האם הסתה ומניעת קשר בין ילדים לאחד מההורים מקימה עוולה נזיקית?

לפניי תביעה נזיקית אותה הגיש התובע נגד גרושתו, הנתבעת, לחיובה בפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהסתת ילדיהם כנגדו שהביאה לניכור הורי.

במסגרת פסה"ד תתברר השאלה האם הסתה ומניעת קשר בין ילדים לאחד מההורים מקימה עוולה נזיקית, וכן תתברר שאלת מועד היווצרות עילת התביעה לצורך תחולת ההתיישנות וסיווגה לצורך בחינת דין ההתיישנות החל עליה, אם מעשה עוולתי נקודתי שבעטיו נגרם נזק מתמשך, או אם אירוע עוולתי מתמשך המוליד עילות תביעה מתחדשות אשר נזק בצידן.

העובדות וההליכים הקודמים בין הצדדים

1. הצדדים לתביעה זו נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1984. מנישואין אלו נולדו להם 3 ילדים, אשר כיום בגירים כולם: א', ילידת 8.10.84; ב', ילידת 11.11.86; ו-ג', יליד 17.01.88.

    

2. לאחר סכסוך שפרץ בין הצדדים כבר בשנת 1991 בעטיו עתרה הנתבעת בתביעת גירושין לבית הדין הרבני, ניסו הצדדים לשקם את נישואיהם ולקיים שלום בית, אך נפרדו בחודש 8/92 עת עזבה הנתבעת עם הילדים את בית מגוריהם ועברה לגור ביישוב x, סמוך לאחותה.

    

3. לאחר כחמש שנים מעת הפירוד התגרשו הצדדים זה מזו בג"פ ביום 19.11.97.

    

4. מאז פרידתם ניהלו הצדדים מאבקים משפטיים בענין הסדרי הראיה בבית המשפט המחוזי בירושלים.

5. עם הפרידה נשארו הילדים במשמורת הנתבעת. כשלושה חודשים לאחר הפירוד, בהסכם שקיבל תוקף של פס"ד על ידי בית המשפט המחוזי ביום 25.11.92 נקבע כי לצורך קביעת זכויות ביקור וראיה לתובע ימונה בהסכמה הפסיכולוג ד"ר זאב ברגמן, כדלקמן: ".. ויקבע את דרך הפגישה של האב עם הילדים ועל דרך הרפית המתחים במגמה להביא לנורמליזציה ביחסים שבין כל בני המשפחה ובמגמה להביא לקשרים שקטים ונורמליים בתוך המשפחה, בתוך כדי כוונה שהקשר בין הילדים לאב ישאר ויתפתח".

    

6. בחוות דעת שהגיש ד"ר ברגמן לבית המשפט המחוזי ביום 5.2.93, 6 חודשים בקירוב לאחר הפירוד, הודיע כי המשימה שהוטלה עליו הובררה "כמשימה קשה מאוד". בחוות דעת זו השתמש ד"ר ברגמן בביטוי "לשפר את הסיכוי לקרב את הילדים לאביהם", ופשיטא שכבר אותה עת נקרע קרע ביחסיהם ולא התקיים קשר סדיר ביניהם. ד"ר ברגמן מתאר כי "המאפיין הבולט ביותר בפגישות בהן השתתפו הילדים היה היחס הגס, החצוף והבוטה של כל אחד מהילדים כלפי אביהם. הם קיללו, בעטו, ירקו והשתמשו כלפיו במילים גסות. זהו יחס מאוד יוצא דופן של ילדים קטנים כל כך כלפי הורה. בהתנהגותם של הילדים כלפי מר ר' לא ניכרה תחושת פחד אלא תחושה של כח ושליטה. ניכר היה שהם מרגישים שהם שולטים במצב באמצעות ביטויי איבה כלפי אביהם, ומחזקים זה את זה בהתנהגותם זו.

   התנהגות נוספת שבלטה היתה התחזותם של הילדים כאילו נפגעו. בכל פעם שאביהם ניסה להתקרב אליהם, ולעיתים גם כשאני התקרבתי אליהם, הם הרימו קול צעקה כאילו הוכו או נפגעו. גם התנהגות זו נבעה יותר ממניפולציה ושליטה מאשר מפחד..." (ההדגשה במקור – א.ב.ד).

   לבסוף מציין ד"ר ברגמן כי "בפגישות התקבלה עדות אחת לקיום הסתה: ב' אמרה שהיא שונאת את אביה מפני שהוא חטף את א' ו-ג'. לשאלתי השיבה שלא ראתה זאת במציאות, אלא בסרט שצילם בן אחותה של גב' ר'".

   ד"ר ברגמן המליץ על שימור זכויותיו של התובע כאביהם של הילדים ולעבד תכנית שתאפשר לו להיפגש עימם אף בביתו, תכנית שצריכה להתבסס על עבודה טיפולית אשר תעשה עם כל אחד מההורים. עד אז, המליץ ד"ר ברגמן לאפשר לתובע להיפגש עם כל אחד מהילדים לחוד, ללא נוכחות הנתבעת, ובנוכחות עו"ס. עוד הדגיש ד"ר ברגמן "כדי שלא תתגבש מערכת היחסים הנוכחית ביניהם, שהיא עדיין נזילה וניתנת לשינוי".

    

7. בהחלטה מיום 28.3.93 נקבעו הסדרי ראיה בין הנתבע לבין הקטינים ונקבע גם כי על ד"ר ברגמן להגיש חוות דעת משלימה (ראו החלטה מיום 5.7.93, ומיום 28.6.94). אלא שהחלטה זו לא שמה קץ לקרע שבין הקטינים לבין התובע, ובהחלטה נוספת מיום 5.7.93 עמד בית המשפט על מצבם החמור של הקטינים.

   לנגד עיני בית המשפט עמדה חוות דעת מטעם הנתבעת שנערכה ע"י ד"ר פרלמוטר, מבלי שפגש בתובע או בקטינים, ולפיה עלול להיגרם נזק לקטינים אם יביאו אותם למצב של הכרח להיפגש בתובע. בית המשפט הדגיש כי "אין כל סיבה לחשוב כי ראוי להפסיק קשר זה (בין התובע לקטינים – א.ב.ד) ולמנוע אותו לא רק מהאב אלא גם מהילדים", וחרף חוסר האיזון כלפי האב, מצא שהמצב הצדיק כי למשך תקופה של חודש ימים יפסקו ביקורי האב אצל הקטינים, במהלכה חייב את הצדדים לקיים פגישות משותפות עם העו"ס "כדי לגבש עמדה באשר לעתידם של הקטינים כהורים בהבדל מאשר בני הזוג השרויים בסכסוך עמוק". בסופה של ההחלטה מצא בית המשפט לומר: "מילים הן מילים בלבד אולם אם תשכיל האם במיוחד לעבור את מחסום המילה הכתובה, למען ילדיה ממשקעי העבר מרים ככל שיהיו ולהיחלץ למען מצוקת הקטינים, תמצא בעצמה כוחות להפיק מהשיחות ומהפגישות המשותפות תועלת אשר יש לקוות כי תביא לפחות לאי העמקת הקרע שבין הקטינים לבין אביהם".

    

8. בהחלטה מיום 6.9.93 הורה בית המשפט על ביצוע איבחון לקטינים ולצדדים אצל הפסיכולוג ד"ר אבינועם תדמור.

    

9. בדיווח העו"ס מיום 19.10.93 נמסר כי התובע עבר את האבחון, ואילו הנתבעת לא החלה בכך. לדעת העו"ס לא נמצאה סיבה מוצדקת לכך ועל כן הביעה את חששה כי מטרת הנתבעת הינה לעכב את ההליכים "מאחר והאבחון המבוקש היה אמור לתמוך בהמלצתנו הקשה להוציא את הילדים מהבית לגורם שלישי, ומאחר ואנחנו עדיין חושבים שהאם וגם האב אינם מסוגלים להעמיד גבולות לילדים, אנו מבקשים מבית המשפט לחייב את הגב' ר' לעבור את האבחון ולהעביר את ילדיהם אבחון מסוגלות המדובר, או לממש את החלטתנו להוציא את הילדים למסגרת טיפולית באופן מיידי. ברצוננו להעיר שהניתוק שנכפה על הילדים מאביהם משפיע באופן חמור על גיבוש אישיותם ולכן כל הארכת זמן נוספת בגילם הצעיר משפיעה לרעה על התפתחותם ותפגע באישיותם בעתיד".

    

10. לאחר שהתקיימו האבחונים מסר ד"ר תדמור את חוות דעתו המקצועית לבית המשפט, ובה פסל את האפשרות להוצאת הקטינים ממשמורת אמם מהטעם שמהלך כזה יהיה הרסני למצבם הנפשי ועלול להיתפס על ידם כאקט תוקפני ואכזרי של פגיעה על ידי האב, וימנע אפשרות חידוש הקשר. גם ד"ר תדמור עמד על חשיבות שמירת זכויותיו של התובע כאביהם של הקטינים והדגיש את החשיבות הפסיכולוגית וההתפתחותית לילדים בכך.

     

    ד"ר תדמור המליץ כי התובעת והקטינים יעברו להתגורר בירושלים "ויתנתקו מהסביבה השוללת את האב ודרך חייו", וכן המליץ על תכנית טיפולית שתאפשר את חידוש הקשר במסגרתה יקבל כל ילד טיפול ויעוץ אינדיווידואלי, ויעוץ פסיכולוגי לכל אחד מההורים. כן המליץ על מפגשים של התובע עם כל ילד בנפרד, ללא נוכחות הנתבעת ובליווי אנשי מקצוע. בהחלטה מיום 9.1.94 התקבלו המלצותיו של ד"ר תדמור בכל הנוגע לתכנית הטיפולית לכל אחד מהקטינים ולהורים, ובדבר המשך מגורי הקטינים עם הנתבעת.

