טענות הנתבעים 3-2 – בית חולים אמריקן מדיקל סנטר וד"ר קלצ'קין
הנתבעים 3-2 טוענים על יסוד חוות הדעת של ד"ר גולן כי לא נפל כל פגם באופן ביצוע הניתוח. הנתבע 3 מציין בתצהירו כי:
"מבדיקתי לאחר הניתוח ניתן לקבוע באופן נחרץ, כי הניתוח הצליח, התוצאות היו טובות, עודפי השומן סולקו, והמראה החיצוני השתפר".
לעניין טופס ההסכמה לניתוח מצטרפים הנתבעים 3-2 לטענות הנתבעת 1. לעניין היחסים בין הנתבעים 3-2 לבין הנתבעת 1 טוענים הנתבעים 3-2 כי הנתבעת 1 אחראית לנזק הנטען, או לפחות לחלקו, משום שהיא פעלה באופן בלתי הולם כדי לשכנע את התובעת לעבור את הניתוח.
דיון והכרעה
8.להלן אתייחס תחילה לטענות הנוגעות לרשלנות בביצוע הניתוח, אחר כך אתייחס לטענות הנוגעות לחתימת התובעת על טופס ההסכמה לניתוח ולהסברים שניתנו לה לגבי הסיכונים הכרוכים בניתוח, ולבסוף אתייחס לסוגיית חלוקת האחריות בין הנתבעים ולשאלת הנזק.
9.רשלנות בניתוח
אין מחלוקת בין המומחים על כך שנכון להיום סובלת התובעת מנכות קוסמטית בשיעור של 10%. עובדה זו מלמדת שתוצאות הניתוח לא היו משביעות רצון. קביעה זו של שני המומחים עומדת בסתירה להצהרת הנתבע בסעיף 10 לתצהירו לפיה: "הניתוח הצליח התוצאות היו טובות, עודפי השומן סולקו, והמראה החיצוני השתפר", אך אין ספק כי במחלוקת זו בין שני המומחים לבין הנתבע 3 יש להעדיף את דברי שני המומחים, שכן להסכמה ביניהם, בשים לב לכך ששניהם מצויים משני עברי המתרס, יש משמעות רבה. אני ער לכך שיש מחלוקת בין שני המומחים לגבי מהות הנכות. כך, בעוד שבחוות הדעת של המומחה מטעם התובעת, ד"ר דביר, נכתב כי מדובר בנכות קוסמטית לצמיתות בשל: "עודפי שומן רבים במותניים, שקעים עמוקים ובולטים לעין בבטן, מעל ומתחת לטבור, בירך ימין שקעים עמוקים...", הרי שבחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעות, ד"ר גולן, נכתב כי מדובר בנכות זמנית הניתנת לתיקון בניתוח, ואשר נובעת מ – "קפלי עור בבטן". ואולם, אין במחלוקת זו כדי לגרוע מההסכמה בין שני המומחים לפיה תוצאות הניתוח לא היו טובות, וכלשון ד"ר גולן: "אני כן מוכן להסכים שהתוצאות לא אלה שהיו מצופות כתוצאות טובות" (עמ' 51 ש' 32-31). אני דוחה, אם כן, את טענת הנתבע לפי תוצאות הניתוח היו טובות.
10.העובדה שתוצאות הניתוח לא היו טובות אינה מעידה בהכרח על כך שהנתבע התרשל. יש לברר האם התוצאות הלא טובות הן פרי פעולה רשלנית של המנתח או שמדובר בסיכון טבעי אשר כרוך בניתוח, ואיננו קשור לפעולותיו של המנתח. המומחה מטעם התובעת קבע בחוות דעתו כי מצבה של התובעת נובע מטעות של הנתבע, אשר שאב כמות גדולה מדי של שומן מגופה. טענה זו לא זכתה למענה של ממש בחוות הדעת של מומחה הנתבעים, אולם מומחה הנתבעים התייחס אליה בעדותו, במסגרתה הוא אישר כי מצבה של התובעת נובע משאיבת יתר של שומן. מפאת חשיבות הדברים אביא את דברי ד"ר גולן כמעט במלואם:
"ש. איך נוצרו התוצאות הלא טובות האלה?
