1.התובע, שעבד כנהג מיכלית דלק בשירותי הנתבעת תקופה של כשנתיים וחצי, הגיש תביעה כנגד הנתבעת בה עתר לחייב אותה, בתשלום זכויותיו בגין תקופת עבודתו ובגין סיומה.
לטענת הנתבעת, התובע נטש את העבודה,ללא מתן הודעה מוקדמת ותוך גרימת נזקים, ועל כן לא רק שאינו זכאי לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת, אלא שהוא חייב לשלם לה תמורת הודעה מוקדמת ופיצויי בגין הנזקים שגרם בעזיבתו הפתאומית וכן החזר כספים נוספים, הכל כמפורט בתביעה שכנגד.
2.מהלך הדיון-
במצורף לתביעתו, הגיש התובע בקשה למתן צו זמני במסגרתו הוא ביקש להורות לנתבעת לשמור ולהחזיק את דיסקיות הטכוגרף הנוגעים למשאית עליה הוא נסע בכל תקופת העסקתו.
הנתבעת לא הגישה תגובה לבקשה היות ולטענתה זו לא הומצאה אליה, טרם הדיון, בבקשה, דיון שהתקיים ביום 24.07.2013 ואשר במסגרתו, טען ב"כ הנתבעת, בין היתר, כי בידיו מסמך מבעל הרכב (משרד ההובלה של מר יהושע כץ) לפיו הטכוגרפיים אמורים להיות מועברים על ידי הנהג למשרד הנתבעת, כן צויין במכתב כי במרבית הביקורות שנערכו לרכבו של התובע, הוא לא מסר טכוגרפיים יומיים (עמ' 2 שורות 5-7 לפרוטוקול). עוד טען ב"כ הנתבעת, כי התובע הוא זה אשר שמר את הטכוגרפיים אצלו, וכי במידה והם יתגלו יגיע בעלי משרד ההובלה לדיונים, לבסוף ציין ב"כ הנתבעת כי אין מניעה מטעמו שיינתן צו המורה על שמירת הטכוגרפיים.
ביום 09.01.2014 התקיים דיון מוקדם לפני ראש המותב, במהלכו, נוסחו מוסכמות ופלוגתאות.
במהלך ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 18.01.15, בהרכב חסר - בהעדר נציג ציבור (עובדים) שהוזמן ולא הופיע (עמ' 14 שורות 13-18 לפרוטוקול) נחקרו על תצהירי עדותם הראשית התובע ועדי הנתבעת; מר עבד אלפתאח אברהים- מנהל העבודה והאחראי על ניהול תיקי השכירים המועסקים בנתבעת (להלן: "מנהל הנתבעת") ומר אחמד אגבאריה הרואה חשבון של הנתבעת (להלן: "רוה"ח").
בסיום ישיבת ההוכחות קצבנו לצדדים, לבקשתם, מועדים לשם הגשת סיכומיהם ולאחר שאלו הוגשו(סיכומי התובע ביום 04.03.2015 וסיכומי הנתבעת ביום 04.05.2015 וזאת באיחור ניכר ואף בחלוף מועד הארכה שניתן לה).
3.ואלה העובדות הרלוונטיות, כפי שהן עולות מרשימת המוסכמות, מכתבי הטענות, מהעדויות ומהראיות:
א.הנתבעת הינה חברה פרטית אשר בבעלותה שתי תחנות דלק והיא מובילה דלקים לעוד שתי תחנות האחת בחיפה והשניה בשפרעם.
ב.התובע עבד אצל הנתבעת כנהג מיכלית דלק ומוביל דלקים לתחנות דלק שונות זאת מיום 01.01.11 ועד ליום 25.06.2013, מועד בו הסתיימה עבודתו בנסיבות השנויות במחלוקת.
ג.התובע עבד 6 ימים בשבוע ושכרו שולם על בסיס חודשי גלובאלי.
ד.הנתבעת לא ניהלה פנקס חופשה ולא ערכה רישום שעות עבודתו של התובע.
ה.בין הצדדים לא נחתם חוזה עבודה בכתב ולא נמסרה לתובע הודעה על תנאי העבודה.