     

11. בדיווח עו"ס לסדרי דין מיום 16.2.94 הומלץ שוב על טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי קליני לכל אחד מהילדים "זאת עקב המצב החמור של הילדים, כל אחד בנפרד. כמו כן- חוסר רצונה של האם לעודד את הילדים לפגוש באביהם באופן מסודר ויציב – מחמיר את מצבם". עוד הוסף "ניסיוננו בעבר – במסגרת התחנה – להוציא לפועל את התכנית הטיפולית שהומלצה בפברואר 93 – ע"י ד"ר זאב ברגמן – נכשלה לחלוטין – זאת בעיקר בשל חוסר רצונה של האם לעודד את הצלחת הפגישות שהתקיימו, וכן בשל ראייתה של האם בנו גורם לא אובייקטיבי ובלתי מקצועי – המגיש תסקיר לבית המשפט". על כן הומלץ על מינוי הפסיכיאטר פרופ' קפלן שייתן טיפול פרטני לכל אחד מחברי המשפחה (ההורים והילדים), ולאחר מספר פגישות של המטפל עם כל ילד בנפרד תערכנה 5 פגישות של כל ילד בנפרד עם התובע, שלאחריהן ולפי המלצת המטפל יחלו מפגשים עם שלושת הילדים מחוץ למסגרת הטיפולית, ולאחר מכן וכהמלצת המטפל יקבעו הסדרי ראיה קבועים הכוללים לינה אצל התובע. בתום חוות הדעת הודגש: ".. אנו רואים חשיבות רבה לניסיון נוסף של גוף טיפולי חיצוני שיממש את התכנית בשיתוף פעולה מלא מצד שני בני הזוג בעיקר האם – שנמנעת היום מלקדם את נושא הביקורים ואנו רואים זאת בחומרה רבה".

     

12. בתסקיר שהוגש לבית המשפט ארבעה חודשים לאחר מכן, ביום 16.6.94, תיארה העו"ס את התנהגותם הקשה והאלימה של הקטינים כלפי המבקרים בביקור בית שערכה, ואת חוסר יכולת הנתבעת להעמיד להם גבולות, ותיארה את מצב הקטינים כקונפליקט נאמנויות בהם מצויים קטינים מוסתים, וכי מצב זה מהווה עילה להכרזתם כקטינים נזקקים. על מנת להימנע מכך ביקשה מבית המשפט להטיל את מלוא סמכותו ויכלת הענישה בדין על מנת לאפשר את קיום המפגשים בין הקטינים לתובע, ולקבוע ימים קבועים והדרגתיים לקיום המפגשים אשר יכללו לינה לאחר כארבעה חודשים.

     

     

13. בהחלטה מיום 28.6.94 עמד בית המשפט על אי ציות הנתבעת להחלטות בית המשפט וקבע כי "לא ניתן להתעלם מכך כי בהיות משמורתם של הקטינים בידי האם, אין לה כל תמריץ לקיים את החלטות ביהמ"ש". בהמשך (סעיף 9 להחלטה) קבע בית המשפט: "מן הסתם מפרשת האם שלא כהלכה את החלטות בית המשפט. את ראיית טובת הקטינים על ידי בית המשפט מפרשת האם כמקבילה לראיית טובתה ולא כך הוא. האם הרחיקה עשות כאשר הודיעה לביהמ"ש באמצעות באת כוחה כי "אין ביכולתה לעמוד בהמלצות של פקידי הסעד וכי אין היא מוכנה להביא את הילדים לפסיכיאטר שהוא איש המטפל בבעיות נפשיות, אין לה ואין לילדים בעיות נפשיות". בהמשך להמלצת העו"ס מדגיש בית המשפט כי פניה אליו על מנת שיטיל את מלוא סמכותו ומרותו על יכלת הענישה שלו אינה מעשית משלא הוגשה לפני בקשה על פי פקודת ביזיון בית המשפט, וקובע כי "נראה כי הגיע העת לשקול את הפקעת המשמורת מידי האם. שיקול זה איננו בא כסנקציה עונשית אלא כפתרון אפשרי לשם קביעת גבולות לקטינים ולשם יצירת קרקע מתאימה לחידוש הקשר בין הקטינים לבין האב". בית המשפט הדגיש שוב כי החלטותיו אינן מקוימות על ידי הנתבעת ומשכך "אין מקום לקביעת דיונים נוספים ועל רשויות הסעד לשקול את ההליכים שבדעתם לנקוט".

     

14. מהפניה של עו"ס לסדרי דין לעו"ס חוק נוער מיום 24.10.96 עולה כי הקטינים נמצאו אותה עת במעקב של ילדים בסיכון, במסגרתה פרטה העו"ס לסדרי דין כי הנתבעת מסרבת לקיים פגישה בענין חידוש הקשר בין הקטינים לאב וטוענת כי הנושא יוחלט בערכאות משפטיות בלבד. לאחר שפרטה את מצב הקטינים במסגרות החינוך שהיה פחות או יותר סביר מצאה העו"ס לסדרי דין שלא להמליץ על מעורבות בתחום חוק נוער, וחזרה על המלצה שגובשה עם עו"ס ארצית שנתיים קודם "שלא לכפות סדרי ראיה על הילדים כל עוד קיימת התנגדות של האם, כי הדבר עלול לגרום נזקים נפשיים לילדים".

     

15. בהמשך לבקשה נוספת שהוגשה על ידי הנתבע בעניין חידוש הקשר, שוב הורה בית המשפט בהחלטה מיום 21.1.97 על טיפול פסיכולוגי פרטני ומיידי לכל אחד מחברי המשפחה על מנת לקדם קשר בין התובע לקטינים.

     

     

     

     

     

     

16. קודם לסידור הגט בין הצדדים נערך על ידם הסכם גירושין ביום 19.11.97 בו נקבע בסעיף 3.3 כדלקמן: "הבעל יהא זכאי לראות ולבקר את ילדיו כמקובל פעמיים בשבוע וכן מדי שבת שניה. יחד עם זאת, הואיל והילדים היו מנותקים מהאב מזה כ 5 שנים, סוכם כי הביקורים ו/או המפגשים – לפחות בתחילת הדרך – יהיו בתיאום ובליווי מראש צמוד של פסיכולוג שבית המשפט ימנה, ושאין לו קשר עם אף צד והצדדים מתחייבים לעשות כל המוטל עליהם ולשתף פעולה עם המומחים שימונו בענין זה או בלווי השרות הפסיכולוגי הערוני ו/או עובדי הרווחה" (ההדגשה במקור – א.ב.ד).

     

17. אלא שגם לאחר הגירושין לא בא לציון גואל, ובתסקיר שהוגש לבית המשפט למשפחה ביום 23.9.98 נכתב: "מתוך הכירותנו עם המשפחה במשך השנים הללו – בלטו הקשיים של הילדים לפגוש את אביהם. אט אט מתברר כי אמם מתקשה ביותר לעודד ולתמוך בילדים לפגוש באופן מסודר באביהם. ניסיונותיו של האב לפגוש בילדיו בהתערבות ביהמ"ש ובהחלטות שנתקבלו וכן באמצעות פקידי הסעד המטפלים עלו בתוהו למרות מאמציו. בעבר וגם היום התרשמנו כי האב מוכן לעשות כל מאמץ או דרך חלופית לפגוש בילדיו". שוב המליצו העו"ס על ביקורים קבועים אחת לשבוע, וביקשו כי במידה ושוב לא יהא שיתוף פעולה מצד הנתבעת ישקול בית המשפט "נקיטת צעדים". לדיון שנקבע בפני כבוד השופטת חנה בן עמי ליום 16.3.99 לא התייצבה הנתבעת ללא סיבה, ובו נקבע כי התובע יפגוש בקטינים בכל יום ב' בין השעות 15:00-17:00.

     

18. למרבה הצער גם מפגשים אלה לא צלחו, ובהודעת יחידת הסיוע מיום 13.6.99 הומלץ לבית המשפט כי בעקבות עמדתם הבלתי מתפשרת של הקטינים והתנגדותם למפגשים עם התובע, שלא לכפות עליהם את המפגשים.

     

19. למן אותה עת פסקו ההליכים בבית המשפט הנוגעים להסדרי הקשר בין התובע לילדיו. ואולם, לדברי התובע הוא לא חדל מניסיונותיו לפעול להשגת תוצאה זו מחוץ לכתלי בית המשפט, תוך שביקש להסתייע בבני משפחת הנתבעת, בידיד שעיסוקו טיפול בילדים, ובניסיונות בלתי אמצעיים להתקשר לילדים.

     

20. טרם חתימת פרק זה יוער כי אמנם טענה הנתבעת כי עקב השיהוי הרב בהגשת התביעה, 20 שנים לאחר פירוד הצדדים, נמנעה הימנה האפשרות להגיש לבית המשפט את מלוא המסמכים וכתבי-בין דין הרלוונטיים, ואולם אין הנתבעת טוענת כי אותם כתבי בי-דין נוספים סותרים את הדברים שהובאו לעיל.

     

    ההליך שלפני

     

21. ביום 06.02.13 הגיש התובע את תביעתו זו וביום 24.03.13 תיקנה. בכתב התביעה המתוקן ביקש להשית על הנתבעת תשלום בסך 500,000 ₪ בגין הנזק שנגרם לו בעטייה. לדבריו, התנהגות הנתבעת משך כל השנים מעת הפירוד ועד למועד הגשת התביעה תרמה תרומה מכרעת ליחס הילדים כלפיו, לסרבנות הקשר מצידם ולניכור ההורי החמור שגרמו לו נזק קשה מנשוא, אותו תרגם לראשי הנזק: אבדן שירותי בן ונזק שאינו ממוני.

     

    לדבריו, בסמוך לפני הגשת התביעה נישאו ילדי הצדדים ובחתונתם לא לקח כל חלק. למעשה שמע עלי נישואיהם באקראי מגורם שלישי רק אחרי קיומם. לשיטתו, אך במועד זה הבין כי אין כל תקנה לניתוק, ובנקודה זו התגבשה עילת התביעה.

     

22. ביום 03.06.13 הגישה הנתבעת כתב הגנה במקביל לבקשת סילוק על הסף בגין התיישנות. לגופם של דברים, הדפה את טענתו המרכזית של התובע ועמדה על כך שהעדר הקשר הוא פועל יוצא של התנהגות התובע בלבד, וטענה כי משך כל השנים הילדים כלל לא עניינו את התובע אשר לא עשה דבר לצורך חידוש הקשר עימם, בעוד שהיא מעולם לא התנגדה לכך (סעיף 3 לכתב ההגנה).

     

23. בהחלטה מיום 10.7.13 הותרתי את ההכרעה בבקשה לסילוק על הסף לתום ההליך, שכן לצורך הכרעה בשאלה זו יש להידרש בין השאר לשאלת מועד התגבשות העילה, דבר המצריך שמיעת ראיות.

     

24. ביום 18.06.14 התקיים דיון הוכחות בתיק ונשמעו עדויות הצדדים. ביום 07.10.14 הוגשו סיכומי התובע, ביום 21.09.14 הוגשו סיכומי הנתבעת וביום 07.10.14 הוגשו סיכומי תשובה.

