אם ייקבע שהמשיבה גבתה את "אגרת האכיפה" שלא כדין, מה גובה הסכומים שנגבו כ"אגרת אכיפה" ע"י המשיבה מהקבוצה התובעת, ושעל המשיבה יהיה להשיבם.
6.כפי שהגדרתי בהחלטתי המאשרת את תובענת החנייה כייצוגית מיום 22.10.2013 (סע' 6(ג) להחלטה), השאלות המשותפות לחברי הקבוצה העומדות להכרעה הן:
- האם המשיבה הייתה רשאית על פי הדין לגבות את "הוצאות הגבייה" בסכום אחיד וקבוע של 22 ₪ (או 23 ₪ החל מיום 15.1.2013) עבור משלוח מכתב דרישה בדואר רשום מכל החייבים שלא שילמו את קנסות החנייה בזמן. המחלוקת היא האם "הוצאות הגבייה" מתייחסות רק להוצאה הישירה בפועל של עלויות איתור כתובת החייב במשרד הפנים, ייצור מכתב הדרישה ושליחתו בדואר רשום לכל חייב וחייב ספציפי, או שהן כוללות בתוכן את עלויות כל הרכיבים שקשורים באופן ישיר ועקיף במשלוח מכתב הדרישה בדואר רשום.
- אם ייקבע שהמשיבה גבתה את "הוצאות הגבייה" שלא כדין, מה גובה הסכומים שנגבו כ-"הוצאות הגבייה" ביתר ע"י המשיבה, מאת הקבוצה התובעת, ושעל המשיבה יהיה להשיבם.
7.כפי שהגדרתי בהחלטתי שאישרה את תובענת הארנונה כייצוגית, מיום 29.1.2014, השאלות שנותרו להכרעה, בהתאם להסכמת הצדדים במהלך הדיון לפניי מיום 30.9.2013, הן שתיים (ראו: עמ' 7 לפרוט', ש' 7-2):
- משמעות המונח "הוצאות ישירות" בתקנה 1 לתקנות, האם כולל הוא גם את שכר הפקידים שהנפיקו את מכתב הדרישה, או שמא כולל הוא רק את עלות הנפקת מכתב הדרישה בלבד (נייר מעטפה ובול) שלדעת שני הצדדים עלותו 1.36 ₪ בדואר רגיל, ו – 7.22 ₪ בדואר רשום.
- אם התשובה לשאלה הראשונה חיובית, ש"הוצאות ישירות" לעניין תקנה 1 כוללות בתוכן את שכר הפקידים, אזי מתעוררת השאלה השנייה שבמחלוקת הצדדים, והיא מה עלות פקידי העירייה עבור הנפקת כל מכתב דרישה.
עיקרי טענות הצדדים
8.התובע טען כי ישנם 3 רכיבים בעלות מכתב הדרישה: איתור כתובת, ייצור המכתב ושליחתו. מאידך, עלות כח אדם של העירייה ושל מי אביבים בייצור ושליחת המכתב היא עלות עקיפה שתקנות הגבייה החדשות אינן מתירות לגבותה. שכר עובדי העיריה ישולם להם בין אם יינקט אמצעי האכיפה הספציפי הזה ובין אם לאו. לראיה הביא התובע את לשונן של התקנות החדשות שנקטו במונח "הוצאות ישירות" להבדיל מ"הוצאות" סתם, או "הוצאות סבירות" כפי שהופיע בנוסח התקנות הקודמות. התובע גם הצביע על תקנה 513 לתקסד"א שמפרידה בין הוצאות משפט טכניות לפי תקנה 513(1) שאותן קובע מזכיר ביהמ"ש מאחר שאינן דורשות שומה או הערכה, לעומת הוצאות משפט נוספות לפי תקנה 513(2) שאותן שם הרשם לפי בקשה של צד ושמיעת טענות הצדדים בעניין, והרשם רשאי לאשר את ההוצאות אם הן סבירות ודרושות לניהול משפט.
לטענת התובע עלויות ממשקים למאגרי מידע הן עלויות גלובליות שבכל מקרה העירייה משלמת עבורם לצורך פעולותיה השוטפות לרבות לשליחת חשבונות הארנונה שוטפים. על כל פנים, טען התובע כי בהתאם למחירון מערכת "אביב" של משרד הפנים עלות שאילתה אחת היא 0.54 ₪ בלבד. עוד טען כי מכתב הדרישה הראשון חייב להישלח בהתאם לתקנות בדואר רגיל ולא בדואר רשום כפי שנהגו הנתבעות.
9.הנתבעות טענו כי המונח הוצאות ישירות שמופיע בתקנות כולל בתוכו גם את הוצאות שכר הפקידים בעיריית תל אביבי שהפיקו את מכתב הדרישה. עלות כל מכתב דרישה כולל שכר הפקידים, היא בפועל כ– 30 ₪. לפיכך הנתבעות עמדו בדרישת התקנות וגבו את הסכום המקסימלי המותר בסך 15 ₪ למכתב בדואר רגיל ו – 22 ₪ למכתב בדואר רשום (כאשר החל מינואר 2013 עלה התעריף ל – 16 ₪ ו – 23 ₪ בהתאמה). עוד טענו כי הפער בין העלות המצומצמת של המכתב עצמו כטענת התובע לתעריפים המירביים שנקבעו בתקנות מוכיח כי הכוונה היא לכלול בעלות גם את שכר הפקידים. עוד נטען כי אם כוונת התקנות הייתה לחייב רק בעלות הממשית של המכתבים, הן היו מפנות לתעריפי הדואר, אך לא נוקבות בסכומים מסויימים. באשר למכתב הדרישה הראשון שנשלח אף הוא בדואר רשום ולא בדואר רגיל, הפנו הנתבעות להנחיית היועץ המשפטי לממשלה שמתירה להן לעשות כן.
דיון
לשון פקודת המסים ותקנות המיסים
10.סע' 12ט לפקודת המסים (גבייה), שכותרתו "הוצאות שיישא בהן הסרבן" קובע:
"12ט.(א)הסרבן יישא בהוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה ובלבד שאמצעי האכיפה נדרש באופן סביר בנסיבות הענין לשם גביית המס.
(ב)בבחינת אמצעי האכיפה שננקטו לענין סעיף קטן (א) יובא בחשבון, בין השאר, האם עלותם או פגיעתם בסרבן לא היתה במידה העולה על הנדרש לשם גביית המס.
(ג)בסעיף זה, "אמצעי אכיפה" – אמצעי מינהלי שתכליתו גביית מס.
דהיינו, לפי לשון התקנות והפקודה ניתן לגבות מנישומים סרבנים בגין הוצאות האכיפה רק "הוצאות סבירות שהוצאו".
סע' 13 לפקודת הגבייה, שכותרתו "תקנות" קובע:
"שר האוצר רשאי להתקין תקנות -
...
(ג)בדבר האגרות והמשימות בעד כל פעולה שעפ"י פקודה זו לרבות בדבר הוצאות סבירות שבהן ניתן לחייב סרבן בשל אמצעי אכיפה שננקטו לפי פקודה זו, וקביעת סכומים מרביים להוצאות כאמור; תקנות לפי סעיף קטן זה טעונות אישור ועדה משותפת של ועדת החוקה חוק ומשפט ושל ועדת הכספים של הכנסת".