ו.לתובע לא נפתחה קופת קרן פנסיה.
ז.הסכומים המופיעים בתלושי השכר שולמו בפועל.
ח.לתובע לא שולם שכר עבודה בגין חודש 6/13.
4.להלן הפלוגתאות בהן אנו נדרשים להכריע:
א.איזה צו הרחבה, אם בכלל, חל על היחסים שבין התובע לבין הנתבעת?
ב.מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים והאם זכאי התובע לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת?
ג.מה היה שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו?
ד.האם זכאי התובע לתשלום שכר עבודתו אחרון (6/2013), ולפיצויי בגין הלנתו?
ה.האם זכאי התובע לדמי הבראה?
ו.האם זכאי התובע לפדיון חופשה שנתית?
ז.האם זכאי התובע לפיצויי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה?
ח.האם זכאי התובע לפיצויי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות?
ט.האם זכאי התובע לתשלום בגין הפרשי שכר ובגין שעות נוספות?
י.האם יש לקבל את טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת?
יא.האם זכאית הנתבעת לקזז ו/או לקבל מהתובע סכום של 6,649 ₪ בגין הקנס אשר לטענתה שילמה במקומו?
יב.האם זכאית הנתבעת לקזז ו/או לקבל מהתובע סכום של 6,000 ₪ בגין יתרת הלוואות?
יג.האם זכאית הנתבעת לקזזו/או לקבל מהתובע סכום של 50,000 ₪ בגין הנזקים אשר לטענתה הוא גרם לה בגין נטישת עבודתו?
יד.האם זכאית הנתבעת לקזז הוצאות חניה ששילמה לתובע במזומן מדי חודש?
טו.מי היה צריך להעביר את הטכוגרפים לקצין הבטיחות, האם התובע או הנתבעת?
להלן נדון בפלוגתאות כסדרן;
5.איזה צו הרחבה, אם בכלל, חל על היחסים שבין התובע לבין הנתבעת?
התובע טען, כי הנתבעת מספקת שירותי הובלת דלקים ועל כן על יחסי הצדדים חלות הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה (סעיף 3 לכתב התביעה), לחילופין טען התובע כי היות ובבעלותה ובניהולה של הנתבעת שלוש תחנות דלק שונות יש להחיל עליה את צו ההרחבה בענף תחנות הדלק ו/או צו ההרחבה בתעשייה, במלאכה ובתחנות דלק (סעיף 4 לתביעה) (להלן: "צו ההרחבה בענף תחנות הדלק וצו ההרחבה בענף התעשייה והדלק" בהתאמה ).
הנתבעת בכתב הגנתה אישרה, כי צו ההרחבה בענף ההובלה חל על היחסים שבין הצדדים, אלא שבמהלך הדיון המוקדם שהתקיים ביום 09.01.2014 ומשהודיע ב"כ התובע, בהתבסס על האמור בסעיף 2 לכתב ההגנה, כי "אין מחלוקת ביחס לדין החל על יחסי העבודה שבין הצדדים, צו ההרחבה בענף ההובלה" השיב ב"כ הנתבעת "אצטרך לבדוק נקודה זו". (עמ' 7 שורות 1-4 לפרוטוקול).
בהודעות מאוחרות שהוגשו מטעם הנתבעת, היא הכחישה את חלותם של צווי ההרחבה וההסכמים הקיבוציים אליהם הפנה התובע וביקשה להתיר לה לתקן כתב ההגנה בהתאם.
הנתבעת טענה, כי צו ההרחבה בענף ההובלה אינו חל עליה שכן היא אינה בגדר "מפעל הובלה" כהגדרת מונח זה בפסיקה ובסיווג האחיד של ענפי הכלכלה 1993.
כן טענה הנתבעת, כי היא מבצעת הובלות עבור חברות הדלק אך מדובר בהיקף לא מהותי מפעילותה ובוודאי שהוא לא מהווה את עיקר עיסוקה.
