הנאשמים 1, 2 ו- 3, חברת לב האצולה בע"מ, א.ב.ד.ל. וי.ב.א.ס., הודו והורשעו במסגרת הסדר טיעון ביום 30.06.2013 בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום. הסדר הטיעון גובש לאחר הליך גישור בין הנאשמים 1, 2 ו- 3 לבין המאשימה, אשר התנהל בפני כבוד השופט זכריה ימיני ,ואשר בסיומו הגיעו להסדר הגישור כדלקמן:
"1. הנאשמים 1, 2 ו- 3 יודו בעובדות כתב האישום כפי שמופיע באישום הראשון, יורשעו ויטענו בטיעון חופשי לעונש בפני כב' השופטת קמיר וייס.
- הנאשמים 1, 2 ו- 3 יפסיקו את השימוש במקרקעין וכל שימוש חורג אחר ויאסר עליהם לבצע כל שימוש חורג במקרקעין. הפסקת השימוש ואיסור השימוש יכנסו לתוקף בתום 24 חודשים שתחילתם ביום 20.5.13 וסופם ביום 19.5.15.
- התנאי לדחיית הכניסה לתוקף של הפסקת השימוש ואיסור השימוש הוא שלנאשמים 1, 2 ו- 3 יהיה את כל האישורים הנדרשים לצורך הוצאת רשיון עסק למעט אישור הועדה המקומית לתכנון ולבניה".
נאשם 4, ח. ב.א. ס. הודה והורשע במסגרת הסדר טיעון ביום 29.09.2013, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן.
כתב האישום וכתב האישום המתוקן ייחסו לכל הנאשמים עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, עבירה על סעיפים 145, 156 א', 204(א)(ג), 208 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה – 1965 (להלן: החוק), ובייחס לנאשם 2 יוחסה גם עבירה על סעיף 253 לחוק.
לנאשם 3 יוחסה במסגרת אישום שני עבירה של אי קיום צו בית משפט לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה – 1965, והוא הודה והורשע בה ביום 30.06.2013.
על פי העובדות המפורטות בכתב האישום עולה כי הנאשמת 1 היא חברה העושה שימוש, לצורך עריכת אירועים, במבנים ששטחם הכולל כ – 3,050 מ"ר, המצויים ברחוב ירקונים 67, פתח תקווה והידועים כחלקות 15, 51 ו – 52 בגוש 6349 או חלק מהן (להלן - גן האירועים).
שטח חלקה 15 הנ"ל הינו 16,678 מ"ר, שטח חלקה 51 הינו 7,328 מ"ר ושטח חלקה 52 הינו 7,348 מ"ר, והן מצויות במרחב התכנון של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקווה (להלן - המקרקעין).
נאשם 2 הינו מנהל פעיל של נאשמת 1 ובעל המניות היחיד בה.
נאשם 3 הינו הבעלים של חלקה 15 , ונאשם 4 הינו הבעלים של חלקה 52.
הנאשם 3 מתגורר במקרקעין במבנה ששטחו כ- 120 מ"ר מתאריך שאינו ידוע למאשימה.
על המקרקעין חלה תכנית מתאר מקומית פת/2000 אשר פורסמה למתן תוקף בי.פ 4004 מיום 14.05.1992 ולפיה המקרקעין מיועדים לשימוש חקלאי.
כן חלה על המקרקעין תכנית מתאר מחוזית תמ"מ 21/3 אשר פורסמה למתן תוקף בי.פ 5236 עמוד 284 ביום 12.11.2003 המגדירה את המקרקעין כאזור נחל וסביבותיו.
תמ"מ 21/3 קובעת, כי יש צורך להכין לכל אחד מחמשת הנחלים אליהם מתייחסת התכנית, וביניהם נחל הירקון, תכנית מתאר מחוזית חלקית ונפרדת ושבה יקבעו יעודי הקרקע המותרים.
עד לאישורה של תכנית מתאר חלקית כאמור, השימושים המותרים באזור נחל וסביבותיו הם אלה המותרים באזור חקלאי/נוף כפרי פתוח.