מכוח הוראה זו, הותקנו תקנות הגבייה. סעיף 1, שכותרתו "קביעת הוצאות מרביות" בא ומצמצם עוד יותר את היקף ההוצאות שניתן לגבות מהנישום. על פי נוסח זה על ההוצאות להיות לא רק "סבירות" ובשל אמצעי האכיפה שננקט בפועל, אלא הוספה גם הדרישה: "ישירות":
"1.הופעלו אמצעי אכיפה מכוח הפקודה בשל חוב מס, ניתן להוסיף עליו את ההוצאות הישירות שהיו כרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה כאמור בסעיף 12ט לפקודה ובלבד שאמצעי האכיפה מנוי בתקנות אלה ושסכום הוצאות פעולה כמפורט בטור א', לא יעלה על הסכום הנקוב לצדה, בטור ב':
טור א' טור ב'
סוג הפעולה הוצאות בשקלים חדשים
(1)משלוח דרישה ראשונה בכתב15
משלוח דרישה ראשונה בכתב בדואר רשום ובלבד שנשלחה לאחר שנשלחה הודעה על החוב22
(2)משלוח דרישה נוספת בכתב15
משלוח דרישה נוספת בכתב בדואר רשום ובלבד שלא יישלחו יותר מ-3 דרישות בשנה22
... "
כבר מאופן ניסוח הכותרת של התקנות ניתן ללמוד, שמדובר בסכומי מקסימום, שכן התקנות נקראות ("תקנות המסים (גבייה) (קביעת הוצאות מרביות), תשע"א – 2011", וכך גם צויין בסע' 1 לתקנות ("לא יעלה על הסכום הנקוב לצדה"). לפיכך העירייה איננה רשאית לגבות אוטומטית את הסכום המקסימלי שקבוע בתקנות כסכום קבוע, בלי קשר להוצאות הישירות שבפועל הוציאה העירייה לצורך אמצעי אכיפה ספציפי, ביחס לחייב ספציפי.
השוואה לתקנות משנת 1993
11.לפני שנכנסו לתוקף התקנות מחודש מאי 2011, חלו התקנות הקודמות – תקנות המסים (גביה) (קביעת הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה), תשנ"ג – 1993 (להלן: "התקנות הקודמות"). בתקנות אלו לא ננקבו תעריפים כלל אלא רק צויין בסעיף 1.
"הוצאות שישא בהן הסרבן הן ההוצאות הנדרשות באופן סביר לנקיטת אמצעי אכיפה כמשמעותם בפקודה, לרבות הוצאות ששולמו לצד ג לשם ביצוע אמצעי אכיפה כאמור, ובהן:
- הוצאות הכרוכות בדרישת התשלום ובגבייתו".
השוואת הנוסחים מצביעה על ההבדל המילולי המשמעותי בין התקנות החדשות לתקנות הקודמות. התקנות החדשות הוסיפו את דרישת הישירות בנוסף לדרישת הסבירות. עצם הדגשת ה"ישירות" – שוללת את האפשרות לכלול הוצאות עקיפות.
נראה שהעירייה מקבלת עקרונית פרשנות זו, אך היא מתמחרת בתוך ה-"הוצאות הישירות" גם את שכר פקידי העירייה שהכינו את מכתב הדרישה. לשיטתה, זוהי הוצאה ישירה בעוד שלשיטת התובע זו אינה הוצאה ישירה, שהרי שכר הפקידים משולם ממילא.
כוונת המחוקק
12.השינוי בנוסח התקנות מלמד שהמחוקק לא הסתפק בתעריפים קבועים לפעולה, או בתקרה להוצאות שניתן לגבות תוך שהוא נוקב בסכומה. המחוקק הכניס דרישה נוספת ומפורשת לכך שההוצאות תהיינה "ישירות". דרישה כזו מלמדת היטב כוונת המחוקק מהי.
ניתן גם ללמוד על כוונת המחוקק מפרוט' ישיבה משותפת לוועדת החוקה, חוק ומשפט ולוועדת הכספים לאישור תקנות על פי פקודת המסים (גבייה) (להלן: "וועדת הכנסת"), מיום 27.2.2011 (עמ' 2), אשר דנה באישור תקנות הגבייה. (נספח א' ל – "תשובת המבקש לתגובת המשיבה לבקשת המבקש לאישור התובענה כייצוגית").
יצוין, שבישיבה זו השתתף גם גל פרויקט, הממונה על הגבייה בעיריית ת"א, שחתום על ארבעת מכתבי הדרישה שנשלחו לתובע. מפרוטוקול זה עולה היטב כי נציג העיריה ניסה לקבל אישור לגישתו, אך דרכו לא צלחה. כוונת המחוקק הובהרה, הוצאות ישירות אינן כוללות בתוכן את עבודת הפקידים:
"גל פרויקט:
מה הכוונה 'ההוצאות הישירות'?
היו"ר דוד רותם:
הכוונה היא ההוצאות שהוצאת בפועל ולא שתחייב אותו בעלות הפקיד, שבדק את החוב ובהוצאות הפקיד שפנה לדפוס כדי שידפיס את זה ולא בהוצאות המזכירה שתקתקה.
גל פרויקט:
כלומר את כל ההוצאות שקיימות, למעט הוצאות העבודה של העובד.
היו"ר דוד רותם:
ההוצאות הישירות שהוצאת על הפעולה. שילמת בדואר, אלה הוצאות ישירות.
גל פרויקט:
את הדפוס, הפקת אירועים ממוחשבים, כי זה בעיקר... זאת אומרת למעט הוצאות עבודה של הפקיד.
ירון בן נעים:
ואם זה מערך שנעשה באאוט סורסינג, מה עושים במצב כזה? זה נקרא ישיר?
היו"ר דוד רותם:
לא. מה זה אאוט סורסינג? למה אתה מתכוון, שאתה מסרת את זה לחברת גבייה והיא חייבה על כל פקיד שיושב שם?
מייד אחרי מתן תשובה לגל פרויקט שהוצאות ישירות אינן כוללות את שכר עבודת הפקידים, שואל ירון בן נעים : "ואם זה מערך שנעשה באאוט סורסינג, מה עושים במצב הזה? זה נקרא ישיר?" דהיינו ברור גם לירון בן נעים ששכר פקיד של העירייה איננו הוצאה ישירה. הוא מעלה שאלה נוספת האם שכר עובד שמועסק ע"י העירייה באאוטסורסינג כן ייחשב הוצאה ישירה, או שמא הוא כמו פקיד עירייה שאיננו בגדר הוצאה ישירה. ח"כ רותם עונה לו שזה "לא" נחשב "הוצאה ישירה". יש לציין כי הן העירייה בסיכומיה בתובענת הארנונה (סע' 8) והן מי אביבים בסיכומיה בתובענת המים (סע' 7) מטעים את ביהמ"ש כשציטטו את פרוטוקול הוועדה תוך מחיקת המילה "לא" מתחילת דברי היו"ר רותם ששלל מפורשות במשפט זה ובאחרים תשלום הוצאות עבור שכר הפקידים. אמירתו של רותם בהמשך: "ובתנאי שזה לא עולה על ההוצאות שבטור ב'" מכוונת לסייג שאף ההוצאות הישירות מוגבלות בתנאי ששאר הוצאות הפקת המכתב, ללא השכר של פקידי האאוטסוריסינג, לא יעלו על ההוצאות שבטור ב'. גם במכתב הדרישה שמוציא מי שפועל בשם העיריה (כלומר משרד חיצוני) מותר לדרוש ולגבות רק עבור הוצאותיו הישירות ולא עבור עבודת פקידיו. הדבר גם מתחייב מההיגיון והשכל הישר, שאם פקידי העירייה שהקלידו את המכתב לא נחשבים הוצאה ישירה של העירייה, כל שכן פקידים חיצוניים שהקלידו את המכתב לא ייחשבו להוצאה ישירה של העירייה. פרשנות אחרת, תביא לכך שלכל עירייה יהיה אינטרס להוציא את עבודת הגבייה למשרד חיצוני כדי לחסוך בהעסקת פקידים שלה, ואת הוצאות הגביה החיצוניות במלואן תעמיס על הנישומים. ע"י כך תוכל לעקוף את מגבלות החוק.