ובאשר לצו ההרחבה בענף תחנות הדלק, טענה היא, כי ההסכם הקיבוצי בענף תחנות הדלק (שנחתם ביום 29.11.78) בוטל על ידי הצדדים לו עוד בשנת 1991 ועם בטלותו בטל גם צו ההרחבה. הוסיפה וטענה, כי לחילופין, ממילא צו ההרחבה בענף הדלק לא חל על התובע, אשר עבד כנהג של מכלית דלק ועיסוקו היה בהובלת דלקים של הנתבעת לתחנותיה וללקוחותיה ולא עבד בתחנות הדלק שבבעלותה.
בהחלטת בית הדין מיום 26.02.14 נקבע כי השאלה - איזה צו הרחבה חל על יחסי הצדדים תתווסף לרשימת הפלוגתאות, כאשר התובע יוכל להתייחס, בסיכומיו לשינוי בעמדתה של הנתבעת.
דיון והכרעה-
נקדים ונציין, כי הגענו למסקנה שעל יחסי הצדדים חל צו ההרחבה בענף ההובלה, כפי שהודתה הנתבעת בכתב הגנתה, וזאת כפי שיפורט להלן -
צווי ההרחבה בענף ההובלה חלים על מעסיקים "בעלי מפעלי הובלה ועובדיהם שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים שמשקלו עולה על 4 טון". שאלת תחולתו של צו הרחבה היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעסיק, והשאלה האם הנתבעת הינה "מפעל הובלה",אם לאו, תוכרע על יסוד מבחן עיקר עיסוקה (דב"ע נג/3-125 אלכס שרר -רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158, 160), כאשר נטל ההוכחה בדבר תחולת צו הרחבה מוטל על התובע הטוען לכך (דב"ע שן/1-7 אליקים הדי - אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ,פד"ע כג 45).
לפיכך, היה על התובע להפנות בתביעתו להסכם קיבוצי או צו הרחבה עליו הוא מבסס את העילות נשוא התביעה. למעט אמירה כללית בדבר תחולת צווי הרחבה בענף ההובלה, לא פירט התובע מאומה, גם לא בתצהיר עדותו הראשית, אלא שהסכם קיבוצי כללי וצו הרחבה שפורסם ברשומות הם בגדר ידיעת הדיינים וניתן להסתמך עליהם גם בלי הצגתם (ע"ע 355/09 לורה לינדר - ארגון נכי תאונות עבודה, פד"ע לז 846), ובנסיבות מתאימות ניתן להסתמך עליהם ביוזמת בית הדין, ומבלי שנטען על ידי מי מבעלי הדין, כי יש מקום להחילם (דב"ע מט/3-16 אגודת השומרים בע"מ - שלייבי עייאדה, פד"ע כ 213, 215- 216; דב"ע לב/3-15 משה אורבך - אברהם סמו, פד"ע ג 468, 474; עא"ח 52/09 בטחון לאומי בע"מ - אלכסנדר פודולוסקי, פסקה 6, מיום 29/11/09).
הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף ההובלה, נועדו לחול על מעבידים בעלי מפעלי הובלה ועובדיהם, שתפקידם הקבוע הוא נהיגת רכב משא להובלת מטענים.
הנתבעת אינה חולקת על כך, שהתובע הועסק בנתבעת כנהג משאית להובלת דלקים כהגדרתו בצו ההרחבה והשאלה היא - האם הנתבעת הינה "מפעל הובלה" אם לאו? שאלה זו תוכרע, כאמור לעיל, על יסוד מבחן עיקר העיסוק של הנתבעת.
לשם קביעת שיוכו של מפעל זה או אחר לענף מסוים ניתן להסתייע בסיווג האחיד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (להלן - "הסיווג האחיד") (דב"ע לו/5-6 מבטחים בע"מ - סקילי, פד"ע ח' 321, 326; דב"ע מב/1-6 גולד בע"מ - מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי, פד"ע יג 302, 306) ובתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח בפני פגיעה בעבודה), התשי"ד- 1954 (דב"ע תשן/1-7 אליקים הדי - אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ, פד"ע כג 45, 49) אשר נערכו על ידי בעלי מומחיות לסיווג וכלכלה. בנוסף, ניתן לבחון את עיקר העיסוק של המעסיק על ידי בחינת מקור הכנסותיו עע 18/99 יפה אפרימי - לילה עבד לעיל, עבודה ארצי כרך לג (23) 24 (2000).על יסוד זה נפנה אפוא לבדוק מהי התשתית העובדתית שהונחה לפנינו, לצורך בחינת חלות הצווים הנטענים.
