ת"א 16808-03-11 רובי נ' ישראל ואח'

מבוא

1. התובע, יליד 11.10.77, מורה בבית ספר לחינוך מיוחד, הותקף ביום 23.6.08 על ידי אחד התלמידים שהיה בן 16 במועד האירוע במהלך שיעור בכלכלת בית שהתקיים בבית הספר. על פי המפורט בכתב התביעה, תקף התלמיד את התובע תוך שהוא נוגח באפו של התובע, ובועט בעצמה בידו הימנית. בעטיה של התקיפה נגרמו לתובע שבר בשורש כף היד וכן באפו. ידו של התובע הושמה בגבס והוא נעדר מהעבודה למשך 4 שבועות.

2. עיקרה של המחלוקת בין הצדדים הינה באשר לשאלת האחריות לאור הנסיבות המיוחדות של האירוע. כמו כן חלוקים הצדדים ביניהם גם באשר לנזק שנגרם לתובע בעקבות התאונה.

   נסיבות התאונה

   גרסת התובע

3. בתצהיר עדות ראשית הצהיר התובע כי ביום האירוע היה בכיתה עם כארבעה תלמידים, ביחד עם שאר תלמידי הכיתות אשר שוכנו אף הם באותה כיתה, ועסק בהדרכתם. לשם העברת הדרכה בחוג לכלכלת בית שנערך במטרה ללמד את התלמידים כיצד להכין לעצמם אוכל, העביר את תלמידיו לכיוון היציאה מהכיתה, בדרכם למטבח שבו נערך החוג (סעיף 18 לתצהיר עדות ראשית).

4. התלמיד התוקף (להלן- "הקטין"), שהה באותה עת בשירותים, ועל כן ביקש התובע מהסייע שעבד עמו להביא את הקטין כדי שייטול חלק בפעילות (סעיף 19). הקטין היה נסער מההמולה ששררה במקום, ורק לאחר הפצרות רבות הסכים לשתף פעולה ונכנס למטבח (סעיף 20). התובע הצהיר כי "בשלב זה, בשל הרעש הרב וההמולה הרבה ששררו בתחומי בית הספר, זאת בנוסף לצפיפות הרבה וההכרח לעבור מכיתת הלימוד למטבח, עת עמדתי מאחורי התלמיד נגח התלמיד בעוצמה רבה באפי ובעט בידי הימנית בחוזקה" (סעיף 21). התובע הוסיף כי לאחר שנרגעו הרוחות הוא פונה בעזרת מורה אחר לסניף קופת חולים בשיח ג'ארח, שם הוענק לו טיפול רפואי ראשוני (סעיף 21).

5. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע כי גודל המטבח שבו נערכה הפעילות במועד האירוע היה כגודלה של כיתת לימוד (עמ' 6, שורה 25). המעבר למטבח נעשה כדי ללמד את התלמידים להכין סלט. באותה עת היו 7 תלמידים בכיתה (עמ' 7, שורות 10-11). התובע חילק את העבודה בין התלמידים, חלקם סידרו, חלקם שטפו, חלקם חתכו בסכין. הסכין לא הייתה חדה (עמ' 7 שורות 17-18).

6. עמו באותה עת היו הסייע והמרפאה בעיסוק (עמ' 7, שורה 22). המרפאה בעיסוק הייתה עם שלושה או חמישה תלמידים, והוא עם הקטין ועם תלמיד נוסף (עמ' 7, שורות 27 עד 28). בכיתה לא שרר בלגן (עמ' 7, שורה 32). על פי תיאורו הוא ביקש מהקטין להיכנס למטבח, וזה סירב לכך. לדבריו "כאשר נכנס למטבח הוא לא היה לחוץ, כאשר הוא התחיל בעבודה לא הראה לי סימני לחץ בכלל, לא הייתי מאחוריו, הייתי לידו, וראיתי אותו, אותו בן אדם שאני מכיר. לא היה מתפרץ, לא היה לו הכעס המפחיד הזה" (עמ' 8, שורות 13 עד 15).

7. התובע חזר והשיב כי הוא לא עמד מאחורי הקטין אלא לצדו, וזה נגח בו הצידה (עמ' 8, שורות 27-31). התובע לא התכונן לכך שהקטין יתפרץ (עמ' 9, שורות 2-4).

   גרסת הנתבעים

   עדות גב' צפאא עבאסי

8. מטעם הנתבעת העידה גב' צפאא עבאסי, מטפלת בריפוי בעיסוק. על פי האמור בתצהיר עדותה הראשית, בזמן האירוע שהתה במטבח לצורך פעילות חינוכית שגרתית והפעלת התלמידים. היא עצמה טיפלה בקבוצה בת 3 תלמידים, בעוד שבשאר טיפלו התובע והסייע. האווירה בכתה הייתה נינוחה, לא הייתה צפיפות, והשיעור התנהל על מי מנוחות. עוד הוסיפה בתצהירה כי למיטב הבנתה ביקש התובע מהקטין לבצע דבר מה במטבח, ובתגובה התפרץ לעברו התלמיד ותקף אותו.