אינני מקבלת את פרשנות העירייה לדברי ח"כ רותם (בסע' 9 לסיכומיה) לפיה אם ממילא יש לעירייה חברת גבייה חיצונית שמכינה עבורה את מכתבי הדרישה אזי אין להוסיף את העלויות של פקידי עירייה. ח"כ רותם אמר לפני כן במפורש ובפרוטרוט שההוצאות הישירות לפי התקנות אינן כוללות את עבודת פקידי העירייה, כגון הקלדת המזכירה, ואת עבודת הפקיד שהדפיס.
לשאלת ירון בן נעים, מנהל תחום גבייה ואכיפה ברשות המסים של משרד האוצר, ששאל את ח"כ רותם האם שכר עבודת פקיד באאוטסורסינג שמבצע את הפקת המכתב אשר דנה באישור תקנות הגבייה נחשב להוצאות ישירות, ענה רותם במפורש "לא", ואח"כ הבהיר דבריו. אני רואה בחומרה את ניסיון ההטעיה של העיירה בסע' 8 לסיכומיה שם השמיטה את התשובה הברורה: "לא". ציטוט חלקי הוא ציטוט מטעה.
חיזוק למסקנתי הנ"ל עולה גם מהמשך (הפרוטוקול שם, עמ' 12-13), מתבטא היו"ר רותם מפורשות ביחס ל– 37 ₪ עבור מכתב רשום, שהסכום לא אמור לכלול תקורות וכוח אדם:
"מישהו יכול להגיד לי איך עולה 37 שקלים לשלוח מכתב רשום? תפרטו לי.
נועה בם אריה:
מבחינת התחשיבים?
היו"ר רותם:
כן.
נועה בם אריה:
אז אמרנו, זה לא רק עניין המעטפה והבול, אדוני. מדובר בעניין של תקורות וכח אדם ותשומות.
היו"ר דוד רותם:
הופה, אין בכלל, כוח ותקורות לא תגבו, אני מדבר על הוצאות ישירות. התקנות האלה יעסקו אך ורק בהוצאות ישירות.
נעמה מנחמי:
על דואר רשום קיבלתם 22, לא 15".
נועה בן אריה:
אבל אנחנו סבורים עדיין שהתעריף הזה של ה-22 שקלים הוא תעריף מאוד נמוך. צריך להבין שהרשויות המקומיות---
היו"ר דוד רותם:
דואר רשום עולה 9.30.
נועה בן אריה:
אני אומרת שוב, יש עלויות נוספות שעולות על מחיר הבול והמעטפה, ושלא כמו משרדי הממשלה, שבהם המכרזים והתעריפים שמתקבלים הם אחרים.
היו"ר דוד רותם:
מה עוד עולה?
נועה בן אריה:
כח אדם---
היו"ר דוד רותם:
איזה כח אדם? כשאת מדברת על כח אדם, על מה את מדברת?
נועה בן אריה:
על אנשי הגבייה. או חברות הגבייה, או עובדי הגבייה בתוך הרשות המקומית.
נעמה מנחמי:
כמה מרוויח עובד כזה לשעה?
היו"ר דוד רותם:
אני צריך לשלם לעובד גבייה את המשכורת? תגידי לי רק את התחשיב, בואי נחלק את השכר שלו לפי שעות העבודה, כמה הוא מתעסק בנושא של המשלוח הזה, כמה זמן הוא משקיע. אני אגיד לך מה...
נעמה מנחמי:
בהנחה שעובד גבייה לא מרוויח יותר מ-50 שקלים לשעה ושהוא מוציא יותר מעשרה מכתבים בשעה ואנחנו מדברים על מכתבים שהם בפורמט אחיד ואנחנו רק שמים---
היו"ר דוד רותם:
אני מחזיק ביד מכתב שנשלח אל אזרח, שבו החוב המצטבר הוא 377 שקלים, ופעולות הגבייה בתיק שבנידון 411 שקלים, וזה מכתב, אלא שזה מכתב ממשרד עורכי דין שהוא הפך להיות חברת הגבייה. אז אם אתם חושבים שאת זה אני אאשר---
נועה בן יאיר:
אנחנו לא משיתים במסגרת ההוצאות האלה, חברתי גם שוחחה אתי על העניין הזה, את שכר הטרחה שמשולם לעורך דין בגין ביצוע פעולות הגבייה".
בציטוט הנ"ל, אישרה היועצת המשפטית של מרכז השלטון המקומי שיש הסכמה שלא יושתו הוצאות העירייה עבור שכ"ט עו"ד ממשרד גבייה חיצוני שהעירייה שכרה. לפיכך, לא הגיוני שתהיה הפלייה בין נישומים. לפי עקרונות המשפט המנהלי המחייבים בין היתר שוויון בין נישומים, העירייה לא רשאית ליצור מצב שבו כאשר עו"ד חיצוני עושה את הגבייה הנישום לא יישא בשכ"ט, ואילו כאשר פקיד עירייה מבצע את פעולות הגבייה אזי הנישום יישא בשכרו של הפקיד. אומנם עיריית תל אביב נוהגת לעשות זאת באמצעות פקידיה, אך תקנות הגבייה חלות על כלל פעולות הגביה בארץ ע"י רשויות שונות. אין זה ראוי שתיווצר הפלייה בין העיריות השונות בעניין זה, התקנות אמורות להיות מיושמות באופן אחיד ע"י כלל העיריות בארץ ורשויות המדינה שגובות כספים. התנהלות שכזו של עירייה, שנוהגת באופן שונה ביחס לנישומיה כשהאבחנה האם החוב נגבה ע"י פקידיה או שהחוב נגבה ע"י משרד חיצוני איננה התנהלות סבירה, והיא מפלה ובלתי מידתית.
יודגש, התקנות עצמן לא הבחינו בין גביה ע"י של גובה חיצוני לבין גובה פנימי של הרשות המינהלית. לכן הפרשנות הפשוטה של התקנות, וכן שיקולי הצדק והשכל הישר מורים שאין שוני בין שני המצבים. לא זו אף זו, ניתן להקיש לעניינינו מסע' 1(12) לתקנות הגבייה, העוסק במקרה של השתתפות שוטר בשכר, לצורך ביצוע העיקול. בסעיף זה נקבע במפורש ששכר השוטר (שהוא גם עובד בשירות הציבורי כמו פקידי העירייה שעוסקים בגבייה) ייקבע לפי נהלי משטרת ישראל לגבי שוטר בשכר שלא במסגרת פעילות המשטרה. מכלל הן אתה שומע לאו. כאשר השוטר מבצע את העיקול במסגרת פעילות המשטרה אזי הרשות איננה רשאית לגבות את שכרו מהנישום. כך גם בעניינינו, העירייה איננה רשאית לגבות מהנישום את שכר פקיד העירייה שמטפל במכתב הדרישה במסגרת פעילות העירייה.
הנתבעות טענו כי ישנו פער גדול מדי בין ההוצאות הישירות עפ"י שיטת התובע, דהיינו המכתב עצמו בלבד, לבין תעריפים המירביים הקבועים בתקנות. עוד טענו כי אם חברי הוועדה היו מתכוונים לעלות המצומצמת של המכתב עצמו הם היו מפנים לתעריפי הדואר ולא נוקבים בסכום מסויים כפי שננקב בתקנות. אלא שכפי שצוטט לעיל חברי הוועדה היו מודעים היטב לתעריפי הדואר העדכניים ולכך שאין בכוונתם לכלול בתקנות את שכר הפקידים ולמרות זאת הם אישרו את הסכומים. נראה שהסיבה נעוצה בכך שלא הובאו לפני חברי הוועדה ההוצאות ישירות שונות כגון עלות תפעול מערכת המחשוב שמנפיקה את המכתבים, וכן לא הובאו לפניהם עלויות ממשקי המידע לאיתור כתובת במאגר משרד הפנים. קביעת תקרה גם מייתרת את הצורך בעידכון תכוף של התקנות במקביל לעליית ההוצאות השונות.
