לפני תביעת השבה, במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעת להשיב כספים שנגבו לשיטתו שלא כדין.
טענות התובע בקליפת אגוז -
התובע, עו"ד עצמאי במקצועו, החזיק במשרדו מרכזיה שסופקה לו לשיטתו על ידי הנתבעת בשנת 1990, ובגינה חויב בתשלום חודשי קבוע. לטענת התובע בסביבות שנת 2000 החלה המרכזיה להתאפיין בכשלים ובתקלות והלה פנה אל הנתבעת על מנת לתקנה. אנשי הנתבעת, כך לדבריו, אשר בדקו את המרכזיה שברשותו קבעו כי לא ניתן לתקן את המרכזיה, כי זו מיושנת ואינה מותאמת עוד לשיטות התקשורת הנהוגות אצל הנתבעת ותחת תיקונה העבירו לידיו הצעת מחיר לרכישת מרכזיה חדשה. התובע בחן את ההצעה ובחר שלא לאמצה, ולשיטתו רכש תחת המרכזיה שברשותו מרכזיה אחרת מחברה מתחרה.
בחלוף כעשור מאותו מקרה גילה התובע כי בחשבוניות החודשיות המועברות אליו באופן שוטף מאת הנתבעת בגין הקווים המשמשים את משרדו, ממשיך הוא להיות מחויב בגין המרכזיה האמורה.
בגין חיוב זה, אשר לשיטתו לא היה לו מקום מעת שהוחלט על ידי עובדי הנתבעת כי המרכזיה אינה ברת שימוש או תיקון, הגיש התובע תביעתו זו, ובמסגרתו מבקש הוא לחייב את הנתבעת להשיב לידיו את החיובים שהושתו עליו לשווא.
למעשה טוען אם כן התובע כי מדובר בחיובי סרק, ובעשיית עושר ולא במשפט, בשים לב לכך שאף לשיטת הנתבעת – כך לטענתו, לא ניתן היה לעשות עוד שימוש במרכזיה שבידיו, ולכל היותר היתה זו כאבן שאין לה הופכין במשרדו (התובע אינו גורס כי השיב את המרכזיה אל הנתבעת בעקבות המקרה), ולא שימשה כציוד תקשורת – בגינו יש לחייבו.
טענות הנתבעת בקצרה -
הנתבעת העלתה מנגד שלוש טענות הגנה עיקריות (למעט טענות סף שנבחנו בנפרד ובעניינן ניתנה זה מכבר הכרעה):
האחת – כי אין כל יריבות בינה לבין התובע, שכן התשלומים ששולמו על ידי התובע עבור מרכזיית ה'צומת' האמורה הועברו דרכה לבזק-כל ולימים לבזק בינלאומי, חברות בנות של הנתבעת, והיא עצמה שימשה אך ורק כצינור להעברת התשלומים;
השניה – הכחשה גורפת של העובדות המצוינות בכתב התביעה, כאשר הנתבעת מכחישה כי התובע הלין על תקלה במרכזיה, וכי נאמר לו שלא ניתן לתקנה, ובהתאמה מכחישה הנתבעת כי התובע חויב שלא כדין באופן המצדיק חיובה.
והשלישית - כי שיקולי צדק כמו גם לשון החשבוניות המזמינות את הצרכן להלין על חיובים בתוך 60 ימים, מחייבים דחיית התביעה, שכן התובע קיבל לידיו את חשבוניות החיוב מדי חודש בחודשו, שמר על שתיקה, לא הלין על חיובו העומד על מאות שקלים מידי חודש בחודשו במשך שנים ארוכות, השתהה בהגשת תביעתו ולמעשה התנהל באופן המחייב דחיית תביעתו המתבססת על עילת עשיית העושר.
לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את הראיות אני רואה לנכון לקבל את התביעה בחלקה בלבד, ואבהיר –
יריבות –
טענת הגנה ראשונה שהעלתה הנתבעת היא כמובן שאלת היריבות, שהרי ככל שאמנם אין יריבות בין הצדדים כאן, שומה על ביהמ"ש לדחות את התביעה כולה, ואין כל צורך וטעם להיכנס ולבחון את עילת התביעה. יחד עם זאת, שאלת היריבות נגזרת מתוך שאלת העילה, ועל כן חשוב היה להביא את רקע המחלוקת ואת עיקרי הטענות מעלה. כך, יובהר כבר עתה כי עילת התביעה עליה מתבסס התובע הנה עשיית עושר ולא במשפט.
