1.בפני תביעה לסילוק יד ולהריסת מבנים במקרקעין הידועים כחלק מחלקה 6 בגוש 9044 הנמצאים בחוף פולג בנתניה, מבנים אותם הקים ובהם מחזיק הנתבע מאז שנת 1967.
2.על עובדות אלה אין מחלוקת בין הצדדים:
א.הנתבע מחזיק מזה שנים רבות בצריף המשמש למגוריו, לטענתו מאז שנת 1967, עת החל לעבוד כמציל בחוף פולג בנתניה בשירות העירייה.
ב.הנתבע אף מחזיק בשטח הצמוד לצריף המגורים ומכוסה בסככה – שטח אשר לנוכח הסכמת הנתבע למתן צו פינוי ביחס אליו, לא עומד במרכז המחלוקת בין הצדדים.
השטח המוחזק על ידי הנתבע מסומן בסימון ירוק על גבי מפת המדידה, שנערכה על ידי המודד, מר דרור בן נתן והוגשה כמוצג נ/1.
ג.התובעת, הקרן הקיימת לישראל, באמצעות רשות מקרקעי ישראל, היא הבעלים החוקי של הקרקע בה מחזיק הנתבע.
3.סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 קובע כי:
"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין"
4.בתביעת פינוי המוגשת על ידי הבעלים של המקרקעין, הנטל על הנתבע להוכיח כי הוא מחזיק בהם כדין ואת זכויותיו בהם (ע"א 228/65 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' חלקה 6 בגוש 7166 בע"מ, פ"ד כ(1) 253, 259-260).
5.הנתבע, אשר מודע לנטל המוטל עליו, טוען כי:
א.הוא מחזיק במקרקעין ברשות אשר ניתנה לו על ידי עיריית נתניה לפני שנים רבות, כבר בשנת 1967, עת החל לעבוד בשירותה כמציל בחוף הים.
ב.כי הרשות ניתנה לו בתמורה לשמירה על רכוש העירייה המצוי בחוף הים.
ג.לחילופין טוען הנתבע, כי הוא מחזיק במקרקעין כבר רשות חינם על פי אותה רשות שניתנה לו כאמור לעיל ומכוח שתיקת התובעת אל מול השימוש אותו הוא עושה במקרקעין שנים רבות.
ד.כי הזכות להחזיק במקרקעין הוענקה על ידי התובעת לחברה לפיתוח קריית נורדאו בע"מ על פי חוזי פיתוח מיום 1.5.1952 ומיום 25.8.1964 וזאת עד לשנת 2037.
לפיכך, הזכאית לדרוש פינויו היא החברה לפיתוח קריית נורדאו ולא התובעת.
6.דינן של טענות הנתבע להידחות ואסביר:
א.אין חולק על בעלותה של התובעת במקרקעין נשוא התביעה (עמ' 31 לפרו', שורה 25).
ב.הנתבע הציג 2 הסכמים בין התובעת לבין החברה לפיתוח קריית נורדאו בע"מ, מיום 1.5.52 ומיום 25.8.64 (להלן: "הסכמי הפיתוח").
הסכמי הפיתוח אמנם מתייחסים למקרקעין בשטח רב בן אלפי דונמים המשתרע מאזור התעשייה פולג ועד לחוף הים, אולם, אין בהם פירוט מדויק של גבולות המקרקעין אליהם הם מתייחסים.
הסכמי הפיתוח מפנים אל תשריט ובו סימון של השטח הכלול בהם – אולם תשריט זה לא הוצג על ידי אף אחד מהצדדים.
ניסיון לאתר את התשריט אצל החברה לפיתוח קריית נורדאו בע"מ ולזמן נציג מטעמה למתן עדות בתיק זה הניב תוצאה לפיה התשריטים אינם בנמצא והחברה אינה פעילה מזה זמן [ראה בקשת עו"ד עודד רקובר מיום 9.2.2015].
העובדה כי החברה אינה פעילה מהותי, שכן הוא מייתר את חשיבותם של אותם תשריטים ומאיין את תוקפם של הסכמי הפיתוח - גם אם היה מוכח כי הם חלים על המקרקעין נשוא התביעה (ולא כך הוכח).
החברה לפיתוח קריית נורדאו בע"מ, גם אם היתה בעלת זכות החזקה במקרקעין, נטשה אותם לפני שנים רבות ובהתנהגותה ויתרה על זכויותיה בהם.
