1. בפניי מקרה טראגי בו המנוחה, א' א' ס' ז"ל, ילידת 01.01.41, נפטרה ביום 26.4.11 לאחר שנפגעה בתאונה ביום 6.1.11, אשר הובילה בסופו של דבר למותה בטרם עת. התאונה אירעה עת המנוחה השתתפה בחגיגות בת המצווה של נכדתה אשר התקיימה במסעדה של נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), עת המנוחה קמה מכיסאה לברך את האורחים שהגיעו לאירוע כאשר גבה מופנה לצד גרם המדרגות, נתקלה עם העקב בשפת האבן שברצפת המקום, מעדה אחורנית ונפלה לכיוון בור או מה שכונה כ"תהום" בו נמצא גרם המדרגות אשר מוביל לקומה מתחת. המנוחה נפלה במדרגות ונפגעה בראשה ובגבה מצד שמאל ואיבדה את הכרתה (להלן: "התאונה"). התביעה הוגשה ע"י בן זוגה, הידוע בציבור של המנוחה, התובע מס' 3 ויורשי המנוחה הם ילדיה, כאשר התובע מס' 3 גם הוא בנה של המנוחה לא נכלל בצו הירושה מיום 4.1.2012 (צו הירושה צורף לתחשיבי הנזק), וכן ע"י הנתבעת מס' 9 אשר במסגרתה טופלה המנוחה עד לפטירתה כאמור.נתוני רקע ועובדות:
ביום 12.6.14 הגיעו התובעת מס' 9 והנתבעות לכלל הסכם פשרה לפיה פוצתה הנתבעת 9 ויצאה מן התמונה.
בדיון נותרו אפוא, התובעים 1-8 והנתבעות.
2. ממקום התאונה פונתה התובעת בניידת טיפול נמרץ לבית החולים רמב"ם שם נבדקה ואובחנה כסובלת משברים ופגיעות רבות בכל גופה כולל שבר בבסיס הגולגולת, דימום תת עכבישי המטומה סובדורלית וכן שברים בצלעות, בעצם הבריח ועוד. היא אושפזה במחלקת טיפול נמרץ ולאחר מכן הועברה למחלקה הנוירוכירורגיה.
מבית החולים רמב"ם היא הועברה בניידת טיפול נמרץ לבית החולים השיקומי פלימן ומשם הועברה ביום 30.3.11 למחלקה הסעודית בבית האבות כיפת הזהב. ביום 2.4.11 היא הועברה שוב לרמב"ם עקב החמרה במצבה. לאחר קבלת טיפול היא הועברה שוב לבית האבות, שם נפטרה ביום 26.4.11.
3. הנתבעות כפרו בעובדות ובאחריותן לאירוע התאונה וכן הצדדים חלוקים הצדדים בשאלת היקף הנזק שנגרם לעיזבון ותובעים בשל התאונה המצערת כאמור. מהלך הדיון יהיה תחילה אדון ואכריע בשאלת האחריות ולאחר מכן אקבע את שיעור נזקי התובעים.
שאלת האחריות
טענות הנתבעות:
4. לטענת התובעים התאונה ונסיבותיה הוכחו על ידם כמו גם הוכח כי הנתבעת התרשלה בשמירה על כללי הזהירות והבטיחות, באופן שהוביל ותרם לפגיעותיה הקשות של המנוחה ולמותה בטרם עת. התובעים סבורים כי פציעתה הקשה של המנוחה אשר הובילה למותה, מדברת בעד עצמה ומצביעה על התרשלות הנתבעת בשמירה על בטיחותה במהלך האירוע. בנסיבות אלה יש הצדקה להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעת. שמחזיקה בכל המידע הרלוונטי והראיות הרלוונטיות. הנתבעת אינה יכולה לנער ידיה מאחריותה לפציעתה הקשה של המנוחה ולמותה, המנוחה נפגעה כאשר השתתפה באירוע בת המצווה במסעדת הנתבעת, שאורגן ותוכנן והיה בניהול הנתבעת ובאחריותה בלבד. לטענתם יש לדחות מכל וכל את טענות הנתבעות בדבר אשם תורם על המנוחה אף אם יהיה זה באחוז מינורי.
נטען כי גרם המדרגות המוביל לקומה התחתונה לא היה מגודר, לא הותקן בצדדיו מעקה ובכך בעצם נוצר סיכון של "תהום" למשתתפים באירוע ולכלל הציבור ששהה במסעדה. מחזיק מקרקעין, המזמין את הציבור להיכנס לשטחו, חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית לבאים בשעריו. הוא אחראי כלפי כל הנכנס למקרקעין בנוגע לכל סיכון גלוי ועל אחת כמה וכמה באשר לסיכון חבוי הטמון בו. התאונה אירעה בשל רשלנותה הבלעדית של הנתבעת וכתוצאה מהפרת חובותיה שבחוק.
5. עוד נטען כי מסיבת בת המצווה התקיימה אצל הנתבעת; האירוע אורגן, סודר, ותוכנן והיה בניהול הנתבעת ובאחריותה בלבד. באירוע נכחו כ- 30 איש לערך ומי שסידר את השולחנות היו בעלי המקום על דעתם, באופן שחיברו מספר שולחנות ויצרו שולחן מלבני אחד גדול המתחיל בצמוד לחלון גדול מצד אחד ועד לצד שני בצמוד לגרם המדרגות. סידור השולחנות והכיסאות נעשה בצורה רשלנית. לאור טיבה של המסעדה וקהל היעד שלה, לפיכך היה צפוי שסועדים, מארחים ואף מלצרים יעמדו בסמוך לשולחן או יצעדו מאחורי השולחן בכדי להגיע למקום מושבם לאורך השולחן, שסודר בצמוד לחלון ובהמשך בצמוד לגרם מדרגות פעור וללא מעבר רחב, או תמיכה של קיר או מעקה מאחורי הכיסאות. לטענת התובעים הנתבעת התרשלה בהצבת השולחן בסמוך מאד לגרם המדרגות. היה עליה לצפות מראש שהצבת השולחן בסמוך ל"תהום" שנוצרה יצור סיכון כה מוחשי. הנתבעת היא זו שסידרה השולחנות בצורה רשלנית, מנהל המקום הסביר למומחה שההתרחבות באולם נעשית בהתאם למספר האנשים בו. מנהל הנתבעת היה צריך להיות ער לכך שמדובר במספר אנשים גדול למקום, ולא לסדר שולחנות וכסאות שגבם נמצא לפתח פיר המדרגות. למנוחה לא הייתה כל אפשרות להבחין בסכנה לנוכח העובדה שעמדה כשגבה מופנה אל עבר המדרגות ובמיוחד לאור העובדה שהנתבעת התרשלה ולא דאגה להתקין מעקה בטיחות בגרם המדרגות ולא גידרה אותו.
6. התובעים טענו כי רק לאחר התאונה, הותקן "מעקה" באופן עצמאי ומאולתר במקום התאונה. בעל המקום אישר כי כבר למחרת התאונה הותקן "מעקה בטיחות". מעקה זה הוסר לאחר מכן הוחלף במעקה מעץ שהיה מסוכן ופרוץ למעבר של ילדים ונמוכי קומה. לכן לבסוף נחסמה הדרך בעזרת מעקה מעץ חיצוני ומקל מעץ נוסף באמצע להשלמת הבטיחות. התובעים סבורים כי אחריות הנתבעת נלמדת גם מהעובדה שהנתבעת התקינה מעקה בטיחות מאולתר מיד לאחר התאונה. פעולה זו הינה כהודאת בעל דין כי יש במקום מחדל שיש לתקנו.