13.מאחר שהכרעתי כי במונח "הוצאות ישירות", הקבוע בתקנות הגבייה לא נכלל שכר הפקידים, מתייתר הצורך להכריע בתחשיבים שהציגו העירייה ומי אביבים לגבי שכר הפקידים שמטפלים במכתב הדרישה, אם כי ראוי לציין כי התחשיבים אינם נקיים מספקות ונגועים בספקולטיביות בעייתית. מתייתר גם הצורך לדון בחוות דעת המומחים שהגישו שעוסקים בתמחור הטיפול הכולל של הפקידים במכתב הדרישה ובהיבטים חשבונאיים כלכליים ותקציביים של המונח "הוצאות ישירות" ביחס למכתב הדרישה, שכן הם מבוססים על הנחות שנדחו. עוד ראוי לציין בהקשר זה, כי אומנם העירייה החלה בדצמבר 2012 תהליך של שינוי נוסח דרישות תשלום הארנונה מ"אגרות ועמלות" ל-"הוצאות אכיפה", אך עצם העובדה שבמהלך כל השנים (לפחות משנת 2011 בה הותקנו תקנות הגבייה שבנדון) השתמשה העירייה בדרישות תשלום ארנונה שהגדירו זאת כ- "אגרות ועמלות", ועצם העובדה ש-מי אביבים השתמשה בדרישות תשלום מים שהגדירו חיוב זה כ - "אגרת אכיפה", מלמדת אף היא כי העירייה התייחסה לסכום כאל אגרה, סכום קבוע שמוטל על כל תושבי העיר נגדם נקטה בהליכי גבייה, באופן שווה, ללא קשר לאמצעי האכיפה הספציפי שננקט בפועל כלפי אותו חייב ספציפי. עפ"י הפסיקה "אגרה" משמעה "תשלום עבור שירות או טובת הנאה שהמשלם מקבל מהעיריה הגובה את האגרה" (ראו: ע"א 620/82 מועצת עירית הרצליה נ' רשף, פ"ד לז(4) 57; ע"א 7316/97 עירית ראשון לציון נ' חברת לוינשטיין משולם הנדסה בע"מ (לא פורסם). לפי סעיף 1(א) לחוק יסוד: משק המדינה, אגרות לא יוטלו, ושיעוריהם לא ישונו, אלא בחוק או על פיו. לפיכך נראה כי תחשיבה של העירייה כעת, על פניו נראה מגמתי, תוך ניסיון להתאים את התנהלותה בעבר לדרישות תקנות הגבייה, כך שהסכומים שגבתה יסווגו כהחזרי "הוצאות גבייה" ולא כ- "אגרה" (על ההבחנה בפסיקה בין "אגרה" ל- "מחיר", שדומה יותר להוצאות, ראו גם: בג"ץ 1195/10 מרכז השלטון המקומי נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב [לא פורסם] מיום 13.11.14).
לא זו אף זו, בשלושת דרישות התשלום שקיבל התובע בתובענת המים (הן בדואר רשום והן בדואר רגיל) צויין בסע' 4 לדרישות התשלום: "נקיטת הליכי גבייה מנהלית גוררת חיוב נוסף ב"הוצאות גבייה"". עצם חוסר העקביות באותו מכתב דרישה בין המונח "אגרת אכיפה" המופיע ראשון ובמקום בולט יותר במרכז המכתב בתוך הטבלה של פירוט התשלומים, לבין המונח "הוצאות גבייה" שמופיע רק בהמשך בשורות התחתונות יותר שממחוץ ומתחת לטבלת פירוט התשלומים, מצביע כי מי אביבים חרגה ממתחם הסבירות.
תופעה דומה, המחייבת מסקנה דומה, קיימת גם בארבעת דרישות התשלום של העירייה מהתובע ואשתו בגין תשלומי הארנונה (הן בדואר הרגיל והן בדואר הרשום). בעוד שבמרכז מכתב הדרישה צויין בטבלה במקום בולט יחסית התשלום של 22 ₪ בגין "אגרות ועמלות" הרי שבהמשך מכתב הדירשה בשורות התחתונות שמחוץ ומתחת לטבלה צויין בסע' 4 למכתב "לסכום החוב המפורט יתווספו הפרשי הצמדה וריבית ...וכן החזר הוצאות העירייה בגין משלוח דרישה זו" (ההדגשה שלי, י"ש). ובהמשך המכתב בסע' 5 שוב מוזכר המונח "הוצאות גבייה".
פעולת אכיפה לעומת אמצעי אכיפה
14.העירייה טענה כי יש להבחין בין המונח "פעולת אכיפה" המופיע בתקנות הגבייה, ושכולל בתוכו גם את שכר הפקידים, לבין המונח "אמצעי אכיפה" שמופיע בתקנות, ושכולל רק את עלות המכתב עצמו. מעיון בנוסח תקנה 1 לתקנות הגבייה נראה שהמחוקק השתמש לסירוגין בשני המונחים "פעולת אכיפה" ו"אמצעי אכיפה" אשר מופיעות כמילים נרדפות, והתקנות קובעות שהרשות רשאית לגבות את הוצאות הגבייה הישירות שהיו כרוכות בנקיטת אמצעי/פעולת האכיפה.
האסמכתאות מטעם העירייה
15.המשיבה הפנתה לפסיקה מחוזית שעליה היא מבקשת להסתמך: פסק דינה של כב' השופטת נחמה מוניץ ת"צ (נצ') 52061-1-13 שרה אברהם נ' עירית טבריה [לא פורסם] מיום 29.7.13, וכן פסקי דין של כב' השופט גריל מביהמ"ש המחוזי בחיפה: ת"צ 40618-03-13 איהאב בריק נ' תאגיד המים והביוב האזורי אלעין בע"מ, תק-מח 2013 (4) 18140, בת"מ 7108-12-12 גולן נ' עירית חיפה תק-מח 2013(4), 26043; ת"מ 15506-06-13 נור תופיק אבו גזאלה נ' מי עירון, תק-מח ת"מ (חיפה) 15506-06-13(4), 2383; ת"מ 30417-02-13 זידאן גנטוב נ' מי כרמל בע"מ, תק-מח ת"מ (חיפה) 30417-02-13, 2684). מעבר לכך שפסיקה זו איננה הלכה מחייבת, בהיותה של ערכאה מחוזית, כב' השופטת מוניץ מתבססת בהכרעתה על דברי ההסבר להצעות חוק אחרות – תיקון לפקודת המסים גבייה משנים 2004 ו- 2007 (הצעת חוק לתיקון פקודת המיסים (גביה) (מס' 5) (קביעת הוצאות מירביות בהליך גביה), התשס"ד – 2004, וכן הצעת חוק לתיקון פקודת המיסים (גבייה) (קביעת הוצאות מירביות בהליך גביה), התשס"ח – 2007), ולא לתקנות המסים גבייה משנת 2011. בהצעות חוק אלה לא הופיעה המילה "ישירות" ביחס להוצאות, שכן בדברי ההסבר להצעות הנ"ל שציטטה כב' השופטת מוניץ בפסק דינה מוזכרת רק סבירות ההוצאות, אך לא ישירותן. בוודאי שלא צויין בדברי הסבר אלה, באופן מפורש, שהמונח "הוצאות ישירות" כולל בתוכו גם את שכר הפקידים שטיפלו במכתב הדרישה. יש להדגיש, שהתקנות החדשות הוסיפו את המונח "ישירות" מעבר לדרישת ה"סבירות", כך שלמעשה הפסיקה הנ"ל לא התייחסה לחידוש משמעותי זה של התקנות החדשות.