הנטל המוטל על התובע הינו נטל ההוכחה, המורכב הן מנטל הבאת הראיות והן מנטל השכנוע, ובהקשר זה הביא התובע ראיות המעידות על כך שגביית רכיב המרכזיה נזכר בחשבונותיו תחת הביטוי "חיובים לבזק", בניגוד לטענות הנתבעת כפי שבאו לידי ביטוי בעדותה של העדה מטעמה כי "זה הופיע לו בחשבונית, רשום תשלומים לחברות אחרות.", וכי "רשום תשלום לחברות אחרות. רואים את זה, זה מופיע בחשבונית.". למעשה, משהונחו החשבוניות לפני העדה מטעם הנתבעת אישרה זו כי אין מדובר בחיוב המופיע תחת הכותרת "חיובים לחברות אחרות" (כפי שמופיעים חיובים אחרים לטובת חברות כגון – רשות הדואר, סלקום, פלאפון ועוד), אלא תחת הכותרת "חיובים לבזק" כטענת התובע.
במצב דברים זה סבורתני כי התובע הרים את הנטל הראשוני להביא ראיות המעידות על כך שהתשלום, שלשיטתו בוצע שלא כדין ואשר אותו יש להשיב, אמנם בוצע לטובת הנתבעת כאן, וכי בין הצדדים יריבות ביחס לחיובים אלו.
הנטל להבאת ראיות עובר במצב דברים זה אל הנתבעת להראות כי שימשה כצינור בלבד להעברת כספים לבזק בינלאומי, אך זו לא הביאה כל ראיה המעידה על העברת התשלום כאמור.
לא זו בלבד אלא שהנתבעת אף לא הביאה כל ראיה לכך שהיתה מנועה מלגבות תשלומים בגין רכיב זה. למעשה, בעדות העדה מטעמה באו דברים הפוכים. כך למשל הבהירה זו ביחס לשאלה -"אמר התובע שיכול להיות שהוא רכש את המרכזיה?" – "בהתחלה הוא גם אמר שלא היתה לו מרכזיה כזו. אם הוא היה רוכש אותה, הוא לא היה משלם בחשבונית של הטלפון כי זה לא היה של בזק אלא של בזק בינלאומי" (ההדגשה שלי – ק.מ.פ), וכי "במסגרת המעברים האלה (מבזק לבזק-כל ומבזק-כל לבזק בינלאומי – ההבהרה שלי – ק.מ.פ) פנו לכל הלקוחות שהיה להם ציוד של מרכזות והציעו להם לעבור ממסלול של השאלה לרכישה. לקוחות רצו להישאר בהשאלה ולהמשיך לקבל שרות מבזק כי הם ידעו שאנחנו מחויבים לתת שרות על הציוד הזה כל עוד הוא בהשאלה." (ההדגשה שלי – ק.מ.פ).
הנה כי כן נדמה כי לא זו בלבד שהנתבעת לא הביאה ראיות להעברת הכספים ישירות לבזק-כל כדי לתמוך בטענתה כי שימשה כצינור להעברת הכספים בלבד, אלא שבעדות שהביאה עלה כי לקוח שבחר שלא לרכוש את המרכזיה נותר לקוח של בזק שילם לבזק וקיבל שירותי אחזקה מבזק ולא מבזק-כל או מבזק בינלאומי, אליה נבלעה פעילות בזק-כל לימים.
זאת ועוד, טענתה העיקרית של הנתבעת הינה כי הנחיה שיצאה מלפני משרד התקשורת חייבה הפרדה בין שירותים הניתנים על ידי בזק לבין אלו הניתנים על ידי חברות נפרדות בכל הנוגע לציוד הקצה, וכי בגין הנחיה זו, אשר לשיטתה אף פורסמה ברשומות (במועד עלום כלשהו) נאלצה להקים את בזק-כל ולהעביר את הפעילות האמורה לטיפולה. בהתאם טוענת הנתבעת חוסר היריבות שבין הצדדים נכפתה עליה מכח הנחיה זו, שהינה הוראה בת פועל תחיקתי, ולפיכך מחייבת אף במסגרת ההליכים כאן.