     

    תמצית טענות הצדדים

     

    טענות התובע

     

25. על פי האמור בכתב התביעה, אחר הפירוד בין הצדדים לא אפשרה הנתבעת לקיים מפגשים בין הנתבע לילדים. היא הסיתה אותם אז וממשיכה להסית אותם היום באופן קיצוני נגדו ובכך הביאה לתוצאת ניכור הורי חריף ומסוכן.

    משך השנים ניסה התובע לאחות את הקרע בעזרת בתי המשפט, אנשי מקצוע וגורמים חוץ משפטיים, אך ללא הועיל. כך, הדגים, פנה לאחרונה לאחות הנתבעת במטרה לסייע בידו אך היוזמה נכשלה הודות להתנגדותה העזה של הנתבעת, התנגדות שהייתה למוטיב חוזר בהתנהלותה לאורך השנים.

    התובע ביקש להדגיש כי עמד במלא חובותיו ושילם את מזונות ילדיו. אך גם זה לא מנע מהנתבעת להמשיך בהתנהלותה ולהביא בכך לאסון נוראי; התובע לא זכה לעמוד בקשר עם ילדיו ונעדר מכל צומת חשובה בחייהם ועתה גם מחתונותיהם.

     

26. לסיכום דבריו טען התובע כי הנתבעת עוולה כלפיו בנזיקין עוולה מתמשכת עת הפרה ברגל גסה את חובותיה כהורה ואת חובותיה המבוססות, בין היתר, על חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תוך אי מילוי החלטות בית המשפט. עקב אלו וההתרשלות שבאו לידי ביטוי במעשי הנתבעת ובמחדליה עליה לפצותיו כדין בסך של 500,000 ₪ בגין "בין היתר" ראשי הנזק: אובדן שירותי בן ונזק שאינו ממוני, מבלי שפירט גובה הפיצוי הנטען בגין כל ראש נזק.

     

    טענות הנתבעת

     

27. ראשית טענה הנתבעת כי התביעה התיישנה מכבר וכי חל שיהוי קיצוני בהגשתה. עילת התביעה נולדה לפני כ- 15 שנה לפחות, עת עזבה את בית הצדדים עם הילדים.

    שנית, הפרת חובה חקוקה היא טענה המשוללת כל יסוד היות ומבחינה משפטית הורה, כאפוטרופוס על ילדו, עלול להפר חובה כלשהי רק כל עוד לא מלאו לילד 18 שנה. בענייננו, שלושת הילדים עברו את גיל 18 לפני יותר משבע שנים עובר להגשת התביעה. יתרה מזו, החובות המנויות בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות הן כלפי קטין או חסוי, ולא נועדו לטובת צד ג' כלשהו.

     

28. לשיטת הנתבעת, גם אם נתייחס אל מהלך הדברים, כפי שמבקש התובע, כאל עוולה מתמשכת, עדיין תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שמלאו לכל אחד מהקטינים 18 ומסתיימת 7 שנים לאחר מכן. חוק ההתיישנות הקובע את טווח הזמן הסביר להגשת תביעה פורש בפסיקה כמועד בו מצוי בידי התובע "כוח תביעה קונקרטי", אשר התובע לא הסביר מדוע לא היה בידו כזה עת בגרו הילדים ולא הסביר מדוע השתהה עם תביעתו עד עתה. די בכך שתהא בידי התובע "מודעות בכח" בדבר עובדות שנעלמו מידיעתו כדי שמרוץ תקופת ההתיישנות יחל במועדו הרגיל ולא יידחה. דברי התובע על עוולה מתמשכת אינם אלא "להטטנות" משפטית. מרוץ ההתיישנות מתחיל משנתגלה הנזק, גם אם הנזק לא נתגבש במלואו, ואין להמתין לגיבוש מלוא הנזק כדי להתחיל למנות את התקופה.

    אם נשעה לשיטתו של התובע על פיה הנזק מתגבש כל יום מחדש, יוביל הדבר למצב אבסורדי בו לא תתיישן התביעה לעולם.

     

29. בנוסף לכך טענה הנתבעת כי לא קיימת עילה בדין הישראלי במסגרתה יכול הורה לתבוע הורה אחר על הסתת ילד בוגר. לא ניתן למשוך את הנזק עוד ועוד. נזקים גופניים וגם נפשיים יכולים להמשך עד תום ימיו של אדם ועדיין יש לו טווח זמן לתבוע בגינם. תחושתו הסובייקטיבית של הנתבע שהמצב ישתפר אינה קובעת מתי יתחיל ויסתיים מרוץ ההתיישנות. מעבר לכך, לא הראה התובע מהו נזקו, ואם נגרם כזה הרי שהוא זה שגרם לו.

     

30. עוד הדפה הנתבעת את טענת הרשלנות שהעלה התובע בהעדר חובת זהירות, קשר סיבתי והוכחת נזק. לתובע עמדה הזכות להגיש בקשה לפי בזיון בית משפט במועדים הרלוונטיים ולא ברור מדוע לא עשה כן.

     

    דיון והכרעה

     

    המתווה המשפטי

     

31. סעיף 15 ל, התשכ"ב-1962 (ולהלן: "חוק הכשרות"), קובע כי אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכיו של הקטין, וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו.

     

32. כבר נכתב רבות על חשיבות הקשר שבין הורה לילד והזכות של הילד לגדול ולהתחנך על ברכי ההורה, כמו זכות ההורה לגדל את הילד ולחנכו ולקיים כלפיו את חובותיו כהורה. הטיבה לתאר זאת כבוד השופטת פרוקצ'יה ברע"א 3009/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נו(4) 872, 893 (ולהלן: "פרשת פלונית"):

    "המשפט רואה בקשר שבין הורה לילדו זכות טבעית בעלת ממד חוקתי, שלה שני פנים: האחד – זכותו של כל ילד להיות נתון למשמורת הוריו ולגדול ולהתחנך על-ידיהם; השני – זכותו של הורה, מכוח קשר דם, לגדל ולחנך את ילדו במשמורתו ולקיים כלפיו את חובותיו כהורה. בצד החובה לדאוג לבריאותו ולרווחתו של ילדו קנויה להורה זכות כי הוא ולא אחר יקיים את החובות הללו" (ההדגשות במקור – א.ב.ד).

     

    את ההיבט של זכות ההורה לקיים את חובותיו כלפיו ילדו כזכות חוקתית כביטוי ל"קול הדם" ביטא כבוד השופט ברק ב היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461, 467):

    "זכותו המשפטית של ההורה היא כי הוא, ולא אחר, יקיים את החובות כלפי ילדו... זכות זו של ההורים היא זכות קונסטיטוציונית חשובה, שכן היא מהווה ביטוי לקשר הטבעי – 'קול-הדם'... – שבין הורים לילדיהם...".

     

    אמנם דברים אלה נאמרו בהקשר של הוצאת קטין ממשמורת הוריו במסגרת צו נזקקות, ואולם אין בכך להפחית מעוצמתם בהקשרם הראשוני בזכות ובחובה הבסיסית והיסודית של הורה ליטול חלק במהלך חייו ילדו. בהקשר זה יפים דבריה של השופטת פרוקציה בהמשך פסה"ד בפרשת פלונית (רע"א 3009/02, שם, בעמ' 895):

    "זכותם של הורים וילדים למימוש קשר הדם הטבעי ביניהם קיימת גם במסגרות משפחתיות שעברו שבר וקרע עקב פירוד ההורים, ומקום שמכורח נסיבות שאירעו נבצר משני ההורים לגדל את ילדם במשותף. גם כך, וגם מקום שהמערכת המשפחתית נדרשת להתמודדות קשה עם אילוצים שונים הנובעים ממצוקת הפירוד..".

     

33. החובה לדאוג לשלום הילדים, כמו גם האחריות לקיום הקשר של הילדים עם כל אחד מההורים, על כל המשתמע מכך, חלות על ההורים, שניהם ביחד וכל אחד לחוד. הפסיקה שבה והדגישה כי טובת הילד כוללת גם את הזכות הבסיסית שלו לקשר עם שני הוריו, ועל ההורים מוטלת האחריות להבטחת הקשר עם ההורה האחר. יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת סביונה רוט לוי בע"מ 1034/01, 26:

    "כבר הודגש ע"י הרכב ביהמ"ש המחוזי בת"א, שבו נטלתי חלק, לא אחת, כי הזכות של ילדים לקשר עם שני ההורים הינה זכות בסיסית של קטינים המודגשת גם באמנה בדבר זכויות הילד 1989 (כתבי אמנה 1038 כרך 31 עמ' 221 בסעיפים 7, 9(2), 10(2) ו - 18). ואוסיף על כך כי במקביל לזכות זו של ילדים, מוטלת אחריות על ההורים לקיומו של קשר זה עם ההורה האחר, שכן אי קיום הקשר לא רק שפוגעת היא בעקרון טובת הילד, שהוא העקרון השולט בכל החלטה הקשורה בקטינים. היטיב לבטא זאת מ"מ הנשיא הש' ש. ז. חשין, כאשר עוד לפני קרוב ל - 50 שנה, אמר את הדברים הקולעים הבאים:" טובת הילד כוללת גם חינוך טוב, הכשרת הלב לנימוסים נאים, לדרך ארץ בפני אנשים קרובים ורחוקים, וביחוד לכיבוד אם ואב. ההורים חייבים להיות אנשי המעלה בעיני הילד ויהיו אשר יהיו היחסים ההדדיים בינם לבין עצמם. כן ההכרח לנטוע בלב הילד רגשי אהבה והערצה לאב ולאם לא רק משום שמגיע להם הדבר בזכות היותם הורים, כי אם גם, ואולי בייחוד, משום שטיפוח רגשות אלה מרגיל את הילד לאחר זמן לקשור קשרי ידידות עם זרים ועם החברה כולה. הקשר הראשוני נוצר עם האנשים הקרובים ביותר לילד ומתפשט על האחרים. נטיעת רגשי שנאה בלב הילד לאב או לאם פירושה השרשת איבה לאדם מן החברה. פעל כזה מזיק לילד ולכל תהליכי התפתחותו הרוחנית, ועשוי להתנקם ברבות הימים בסביבתו הקרובה והרחוקה כאחד "( המ, 106/56 , ד. ג נ. ה. ג. וערעורים שכנגד, פ"ד יא (1), 261).