לחיזוק טענותיהם מפנים התובעים למסקנות המומחה מר יוסי בר נוי בחוות דעתו שם קבע כי הנתבעת התרשלה בכך שחשפה את מבקרי המסעדה ואת עובדיה למפגע זה ולא עשתה דבר, קודם לתאונה וביום התאונה, כדי למנוע פגיעה בנפש. גם לאחר קרות התאונה ובעקבותיה המשיכה הנתבעת ופעלה ברשלנות בכך שהוסיפה לגרם המדרגות, בשלבי זמן שונים, התקני "הגנה" שונים באופן מאולתר, שלא ע"י גורם מוסמך ושלא בהתייעצות עם מומחה לכך וזאת שלא עפ"י דרישת התקנות המתאימות.
7. התובעים ממשיכים וטוענים כי התרשלות הנתבעת באה לידי ביטוי גם בכך שלא היה בבעלותה רישיון עסק בעת התאונה להפעלת מסעדה וזאת בניגוד לחובתה ע"פ סעיף 4 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים"). אסור היה על הנתבעת להפעיל מסעדה ללא רישיון עסק בר תוקף. אם הנתבעת הייתה פועלת להוצאת הרישיון האמור ו/או עורכת סקר סיכונים היא הייתה מגלה לטענת התובעים, בבדיקה פשוטה כי ישנו צורך בהתקנת מעקה בצידי המדרגות . על הנתבעת כעסק הטעון רישוי, חלות חובות המעוגנות בתקנות התכנון והבנייה (תיקון התשס"ה), ובפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש] כגון: התקנת מעקה בטיחות בכל גרם מדרגות המכיל מעל 3 מדרגות (במקרה דנן, גרם מדרגות הרלוונטי הינו בעל 5 מדרגות), בכל מקום בו קיים הפרש גובה בין 2 מפלסים העולה על 0.60 מטר יש להתקין מעקה (במקרה דנן, הפרש הגבהים הינו כ-1.15 מטר), ועוד.משהופרו חובות אלה ואחרות, על הנתבעת לפצות את עיזבון המנוחה ומיטיבה.
לטענת התובעים יש להעביר את נטלי ההוכחה בענייננו אל הנתבעת וזאת עקב תחולת סע' 38 ו- 41 ל פקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"). התובעים סבורים כי יש לראות פיר ללא מעקה כ"דבר מסוכן". אין מחלוקת כי הנתבעת היא הבעלים/המחזיקה של המסעדה, ולכן חלה עליה חובת הראיה ונטל השכנוע שלא התרשלה. כמו כן "הדבר מדבר בעד עצמו", שכן בנסיבות העניין, כאשר לא הותקן מעקה בטיחות כנדרש, סביר יותר כי התאונה ארעה בשל רשלנותה של הנתבעת מאשר כתוצאה ממעשיה של המנוחה. על כן יש להטיל את נטל השכנוע על הנתבעת. למרות האמור, הנתבעת נמנעה מלהביא עדים מטעמה, חרף העובדה כי מר דני ברנד, אשר היה הבעלים של המסעדה בזמנים הרלוונטיים לתאונה, העביר תצהיר תשובות לשאלון ובו הצהיר אודות מצב המסעדה עובר לתאונה ולאחריה הנתבעת ויתרה על עדותו, לא הגישה תצהירים ולא הזמינה אותו להעיד. התנהגות הנתבעת תמוהה אף יותר עת לא הביאה כל עד מטעמה לחיזוק עדותה, וזאת נוכח העובדה שפרטי העדים היו ידועים לה, חלקם היו מבוטחיה (מר דני ברנד) וחלקם היו בשליטתה (מלצרים, מנהל אירוע, עובדים שעבדו באירוע) ולכן היו זמינים לה. הנתבעת גם נמנעה מלהמציא חוות דעת של מומחה בטיחות מטעמה ועל כן יש לקבל את חוות דעת המומחה מטעם התובעים במלואה.
8. בנוסף נטען כי לאור נסיבות התאונה ולאור האמור לעיל בדבר אחריותה של הנתבעת ברי כי אין לייחס למנוחה אשם תורם כלשהו. הנתבעת 1 צריכה הייתה להניח כי בין הבאים בשערי המסעדה, אשר מעצם היותה פתוחה לקהל מבקרים רחב מפעוטות ועד זקנים, יהיו אנשים אשר עלולים למעוד ולפול אחורנית. המנוחה פעלה כפי שסועד סביר היה פועל בנסיבות דנן ולא ביצעה כל פעולה חריגה אשר יכולה להוות גורם לנפילתה. חיזוק לכך ניתן למצוא גם בעדותו של מומחה הבטיחות אשר השיב והסביר בעדותו כי המקום בו עמדה המנוחה לפני שנפלה היה מקום מסוכן, כי מדובר במעבר מסוכן, וכי השולחנות והכיסאות סודרו בצורה שלא הותירה מקום מעבר בטוח לאורחים ולעובדי המקום. עוד הסביר המומחה כי די בהיתקלות עקבה של המנוחה בפודסט (משמעות המילה; פודסט הוא משטח ישר בגרם מדרגות) בשביל לגרום מיד לנפילה אחורנית, כפי שארע בפועל. במקום לא היה שלט אזהרה בפני פיר מדרגות. השלט שהוצב לאחר התאונה מעל לפיר המדרגות לא היה מונע בהכרח את התאונה שכן המנוחה עמדה בצד פיר המדרגות והשלט הוצב במקום לא נכון.
9. התובעים ממשיכים וטוענים כי יש לדחות על הסף טענות הנתבעת כי אין קשר סיבתי בין פגיעת המנוחה לבין מותה. המנוחה הייתה עצמאית לחלוטין לפני התאונה, ביום האירוע צעדה התובעת על שתי רגליה וניכר היה על פניה וגופה כי הייתה בריאה בגופה והגיעה לחגוג ולברך האורחים. בהקשר למחלות מהן סבלה המנוחה הייתה מודעת למצבה הבריאותי והייתה מטופלת בעזרת כדורים ובדיקות שגרתיות. זאת ועוד, בתיק ניתן פס"ד המאשר הסכם הפשרה לפיו על הנתבעת לשלם לתובעת 9 הוצאות קופת החולים, מכאן שהנתבעת אף הכירה בקשר הסיבתי בין אירוע התאונה לבין נזקי המנוחה, ולפיכך היא מושתקת מלטעון להעדר קשר סיבתי זה וזאת עקב השתק שיפוטי.