ת. זה גם כתוב בחו"ד. כאשר מבצעים ניתוח לשאיבת שומן שואבים את השומן שנמצא בין העור, קצת מתחת לעור, לבין שכבת השרירים, אם לדוגמא מדובר בבטן. המנתח שולט על כמות השומן שמוציא.
...
... הרופא שולט על הכמויות שיוצאו, אין לו שליטה מעשית על מידת ההתכווצות של העור... כאשר הוא (העור – א.ר.), אינו מתכווץ, אם זה כמויות מאוד גדולות זה מונח כמו שקית, כשהכמות יותר קטנה זה נדבק למקומות, וזה פחות או יותר מה שקרה אצל התובעת.
ש.כ.ה: אתה אומר שזה תוצאות לא יפות, איך מונעים את זה?
ת. אין דרך מוחלטת, כאשר צריך לשאוב ולא יודעים בדיוק, יש שלוש אפשרויות, או שזה יישאב בדיוק, או שיישאב פחות מדי, ואז עושים ניתוח חוזר להוציא, או ששאב יותר מדי ואז יש עודפים של עור.
ש.כ.ה: ופה שאבו פחות מדי או יותר מדי?
ת. בדיעבד שאבו יותר מדי. אבל לא הייתה שום דרך מתמטית, יש לו את הניסיון שלו והערכה של העור וכמו שאמרנו בהתחלה, אנו לא תמיד צודקים, כמו שאמר השופט כהן, לכן הדבר מופיע במפורש בטפסי ההסכמה.
ש. את הסיכון הזה שיישאב יותר מדי, והתוצאה תהיה מה?
ת. יש שאיבה ביתר.
ש. אז מה הסיכון?
ת. יש בעיות בהתכווצות של העור ואז מופיעות גומות וקפלים, כמו שכתוב בטופס ההסכמה.
(עמ' 52 ש' 31-1).
בהמשך עדותו נשאל ד"ר גולן מה שיעור המקרים שבהם מתרחשת שאיבת יתר של שומן, ולדבריו בספרות הרפואית נכתב כי מדובר בסיכון מאוד נפוץ (עמ' 53 ש' 5-4), ואף הוא עצמו ראה: "הרבה כאלה שהייתה שאיבת יתר" (עמ' 53 ש' 11-10). ולבסוף, ד"ר גולן נשאל כיצד קובע המנתח את כמות השומן שיש לשאוב, ומתי יש להפסיק את השאיבה, ולדבריו:
"ת. אין שום שיטה.
ש.כ.ה: מתי אתה אומר להפסיק לשאוב אם לדוגמא אני סטודנט (הכוונה למתמחה שמבצע ניתוח בפיקוחו של מומחה – א.ר.)?
ת. הכול ביחד, לפי העיניים לפי המישוש, אבל גם לפי הידיים, אפשר לראות במגע עם העור כמה נשאר.
(עמ' 53 ש' 16-14).