השימושים פורטו בסעיף 7.5 לתקנון התכנית: חקלאות, מתקני ספורט ונופש, שטחים פתוחים, ייעור, נופש, תיירות, חניונים, דרכים וחניות, מסעדות ומזנונים, מתקני תשתית, תחנות תדלוק.
ביום 30.4.2008 פורסמה בי.פ. מס' 5798 תמ"מ 10/3 תכנית מתאר מחוזית חלקית למרחב נחל הירקון. ע"פ תמ"מ 10/3 ייעודם של המקרקעין הינו שטח חקלאי מיוחד.
מטרתה של התכנית, בין היתר, לשמר משאבי טבע ונוף לאורך נחל הירקון לטובת הציבור הרחב. מרבית שטח התכנית הוגדר כשטח חקלאי מיוחד כדי לשמור על האופי החקלאי הפתוח של האזור כחלק מפארק הירקון, אשר יהווה ריאה ירוקה שלא איזור המרכז הצפוף.
המקרקעין אף הוכרזו כקרקע חקלאית מתוקף סמכותה של הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים על פי סעיף 5 לתוספת הראשונה לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה – 1965, בי.פ. 4946 ביום 26.12.2000.
במעשים המתוארים לעיל, עשו הנאשמים שימוש חורג במקרקעין ללא היתר כדין, כשהשימוש טעון היתר לפי דין.
השימוש החורג החל על ידי נאשם 3 בשנת 1987, ועל ידי נאשמים 1 ו – 2 בשנת 2004 לערך. הנאשמים הואשמו בכך שבמהלך חמש השנים שקדמו להגשת כתב האישום ביצעו עבירה של שימוש חורג.
מאחר והנאשמים ממשיכים לבצע את עבירת השימוש, ביקשה המאשימה להאשים ולהרשיע את הנאשמים גם בגין התקופה שלאחר הגשת כתב האישום וזאת עד למועד הפסקת השימוש בפועל.
במסגרת האישום השני אשר יוחס לנאשם 3 בלבד פורטו העובדות הבאות:
ביום 13.01.1999 הורשע נאשם 3 על פי הודאתו, בתיק פלילי 1837/96 בבית משפט השלום בפתח תקווה, בעבירה של שימוש חורג במקרקעין על פי סעיף 204 (א) (ב) (ג) לחוק, בגין הפעלת גן אירועים במקרקעין, ונדון לקנס. כמו כן, הוצא נגדו צו האוסר שימוש חורג במקרקעין, אשר נכנס לתוקף החל מיום 01.10.99.
בחמש השנים שקדמו להגשת כתב האישום דנן, המשיך הנאשם 3 לעשות שימוש במבנים הנ"ל, כמתואר באישום הראשון לעיל בעצמו או על ידי מסירת השימוש בהם לאחרים, תוך הפרת הצו שהוצא נגדו.
הטיעונים לעונש:
באת כוח המאשימה טענה לעונש:
תיארה את נסיבות המקרה, המדובר בגן אירועים שמשתרע כ- 3050 מ"ר, המוגדר כקרקע חקלאית מוכרזת, כאשר 1700 מ"ר הינו שטח בנוי. הנאשמים ישבו בשטח זה שנים רבות, על אף ידיעתם על אופי השטח כחקלאי, והפעילו גן אירועים בניגוד לחוק.
תוכנית תמ"מ 3/21 פורסמה למתן תוקף בשנת 2003, הגדירה את המקרקעין כאזור נחל וסביבותיו.
נאשמת 1 ונאשם 2 נמצאים במקום משנת 2004, ונאשם 3 משנת 1987. ביחס לנאשם 4, אין למאשימה מידע מדויק.
נאשם 3 מתגורר בצמוד לגן האירועים בבית שגודלו כ-120 מ"ר, וזאת על אף העובדה כי מגורים בשטח זה אסורים. הדגישה, כי נאשם 3 ידע גם ידע כי השימוש הנו אסור, מאחר שהועמד לדין ב-1996, והורשע ב-1999 על פי הודאתו, בעבירה של שימוש חורג במקרקעין. בעקבות הרשעתו הוצא כנגדו צו האוסר שימוש חורג במקרקעין, אשר נכנס לתוקפו החל מיום 1.10.99.