יחד עם זאת, מועד הפרסום של אותה הנחיה נטענת לא צוין על ידי הנתבעת, העתק מן ההנחיה האמורה לא הוצג, ולשון ההנחיה אינו ידוע. אציין באגב כי ערכתי בעצמי חיפוש אחר אותה הנחיה נטענת אך לא מצאתיה וסבורתני כי בכל הכבוד אין זה מתפקידו של ביהמ"ש לתור אחר הנחיה ספציפית של משרד התקשורת, ממנה לשיטת הנתבעת ניתן להסיק מסקנות לטובתה, שכן אין מדובר בדבר חקיקה ראשי, והנטל להפנות להנחיה הנכונה ולהביאה לפני ביהמ"ש כמו גם נטל הבאת הראיות המשני בשלב זה להראות כי אין יריבות בין הצדדים – רובץ על הנתבעת.
זאת ועוד, ככל שאמנם יצאה הנחיה כאמור, משלא הובא נוסחהּ אין לי אלא את דברי העדה מטעם הנתבעת כדי ללמוד את תוכנה, ולהסיק כי הנתבעת היתה מנועה ממכירת ציוד קצה ללקוחותיה אך לא היתה מנועה מליתן שירות לציוד המושאל אשר נותר בבעלותה. דברים אלו מתיישבים הן עם האמור מעלה מתוך דברי העדה והן עם הדברים הבאים: אשר לשימוש שעשתה בזק במרכזית צומת, הבהירה העדה כי "בזק בשלב מסוים הפסיקה לרכוש ועברה למרכזיות יהלום. אם אני לא טועה זה קרה כבר ב- 1989 או ב- 1990." (ההדגשה שלי – ק.מ.פ), בהמשך הבהירה כי "כל עוד לקוחות משלמים על השאלה על ציוד, מחובתי לספק להם שירות על אותו ציוד. ואם אני לא יכולה אז אני מספקת להם ציוד חלופי שווה ערך לציוד." ובהמשך – "את משלמת על אחריות", וכן - "ויש לנו את בדק חיפה, הם משפצים את הציודים הללו, גם עבור בזק בינלאומי, ומחזירים אותם לשימוש.".
אציין כי נעשה נסיון לתיקון הדברים במסגרת החקירה החוזרת, שם תיקנה העדה את עצמה וטענה כי כאשר אמרה ש"אנחנו" נותנים שירות במקרה של השכרה הכוונה לבזק בינלאומי, אך משדאגה העדה להפריד לאורך כל העדות באופן ברור בין בזק (אנחנו) לבין בזק בינלאומי ובזק-כל, איני מקבלת את התיקון המאולץ-משהו (ר' למשל – "אין לי העתקי מכתבים, זה בידי בזק-כל. אני בזק."), וממילא התיקון אינו מתיישב עם ההיגיון הפנימי של תשובותיה המרובות בהקשר זה, שכן אם בזק בינלאומי מבצעת תיקונים מדוע ציינה כי "בדק חיפה" מבצעת תיקונים "גם" עבור בזק בינלאומי.
מכל האמור עד כה הגעתי לכלל מסקנה כי התובע הרים את הנטל להבאת ראיות להוכחת קיומה של יריבות בין הצדדים כאן וכי משלא הביאה הנתבעת ראיות לסתור, ובחרה שלא להמציא לעיון ביהמ"ש את הנחית משרד התקשורת הרלוונטית על לשונה הברורה, אף נטל השכנוע להוכיח קיומה של יריבות כאמור הורם, בשים לב לעדות העדה מטעם הנתבעת המחזקת את גרסתו.
בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי לנכון להכביר מילים בנוגע להמצאתו או אי המצאתו של מכתב הנתבעת המפנה לסוגיית היריבות מיום 20/3/13 (שלכאורה נשלח אל התובע רק ביום 7/5/13, לאחר הגשת תביעה זו), שכן סוגיית העברת הכספים לבזק בינלאומי נטענה מפי הנתבעת כבר במכתבה מיום 17/5/10, אשר ללא ספק הגיע לידי התובע עובר להגשת התביעה דנן, ומהווה חלק מנספחי התביעה, וממילא מצאתי כי אין בהם כדי להעלות או להוריד בסוגיית היריבות לגופה.