11.מדברי ד"ר גולן ניתן להסיק שתי מסקנות אפשריות. מסקנה אחת הינה שאין שום דרך לדעת כמה שומן יש לשאוב מגוף המנותחת, ואם כך הדבר אזי דומה כי עצם ביצוע ניתוח לשאיבת שומן משול לסוג של "הימור", וממילא מתעורר ספק האם ראוי בכלל לבצע ניתוחים כאלו. זו מסקנה קיצונית שאיננה נתמכת בדברי המומחים ועל כן יש לדחותה. המסקנה השנייה, הסבירה יותר, הינה שמנתח מנוסה ומקצועי יכול לדעת מתי להפסיק את שאיבת השומן במטרה למנוע תוצאות שליליות דוגמת אלו שנגרמו לתובעת, אלא שגם מנתח כזה לא תמיד מצליח להעריך נכונה את נקודת הזמן שבה יש להפסיק את שאיבת השומן. כמצוטט לעיל, דר' גולן סבור כי במקרה הנוכחי נשאבה כמות גדולה מדי של שומן, ואין לי אלא לקבל את עמדתו בעניין זה, אשר עולה בקנה אחד עם עמדת מומחה התובעת. מכאן ואילך שאלת הרשלנות הינה פועל יוצא של מידת שאיבת היתר של השומן. במילים אחרות, יתכן מקרה שבו המנתח המנוסה חרג אך במעט מכמות השומן שצריך היה לשאוב, ואז יתכן שהמנתח איננו רשלן, אך יתכן מקרה שבו שאיבת היתר הייתה "מוגזמת", ואז ראוי לקבוע כי המנתח התרשל. בקביעת אמת המידה בעניין זה יש להביא בחשבון שעסקינן בניתוח קוסמטי, ואני מקבל את עמדת מומחה התובעת לפיה בניתוחים מסוג כזה גישת המנתח חייבת להיות שמרנית ולא אגרסיבית, במטרה שלא לגרום נזק כלשהו למנותחת. תוצאות הניתוח במקרה שלפניי, כפי שהן משתקפות בתמונות התובעת, מלמדות לטעמי כי לא עסקינן במקרה של חריגה קלה מכמות השומן הנכונה שהיה צריך לשאוב, אלא בחריגה העולה כדי רשלנות. כך קבע מומחה התובעת ואני מאמץ את חוות דעתו. אוסיף למעלה מן הצורך, כי לטעמי משעה שמומחה הנתבעים הודה כי נשאב יותר מדי שומן אזי היה על הנתבעים לשכנע כי מדובר במקרה שבו לא ניתן היה באמצעים סבירים למנוע את שאיבת היתר, אך הם לא הרימו נטל זה וגם מטעם זה אני סבור כי הוכחה רשלנות.
12.לנוכח האמור לעיל נשאלת השאלה מה משמעות העובדה שבטופס ההסכמה לניתוח נכתב כי: "לעיתים השאיבה לא תשיג את התוצאות הרצויות, ו/או שתתבטא בהתכווצות לא אחידה של העור, והופעת גומות או בליטות על פני השטח"? האם עובדה זו פוטרת את הנתבעים מאחריות לנזקים הנגרמים כתוצאה משאיבת יתר של שומן? התשובה לשאלות אלו שלילית. לטעמי, העובדה שסיכונים אלו הוסברו לתובעת והם תואמים את מצבה כיום אינה יכולה לפטור את הנתבע מאחריות, כיוון שמדובר בסיכונים שהתממשו כתוצאה מהתרשלותו של המנתח, להבדיל מסיכונים שהתממשו כתוצאה מריפוי לא תקין של הגוף, אשר איננו בשליטת המנתח. מעדויות המומחים שנשמעו לפניי ניתן להסיק כי קיימות שלוש אפשרויות מעשיות בכל הנוגע לניתוחי שאיבת שומן. המצב הראשון הוא שאדם סובל מעודף שומן קיצוני. במקרה כזה, כאמור בחוות הדעת של ד"ר גולן, ברור כי לאחר שאיבת השומן יוותרו עודפי עור רבים וייתכנו אף הידבקויות של העור לשרירים, דבר אשר יגרום להופעת גומות לקפלים. במצב כזה ראוי לבצע במקביל לשאיבת השומן או לאחריה ניתוח לכריתת עודפי העור (ראו – עמ' 3-2 לחוות דעתו של ד"ר גולן). אין חולק כי לא זה היה מצבה של התובעת. התובעת לא סבלה מהשמנה קיצונית, ועל כן איש לא הזהיר אותה, וגם לא היה צריך להזהיר אותה, כי לאחר שאיבת השומן היא תידרש לעבור ניתוח נוסף. אפשרות שניה, הינה מצב שבו למרות שהמנתח פעל כשורה ושאב כמות סבירה ונכונה של שומן, העור לא התכווץ בצורה יפה ונוצרו גומות או עודפי עור. במקרה כזה ניתן לראות במצב שנוצר התממשות של סיכון מובנה של הניתוח אשר למנתח אין בו יד ורגל, ובהנחה שהמנותחת הוזהרה מפניו, הרי שאין לה עילת תביעה. המקרה השלישי הוא מקרה שבו הגומות ועודפי העור נוצרו כתוצאה משאיבת יתר של שומן. במקרה כזה הסיכון שהתממש נובע מביצוע לא נאות של הניתוח, ועל כן למרות שבטופס ההסכמה לניתוח פורט הסיכון הרי שניתן לבוא בטרוניה למנתח כיוון שהסיכון התממש עקב התרשלותו.