בניגוד לצו ותוך הפרתו, ממשיך נאשם 3 לעשות שימוש בשטח, תוך שהוא יודע כי הוא מפר את החוק, וזאת במשך תקופה ארוכה.
עוד ציינה, כי נאשם 3 מקבל דמי שכירות מהשימוש החורג, בשיעור שאינו ידוע למאשימה, ואף ככל שטענת בא כוח הנאשם 3 הנה נכונה (דמי שכירות בגובה 10,000$) הרי שמדובר בסכום נכבד, המהווה טובת הנאה גדולה למשך שנים, אשר צמחה לנאשם 3 מהמקום, ומהפרת הצו השיפוטי.
המאשימה הדגישה כי מדובר בעבירה חמורה, החותרת תחת שלטון החוק.
ציינה כי טענת נאשם 2 בדבר אי בדיקת המצב המשפטי של השטח הנה טענה מפוקפקת, ואף בהנחה כי נכונה, הרי שמדובר ברשלנות חמורה מצדו ועל אי הבדיקה יכול להלין על עצמו בלבד.
הדגישה כי מהרגע בו ביקר המפקח מהיחידה הארצית לפיקוח על הבנייה ב-09/2009, וודאי שהיה נאשם 2 מודע לאיסור, וכי מדובר בתקופה של כ-4 שנים שחלפו מאז.
הוסיפה כי לעניין חומרת העבירות אין להיתלות בתמ"מ 3/10, שייתכן ותאפשר בעתיד להקים גן אירועים, כדי להפחית מחומרתן. הדגישה כי לא מדובר בתוכנית שניתן להסתמך עליה, מאחר שמדובר בתוכנית שדורשת הליך תכנוני מורכב, הצפוי להימשך שנים רבות.
באשר לנאשמים 1 ו- 2 ציינה כי אין לקבל את טענתם שהפעלת העסק אינה מקנה להם טובת הנאה, היות שהעסק מפסיד כל שנה, מאחר שהעובדה בשטח היא שהנאשם 2 מתעקש להמשיך ולהפעיל את העסק ולהחזיק בו ואף להשקיע בו הלוואת בעלים בסכום שמעל 700 אלף ₪ דבר שלטענתה יש בו ללמד אף על חוסנו הכלכלי של נאשם 2.
עוד הזכירה המאשימה את חומרת העבירות והיותן "מכת מדינה", וכן שהעבירה בה הורשע נאשם 3 – הפרת צו שיפוטי – היא עבירה חמורה עוד יותר, והפנתה לפסיקה.
אשר למתחם הענישה המבוקש עמדה המאשימה על שיקולי הרתעה, וציינה כי בתיק זה הוסכם שלא לבקש מאסר על תנאי, ולכן מבוקש כי יוטלו על הנאשמים התחייבויות גבוהות שלא ימשיכו לעבור את העבירות בהן הורשעו.
טענה כי מתחם העונש ההולם לגבי נאשמת 1 בנסיבות המקרה הוא קנס בין 200 אלף ₪ לבין 450 אלף ₪, ועתרה לעונש ספציפי של קנס בסך 350 אלף ₪.
לגבי נאשם 2, טענה כי אין המדובר בבעלים אלא בשוכר ולכן מתחם הענישה הראוי לגביו הוא קנס בין 50 אלף ₪ לבין 150 אלף ₪. במקרה זה, המאשימה עתרה לעונש של קנס בגובה 100 אלף ₪.
באשר לנאשם 3 אשר משתמש במקום במשך שש וחצי שנים מחודש פברואר 2007, טענה כי מתחם הענישה במקרה זה הוא בין 150 אלף ₪ לבין 350 אלף ₪. נאשם 3 הפר את הצו השיפוטי, הפיק טובת הנאה גדולה ולכן הנסיבות מצדיקות ענישה הקרובה לרף העליון, ולכן עתרה להשית עליו קנס בגובה 300 אלף ₪.