באשר למהות עיסוקה ופעילותה של הנתבעת, ציין מנהל הנתבעת בתצהיר עדותו הראשית: "החברה עוסקת בענף התדלוק מזה שנים רבות, וכי עיסוקיה מוגבלים להפעלת תחנות שהיא הקימה ו/או שכרה, בעוד שמעולם לא השתרע מערך עיסוקה על הובלת הדלקים ליעדים שונים, שכן תחום ההובלה אינו נמנה על תחום עיסוקיה של החברה אשר החזיקה אך במיכלית אחת שיוחדה לצרכיה היא" (סעיף 4 לתצהיר) (ההדגשה אינה במקור- א.י.)עוד ציין מנהל הנתבעת בתצהירו כי "החברה עוסקת רק בענף התדלוק, קרי רק בהפעלת תחנות דלק השייכות לה, ואין זה מעיסוקה להוביל דקלים ליעדים זולת תחנותיה (זאת למעט לשתי תחנות דלק שנמצאות בחיפה ושפרעם)" (סעיף 7). אלא שבמהלך חקירתו הנגדית של מנהל הנתבעת, עלתה תמונה שונה ולפיה הנתבעת בעצם סיפקה שירותי הובלה לכמה יעדים נוספים מעבר לתחנות שבבעלותה ולשתי התחנות הנוספות שבחיפה ובשפרעם -
"ש. מה אתה יודע על סידור העבודה של התובע? מה עשה התובע מידי יום בעבודתו? לאיזה מקומות הלך ובאיזה מקומות הוא פרק דלקים?
ת.סידור העבודה הוא היה מקבל ממני בערב. ביום שיש עבודה, היה עושה את העבודה לתחנות שלנו, יש לנו שתי תחנות, נכון שהאחת בעפולה והשניה במג'אר.
ש.ואח"כ?
ת.אם יש עבודה, עוד שתי תחנות היינו ממלאים בחיפה ובשפרעם.
ש.אלה תחנות שלקחתם עבורן את הדלקים והסולר מבז"ן?
ת.כן.
ש.מי הזמין את הסחורה הזו והדלקים האלה, התחנות עצמן?
ת.לא, אני הזמנתי.
ש.יש תחנת דלק שרוצה כמות סולר מסוימת, מי הזמין אצלך התחנה עצמה או קבלן חיצוני.
ת.התחנה עצמה.
ש.תאשר לי כי לגבי התחנות בשפרעם וחיפה התחנה עצמה רכשה את הדלק מבז"ן ואתה, הכוונה באמצעות התובע, סה"כ לקחת את הדלק מבז"ן לתחנה עצמה.
ת.לאחר שאתה חוזר על השאלה לבקשתי, אני משיב שאני לא מבין. אחרי שאתה שואל אותי בערבית (לבקשתי) אני משיב ומבקש שתחזור שוב בעברית. אני לא בדיוק הבנתי את הכוונה שלך
ש.חוזר בפירוט על השאלה – מה תשובתך?
ת.כן.
ש.אתה קיבלת כסף, משתי התחנות הללו, עבור ההובלה עצמה?
ת.לא קיבלתי כסף מהן.
ש.עשית את זה על חשבונך?
ת.כן. אנחנו מובילים לתחנות יעד ואנחנו לא מתחשבנים עם התחנות עצמן אלא עם חברת יעד.
ש.הסבר לנו מה זה חברת יעד.
ת.חברה שקונה דלקים מבז"ן ומוכרת אותם.
ש.ואתה היית לבקשת חברת יעד מעביר את הדלקים שיעד קנתה מבז"ן ומעביר את הדלקים האלה לתחנות עצמן.
ת.כן.
ש.היית מקבל מחברת יעד כסף עבור הובלה זו.
ת.כן" (עמ' 41 שורות 3-27 לפרוטוקול ועמ' 42 שורות 1-9 שם) (ההדגשות אינן במקור- א.י.)