כאמור לעיל, במקרה שלפניי האפשרות שהתממשה בפועל היא האפשרות השלישית, שכן המומחה מטעם הנתבעות הודה בהגינותו כי במקרה דנא בוצעה שאיבת יתר של שומן, ומדבריו עולה כי מנתח מנוסה אמור לחוש מתי להפסיק את שאיבת השומן.
על כן, אין בטופס ההסכמה לניתוח כדי לסייע לנתבעים.
13.הסכמה מדעת – חתימה על טופס הסכמה לניתוח
לנוכח קביעותיי לעיל, שאלת עצם חתימתה של התובעת על טופס ההסכמה לניתוח הפכה לפחות רלבנטית, ועל כן אייחד לה מילים קצרות בלבד. הנתבעים הציגו צילום של טופס הסכמה לניתוח עליו נחזית להיות חתימת התובעת (ראו – הודעת הנתבעות 3-2 מיום 14/07/13). התובעת טענה בסיכומיה כי הטופס אינו קביל כראיה הן בשל העובדה שמדובר בצילום ולא בטופס המקורי, והן משום שהטופס לא הומצא לתובעת בטרם הגשת התביעה יחד עם שאר התיעוד הרפואי. לאחר ששמעתי את העדים אני מאמין לנתבע 3 שהעיד כי החתים את התובעת על הטופס. הטעם לכך הוא שבתצהיר התובעת שנערך לאחר שהומצא לה הטופס כתבה התובעת כך: "יודגש כי טופס ההסכמה עליו חתמתי, לא הומצא לי ע"י הנתבעת במסגרת הרשומות שהומצאו ביום 24/03/09" (סעיף 12 ד' לתצהיר). אמירה זו משתלבת היטב בעדות התובעת אשר לא הכחישה מפורשות כי חתמה על הטופס אלא הסתפקה בטענה לפיה היא איננה זוכרת אם חתמה על הטופס (עמ' 25 ש' 27-6). טענת "חוסר הזיכרון" של התובעת איננה משכנעת לנוכח טענתה לפיה היא דווקא כן זוכרת שבניתוח מתיחת עור הפנים, אשר אותו היא ביצעה בשנת 1997 (ראו- מסמך שכותרתו "מינהל הסיעוד – טופס קבלת חולה לניתוח" אשר צורף לתצהירו של הנתבע 3), כן החתימו אותה על טופס הסכמה (עמ' 26 ש' 16-15). ואולם, כאמור לעיל, העובדה שהתובעת חתמה על טופס הסכמה לניתוח לא יכולה לסייע לנתבעים.
14.היוועצות עם פסיכולוג
ב"כ התובעת טוען כי הנתבעות התרשלו בכך שלא חייבו את התובעת לעבור בדיקה פסיכולוגית בטרם תבצע את הניתוח. טענה זו איננה מקובלת עלי, כיוון שב"כ התובעת לא הוכיח שקיים נוהג כזה בקרב הקהילה הרפואית, הוא לא הוכיח כי קיימת הנחיה כזו של הרגולטורים הרלבנטיים בארץ ובעולם, והוא לא הגיש חוות דעת שתתמוך בטענה שקיים צורך רפואי בבדיקה פסיכולוגית לפני ניתוח קוסמטי. על כן, טענה זו נדחית.