לגבי נאשם 4, היות שאין בידי התביעה מידע האם קיבל דמי שכירות אם לאו, יצאה מנקודת הנחה שקיבל, אך מוכנה להסתפק בקנס ברף נמוך ביותר בגובה 15 אלף ₪ עקב נכותו.
התביעה הפנתה למקבץ פסיקה התומכת לגישתה בעמדתה (ת/1 – ת/5).
בא כוח נאשמים 3 ו- 4 טען לעונש:
עתר להקלה בעונשם של הנאשמים היות והמבנים נבנו עוד בשנת 1990 ותוכניות המתאר הינן מאוחרות יותר, הוגשה בקשה לשימוש חורג ונאמר לנאשמים שאין התנגדות לאישור הבקשה, והומלץ לאשר שימוש חורג עד סוף 1994. הייתה טעות של הועדה המקומית לתכנון ובניה, ובשנת 1994 הותר שימוש חורג מטעם הוועדה המקומית לחמש שנים נוספות בתנאי לפתרון ביוב ואישור איכות סביבה.
הוגשו: מכתב מלשכת מהנדס העיר פ"ת מיום 27.02.1992– נ/6
מכתב מאת המתכננת הסביבתית של עיריית פ"ת למנהלת אגף רישוי ומנהלה לגבי בקשה לאישור שימוש חורג – ת.ב. 9532: כי אין להם התנגדות לאישור הבקשה – נ/7
מכתב לנאשם 3 מיום 14.01.1993 ביחס לבקשה לאישור שימוש חורג בו הומלץ לאשר – נ/8.
החלטת הועדה המקומית מיום 11.12.1994 להמליץ על שימוש חורג ל- 5 שנים – נ/9.
ציין כי כתב האישום בגין שימוש חורג אשר הוגש בשנת 1999, הוגש מטעם הוועדה המחוזית, בטענה כי הוועדה המקומית אינה מורשית לתת אישורים. צו סגירה הוצא כנגד העסק ביולי 2001.
מיד לאחר הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לשימוש חורג – נ/10 (בקשה בה הוחלט על המלצה לאשר שימוש חורג לגן אירועים). ההמלצה נשלחה לוועדה המחוזית – נ/11 (מכתב מיום 27.06.1999).
צו הסגירה המנהלי שהוצא למקום בוטל על ידי ראש עיריית פתח- תקווה ומנהל השפ"ע - נ/12. לאור זאת ובהתאם לתמיכה מצד העירייה, פעלו הנאשמים לקראת רישיון עסק, שבעקבותיו נדרשו לבצע שיפוצים ובנייה מאסיבית לפי דרישות כיבוי אש - נ/12. רישיון עסק ניתן לנאשמים בשנת 2001, והוגש גם אישור ביקורת כיבוי אש משנת 2004 – נ/13.
ביחס לנסיבותיו האישיות של נאשם 3, הדגיש כי יש לשקול לקולה שאין המדובר באדם שמצבו הכלכלי איתן, היות שמרוויח 20,000 ₪ נטו לערך בחודש מהם אף דואג לאחיו, נאשם 4 שנכה בשיעור 80%. ציין כי מדובר באדם המקבל ומוציא חשבוניות מס כדין, משלם מע"מ, ומס הכנסה. הדגיש כי הנאשם 3 הוא המפרנס היחיד בבית, כאשר יש לו אישה ושלושה ילדים. נאשם 3 הוא בעל דירה יחידה בה מתגורר בסמוך לעסקו. תיאר את מצבם הבריאותי של בנו וביתו של נאשם 3 אשר עברו ניתוחים לתיקון מומים בלב והגיש קובץ מסמכים רפואיים נ/14.
הוסיף וציין כי הקנס לו עתרה התביעה הנו חמור ביותר עבור נאשם 3, ועותר לכך שהקנס לא יעלה על סכום 20,000 ₪.
ביחס לנאשם 4 טען כי יש לשקול לקולא את מצבו הבריאותי שהינו אדם נכה מזה שנים בצורה קשה, נקבעו לו 80% נכות, ויש לו מחלת ניוון שרירים הגיש מסמכים מהמוסד לביטוח לאומי להעיד על הנכות - נ/5. יצוין כי ניתן היה להתרשם מנכותו של הנאשם 4 באולם.
