בע"מ 1118/14 פלונית נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים ואח'

השופט נ' הנדל:

           תיק זה עומד בצומת המסתעף בו נפגשות הטכנולוגיה המתקדמת, מגבלות הפרט, הכמיהה האוניברסלית לילד   והתפתחות המשפט הישראלי בדיני משפחה בכלל, ובהגדרת ההורות בפרט.

           המבקשת בבקשת רשות הערעור שבפנינו היא אישה רווקה ללא בן זוג, אשר מסיבות רפואיות אינה יכולה להביא לעולם ילד גנטי או לשאת הריון מבחינה פיזיולוגית. לאחר שכשלו ניסיונותיה להיהפך לאם בדרכים ה"מוכרות", ולנוכח המצב המשפטי השורר בישראל בכל הקשור ליכולתה של רווקה לאמץ ילד לפי חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ), יזמה המבקשת הליך מורכב, בו חיברה בין כל המעורבים השונים על מנת להביא צאצא לעולם – היא השיגה תרומת זרע ותרומת ביצית, ואחייניתה שימשה כאם נושאת (להלן: משיבה 2). הליכי ההפריה וההשתלה בוצעו בהודו, ולאחריהם שבה משיבה 2 לישראל וכאן ילדה את התינוקת (להלן: התינוקת). על כן היא מבקשת ליתן לה צו הורות פסיקתי ולהכיר בה כאמהּ של התינוקת. בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע (תמ"ש 50399-12-12, כב' השופטת ג' לוין) דחה את תביעתה. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עמ"ש 59993-07-13, כב' סגנית הנשיא השופטת ש' דברת, השופטת ר' ברקאי והשופט א' ואגו) דחה את ערעורה. מכאן הבקשה שבפנינו, אשר כפי שיובא בהמשך, שוזרת בחובה שאלות רחבות היקף בדבר קביעת מעמד ההורות, לצד סיפורה האישי, הנוגע ללב והמורכב של המבקשת.

           יוקדם ויוער כי עם לידת התינוקת הוצא צו לפי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ, לפיו תישאר התינוקת בבית החולים ומונתה עובדת סוציאלית כאפוטרופוסית של התינוקת לפי סעיף 15(ב) לחוק האימוץ. בהמשך עברה התינוקת למשפחת אומנה. הוסכם על ידי משיבה 1 (מדינת ישראל – משרד הרווחה והשירותים החברתיים; להלן: המדינה) כי עד למתן פסק דין חלוט בעניין – יוקפא הליך האימוץ של התינוקת, כבת שנה וחצי במועד הדיון שהתקיים בפנינו. בשל דחיפות זמנים זו, בסמוך לאחר שמיעת הדיון בפנינו ניתנה הכרעתנו, בלא נימוקים. החלטנו פה אחד, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 והוגש ערעור על פיה, ולדחות את הערעור לגופו בלא צו להוצאות. חוות דעת זו תציג אפוא את הנימוקים לדחייתו של הערעור.