15.חלוקת האחריות ביחסים הפנימיים שבין הנתבעת 1 לנתבעים 3-2
ביחסים שבין הנתבעים לבין התובעת החיוב בפיצויים יהיה יחד ולחוד, ברם שונים הם פני הדברים ביחסים הפנימיים שבין הנתבעים. כאמור לעיל, שוכנעתי כי הרשלנות שהוכחה נוגעת לאופן ביצוע הניתוח. ביחסים הפנימיים שבין הנתבעים אופן ביצוע הניתוח מצוי באחריותם הבלעדית של הנתבעים 3-2. הנתבעים 3-2 טענו כי גם לנתבעת 1 יש חלק בתוצאה המזיקה, כיוון שהיא שיווקה באגרסיביות את הניתוח לתובעת, ובכלל זה השתמשה באחת מעובדותיה אשר עברה ניתוח דומה, כדי להציג בפני התובעת תמונה ורודה של ניתוח קל, פשוט וללא סיכונים, אשר הצלחתו מובטחת. טענה זו איננה יכולה לסייע לנתבעים 3-2 כיוון ששוכנעתי כי גם אלמלא השיווק האמור התובעת הייתה מסכימה לעבור את הניתוח, כפי שעברה שני ניתוחים קוסמטיים נוספים- אחד לפני הניתוח שבו עסקינן ואחד אחריו. אזכיר בהקשר זה, כי בשאלון שמילאה התובעת עם הגיעה לסניף הנתבעת 1 היא רשמה כי היא מעוניינת בשאיבת שומן "ואולי עוד...", וכאשר נשאלה התובעת לפשר רישום זה היא השיבה כי ציפתה שהנתבע 3: "יציע לי כל מיני דברים אחרים בהתאם" (עמ' 23 ש' 1). רוצה לומר, התובעת הייתה להוטה לבצע בגופה ניתוחים פלסטיים כאלו ואחרים מבלי שהנתבעת 1 נזקקה להפעיל עליה שיטות שיווק אגרסיביות. אשר על כן, ביחסים הפנימיים שבין הנתבעים אני קובע כי האחריות המלאה לפיצויה של התובעת רובצת על הנתבעים 3-2.
הנזק
16.הנכות
המומחה מטעם התובעת קבע בחוות דעתו כי התובעת סובלת מנכות קוסמטית בשיעור של 10% בגין קפלי עור ובגין גומות שנוצרו בבטנה של התובעת ובירכיה. המומחה מטעם הנתבעות סבור גם הוא כי התובעת סובלת כיום מנכות בשיעור של 10%, אך לדבריו ניתן לשפר את מצבה של התובעת בעזרת ניתוח לכריתת עודפי העור, אשר כרוך באשפוז של יום אחד והחלמה של 10 ימים, ואשר עלותו מוערכת בסכום של 18,000 ₪. התובעת מסרבת לבצע את הניתוח המתקן, לדבריה בשל: "פחדי כתוצאה מתוצאות הניתוח מיום 08/08/04, וחששי מניתוחים בכלל ומניתוחים קוסמטיים בפרט..." (סעיף 16 ג' לתצהיר התובעת).
17.האם ראוי לחייב את התובעת לעבור את הניתוח המתקן ובכך לשפר את מצבה? הכלל בעניין זה הוא:
"שאין לחייב ניזוק לעבור ניתוח כאשר אין הוא מסכים לכך, אף אם המהלך הומלץ על ידי מומחה רפואי. ואולם סירובו של הניזוק לפנות לפרוצדורה רפואית פולשנית שעשויה להיטיב את מצבו, יכול להילקח בחשבון בעת קביעת הפיצוי המגיע לו, ככל שיש בכך אי עמידה בנטל המוטל על הניזוק להפחית את נזקו (ראו – למשל: ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מה(4)45 (1991); ע"א 9598/05 פלוני נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו) (28/03/07); ע"א 544/10 פלונית נ' עיריית כפר קאסם (פורסם בנבו) (12/03/13)). כלומר, ככל שייקבע שסירוב הניזוק להינתח אינו סביר בנסיבות, עשוי בית המשפט לזקוף החלטה זו לחובתו ולהפחית בהתאם את הפיצוי שייפסק לו"
(רע"א 1367/14 פלוני נ' הפניקס – פורסם בנבו (20/05/14)).