עובדות המקרה וקיומה של חובת השבה –
לשיטת התובע, כפי שהעיד בעדותו לפניי, בסביבות שנת 2000, החלו להופיע תקלות חוזרות ונשנות בתפקודה של ה"מרכזיה", שרכש בשנת 1990 ביחד עם אביו ז"ל, אשר היתה מורכבת למעשה מ- 4 טלפונים חכמים וממרכזיה גדולה המותקנת על קיר המשרד, כך ששלושה מאותם ארבעה טלפונים כשלו פעם אחר פעם. לאחר מספר פניות ותיקונים של הנתבעת לקח את הציוד ופנה בעצמו לחנות של הנתבעת בחדרה, במטרה לתקן את הציוד או להחליפו בתקין. לדבריו, עובדי החנות אשר בחנו את הציוד בעצמם הבהירו לו כי מדובר בציוד מיושן "שאינו שווה" וכי אין מתקנים עוד ציוד זה, ועל כן המליצו לו לרכוש מערכת חדשה.
עדותו של התובע הותירה רושם מהימן בסה"כ על ביהמ"ש ואף שניכר כי הוא אינו יכול לזכור לפרטי פרטים את המקרה שארע לפני כ-15 שנים, זכר הלה את עיקרי הדברים.
הנתבעת גרסה מנגד כי אין בידיה כל תיעוד בנוגע לבדיקת טכנאי אצל התובע, וכי בדקה גם מול בזק בינלאומי ובזק-כל וגם אצל אלו לא נמצא כל תיעוד. רישומים מהשנים הרלוונטיות לא הומצא על ידי הנתבעת. מעדות העדה מטעמה עלה כי בזק-כל הוקמה בסביבות השנים 1991-1992, ואולם רישומים של בזק-כל, עדות מטעם בזק-כל ו/או אסמכתא מטעמה לא הוצגה כאן.
העובדה שלא הוצגה כל אסמכתא מהחברה שלכאורה היתה אמונה על קבלת פניות הציבור ביחס לציוד התקשורת המותקן אצל לקוחות הנתבעת - לשיטתה, על אף שמדובר בחברת-בת של הנתבעת, ועל אף העובדה שהנתבעת מבקשת להסתמך על הטענה כי אין בידי חברת-הבת תיעוד כלשהו להוכחת טענתה כי התובע לא פנה מעולם, מעידה על אחד משניים – או שהטיפול בציוד הקצה המושכר ללקוחות נותר בידי הנתבעת, כמבואר מעלה, ואז מצופה היה כי זו תמציא תיעוד של רישומיה-שלה ביחס לשירותים שניתנו לתובע בשנים הרלוונטיות או שהנתבעת מעדיפה להסתיר מעיני ביהמ"ש את התיעוד שנערך בידי חברת-הבת.
כך או אחרת, טענת התובע כי פנה לחנות לא נסתרה ואף לא טענתו כי שוחח עם עובדי החנות שהבהירו לו כי מדובר בציוד מיושן.
זאת ועוד – מעדות העדה מטעם הנתבעת עלה כי כבר בשנים 1989-1990 חדלה הנתבעת מלעשות שימוש במרכזיות מסוג "צומת" ועברה לעשות שימוש במרכזיות "יהלום", ועובדה זו תומכת בגרסת התובע ובסבירותה כי כאשר הגיע עם ציוד השייך למרכזיית "צומת" לחנות הנתבעת בחדרה בסביבות שנת 2000 הובהר לו כי מדובר בציוד מיושן שאין מתקנים אותו עוד, ואף לא הופנה לטכנאי לבחינת הדברים.
אם אמנם מדובר היה בציוד שמזה למעלה מעשור אין עושים בו שימוש אצל הנתבעת, ומשמדובר בציוד תקשורת אנלוגית, כעולה מעדויות הצדדים, אך סביר הוא כי התובע כלל לא הופנה לטכנאי לבחינת הציוד ואף לא הוצע לו ציוד מחודש מאותו סוג בשלב מאוחר זה, כי אם הומלץ לו להחליף הציוד באחר-חדיש יותר (וממילא יקר יותר).