   קביעת נסיבות התאונה

9. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים על נסיבות התאונה, ולפיכך ניתן לקבוע כי התובע נפגע מנגיחה שנגח הקטין באפו ובעיטה שבעט בידו הימנית במהלך פעילות הדרכתית במטבח הנעשית בהתאם לתכנית הלימודים.

   האחריות 

   טענות הצדדים

10. עיקרה של המחלוקת בין הצדדים היא כאמור בשאלת האחריות, האם תקיפת מורה בידי תלמיד בחינוך מיוחד הסובל מפרצי אלימות, הינה בגדר אירוע בלתי צפוי או סיכון סביר, האם התרשלו הנתבעות והאם היה באפשרותן לנקוט באמצעים למניעת התקיפה.

11. תמצית טענתו של התובע היא שהנתבעים התרשלו בכך שלא סיפקה לו סביבת עבודה בטוחה, נוכח התנאים הבלתי הולמים שבהם מתנהלת בבית הספר הפעילות המיועדת לילדים אוטיסטים. איחוד שתי כיתות לימוד: של בני הנוער והבוגרים, לכיתה אחת, הגביר את אלימותם של התלמידים, במיוחד את כעסיו ואלימותו של הקטין, ועל כן הותקף התובע במהלך עבודתו ונפגע.

12. תמצית טענתן של הנתבעות הייתה כי לא הייתה בהתנהלותן כל התרשלות, שכן מדובר באירוע נקודתי ובמעשה בלתי צפוי, וכי אין כל קשר בין איחוד הכיתות לבין התנהגות התלמידים. השיעור שבמסגרתו אירע האירוע התנהל על מי מנוחות, ללא כל מהומה. הנתבעות הוסיפו וטענו כי הן נקטו בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשותן למניעת האירוע, לתובע התלוו שני אנשי צוות, סייע ומרפא בעיסוק, כולם היו מיומנים ומנוסים, הוכשרו להתמודד בין היתר גם עם אירועי אלימות מצד התלמידים. עוד טענו כי לא ניתן להציב "שומר ראש" לצד כל תלמיד, או לכבול אותם במטרה למנוע מהם אלימות. הנתבעות הוסיפו וטענו כי ככל שתוטל עליהן אחריות, יש להטיל על התובע אשם תורם משמעותי, שכן הוא הכיר היטב את התלמיד התוקף, ובחר להכניסו למצב מלחיץ.

    המסגרת המשפטית

13. לשם הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן- "פקודת הנזיקין"), מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שנגרם בגינה. (ראו למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 (להלן- "פרשת ועקנין"); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113))".

14. אשר לאחריותו של מעביד כלפי עובדיו, ההלכה הפסוקה הכירה בחובת זהירות מוגברת החלה על מעביד כלפי עובדיו, המחייבת את המעביד בין היתר, להבטיח לעובד סביבת עבודה בטוחה. כפי שנקבע על המעביד לנקוט באמצעים הסבירים הנדרשים כדי למנוע הצבת עובדיו בסיכון בלתי סביר. (ראו למשל ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345). עוד נקבע כי "אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש" (ע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3), 225 ,עמ' 229-230 (1993); ע"א 741/83 חנן גוריון ואח' נ' פרץ גבריאל, פ"ד לט (4), 266 ,עמ' 271-272 (1985); ע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אל רחים נ' פלסטניר ואח' (מיום 2.12.09)). במסגרת חובת הזהירות המושגית החלה על המעביד כלפי עובדיו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. (ראו גם ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415; ע"א 240/87 קריכלי נ' איפל, פ"ד מג (3) 507 (1989); ע"א 665/80 מפעלי קירור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, עמ' 603-604, להלן- "פרשת מפעלי קירור", ועוד).

15. יחד עם זאת נקבע בהלכה הפסוקה שאחריותו של המעביד אינה אחריות מוחלטת וכי יש לבחון האם הועמד העובד בסיכון החורג מגדר הסביר. חובתו של המעביד הינה למנוע סיכונים בלתי סבירים בלבד.

16. השאלה הנשאלת בענייננו הינה באשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית, שכן אין ספק שחובת זהירות מושגית מוטלת על הנתבעות לאור ההבחנות האמורות שנקבעו בהלכה הפסוקה. קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית נבחן בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה, האם בנסיבות הייחודיות של האירוע יכול היה אדם סביר וצריך לצפות את התרחשות הנזק. ככל שהתשובה לשאלה האמורה היא חיובית, קיימת חובה לנקוט אמצעי מניעה מסוימים ביחס לפעילות שיצרה את הסיכון הראשוני, שהתממש לכדי נזק.

17. בהלכה הפסוקה מקובלת הבחנה בין סיכון רגיל וטבעי, שאותו אין באפשרות החייב בחובת הזהירות למנוע, לבין סיכונים שהימנעות ממניעתם מהווה התרשלות. עמד על כך כב' השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת ועקנין :

    "חיי היום- יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק...אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום- יום. ההולך לבית- מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה..., והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים.

    חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ".

18. על רקע הבחנות אלו ובשים לב לטענות הצדדים יש לבחון את נסיבות האירוע.

    הראיות באשר לאחריות

    עדות התובע

19. בתצהיר עדות ראשית הצהיר התובע כי הוא עוסק בחינוך מיוחד במשך 14 שנים. את הכשרתו המקצועית רכש במכללת דוד ילין וכן באוניברסיטה העברית בירושלים (סעיפים 3 ו-4). בבית הספר הוא עובד מזה כ- 13 שנים עם ילדים אוטיסטים בוגרים בגילאי 14 עד 21 (סעיף 5). בית הספר מיועד לתלמידים בחינוך מיוחד, ולומדים בו תלמידים בדרגות התפתחות שונות, אשר אינם מתאימים להשתלבות בחינוך הרגיל. הלימודים מתקיימים בקבוצות קטנות וקבועות, של תלמידים באותה דרגת התפתחות. בכיתתו של התובע קבוצה בת 6 ילדים, ביניהם הקטין, אשר סבל מאוטיזם ומפיגור בצורה קשה, ואשר למד בבית הספר כשנתיים לפני האירוע. טרם השתלבותו בבית הספר שבו אירע האירוע, לא למד הקטין במסגרת קודמת (סעיפים 6 עד 8).

20. התובע התייחס בתצהירו לתמורות שנעשו בבית הספר במהלך השנים הרלוונטיות לתביעה. על פי תיאורו, עד סוף שנת 2007 או תחילת 2008 לערך, למדו התלמידים האוטיסטים במסגרת בית הספר אלנור ב- 3 כיתות נפרדות המיועדות ל 5 עד 6 ילדים אוטיסטים. באותה שנה עבר בית הספר אלנור, למבנה חדש, וכיון שלא היה במבנה די מקום ל-3 כיתות, אוחדו 3 הכיתות המיועדות לאוטיסטים לכיתה אחת. במקביל הוקם בית הספר אלבסמה בתוך בית ספר אלנור, אליו הועברו הילדים האוטיסטים, והוא המשיך לפעול במתכונת של כיתה אחת (סעיפים 9 עד 14).

21. התובע ביאר כי בעקבות איחוד שלוש הכיתות לכיתה אחת, החלו התלמידים לגלות סימני אלימות. הקטין החל לגלות סימני אלימות כלפי אנשי הצוות, התלמידים והרכוש, ובשל התנהגותו נאלצו להושיבו במסדרון מחוץ לכיתה, במטרה להפחית את חשיפתו ולנסות ולבודדו מהמולת שאר הילדים (סעיפים 9 עד 17).

22. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע כי בגדרה של הכשרתו המקצועית קיבל בין היתר תואר שני מהאוניברסיטה העברית בתחום ההוראה והלמידה (עמ' 3, שורות 6-7). התובע אישר כי הוא מכיר את העבודה ואת הנהלים, הוא צבר ניסיון, קיבל אותות הוכרה במהלך שנות עבודתו, אף שבחים רבים (עמ' 3, שורות 8-13).

23. התובע אישר כי חלק מהתלמידים אכן נוהגים באלימות, מתפרצים ומשתוללים (עמ' 3, שורות 14-15). כמו כן ביאר כי כלל החינוך המיוחד אינו אלים, ואולם בקבוצת התלמידים האוטיסטים עלולים להתגלות מקרי אלימות בגלל הקשיים החברתיים וההתנהגותיים שלהם. בשל קשיי התקשורת שלהם הם מבטאים לעיתים את תגובתם באלימות (עמ' 3, שורות 19-21). תדירות מקרי האלימות שבהם הוא נתקל הינה כאחת ליומיים עד שבוע (עמ' 4, שורות 7-8).

24. התובע השיב כי הוא מנוסה בטיפול בתופעות של אלימות. בשנת האירוע היה לו וותק של 7 שנים בלבד. במסגרת הכשרתו האקדמית למד בעיקר כיצד למנוע אלימות אך לא כיצד לנהוג במקרה של התפרצות של אלימות מצד התלמידים. עוד ציין כי לא מדובר ב"מתמטיקה" (עמ' 4, שורות 10-16).

25. את הקטין הכיר במשך כשנתיים לפני האירוע, עוד מבית הספר אלנור. מדובר בתלמיד רגיש מאוד, עם בעיות התנהגות, שלא היה במסגרת חינוכית עד גיל 14. מדובר בתלמיד חכם, האוהב להיות לבד, רגיש לקולות ולשינויים, אוהב את השגרה היומיומית (עמ' 4, שורות 30-32). התובע הוסיף כי הקטין לא היה כה אלים לפני המעבר לבית הספר החדש (עמ' 5, שורות 15). הוא התקשה לקבל שינויים, ונהג לסרב לבצע מטלות שונות (עמ' 5, שורות 21-32). מטבע הדברים לא אהב להשתתף בפעילות, ואולם אם ישלימו עם סירובו הוא לא יעשה דבר (עמ' 6, שורות 1 עד 5).

