כתבי הטענות וראיות
התובע עותר לפיצוי בן 100,000 ₪ מהנתבעות, וזאת בגין מספר הודעות שנרשמו מטעמן על גבי עמוד המשויך לתובע ("קיר") ברשת החברתית "פייסבוק".
הסיפור, בתמצית, הנו כי התובע, צעיר אשר לטענתו עוסק בתחום קידום מכירות באמצעות הרשת החברתית במרשתת (רשת האינטרנט), ניהל, במקביל, קשר רומנטי עם כל אחת מהנתבעות. כאשר גילו זאת הנתבעות רשמו מספר הודעות בדף ה"פייסבוק", במסגרתן כינו את התובע "שקרן פתולוגי שמשחק עם בחורות"; "גבר בוגדני"; "דג מסריח"; ועוד גידופים כיוצא באלה.
לטענת התובע, היה בפרסומים אלה, ואחרים דומים להם, כדי לפגוע בשמו הטוב, ואף במשלח ידו אל מול לקוחותיו ואל מול אלפי אנשים אשר, לטענתו, מקושרים לדף הרשת החברתית ("פייסבוק") שלו.
הנתבעות אינן חולקות על משלוח ההודעות המדוברות, ואולם מפרטות, בכתב הגנתן, את מסכת ההטעיות והניצול שעברו, לטענתן, מצדו של התובע אשר שיחק ברגשותיהן. לטענתן, הפרסומים שהוצבו על דף ה"פייסבוק" הם אמת; הפרסומים הוסרו לאחר זמן קצר; הפרסומים הללו אינם בגדר לשון הרע.
התובע הגיש, מטעמו, תצהיר אחד ארוך, עמוס בנספחים, כאשר טענתו המרכזית הנה, כי מלכתחילה הגדיר הקשר עם הנתבעות ככזה המבוסס על יחסי מין מזדמנים בלבד; כי טיבו של הקשר עולה מהודעות ומסרונים שהחליפו הצדדים בזמן אמת; כי בנסיבות אלה, נגרמה לו פגיעה רבתי כתוצאה ממעשיהן.
הנתבעות הגישו, מטעמן, את תצהיריהן, בצירוף נספחים, וכן תצהיריהם של ידיד וידידה משותפים. טענתן המרכזית של הנתבעות הנה, כי חרף כך שאכן הגדיר התובע את הקשר ביניהן, במספר הודעות שנשלחו, ככזה המבוסס על מגע גופני בלבד – שידר להן, בנוסף, מסרים סותרים כאשר שהו עמו, וכי להבנתן היו מסרים סותרים אלה חלק ממשחק החיזור המקובל בשוק הפנויים והפנויות, על-מנת למשוך אותן לקשר עם התובע.
בתיק זה נשמעו לא פחות מארבעה דיונים, שלושה מתוכם – דיוני הוכחות.
דיון והכרעה
לשם הכרעה בתובענה בעניין לשון הרע, יש לבחון, ראשית, השאלה האם הביטוי מהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק, והאם הביטוי פורסם (מה שאינו במחלוקת במקרה דנן). לאחר מכן, יש לבחון האם קמה חסינות או הגנה הפוטרת מאחריות בגין אותו פרסום. ראו ע"א 8345/08 עו"ד בן נתן נ' מוחמד בכרי; ע"א 751/10 פלוני נ' דיין אורבך (פורסם במאגרים).
האם תוכן המודעה מהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק?
בסיום שמיעת ההוכחות נוטה בית המשפט לקבל את גרסת הנתבעות, אשר מבוססת בראיות ותואמת את ההיגיון ואת נסיון החיים.
משעיקרן של העובדות אינו במחלוקת, שכן ההודעות שנרשמו הן בבחינת ראיה חפצית שהוצגה לבית המשפט, אין בית המשפט רואה לחזור על פירוט תוכן העדויות שנשמעו, אלא יבחן, להלן, את עיקרי התרשמותו ואת ישום הדין בנוגע להתבטאויות שפורסמו, בהתאם.