סבירות החלטתו של הניזוק שלא לעבור ניתוח נבחנת, בין היתר, תוך התחשבות במידת הסיכון והכאבים הכרוכים בניתוח לעומת הסיכויים הגלומים בו (ע"א 120/00 יעל נ' בצלאל תק – על 2002 (2) 1125 (2002)).
שיקולים אלו:
"... יוצרים "וקטור" של כוחות הפועלים לכיוונים שונים ואשר האיזון ביניהם מצביע על ההתנהגות הראויה".
(עניין גולדפרב הנ"ל בעמ' 55).
18.במקרה שלפנינו נסיבות המקרה הקונקרטי מחייבות את המסקנה כי יש להביא בחשבון לעניין גובה הפיצויים את סירובה של התובעת לעבור ניתוח מתקן, אשר צפוי לשפר את מצבה. מבחינת הסיכונים הכרוכים בביצוע הניתוח המתקן, מחוות דעתו של דר' גולן עולה כי מדובר בניתוח פשוט ולא מסוכן, המבוצע בהרדמה חלקית באופן אמבולטורי או באשפוז של לילה אחד. אשר לסיכויי הניתוח, מדברי דר' גולן לפיהם התובעת סובלת כיום מנכות זמנית בשיעור של 10% עד לביצוע הניתוח המתקן, ניתן להבין כי לאחר ביצוע הניתוח הנכות תפחת ואולי אף תיעלם כליל. קביעותיו אלו של ד"ר גולן לא נסתרו על ידי מומחה התובעת. על כן אני מאמץ את עיקר מסקנתו של דר' גולן, אך אינני סבור שיש בסיס לקביעה שלאחר הניתוח הנכות תיעלם כליל, כיוון שחלק מן הנכות נוגע למצב הירכיים שכלל לא יטופלו במסגרת הניתוח המתקן. אשר לנסיבות הקשורות בתובעת עצמה; מדובר בתובעת אשר לא נרתעת מביצוע של ניתוחים קוסמטיים מדי פעם. לפי עדותה של התובעת היא ביצעה לפני הניתוח שבו עסקינן ניתוח להרמת עור הפנים בהרדמה מלאה (עמ' 19 ש' 15-8), ולאחר הניתוח שבו עסקינן ביצעה התובעת ניתוח להקטנת החזה (עמ' 19 ש' 25-24). מן הראיות עולה כי התובעת גם איננה חוששת במיוחד מן הסיכונים הכרוכים בביצוע ניתוחים קוסמטיים. זאת אני למד הן מן העובדה שאת הניתוח בו עסקינן ביצעה התובעת למרות שבפגישתה הראשונה עם הנתבע 3, היא ציינה בפניו כי היא לא הייתה מרוצה מתוצאותיו של ניתוח מתיחת עור הפנים שעברה מספר שנים קודם לכן (ראו – נ/2), והן מן העובדה שלאחר הניתוח בו עסקינן היא ביצעה ניתוח קוסמטי נוסף.
19.התובעת טוענת כי היא חוששת לבצע ניתוח נוסף בשל חששותיה "מניתוחים בכלל ומניתוחים קוסמטיים בפרט" (סעיף 16ג' לתצהיר התובעת), וזו גם הסיבה בשלה היא דחתה את הצעת הנתבעת 1 לעבור ניתוח מתקן. טענה זו אינה משכנעת כלל ועיקר. כפי שציינתי לעיל, ההיסטוריה הניתוחית של התובעת מלמדת שהיא איננה חוששת מניתוחים. כמו כן, העיון במוצגים נ/3-נ/5 אשר מתעדים את המשא ומתן שהתנהל בין הצדדים בעניין האפשרות של ניתוח מתקן, מלמד כי סירובה של התובעת לניתוח מתקן לא נבע מחשש אלא ממחלוקת כספית בנוגע למימון עלות חדר הניתוח (ראו – מכתבה של התובעת אל הנתבעת 1 – נ/4, המסתיים במילים: "אבקש לעבור תיקון באופן דחוף ומידי וכל העלויות תישא מרפאת אמריקן לייזר והפעם יהיה תיקון לשביעות רצוני").