נוסף על כל אלו חשוב להבהיר – לכתב התביעה צורף אישור מטעם טכנאי של בזק בינלאומי בו צוין כי "בביקורי במשרד לא נמצאה שום מרכזיה מסוג יהלום ולא מרכזיה מסוג צומת אשר עליה הוא מחויב מדי חודש בחשבון טל' ********. אישור זה אינו מאשר שהציוד הוחזר או לא הוחזר לבזק בינלאומי." למעשה, אם –כן, אין חולק כי הציוד לא מצוי היה בשימושו של התובע בשנת 2010.
לאחר ששמעתי את העדויות, בשים לב לכך שהעדות מפי הנתבעת הינה עדות מפי השמועה בלבד, ואסמכתאות לא הוצגו, בשים לב להסברי העדה מטעם הנתבעת בנוגע לציוד שבו נעשה שימוש בשנים הרלוונטיות, בשים לב לכנותו של התובע כפי שנשקפה מעדותו, ובשים לב ללשון האישור מטעם הטכנאי נחה דעתי כי קיימת סבירות גבוהה יותר כי התובע אמנם פנה בטענה על בעיה בציוד בסביבות שנת 2000 והובהר לו כי אין תועלת בציוד שבידיו, מאשר בכך שהלה המשיך לעשות שימוש בציוד במשך שנים ארוכות לאחר מכן, כפי חיובו בפועל.
אציין בנוסף כי איני סבורה שקיימת סבירות גבוהה לכך שהתובע הלך ורכש מרכזיה אחרת תחת המרכזיה שבידיו מקום שלא היה בכך כל צורך והמרכזיה עבדה באופן תקין ויעיל, כפי שאיני מוצאת סבירות רבה בכך שהלה הלך ורכש מרכזיה במקום אחר שעה שהוא מנוי של הנתבעת ומקבל ממנה שירותים תקינים ויעילים, מבלי להיוועץ בנתבעת תחילה ומבלי לקבל אף ממנה הצעת מחיר למרכזיה חלופית לזו שבידיו.
מכל אלו, אני קובעת כי במאזן ההסתברויות יש להעדיף את גרסת התובע כי אמנם פנה אל הנתבעת, הלין על בעיה בציוד שבידיו והובהר לו כי מדובר בציוד מיושן שאינו בשימוש עוד ואשר אין תועלת בתיקונו, על פני גרסת הנתבעת.
הנתבעת מסרה מספר גרסאות בנוגע להתנהלות הדברים בינה לבין התובע לאחר שפנה והלין על חיוביו. כך, טענה תחילה כי התובע הופנה אל בזק בינלאומי, אך מתכתובת שהוצגה לתיק עולה כי בשלב ראשוני הובהר לתובע כי הטיפול נעשה על ידי בזק בבירור מול בזק בינלאומי, וכי הוא אינו נדרש לפנות אל בזק בינלאומי לבירור פנייתו.
בהמשך טענה הנתבעת כי התובע טען בהתחלה שמעולם לא היה בידיו הציוד האמור וכי משלא נמצא תיעוד לפניות בנוגע לבעיה בציוד מצאה לנכון לפעול כדי לשכנע את בזק בינלאומי כי אין מקום לחייבו בעלות הציוד, שככל הנראה מעולם לא היה בידיו.
טענה זו יש לציין עלתה רק בשלב ההוכחות וממילא אינה מתיישבת עם התכתובת שהוצגה לתיק ועם תוכנו של מכתב הטכנאי אשר ציין כי "אישור זה אינו מאשר שהציוד הוחזר או לא הוחזר לבזק בינלאומי" (ההדגשה שלי – ק.מ.פ), ולא כי 'אישור זה אינו מאשר שציוד זה סופק או לא סופק לצרכן' או נוסח דומה אשר ילמד כי קיימת מחלוקת בנוגע לעצם אספקת הציוד מלכתחילה. נהפוך הוא, הטכנאי מדבר לכאורה על ציוד ספציפי שלא נמצא בביקור במשרד הלקוח, ומטבע הדברים משתמע מכך כי אין חולק שציוד מסוים סופק מלכתחילה.