26. לשאלה מה לדעתו היה על משרד החינוך לעשות השיב התובע שלא היה צריך להלחיץ את התלמידים, וכי הוא אמר זאת הן בדוחותיו והן מילולית. הקשר שלו היה עם המנהל. מדי מספר חודשים היו מעברים אשר השפיעו רבות על התלמידים, ובעיקר על הקטין, שהשגרה הייתה חשובה לו. משרד החינוך, במקום לאפשר את התאקלמות הסביבה לתלמיד, ביקש "לאקלם" את התלמיד לסביבה (עמ' 9, שורות 12-19).

27. התובע שלל את האפשרות שהוא זה שהכניס את הקטין למצב מלחיץ ומסוכן. לדבריו הקטין הכה אחרים גם בהסעות ובפרוזדור, וכי בכול אשם המעבר לבית הספר החדש, הכול החל לאחר המעבר (עמ' 9, שורות 22-29). עוד הוסיף כי הן הקטין והן הוא עצמו הם קורבנות (עמ' 10, שורות 1-2). מניסיונו עם הקטין למד התובע כי הקטין אהב לבצע עבודות יד קטנות, אף שלא רצה להשתתף בהן. על פי הסברו תלמידים אוטיסטים הם לרוב סרבנים, ולא אוהבים להשתתף, ואולם ככל שיסכים לכך שהתלמיד לא ישתתף, יישאר התלמיד בתוך ה"קופסא" שלו (עמ' 10, שורות 7-10).

    חוזר מנכ"ל

28. התובע הגיש את חוזר מנכ"ל משרד החינוך (מוצג ת/1), שלפיו אין למזג בין קבוצות של תלמידים אוטיסטים. עוד נקבע כי אסור להציב למעלה מ- 5 תלמידים בכיתה אחת.

     ראיות ההגנה

    עדות גב' צפאא עבאסי

29. על פי האמור בתצהיר עדות ראשית, שהיא כאמור מטפלת בריפוי בעיסוק, זמן מה לפני האירוע הועברו תלמידי החינוך המיוחד של בית הספר אל-נור אל בית הספר אל- בסמה, כחלק מהליך ארגוני זמני. על פי האמור בתצהירה בהיותה חלק מהצוות המטפל לא זיהתה שינוי בהתנהגות התלמידים בעקבות המעבר, היא לא הבחינה בהתפרצויות חריגות או בגילויי אלימות מעבר למקובל בסוג תלמידים זה (סעיף 2).

30. בחקירתה הנגדית השיבה כי את עבודתה החלה לאחר המעבר של התלמידים לבית ספר אל בסמה, והיא אינה יודעת מה הייתה התנהגותם בשעה שהיו מפוצלים לשלוש כיתות (עמ' 12, שורות 5 עד 19). על פי עדותה בכיתתו של התובע היו בין 8 עד 10 תלמידים, בשתי הכיתות היו 12 תלמידים, ואולם היא לא זכרה כמה תלמידים אוטיסטים למדו בסך הכול (עמ' 12, שורות 23-32). העדה השיבה כי למיטב זיכרונה בזמן האירוע היו בין 8 ל- 12 ילדים, בני נוער ובוגרים כאחד. בנוסף לכך הייתה כתת ילדים קטנים אשר שהו בחדר אחר (עמ' 13, שורות 1-14).

31. העדה נשאלה האם לדעתה היה זה נכון שבני הנוער והבוגרים ישהו בכתה אחת, ועל כך השיבה "לדעתי לא, כי צריך לכל קבוצה חדר מתאים" (עמ' 13, שורה 18). לשאלה האם נכון שכאשר מערבבים את הקבוצות של התלמידים האוטיסטים הדבר גורם להם למתח, הם עצבניים יותר, אלימים יותר, כיון שלא טוב להם להיות ביחד בקבוצות גיל שונות, השיבה העדה בחיוב (עמ' 13, שורות 19-21). העדה פירטה כי בני הנוער הם בני 12 או 13 עד 16, בעוד שהבוגרים הם בני 17 עד 21.

32. לשאלה האם נכון שאת הקטין הוציאו למסדרון, השיבה בחיוב. על פי הסברה הוא היה אלים כלפי תלמידים אחרים, ותכנית זו להוצאתו למסדרון הייתה מתואמת עם אביו, שם ישב מחוץ לכתה לצד שולחן (עמ' 13, שורות 30-31).

33. לשאלה האם מישהו מאנשי הצוות ביקש מהמנהל להפריד את הכיתות, השיבה שאינה זוכרת. לדבריה היא הייתה חדשה ורצתה להתקדם בעבודה. לשאלה האם הקטין תקף גם אותה השיבה בחיוב. על פי תיאורה ישב הקטין מחוץ לכיתה, ולאחר שבקשה ממנו להכין ארוחת בוקר סטר לה בראשה (עמ' 14, שורות 7-10).