20.התוצאה היא, אם כן, שיש להתחשב לעניין הנזק בסירובה של התובעת לבצע ניתוח מתקן ומאידך יש להביא בחשבון שאם התובעת הייתה עוברת את הניתוח המתקן אזי מדובר בהוצאה בסך של כ-18,000 ₪. לצורך חישוב הפיצויים אניח כי אם התובעת הייתה מבצעת את הניתוח המתקן אזי נכותה הייתה פוחתת במחצית ועומדת על שיעור של 5% בלבד, וזאת מן הנימוקים שהובאו לעיל בסעיף 18 לפסק הדין.
21.המומחה מטעם התובעת קבע כי התובעת סובלת גם מנכות בשיעור של 40% לפי סעיף 20ד' לתקנות המל"ל. ואולם, בחקירתו הנגדית של המומחה התברר כי לקביעה זו אין כל בסיס. סעיף 20ד' מתייחס למצב שבו אדם סובל מאבנטרציה, קרי – בקע בשרירי הבטן דרכו נדחקים החוצה האיברים הפנימיים (עמ' 7 ש' 29-25). המומחה מטעם התובעת אישר כי התובעת איננה סובלת מאבנטרציה (עמ' 7 ש' 30), והוא גם התקשה, בלשון המעטה, להסביר במה דומה מצבה של התובעת למצבו של אדם הסובל מאבנטרציה, שהרי גם מומחה התובעת אישר כי אין פגם בשרירי הבטן של התובעת (עמ' 8 ש' 26-8). אשר על כן, הטענה בדבר נכות נוספת של 40% נדחית מכל וכל. התוצאה היא, אם כן, שחישוב הפיצויים יבוצע על בסיס נכות קוסמטית צמיתה בשיעור 5% בלבד.
22.נזק לא ממוני
לתובעת נכות קוסמטית בשיעור של 5% בלבד. לצורך קביעת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני אין מקום להסתמך על הצילומים שמתארים את מצב התובעת כיום, כיוון שכאמור לעיל, עלי להביא בחשבון שהיה על התובעת לבצע ניתוח מתקן שהיה משפר משמעותית את מצבה. מנגד, בקביעת גובה הפיצוי יש להתחשב בכך שמדובר בתובעת שמראה גופה חשוב לה, ומכאן עוגמת הנפש שנגרמה לה עקב תוצאות הניתוח. טענות התובעת בדבר השינוי לרעה שחל ביחסים האינטימיים עם בעלה אינן משכנעות שכן התרשמתי שהתובעת ובעלה הגזימו מאוד בעדויותיהם בעניין זה. כמו כן, יש לזכור כי אין שום עדות לטיפול נפשי, אישי או זוגי, אשר לו נזקקה התובעת לאחר הניתוח בשל הרעה ביחסיה עם בעלה.