רקע והליכים קודמים

1. על כמיהתה ארוכת השנים של המבקשת לילד אין חולק. ניתן להניח כי זעקתה מצטרפת לדברי רחל העקרה בקוראה: "הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי"" (בראשית ל, א), ולמילות רחל המשוררת אשר כתבה "בן לו היה לי ילד קטן שחור תלתלים ונבון" (עקרה). זהו בראש ובראשונה מקרה פרטי, אישי, של אישה המשתוקקת להיות אֵם. המבקשת היא אזרחית ישראלית, ילידת שנת 1966, אשר אובחנה כסובלת ממחלת ניוון שרירים בגיל 10. ואולם, היא לא נתנה למצב למנוע ממנה לקיים חיים עצמאיים בקהילה, בסיוע משפחתה המורחבת התומכת. עם זאת, מצבה הרפואי אינו מאפשר לה לשאת הריון. על כן היא פנתה בעבר עם בן זוגה דאז לוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים הפועלת על פי חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד היילוד), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק ההסכמים). במקביל היא פנתה לרופאים על מנת שיישאבו מגופה ביציות לצורך הפרייתן. רופאים רבים סירבו לבקשתה בשל מצבה הרפואי, גילהּ והסיכויים הנמוכים ליצירת הריון. לאחר זמן נמצא רופא שהסכים לכך, נשאבו מגופה 10 ביציות, וחלקן הופרו והוקפאו. בהמשך ביקשה לשאוב ביציות נוספות, אך הרופא סירב ורופאים אחרים לא הסכימו אף הם. לבסוף, בקשתם של בני הזוג לביצוע הליך פונדקאות בישראל סורבה על ידי הוועדה בנימוק כי השניים אינם עונים על ההגדרה של בני זוג כנדרש בחוק ההסכמים, והמבקשת ובן זוגה נפרדו. לאחר שאפיק זה של פונדקאות בארץ לפי חוק ההסכמים נחסם בפניה, ביקשה המבקשת לבצע הליך פונדקאות בחו"ל באמצעות משיבה 2, אחייניתה הישראלית כבת 20 דאז, אשר הסכימה לשמש עבורה כאם נושאת.

           לשם כך הוטסה תחילה משיבה 2 לארצות הברית, במימונה של המבקשת, הוחדרו לרחמה שתי ביציות מופרות של המבקשת, אך לא נוצר הריון. ביציותיה המופרות של המבקשת אזלו, ולא נמצא רופא שייעתר לבקשתה לשאיבת ביציות נוספות. לכן החליטה המבקשת להשתמש בתרומת ביצית מתורמת מדרום אפריקה שזהותה אינה ידועה, בנוסף לתרומת זרע שקיבלה ממכר ישראלי (להלן: משיב 3) ופנתה לביצוע ההליך בהודו. משיבה 2, תורמת הביצית ותרומת הזרע הוטסו להודו, במימונה של המבקשת. הביציות נשאבו והופרו בהודו, והוחדרו לרחמה של משיבה 2. עם קליטת ההיריון שבה משיבה 2 לישראל כשבידה מסמך מהמרכז הרפואי בהודו, לפיו המבקשת היא "האם המיועדת" ופרטי התורמים חסויים ומצויים בידי המרכז הרפואי. משיבה 2 שהתה בישראל במהלך ההיריון והלידה.

           בתקופת ההיריון פנתה המבקשת למשרד הפנים ולמשרד הבריאות, במטרה להסדיר מראש את קביעתה כאֵם היילוד. פניות אלו סורבו. בשלב בו הייתה משיבה 2 בחודש התשיעי להריונה, הגישה המבקשת תביעה לקביעת אימהות כנגד משיבה 2. בהמשך הורה בית המשפט לענייני משפחה על צירוף הנתבעים הנוספים, לרבות משרד הרווחה. בטרם הוכרעה התביעה נולדה התינוקת, וכאמור מונתה לה אפוטרופסית לפי חוק האימוץ.

2. בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המבקשת בפסק דינו המפורט והמנומק. נקבע כי הדין החל על המקרה הוא הדין הישראלי ולא הדין ההודי, ואף כאשר מתבצע הליך של פונדקאות חו"ל, מעמד ההורות מוקנה לפי הדין הישראלי. המשפט הישראלי אינו מכיר ביחסי הורות בדרך בה פעלה המבקשת – ולכן לא ניתן להיעתר לתביעתה. המבקשת ערערה על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בערעורה הדגישה המבקשת את המבוי הסתום אליו נקלעה, המשותף לה ולנשים נכות יחידניות נוספות. על כן לעמדתה קיים צורך להרחיב את הזכות להורות, ואת המקרים בהם יהא ניתן להעניק "צו הורות פסיקתי" בהיעדר הוראה חוקית המאפשרת את ההליך בו נוצרה התינוקת. הערעור נדחה בפסק דינו המעמיק של בית המשפט המחוזי, בנימוק המרכזי כי קיים קושי להכיר בהורות מכוח הסכם בלבד, והרחבה שכזו אינה יכולה להיות יציר הפסיקה.