     

34. בהיבט טובת הקטין, היחסים עם הורים הם בעלי חשיבות רבה בהתפתחות הרגשית, האישית והקוגניטיבית וקיים לכך תיעוד ספרותי רב. הממצאים מראים שילדים שנמנעים מהם יחסים משמעותיים עם אחד מהוריהם נמצאים בסיכון פסיכולוגי רב יותר. ילדים יכולים להשיג את הפוטנציאל הפסיכולוגי כאשר הם מסוגלים לפתח ולשמר יחסים משמעותיים עם שני ההורים, בין אם הם חיים יחד ובין אם לא.

     

35. על המונח "ניכור הורי" עמד כבוד השופט גרוניס בפרשת פלונית (מיום 20.6.02):

    "את המונח ניכור הורי ( Parental Alienation Syndrome) טבע לראשונה הפסיכיאטר האמריקאי, פרופ' ריצ'רד גרדנר, לפני כחמש עשרה שנים. הוא היה הראשון שהתייחס בצורה שיטתית לתופעות שונות שנתגלו אצל ילדים בהקשר לסכסוכים בין הורים, במיוחד לגבי המשמורת. פרופ' גרדנר הגדיר את הסינדרום כהפרעה, אשר הביטוי העיקרי שלה נמצא בגינוי או התנכרות מצידו של ילד כלפי אחד מהוריו, כאשר אין כל צידוק לכך...

    ביטוי לתסמונת נמצא, בין היתר, בסירוב של הילד לקיים קשר עם אחד ההורים. מכאן השימוש במונח "סרבנות קשר" כדיבור נרדף לניכור הורי, אף שאין הראשון אלא אחד המאפיינים של התסמונת...

    עפ"י המלומדים ברגמן וויצטום, על הילד מופעלים אמצעים פסיכולוגיים שונים הגורמים לניתוקו מההורה המסורב וגורמים לו לפתח תלות בהורה המנכר.... הבעיה מסתבכת כאשר מתגלה התסמונת, משום שהרצון של הילד הינו תוצר מעוות של ההשפעות להן הוא נתון מצידו של ההורה המנכר".

     

    עמדתו של המלומד גארדנר היא שכאשר מדובר במקרים חמורים של התסמונת, יש להוציא את הילד ממשמורתו של ההורה המסית למשמורתו של ההורה המסורב אחרת עלול להיגרם לילד נזק.

     

36. על השפעתה של התסמונת והנזק שהיא גורמת בהתפתחותם של ילדים, עמד כב' השופט פורת ב מורן נ' מורן, דינים מחוזי כרך לב(2), 597 בפסקה 6 לפסק הדין:

    "התסמונת הנדונה מזיקה מאד להתפתחותו של הילד. היא יוצרת אצלו תפיסה חד מימדית של אנשים ושל מערכת יחסים ומעוותת במיוחד את ההבנה שתהיה לו על מהות של מערכות יחסים בתוך המשפחה. אחד המרכיבים המהותיים המאפשרים קיומם של חיי משפחה תקינים היא היכולת לראות את נקודת מבטו של הזולת. להבין שחלק מהצדק נמצא בצד השני. אדם הרואה את מערכות היחסים דרך פיצול של טוב ורע אינו מסוגל לכך. מתפתחת אצלו הכנה גרועה לחיי המשפחה. ילדים המפתחים תיסמונת של סרבנות קשר לומדים להשתמש במניעת אהבה כמניפולציה וכעונש. הם מפתחים חוסר אמון כללי וחשדנות בבני אדם. הם לומדים כי הם אינם רשאים להיות בקשרים טובים בו זמנית עם אנשים שונים, הם מעוותים את הדמות הפנימית ואת הייצוג הפנימי של ההורה המנוכר. נזקים ומצוקות נוספים המתוארים בספרות מסבירים מדוע מצב כזה הינו מצב בלתי נסבל עבור ילד ומדוע יש לנקוט באמצעים טיפוליים מידיים כדי לחלצו ממצב זה. מדוע חשוב להסביר להורים שקשר טוב עם שני ההורים בו זמנית הוא חשוב ביותר עבורו בהווה ומהווה תנאי ליצירת קשרים אינטימיים בעתיד. ומדוע חשוב להבהיר להורים את זכותו של הילד לממש קשרים טובים עם שני הוריו".

     

37. מניעת קשר בין הורה לילדיו כתוצאה מהסתתם נגדו היא תופעה פסולה וחמורה מעין כמוה הפוגעת במישרין בטובת הקטין וההורה המנוכר ובזכויותיהם הבסיסיות והיסודיות. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת בהורה המנוכר, הנותר במקרים קיצוניים, כמו שטוען התובע כאן, "כהורה שכול עוד בחיי ילדיו". כבודו ורגשותיו נפגעים, וזכותו לחיי משפחה נפגעת אף היא. משכך מצדיקה היא התערבות משפטית כדי למגרה. כדברי כבוד השופט ויצמן, האינטרס הציבורי במיגור התופעה של ניכור הורי, המשפיעה השפעה רבה על הורים ועל ילדים ועלולה להביא לתפקוד לקוי של הילדים ולנזק הנפשי רב הן שלהם והן של ההורה, ויש בה השפעה על כלל הציבור, קורא לחיסולה של התופעה ומובן שהאינטרס הפרטי והמשפחתי תובע את סילוקה. בצורך למגר את התופעה חוברים האינטרס הפרטי והציבורי ויחד אינם משאירים כל מקום לנסיגה מפני התערבות כלפי אלה המתנהגים באופן זה, גם בהיבט הנזיקי.

     

     

     

38. בספרם "הגירה וחטיפות ילדים – היבטים משפטיים ופסיכולוגיים", הוצאת נבו, קובעים המחברים, מורן, עמירן ובר, שחטיפות ילדים, יוצרות לא אחת גם עילה לתביעה נזיקית וכי מעבר להוצאות הכספיות הכבדות, קיימים גם נזקים נפשיים חמורים, שקשה לאמוד את שיעורם. אמנם במקרה דנן אין המדובר בחטיפת ילדים, אולם בודאי שהמדובר בניתוק ומשכך קביעתם ש"אין לך קשר חזק יותר מהקשר שבין הורה לילדו וניתוקו של הילד מהורהו עלול לגרום נזק נפשי רב" (עמ' 263), יפה גם כאן. זאת ועוד. היו כאלה שהגדירו את התסמונת של ניכור הורי כמעין חטיפה נפשית של הילד (ראו סעיף 8 לפסה"ד של השופט גרוניס (כתוארו אז) בהלכת פלוני לעיל, והאיזכורים שם).

     

39. ואכן, הפסיקה הכירה בתופעת ההסתה המביאה לניכור הורי כמקימה עילת תביעה נזיקית, הבאה תחת עוולת הפרת חובה חקוקה (הפרת חובה חקוקה כאמור בסעיף 287 ל, התשל"ז – 1977), במקרים בהם הופרו החלטות שיפוטיות להסדרי ראיה או לנקיטת אמצעים טיפוליים לצורך קיום הקשר עם ההורה המנוכר. גם בהעדר הפרת החלטות כאמור, אפשר שההסתה תבוא בגדר עוולת הרשלנות המעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (ראו למשל: תמ"ש (י-ם) 48750-07-12 ש' נ' כ' [פורסם בנבו] (19.2.14); תמ"ש (י-ם) א.ל. נ' ש.ה. [פורסם בנבו] (20.11.11); תמ"ש (ת"א) 39866/06 י' נ' י' [פורסם בנבו] (20.3.12); תמ"ש (כ"ס) 658-02-10 ס. ש. נ' י. ק. [פורסם בנבו] (15.12.11); תמ"ש (י-ם) 13993/02 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (15.2.07)].

     

40. ההכרעה בתיקים אלה והקביעה האם היתה הסתה שהביאה לסרבנות קשר ולניכור הורי והאם היא עולה כדי עוולה נזיקית, תיעשה על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

     

41. את העוולה של הפרת חובה חקוקה מרכיבים חמישה יסודות פוזיטיביים: (1) חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; (2) החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק; (3) המזיק הפר את החובה המוטלת עליו; (4) ההפרה גרמה לניזוק נזק; (5) הנזק שנגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק. היסוד הנגטיבי, הקבוע בסעיף 63(א) סיפא ל, הוא שהחיקוק, לפי פירושו הנכון, לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין [ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה [פורסם בנבו] (4.1.09)].

     

42. לשם יחוס אחריות בעוולת הרשלנות, יש לבחון התקיימותם של ארבעה יסודות, והם: קיומה של חובת זהירות של המעוול כלפי הניזוק; הפרת חובה זו; קיומו של נזק; קשר סיבתי בין ההפרה ובין הנזק.

     

    קיומה של חובת הזהירות נבחן הן במישור המושגי- תיאורטי והן במישור הקונקרטי. כבר נקבע בפסיקה כי אין דיני הנזיקין נעצרים על מפתנו של התא המשפחתי (תמש (כ"ס) 658-02-10 ס.ש נ' י.ק (פורסם במאגרים)) וקיימת חובת זהירות גם בגדרם. נקבע כי בין בני זוג, הורים לילדים, מתקיימים יחסים מיוחדים של תלות וקירבה המקימה חובת זהירות מושגית, כמעט ברורה מאליה, הנובעת מעצם קשר הנישואין. כתיאורה של כב' השופטת נילי מימון (תמ"ש 20673/04 ב.מ. נ' ב.ה.מ. (פורסם בנבו)):

    "בין בעל ואשה מתקיימים יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסי נאמנות, יחסים רגישים, כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות ואנושיות ובאופן שיאפשר לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר, בכך מתקיימת חובת הזהירות המושגית- יסוד נדרש לקיום עוולת הרשלנות".

    כב' השופט אלבז ניסח זאת כך בתמ"ש (י-ם) 13993/02 (שם):

    "הקשר בין שני אנשים, החולקים יחד הורות, הינו קשר יחיד ומיוחד והוא מצטרף לקבוצת הקשרים המשפחתיים כקשרי הורים וילדיהם, קשרי אחים וכיוצ"ב. בעניין זה אין נפקא מינה אם ההורים נשואים אם לאו. זיקה שכזו יוצרת חובת זהירות בכל הקשור לעניינים העולים מתוך הקשר האישי והקרבה המיוחדת והנוגעות לילד המשותף".

     

43. מעשה של הסתה שתוצאתה האפשרית הינה סרבנות קשר וניכור הורי מהווה הפרה של חובת הזהירות המושגית. קיומם של יחסי בני הזוג הורים לילדים מחייבים כל אחד מהם לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובאנושיות, באופן שיאפשר לילדים קשר עם כל אחד מהם. מניעת קשר מהקטינים עם אחד מההורים, תוך פגיעה אנושה בזכויות ובטובתו של כל אחד מהם, איננה התנהלות של אדם סביר ומקימה מניה וביה הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית.