בקביעת גובה הפיצוי יש גם להביא בחשבון שמדובר בנכות קוסמטית נמוכה, אשר אין לה השלכות תפקודיות. אכן, אין לזלזל בנכויות קוסמטיות, שכן אלו משפיעות על מצב רוחו של הנפגע, ברם אין להפריז במשמעותן, שכן יש לזכור כי גם אדם הסובל מנכות תפקודית בשיעור של 5% מתייסר לא פחות ביודעו, למשל, כי כושר עבודתו ויכולתו לבצע את עבודות הבית השונות פחת. במילים אחרות, בהעדר נימוק טוב, כגון צלקות מכוערות במקום בולט וכד' אינני רואה מקום לפסוק למי שסובל מנכות קוסמטית פיצוי גבוה יותר בגין נזק לא ממוני, מאשר למי שסובל מנכות אורתופדית באותו שיעור. ולבסוף, אזכיר כי במקרה שלפניי הנכות הקוסמטית באה לידי ביטוי בחלקי גוף אשר אינם גלויים לעין כל העת. אשר על כן, לאחר שהבאתי בחשבון את כל השיקולים דלעיל אני פוסק לתובעת בגין נזק לא ממוני פיצוי בסך של 30,000 ₪ נכון להיום.
23.הוצאות ניתוח מתקן
לנוכח האמור בחוות דעתו של ד"ר גולן אני פוסק לתובעת בראש נזק זה סך של 18,000 ₪ נכון להיום.
24.הפסד שכר לעבר
התובעת לא הציגה כל ראיה להפסד שכר שנגרם לה עקב האירוע. התובעת לא הגישה תלושי שכר ממקום עבודתה בזמן הניתוח, אלא רק תלושים משנת 2012 ואילך. על כן, בראש נזק זה לא אפסוק לתובעת דבר.
25.הפסד כושר השתכרות
לתובעת לא נגרמה נכות תפקודית אלא קוסמטית בלבד. הנכות הקוסמטית היא בשיעור נמוך שאיננו יכול להשפיע השפעה של ממש על כושר ההשתכרות. התובעת ילידת 1953 ובמועד הניתוח היא הייתה בת 51 לערך. בגיל כזה כבר כתבה התובעת את "סיפור חייה", ולכן מאחר שלא הוכח כי היא עבדה אי פעם בתחום שבו יש חשיבות עליונה למראה החיצוני של הגוף, אין להניח שהשתכרותה בעתיד תהא תלויה במראה החיצוני של גופה, מה גם שכפי שציינתי לעיל הנכות מתמקדת בחלקים של הגוף שאינם גלויים בדרך כלל. אשר על כן, גם בראש נזק זה אינני פוסק לתובעת דבר.
26.פגיעה באוטונומיה
גם בראש נזק זה לא אפסוק לתובעת דבר כיוון ששוכנעתי כאמור לעיל כי היא חתמה על טופס ההסכמה לניתוח אשר פירט את הסיכונים הכרוכים בניתוח. כמו כן, מאחר ועסקינן במקרה בו אירעה התרשלות בניתוח עצמו אשר גרמה לנזק הרי שאין מקום לפסוק פיצוי נפרד בראש נזק זה (ראו – גישת כב' השופט עמית בע"א 1303/09 קדוש נ' ביקור חולים – פורסם בנבו (5/3/12); ת"א (מחוזי י-ם) מורלי נ' מדינת ישראל – פורסם בנבו (18/8/13)).
27.עזרת הזולת לעבר ולעתיד
מדובר בנכות קוסמטית נמוכה ועל כן לא שוכנעתי כי התובעת נזקקה לעזרת הזולת. לכן לא אפסוק לתובעת דבר בראש נזק זה.
28.ניידות
גם בראש נזק זה לא אפסוק לתובעת דבר כיוון שאין כל ראיה להוצאות ניידות שנגרמו לתובעת עקב הניתוח.
29.החזר עלות הניתוח
בעניין זה התובעת לא דרשה דבר בסיכומיה או בתחשיב הנזק שלה.
30.סוף דבר
לאור כל האמור אני פוסק כי על הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 48,000 ₪ בצירוף אגרת המשפט והוצאות המומחה מטעם התובעת, לפי קבלות שיוצגו. כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.
ביחסים שבין הנתבעת 1 לבין הנתבעים 3-2, אני קובע כי על הנתבעים 3-2 לשאת במלוא הנזק וההוצאות, אך אינני עושה צו להוצאות לטובת הנתבעת 1.
ניתן היום, י"א אייר תשע"ה, 30 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.