    קביעת האחריות

34. התובע והעדה מטעם הנתבעות כאחד, העידו בצורה מרחיבה ומעמיקה על קשיי הטיפול והחינוך בילדים אוטיסטים. שניהם העידו על כך שהתלמידים שהו בבית הספר בתנאים בלתי נאותים בלשון המעטה, בשל שילובם של נערים עם בוגרים בכיתה אחת, ובשל עצם הימצאותם בקבוצה גדולה אחת. כל אחד מהם הודה למעשה בכך שמדובר בסיטואציה גרועה, המגבירה את אלימותם של הילדים. התובע העיד במפורש על ההתדרדרות בהתנהגותו של הקטין לאחר ההחמרה בתנאים. עדת הנתבעות לא ידעה מה היה המצב לפני ההעברה לבית הספר החדש, ועל כן עדותה בתצהירה על כך שלא הייתה החמרה בהתנהגותו של הקטין אינה מבוססת על עובדות או על ידיעה אישית. היא עצמה הודתה כאמור כי מן הבחינה המקצועית השילוב בין שתי הקבוצות לא היה שילוב ראוי.

35. ניתן להתרשם כי מעבר לסיכון האינהרנטי הקיים בטיפול בילדים אוטיסטים, בשל נטייתם לנהוג לעיתים בכעס ובאלימות, יצרו הנתבעות מצב המחריף את הכעס והאלימות, והמגביר את הסיכון. הנתבעות מודעות היטב לצורך בחינוך בקבוצות קטנות לאור הצרכים הייחודים, כפי שעולה בין היתר מחוזר המנכ"ל, וכינוסם של הילדים לכתה אחת, במיוחד בשעה שמדובר בקבוצות גיל שונות לחלוטין, הינה בגדר התרשלות בראש ובראשונה כלפי התלמידים הרגישים, בעלי הצרכים המיוחדים, אך גם כלפי מוריהם הצפויים לסיכון רב יותר בשל פרצי אלימות ורוגז אינטנסיביים יותר, אולי אף בעלי עוצמה רבה יותר. ברור מהנסיבות כי "הגלייתו" של התלמיד התוקף למסדרון לא הייתה פתרון ראוי לבעיה, אולי אף החריפה אותה, בראש ובראשונה מבחינתו שלו, אך גם מבחינת הסיכון לסובבים אותו. סביר להניח כי התנאים האמורים הגבירו את כעסיו ואלימותו, ובהתאמה גם את הסיכון הגלום בו למוריו.

36. במסגרת זו מתמקד הדיון בהשלכה שיש לתנאים על המורים, ולא על התלמידים עצמם, שהם כאמור בעלי צרכים מיוחדים, אשר הושמו בתנאים בלתי נאותים גם לדעת עדת הנתבעות. היה על הנתבעות לצפות את הסיכון הרב הטמון בהתנהגותו של הקטין, אשר כעסיו ואלימותו מוקצנים ומחריפים בשל התנאים הסביבבתיים בבית הספר.

37. כפי שנקבע בפסיקה, במסגרת חובותיו של מעביד כלפי עובדיו, מוטלת עליו החובה להבטיח סביבת עבודה בטוחה. בנסיבות של בית ספר לבעלי צרכים מיוחדים אין די בהשלמה עם כך שתתכן אלימות מצד תלמידים אוטיסטים, אף אין להסתפק בהכשרה המקצועית שקיבלו המורים בתקופת לימודיהם. מוטלת על הנתבעות החובה להעמיד לתלמידים תנאים אופטימאליים, אשר יפחיתו את הסיכון הגלום בהם, יפחיתו את סבלם ואת אלימותם, ושילוב של תלמידים בני נוער ביחד עם בוגרים אינו תואם את חובתן של הנתבעות כמעבידות כלפי המורים.

38. בשל כך מצאתי שהנתבעות הפרו את החובה המוטלת עליהן. עוד מצאתי כי קיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזקים שנגרמו. דומה כי בשל הנסיבות היה הקטין אלים יותר, נוטה יותר לכעסים ולהתפרצויות בשל המעברים מפעילות לפעילות, כך שאף שבאותם רגעים התנהלה לכאורה הפעילות באווירה רגועה במסגרת קבוצה קטנה, התפרץ הקטין באלימות.

39. לאור האמור מצאתי כי יש להטיל על הנתבעות את האחריות לנזקים שנגרמו לתובע בעטיה של רשלנותן.

    אשם תורם

40. לטענת הנתבעות, יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור משמעותי, נוכח הכשרתו של התובע והידע שרכש במסגרתה, נוכח ניסיונו רב השנים בטיפול עם נערים אוטיסטיים, והיכרותו הקרובה עם הנער התוקף, עם נטייתו לאלימות, ועם הסיכון הטמון בו.

