דחיית טענת עיריית קרית אונו שהיטלי פיתוח אינם מתיישנים לעולם

לפניי בקשה לדחות את תביעת העירייה, שהוגשה בגין חוב נטען בגין היטלים שונים למשיבה (להלן: "העירייה"), מחמת התיישנותה. מאחר שאין מחלוקת על העובדות הצריכות לעניין טענת ההתיישנות, והמחלוקת היא בשאלה משפטית, ראיתי לדון בשאלת ההתיישנות ולהכריע בה כבר בשלב זה.

על עובדות אלה אין מחלוקת בין הצדדים, והן ישמשו בסיס לדיון שלהלן:

• ביום 29.1.2007 שלחה העירייה דרישת תשלום לנתבע, "ארצי עובדיה-מנור" לכתובת **** *** **** **** (להלן: "דרישת התשלום"). סכומה של דרישת התשלום עמד על סך 28,428 ₪ בגין "אגרות פיתוח למגרש".

• ביום 7.3.2013 הגישה העירייה כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד "מנור חסידה-ארצי ת.ז. *********" לתשלום סך 58,111 ₪ (להלן: "כתב התביעה הראשון"). אין מחלוקת בין הצדדים, כי יסודה של התביעה נושא כתב התביעה הראשון בדרישת התשלום.

• ביום 24.2.2014 הגישה העירייה בקשה לתיקון כתב התביעה ולצירוף נתבעים. בית משפט זה (כב' הרשם אריה ביטון) נעתר לבקשה ביום 26.2.2014, וכתב התביעה המתוקן הוגש ביום 2.3.2014.

• במסגרת הבקשה לתיקון כתב התביעה (בקשה מס' 3) ציינה העירייה כי היא מבקשת "להוסיף כנתבע נוסף את [מי אשר] פרטיו נשמטו מכתב התביעה המקורי מר ארצי עובדיה, המחזיק אף הוא בנכס בשותפות עם יורשי המנוחה".

יוער, כי בנוסף, הוספו לכתב התביעה המתוקן יורשיה של הנתבעת המקורית, גב' מנור ז"ל, וההליך מולם הסתיים במסגרת הסדר פשרה. על כן, אין עניינם ממשיך להידון לפניי בשלב זה.

עוד יוער, כי העירייה ניצלה את תיקון כתב התביעה לתיקון סכום התביעה, וזאת אף שלא ביקשה רשות לתקן רכיב זה, וממילא אף לא קיבלה רשות לעשות כן.

לטענת הנתבע, מאחר שהודעת התשלום נשלחה לו ביום 29.1.2007, ומכאן שהמועד המאוחר ביותר שבו התגבשה עילת התביעה הוא מועד זה, אזי התביעה נגדו התיישנה בסוף חודש ינואר 2014. מאחר שהתביעה נגדו הוגשה רק ביום 2.3.2014, הרי התביעה התיישנה, ואין העירייה זכאית לגבות ממנו מאומה.

העירייה השיבה לטענת ההתיישנות בשני טיעונים:

• המבקש נתבע גם בכתב התביעה המקורי, שהוגש בטרם חלוף שבע שנים ממועד דרישת התשלום;

• דרישה לתשלום היטלי פיתוח אינה מתיישנת.

אשר לטענה הראשונה, שלפיה נתבע המבקש גם בכתב התביעה המקורי, טענה זו – מוטב שלא הייתה מועלית כלל. על מנת להבהיר עמדתי זו, אביא את הטיעון כלשונו, מסעיפים 19 – 21 לתשובת העירייה:

"בתביעה שהוגשה ע"י העירייה ביום 7.3.2013 שם הנתבע שהופיע בכתב התביעה היה מנור חסידה-ארצי כפי שנרשם בספרי העירייה.

אמנם מס' תעודת הזהות לא היה של הנתבע אך שמו הופיע בכתב התביעה, אף כי פרטיו כגון שמו הפרטי ומס' תעודת הזהות נשמטו מכתב התביעה.

בנסיבות אלה בהן שמו של המבקש הופיע בכתב התביעה אך נשמטו ממנו שמו הפרטי ומס' תעודת הזהות שלו, אין בכך בכדי להביא להתיישנות החיוב גם אם התביעה תוקנה במועד מאוחר יותר, אשר בה הוסף שמו המלא של המבקש כנתבע ומספר תעודת הזהות שלו." (ההדגשה במקור – ע"י)

טענה כזו – כשהיא נשמעת מפי עירייה, שהיא גוף ציבורי החב חובת תום-לב מוגברת בניהול הליכי המשפט שלו היא מחפירה, לא פחות מכך. אכן, שם משפחתו של הנתבע הופיע בכתב התביעה המקורי – אולם זאת כחלק משמה של הנתבעת שם. האם עמדתה של העירייה היא, כי די בכך שתזכיר שם משפחה על מנת לחייב את כל מי שהם בעלי אותו שם המשפחה, ולשלול מהם את טענת ההתיישנות? האם סבורה העירייה באמת ובתמים, כי די בציון שם המשפחה, ללא ציון שם פרטי או מספר תעודת זהות, כדי להכניס את הנתבע אל גדרי ההליך הקודם?