במצב דברים זה, הזכות, גם אם היתה נתונה לאותה חברה, חזרה אל הבעלים – היא התובעת.
בכך מתייתר הדיון בשאלה שמעורר הנתבע ביחס לאי הצגת הסכמי הפיתוח על ידי התובעת מלכתחילה.
במאמר מוסגר יצוין, כי אחד ההסברים האפשריים לכך שההסכמים הללו לא נמצאו, הוא שהם לא חלים על המקרקעין נשוא התביעה.
לאור האמור לעיל, טענת הנתבע כי זכות התביעה נתונה לחברה לפיתוח קרית נורדאו בע"מ ולא לתובעת – נדחית.
ג.הנתבע לא הביא כל ראיה חיצונית לכך שניתנה לו רשות מפורשת על ידי גורם מוסמך כלשהו בעיריית נתניה, מלבד עדותו.
הנתבע טען בחקירתו הנגדית, כי ניתן לו אישור שכזה בכתב על ידי פקח כלשהו (עמ' 24 לפרו', שורה 5-10), אולם אין בידיו את המכתב וממילא לא קיבל כל אישור להחזיק ולהתגורר במקום, מהתובעת.
יחד עם זאת, אני נותן אמון מלא בעדותו של הנתבע לפיה בעת שהחל לעבוד כמציל בחוף הים, נאמר לו על ידי גורמים בעירייה כי הוא רשאי להתגורר בחוף בו עבד. עדותו בענין זה היתה אמינה ולא נסתרה.
הנתבע אף לא ניסה לייפות את הדברים והודה כי לא היה לו כל דין ודברים עם התובעת אלא עם העירייה בלבד.
לגרסתה של הגב' חנה תורן, סמנכ"ל נכסים בעיריית נתניה, אשר ניתנה בדיון מיום 24.12.12 לפיה הכחישה מתן רשות, לא ניתן ליחס משקל של ממש. הגב' תורן לא עבדה בעירייה בתקופה הרלוונטית ומאחר שהמקרקעין בחוף פולג אינם חלק מנכסי העירייה, יש להניח כי מידע ביחס לרשות שניתנה או לא ניתנה, לא יהיה מצוי במחלקה זו.
נזכור, כי לגרסת הנתבע, הרשות ניתנה לו על ידי גורם במחלקת חופים ולא במחלקת הנכסים (עמ' 27 שורות 18-23 לפרוטוקול).
ד.אולם, למרות האמון שאני נותן בגרסת הנתבע ביחס לרשות שניתנה לו על ידי העירייה בזמנו, אין בכך כדי להועיל לו בתביעת פינוי זו המוגשת על ידי התובעת, היא הבעלים של המקרקעין.
העירייה, גם אם נתנה לו רשות להתגורר במקום בזיקה למקום עבודתו שם כמציל, לא היתה רשאית לעשות זאת ומתן רשות זו היתה בהיעדר סמכות וחסרת כל תוקף חוקי.
העירייה אינה הבעלים של המקרקעין ואינה המחזיקה בהם.
התובעת היא בעלת הזכויות ורשות של צד ג', אף אם מדובר בגוף שלטוני, אינה רשות כלל.
על כן, אין צורך לדון בטענות התובע כי הרשות שניתנה היתה דווקא רשות בעד תמורה (שמירה על רכוש העירייה).
7.לסיכום ביניים אני קובע, כי הוכח שהנתבע מתגורר במקרקעין נשוא התביעה מאז שנת 1967 על פי הרשאה בעל פה שניתנה לו על ידי גורם כלשהו במחלקת חופים בעיריית נתניה.
כמו כן, אני קובע כי ההרשאה שניתנה לנתבע חסרת כל תוקף הואיל ולעיריית נתניה אין כל זכויות במקרקעין.
הבעלים והזכאית להחזיק במקרקעין – היא התובעת ולא כל גורם אחר.
8.משכך הם פני הדברים – לנתבע אין הגנה של ממש כנגד תביעת הפינוי עצמה ודינה להתקבל.
9.אולם בכך לא די ובצד זכותה של התובעת לדרוש מן הנתבע סילוק ידו מהמקרקעין, עומדות לנתבע זכויות יסוד אשר נפגעו כתוצאה מהתנהגות התובעת.
כאמור, הנתבע מתגורר במקום מאז שנת 1967, לעיני כל ובמיוחד לעיני התובעת, אשר לא עשתה דבר כל השנים על מנת לאכוף את זכויותיה במקרקעין.