דברים מפורשים אלו של מנהל הנתבעת עומדים בסתירה, מוחלטת, לאמור בתצהירו "שמעולם לא השתרע מערך עיסוקה על הובלת דלקים ליעדים שונים".
גם עדותו של התובע באשר למהות העבודה שביצע במהלך שנות עבודתו שופכת אור על מהות עיסוקה של הנתבעת; התובע העיד כי הוא היה נוסע, כל יום, לבז"ן בחיפה להעמיס דלקים ואז נוסע ופורק אותם. (עמ' 17 שורה 25-26 לפרוטוקול):
"ש.איפה היית פורק את זה מידי יום
ת.דבר ראשון הייתי פורק בעפולה, לפעמים כשהיה להם לקוחות בעפולה, הייתי נוסע ופורק אצל הלקוחות שלהם
ש.איזה לקוחות מעפולה?
ת.יש כמה, יותר מלקוח אחד. למשל בעפולה היתה להם תחנת הדלק שלהם ואולי לקוח אחד היה להם בעפולה אבל מסביב לעפולה, היו עוד הרבה לקוחות
ש.איפה מסביב לעפולה?
ת.היה באום אל גאנם, בדבוריה, גם בבית שאן.
ש.אני מדבוריה והשכנים שלי מאום גאנם איפה פרק שם?
ת.היה בהתחלה מישהו בשם אחמד אבו סוכר והיה מישהו בשם ג'מאל. לשאלתך, זה לא תחנה אלא לקוחות שהייתי נותן להן סולר. אני מדבר רק על לקוחות.
ש.היו תחנות דלק?
ת.תחנות דלק זה משהו אחר שהייתי עושה עבורן רק את הובלת הדלקים.
ש.מה הכוונה רק הובלת הדלקים?
ת.ז"א כל תכולת הרכב הייתי פורק אצלן, כלומר במקום אחד.
ש.כלומר שלושת סוגי הדלקים.
ת.כן". (עמ' 18 שורות 1-21 לפרוטוקול).
התובע המשיך והעיד:
ש.נחזור לסידור העבודה שלך. אתה מקבל את הסידור, נותנים לך את היעדים, איפה לפרוק. אתה הולך בעיקר למג'אר, עפולה ולאן חוץ מזה?
ת.שפרעם, מפרץ רחוב השיש, הייתי גם נותן בנהריה, בירכא, טירת הכרמל, נתתי גם בכפר מנדא והייתי גם בתחנת דלק שפרעם, שתי תחנות לפעמים. מתי שנופלת לי נסיעה, אומרים לי להוביל לתחנות.
ש.שם התחנה זה יעד.
ת.לא כולן יעד". (עמ' 19 שורות 24-28 לפרוטוקול ועמ' 20 שורות 1-5 שם).
יוצא איפוא, הן מעדותו של התובע, שהיתה עדות כנה, מדוייקת ומפורטת כאשר הוא לא הסתפק באמירות כלליות וסתמיות אלא פירט ומנה לקוחות ומקומות להם הוביל דלקים, והן מעדותו של מנהל הנתבעת, כי הנתבעת סיפקה, בין היתר ובנוסף למכירת הדלקים, שירותי הובלת דלקים, בין אם, לאנשים פרטיים ובין אם לתחנות נוספות מעבר לאלו שבבעלותה, וכי חלק מהכנסותיה של הנתבעת מקורם בשירותי ההובלה שהיא מספקת.
באשר לנתח הכנסה זו מהכנסותיה, העיד רוה"ח:
"ש.מפנה לסעיף 3 לתצהירך, אתה מצהיר כי הנתבעת עוסקת במכירת דלקים ולא בתובלה, האם היא כלל לא עוסקת בתובלה או שכן עוסקת בתובלה אבל החלק הזה הוא מינורי ביחס לחלק של מכירת הדלקים?
ת.אם אתה רוצה להסתכל על הובלת הדלקים לתחנות דלק שבבעלותה של החברה או ללקוחות הפרטיים שלה אז היא עוסקת גם בתובלה.
ש.על מה אתה מתבסס כאשר אתה אומר "עיקר עיסוקה של החברה".