בית המשפט התרשם מהתובע כאדם מניפולטיבי, שאכן שידר מסרים סותרים לנתבעות, בבחינת יד אחת דוחה ויד אחת מקרבת. בשום אופן לא התרשם בית המשפט כי מי מהנתבעות היתה מסכימה לנהל קשר רומנטי עם התובע, תוך ידיעה שהוא מנהל במקביל קשר גם עם ריבה נוספת.
כבר נפסק לא פעם, כי גידופים כשלעצמם אינם מהווים לשון הרע. זאת, היות שלשון הרע הינה פרסום שהאדם הסביר עלול לקבל את תכנו לוּ יחשף לו. ראו, לענין זה, ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם במאגרים).
עוד ראו בספרו של המלומד אורי שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז – 1997, ע' 131:
קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית.
במקרה דנן, איש לא יחשוב, כתוצאה מקריאת הגידופים שהוטחו בתובע, כי הם מתארים אותו, אלא האדם הסביר שיקרא את התכתובת יבין, לכל היותר, כי נתגלע סכסוך כלשהו, בענין אישי, בינו לבין הנתבעות.
יתר על כן, ההודעות האמורות נבלעו בתוך הרעש הגדול שברשתות החברתיות, ובית המשפט לא התרשם, כי היתה להן השפעה כלשהי על התובע, בכח או בפועל. ראו, לענין זה, רע"א 4447/07 מור נ' ברק אייטיסי (1985) החברה לשירותי בזק בינלאומי בע"מ (להלן: "פרשת מור"):
רבות מן התגובות באינטרנט הן דברי הבל ברמה ירודה, כשכל בר-דעת מבין כי אין ליחס להן כל משקל, וערכן ה'עוולתי' בהתאם...
טענות התובע כי הוא מנהל עסקים, וכי משלח ידו נפגע כתוצאה מההודעות – לא נתמכו בראיה כלשהי. למעשה, לא הוגשה כל ראיה (פרט לדברים בעלמא של התובע) בנוגע לפעילות עסקית כלשהי שלו, ומכל מקום בית המשפט התרשם, כי התובע הפריז, בלשון המעטה, בנוגע להשפעה הפוטנציאלית של ההודעות שרשמו הנתבעות, העוסקות בתחום היחסים האישיים, על פעילותו העסקית, ככל שקיימת.
יתר על כן, דווקא החלטתו של התובע לנהל הליך משפטי ארוך מול הנתבעות, היא אשר עלולה היתה ליתן נפח כלשהו להודעות, אשר נמחקו בחלוף תקופה קצרה, כדוגמת צמח הקיקיון הנזכר בספר יונה – בן לילה היו ובן לילה אבדו. אלמלא הגשת התביעה, ספק רב אם היתה נודעת להן משמעות כלשהי.
ניכר היה, כי כל רצונו של התובע הינו לגרור את הנתבעות להליכים כתוצאה ממה שתפס כהשפלתו על-ידן.
האם קמה לנתבעות הגנה מפני הפרסום
כאמור, בית המשפט אינו מוצא, כי הפרסומים עצמם מהווים לשון הרע. מעבר לנדרש, גם אם כך הדבר – הרי לפחות בנוגע לחלק הארי של ההודעות שנרשמו, עומדת לנתבעות ההגנה של "אמת דיברתי", כלומר פרסום דברי אמת שיש בהם ענין לאחרים, שכן, העובדה כי התובע, אשר אישר כי מקיים מערכות קשרים שונות, מנהל קשרים עם מספר נשים במקביל, היא עובדה המוסכמת על הצדדים, וסביר להניח, כי יש בה ענין לצעירות אחרות במעגל החברתי של הצדדים, השוקלות לנהל קשר כלשהו עם התובע.