16.העירייה גם ביקשה להסתמך על פסק דיני ב– ת"צ 61152-06-13 אמיר יעקובי נגד עיריית בני ברק (לא פורסם, מיום 18.6.2014). אולם, פסק דין זה קובע רק גמול ושכ"ט בעקבות הודעת חדילה. לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, מרגע שהוגשה הודעת חדילה, מנוע ביהמ"ש מלאשר התובענה כייצוגית וממילא ביהמ"ש אינו רשאי להמשיך בבירור התובענה הייצוגית לגופה. לאחר שהוגשה הודעת חדילה כדין, אין ביהמ"ש דן בטענות ואינו מנתח את המצב המשפטי. הוא רק עוסק בפסיקת שכ"ט וגמול בהתאם לאמות מידה כגון השקעה, סיכון, החשיבות הציבורית וכו' בהתאם לסע' 22-23 לחוק תובענות ייצוגיות. זאת ועוד, עילת התביעה שם נוסחה בצורה שונה. נטען שהעירייה גבתה מעל הסכום המירבי הקבוע בתקנות. התובע דשם לא תבע בעילה הנתבעת במקרה דנן, שהיא גביית סכום הוצאות שכולל בתוכו גם שכר פקידים, בניגוד להוראת תקנות הגבייה שאוסרות זאת לטענת התובע דנן.
תקופת ההשבה
סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006 (להלן: "החוק") שכותרתו "סעד של השבה בתובענה ייצוגית נגד רשות", קובע:
"21.אישר בית המשפט תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, לא יחייב את הרשות בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור; אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מזכותו של כל חבר בקבוצה שבשמה מנוהלת התובענה הייצוגית לתבוע, בשל אותה עילה, סעד גם לגבי תקופות נוספות".
לפי סע' 10(א) לחוק, כלולים בקבוצה התובעת רק אנשים שעילת תביעתם נוצרה לפני אישור התובענה כייצוגית:
"10.(א)אישר בית המשפט תובענה ייצוגית, יגדיר בהחלטתו את הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה; לא ייכלל בקבוצה אדם שעילת תביעתו נוצרה לאחר המועד שבו אושרה התובענה הייצוגית כאמור".
יש להבהיר כי תקנות הגבייה שעליהן מתבססת עילת התביעה, אשר הגדירו כי הרשות רשאית לגבות הוצאות ישירות בלבד, פורסמו רק ביום 11.5.2011, לפיכך תקופת ההשבה האפשרית אינה שנתיים, אלא תחילתה רק מ- 11.5.2011, ובכך שגה ב"כ התובע.
ממשקים למאגרי מידע
17.אני מקבלת את טענת העירייה כי היא הייתה רשאית לכלול בהוצאות הגבייה גם עלות ממשקים למאגרי מידע. זוהי אכן הוצאה ישירה, אך העירייה טענה כי לא כללה זאת בתחשיבה למען הזהירות. חיזוק נוסף למסקנתי כי מדובר בהוצאה ישירה ניתן ללמוד מסע' 1(5) לתקנות הגבייה, המגדיר במפורש ובמיוחד תעריף מקסימלי נפרד של 126 ₪ לאיתור כתובת הסרבן, כאשר זו שונה מהכתובת שמסר בכתב, או מהכתובת שרשומה במרשם האוכלוסין. הדבר מוכיח כי המדובר בהוצאה ישירה בהתאם לתקנות הגבייה. יתר על כן, בכל שלוש התובענות הסכים התובע במפורש שעלות איתור הכתובת במשרד הפנים כלולה בהוצאות ישירות לפי התקנות (ראו: סעיף 8 לסיכומי התובע בכל שלושת התובענות). אינני מקבלת טענת התובע כי מדובר במחיר קבוע שהנתבעות משלמות כל חודש. העדה לילך כהן ציינה בעדותה, במענה לשאלת ביהמ"ש, כי זהו חיוב משתנה לפי מספר הפניות (עמ' 24 לפרוט', ש' 19-20) והתובע לא הצליח להפריך עדות זו. דא עקא, העירייה בתצהיריה לא תמחרה רכיב הממשקים למאגרי המידע. בתצהיר מוקדם שהגישה העירייה בתובענת הארנונה ביום 13.11.13 (נספח 7 לסיכומי התובענה בתובענות הארנונה) טענה כי רכיב זה עלותו 2.93 ₪. בתובענת החנייה ציינה העירייה כי רכיב זה עלותו 0.88 ₪. התובע הוכיח, באמצעות צירוף מחירון שירותי מידע ללקוחות חיצוניים פרטיים של מערכת "אביב" של רשות האוכלוסין וההגירה של משרד הפנים (מהדורה 5.1, מיום 1.11.2010, בתוקף עד ליום 31.3.2013, נספח 10 לסיכומי התובע), כי עלות שאילתא בודדת של כתובת היא 0.55 ₪, עד 5,000 שאילתות בחודש, ומעל 5,000 בחודש המחיר יורד ל– 0.54 ₪, לפיכך אין לקחת בחשבון בגין רכיב זה יותר מ- 0.54 ₪ למכתב.
עלויות סליקה
18.לגבי עלויות סליקה, העירייה טענה, בתצהיר גל פרויקט, כי היא לא הביאה זאת בחשבון "למען הזהירות" (סע' 13 לתצהיר). מבחינה עיונית עלויות סליקה הן אכן בגדר הוצאות ישירות, אלא שהעיריה שהיתה ממוקדת בעיקר בניסיונה להעמיס שכר הפקידים בגדר ההוצאות, לא טרחה להביא נתונים מספיקים באשר לעלות סליקה של כל נישום. לטענת העיריה, שיטת חישוב העלות השתנתה ביום 1.6.2011, ולאחר מועד זה העלות היא 0.8% מסכום החוב, ויש שני סוגי שוברים (שובר בודד ושובר רג'קט), כך שעלות הסליקה יכולה לפי הנטען לנוע בין 3.54 ₪ ל – 8.85 ₪ כולל מע"מ (ראו: נספח 8 לסיכומי העירייה). בהעדר נתונים לגבי כמות המשלמים בדואר לבין כמות המשלמים בהוראת קבע, או בטלפון ולאור העובדה שהעיריה לא התייחסה לשאלה, האם יש הפרש בתעריף הסליקה במקרה של נישום שמשלם בזמן לאחר דרישת התשלום הרגילה, לבין מקרה של סרבן שמשלם רק לאחר משלוח מכתב התראה, לא ניתן לערוך חישוב או הערכה לגבי רכיב זה. אי לכך הוא לא נלקח בחשבון.
עלויות מחשוב
19.באשר לעלויות המחשוב, שבאמצעותו הופקה דירשת התשלום, העירייה טענה בתצהיר מנהלה גל פרויקט כי היא לא תמחרה הוצאה זו, למרות שמדובר בהוצאה ישירה. אכן מדובר בהוצאה ישירה, בניגוד לשכר הפקידים שאיננו הוצאה ישירה. אומנם בתצהיריה ובסיכומיה לא נקבה העירייה בעלויות המחשוב, אך בתצהיר אחר מוקדם יותר שצירפה העיריה להודעתה מיום 13.11.2013 (נספח 7 לסיכומי התובע) ציינה שעלות המחשוב ליחידה היא 0.30 ₪, וסכום זה יש להוסיף להוצאות.