טענות הנתבעות
10. הנתבעות מבקשות לדחות את טענות התובעים ומציינות כי היה ידוע לכל, ובוודאי גם למנוחה, כי המסעדה בה התקיים האירוע מצויה במבנה טמפלרי עתיק על כל מאפייניו, ובין היתר בניה במפלסים, עם קירות אבן עבים, ספים מוגבהים וריצפה שעשויה מאבנים ואינה "חלקה". וזה יחודו וקסמו של המקום ויש להניח שבין השיקולים שעמדו בבחירתו לאירוע הבת מצווה היו גם שיקולים אלה. ברור לכל כי אורח המגיע להתארח במבנה ייחודי כזה צריך לתת יתר תשומת לב להליכותיו, תרתי משמע. צפיות סבירה מביאה בחשבון שאדם לא יפסע לאחור וודאי לא כאשר גבו מופנה אל גרם המדרגות, ולפיכך ככל שביהמ"ש הנכבד יקבע אחריות הרי שיש להביא בחשבון אשם תורם בשיעור מכריע.
באירוע נכחו כ- 25 אורחים שישבו סביב שולחן אחד. המנוחה ישבה בצד המרוחק מגרם המדרגות אך במהלך האירוע הסתובבו האורחים והחליפו מקומות. עובר לקרות התאונה קמה המנוחה ממקומה ממול למדרגות ופסעה אל הצד הקרוב למדרגות, שם עמדה ושוחחה מספר דקות עם מספר אורחים, כאשר גבה מופנה לגרם המדרגות, בתום השיחה פסעה לאחור ונפלה לגרם המדרגות. גרם המדרגות המדובר הינו רחב וניכר לעין. מדובר בגרם מדרגות הכלוא בין שתי קירות, ובין הרחבה עליה הונחו השולחנות לגרם המדרגות הייתה הגבהה ("פודסט") של אבנים רחבות ומוגבהות ברוחב של 15-25 ס"מ. האם ניתן לצפות מאדם מבוגר שיבחר דווקא לעמוד ולשוחח בגבו אל עבר גרם המדרגות במקום צפוף והכול כאשר לצד השולחן הייתה רחבה פנויה ולא הייתה כל מניעה כי ישוחחו שם? לא ברור מדוע בחרה המנוחה לנהל את השיחה דווקא במקום בו בחרה והתביעה נמנעה מזימונו של האדם (קרוב משפחה בשם עופר) עמו, עפ"י הנטען, שוחחה המנוחה בטרם נפלה.
11. באשר לטענת התובעים, לפיה הנתבעת התרשלה בהציבה שולחן בצמוד לגרם המדרגות הנתבעת סבורה כי טענות אלה נסתרו. הוכח כי המרחק בין השולחן לגרם המדרגות היה 120 ס"מ וכאשר אדם יושב נהוג לחשב 60 ס"מ לישיבה ועוד 60 ס"מ למעבר. אין בניסיונות התובעים לנסות ולצמצם את מרחק פסיעתה של המנוחה לאחור, כדי לסייע שכן די בעצם העמידה והפסיעה בגבה לגרם המדרגות כדי לייחס לה אשם תורם בשיעור מכריע.
לטענתן, טענות התובעים הנוגעים לעניינים צדדיים ופרוצדוראליים, הינן בלתי רלוונטיות לענייננו. הטענות כי כביכול למסעדה לא היה רישיון עסק ואישור בטיחות, אינן קשורות לענייננו אלא התנהלותה של המנוחה. לגופו של עניין, הרשויות המוסמכות אישרו, משך שנים רבות, לרבות כחודשיים טרם האירוע הנטען, את הפעלתה של המסעדה, מבלי שדרשו התקנת מעקה. המבנה העתיק שימש למגורים, תעשייה ומסעדות במשך עשרות שנים. ביקרו במבנה עשרות אלפי אנשים ויותר. המבנה פעל במשך כל השנים עם רישיון ואישור בטיחות של העירייה. המסעדות הקודמות לפנינו קיבלו רישיון עסק. בחודש נובמבר 2010, כחודש לפני פתיחת המסעדה, קיבלה המסעדה שקדמה לה במקום רישיון עסק. רישיון עסק כולל גם אישור של מהנדס בטיחות. זאת ועוד, בהתאם לתקנה 32 לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות), התשס"א-2000, אם בעל העסק החדש הגיש בקשה לרישיון או להיתר זמני לעסק הטעון רישיון על פי אותו מספר סידורי בצו שעליו ניתן הרישיון הקודם, יינתן לו היתר זמני לתקופה של 90 יום מיום שינוי הבעלות (ולשנה, אם צורפו ע"י בעל העסק החדש המסמכים המפורטים בתקנה 31) או עד החלטת רשות הרישוי בבקשה, לפי המוקדם. כך שבכל מקרה בעת האירוע הנטען, הותר למסעדה לפעול. במצב דברים זה, כאשר המסעדה פעלה שנים רבות, ואנשי המקצוע המוסמכים לא ראו לדרוש התקנתו של מעקה, לא ניתן להלין על המסעדה ולצפות ממנה לנקוט פעולה מעבר למה שעשתה.
12. הנתבעות מבקשות לדחות את טענת התובעים כי יש להעביר את נטל השכנוע אל הנתבעות בהתאם לס' 38 ו – 41 לפקודת הנזיקין. באשר לס' 38 לפקודת הנזיקין, מדובר בגרם מדרגות רחבות וגלויות היטב לעין, שהמנוחה הייתה בהכרח מודעת לקיומן שכן המנוחה ישבה במשך שעות מולן ויכלה לצפות בכל האנשים העולים ויורדים בהן. המנוחה לא ניזוקה מגרם המדרגות עצמו אלא בשעה שפסעה לאחור, אל עבר גרם המדרגות, כל זאת תוך חריגה מסטנדרט של התנהגות סבירה. לאמור, גרם המדרגות איננו "דבר מסוכן", והוא לא גרם לנזק הנטען. באשר לס' 41 לפקודת הנזיקין, על מנת להעביר את נטל השכנוע, על תובע להוכיח תנאים מצטברים, ורק אם הם מתקיימים, בכוחם להעביר, לכאורה, את נטל השכנוע אל שכמו של נתבע. במקרה הנדון לא עמדו התובעים בנטל זה ולא הוכיחו שלא הייתה להם יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק. להפך.
נטען כי יש לדחות את טענות התובעים להפרת חובות חקוקות. הטענה לא נטענה בכתב התביעה, והיא בבחינת הרחבת חזית אסורה. וכן התקנות אליהם מפנה המומחה מטעם התובעים מתייחסות למעקים בגרם מדרגות ואינם רלוונטיות למקרה שבנדון. מדובר בגרם מדרגות הכלוא בין 2 קירות, ומעקה או מאחז יד בגרם המדרגות לא יכול היה למנוע את נפילתה של המנוחה.
עוד לטענתן, בהתחשב במכלול הנתונים והעדויות הנתבעת לא פעלה ברשלנות וכי התאונה הנדונה לא הייתה ניתנת למניעה ו/או לצפייה מבחינתן. כמו כן אין קשר סיבתי בין היעדרו של המעקה לבין נפילתה של המנוחה, וזאת בשים לב לפסיעתה לאחור. צפיות סבירה אינה מביאה בחשבון שאדם בוגר יפסע לאחור לעבר גרם מדרגות שהוא מודע לקיומו. לחילופין טוענות הנתבעות כי יש לייחס למנוחה אשם תורם בשיעור ניכר וזאת לאור נסיבות התרחשות האירוע וכפי שעלה מהראיות. כאמור התאונה נגרמה בשל כך שהמנוחה פסעה לאחור, לכיוון המדרגות וכפי שניתן להתרשם מהתמונות, מדובר בגרם מדרגות רחב שניתן להבחין בו בנקל, והוא לא נעלם ולא יכול היה להיעלם מעיניהם של משתתפי האירוע המשפחתי, וביניהם המנוחה, עובר לקרות האירוע. עוד נטען כי התנהלותה של המנוחה הייתה רשלנית וחרגה באופן ממשי מסטנדרט התנהגות המצופה מאדם בגיר סביר, ולולא נהגה כך, התאונה המצערת הייתה נמנעת.