זאת, ועוד: נפסק לא פעם כי התגרות של מאן דהו באחר עלולה להביא להפחתה עד כדי איפוס של פיצוי במקרה של לשון הרע. ראו ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113:
פרובוקציה מצד הנפגע היא טעם מוכר להפחתת פיצויים עד כדי שלילתם המלאה והפטר המזיק מאחריותו.
אין לפסול הטענה, כי התנהגותו של התובע היה בה משום התגרות, שלא לומר פגיעה של ממש, בנתבעות, תוך אדישות לרגשותיהן.
אך כל זאת, כאמור, למעלה מן הנדרש, שכן בהקשר הכולל של הדברים, לא התרשם בית המשפט כי המדובר בפרסום לשון הרע, כזה המצדיק הבאתה לדיון לפני ערכאות שיפוטיות.
חופש הביטוי
הכרעה בתביעה על עוולה של פרסום לשון הרע מחיבת איזון בין שתי זכויות חוקתיות: חופש הביטוי אל מול הזכות לשם טוב. המדובר בערכים ששניהם נובעים מזכותו של האדם לכבוד, ומשכך מצויים הם באותו מפלס במדרג זכויות האדם, כך שההכרעה ביניהם הינה בדרך של איזון אופקי, כלומר אין ערך אחד מבטל את משנהו, אלא שני הערכים מתקימים זה בצד זה, כאשר הגבולות ביניהם נקבעים באופן יחסי. ראו רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם במאגרים).
כל השלבים בתרשים הזרימה של ההכרעה בתביעה בגין עוולה של לשון הרע חוסים תחת המאבק בין ערכים אלה.
המרשתת הינה בגדר כיכר העיר החדשה, ובית המשפט העליון קבע, כי אין בעובדה שפרסום כלשהו הנו וולגרי, בוטה, או אף אם יש פער בולט בין נחרצות הדעות המבוטאות בו לבין התשתית העובדתית התומכת בהן, כדי להוציאו מתחום ההגנה על חירות הביטוי. ראו פרשת מור הנ"ל.
בנסיבות אלה, ההודעות שרשמו הנתבעות, הגם שניתן לחלוק על טיב טעמן והתנסחותן, אינה חורגת מתחומיו של חופש הביטוי, ביחוד כאשר המדובר ביחסים אישיים ופרטיים בין צדדים.
חירות הביטוי סובלת גם ביטויים מהסוג בו נקטו הנתבעות, כאשר נבחנת בהקשר הכולל של המעשים.
בנסיבות אלה, רואה בית המשפט לדחות את התביעה.
לנוכח היקף ההתדינות שנכפתה על הנתבעות וההוצאות שנגרמו להן עת נדרשו לממן הגנה משפטית – יחויב בהוצאות בסך 10,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק, לכל אחת מהנתבעות.
אחרית דבר
בארצנו, חמת המזג, לא פעם משתמשים אנשים גם בביטויים אשר אינם מנויים בספר הנימוסים של גב' חנה בבלי, מנוחתה עדן. מי ישורנו, לאן נגיע אם כל ביטוי שכזה יבוא לכדי הליך משפטי.
כנגד חירות הגישה לערכאות – קיים גם הצורך ליצור חסמים, כלכליים ודיוניים, שימנעו גרירת אנשים מן הישוב להליכים משפטיים על לא דבר, תוך יצירת עומס ובזבוז משאבים הן אצל הצדדים שכנגד והן אצל המערכת השיפוטית.
שאם לא יוטלו חסמים מתאימים – יגזלו מחלוקות מהסוג הנדון, שהולכות ומתרבות בבית המשפט, את הזמן והמשאבים המשפטיים הנחוצים להכרעה בענינם של מתדינים המופיעים לפני בית המשפט בעקבות מחלוקות וענינים בעלי חשיבות של ממש, הטעונים בירור והכרעה משפטית בתחומי המשפט השונים.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור כחוק.
ניתן היום, כז' אדר תשע"ה, 18 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.
חתימה