דרישת תשלום ראשונה בדואר רשום
20.התובע טוען כי עד מאי 2013 לא הייתה רשאית העירייה לשלוח מכתב דרישה ראשון בדואר רשום אלא רק בדואר רגיל ולכן סכום ההשבה צריך להיות בהתאם (משום מה בסיכומיו, בניגוד לתצהירו, טעון התובע כי העירייה עשתה זאת עד ליום 25.10.2012). אכן, צודקת העירייה בטענתה כי לפי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה היא הייתה רשאית להמשיך לשלוח דרישת תשלום ראשונה בדואר רשום גם לאחר כניסת ההנחייה לתוקף ביום 25.10.2012 (ראו: סע' 10 להנחייה 7.1002, נספח 9 לסיכומי העירייה, ולעניין כניסתה לתוקף ראו סע' 15 להנחייה). לפי סע' 4(1) לפקודת המיסים (גביה) ניתן לפתוח בפעולות גבייה אופרטיביות רק לאחר משלוח מכתב דרישה, אך לא נקבע בפקודה וגם לא בתקנות הגבייה, שמכתב הדרישה הראשון חייב להיות בדואר רגיל ולא בדואר שום, כפי שטען התובע. מאחר שהנחיית היועמ"ש ופקודת המיסים (גביה) מאפשרות לרשות לשלוח מכתב דרישה ראשון בדואר רשום, אין לקבוע כי התנהלות שכזאת היא בלתי סבירה. יש גם היגיון מסוים בהעדפת משלוח מכתב דרישת תשלום בדואר רשום, כדי שתהיה הוכחה ברורה על המצאת המכתב למניעת התחמקות. לטענת העירייה רק ממאי 2013 החלה לשלוח מכתב הדרישה הראשון בדואר רגיל. לפיכך חישוב התובע שגוי גם בשל כך.
סכום ההשבה בתביעת הארנונה
21.לפי נתוני העירייה בשנת 2012 הופקו 245,695 דרישות תשלום. לאור האמור לעיל, העיריה הייתה רשאית עד מאי 2013 לשלוח מכתב דרישה ראשון בדואר רשום, שעלותו 7.22 ₪, אך היא גבתה 20 ₪. בשנת 2013 תקנות הגבייה תוקנו כך שהתעריפים עלו החל מ– 1.1.2013, מ– 15 ₪ ל– 16 ₪ למכתב דרישה בדואר רגיל, ומ– 22 ₪ ל– 23 ₪ למכתב דרישה בדואר רשום. לפיכך הגבייה העודפת לשנת 2012 תחושב כלדקמן: 22 ₪ פחות עלות מחשוב של 0.3 ₪, פחות 7.22 ₪ בגין דואר רשום, פחות 0.54 ₪ בגין ממשקי מידע, וסה"כ מתקבל הסכום 13.94 ₪. הכפלת הסך 13.94 ₪ במספר דרישות התשלום 245,695 מביאה לתוצאה של 3,424,988 ₪, שהם סך הכל גבייה ביתר בשנת 2012
לטענת העירייה, כאשר מדובר בנישומים שהם בני זוג נשלחות שתי דרישות לתשלום, אך העירייה מחייבת רק בגין דרישה אחת. כך שמבחינה תיאורטית טהורה ייתכן שמספר דרישות התשלום בגין שנת 2012 יקטן בהרבה. הבעיה היא שהעירייה לא סיפקה נתונים באשר למספר הנישומים שהם בני זוג או לאחוז בני הזוג מבין אוכלוסיית הנישומים. בכל אופן שנת 2012 מהווה רק 12 חודשים מתוך 32 חודשי ההשבה.
מתחילת שנת 2013 לפי נתוני העירייה ועד סוף ינואר 2014 יצאו 118,561 מכתבי דרישה. כמות זו משמעותית פחות מאשר בשנת 2012, כך שקשה אפילו להקיש מספרית משנה לשנה עוקבת. זאת בהנחה שנתוני העירייה מדויקים. ממאי 2013 החלה העירייה לשלוח את דרישת התשלום הראשונה בדואר רגיל במקום דואר רשום, כך שגבתה 16 ₪ לכל דרישה ראשונה ולא 23 ₪ . לפיכך סך הגבייה שלא כדין בתקופה זו (ממאי 2013 עד סוף ינואר 2014) הוא 16 ₪ פחות 1.36 ₪ (מכתב רגיל) פחות 0.54 (ממשקי מידע) פחות 0.3 (מחשוב) = 13.8 ₪. בהנחה סטטיסטית שמתוך 118,561 מכתבי הדרישה ששלחה העיריה בשנת 2013 ועד סוף ינואר 2014, ההתפלגות החדשית היתה זהה, הרי שמתוך 118,561 מכתבי דרישה, שלחה העיריה 36,480 מכתבים עד תחילת מאי 2013, שאז נהגה להוציא מכתב דרישה ראשון בדואר רשום, ו- 82,081 מכתבים שלחה העיריה לאחר 1.5.2013, שאז החלה לשלוח מכתב רגיל בדרישת התשלום הראשונה.
לפיכך, עבור התקופה הראשונה של שנת 2013 עלות המכתבים בדואר רשום היתה:
758,784 ₪ = 36,480 X 20.8 ₪, ואילו עבור התקופה השניה של שנת 2013, עלות המכתבים הכוללת בדואר רגיל היתה: 1,105,118 ₪ = 13.8 ₪ X 80,081.
בשקלול כל הנתונים, ניתן להעריך בצורה כללית ביותר כי סכום ההשבה בתביעת הארנונה הוא כ- 4.3 מיליון ₪. סכום זה מציג סדר גודל ואמת מידה משוערים בלבד, על מנת לגזור לפיהם את הגמול לתובע המייצג ואת שכר הטרחה לבא כוחו.
אופן ההשבה
22.לפי סע' 20(ד)(1) לחוק, רשאי ביהמ"ש בבואו להחליט בדבר שיעור הפיצוי ואופן הפיצוי להתחשב גם בנזק שייגרם לעירייה או לציבור בכללותו בשל אופן תשלום הפיצוי.
בענייננו, יש קושי לאתר את חברי הקבוצה ולהחזיר להם סכומים שנגבו ביתר, כיוון שהסכומים אינם גבוהים ועלויות האיתור וההשבה עשויות להגיע לסכומים גבוהים (על מקרים מעין אלו ראו: ע"א 345/03 רייכרט נ'יורשי המנוח משה שמש ז"ל, פ"ד סב (2) 437, סע' 63 לפסק דינו של כב' השופט יונתן עדיאל, ע"א 10085/08 תנובה – מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' עזבון המנוח ראבי ז"ל (מיום 4.12.2011), סע' 53-46 לפסק דינה של כב' השופטת אסתר חיות.
גם החלופה של הוזלת מחיר המים, הארנונה והחניה לכלל תושבי העיר, לא תבטא תרומה משמעותית לציבור הרחב, בהינתן הסכום שעל הנתבעים להשיב לעומת המספר הגדול של כלל תושבי העיר.
לפיכך, מתוך איזון השיקולים השונים, אני פוסקת כי תתאפשר השבה פרטנית לחברי הקבוצה בכפוף לפניה מצידם. לצורך ביצוע ההשבה הפרטנית, אני מורה כי בכל אחד מהתיקים, הנתבעות (מי אביבים והעירייה בהתאמה) יפרסמו תוך 60 יום מהיום את עיקריו של פסק דין זה בשני עיתונים יומיים בעברית, למשך חודשיים, פעם אחת באמצע השבוע ופעם בסוף השבוע. כמו כן יופיע פרסום באתר האינטרנט של מי אביבים ושל העירייה במקום בולט בדף הבית.
הנתבעות יציינו בפרסומים, כי כל תושב שנגבו ממנו הוצאות גבייה בתקופת ההשבה יהיה רשאי לפנות לעירייה ולקבל החזר מלא של כספו שנגבה ביתר, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. הנתבעות יציינו בעיתונות גם כתובת אינטרנט בה ניתן יהיה לעיין, או להפיק את הנוסח המלא של פסק דין זה. בהודעות לעיתונות גם יצוין כי קיים טופס באתר האינטרנט של כל אחת מהנתבעות, שאותו ניתן יהיה למלא באופן ישיר דרך אתר האינטרנט, או לשלוח לנתבעות בדואר רשום, תוך ציון תא הדואר שאליו יישלח הטופס. השבת הכספים לפונים תערך במשך שנתיים מהפרסום האחרון.