דיון והכרעה:
שאלת האחריות
13. לאחר שבחנתי את הראיות והעדויות שנשמעו אני סבור כי יש לקבל את גרסת התובעים לקרות התאונה. המנוחה קמה מכיסאה לברך את האורחים שהגיעו לאירוע כאשר גבה מופנה לצד גרם המדרגות נתקלה עם עקבה בשפת האבן שברצפת המקום, מעדה אחורנית ונפלה לכיוון גרם המדרגות אשר מוביל לקומה מתחת.
גרסה זו חזרה בעדויותיהן הן של הגב' א' א' והן של הגב' א' ר' שנכחו באירוע:
הגב' א' א' (בעמ' 11 לפר'וקול הישיבה מיום 23.6.14 (לשם נוחות הדיון מעתה כל ההפניות לפר'וקול יהיו לפר'וקול הישיבה מיום 23.6.14):
"ת.היא דיברה עם עופר אח של גיסי. לשאלתך הוא לא הוזמן למתן עדות. הם דיברו שניהם, היא קמה לדבר עם אנשים , אמא שלי אשה שמחה, במקום שיבואו אליה היא קמה לברך, הם שניהם נעמדו ליד המדרגות לצד המדרגות אני מסמנת איקס במקום שבו עמדה בתמונה .
התמונה הוגשה וסומנה נ/1.
ש.כמה זמן היא עמדה שם ושוחחה.
ת.כמה דקות.
ש.היא עמדה עם הפנים לשולחן.
ת. כן גם עופר עמד, שניהם עמדו דיברו היא סיימה לשוחח הלכה צעד אחרונה אפילו לא השלימה את הצד נתקלה באבן השפה ועפה לגובה הרצפה, אני ראיתי אותה לוקחת צעד אחורה והיא קלטה שאין משהו שעוצר אותה ושנייה לאחר מכן זה כבר היה...
ש.היא עלתה על הסף.
ת.היא נתקלה.
ש.הסף הוא גבוה מהרצפה.
ת. הוא גבוה ורואים את זה בתמונה משהו כמו 3-4 ס"מ או 5 ס"מ בתמונה אפשר לראות היא אפילו לא השלימה צעד. היא לא הלכה..."
הגב' א' ר' בעמ' 18 לפר'וקול:
"ת.את רואה שהיה איזשהו מרחב והוא קטן.
ש.היא עמדה עם הגב לגרם המדרגות ?
ת.כן. יותר נכון לתהום זה לא מדרגות.
ש.כאשר נכנסתם זה היה שם גם. היה שם גם מדרגות?
ת.נכון. זה בניין אבן היא פשוט עפה ונחתה על אבן מבחינתי זה תהום... "
14. המסגרת הנורמטיבית בגדרה נתחמה עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיפים 35 ו-36 לפקודה והתגבשותה מצריכה בחינתן של שלוש שאלות:
א. האם המזיק חב בחובת על שני היבטיה (זהירות מושגית וזהירות קונקרטית) לניזוק.
ב. האם הייתה הפרה של אותה חובת זהירות.
ג. והאם הפרת החובה היא שגרמה לנזק .
(ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 112) (להלן: "פס"ד ועקנין").
באשר לחובת הזהירות המושגית; כאן נבחנת השאלה העקרונית האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע עפ"י מבחן הצפיות, הבוחן האם האדם הסביר צריך היה צפות את התרחשות הנזק? הבחינה כאן מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי.
חובת הזהירות הקונקרטית גם היא נגזרת ממבחן הצפיות, היינו מסבירות יכולתו של המזיק לצפות את התרחשותו של הנזק בנסיבות הספציפיות (ראה: פס"ד ועקנין). כאשר עוברים לקבוע האם יש חובת זהירות קונקרטית יש לזכור, כי לא כל נזק צפוי (מבחינה פיסית) הוא נזק שיש לצפותו (במישור הנורמטיבי). חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון (ראה: פס"ד ועקנין).
15. ומן הכלל אל הפרט; בנסיבות המקרה שלפנינו, נראה כי לנתבעת הייתה קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המנוחה. כמו כן בחינת המקרה מלמדת כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות ולמעשה התרשלה כלפי התובעת.
לנתבעת כבעלת או מחזיק המקרקעין בו התקיימה מסיבת הבת מצווה יש ללא ספק חובת זהירות מושגית וכן חובת זהירות קונקרטית כלפי המנוחה. היה על הנתבעת לוודא כי המקום פועל על פי דין וכן פועל בצורה אשר לא מסכנת את הלקוחות הבאים בשערי המסעדה. יש לזכור כי הנתבעת היא למעשה המחזיקה במקרקעין בהם הותקנו מדרגות שכפי הנראה טומנות בחובן סכנה בלתי סבירה, בעיקר בזמן עומס של אנשים במקום, וזאת בלא שננקטו כל אמצעי זהירות כדי למנוע הסיכון. בנסיבות העניין צריך היה להתקין מעקות בטיחות, לשים שלטי אזהרה ואולי אף לוותר או לאסור מיקום שולחנות קרוב כל כך לגרם המדרגות, דבר המסכן את האורחים אשר צריכים ממש להצטופף וללכת "עקב בצד אגודל" באזור זה. הסכנה שבתנועת אנשים המהלכים, קמים מהשולחן וכו', במקום כה צפוף וקרוב לגרם המדרגות היורד למטה, חייבת הייתה להיות לנגד עיניי הנתבעת ונראה כי הם לא השכילה לראותה.
16. הנני מקבל את חוות דעתו של המהנדס מר יוסף בר - נוי (להלן: "המומחה") (ראה: ת/5), אשר למעשה לא נסתרה. המומחה קבע בחוות דעתו כי גרם מדרגות אבן פתוח ללא כל מעקה הגנה או אמצעי אחר המונע נפילה לפתח הגרם אל רצפת הכניסה למפלס 2- הינו מנוגד לתקנות התכנון והבנייה התש"ל – 1970 (להלן: "תקנות התכנון והבנייה"). המומחה אף הסיק כי למקום לא היה אחראי לניהול הבטיחות כדרישת תקנות התכנון והבנייה וברור לטענתו כי המקום לא היה בטיחותי ובטוח לנמצאים בו.
זאת ועוד; המומחה צירף תמונות של המדרגות (ראה: ת/6 (תמונות 1 – 6)). המעקה שמצולם בתמונות הותקן לאחר נפילת המנוחה ועל כך אין מחלוקת. מהתמונות עולה בוודאות כי גרם המדרגות מהווה סיכון לבאי המקום. במיוחד כאשר ממקמים שולחנות קרוב כל כך אליו, דבר המסכן את האורחים אשר צריכים ממש להצטופף וללכת "עקב בצד אגודל" באזור זה. הסכנה שבתנועת אנשים המהלכים, קמים מהשולחן וכו', במקום כה צפוף וקרוב לגרם המדרגות היורד למטה, הינה סכנה ממשית ומוחשית. הנתבעת חייבת הייתה להיות זהירה יותר ולצפות כי אירוע שכזה יכול להתרחש.