     

44. כך מתקיים אף יסוד הצפיות. בהיבט של חובת הזהירות הקונקרטית מהותו של מבחן הצפיות הינו אם אדם סביר יכול היה וצריך היה לצפות, בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, את התרחשות הנזק, תוך התחשבות במזיק הספציפי, בניזוק הספציפי בנזק הספציפי ובהתנהגות הספציפית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד ל"ז(1), 113). אין ספק כי מניעת מפגש בין הורה לילדו או חבלה בקשר זה, עלולים לפגוע בקשר ההורי ובמקרים חמורים אף להוביל לניתוק הקשר, וכי כל אדם סביר צריך היה לצפות זאת. אדם סביר יכול היה לצפות כי עקב הסתה של ילדיו ומניעת קשר שלהם עם ההורה האחר יתרחש נזק. הורה מסית מודע, או חייב להיות מודע, לנזקים שנגרמים הן לילד והן להורה המנוכר. הורה כזה יכול לצפות כי התנהגותו תגרום להורה המנוכר סבל רב.

    יתרה מזאת, קשה להתעלם מהעובדה שהתנהגותו של הורה מסית הינה זדונית לעיתים קרובות. קיומו של זדון מעיד, מכח קל וחומר, על קיומה של צפיות. מי שמתכוון לגרום נזק ופועל לשם מימוש כוונתו צופה בוודאי שהנזק המתוכנן יגרם.

    ניתן להטיל אחריות נזיקית בגין עוולת הרשלנות גם בגין מעשה מכוון, כאשר שיקולי מדיניות מצדיקים זאת. כך הוא, במובהק, כאשר מדובר בהסתה של קטינים הנתונים במשמורת אמם למניעת קשר בינם לבין אביהם (השווו: ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' אדם ציזיק ז"ל, פ"ד מא(3) 169, 196-197). על פי הפסיקה, בגדר מעשה או מחדל רשלני יכול לבוא אף מעשה רצוני או זדוני אשר אינו סביר בקנה מידה אובייקטיבי ((5) 69).

     

    מן הכלל אל הפרט,

     

45. ראינו אם כן, כי מניעת מפגש של הקטינים עם ההורה האחר, או חבלה בקשר זה, מקימה עילת תביעה נזיקית.

    בענייננו, הוגשה התביעה לאחר שחלפו 10 שנים בקירוב מאז שנותק הקשר בין התובע לקטינים באופן מוחלט (סעיף 4 לכתב התביעה), ולאחר שחלפו למעלה מ- 7 שנים משצעיר הילדים הפך בגיר. משכך, נפנה ראשית לבחינת טענת הנתבעת להתיישנות התביעה. לצורך האמור יש לדון בשאלת מועד היווצרות עילת התביעה.

     

    מועד היווצרות עילת התביעה לצורך תחולת ההתיישנות

     

46. על התיישנות בנזיקין חל ההסדר הכללי הקבוע ב, התשי"ח-1958, וכן חל לגביה ההסדר המיוחד הקבוע לעניין זה ב. ל קובע כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בשאינו מקרקעין, היא שבע שנים, לאותו החוק מוסיף ומורה כי מניין תקופת ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע "כוח תביעה" קונקרטי שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו [ראו: ( פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח [3] 673, בעמ' 684; (2) 581, 595-594 (1997); (5) 166, 175 (2003)]. לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע, אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית-המשפט ולהגיש את תביעתו.

    מבחינה זו עילת התביעה נוצרת ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית-המשפט והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו, הוא היה זוכה בפסק-דין, שהרי ברי כי אין למנות תקופת התיישנות קודם למועד זה מקום שטרם בשלה זכותו של בעל-דין לפנות לבית-המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד (ראה: ע"א 1650/00, הנ"ל בעמ' 175-176 והאסמכתאות שם).

     

47. המונח "עילת תובענה" אינו בעל משמעות מונוליטית, תוכנו משתנה בהתאם להקשר הדברים ולתכלית ההסדר המשפטי שבמסגרתו הוא עולה. זהו מונח מסגרת שמהותו משתנה על-פי המטרה שנזקקים לה לצורך הגדרתו ( שכטר נ' אבמץ בע"מ [2], בעמ' 858).

     

48. ככל שעסקינן ב"תובענות על עוולות" יש ליתן את הדעת גם להוראת רישא ל, הקובעת כי "'היום שנולדה עילת התובענה' ... מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - [יהא] היום שבו אירע אותו נזק". מסעיף זה עולה כי בעוולה שהנזק מהווה אחד מיסודותיה לא צומחת עילת התביעה כל עוד לא נגרם הנזק, וממילא לא מתחיל טרם אותו מועד מירוץ ההתיישנות לגביה. הוראת רישא לפקודה עולה אפוא בקנה אחד עם ההסדר הכללי הקבוע ל במובן זה שבעוולות אשר בהן רכיב הנזק הוא יסוד מיסודות העוולה, אין לומר כי עילת התובענה נולדה טרם שאירע הנזק [ראו: מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פסקה 33 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית ([פורסם בנבו], 19.9.2010) (להלן: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית)].

     

49. בענייננו, עילת התביעה של התובע עניינה בנזקים שנגרמו לו, לטענתו, במעשיה ובמחדליה של הנתבעת אשר מנעו ממנו קשר עם ילדיו והביאו לנתק מוחלט ביניהם. לטענת התובע עילת התביעה התגבשה עת התגבש הנזק לכשנודע לו באקראי אודות נישואי ילדיו.

     

50. למעשה טוען התובע כי יש להחיל בעניינו את "כלל הגילוי המאוחר" (או "כלל ההתגלות"), לפיו מקום שבו יסוד מיסודותיה של עילת התביעה נודע לתובע במועד המאוחר ליום התרחשותו, מושעה תחילתו של מירוץ ההתיישנות עד למועד הגילוי. כלל זה נועד להושיט עזרה לתובע באותם המקרים שבהם אין בידו לממש את עילת התביעה בתוך תקופת ההתיישנות, בשל כך שהעובדות העומדות בבסיסה נעלמו מידיעתו מסיבות כאלה ואחרות (ראו: (1) 255, 260 (להלן: פרשת נמר); (4) 554, 557 (1984) (להלן: פרשת בוכריס); פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה, פסקה ז' ([פורסם בנבו], 24.3.2008) (להלן: פרשת פלונית)). בהסדר ההתיישנות הכללי בא כלל הגילוי המאוחר לידי ביטוי ל, שכותרתו "התיישנות שלא מדעת", הקובע כך:

    "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

     

    כמו כן, וככל שהדבר נוגע להתיישנות בנזיקין, הסיפא של הוראת ל משעה אף היא את תחילתו של מירוץ ההתיישנות עד למועד גילויו של הנזק וקובעת כי:

    "לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה:...

    (2)מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק" (ההדגשה הוספה – א.ב.ד).

     

51. עילת התובענה מצריכה סיווג לצורך בחינת דין ההתיישנות החל עליה. האם על פי התביעה מדובר במעשה עוולתי נקודתי שבעטיו נגרם נזק מתמשך אשר התגבש כטענת התובע עת נודע לו באקראי אודות נישואי הילדים, או שמא מדובר באירוע עוולתי מתמשך, אשר החל בהסתת הקטינים והתמשך לאחר מכן והוליד מעת לעת עילות תביעה מתחדשות שנזק בצידן. הסיווג לענין זה חשוב, שכן בחירה בחלופה הראשונה או השניה גוררת דין התיישנות שונה ותוצאה שונה.

     

    מעשה עוולתי נקודתי שבעטיו נגרם נזק מתמשך

     

52. על מעשה עוולתי נקודתי אחד, שביסודותיו נכלל מרכיב של נזק, חל סעיף 89(2) סיפא לפקודת הנזיקין הקובע דין התיישנות מיוחד המשעה את תחילתו של מירוץ ההתיישנות עד למועד גילויו של הנזק.

    משמעות הוראה זו היא כי בעוולה שבה נכלל נזק בין יסודות העוולה, יחל מרוץ ההתיישנות עם גילוי הנזק ולאו דווקא במועד התרחשותו, במגבלה של 10 שנים לצורך הגשת התביעה ממועד התרחשות הנזק. תכליתה של הוראה זו היא "להושיט עזרה לתובע באותם מקרים בהם נגרם לו נזק סמוי שסימניו מופיעים רק מאוחר יותר" [פרשת נמר, שם, עמ' 260].

53. לצורך החלת כלל הגילוי שבסעיף 89(2) לפקודה, ההלכה היא כי מירוץ ההתיישנות מתחיל עם גילוי הנזק ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו [פרשת בוכריס 557-8; (3) 122, 128; פרשת נמר, עמ' 262; (1) 160]. בענין זה  נפסק, כי אין להחמיר עם הניזוק מעבר לציפייה הסבירה מאדם סביר בנסיבות הענין, אם הנזק הראשוני הוא ענין של מה בכך, אשר אדם סביר לא היה מגיש בנסיבות הענין תביעה בגינו. לענין זה, אם הנזק הראשוני הוא ממשי, גם אם עדיין איננו במלוא היקפו, אזי מירוץ ההתיישנות יחל עם גילויו של הנזק הראשוני [ראו: פרשת בוכריס, שם, פסקה 6; פרשת פלונית, שם, פסקה 5 ואילך; (3) 111 (השופט רובינשטיין) פסקה י"ב ואילך].

     

54. בהוראה המקבילה בסעיף 8 ל, הקובעת כלל גילוי כללי דומה, החל על כל סוגי עילות התביעה לרבות עילות בנזיקין, אין מגבלה של 10 שנות התיישנות מאירוע הנזק. בשים לב להבדל משמעותי זה שבין הסדר ההתיישנות הכללי ובין ההסדר המיוחד הקבוע ב, נקבעה בפסיקה "חלוקת תפקידים" בין שני הסעיפים האמורים ונקבע כי תחולתו של ההסדר הקבוע לפקודה מצטמצמת ליסוד הנזק בלבד, בעוד שההסדר הקבוע לחוק מתפרש על כל יתר רכיביה של עילת התובענה. דהיינו, מחסום עשר השנים הקבוע סיפא לפקודה חל רק מקום שבו יסוד הנזק הוא הרכיב העוולתי שנתגלה באיחור, ואילו גילויין המאוחר של העובדות המהוות את עילת התובענה שעניינו למשל ביסוד ההתרשלות או ביסוד הקשר הסיבתי, לא יבוא בגדר ל ותחול לגביו הוראת ל. [לעניין היחס בין ל  ל ראו: (2) 535, 547-545 (2000); עניין הוועדה לאנרגיה אטומית, פסקה 36 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית].

