפורטים להלן- קיר בלוקים ושער ברזל הזהים לקיים, וזאת על גבול קו ההפקעה במותר מוסך יהלום.. וכן תזיז את חיבורי החשמל והמים הקיימים אל תוך שטח המוסך הנשאר בידי פרקש.."
8. (א) הועדה המקומית והעיריה מתחייבות לכך שתהיה גישה לרכב מוטורי בפניות ימניות מהכביש הקיים ומהכביש שיסלל אל מותר מוסך יהלום וכן יציאה מהמוסך אל הכביש בפניות ימניות וכל זה מהמשך רחוב אליפלט.
(ב) לא תתאפשר גישה לרכב מוטורי כאמור בסעיף קטן (א) דלעיל, מכל סיבה שהיא, תשלם העירייה לפרקש, לפי דרישת פרקש, בעד מותר המוסך יהלום פיצויים בסכום השווה ל- 302,400 דולר.. ".
בדיון שהתקיים לפני ביום 6.11.13 טען בא כוחה של המבקשת, כי נכון להיום אין עדיין חשמל במקום ואין דרך יציאה מהמגרש אל הכביש בפניות ימניות. מר אלי לוי, מנהל אגף נכסים בעירייה אישר בחקירתו הנגדית את האמור (ראו פרוטוקול מיום 6.11.13, עמ' 3 ש' 24-32):
"ש. נכון שעד היום החשמל לא מחובר.
ת. נכון, זה נמצא בשלבי סיום.
ש. נכון יציאה מאותו קיר שבניתם אל הכביש בהמשך רח' אליפלט, בצד המזרחי, אין אפשרת לצאת.
ת. אני מכיר את המקום, מהקיר המזרחי הוא עדיין לא מוכשר כשטח יציאה.
ש. מפנה לתמונות נספח י'. נכון שאת העצים האלה העירייה נטעה.
ת. הם נטעו בשנת 2004, 2005.
ש. העירייה שמה את הגדר.
ת. כן. את הגדר הקימו באותו מועד."
המשיבות טוענות, כי גם אם התחייבותן לכך שתהיה גישה לרכב מוטורי בפניות ימניות מהכביש הקיים ומהכביש שייסלל אל מותר מוסך יהלום, כמפורט בהסדר הפשרה מיום 10.4.95, הינה שרירה וקיימת, הרי שלא ניתן לחייבן בלוחות זמנים להשלמת התחייבות זו, וזאת מאחר שההסדר קבע לוח זמנים להשלמת ביצוע הקיר בלבד. לטעמי, ניסיון המשיבות לנצל את העובדה שלא נקבע מועד להשלמת ההתחייבות האמורה בהסדר הפשרה לוקה בחוסר תום לב, שהרי אין חולק כי בעת שנחתם הסדר הפשרה המקורי בין הצדדים הייתה קיימת יציאה ימינה לרכב מוטורי לכיוון רחוב אליפלט וכי דרך זו נחסמה בעקבות עצים שנטעה העירייה וגדר שהוקמה בשטח שבין הקיר והכביש של רחוב אליפלט. היינו, במועד ההתחייבות הייתה דרך כאמור, אם כי לא סלולה, ומכאן ברור על שום מה לא נקצב מועד להשלמתה של התחייבות זו. מכל מקום, הרי שגם על פי הפרשנות שנותנות המשיבות היום להתחייבויותיהן על פי הסדר הפשרה, כלל לא קוים על ידן פסק הדין, שהרי אין גישה כיום לרכב מוטורי בפניות ימניות מהכביש הקיים, בעקבות נטיעת העצים והקמת הגדר.
הנה כי כן, הסדר הפשרה מיום 10.4.95 אכן לא קוים על ידי המשיבות.
משהגעתי למסקנה כי הסדר הפשרה מיום 10.4.95 הינו ברור ואינו משתמע לשני פנים, וכי ההסדר האמור אכן לא קוים על ידי המשיבות, יש לשקול אם השתלשלות הדברים בענייננו היא כזו המצדיקה את הפעלת מנגנון הביזיון.