17. מכל האמור לעיל עולה, כי במקרה שלפני נראה כי הנתבעת לא דאגה לכך שינקטו האמצעים הנדרשים לשמירה על ביטחון האורחים במקום. לא היו ליד המדרגות שלטי אזהרה במקומות רלוונטיים שהזהירו על קיומן של המדרגות (יש שלט אחד על הקיר מעל המדרגות אשר נתלה כנראה לאחר התאונה וכלל לא ברור כמה הוא רלוונטי למיקום ממנו נפלה המנוחה). לא היה מעקה למדרגות והצפיפות באזור של המדרגות הייתה רבה בניסיון "לנצל את השטח" להכנסת כמה שיותר אנשים. באמצעים פשוטים ויעילים, בהם ניתן היה לנקוט, היה ניתן למנוע את התאונה. הנתבעת לא טרחה לנקוט באמצעים פשוטים אלה, ובמחדלה הפרה הנתבעת את חובת הזהירות, המוטלת עליה (ראה: פס"ד ועקנין). הפרה של חובה זו היא הגורם הישיר לאסון שנגרם למנוחה ולתובעים. בכך מתמצה יסוד הקשר הסיבתי הדרוש, שבין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם.
לפיכך הנני קובע כי הוכחה עוולת הרשלנות המיוחסת לנתבעת כלפי התובעים.
אשם תורם
18. הנתבעות טענו כי יש לייחס למנוחה רשלנות תורמת בשיעור משמעותי ביותר, וזאת לאור נסיבות התרחשות האירוע. כאמור התאונה נגרמה בשל כך שהמנוחה פסעה לאחור, לכיוון המדרגות כאשר מדובר בגרם מדרגות רחב שניתן להבחין בו והוא לא נעלם ולא יכול היה להיעלם מעיניהם של משתתפי האירוע המשפחתי, וביניהם המנוחה, עובר לקרות התאונה. האירוע הנטען התרחש כעבור מספר שעות מאז החל האירוע המשפחתי. לאור האמור הנתבעות, סברו כי התנהלותה של המנוחה הייתה רשלנית וחרגה באופן ממשי מסטנדרט התנהגות המצופה מאדם בגיר סביר, ולולא נהגה כך, התאונה המצערת הייתה נמנעת.
שקלתי טענות אלה מצד הנתבעת ואינני מקבלן.
הנתבעת צריכה הייתה להניח כי בין הבאים בשערי המסעדה, אשר מעצם היותה פתוחה לקהל מבקרים רחב מפעוטות ועד זקנים, יהיו אנשים אשר עלולים למעוד ולפול אחורנית. המנוחה פעלה כפי שסועד סביר היה פועל בנסיבות דנן ולא ביצעה כל פעולה חריגה אשר יכולה להוות גורם לנפילתה. לאחר שבחנתי היטב את התמונות שהוגשו (ראה ת/6 תמונות 1 – 6) לא יעלה על הדעת כי על הבאים בשערי המסעדה תוטל האחריות להישמר ולהיזהר פן יפלו "לבור" הנפער שהוא למעשה גרם המדרגות היורד לקומה מתחת. גרם מדרגות היה ללא מעקה או אמצעי בטיחות אחר. לא היה שלט שהזהיר את האנשים והסיכון עצמו הוגבר עקב סידור השולחנות במסעדה, סידור לו אחראית הנתבעת בלבד.
לאור כל האמור, הטענה לאשם תורם נדחית.
מכאן להיקף הנזק;
היקף הנזק:
19.המנוחה כאמור נפטרה ביום 26/04/11, ביום פטירתה הייתה כבת 70 שנים. עיזבונה כולל את יורשיה על פי צו הירושה. מאחר והמנוחה סבלה ממחלות ובעיות רפואיות שהשפיעו על תוחלת חייה גובשה הסכמה, בהסתמך על חוות דעת רפואיות (של פרופ' קרניאלי וד"ר רסין) כי תוחלת הח' של המנוחה לולא התאונה הייתה עד גיל 78.
נזק בלתי ממוני (כאב וסבל וקיצור תוחלת ח'):
20.התאונה גרמה להפיכתה של המנוחה מאישה עצמאית, לאישה התלויה באופן מלא בזולת, ותוך גרימת נזקים בריאותיים קשים ביותר, עד כדי כך שבמשך החודשים האחרונים לחייה (מיום הנפילה ועד ליום מותה) היא לא שבה לביתה והייתה מאושפזת 110 ימים. בנוסף, בתקופה שבין הנפילה לפטירת המנוחה, חלה אצל המנוחה התדרדרות קוגניטיבית קשה; זיכרונה, והתמצאותה נפגעו. המנוחה נאבקה במשך למעלה מארבעה חודשים על חייה בבתי החולים השונים. המנוחה התקשתה לתפקד בכוחות עצמה, לא תקשרה עם סביבתה, סבלה מאי שליטה על הסוגרים, סבלת מליחה שנזלת מפיה, והמראה הפיזי היה קשה מאד לצפייה (ראה: תמונות שצורפו לכתב התביעה ולתחשיב הנזק בהן נראית המנוחה כשהיא מחוברת למכונת חמצן בבית החולים רמב"ם). זאת ועוד; המנוחה נזקקה לטיפול 24 שעות ביממה, נעזרה בחיתול וקטטר, לא אכלה לבד, לא התרחצה לבד, סבלה מסיוטים, פחדים מנפילות וכאבים.
בנוסף לסבל הרב שסבלה המנוחה אין להתעלם מעובדה כי התאונה הביאה לקטיעת חייה בטרם עת. כאמור ביום פטירתה הייתה המנוחה כבת 70 כאשר אילולא התאונה הייתה תוחלת חייה ארוכה ויתכן ואף מעבר ל- 8 שנים עליהם הסכימו הצדדים.
מה אם כן הפיצוי הראוי בראש נזק זה?
בחנתי את טענות הצדדים וכן בחנתי את הפסיקה. כאשר מדובר בפיצויים בגין נזק בלתי ממוני(כאב וסבל), ישנו קושי ממשי בהערכת גובהם; כיצד זה אפשר להעריך, במדויק או אפילו בקירוב, בכסף או בשווה-כסף את הכאב והסבל או את הצער והבושה של אדם שנקטעה ידו או רגלו, או שמהלך על רגליו והדאגה מכרסמת את לבו כי ימיו ספורים עלי אדמות? (ראה: ע״א 70/52 גרוסמן נ׳ ר', פ״ד ו 1242, 1254 ). בכל הנוגע לפיצויים בגין כאב וסבל שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים, ניסה המחוקק בחוק הפיצויים להתמודד עם הקושי בהערכת הנזק על-ידי קביעת נוסחת חישוב אובייקטיבית להערכת הכאב והסבל שנגרמו למי שנפגע בתאונת דרכים, המשקללת את ימי האשפוז ואחוזי הנכות שנגרמו לנפגע, ובכך ביכר שיקולי יעילות, אחידות ומתן סעד מהיר לנפגע, על פני הערכת הנזק הסובייקטיבי שנגרם לנפגע הקונקרטי. הסדר ייחודי זה של חוק הפיצויים, כמובן, אינו חל על ענייננו, ואף נקבע בבית המשפט העליון במספר פס"ד כי אין להקיש ממנו לגובה הפיצויים הראוי בגין כאב וסבל במקרים שהחוק והתקנות אינם חלים לגביהם (ראה: ע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום, פ''ד נח(4) 486, 568 (וכן ראה: עא 9927/06 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו).