זאת ועוד גם מכתב התשובה הסופי, מיום 10/6/10 מטעם הנתבעת מציין כך – "בהמשך לפנייתכם ולברור עם בזק בינלאומי, הוסר הציוד מקו הטלפון שלכם. למרות כי המרכזיה לא הוחזרה לבזק בינלאומי הוחלט על ידם לא לחייב את חשבונכם בערך ציוד." לשון מכתב זה מלמדת גם היא כי הציוד הוסר, וכי המרכזיה לא הוחזרה, ומשמעות הדבר היא כי מדובר במענה לטענה בדבר העדרו של הציוד מזה שנים ולא בדבר אי אספקתו מלכתחילה.
סיכומו של דבר נחה דעתי כי התובע הלין על חיובי סרק שנערכו במהלך שנים בגין ציוד שאינו מצוי עוד בידיו, וזאת לאחר שכעשור קודם לכן הלין על העדר תקינות, קיבל הצעת מחיר מאת הנתבעת לציוד חלופי ובחר לרכוש ציוד בחברה אחרת. לא שוכנעתי כי התובע טען שמעולם לא קיבל לידיו את הציוד האמור, ולא שוכנעתי כי הנתבעת, או בזק בינלאומי לצורך העניין, ויתרו על עלות הציוד בשל ספק שנתעורר בנוגע לעצם אספקתו מלכתחילה, אלא בגין העובדה שמדובר בציוד מיושן חסר תועלת שאף לו נמצא היה ערכו נמוך במיוחד, וממילא לא היה עוד בנמצא.
מששוכנעתי כאמור כי התובע הלין על איכות הציוד וכי הנתבעת הבהירה כי לא ניתן לתקנו, שומה נראה בעיניי כי טוב היתה עושה הנתבעת אם היתה עומדת על השבת הציוד לידיה, ככל שהיה בו ערך כשלהו, ומפסיקה החיובים בגין השאלתו. במיוחד נכונים הדברים שעה שאף לשיטת הנתבעת התשלום המבוצע על ידי המנויים במסלול ההשאלה הוא עבור "אחריות", ואם ממילא לא ניתן עוד לתקן את המערכת בשל התיישנותה ובשל העדר השימושיות שבה – ממילא אין נדרשת אחריות עבורה, ולא היה מקום להמשך חיובים בגינה לאחר מענה זה.
סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט -1979, קובע -
![מלבן 2]()
![]()
"1.(א)מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.
(ב)אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת."
משהראה התובע ושכנע את ביהמ"ש כאן במידת הסבירות הנדרשת בהליך האזרחי, כי פנה אל הנתבעת, הלין על אי תקינות המערכת שבידיו, קיבל מענה כי המערכת מיושנת ואין מקום לתקנה ואף ניתנה לו הצעה לרכישת מערכת חלופית, נחה דעתי כי היה על הנתבעת כאמור מעלה לחדול מהמשך חיובים בגין אחריות לאותה מערכת, עבורה אין היא מספקת אחריות עוד. משלא עשתה כן והמשיכה בביצוע החיובים – שומה זכתה בכספים שלא כדין, ויש להורות על השבתם.
יצויין כי עילת התביעה הצטמצמה במסגרת החלטת ביניים שניתנה כאן, ובהתאמה עניין לנו בהשבת סכום החיוב שאינו כולל את רכיב המע"מ, ביחס לתקופה שמחודש מאי 2006- מאי 2010, ובסה"כ סך של 20,340 ש"ח.
בשולי פרק זה אציין כי התובע צירף לתביעתו חשבוניות שהתקבלו בידיו לאורך השנים הרלוונטיות, כאשר אלו אינן שלמות והחיוב הנטען מתייחס בהן לכאורה לקו טלפון אחד בלבד, מתוך מספר קווים שברשותו. עיון בחשבוניות אלו מלמד כי מדובר למעשה בשלושה חיובים החוזרים על עצמם, האחד בגין 'תחנה רגילה למערכת "צומת" לתקופה...' בעלות של כ- 70 ₪ לחודש, השני בגין 'תחנה חכמה למערכת "צומת" לתקופה ...' בעלות של כ- 130 ₪ לחודש, והשלישי בגין 'צומת עם סורק – מערכת בסיסית לתקופה...' בעלות של כ- 140 ₪ לחודש.