41. כפי שנקבע בפסיקה:

    "האשם העצמי התורם מהווה הגנה למזיק, לא מפני האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית, עמ' 236 (מהדורה שנייה, ג' טדסקי עורך, תשל"ז)). המבחן לקיומו של אשם תורם הינו כפול. על בית המשפט לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד "(ראו פסק דינו של כב' השופט י' עמית בע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אל רחים נ' פלסטניר ואח' (מיום 2.12.09), וכן גם ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח (1), 1)".

42. בתי המשפט קבעו הלכות מיוחדות לעניין אשמו התורם של עובד. בית המשפט העליון התייחס לתאונת עבודה בפרשת מפעלי קירור -

    "במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו"

43. יחד עם זאת נקבע באותה פרשה כי –

    "יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד"

44. הפסיקה התייחסה לא אחת למצבים שבהם מעדיף העובד את צרכי מעבידו על חשבון השמירה על ביטחונו האישי, וקבעה שיש להמעיט בנסיבות אלו בהטלת אשם תורם על העובד, כפי שנקבע למשל בע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט (3) 205, או בע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415 -

    "עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו, היתה הסכנה חדלה להיות סכנה".

45. בנסיבות אלו, כפי שנקבע למשל בפרשת שיריזיאן-

    "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין".

46. כן נפסק, למשל בע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו (1) 785 , כי –

    "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" .

47. אף שהנטייה בהלכה הפסוקה היא להמעיט בהטלת אשם תורם על עובדים, לאור הנסיבות שתוארו, נוכח הכשרתו של התובע, היכרותו עם הנער התוקף והסיכון הטמון בהתפרצויותיו האלימות, מצאתי שיש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 10% בשל אי נקיטת אמצעי זהירות מינימאליים חרף העובדה שהקטין היה אלים, סירב להשתתף בפעילות, ואך סיים מעבר מהכיתה למטבח, מעבר המשפיע לרעה על התנהגותו וכעסיו.

    הנכות הרפואית

    בתחום האורתופדיה

48. התובע הגיש את חוות דעתו של האורתופד ד"ר ש. קאופמן, מיום 2.8.10. בחוות דעתו ציין המומחה כי בבדיקה הקלינית שביצע מצא כי קיימת רגישות למישוש בשורש יד ימין, בעיקר מעל בסיס המטקרפל החמישי. טווחי התנועה בדורזיפלקציה מלאים וסימטריים. בפלמר פלקציה קיימת מגבלה של כ- 10 מעלות. קיימת רגישות עזה לקראת קצה הטווח. עוד ציין המומחה כי קיימת חולשה יחסית באגרוף יד ימין לעומת יד שמאל. המומחה התייחס לצילום מיום 26.8.08 שלפיו קיים שבר בבסיס מטקרפל 5, אין איחוי גרמי וקיימת תזוזה. בתצלום משנת 2010 ניתן ללמוד על איחוי, ואולם קיימת אנגולציה במיקומו של השבר.

49. בעקבות ממצאיו קבע המומחה כי בעקבות האירוע נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין המצב לאחר השבר בבסיס המטקרפוס 5 ביד ימין. המומחה העריך כי לאחר האירוע הייתה לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% למשך 4 שבועות, ובשיעור של 50% למשך 4 שבועות נוספים.

50. הנתבעות הגישו חוות דעת של ד"ר ש' וייס כמומחה בתחום האורתופדיה, אשר ציין בחוות דעתו כי בבדיקה שערך לתובע מצא כי לא קיים עיוות בצורתה של יד ימין, אף לא דלדול שרירים. סגירת אצבע 5 תקינה וללא רוטציה. כוח האחיזה מלא ושווה בשתי הידיים. המומחה ציין כי השבר קובע באמצעות גבס, ולאחר הורדתו גם באמצעות ריפוי בעיסוק. נוכח ממצאיו קבע המומחה כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות בשיעור של 2% בלבד.

    הנכות האורתופדית- סיכום

51. לא מצאתי שקיימת חשיבות להכרעה בין חוות הדעת של שני המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, שכן הפערים ביניהם (בין 2% לבין 5%) אינם גבוהים, והקביעה הרלוונטית לפסיקת פיצוי בגין נזקיו של התובע הינה באשר לנכות התפקודית שנותרה לו בעקבות האירוע.

    הנכות הרפואית בתחום אף אוזן וגרון

52. התובע הגיש את חוות דעתו של המומחה בתחום הא.א.ג. ד"ר י' גורביץ' אשר פירט כי בבדיקה שערך לתובע מצא כי בפנים האף המחיצה הפנימית גלית ומרכזית, מוטית מעט לימין. הטורבינות גדושות, בצבע סגול כהה, נפוחות מעט וכמעט נוגעות במחיצה. מעבר האוויר מופחת דו צידית, שורקני ומאומץ. מבחינה חיצונית קיימת סטייה קלה של האף לימין, גבנונית ברורה על גב האף המאובחנת במבט מהצד. המומחה קבע כי בעקבות האירוע נותרה לתובע נכות בשיעור של 10% בגין הפרעות נשימה, ובשיעור של 10% בגין הפגיעה האסטטית.