21. במקרה הטראגי שלפניי, לאחר שבחנתי את נסיבות אירוע התאונה העדויות והמסמכים הרבים שהוגשו, בהתחשב במצבה של המנוחה בטרם מותה ו– 110 ימי האשפוז, הנני פוסק את הסך של כי הסכום הראוי לעניין כאב וסבל הוא 400,000 ₪.
במקום בו התובע הוא עיזבון של נפגע שקיפח את חייו באירוע, ייקבע פיצוי נוסף בגין קיצור תוחלת ח' בסכום של 10,000 ₪ לכל שנת ח' שקוצרה בתוספת ריבית מיום האירוע (ראה: תא (י-ם) 6012/04 ציון אברג'ל ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (פורסם בנבו, 02.02.2015).
לפיכך, יש להוסיף לסך של 400,000 ₪ בגין כאב וסבל סכום נוסף בגין קיצור תוחלת הח' של עוד כ – 80,000 ₪ ובתוספת ריבית מיום האירוע עד ליום כתיבת פס"ד כ – 84,340 ₪.
סה"כ לראש נזק זה: 484,340 ₪.
פיצויים עונשיים
22. שקלתי האם ראוי מקרה זה לפסיקת פיצויים עונשיים כטענת התובעים ובסופו של דבר הגעתי למסקנה כי אין זה המקרה הנכון לפסיקה כזו משתי סיבות. האחת מהטעם הדיוני ויש לקבל את עמדת הנתבעות כי מדובר בהרחבת חזית אסורה שכן טענה זו לא נטענה בכתב התביעה. הסיבה השניה היא ; שפסיקת פיצויים עונשיים הינה פיצוי חריג השמור למקרים בהם יש כוונה או מעין כוונה בביצוע העוולה; ציינתי בעבר באחד מפסקי הדין (תא"מ 3064-08 פורת נ' זבידאת) כי פסיקת פיצויים עונשים אפשרית בדין הישראלי, אולם היא מהווה סטייה מהעיקרון של החזרת המצב לקדמותו, שכן מדובר הוא בפיצויים שעל המזיק לשלם לניזוק בסכום שאינו משקף הערכה של הנזק שגרם המזיק לניזוק על-ידי עוולה, אלא בא להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנו.
כמדד לפסיקת פיצויים בנזק לא ממוני ניתן לדמות לעצמינו מקל עם שתי קצוות המתאר מצב אחריות בנזיקין כאשר בקצה האחד תימצא עוולת הרשלנות ובקצה השני, התנהגות מכוונת. בהנחה שנסווג את המקרה של תקיפה בקצה האחד של ההתנהגות המכוונת, שיכולה לטעמי לזכות את הניזוק בפיצויי עונשי, הרי שרשלנות סתם תסווג בקצה השני. בין הקצוות, ככל שהתנהגות המזיג תהיה רשלנית בדרגה גבוהה יותר כך יגדל סכום הפיצוי שיגיע לגובה מקסימלי וזאת כתגובה להתנהגות המכוונת שגרמה לנזק.
המקרה שלפנינו הוא טראגי בתוצאתו אולם הוא נמצא במסגרת עוולת הרשלנות הכללית.
לא הוגש כתב אישום כנגד מפעילי המקום ועל כן השיקולים לפסיקת הפיצויים הבלתי ממונים לא היו ברף הנמוך, בשל הרשלנות במעשה ובמחדל חמורים, אולם גם לא חריגה המקרבת לקצה השני של מעשה מכוון.
עזרת צד ג' :
23. לטענת התובעים בטיפול במנוחה היה כרוך לטענת התובעים ב - 2 מטפלים מסביב לשעון, בני משפחתה של המנוחה לא זזו ממיטתה וליווה אותה מיום התאונה ועד ליום מותה. כתוצאה מהטיפול באמם נעדרו מבני המשפחה מעבודתם והפסידו ימי מחלה. לאור כל האמור, מבקשים התובעים פיצוי גלובלי על סך של 150,000 ₪ בראש נזק זה.
24.הנתבעות מנגד עזרת סבורות כי מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות פוזיטיביות ממשיות אשר לא הוכחו במקרה זה, ועל כן טענו לפיצוי באופן גלובאלי. המנוחה הייתה מאושפזת בבתי חולים משך כ-3 חודשים שם סופקו צרכיה במלואם ולא הוכחה נחיצות שהייתם של בני המשפחה, וודאי לא בהיקף הנטען. הרישומים שהתובעים צירפו בנוגע למשמרות הטיפול במנוחה, שנערכו על ידם (ולפיכך יש להתייחס אליהם בזהירות המתבקשת) אין בהם להעיד על נחיצות שהייתם. יתר על כן הרישום סותר את טענתם, שכביכול, שהו לצידה 24 שעות, שכן ביום 24.02.2011 צוין במפורש "לא נשארים לילה יותר". מטבע הדברים ברור מאליו כי התובעים שהו בהיקף כזה או אחר ליד מיטת אימם בתקופת האשפוז וכמקובל ביחסים בין בני משפחה.
זאת ועוד, התובעים טוענים כי בשל העזרה נגרם להם הפסד ימי מחלה וחופשה, אלא שלא הובאו ראיות בתמיכה לטענה ואין בתצהיר התשובות שניתן על ידם כדי לסייע. על אף האמור הנתבעות מציעות לפסוק בראש נזק זה פיצוי בסך של 5,000 ש"ח.
25. בחנתי את טענות הצדדים. כמו כן בחנתי את כלל הראיות שהונחו לפני.
כאמור מיום התאונה ועד ליום מותה נזקקה המנוחה לסיוע אינטנסיבי 24 שעות ביממה. המנוחה לא ביצעה פעולות יומיומיות באופן עצמאי. גם לאחר שחרורה מבית החולים פלימן, עת הוגדרה כסיעודית, נזקקה המנוחה לעזרה מלאה של שני מטפלים ולתוספת חמצן. בדו"ח הסיעוד נרשם כי המנוחה זקוקה לעזרה מלאה ברחצה, הלבשה, העברות, ניידות, אכילה ושתייה. כמו כן, למנוחה לא הייתה כל שליטה בסוגרים ונעזרה במכשיר חמצן קבוע (ראה: ת/8 וכן נספחים לת/1). מהתיעוד הרפואי והתמונות שצורפו לתיק בית המשפט עולה ללא ספק כי המנוחה הייתה במצב סיעודי אשר דרש טיפול אינטנסיבי.