עוד יציינו הנתבעות כי חבר קבוצה שנתקל בקושי לקבל את כספו מהנתבעות יהיה זכאי לפנות לבאי כוח התובע שיטפל בבקשה מול הנתבעות ללא כל תשלום. הטופס וההודעות בעיתונות יהיו בנוסח שיוגש ע"י ב"כ הצדדים לאישור בימ"ש זה תוך 30 ימים מביצוע המצאת פס"ד זה.
בכספים שלא יידרשו ויישארו כיתרות לאחר שנתיים מהפרסום ינהגו כדלקמן:
- באשר לתובענת המים, על חברת מי אביבים להשתמש ביתרת הסכום שלא נדרש, כאמור לעיל, למטרת מחיקת חובות מים של קשישים עריריים ונזקקים (כשהתנאים מתקיימים במצטבר), לפי המלצה שתתבקש מהמחלקה לטיפול בקשיש, של שירותי הרווחה של עיריית ת"א. דיווח יומצא לב"כ התובע ולתיק ביהמ"ש.
- באשר לתובענת הארנונה, על העירייה להשתמש ביתרת הסכום שלא נדרש, כאמור לעיל, להקמת מתקני משחקים לילדים בשכונות מצוקה בעיר, בתיאום עם ב"כ העותר, ותחשיב מפורט שיוצג לו.
- באשר לתובענת החנייה, על העירייה להשתמש ביתרת הסכום שלא נדרש כאמור לעיל, להכשרת מגרש חניה חדש תוך שנה וחצי, או לתרום את הסכום ל"אור ירוק העמותה לשינוי תרבות הנהיגה בישראל", על מנת שזו, תגבש ותפרסם תכנית ייעודית להעמקת התודעה של חניה נכונה והימנעות מחניה המפריעה לתנועה. ב"כ התובע יעקוב אחר ביצוע הוראות אלה.
הגמול לתובע הייצוגי ושכ"ט לבאי כוחו
23.השיקולים שעל ביהמ"ש לשקול בבואו לפסוק גמול לתובע הייצוגי ושכ"ט לבא כוחו מנויים בסע' 22-23 לחוק. נפסק כי ניתן לחלק שיקולים אלה לשלושה תחומים: שיקולי תשומה (סיכון, הוצאות ומורכבות ההליך), שיקולי תפוקה לקבוצה התובעת ושיקולי הכוונה ציבורית (ראו: עע"מ 6687/11 מדינת ישראל נ' ז'וז'ו אבוטבול (לא פורסם, מיום 25.12.2012) סע' 32 – 36 לפסה"ד, להלן: "פס"ד אבוטבול"). עוד נפסק כי רשימת השיקולים המנויים בחוק אינה רשימה ממצה (ראו: ע"א 9134/05 אליעזר לויט, עו"ד נ' קו-אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ (לא פורסם, מיום 7.2.2008)).
באשר לשיקולי התשומה, ההשקעה בתובענות לא הייתה מן הגבוהות, שכן שלושת התובענות מבוססות על טענה משפטית זהה באשר לפרשנות המונח "הוצאות ישירות" הקבוע בתקנות הגבייה, ואכן בסופו של דבר התובענות התקבלו בעקבות קבלת פרשנותו המשפטית של התובע. למעשה בכל 3 התובענות הטענה המשפטית מתבססת על אותן תקנות ולא היה צורך ממשי בהכנות והשקעה בשני התיקים הנוספים בהם יש משום חזרה על אותה פרשנות. על מנת לזכות בתובענה, התובע לא היה צריך להגיש חוות דעת מומחה, מחקרים או סטטיסטיקות כלשהן. התובע הגיש מטעמו בתובענות רק תצהיר מטעם התובע ובתובענת המים צירף גם חוות דעת מומחה חשבונאי של פרופ' ניסים ארניה. מאחר שהכרעתי מבחינת משפטית כי שכר הפקידים איננו כלול במונח "הוצאות ישירות" שקבוע בתקנות הגבייה, מתייתר הצורך בהכרעה בקביעותיו של מומחה התובע כי מבחינה חשבונאית תקציבית (תקציב עיריית ת"א) וכלכלית לא ניתן להכיר בתשלום הגלובלי שחברת מי אביבים משלמת לעיריית ת"א כ-"קבלן הגבייה" וכ-"קבלן המחשוב" שלה בתור "הוצאה ישירה" של מכתב הדרישה. עם זאת, יש לקחת בחשבון את הוצאות התובע בגין שכ"ט המומחה.
שיקול נוסף הוא כי בתובענות דנן העירייה לא הגישה הודעת חדילה והתובע נאלץ להמשיך בהליך ולנהל את התובענות במלואן, כולל פרשת הוכחות. מנגד, התקיימה רק ישיבת הוכחות אחת מאוחדת לכל שלושת התובענות.
אציין, גם ששיטת החישוב של שכה"ט והגמול באחוזים אינה אבסולוטית. החישוב צריך לבטא איזון ראוי בין ההשקעה בתיק לשכה"ט והגמול. ברור שבתיק בסכום נמוך שההשקעה בו גבוהה יש לפסוק שכ"ט וגמול שיעודדו הגשת תביעות גם במקרים כאלה. מאידך כשההשקעה בתיק אינה רבה, אף אם הסכומים הנדונים מכובדים, יש מקום להתחשב בנתון זה ולתת לו משקל ראוי.
במקרה שלנו, הגיש התובע ביום 6.3.2013 את תובענתו הייצוגית השלישית - תובענת הארנונה. זאת לאחר ההחלטה מיום 27.11.2012 לאשר את תובענת המים, כתובענה ייצוגית. אי לכך הסיכון וההשקעה של התובע ובאי כוחו בתובענת הארנונה היו פחותים בהרבה, לאחר ההשקעה שכבר נעשתה בשתי התובענות הקודמות שהוגשו בשנת 2012, ולאחר שהתובע ובאי כוחו כבר קיבלו החלטה המאשרת את תובענת המים כייצוגית, ובהינתן העיקרון המשפטי הזהה בכל התובענות. התובע ובאי כוחו עבדו איפוא בכל התובענות באותו דפוס, ללא צורך בהשקעה מהותית משמעותית.
עוד יש לקחת בחשבון שהתובע בסיכומיו לא התייחס לאופן שבו יוחזרו לחברי הקבוצה התובעת הסכומים שנגבו מהם ביתר במהלך השנים האחרונות. הוא לא הציע מנגנון השבה, ומנגנון פיקוח על פעולות ההשבה של העיריה. לפיכך, הרושם המתקבל הוא שהגמול ושכר הטרחה עמדו לעיני התובע ובאי כוחו יותר מההשבה בפועל לחברי הקבוצה. ראוי לציין בהקשר זה כי סוגיית אופן ההשבה אינה טריוויאלית כלל ועיקר, וגם כאשר הצדדים מגיעים להסדר מוסכם של השבה עקיפה כגון השבה ציבורית, יש מקרים בפסיקה שביהמ"ש פסל את ההסדר המוסכם (ראו: ת"צ (מרכז) 37321-01-11 שגיא מייזליק נ' עיריית פתח תקווה (לא פורסם, מיום 14.12.2014). מנגד השוו ל – ת.א. (ת"א) 1372/95 יורשי המנוח תופיק ראבי ז"ל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל (לא פורסם, מיום 7.10.2008, כב' השופט עמירם בנימיני) סע' 135 לפסה"ד, בו פסק ביהמ"ש השבה ציבורית עקיפה מגוונת.
במקרה דנן, כדי להימנע מסחבת נוספת, נאלצתי לפסוק על דעת עצמי הסדרי השבה סבירים, הגם שאין זו הגישה שיש לעודד.