נראה כי העירייה סוברת, שניתן להעלות כל טענה, והנייר (כמו גם אולם בית המשפט) סובל הכל.

נראה כי אפילו העירייה עצמה לא סברה כך, שכן במסגרת הבקשה לתיקון כתב התביעה, בסעיף 5 לאותה הבקשה, ציינה העירייה:

"...הוברר לתובעת לאחר הגשת התביעה כי קיים בעל נכס / מחזיק נוסף בשם ארצי עובדיה (נתבע 5) אשר מחויב בתשלומי החובה היות והינו שותף במקרקעין ביחד עם המנוחה, אך לא צורף לכתב התביעה עקב השמטה" (ההדגשה הוספה – ע"י)

כלומר – מן הבקשה לתיקון כתב התביעה עצמה עולה, כי הטענה שלפיה הנתבע דכאן היה צד להליך במתכונתו הקודת – היא טענה חסרת שחר, שהרי הטענה העובדתית בבקשת התיקון (שלא נתמכה בתצהיר) היא כי דבר קיומו של הנתבע נודע לעירייה רק לאחר הגשת כתב התביעה הראשון. כיצד יכול, אפוא, בעל דין לתבוע מתכתחילה את מי שדבר קיומו נודע לו רק לאחר הגשת כתב התביעה? לעירייה פתרונים.

מכל מקום, משטענה העירייה כי דבר קיומו של הנתבע דכאן נודע לה רק לאחר הגשת כתב התביעה, היא מושתקת מעצם העלאת הטענה של הכללתו של הנתבע בהליך הקודם, וזאת מכוח הדוקטרינה של השתק שיפוטי (וראו לעניין זה רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ פ"ד נט (6) 625 (2005)).

עוד יוער, כי "עדכון" סכום התביעה בכתב התביעה המתוקן, שנעשה ללא נטילת רשות, מלמד כי גם לשיטת העירייה – מדובר בכתב תביעה חדש.

על כן אני דוחה את הטענה הגורסת כי הנתבע היה צד גם להליך נושא כתב התביעה הראשון. משכך, חלות בהליך זה הוראות תקנה 26 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, הקובעת כי:

"הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לעניין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן." 

מן הטעם הזה – יש לבחון את טענת ההתיישנות לפי הקביעה כי כתב התביעה נגד הנתבע דכאן הוגש ביום 2.3.2014.

ומכאן – לטענת העירייה, כי דרישה לתשלום היטלי פיתוח אינה מתיישנת. את טענתה זו סומכת העירייה על סעיף 6 (ג) ו-(ד) לחוק עזר לקריית אונו (סלילת רחובות), תשע"א – 2001, וכן על פסיקת בתי המשפט – הן בעע"מ 2314/10 עיריית ראש העין נ' אשבד נכסים בע"מ (2012) (להלן: "עניין אשבד"), בעת"מ (חי') 3411-05-12 טכנולוגית להבים בע"מ נ' עיריית נהריה (2013) (להלן: "עניין להבים") ועת"מ (חי') 24308-12-12 רינה צצקס אקסלברד נ' מועצה מקומית פרדס חנה (2013). אלא שאין בכל אלה כדי לסייע לעירייה בטיעון כי הדרישה אינה מתיישנת, ואבאר.

הפסיקה בעניין אשבד – אשר הייתה שינוי להלכה קודמת – קבעה, כי חלוף הזמן בין האירוע שבגינו נגבה ההיטל (למשל – סלילת הכביש) ועד משלוח הדרישה אינו מונע מהרשות המקומית לדרוש את התשלום המגיע לה. כלומר – מחסום ההתיישנות אינו קיים ביחס לעצם הזכאות לגבות תשלום.

עם זאת, בענייננו, לא זאת טענת הנתבע: הוא אינו בא בטענות כלפי העירייה ביחס לפרק הזמן שחלף בין ביצוע העבודות המצדיקות את הטלת ההיטל (סלילת הכביש) ובין משלוח הודעת הדרישה, אלא ביחס לפרק הזמן שחלף בין משלוח הודעת הדרישה ובין נקיטת ההליך המשפטי לביצוע הגבייה.