בני משפחתה של המנוחה סעדו אותה וביצועו "תורניות" כפי שניתן לראות במחברת בה תיעדו בני משפחתה של המנוחה את סדר הליווי של המנוחה וכן את תפקודה (ראה: ת/1 נספח 17). בעדותה של הגב' א' א', בתה של המנוחה, היא נשאלה בעניין בעמ' 13 לפר'וקול:
"ת.לשאלת בית המשפט שילמנו בסך הכל 10,000 שקל לבית האבות. אנחנו לא ביקשנו החזר כי זה פרטי .
ש.את מהרגע הראשון טיפלת בהכל.
ת. כן.
ש.את העיקרית בהובלת התביעה.
ת. בטיפול, התביעה זה חלק הכאב.
ש.את באותה תקופה המשכת לעבוד
ת. לקחתי הרבה חופש מהעבודה.
ש.אבל לא שלושה שבועות ברצף?
ת. שלושה שבועות ברצף לא הייתי בעבודה.
ש.יש לך דוח רציפות בעבודה.
ת. צריך להיות לי. אני הייתי איתה כל יום במשך היום ואחים שלי היו איתה בלילה.
ש.אבל את היית בעבודה כמעט כל יום.
ת. לא. ברמב"ם שהיא היתה מורדמת מונשמת היינו שם ביומיים הראשונים וגם הייתי שם בפלימן הייתי איתה כל יום.
ש.אבל בכל האשפוזים לא היה לכם מה לעשות.
ת. היה הרבה מה לעשות. בפלימן אם מגישים לך אוכל בצהריים את לא אוכלת לוקחים את האוכל לא מעניין אותם אכלת או לא אכלת אף אחד לא אומר כלום, אמא שלי היתה סיעודית לחלוטין היא ישבה בכסא שיפוע כדי לא ליפול היה צריך להאכיל לנקות אותה. כל דבר היה צריך להיות איתה פלימן לא נתן את הטיפול שצריך. היה לה סתימה בקטטר זה הגיע לכדי שהיא כאבה לא היתה מדברת אף פעם לא ראיתי את אמי כואבת ככה (העד בוכה) אמא שלי בכתה לאמא שלה שכואב לה, היא היתה מטושטשת היא קיבלה מכה במקום והיא אמרה עדיין שכואב לה, הלכתי לאחיות לחצתי עליהם לטפל הביאו מכשיר הוציאו מהבטן שלה 600 ס"ס של שתן זה יכול היה להתפוצץ לעשות זיהום. (העד בוכה ) מזל שאני הייתי שם ואז אחרי זה שקית השתן היתה מתמלאת. אז היא היתה צריכה טיפול של 24 שעות מעבר לזה שרציתי שהיא לא תהיה לבד שהיא לא בשליטה..."
בשים לב למכלול הטענות נראה לי לפסוק בראש נזק זה על דרך האומדנה. לאור הפגיעה האנושה של המנוחה כתוצאה מהתאונה ומשך זמן אשפוזה הארוך בטרם הלכה לבית עולמה אני סבור כי יש לפסוק בגין ראש נזק זה סכום גלובלי של 50,000 ₪.
תביעת התובע מס' 3 - כמטיב
26. בנוסף לתביעת המיטיבים המפורטת בעיזבונה של התובעת מבקשים התובעים סכום נוסף בסך 15,000 ₪ לכיסוי הוצאותיו של בנה הנוסף של המנוחה, התובע מס' 3, אשר אינו נכלל בעיזבון על פי צו הירושה.
הנתבעות טענו כי מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות פוזיטיביות שלא הומצאו.
התובע מס' 3 לא העיד ואף לא הומצאה כל ראיה להוצאה שנגרמה לו. הטענה הכללית וסתמית, להוצאות תובע זה ללא כל אסמכתא דינה להידחות.
שקלתי את טענות הצדדים; בשים לב לכך שתובע זה השיב בתשובות לשאלון שצורף לת/1 (מיום 16.9.11) והגם שלא העיד ולא הוגשו אסמכתאות בעניינו, מדובר בבן משפחה שללא ספק סייע בנוכחותו ובסיוע לאמו המנוחה ולכן אפסוק לו פיצויי באומדן גלובלי בגין עזרת בן משפחה בסך של 10,000 ₪.
למעלה מהצורך אציין כי הפיצויי לתובע זה למעשה נגרע מאומדן הפיצויי של עזרת בני המשפחה האחרים בסעיף הקודם. שאילו היה נכלל בין יורשי העזבון הייתי פוסק סך זה כסכום נוסף בסעיף הקודם.
תביעת היורשים האחרים כמיטיבים:
27. בני משפחת המנוחה הצהירו בתשובותיהן לשאלון מטעם הנתבעת כי כתוצאה מטיפולם באמם נעדרו מעבודתם והפסידו ימי מחלה וחופשה רבים. בנוסף, מלבד המנוחה, נשאו בני משפחת המנוחה בהוצאות רפואיות שונות. לפיכך, ביקשו פיצוי בסך 50,000 ₪.
הנתבעות טענו כי דרישת התובעים לפיצוי הן בגין עזרת צד ג' במסגרת "תביעת העיזבון" והן בגין הפסד ימי מחלה וחופשה שנגרמו להם, בעקבות הצורך לסעוד את אמם במסגרת "תביעת מיטיבים", הינה דרישה לכפל פיצוי ויש לדחותה. זאת ועוד, מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות פוזיטיביות ממשיות אשר לא הוכחו במקרה זה.
שקלתי את טענות הצדדים והנני מקבל את טענת הנתבעות כי ראש נזק זה במקרה זה יכול ויהיה כפל פיצויי ועל כן אין מקום לפסוק פיצוי נוסף בגין ההוצאות הנטענות.
הוצאות רפואיות והוצאות ניידות
28. הוצאותיה הרפואיות של המנוחה כללו רכישת מזרון נגד פצעי לחץ, מחולל חמצן, בלון חמצן, רכישת תרופות, מוצרי הגיינה, טיטולים וכיוצ"ב. המנוחה ובני משפחתה שילמו עבור חוו"ד פרטית סך של כ - 5,000 ₪. המנוחה אושפזה במרכז גריאטרי "נאות כיפת הזהב" למשך חודש, ושילמה 10,000 ₪. משפחת המנוחה החלה בתהליך של קליטת עובד זר עבורה ולשם כך שילמה אגרה על סך 290 ₪. התובעים לא השכילו לשמור את כל הקבלות, והתיעוד שבידם היה חלקי בלבד. לפיכך, ביקשו לפסוק בראש נזק של הוצאות רפואיות פיצוי גלובלי של 25,000 ₪.
בראש הנזק של הוצאות ניידות התובעים מבקשים פיצוי גלובלי של 10,000 ₪ וזאת בגין הובלתה של המנוחה לביה"ח ממקום האירוע ע"י ניידת מגן דוד אדום, ניודה של המנוחה בין ביה"ח השונים וכו'. גם כאן התובעים לא השכיל לשמור על כל הקבלות.