נתונים אלו עשויים להצביע על אחד מהשניים – או שמדובר בחיוב בגין המערכת בכללותה, לרבות חלקיה הפגומים, כהצהרת התובע, אותם מיאנה הנתבעת לתקן; או שמדובר בחיוב בגין הרכיבים שלא היו תקולים ולא נתעוררה כל טענה בנוגע לתקינותם, ובהתאמה אף לא נתבקשה הנתבעת לתקנם, וספק אם ידעה כי אלו אמנם אינם בשימוש.
נדמה בעיניי כי הנתונים המלאים בהקשר זה מצויים בידיה של הנתבעת, אשר יכולה היתה לכאורה ללא כל קושי להמציא לתיק ביהמ"ש אסמכתאות הן בנוגע לטרוניות שכן עלו מפי התובע ביחס לכלל הציוד שבמשרדו בשנים הרלוונטיות – כדי להראות כי הציוד שנותר בידיו הוא הציוד התקין, והן בנוגע לחיובים הנהוגים בגין חלקיה השונים של מערכת מרכזית ה"צומת" נשוא התובענה, כדי להראות כי החיובים שנותרו מתייחסים לציוד שלגביו לא טען התובע כי הלין.
משלא הביאה הנתבעת ראיות אלו, אשר מצויות למעשה בשליטתה (בין משום ניהולם על ידה ובין משום ניהולם על ידי חברת הבת שלה, המצויה – מטבע הדברים – בשליטתה), אני קובעת כי יש להעמיד לחובתה את החזקה לפיה לו הומצא המידע המלא – היה בו כדי לתמוך בגרסת התובע כי החיובים מתייחסים לציוד לגביו הלין כאמור.
שיקולי צדק -
טענת ההגנה השלישית שהעלתה הנתבעת מתייחסת לשיקולי הצדק ובטענה זו סבורתני כי יש ממש, במידה מסוימת, בטענות הנתבעת ואבהיר –
סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979, קובע כך –
"2.בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת."
"הגנה כללית של טעמי צדק ויושר מציבה, בעצם טיבה, את התנהגות הצדדים במוקד שיקול הדעת השיפוטי (ע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל, פ"ד נט(5) 337, פסקה 11 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (2005)). תכלית הפטור או ההפחתה מההשבה היא עשיית צדק יחסי בין הצדדים (ראו פרשת בית הרכב, פסקה 42)." (ר' ע"א 546/04 עירית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, בעמ' 39, פורסם במאגר המשפטי נבו).
במקרה שלפנינו מדובר כאמור בהשבת כספים שנגבו על ידי הנתבעת כהמשך ישיר לגביה שהיתה לגיטימית אף לשיטת התובע, וזאת בגין שירות שעליו נמנה התובע במשך שנים עובר להקמתה של עילת התביעה. בנוסף מדובר בחיוב שהופיע באופן מפורש במסגרת החשבוניות החודשיות שאותן קיבל התובע לידיו במשך שנים ארוכות, וזאת שעה שעניין לנו בצרכן שהוא עו"ד עצמאי, כמבואר מעלה, בעל משרד עו"ד ובחיוב שהושת במסגרת חיובי המשרד.
מעבר לכל אלו ענין לנו בזכות השבה המתייחסת לחלק משנים ארוכות מאוד, במהלכן בוצעו החיובים באופן שוטף מבלי שעלתה טענה כלשהי מפי התובע.
אוסיף לכל אלו את העובדה שממועד העלאת טענת התובע בנוגע להעדרו של הציוד האמור ממשרדו, ולהעדרה של זכות גביה – החלה הנתבעת, בין בעצמה ובין באמצעות אחרים מטעמה, לערוך בירור בעניין, והחיובים חדלו בתוך כשלושה חודשים בלבד ממועד העלאת הטענה לראשונה (טענה שכאמור הועלתה רק 10 שנים לאחר שלכאורה החלה אותה גביה שלא כדין).