ודוק: העירייה טוענת בלהט, ומוכיחה באותות ובמופתים, כי הנתבע דכאן קיבל לידיו – ולכל הפחות מוחזק כמי שקיבל – את הדרישה לתשלום ביום 29.1.2007. עמדה זו מקובלת עליי במלואה, ואני קובע כממצא שבעובדה, שהעירייה שלחה את דרישת התשלום באותו מועד. אולם בכך לא סגי. זכותה של העירייה לקבלת התשלום קמה באותו המועד עצמו – קרי ביום 29.1.2007, ועל כן מירוץ ההתיישנות מתחיל עם משלוח ההודעה כאמור.

ודוק: הרציונל שנקבע בעניין אשבד מתייחס לצורך של העירייה לבחון את היקף ההיטל שייגבה, קרי – לצורך לאפשר לעירייה פרק זמן מספיק לשם גיבוש דרישת התשלום: קביעת היקף התשלום, בחינת העובדות הצריכות לעניין זהות המשלמים הנכונים וכיוצא באלה. הצדקה זו נפסקת ונעלמת מרגע שנשלחה דרישת התשלום הפורמלית אל התושב: מאותו מועד, קמה לה לעירייה הזכות לקבל לידיה את התשלום (ראו והשוו: רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (2010) (להלן: "עניין נסייר"). אין כל הצדקה להתיר לעירייה להשתהות ולהמתין בגביית החוב לאחר שהוצאה דרישת חוב, עד למועד שתבחר. כל ההצדקות לקיומה של טענת התיישנות (ואשר הובאו בפסקה 29 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ברלינר בעניין נסייר, והאסמכתאות שם) מתקיימות גם בענייננו ביחס לתקופה שלאחר משלוח דרישת התשלום.

ודוק: גם חוק העזר העירוני אין בו כדי לסייע לעירייה לעניין זה, שכן סעיף 6 (ג) בו מתייחס למצב שבו "לא נמסרה מסיבה כלשהי דרישת תשלום...", ואילו סעיף 6 (ד) מתייחס ל"פגם שנפל בדרישת תשלום". בענייננו – העירייה טוענת בתוקף כי דרישת התשלום נמסרה במועד, וכי לא נפל בה כל פגם – ועל כן, אין רלוונטיות לסעיף 6 הנ"ל.

אמור, אפוא: הרשות המקומית רשאית לשלוח דרישת תשלום בגין היטלי פיתוח למיניהם מבלי שמועד ביצוע עבודות הפיתוח יקים לה מחסום לדרישתם. אולם משעה ששלחה את דרישת התשלום – מתחיל מירוץ ההתיישנות להיספר, ממש כשם שהרשות מתחילה לחייב את התושב בהפרשי הצמדה וריבית.

למעשה די בקביעה זו, כדי להביא לדחיית תביעתה של העירייה מחמת התיישנותה.

נותרה השאלה, האם זכאית העירייה למנוע הנפקת אישור ללשכת רישום המקרקעין לשם העברת הזכויות בנכס מחמת חוב שהתיישן. שאלה זו נדונה בפסיקה, ובין היתר בעת"מ 476-07-10 יצחק סולומון בע"מ – חברה לבנייה ועבודות ציבוריות נ' עיריית חיפה (2010). בעניין זה קבע בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופט רון סוקול) כי:

"ככל שהעירייה אינה רשאית לנקוט בהליך גבייה אזרחי, ואף לא בהליך גביה מנהלי אקטיבי, ברי שאין להכיר בזכותה לשבת באין מעשה ולנצל את הכלים הפסיביים שניתנו לה כדי לגבות מס שאחרת אין בכוחה לגבותו."

על פסק הדין בעניין סולומון תלוי ועומד ערעור בבית המשפט העליון, אולם מכל – בענייננו לא נדרשתי כלל לעניין זה, שכן אישור העירייה לטאבו אמור היה להיות מופק מכוח הסכם הפשרה בת"א 35532-04-11 שקיבלה תוקף של החלטה ביום 3.2.2015 (כב' השופטת רחל ערקובי).

מכל הטעמים שהובאו לעיל, אני קובע כי תביעת העירייה לתשלום חוב היטלי פיתוח – התיישנה, ועל כן התביעה נדחית במלואה.

לנוכח התנהלות העירייה, העירייה תישא בהוצאות הנתבע בסך 2,500 ₪ וכן בשכ"ט ב"כ הנתבע בסך 7,500 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ג' ניסן תשע"ה, 23 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.