53. הנתבעות הגישו את חוות דעתו של ד"ר א' דויטש, אשר מצא בעקבות בדיקה שערך כי לא נותרה לתובע נכות כלשהי בעקבות האירוע.

54. נוכח חילוקי הדעות בין המומחים בתחום א.א.ג, מונה פרופ' י' אלידן כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו ציין פרופ' אלידן כי בעקבות האירוע בוצעה באפו של התובע ביום 26.6.08 החזרה של השבר בבית החולים שערי צדק בהרדמה מקומית.

55. במהלך הבדיקה הקלינית שערך לתובע מצא פרופ' אלידן כי קיים גבנון על האף, עם סטייה של קצה האף ימינה, וכן סטייה קלה של מחיצת האף ימינה. בבדיקה נמצאה עדות לחסימה קלה של נחיר שמאל.

56. לאור ממצאיו קבע המומחה כי נותרה לתובע נכות בגין שינויים בצורת האף בצורה קלה, עם הפרעה ניכרת בנשימה בשיעור של 10%. המומחה ציין כי הנכות ניתנת לתיקון על ידי ניתוח משולב (אסטטי ופונקציונאלי) שעלותו במסגרת פרטית כ- 10,000 ₪ וסיכויי הצלחתו בידיים מנוסות טובים.

    הנזקים

    נזק לא ממוני

57. בסיכומיו עתר התובע לפיצוי בגין הנזק הלא ממוני בסכום של 300,000 ₪.

58. בשים לב לטיבם של הנזקים שנגרמו לתובע, לכלל הנכות הרפואית שנקבעה, לטיפולים שקיבל, לסבל היומיומי בשל קשיי נשימה, ולאפשרות כי יעבור ניתוח בעתיד, כמו גם לכך שהתובע התמיד בעבודתו, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה, פיצוי בסכום של 55,000 ₪, נכון ליום מתן פסק הדין.

    הפסדי ההשתכרות בעבר

59. אף שהתובע על פי האמור בתצהירו נעדר מעבודתו למשך 29 ימים, הוא לא הוכיח הפסדי הכנסות. על פי האמור בתצהיר עדות ראשית הוא קיבל דמי פגיעה. כידוע מדובר בראש נזק הטעון הוכחה, ובהעדר ראיות המעידות על הפסדים לא מצאתי שיש לקבוע פיצוי בראש נזק זה. יחד עם זאת, כיון שדמי הפגיעה מובאים בחשבון, לא יופחתו במסגרת הפחתת תגמולי המוסד לביטוח לאומי.

    גריעה מכושר השתכרות

60. קביעת הפיצוי שלו זכאי נפגע בשל הגריעה מכושר השתכרותו תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של הנפגע, מידת הסתגלותו לעבודתו על אף נכותו, תפקודו, כישוריו וסגולותיו (ראו לעניין זה ע"א 237/55 סטוצינר נ' פומרנצ'יק, פ"ד י' 1050, 1060 (1956); ע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, מ' (4) 687; ע"א 286/99 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, (מיום 22.5.1991); ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג (1) 137; וע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 797). בקביעת הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, יש לשקול אפוא, בראש ובראשונה את הנכות הרפואית של הנפגע, במיוחד את הנכות האורתופדית. יחד עם זאת, יש לשקול היבטים ספציפיים הרלוונטיים לנפגע ולנסיבות עבודתו, כגון מקצועו, עבודתו בפועל, וגורמים אחרים המשפיעים על תפקודו.

61. בענייננו עולה מהמקובץ כי לאחר האירוע חזר התובע לעבודתו, אף השביח את שכרו. בתצהיר עדות ראשית ציין התובע כי במקביל לעבודתו כמורה בחינוך המיוחד החל לעבוד גם כמורה נהיגה. ההיסטוריה התעסוקתית מאז האירוע מצביעה אפוא על פגיעה מינימאלית בתפקודו של התובע עד כה, ובכושר השתכרותו.

62. התובע עתר בסיכומיו להעמדת נכותו התפקודית על שיעור של 14.5%. בתצהיר עדות ראשית פירט התובע כי הוא סובל מכאבים והגבלת תנועה בכף יד ימין הדומיננטית ומקשיים תפקודיים יומיומיים בעת ביצוע כל פעולה בידו הימנית, לרבות פעולות כתיבה, פתיחת דלת, פתיחת בקבוק, וכיוצ"ב (סעיף 25). עוד הצהיר כי הוא סובל מקשיי נשימה, בדרך כלל בזמן שינה, ועל כן מתקשה גם בפעילות רפואית. התובע הוסיף והצהיר כי צורתו של אפו השתנתה בעקבות האירוע, הוא גדול יותר ועקום, והדבר מפריע לתובע עד מאוד (סעיף 26). התובע הוסיף כי עבודתו בחינוך המיוחד דורשת הפעלת טכניקה מרובה ביד ימין. הנתבעות טענו בסיכומיהן על יסוד ההיסטוריה התעסוקתית כי אין לתובע כל נכות תפקודית בעקבות התאונה.