כאמור, הסדר הפשרה מיום 10.4.95 כלל בחובו התחייבות לחיבור הקיר לחשמל והתחייבות לקיומה של גישה לרכב מוטורי בפניות ימניות מהכביש הקיים ומהכביש שייסלל אל מותר מוסך יהלום וכן יציאה מהמוסך אל הכביש בפניות ימניות וכל זה מהמשך רחוב אליפלט. במועד הדיון לפני, ביום 6.11.13, חיבור הקיר לחשמל כמעט והושלם. אשר לקיומה של גישה, במהלך הדיון הסתבר, כי לא ניתן יהיה להסדיר את הגישה כאמור עד להשלמת פרויקט כולל של משרד התחבורה, שטרם החל, וכפי שהבהיר מר אלי לוי בחקירתו לפני (שם, עמ' 4 ש' 3-7):
"ת. .. השטח אמור להוות דרך ואמור להיות מוכשר כדרך סטטוטורית מוסדרת על ידי משרד התחבורה שזה פרויקט שאמור להיות בשנה וחצי הבאים. הרחבת רחובות שלבים זה ציר ראשי, זה פרויקט של משרד התחבורה ולפי תכניות התעבורה משרד התחבורה היה צריך להתחיל ולסיים, מהבדיקה האחרונה שביצענו הם עושים עכשיו תכנון חדש שבמהלך השנה וחצי הקרובים יתחילו.."
לכאורה, ניתן היה לסבור, כי במצב דברים זה המדובר במניעה אובייקטיבית שעשויה לשמש כהגנה מפני הליכי ביזיון בית המשפט. אולם, יש לזכור כי בענייננו דרך כאמור הייתה קיימת, אם כי לא סלולה, והעירייה, עצמה, היא אשר נטעה עצים והקימה גדר שמנעה את קיומה של הדרך מהשטח. ענייננו, אם כן, במצב שבו המשיבות אכן יכולות לנקוט בצעדים אשר יסירו את המניעה. כך גם ניתן היה להתרשם במהלך חקירתו של מר אלי לוי לפני, תוך עיון בתמונות המקום (ראו פרוטוקול הדיון, עמ' 4 ש' 25-26; נספח י' לבקשה).
אני סבורה כי במקרה דנן, כאשר העירייה, שהינה רשות ציבורית, נמנעת בעקביות, משך שנים ארוכות, מלקיים את הוראת הסדר הפשרה, כאשר בה בעת נמנעת היא מלפצות את המבקשת בעד מותר מוסך יהלום, וזאת בגין חוסר האפשרות להסדיר את דרך היציאה מהמגרש, כפי שקבוע בסעיף 8. (ב) להסדר הפשרה, וכאשר כל ההליכים שבהם נקטה המבקשת עד כה לא הביאו לאכיפת ההסדר, הפעלת מנגנון האכיפה הקבוע בפקודת הביזיון הינה הדרך היעילה וההולמת את נסיבותיו הקיצוניות של המקרה.
לאור האמור לעיל, אני קובעת כי אם תוך 45 ימים מיום קבלת החלטה זו לא תבצע העירייה את החיובים מכוח הסדר הפשרה מיום 10.4.95, המפורטים לעיל, בהם חיבור הקיר לחשמל (ככל שלא חובר עד כה) והסדרת הדרך, ולו זו שהייתה קיימת בעבר, יוטל על העירייה קנס בסך של 100 ₪ בגין כל יום שבו העירייה תשתהה מלקיים את חיוביה על פי ההסדר, כמפורט לעיל. סכום זה נגזר מסגום של 3,000 ₪ לחודש שהצדדים סברו שהוא סכום סביר לביצוע ההסכם. העירייה לא תישא בקנס האמור באם תמלא אחר חיוביה המפורטים לעיל, באופן מוחלט, תוך 45 ימים ממועד המצאת החלטה זו.
4. סוף דבר
הבקשה מתקבלת, כמפורט לעיל.
המשיבות תשלמנה למבקשת הוצאות בגין הבקשה בסך 20,000 ₪.
ניתנה היום, כ"ז אדר תשע"ה, 18 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.