     

    עולה מהאמור כי לפקודה - בניגוד להוראת ל - מציב "מחסום זמן" של עשר שנים מיום אירוע הנזק ועד להגשת התביעה. תחילתו של מירוץ ההתיישנות ידחה אם כן לפי סעיף זה כל עוד לא התגלה הנזק, אלא שבמקרה זה "תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". במילים אחרות, "שתי ההוראות מחילות את כלל הגילוי המאוחר, אולם הוראת , והיא לבדה, קובעת מחסום להגשת התביעה כעבור עשר שנים מיום אירוע הנזק" (עניין פלונית, פיסקה י(1)).

     

     

     

    אירוע עוולתי מתמשך ונזק מתמשך

     

55. בצד מעשה עוולה נקודתי שנגרם בו נזק, המתגלה כולו, או בחלקו בשלב מאוחר, תתכננה נסיבות שבהן האירוע העוולתי הוא מתמשך, ונגרם בצדו נזק מתמשך, והוא מוליד במהלך התרחשותו עילות תביעה חדשות בזו אחר זו, עד לפקיעתן.

    כלל הוא, כי בעוולות בהן משמש "נזק" אחד היסודות, אם המעשה נמשך והולך ויוצר עילות תביעה מתחדשות, תוך גרימת נזק לנפגע מעת לעת, תתפוש ההתיישנות בתום 7 שנים ממועד היווצרות כל עילת תביעה מתחדשת.

    הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך, אין התובענה חסומה, ככל שהיא מתייחסת לעילות תביעה שקמו בזו אחר זו ואשר מבחינת מועד היווצרותן ועד הגשת התביעה הן מצויות עדיין בתוך תחומי תקופת ההתיישנות. כך הוא הדין, גם אם מעשי העוולה הראשונים מצויים כבר מחוץ לתקופת ההתיישנות.

     

56. אירוע עוולתי נמשך, המוליד עילות תובענה מתחדשות ונזק מתחדש, עשוי להתרחש, בין היתר, בעוולות הרשלנות והסגת הגבול. הפרת החובה באופן מתמשך, עשויה להוליד עילה חדשה מדי יום, וההתיישנות תחול על אותו מקטע של עילות מתחדשות אשר ממועד היווצרותן ועד להגשת התביעה חלפה תקופת ההתיישנות. היא לא תחול על אלה שממועד היווצרותן כאמור ועד למועד הגשת התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

     

57. עוד חשוב להדגיש, כי בעילות תביעה מתחדשות, אשר חלקן מצויות מחוץ לתקופת ההתיישנות, וחלקן בתחום התקופה, מקום שההפרדה בין הנזקים לענין זה היא בלתי אפשרית, תידחה טענת ההתיישנות לגבי הנזק כולו (פרשת זמיר, עמ' 127). בענין איטונג תמך בית המשפט בגישה זו ומצא את הגיונה בכך שככלל, על הנתבע מוטל הנטל להוכיח את טענת ההתיישנות המועלית על ידו, ונכללת בטענה זו גם טענת אפשרות ההפרדה בין הנזקים שהתיישנו לבין אלה שלא התיישנו. אם כשל בכך הנתבע, תידחה טענת ההתיישנות, והנזק כולו יהיה בר הוכחה (שם, עמ' 172).

     

    יישום האבחנות לענייננו,

     

    טרם נדון בטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, נבחן ראשית את טענות הצדדים אם כלל היה לנתבעת יד ורגל בתוצאה האומללה וההרסנית של ניתוק הקשר בין הילדים לבין התובע – אביהם.

     

58. אין למעשה חולק כי למן פרידת הצדדים בחודש 8/92, עת עזבה הנתבעת את בית הצדדים עם הילדים, נפסק הקשר ביניהם ובין התובע כמעט באופן מוחלט. בעזרת החלטות בית המשפט וכפיית מפגשים התקיימו לעיתים מפגשים במהלכם הביעו הקטינים את סירובם המוחלט לקשר עם התובע ונהגו כלפיו בבוטות, בזלזול ואף באלימות, עד שגווע הקשר באופן מוחלט בשנת 1999. למעשה המפגש האחרון בין התובע לקטינים התקיים במשרד ב"כ דאז, עת חתמו הצדדים על הסכם הגירושין, ולאחר שלדבריו העמיד תנאי בחידוש הקשר עם הקטינים לצורך סידור הגט.

     

59. לתובע אין קשר לאף אחד מילדיו למעלה מ- 15 שנה. הוא לא מכיר אותם, לא שותף בחייהם בשום צורה, שמע בדיעבד על חתונותיהם ועל הולדת צאצאיהם. הניכור שנפער ביניהם הוא כה חמור עד כי אינו מזהה אותם. טרם כניסת הצדדים לדיון ההוכחות, לא זיהה התובע את בנו ג', שעמד מחוץ לאולם הדיונים:

    "ש. עומד בנך בחוץ. אתה ראית אותו עומד איתנו לפני הדיון. אתה יכולת אותו האם הוא ג' ושאתה רוצה לדבר איתו.

    ת. צר לי לומר לך שאני לא ידעתי שזה ג'".

    (פרוטוקול עמ' 14 שורות 8-10).

     

60. הנתבעת אינה חולקת על עובדות אלו, אלא טוענת כי הקטינים סרבו לקשר עם התובע בשל התנהגותו האלימה של התובע, ועל אף העובדה שהיא עצמה לא התנגדה לקיום הקשר לא היתה לה שליטה על הילדים.

     

61. למקרא חוות דעת המומחים שמונו בהליכים הקודמים בין הצדדים בניסיון להביא לקיום קשר בין הנתבע לילדיו (ביניהם ד"ר ברגמן, ד"ר תדמור ועו"ס שונים שהגישו תסקירים ועדכונים לבית המשפט), עולה באופן חד משמעי, שאינו משתמע לשתי פנים, ללא כחל וסרק, כי הנתבעת הפרה באופן גס וברור החלטות בית המשפט שקבעו הסדרי ראיה בין התובע לקטינים או שקבעו תהליך טיפולי לצורך קיום קשר כזה, מתוך העדר רצון מצדה לקיומו של קשר כזה וכפתה על הילדים ניתוק מאביהם. בחוות הדעת, התסקירים וההחלטות שפורטו בהרחבה לעיל מצאנו קביעות חד משמעיות אודות הנזק שנגרם לקטינים בהעדר קשר עם אביהם התובע, שאותו מנעה הנתבעת, ובהחלטה מיום 28.6.94 אף קבע בית המשפט כי אין מקום לקבוע דיונים נוספים ויש לשקול הפקעת המשמורת על הקטינים מידיה.

     

62. מיד לאחר הפירוד התנכרו הילדים לתובע, גינו אותו וסירבו לקיים עימו קשר. כבר בחוות הדעת מיום 5.2.93, 6 שניתנה 6 חודשים לאחר הפירוד על ידי ד"ר ברגמן, נמצאה עדות להסתת הנתבעת את הקטינים כנגד התובע. גם בחוות הדעת המאוחרת יותר שניתנה על ידי ד"ר תדמור צוין כי הקטינים גדלים בסביבת אמם הנתבעת "השוללת את האב ודרך חייו". בדיווח מיום 16.2.94 דובר על חוסר רצונה של הנתבעת לעודד את הילדים לפגוש באביהם ולהוציא לפועל את התכנית הטיפולית לצורך קידום המפגשים ביניהם. בתסקיר מיום 16.6.94 תוארו הקטינים כסובלים מקונפליקט נאמנויות בו נמצאים קטינים מוסתים. בהחלטת בית המשפט מיום 28.6.94 נקבע בפירוש כי הנתבעת אינה מצייתת להחלטות בית המשפט ואינה מאפשרת טיפול לקטינים שנועד לצורך חידוש הקשר עם התובע. גם התסקיר מיום 23.9.98 חזר על כך שהנתבעת מתקשה לעודד ולתמוך בילדים לפגוש את אביהם.

     

63. אין לקבל את טענות הנתבעת כי כשלעצמה לא התנגדה כלל לחידוש הקשר בין האב לקטינים אלא היתה אנוסה לקיים את סירובם לקשר כזה. ילדי הצדדים היו רכים בשנים בעת פרידת הצדדים אשר מיד לאחריה החל הניתוק ביניהם לבין התובע, ואי אפשר לקבל את טענת הנתבעת לפיה הם שהתנגדו לקשר עם האב ולא היה לאל ידה לעשות דבר בנדון. כפי שעולה מחוות הדעת שהוגשו משך השנים בעניינם של הצדדים, תופעה זו הינה תופעה מוכרת במקרים של הסתה בהם טוען ההורה המסית כי לכאורה הוא נעדר כח השפעה על הקטינים (ראו למשל תסקיר מיום 16.6.94). שוב ושוב מצאנו בהחלטות בית המשפט קביעה כי האחריות לחידוש הקשר בין התובע לקטינים מוטלת על כתפיה של התובעת (ראו חוו"ד של ד"ר ברגמן מיום 5.2.93; החלטת בית המשפט מיום 5.7.93;תסקירים מיום 16.2.94 ומיום 16.6.94; חווה"ד של ד"ר תדמור; החלטה מיום 23.9.98, ועוד). עולה מחוות דעת המומחים כי היחידה שהיתה בעלת כח השפעה על הקטינים הינה הנתבעת, וכהורה מטיב ואחראי מצופה היה ממנה כי תשים את טובת הקטינים אל מול עיניה ותפעל לקיום קשר ביניהם לבין התובע.

    פועל יוצא של האחריות ההורית של הנתבעת הוא הוראת כיוון לילדים וניתובם. הבעיה שזיהה כבר בתחילה ד"ר ברגמן לפיה הנתבעת אינה מסוגלת להעביר לילדים באופן אותנטי את התחושה שהיא רוצה שיתקנו את יחסם השלילי כלפי אביהם היתה לרועץ לכל אורך התהליך עד קיבוע היחסים כפי שהם.

    בהחלטות מספר שניתנו בשעתו כבר נקבע כי הנתבעת כלל אינה מפרידה בין מאבקה בתובע לבין טובת הקטינים, ואינה מבדילה בין ראיית טובתה לבין ראיית טובת הקטינים (ראו למשל החלטה מיום 28.6.94), וכי אמירותיה כי הינה מכירה בחשיבות הקשר הינן מהפה ולחוץ בלבד (ראה למשל החלטה מיום 28.3.93).