וכן יש להתייחס אף לעובדה כי התובע ממילא אינו טוען כי טרח להשיב את הציוד התקול לידי הנתבעת כדי לוודא כי זו עורכת רישום מסודר בנוגע להפסקת פעילותה של המערכת במשרדו.
נדמה בעיניי כי יש בנסיבות אלו כדי ללמד כי התובע השתהה השתהות ארוכה (המגיעה ביחס לחלק מהחיוב כדי התיישנות – כמבואר בהחלטת הביניים כאן), וזאת שעה שבידיו מלוא האמצעים והאפשרויות להלין כנגד הגביה, כי לא פעל כמצופה להשבת הציוד שבידיו וכי אף לשיטתו לא וידא כי נערך אצל הנתבעת כל תיעוד בנוגע להשבתת המערכת, כפי שמצופה היה כי יפעל בהיותו בעל משרד, מלומד ובקיא בחובותיו.
אמנם, שיהוי כשלעצמו אינו מהווה טענת הגנה כנגד תביעת השבה, ואולם נדמה בעיניי כי התנהלות הנתבעת אשר מיהרה לבחון את טענות התובע, ולהתחשב בעובדה שמדובר בציוד ישן שאינו מצוי עוד בידיו, ובהתאמה - להפסיק החיובים המתחדשים תוך ויתור על עלות הציוד עצמו מלמדת בעיניי כי לו פנה התובע במועד, היה החיוב נמנע ושתיקתו ארוכת השנים היא שהביאה לצמיחתו של החיוב ולהמשך קיומו. בהתאמה נדמה בעיניי כי ניתן לקבוע כי הנתבעת פעלה במקרה דנן בתום לב.
בנוסף, יש לתמוה מדוע המתין התובע במשך 3 שנים נוספות עד להגשת תביעתו הכספית להשבה בנסיבות המקרה, שיהוי נוסף שיש בו כדי ליצור אצל הנתבעת אינטרס לגיטימי של הסתמכות כי לא תידרש להמציא את הכספים בחזרה לידיו, ולאפשר לה להפנותם למטרות אחרות בהתאם לצרכיה.
אציין כי לא בכדי צוין מעלה כי התובע הינו עו"ד עצמאי שכן נדמה בעיניי כי על אחת כמה וכמה נכונים הדברים שעה שמדובר בעיסוק שבו הוצאות התקשורת הן מבין ההוצאות העיקריות הנדרשות מטבע הדברים לתפעולו, ואלו מדווחות באופן שוטף לרשויות המס ומועברות לרו"ח מטעמו. נדמה כי אין לנו במקרה זה עניין בלקוח פרטי מן המניין שאינו נועץ ברואי חשבון מטעמו, אינו בעל היכולת, הכלים והאמצעים לעקוב אחר חיוביו השוטפים באותה מידה כיכולתו של התובע דכאן, וחיוביו הם מזעריים באופן יחסי לחיובי התובע בגין חשבונות התקשורת המשולמים על ידו לנתבעת.
מכל אלו אני סבורה כי יש להפחית ממידת חובת ההשבה של הנתבעת משום "אשם תורם" בשל התנהלותו של התובע בנסיבות המקרה דנן, שיעור של 20%.
לסיכום אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך כולל של 16,272 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה בלשכת ההוצאה לפועל - 17/4/13 - ועד יום התשלום המלא בפועל.
הסכום ישולם על ידי הנתבעת בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן – יוקטן החוב בתיק ההוצאה לפועל שבכותרת לסכום האמור, בהתאמה יוקטן גם שיעור שכה"ט שם, וההליכים בתיק ההוצאה לפועל יחודשו.
בנוסף אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובע בגין ההליך כאן בסך כולל של 5,000 ₪.
סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד יום התשלום בפועל, ואם לא יסולק אף הוא בתוך המועד הנקוב מעלה – יתווסף לחוב בתיק ההוצאה לפועל, לאחר הקטנתו כמבואר לעיל.
המזכירות תעביר העתק מפסה"ד לצדדים, בדואר רשום.
ניתן היום, כ"ג ניסן תשע"ה, 12 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.