29. הנתבעות טענו כי את ראשי נזק מיוחדים אלה יש להוכיח באמצעות ראיות פוזיטיביות, ובכללן ראיות שיתמכו בהיקף ההוצאות הנטענות, וזאת לא נעשה. לעניין הוצאות רפואיות, צורפו לתצהירים קבלות בודדות בלבד. טענת התובעים כי כביכול לא השכילו לשמור קבלות נחזית סתמית במיוחד לנוכח התנהלותם כבר מהשלבים המוקדמים ובכלל זה הרישומים ב"מחברת", הצילומים במסעדה ואלה המתעדים את המנוחה מראשית פציעתה ונראה בבירור כי אילו היו להם קבלות מעבר לאלה שצורפו היו דואגים לשמרם ולצרפם.
הנתבעות הוסיפו וטענו שהמנוחה הייתה זכאית לקבל את כל צרכיה בתחום הרפואי, ללא תשלום, מכוח זכאותה עפ"י חוק הבריאות הממלכתי (ראו לעניין זה ע"א 5557/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח'). לנוכח האמור, אין כל מקום ניסיון לגלגל תשלומים נטענים אלה על כתפי הנתבעות. בהקשר זה מעוניינות הנתבעות להזכיר גם כי לפי ס' 28(3) לתוספת השנייה בחוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, מבוטח המוסע לבי"ח באמבולנס של מד"א, זכאי להחזר מלא של ההוצאה תמורת קבלה במקרה שאושפז, והגב' א' אישרה בחקירתה הנגדית כי הם לא נשאו בתשלום למד"א כי המנוחה אושפזה. בנסיבות אלה מציעות הנתבעות לפסוק פיצוי הכולל את התשלום לבית האבות בסך של 15,000 ש"ח.
30. שקלתי את טענות הצדדים. אכן צודקות הנתבעות כי עפ"י פסה"ד בעניין אלחדד (ע.א 557/95, סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח', פ"ד נא (2) 724), יש להוכיח בראיות את ההוצאות הרפואיות, ומשלא הוכח כי הטיפול הרפואי לו נזקקה המנוחה איננו נכלל בסל הבריאות אין מקום לפסוק פיצוי כל שהוא בגין ראש נזק זה. עם זאת, מתוך הנחה כי לתובעים היו הוצאות רפואיות מוגברות בעקבות התאונה ותוצאותיה הטרגיות, הוצאות אשר חלקן לא כוסו ע"י קופת החולים. אפסוק להם פיצוי באומדן גלובלי בגין הוצאות רפואיות סך של 15,000 ₪.
בנוסף; באשר להוצאות בגין ניידות , ברור כי לתובעים נגרמו הוצאות בגין נסיעות לבתי החולים השונים, חניונים, הובלת המנוחה וכו'. לפיכך אפסוק להם פיצוי גלובלי נוסף בראש נזק זה של 5,000 ₪.
סה"כ ; 20,000 ₪ בראש נזק זה.
הוצאות קבורה ומצבה:
31.לטענת התובעים בני משפחת המנוחה נשאו בתשלומים בסך 35,250 ₪ עבור רכישת חלקה והקמת מצבה. כמו כן הוצאותיהם כללו מודעות אבל וכיבוד לאורחים. לפיכך, מבקשים הם סכום גלובלי בסך 45,000 ₪.
לטענת הנתבעות עפ"י החוק התובעים זכאים להחזר הוצאות קבורה ומצבה בלבד ולא בגין רכישת חלקה. זאת ועוד, התובעים זכאים לקבל מהמל"ל דמי קבורה ומענק פטירה וגם אם טרם פנו למימוש זכאותם הרי שעליהם לעשות כן ועל מנת להימנע מכפל פיצוי. לפיכך מציעים התובעים בראש נזק זה פיצוי בסך של 7,500 ש"ח.
בחנתי את טענות הצדדים. אני סבור כי יש לפסוק בראש נזק זה סך של 20,000 ₪.
אובדן שירותי בת זוג:
32. לטענת התובעים הפסיקה מכירה בצורך בפיצוי הבעל בגין הפסד שירותי האישה. זאת ועוד הפסיקה מכירה בידוע בציבור, בכל הנוגע לזכות התלויים המנוח, כ"בן זוג". המנוחה הייתה אישה מסורה שטיפלה בעבודות משק הבית וסייעה רבות לתובע 2. עם מות המנוחה, איבד התובע 2 שירותי המנוחה, ועל כן, הוא זכאי לפיצוי בגין אובדן שירותי אישה, סך כל הפיצוי המבוקש בגין ראש נזק זה הינו 231,240 ₪.
הנתבעות מצדן טוענות כי התובע מס' 2 הינו פנסיונר שמנהל אורח ח' פעיל ועצמאי, שוהה מחוץ לבית בחוף הים ואף מסייע לאחרים בהתנדבות. הנ"ל העיד כי מאז פטירת המנוחה לא הסתייע בעזרה בין בשכר ובין אחרת במשק ביתו. לאחר פטירת המנוחה הוא יזם את יציאתם של הילדים הבוגרים מהבית, והוא עושה הכול בעצמו. באשר להיקף העזרה יש להניח כי בשים לב למצבה של המנוחה במועד הפטירה, למחלות מהם סבלה ולתוחלת הח' שהייתה צפויה לה גם אלמלא התאונה (גיל 78) ומנגד, בשים לב לאורח חייו הפעיל ומצבו של התובע, היקף העזרה שניתן לו ע"י המנוחה, היה מוגבל ומצומצם ממילא, והיה הולך ופוחת בחלוף השנים עם הירידה בתפקודה. לפיכך הנתבעות מציאות לפסוק פיצוי גלובלי, לעבר ולעתיד, בסכום של 30,000 ש"ח.
33. בחנתי את טענות הצדדים. לאור העדויות שנשמעו לפני בנוגע למצבה של המנוחה בטרם התאונה וכן לעניין התנהלות חייהם המשפחתיים והזוגיים של המנוחה והתובע מס' 2 והגעתי למסקנה כי בראש נזק זה יש לפסוק סכום באומדן גלובאלי והסכום שנראה לי ראוי הוא הסך של של 150,000 ₪.
התוצאה
34.אשר על כן הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעים את הסך של 734,340₪.
הסכומים בניכוי התשלום המגיע לתובע מס' 2 בגין אובדן שירותי בת זוג בסך של 150,000 ₪ ולתובע מס' 3 בסך של 10,000 ₪; יחולק בהתאם לצו הירושה של המנוחה מיום 4.1.2012 (צורף לתחשיבי הנזק) דהיינו 1/5 לכל אחד מהיורשים התובעים 4-8.
לסכום זה יש להוסיף הוצאות משפט שיכללו; אגרת בית משפט בסך 1,138 ₪; חוו"ד בטיחות בסך 4,176 ₪; שכר עדים בסך בסך 800 ₪; חוו"ד פרופ' קרניאלי בסך 4,720 ₪ וכל אלה כנגד קבלות/חשבוניות; הסכומים ישאו ריבית והצמדה ממועד תשלומם ועד התשלום המלא בפועל.
בגין איתור תיקים רפואיים ומסמכים, ובהוצאות נלוות לפטירתה של המנוחה (הוצ' צו ירושה) ישלמו הנתבעות סך נוסף (באומדן גלובאלי) של 6,000 ₪ להיום.
כמו כן ישלמו הנתבעים שכ"ט עוד בשיעור של 20% על סכומי הפיצויים בתוספת מע"מ כדין.
הסכומים ישולמו תוך 30 יום.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים
ניתנה היום, י"א אייר תשע"ה, 30 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.