     

    זאת ועוד. הנתבעת לא שיתפה פעולה עם ההליך הטיפולי, לא קיבלה טיפול כזה בעצמה, לא הסכימה להיפגש עם העו"ס לצורך האמור ודרשה כי החלטות יצאו אך מלפני בית המשפט (ראו למשל תסקיר מיום 24.10.96). אלא שכפי שניתן להיווכח בנקל, את החלטות בית המשפט ממילא לא קיימה (ראו למשל החלטה מיום 28.6.94).

    עולה מהאמור כי לטענה כי ההתנגדות היתה התנגדותם של הקטינים, כלל אין על מה שתסמוך. לא אך שהיא אינה מתיישבת עם ההחלטות וחוות הדעת, אלא שהינה עומדת בניגוד מוחלט אליהם, ואין לקבלה.

     

64. לא מצאתי להידרש לטענות האלימות שהעלתה הנתבעת בעטיה, לדבריה, סירבו הקטינים לקיים כל קשר עם התובע. ראשית, טענות הנתבעת התמצו בעיקר לאלימות נטענת כלפיה והשתכללו בחקירתה לאלימות מילולית ואיומים לה נחשפו הקטינים (עמ' 32-33 לפרוטוקול). אלא שכבר בחוות הדעת הראשונה שיצאה מלפני ד"ר ברגמן ואשר הוגשה כאמור 6 חודשים לאחר הפירוד נכתב במפורש כי בהתנהגות הילדים כלפי התובע לא ניכרה תחושת פחד אלא תחושה של כח ושליטה, וכי עשו מניפולציות כאילו הוכו או נפגעו. מכך ניתן ללמוד כי לטענות אלה אין בסיס. שנית, גם טענתה לאלימות שהופעלה לכאורה כלפיה לא הוכחה על ידה. לא מצאתי החלטה במסגרתה נקבע כי בטענות הנתבעת לאלימות יש ממש. ודוק. גם החלטת בית הדין הרבני האזורי מיום 15.12.94 בוטלה בהחלטת בית הדין הרבני הגדול מיום 31.10.95, וגם בפסה"ד שיצא מלפני בית המשפט העליון ביום 20.4.97 ציין כבוד השופט חשין בפסקה 6 לפסקי דינו כי: "אשר לשתי העילות הראשונות – עילת האלימות ועילת הבגידה – אני מסכים עם חברי השופט אור כי לא עלה בידי האישה לייסד תשתית עובדתית ראויה לטיעוניה. עברתי בקפידה על הראיות שהיו לפני בתי הדין הרבניים, ואני מסכים עם בית הדין הרבני הגדול כי אין בהן כדי לתמוך בטיעוני האישה. לא הוכח שהאיש הכה את האישה ולא הוכח כי האיש התרועע עם נשים זרות".

    שלישית, חזקה על הנתבעת כי העלתה טענותיה הקשות משך השנים בבית המשפט ובפני המומחים (וכך אכן עולה מחוות הדעת כאמור), אלא שחרף טענותיה מצאו הן המומחים והן בית המשפט שיש לשמור על זכויות התובע בקשר עם ילדיו וקבעו תכניות טיפול והסדרי ראיה לצורך כך. משנדונו הטענות על ידי הערכאה הדיונית אשר קבעה את הסדרי הראיה ותכניות הטיפול בשעתו, אין לשוב ולהידרש לטענות האלימות כצידוק לכאורה לניתוק הקשר.

     

     

65. גם לענין הטענה לסרבנות הגט מצד התובע לא מצאתי להידרש משאינה רלוונטית לענין. אף אם נניח לטובת הנתבעת כי אכן התובע סירב ליתן לה את גטה משך שנים ארוכות, הרי שאין לכך השלכה והשפעה על זכותו הטבעית והיסודית לקשר עם ילדיו. מעבר לכך, הרי שלא ניתן לשלול על הסף את טענת התובע כי לכתחילה סירב ליתן לנתבעת את גטה כי היה זה "הנשק" היחיד שעמד לו מולה על מנת להביאה לקיום קשר בינו לבין הקטינים. ודוק. הנתבעת כלל לא חלקה על טענתו כי ביום שבו הביאה את הקטינים למפגש עימו במשרד ב"כ נחתם הסכם הגירושין וסודר הגט ביניהם.

     

66. עדותו של התובע עשתה עלי רושם מהימן, והשתכנעתי כי הוא מתאר את העובדות כהוויתן וכי פיו ולבו שווים. התובע תיאר לפרטי פרטים דוגמאות לאירועים ומצבים בהם הגיע לפגוש את הקטינים, עדותו היתה רצופה וקוהרנטית, והוא ביקש לדייק בפרטים ותיקן אי דיוקים שנפלו בתצהיריו הכתובים. עדותו של התובע ותיאורו את העובדות עלתה גם בקנה אחד עם החלטות בית המשפט, חוות הדעת והתסקירים הקודמים בתיק. התובע תיאר לפני בקול שבור ומרוסק את הכמיהה שלו לקשר, ולו מינימאלי, עם ילדיו, והביע יותר מפעם אחת את הסכמתו למשוך את התביעה לו רק יסכימו לחדש עימו את הקשר.

     

67. לא ניתן לומר דברים דומים על הנתבעת, אשר טענה בפתח כתב הגנתה כי הנתבע לא עשה דבר משך השנים לצורך קיום קשר עם ילדיו. טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם החלטות בית המשפט שניתנו לבקשות הנתבע לקיום הקשר, ועם התסקירים וחוות הדעת אשר מהם עולה באופן מפורש ונחרץ שהתובע עשה מאמצים ואת כל הנדרש הימנו לצורך קיום קשר עם ילדיו. לא די בכך שטענה זו חוטאת אחר האמת ויש בכך להעיב על גרסת הנתבעת כולה, אלא שטענה זו המנוגדת לתסקירים מלמדת אף על תפיסת מציאות מעוותת של התובעת את העובדות. לא ניתן לשלול את האפשרות שכך עיוותה גם את המציאות לאחר הפירוד בין הצדדים, ותפיסת מציאות מעוותת זו היא שהביאה את הילדים להאמין בעובדות מוטעות ומסולפות.

     

68. עולה מהאמור כי מיד לאחר הפירוד הסיתה התובעת את הקטינים ונקטה באמצעים שהביאו אותן לניתוק מהתובע. משך השנים הפרה הנתבעת לא אחת החלטות שיפוטיות הנוגעות לקיום הקשר בין התובע לקטינים, ולא צייתה להחלטות המורות על לטיפול לצורך האמור ובכך למעשה מנעה כל אפשרות לחידוש הקשר וקיומו.

     

     

    ניתן לומר בבירור גם כי הנתבעת התרשלה בתפקידה כהורה בכל הנוגע לקשר של הקטינים עם אביהם, והפרה את חובותיה כלפיהם וכלפיו משך השנים בין על ידי הסתה מפורשת, בין על ידי העובדה שלא עודדה אותם לקשר עימו, ובין על ידי כך שמנעה מהם טיפול אשר יאפשר להם להכיר בחשיבות הקשר עימו לצורך חידושו.

     

69. אין צורך להכביר מילים בדבר הנזק הכללי שבוודאי נגרם לתובע בהעדר כל קשר עם ילדיו, עד כי אינו מזהה אותם כלל, זאת גם אם אקבל את הסתייגויותיה של הנתבעת מדבריו בדבר חוסר האפשרות "להשתמש" בהם לצרכי תרומת כיליה שהוא נזקק לה (הגם שבהחלט מסתבר בעיני כי מדובר בהתנסחות אומללה כאשר הכוונה היתה לקושי המובן בידיעה שכלל אינו יכול לשתפם במצבו הרפואי, בהזדקקותו להשתלה ואף בבחינת האפשרות אם צאצאיו נמצאים מתאימים לתרומה).

     

70. לא ניתן גם להימנע מלומר דברים מספר אודות הנזק המשמעותי אשר בוודאי נגרם לילדים עצמם. כעולה מחוות הדעת והתסקירים הפסקת הקשר בין התובע לבין הקטינים פגעה ביציבותם הנפשית של הילדים (ראו למשל דו"ח עו"ס מיום 16.6.94). עדות הבן ג' לפני היתה המחשה מצמררת של כך. ג' התקשה להעיד, צעק והתייפח בקול, וכמעט התמוטט על דוכן העדים. ההשפעה של מפגש עם התובע ומתן עדות בבית המשפט היתה חסרת פרופורציה לחלוטין לטענות, גם אם אקבל אותן במלואן.

     

71. האירועים נשוא התביעה אינם מתנקזים כולם למקרה אחד שניתן להכירו כאירוע נקודתי, אלא התרחשה סדרה של פעולות ומחדלים משך השנים, אשר לכל אחד מהם קיום עצמאי, והם מולידים עילות תביעה מתחדשות שנזק נטען בצדן. עילת התובענה במקרה כזה מתחדשת מדי יום ביומו, כל עוד נמשך מצב העניינים הפוגעני. לפיכך יש לבצע חלוקה של עילות התביעה ורכיבי הנזק: התובע יועל להיפרע על אותן עילות תביעה המצויות בתחום התקופה שטרם התיישנה.

     

72. אין בידי לקבל את טענת התובע כי גילוי המאוחר של הנזק דוחה את מירוץ ההתיישנות. כלל הגילוי המאוחר הנטען על ידי התובע יכול לחול כאמור במקרה שבו הנזק שנגרם מעוולה נקודתית התגלה רק בחלקו במועד קרות הנזק. התובע טוען בעצמו כי עניין לנו בעוולה מתמשכת ולא בעוולה נקודתית, ומשכך כלל גילוי הנזק המאוחר אינו חל.

    נדמה גם כי קשה לדבר על גילוי מאוחר של נזק בנסיבות של ניכור הורי, אלא כמו העוולה אף הנזק מתמשך. משך הזמן גדל הנזק ומשנה אולי עוצמתו ופניו, ואולם בסיסו ויסודותיו נטעו זה מכבר.