עוד ציין כי לנאשם 4 אין כל חוזה שכירות והוא לא קיבל טובת הנאה במישרין או בעקיפין או כל סוג של תקבול אחר. הדגיש כי נאשם 4 ירש את הקרקע מאביו, ובאותה העת היה המבנה בנוי עם חריגה לתוך חלקה 52, בלא שהנאשם 4 היה מודע לכך שמדובר בשימוש חורג.
הדגיש כי רף הענישה אותה הציגה התביעה ביחס לנאשם 4 הנו גבוה מידי, מאחר ומדובר בפגיעה באדם שמתוקף מצבו הבריאותי, לא היה יכול לדעת ולהגן על זכויותיו ועתר לענישה פחותה בדמות קנס נמוך מאוד.
בא כוח נאשמים 1 ו- 2 טען לעונש:
עתר להקל בעונש היות שהנאשם 2 אשר חיפש לעצמו מקור פרנסה, מצא במקרקעין נשוא כתב האישום גן אירועים מוזנח בשם "האוכף" שהיה מיועד לבני העדה האתיופית, וגם כיום אין מדובר במקום מפואר או באחד הגנים המובילים בארץ, והפנה לתמונות המופיעות בת/6.
הנאשם 2 שיפץ את המקום במיטב כספו והביאו לכדי גן אירועים מהדרגה הנמוכה שמיועד למגזר הדתי.
עוד ציין כי יש לשקול לקולא שאין זה אחד מאותם מקרים בהם יש פגיעה תכנונית קשה עם בינוי רחב היקף בשטח חקלאי פתוח, עם היבטים של פגיעה בבטיחות, שלום הציבור והכל למטרת רווח כלכלי עצום. ביקש להזכיר כי לנוכח תמ"מ 10/3 המצוין בסעיף 12 לכתב האישום הפגיעה התכנונית אינה קשה, והראה כי בדף השימושים בתמ"מ 10/3 כתוב מפורשות גן אירועים – נ/17.
בנוסף טען כי נאשם 2 הגיע לתוך מצב תכנוני קיים שבו הובטח לו אופק תכנוני, הוצגו לו מסמכים שמעידים על כוונה לאשר שימוש חורג למקום ולכן רשאי היה להסתמך על המצגים שהוצגו לו, שכללו מסמכים של הועדה המקומית וכן על הליכי תכנון רחבים יותר אשר הסתיימו בתמ"מ 3/10.
ביחס למצבו הכלכלי של נאשם 2 טען כי אין מדובר באדם שהוא עתיר נכסים, אלא באדם שהשקיע את כל רכושו לצורך שיפוץ המקום. גר בדירה קטנה בבני ברק ונטל הלוואה בנקאית גדולה לצורך מימון ההשקעה. מצא עצמו לכוד בעסק עם ההשקעה הראשונית וההשקעה בשיפוץ, כך שהוא חייב להמשיך ולהפעיל את העסק על מנת לנסות ולהחזיר את ההשקעה רק על מנת שלא יקרוס כלכלית לחלוטין.
במטרה לאבחן את הפסיקה שהובאה מטעם המאשימה הפנה לעתירה מנהלית (ת"א) 2419/06 – נ/16.
ציין כי בסמוך למועד הגשת כתב האישום בתיק זה הייתה תוכנית נוספת לקבל שימוש חורג – נ/18, וכן במקרה זה אין סכנה לשלום הציבור כי למקום יש אישורי כיבוי אש, יש אישורי תברואה, יש אישור שהושג פתרון לשפכים, יש תכנית בטיחות שאושרה, יש אישור למתקנים חשמליים, יש אישור מהנדס חשמל. הוגש אישור הוצאת רישיון עסק – נ/19.
עוד ציין כי אף ההסכמה למתן אורכה מלמדת שאין מדובר במקרה חמור, ולכן עתר לענישה בהתאם.