באשר לשיקול של הפער בין הסעד הנתבע לסעד שנפסק בסופו של דבר, אכן קיימים פערים. התובע נקב בסכומי תביעה גבוהים בפתיחת שלושת ההליכים במסגרת כתבי התובענה שהגיש, אך הדבר נעשה בלית ברירה, על דרך אומדן גס בהעדר בסיס נתונים מאחר שהנתונים נמצאים ברשות העירייה ומי אביבים. עם זאת, כפי שאפרט להלן, בכל שלושת התובענות היו לתובע טעויות משמעותיות, שהוא ובאי כוחו יכלו למנוע.
בתובענת המים התובע עתר בכתב התובענה להשבה של כ– 28 מיליון ₪ , ואילו בסיכומיו עתר להשבה של כ– 4.5 מיליון ₪. סכום זה התבסס על נתוני מי אביבים בדבר 229,119 מכתבי דרישה שגבתה מי אביבים בפועל. דא עקא, תחשיב זה לוקה במספר פגמים שמטים אותו. ראשית, מי אביבים לא ציינה כמה מתוך מכתבים אלו נשלחו כדרישה ראשונה בדואר רגיל וכמה מתוכם כדרישה שנייה בדואר רשום. התובע הניח כי 70% מהמכתבים הנ"ל היו דרישה ראשונה ו – 30% דרישה שנייה, אך כאמור זהו ניחוש של התובע. שנית, כפי שהוסבר לעיל, מי אביבים הייתה רשאית לשלוח גם את המכתב הראשון בדואר רשום ולא בדואר רגיל כטענת התובע, כך שסכום ההשבה שחישב התובע אמור לקטון משמעותית ב - 7 ₪ למכתב.
בתובענת החנייה התובע עתר בכתב התובענה להשבה של 9 ושליש מיליון ₪ ואילו בסיכומיו עתר להשבה של כ – 8 מיליון ₪ . הסכום שנקב התובע בסיכומיו נובע מנתוני העירייה לגבי מספר מכתבי הדרישה (רגיל + רשום) שנשלחו בתקופה שממאי 2011 (כניסת תקנות הגבייה לתוקף) ועד ליום 27.11.2013. גם חישוב זה בעייתי. ראשית, התובע הניח שמכתב הדרישה הראשון חייב להיות בדואר רגיל ולא רשום, ועל כך ביסס את חישובו. כאמור, הנחה זו אינה נכונה, כך שסכום ההשבה אמור להיות מופחת בהתאם. שנית, תקופת ההשבה אמורה להסתיים ביום 30.9.2013, בו אושרה תובענת החנייה כייצוגית, ולא ביום 27.11.2013 כפי שחישב התובע, כך שסכום ההשבה אמור לקטון בהתאם.
בתובענת הארנונה התובע עתר בכתב התובענה להשבה של כ – 14.5 מיליון ₪ ואילו בסיכומיו ירד לכ– 4 וחצי מיליון ₪.
באשר לשיקולי התפוקה, ברי כי היא משמעותית ביותר. בפועל שלושת התובענות הייצוגיות הן אלו שיביאו, בעקבות פסק דין זה, להפסקת הגבייה שלא כדין, שכן עד למועד כתיבת פסק דיני זה, עומדות העירייה ומי אביבים על עמדתן כי "הוצאות ישירות" כוללות בתוכן גם את שכר הפקידים, ובהתאם לכך המשיכו לגבות מהנישומים את הסכום המירבי הקבוע בתקנות.
באשר לשיקולי הכוונה ציבורית, אין ספק כי החשיבות הציבורית של התובענות דנן רבה בהיותן כלי רב עוצמה להרתעת עיריות תאגידי מים וביוב ורשויות מנהליות נוספות מגביית כספים בחוסר סמכות, במסווה של "אגרה" או "הוצאות גבייה". לא זו אף זו, מתצהיר מנהל הגבייה גל פרויקט ניתן להבין שייתכן כי כאשר הוגשה תובענת הארנונה, נותרו מעט דרישות תשלום ששלחה העירייה בהן הופיע עדיין הנוסח הישן של "אגרות ועמלות" במקום הנוסח החדש: "הוצאות גבייה", שכן גל פרויקט ציין בסע' 16 לתצהירו ש: "הדרישות הראשונות של 2013 כבר יושמו במערכת באופן מאסיבי.
לעניין גובה שכה"ט הפנה התובע ל - ע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' דן רייכרט (לא פורסם, מיום 23.5.2012). בפס"ד זה נפסק כי בתובענה ייצוגית יש לפסוק שכ"ט בהתאם לשיטת האחוזים, וככל שסכום הזכייה עולה האחוז קטן. עוד נפסק בפס"ד זה שכאשר סכום הזכייה שעל הנתבע לשלם לקבוצה התובעת הוא עד 5 מיליון ₪, ייפסק שכ"ט עו"ד בשיעור של 25% (סע' 16 לפסה"ד). אולם, ביהמ"ש העליון הדגיש באותה הפרשייה שמדובר במקרה חריג שאין ללמוד ממנו למקרים אחרים:
" נדגיש שוב, כי המקרה דנא הינו מקרה מיוחד מבחינות שונות ועל כן קשה יהיה להסיק ממנו לגבי מקרים אחרים של תובענות ייצוגיות ככל שמדובר בשיעור האחוזים ובמדרג שנקבע לגבי שכר הטרחה".
(סע' 167 לפסה"ד).
לפיכך, לאור כל השיקולים שפורטו לעיל במצטבר, ובנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, תוך שימת לב לדמיון הרב בין שלושת התובענות והקושי להגיע לחישוב סכומי ההשבה, ראיתי לפסוק שכ"ט וגמול על הצד הנמוך, בגין שלושת התיקים בסך כולל של 1,000,000 ₪. מתוך סכום זה 250,000 ₪ נפסקים כגמול לתובע הייצוגי, ו– 750,000 ₪ נפסקים בגין שכ"ט באי כוחו.
בתובענת המים התובע טען שהוציא עבור חוו"ד המומחה ניסים ארניה סך של 40,000 ₪ בתוספת מע"מ ואף צירף את הסכם שכה"ט (נספח 23 לסיכומים). לפיכך מן הראוי לפסוק לטובת התובע החזר הוצאות בכפוף להצגת הקבלה, בצירוף הצמדה וריבית מיום הגשת חווה"ד לביהמ"ש ביום 15.4.2013.
סיכום
.לאור כל האמור לעיל, במצטבר, אני מקבלת את התובענה הייצוגית .24
המשיבה תישא בגמול התובע הייצוגי בסך 200,000 ₪, ובשכ"ט באי כוחו בסך 750,000 ₪ , בהתאם לתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.
בת"צ 21832-02-12 תשלם מי אביבים לתובע החזר הוצאות בגין חוו"ד המומחה, בכפוף להמצאת קבלה על הסכום, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.4.2013 .
בהתאם להוראת סע' 25 לחוק, הצדדים ידאגו להודיע לחברי הקבוצה על עיקרי פסק דין זה ואפשרות ההשבה הפרטנית, באמצעות פרסום הודעות, במימון הנתבעות, בשני עיתונים יומיים בעברית פעם אחת באמצע השבוע ופעם אחת בסוף שבוע, למשך חודשיים ברציפות וכן באתר האינטרנט של הנתבעת כפי שפורט לעיל בהרחבה בסע' 22 לפסק דין זה.
נוסח ההודעה ונוסח הטופס באינטרנט לצורך ההשבה הפרטנית יובאו לאישור בימ"ש זה בטרם הפרסום, תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לב"כ הצדדים.
המזכירות תשלח העתק פסק דין זה לב"כ הצדדים, לב"כ היועץ המשפטי לממשלה ולמנהל בתי המשפט לצורך רישומו בפנקס התובענות הייצוגיות.
המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ח אדר תשע"ה, 19 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.