     

73. גם אם נניח כי כלל הגילוי המאוחר חל אף בעוולה מתמשכת (כדעת המיעוט של השופט ריבלין בפרשת אנקווה), אין לקבל את טענת התובע כי הנזק התגלה לו רק עת נודע לו אודות נישואי הילדים. בפרשת בוכריס נקבעה ההלכה כאמור כי מועד תחילת תקופת ההתיישנות הוא מועד גילוי הנזק החלקי – אף אם התברר לאחר מכן שהיקפו נרחב יותר – בתנאי שבנסיבות הענין מדובר בהיקף נזק שאדם סביר היה מגיש בגינו תביעה. "כלל הגילוי של הנזק, המהווה מרכיב בעילת התובענה, מורה כי מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד האירוע שהוליד את הנזק, ועם גילויו של הנזק, ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו של הנזק" (עניין אמיתי, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה).

     

    עולה מהכתובים כי תחושות התסכול והעלבון של התובע החלו מיד לאחר הפירוד עת נותקו הילדים ממנו וסירבו לפגוש אותו עוד. ד"ר ברגמן מתאר אותן בחוות דעתו מיום 5.2.93, 6 חודשים בקירוב לאחר הפירוד, כדלקמן: "מר ר' חש תחושה עזה של עוול, תסכול ועלבון. הוא מרגיש שילדיו הולכים ונשמטים ממנו ואין בכוחו, ואף לא בכוח עובדי הציבורים המנסים לעזור לו, להחזיר את הגלגל אחרונית". הדעת נותנת כי למן אותו מועד אותן תחושות של כעס, תסכול, עוול ועלבון אך הלכו והתעצמו, ואף התווספו להן תחושות קשות נוספות של אבדן ועגמת נפש רבה.

     

    הפכתי בדברים שוב ושוב ודומני כי אין מנוס מלקבוע כי גילוי הנזק נעשה בשלב מוקדם בהרבה מנישואי הילדים. דווקא משום שהדברים היו כה חמורים וקיצוניים כבר בעת קרותם, באופן עליו נתנו את הדעת כל אנשי המקצוע שנחשפו להם; מן העובדים הסוציאלים, דרך המומחים ועד השופטים, קשה לחשוב שדווקא התובע לא קלט בשעתו את עוצמתם.

    מאז שנת 1993 אז החל ניתוק הקשר, ועד שנת 2006, עת מלאו לצעיר הבנים 18 שנה, אין חולק כי התובע לא נכח כלל בחיי ילדיו וממילא נעדר מכל צומת חשובה בחייהם, כך למשל: הגיעם לגיל מצוות, סיום לימודיהם התיכוניים, גיוס ושחרור מצה"ל. על פי רוב אירועים אלה אינם סימבוליים כמו ברית נישואין, ועדיין הם מהווים נקודות ציון משמעותיות בהן נעדר התובע מחיי ילדיו. נקודת ציון חשובה נוספת הינה המלצת יחידת הסיוע בשנת 1999 שלא לכפות עוד קשר בין התובע לבין ילדיו עד שתוסר התנגדותה של התובעת.

     

     

     

     

    מוכנה אני לקבל כי במקרים של עוולה מתמשכת בגין הסתה אין לצפות מן ההורה הסביר להגיש תביעה כאשר העוולה עודנה נמשכת והיקף הנזק העלול להיגרם בעתיד אינו ידוע ואינו ניתן להערכה. הדברים אמורים במיוחד במרקם המשפחתי העדין, וקל וחומר עת החשש שמא התביעה כנגד ההורה המסית תביא לתוצאה ההפוכה ותגדע באופן מוחלט כל אפשרות לחידוש הקשר עם הילדים שיראו בכך מעשה קשה (נוסף) כנגד אמם.

    יחד עם האמור, יש לאזן את האינטרס של הניזוק עם האינטרס של המזיק, שלא להיות חשוף לאפשרות שתוגש נגדו תביעה המתייחסת לתקופה בלתי מוגבלת. באיזון בין אינטרסים אלה מאליו מובן כי לא ניתן למשוך את תקופת ההתיישנות ללא גבול. בבחינת נושא זה לא די בתחושה הסובייקטיבית של התובע. במסגרת המבחן האובייקטיבי ייבחנו הנסיבות החיצוניות המיוחדות של המקרה ולא הנסיבות הפנימיות, היינו התכונות האישיות המיוחדות של התובע [ראו לעניין זה גם ע"א 2919/07 מדינת ישראל הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא ליפל [פורסם נבו] (19.09.10)]. באיזון בין אינטרסים אלה ברור כי אין די בגילויו של נזק של מה בכך כדי להצביע על תחילת מירוץ ההתיישנות, אך גם אין להמתין לגיבוש מלוא הנזק כדי להתחיל למנות את התקופה. אם בארועי בר/ בת המצווה כבר היה ברור שהתובע הוצא "מחוץ לתחום", במלאת להם 18 שנה על אחת כמה וכמה. סבורני כי בגין היקף הנזק שנתגבש לכל המאוחר עד לנקודה זו היה אדם סביר מגיש תביעה.

     

74. הפועל היוצא מהקביעה כי עסקינן בענייננו באירוע עוולתי מתמשך הוא, כי משהתביעה הוגשה ביום 6.2.13, הרי שמעשי הרשלנות המתחדשים התיישנו עד ליום 6.2.06. פירוש הדבר הוא, כי כל העילות המתחדשות עד ליום 6.2.06 התיישנו, ואין לתבוע בגינן.

     

75. ביום 6.2.06 כבר בגרו כל הילדים (עת לצעיר ביניהם, ג', מלאו 18 ביום 17.1.06). לאחר מועד זה, 6.2.06, עת כבר בגרו כל הילדים, המצוי בגדרה של תקופת ההתיישנות, ספק אם כלל קיימת לתובע עילת תביעה כנגד התובעת.

     

76. גם אם נניח כי הפרת הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות נועדה גם להגנתו של ההורה, כטענת התובע, באופן שיכול להקים עוולה של הפרת חובה חקוקה (הגם שמצאתי טעם רב בטענות הנתבעת כי החוק מגדיר את זכויותיהם וחובותיהם של ההורים כלפי ילדיהם הקטינים, וספק רב אם ניתן להחילו כמגדיר נורמה המקימה עוולה נזיקית ביחסים שבין ההורים לבין עצמם), הרי שתחולת החיקוק מוגבלת לתקופת היותם של ההורים אפוטרופסים על ילדיהם הקטינים. קרי, אין תחולה לחוק לאחר שמלאו לילדים 18 שנה, ובהעדר תחולה ממילא אין לדבר על הפרה.

    באופן דומה אין תחולה להחלטות שיפוטיות הנוגעות לקיום הקשר עם הקטינים, וממילא אין לדבר על הפרתן. ודוק. אין חולק כי לא ניתנה כל החלטה שיפוטית לאחר שבגרו הילדים.

    הנה כי כן, אין עילת תביעה בגין הפרת חובה חקוקה מעת שבגרו הקטינים.

     

77. ייחוס אחריות בגין עוולת הרשלנות במקרה כזה כלפי ההורה אינו מובן מאליו כלל וכלל, ובית המשפט ינקוט משנה זהירות טרם יקבע אחריות להורה בגין מעשיו של ילדו הבגיר. לאדם בגיר לכאורה יש שיקול דעת עצמאי וזכות בחירה עצמאית מיהן הדמויות שיקחו חלק בחייו הבוגרים.

    לאחר ששקלתי ביסודיות את כל טענות הצדדים ואת הראיות שהובאו לפני באשר למאמצים שעשה התובע לחידוש הקשר במשך אותן 7 שנים מעת שבגר הבן ג', מצאתי כי לא הונחה לפני תשתית ראייתית מספיקה להוכחת הטענה כי הנתבעת היא אשר שולטת על הילדים גם לאחר שבגרו ומונעת מהם לחדש קשר עם התובע אביהם באופן שיכול להקים עילת תביעה נגדה.

    לצורך הענין גם אם אקבל את טענות התובע באשר למאמצים שעשה להגיע לילדיו באמצעות העד ק', ומשלוח מכתבים ומסרונים באופן בלתי אמצעי אליהם, וכן בפניה לאחות הנתבעת לקירוב ביניהם (וכלל לא נעלמו מעיני טענות הנתבעת בענין זה באשר לסתירות שבעדות התובע באשר למועד הפניה אל אחותה ולעובדה שכלל לא ברור אם מילא התובע אחר עצותיו של ידידו ק'), הרי שלא עלה בידיו להוכיח אף לא באופן קלוש את מעורבות הנתבעת בסירוב הילדים לחידוש הקשר.

    ודוק. גם אם תאמר כי רצון הילדים שלא לפגוש בתובע ולא להכיר בו כיום הינו תוצר מעוות של השפעת הנתבעת עליהם בקטנותם, ואילו עתה כלל לא נדרשת עוד כל נקיטת אמצעים נוספים מצידה, הרי שתביעה בגין מעשיה ומחדליה אלה שנעשו בעת קטנותם התיישנה כאמור זה מכבר.

    בבחינת למעלה מהדרוש יוער בענין זה כי שונים הם פני הדברים במקרה בו חדל בגיר לפתע מקיום קשר עם הורה אחד בשל מעשה או מחדל של ההורה האחר, מאשר במקרה בו הקשר בין ההורה לילד חדל לחלוטין עוד היה הילד קטין, והעדרו של כל קשר נמשך גם לאחר בגרותו.

    דומני כי גם אם אפשר להכיר בקיומה של עילת תביעה במקרה של הסתה שהחלה כבר בגיל קטינות יהא זה אך במקרים קיצוניים בהם תוכח שליטה על שיקול הדעת של הבגיר עד כדי העדר שיקול דעת מוחלט מצדו. ואולם כאמור משלא הונחה תשתית ראייתית מספיקה לחלקה של הנתבעת בסירוב הילדים לקשר עם התובע לאחר בגרותם, ממילא מתייתר הצורך להכריע בשאלה זו כעת.

     

78. לקראת סיום מצאתי להעיר כי אמת נדמה שאין תקנה לנתק שחל בין התובע לילדיו עד שאינו יודע כיצד הם נראים. מדובר בלי ספק בסכסוך חריג בעצמתו. אולם יש וברבות הימים יכול לבחור מי מהילדים לפתוח את הפצע המכאיב של אירועי הילדות ולבחור להכיר באביו מולידו, גם אם לא לבחור ממש להכירו. אפשרות קלושה מאד זו תניח את דעת התובע ודאי הרבה יותר מן הסכום בו ביקש לחייב את הנתבעת, ויש לקוות כי זיק קטן מעין זה יהיה הסוף שייכתב למערכה הגדושה שהיא מנת משפחה זו, תחת סיום של שורת חיובים והוצאות.

     

79. לאור האמור, התביעה נדחית.

     

    בנסיבות המתוארות, אין צו להוצאות.

     

     

    ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ה, 02 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.