הגיש פסיקה נוספת - נ/20 - בה נפסקו קנסות של 15 אלף ₪ במקרים שכללו אף עבירות בנייה שלא קיימות במקרה דנן, ואוזכרו פסקי דין בהם נפסקו עונשים נמוכים אף יותר.
באשר לנסיבותיהם האישיות של נאשמים 1 ו- 2 טען כי יש לשקול לקולא את היות העסק הפסדי כעולה ממסמכים נ/1 – נ/4, לפי אישור רואה החשבון החברה מצוייה בהפסדים של 1.7 מליון ₪. המדובר במשפחה מרובת ילדים שמנהלת אורח חיים חרדי ואישתו של הנאשם 2 נכה בשיעור 74% (הוגשו מסמכים תומכים נ/21).
עוד ביקש כי בית המשפט יתייחס לעברו הנקי של הנאשם.
שמעתי גם את נאשם 2 עצמו שהביע חרטה, והצטער על כניסתו לכל העסק.
דיון
בפסקי דין רבים שניתנו בשנים האחרונות עמדו בית המשפט העליון ובתי המשפט בערכאות השונות על הצורך להעניש ענישה מרתיעה בעבירות על חוקי התכנון והבניה. זאת, בין היתר, בשל החומרה שיש לייחס לעבירות אלו, הפגיעה שהן פוגעות בכלל הציבור ולעיתים במקרקעי הציבור, וכן בערכים של שלטון החוק והסדר הציבורי, ובשל טובת ההנאה הרבה שצומחת מהן למפרי החוק.
מבין עבירות אלו מיוחסת חומרה מיוחדת להקמה של עסקים ובמיוחד להקמה והפעלה של גני אירועים. חומרה נוספת מיוחסת לעבירה של אי ציות לצו שיפוטי, המעידה על זלזול ואי כיבוד החוק.
אציין לדוגמה את פסקי הדין שניתנו ברע"פ 2330/09 נוסטרדמוס מסעדות בע"מ נגד הועדה המקומית תכנון ובניה – חבל מודיעין; רע"פ 8701/08 מלכה וונש נגד הועדה המוקמית לתכנון ובניה לודים; רע"פ 5986/06 אהרן מלכיאל נגד מדינת ישראל; עפ"א 3023-04-08 יפה שמרוני נגד ועדה מקומית לתכנון לודים ועוד רבים אחרים.
בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, שעניינו הבניית שיקול הדעת בענישה, מקבל עקרון הגמול מעמד של ממש, בשיקולי הענישה ונדרשת הלימה בין חומרת מעשה העבירה נסיבותיו, מידת אשמו של הנאשם וסוג ומידת העונש שיוטל עליו.
כאשר נדרש בית המשפט לבחון את מידת האשם במעשיו של הנאשם, הרי שמעבר לעצם העבירה כקבוע בחיקוק, יש לבחון את נסיבות המקרה, ועוצמת הפגיעה בערך החברתי המוגן.
אך ברור הוא, כי גובה הקנס צריך להלום את היקף השימוש החורג ומשכו.
לא בכדי פירטתי בהרחבה את טיעוני הצדדים לעונש, שמצאתים נכונים וראויים, הן במובן נסיבות הקשורות בביצוע העבירות, כמובנן בסעיף 40ט' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 והן במובן הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות כמובנן בסעיף 40 י"א לחוק העונשין.
שקלול של האמור הובילני למתחם ענישה הולם ביחס לנאשמת 1 הנע בין 150,000 ₪ לבין 250,000 ₪; לגבי נאשם 2 הנע בין 50,000 ₪ לבין 100,000 ₪, לגבי נאשם 3 הנע בין 150,000 ₪ לבין 250,000 ₪ ולגבי נאשם 4 אסתפק בקנס ברף נמוך בגובה 15,000 ₪ מחמת נכותו, כהסכמת המאשימה.
התחייבות להימנע מעבירה שתוטל על הנאשמים תהא בסכום כפול מסכום הקנסות שיושתו עליהם.