63. לאחר עיון בטיבה של הנכות הרפואית שנקבעה לתובע, האורתופדית שהינה תפקודית במלואה, וכן הנכות בתחום אף אוזן וגרון שאינה תפקודית במלואה, בהיסטוריה התעסוקתית, מצאתי שיש לקבוע כי הנכות התפקודית שנותרה לתובע, כמו גם שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, עומדים על 7.5%.

64. התובע הגיש תלושי שכר עדכניים, כגון תלוש השכר לחודש אוקטובר 2014, המעיד על כך ששכרו הממוצע של התובע ברוטו בשנת 2014 עמד על שכר חודשי ממוצע של 15,254 ₪. בחקירתו הנגדית השיב התובע כי הכנסתו ברוטו מעבודתו כמורה נהיגה מסתכמת לסכום של בין 5,000 ₪ לבין 9,000 ₪, (עמ' 10 שורה 28). יחד עם זאת התובע לא הציג כל ראיות המעידות על גובה ההכנסה, על ההוצאות וכיוצ"ב, וניתן היה להתרשם כי ההכנסה תנודתית. ניתן להניח כי העבודה כמורה נהיגה הינה עבודה חלקית בלבד, נוכח שעות עבודתו בבית הספר. בשים לב לנתונים האמורים מצאתי שיש לאמץ את בסיס ההכנסה שלו עתר התובע בסיכומיו, בסכום חודשי של 16,500 ₪.

65. על יסוד ההנחות האמורות מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 100,000 ₪, המקביל במקורב לשליש תחשיב אקטוארי בהנחת עבודה עד גיל 67. הסכום האמור כולל את ההפסד בגין התנאים הפנסיוניים.

    עזרה וסיעוד

66. בתצהיר עדות ראשית הצהיר התובע כי לאחר האירוע נזקק לעזרה בלבוש ובהגשה בשל חוסר תפקודה של ידו. באותה תקופה נעזר בבני משפחתו.

67. ניתן להניח על יסוד הפגיעה המשולבת כי התובע אכן נזקק לעזרת בני משפחתו, מעבר לחובתם המוסרית. בהתאם להלכה הפסוקה זכאי התובע לפיצוי עבור העזרה, גם אם תמורתה לא שולמה לבני המשפחה (ראו למשל ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח (3) 580, 588). בשים לב לטיב הפגיעה, ולשיעור הנכות הרפואית, לזמן הרב שחלף מאז התאונה ולמרכיב הפרשי הצמדה וריבית, מצאתי שיש לקבוע פיצוי בראש נזק זה בגין העבר והעתיד כאחד בסכום של 3,000₪ בערכי יום מתן פסק הדין.

    הוצאות רפואיות ונסיעות 

68. בסיכומיו העריך התובע את הוצאותיו הרפואיות לעבר ולעתיד בסכום של 70,000 ₪. לאחר עיון בראיות ובטענות הצדדים, בשים לב לכך שמרבית ההוצאות הרפואיות מצויות בסל הבריאות, ולכך שהתובע בהגינותו השיב כי אין בכוונתו לבצע את הניתוח שהוצע לו, מצאתי כי יש לפסוק פיצוי גם בהנחת מה של אפשרות לביצוע הניתוח בעתיד, ובסכום כולל לעבר ולעתיד של 5,000 ₪ בערכי יום מתן פסק הדין.

    ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי

69. לטענת הנתבעת, איחר התובע בהגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי ועל כן קיבל מענק נכות חלקי בלבד. עוד טענה כי על התובע לשאת בנזקי האיחור ועל כן יש לנכות את מלוא סכום המענק שאותו היה צפוי לקבל על יסוד נכותו אילו הגיש את תביעתו במועד.

70. יש לקבל את טענותיה של הנתבעת בעניין זה, ולנכות את מלוא מענק הנכות שהיה מתקבל אילו הייתה התביעה מוגשת בעיתה. יחד עם זאת, אין מקום להפחית את דמי הפגיעה, אשר הובאו בחשבון בקביעת הפיצוי בגין הפסד ההכנסות בעבר.

    סיכום

71. בהתאם לאמור תשלם הנתבעת לתובע סכום כמפורט להלן:

    1. נזק לא ממוני- 55,000 ₪;

       1. גריעה מכושר ההשתכרות- 100,000 ₪;

          1. עזרת הזולת – 3,000 ₪;

          2. הוצאות- 5,000 ₪;

             סה"כ-   163,000 ₪.

72. מהסכום האמור יש להפחית 10% בגין אשם תורם, וכן את תגמולי המל"ל בגין מענק נכות, שהיו משתלמים לתובע אילו היה מגיש את תביעתו במועד, בצירוף הפרשי הצמדה כדין.

73. כן ישלמו הנתבעים לתובע את הוצאותיו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.6%.

74. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא פסק הדין לבאי כוחם של הצדדים, שאם לא כן, יישאו הסכומים ריבית והפרשי הצמדה כדין.

    ניתן היום, י"ח ניסן תשע"ה, 07 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.