העד מטעם התובעת, מר ניר שמעי, פקח בשירותה, העיד כי הפעם הראשונה שביקר במקום היתה בשנת 2009 וגם זאת במסגרת פעילות למניעת בניה שהוחל בביצועה בקרבת מקום וללא כל קשר לנתבע (עמ' 17 לפרו', שו' 9-12).
כאשר נשאל ביחס לביקורים קודמים של פקחי המנהל – לא ידע להשיב האם התקיימו כאלה ביקורים, אם לאו (עמ' 17 לפרו', שו' 13-15).
העובדה שהתובעת לא הציגה כל מידע ביחס לביקורים קודמים של פקחים במקום, לא לחיוב ולא לשלילה, פועלת לחובתה ויוצרת את ההנחה, כי ביקורים כאלה אכן התקיימו.
משמעות הדבר היא כי התובעת ידעה, או לכל הפחות היה עליה לדעת כי הנתבע מתגורר במקום מאז שנת 1967.
בשתיקתה נוכח השימוש בו עושה הנתבע ברכושה, ניתן לראות כהסכמה או כמתן רשות מכללא.
10.ברע"א 7226/08 עיריית קריית אתא נ' יעקב יצחק, הצביע כב' השופט רובינשטיין על הקושי בלייחס זכויות במקרקעין על בסיס איטיות פעולת הרשות, ובמקרה זה רשות מקרקעי ישראל ואף הטיל ספק בדבר קיומה של רשות מכללא באותו מקרה.
11.אולם, בין אם ניתנה רשות ובין אם לאו, בין אם ניתן לראות בהתנהגות התובעת כהסכמה מכללא לשימוש שנעשה בקרקע ובין אם לאו, הרי שבהגשת התביעה – הרשות בוטלה ואין עוד צורך לדון בתוקפה ובמשמעותה.
12.להתנהגות התובעת כמתואר לעיל אין השפעה על עצם הזכות לדרוש פינוי הנתבע משטחה, אלא לכל היותר - על אופן הפינוי והעיתוי שבו יתבצע.
13.הנתבע, אשר הסתמך על הבטחות שניתנו לו על ידי רשות שלטונית – עיריית נתניה, ועל ההסכמה שבשתיקה מצידה של התובעת, בנה את מרכז חייו בחוף פולג, שם עבד ושם התגורר כל חייו הבוגרים, עד היום כשהוא בן כשבעים שנה.
אמנם, הנתבע ניהל חיי משפחה מורכבים כאשר בחלק מהתקופה חי בזוגיות ובחלקה לא, גידל ילדים אשר כיום הם בוגרים, אולם כל העת – התגורר בחוף הים באותו צריף רעוע, אותו בנה בעצמו (עמ' 20 לפרו', שורה 26 עד עמ' 22 לפרו', שורה 12).
14.לפיכך, אף אם אין בדבר כדי להשפיע על גזירת הזכויות במקרקעין כפי שקובעת ההלכה, הרי שיש בכך כדי להשפיע על אופן מימוש הזכויות הקנייניות של התובעת. זאת בשל שיקולים של צדק ואיזון בין הזכות הקניינית של התובעת אל מול זכויות היסוד של הנתבע אשר הזכות למקום מגורים מהווה חלק מהן.
15.איזון כאמור מחייב מתן פרק זמן מסוים לנתבע להתארגן לפינוי והריסת המבנים שהקים ולמציאת מקום מגורים חלופי, בהתחשב בגילו המתקדם.
16.התוצאה היא, כי התביעה מתקבלת.
אני מורה לנתבע:
א.לסלק את ידו ולפנות את המקרקעין הידועים כחלק מחלקה 6, בגוש 9044, כמסומן בסימון ירוק בתשריט נ/1 - מכל חפץ השייך לו.
ב.להרוס את הסככה והצריף שבנה במקום.
ג.הואיל והנתבע הסכים לפינוי שטח הסככה, אני מורה לו להרוס אותה ולפנות אותה בתוך 60 ימים מהיום.
ד.ניתנת אורכה לפינוי והריסת הצריף בו מתגורר הנתבע עד ליום 31.3.2016.
17.לנוכח התנהגות התובעת כאמור לעיל ותרומתה למצב שנוצר והצריך את תביעת הפינוי – אין צו להוצאות.
ניתן היום, י' ניסן תשע"ה, 30 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.