סוף דבר
בשים לב לכל האמור לעיל, לאחר ששקלתי כל טיעוני הצדדים לחומרא ולקולא, ונתתי דעתי כאמור, הן לחומרת העבירות, משכן, היקפן, הפגיעה בערך החברתי, מתחם הענישה הנדרש בנסיבות העניין, נסיבותיהם האישיות, הכלכליות והבריאותיות של כל אחד מהנאשמים, הנני גוזרת עליהם העונשים כדלקמן :
לגבי הנאשמת 1
- א. קנס בסך 200,000 ₪ . הקנס ישולם ב- 15 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 13.12.13 ובכל 13 לכל חודש שלאחריו.
- ב. אני מחייבת את הנאשמת 1 לחתום על התחייבות על סך של 400,000 ₪ להימנע מעבירה לפי הוראות פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965.
ההתחייבות הינה למשך שלוש שנים.
ביחס למקרקעין נשוא כתב האישום תיכנס ההתחייבות לתוקפה החל יום 19.05.15, וביחס לכל מקרקעין אחרים – תיכנס ההתחייבות לתוקפה – החל מהיום.
לגבי הנאשם 2
- א. קנס בסך 75,000 ₪ או 3חודשי מאסר תמורתו.
- ב. הקנס ישולם ב – 15 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 13.12.13 ובכל 13 לכל חודש שלאחריו.
- ג. הנאשם 2 יחתום על התחייבות בסכום של 150,000 ₪ להימנע מעבירה לפי הוראות פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965. ההתחייבות הינה למשך שלוש שנים. ביחס למקרקעין נשוא כתב האישום תיכנס ההתחייבות לתוקפה החל יום 19.05.15, וביחס לכל מקרקעין אחרים – תיכנס ההתחייבות לתוקפה – החל מהיום.
היה ולא תיחתם במזכירות בית המשפט בתוך 7 ימים, ייאסר הנאשם 2 למשך 10 ימים.
לגבי הנאשם 3
- א. קנס בסך 200,000 ₪ או 6 חודשי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב- 20 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 13.12.13 ומדי 13 לכל חודש שלאחריו.
- ב. הנאשם 3 יחתום על התחייבות להימנע מעבירה לפי הוראות פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965. ההתחייבות הינה למשך שלוש שנים. ביחס למקרקעין נשוא כתב האישום תיכנס ההתחייבות לתוקפה החל יום 19.05.15, וביחס לכל מקרקעין אחרים – תיכנס ההתחייבות לתוקפה – החל מהיום.
היה ולא תיחתם במזכירות בית המשפט בתוך 7 ימים, ייאסר הנאשם 3 למשך 10 ימים.
לגבי הנאשם 4
- א. קנס בסך 15,000 ₪ או 60 יום מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב- 15 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 13.12.13 ובכל 13 לכל חודש שלאחריו.
- ב. הנאשם 4 יחתום על התחייבות להימנע מעבירה לפי הוראות פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965. ההתחייבות הינה למשך שלוש שנים. ביחס למקרקעין נשוא כתב האישום תיכנס ההתחייבות לתוקפה החל יום 19.05.15, וביחס לכל מקרקעין אחרים – תיכנס ההתחייבות לתוקפה – החל מהיום. היה ולא תיחתם במזכירות בית המשפט בתוך 7 ימים, ייאסר הנאשם 4 למשך 10 ימים.
ביחס לנאשמים 1-4
בהתאם למוסכם בין הצדדים, בהסדר הטיעון, ניתן בזה צו הפסקת שימוש במקרקעין וצו האוסר על הנאשמים לבצע כל שימוש חורג במקרקעין. צו הפסקת השימוש ואיסור השימוש יכנסו לתוקף ביום 19.05.2015, אלא אם כן יהיו בידי הנאשמים כל ההיתרים כדין. מובהר, כי בהתאם להסכמת הצדדים, התנאי לדחיית כניסתם לתוקף של הצווים הינו כי בידי הנאשמים מצויים כל האישורים הנדרשים לצורך הוצאת רישיון עסק, למעט אישור הועדה המקומית לתכנון ובניה.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.
ניתן היום, י' כסלו תשע"ד, 13 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.