ת.כאשר אני אומר עיקר עיסוקה של החברה במכירת דלקים, אציין כי יש עוד שתי תחנות נוחות בשתי התחנות שבבעלות הנתבעת.
ש.אז ההכנסות מהתחנות הן גבוהות יותר מההכנסות בהובלה?
ת.אני אומר שהכנסות החברה ממכירת דלקים היא כמעט 95% ועוד 5% הכנסות ממכירת דברים בחנויות הנוחות של החברה, האחת בעפולה והשניה בכפר מג'אר.
ש.זה משתקף מן המסמכים שאתה נחשפת אליהם.
ת.וודאי.
ש.אבל המסמכים לא צורפו לתצהירך כדי שנדע שמה שאתה אומר תואם את מה המסמכים בחזקתך
ת.בשביל זה הזמינו אותי לתת עדות" (עמ' 49 שורות 22-27 לפרוטוקול ועמ' 50 שורות 1-11 שם).
מעדותו של רוה"ח לא ניתן להבין כלל מה שיעור הכנסות הנתבעת משירותי ההובלה ביחס לכלל הכנסותיה בין אם ממכירת דלקים או מחנויות הנוחות, יתרה מכך, רוה"ח ועל אף שהעיד כי בידיו מסמכים המאששים את דבריו ביחס להכנסותיה של הנתבעת, לא הביאם ולא הציגם, ועל כן ובהתאם להלכה בדבר אי הבאת ראיה רלוונטית הנמצאת בחזקתו של בעל דין, פועל ענין זה לרעת הנתבעת.
למשמע העדויות, לרבות עדותו של מנהל הנתבעת שלפיה, בין היתר, הנתבעת מקבלת כסף עבור ההובלה לחברת יעד (עמ' 42 לפרוטוקול), הגענו למסקנה כי התובע, הנושא בנטל הוכחת עיקר עיסוקה של הנתבעת, הצליח להרים נטל זה, כאשר טענתו והעדויות שנשמעו, לחיזוק טענתו בדבר עיסוקה של הנתבעת, בהובלה, קיבלו משנה תוקף, גם בעובדה שהאחרונה הודתה בכתב ההגנה כי היא מובילה דלקים וכי צו ההרחבה בענף ההובלה חל עליה, כאשר החלטתה לחזור בה מהודאה זו לא לוותה בהסבר או בראיות, עובדה, המחלישה את טענתה.
בהקשר זה נוסיף ונציין כי הנתבעת נמנעה מלהביא ולהציג ראיות מטעמה, כגון תעודות משלוח ו/או דו"חות אודות הכנסותיה, ראיות שהיה ניתן ללמוד, מהן, עבודות מהותיות כמו - למי סיפקה דלק, בגין מה שולמו לה כספים האם בגין הובלת הדלקים מחברת יעד אליהם או בגין הדלק וכן לשפוך אור על עיקר הכנסתה.
לנוכח כל האמור לעיל הרינו קובעים כי על עבודתו של התובע כנהג משאית להובלת דלקים בנתבעת, חל צו ההרחבה בענף ההובלה ולכן יש לבחון את זכויותיו, בהתאם להוראות צו זה.
טרם סיום פרק זה נוסיף ונעיר, כי לאור התוצאה אליה הגענו התייתר הצורך לדון בתחולת צו ההרחבה בענף הדלק ואם אכן חל הוא על יחסי הצדדים או שמא כטענת הנתבעת הוא בוטל, כאשר למעלה מן הדרוש נציין כי, ממילא, התובע, במסגרת, כתבי טענותיו, ביסס, את עיקר חישוביו על צו ההרחבה בענף ההובלה ולא על צו ההרחבה בענף הדלק.
6.מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים והאם זכאי התובע לפיצוי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת?
אין חולק כי ביום 25.06.13 סיים התובע את עבודתו בנתבעת כשלטענתו הוא פוטר לאלתר, עת הופסקה עבודתו, באופן מידי, וזאת על רקע ויכוח סביב רישום פיקטיבי בתלושי השכר שלו וקיפוח זכויותיו במהלך שנות עבודתו.
הנתבעת טענה מנגד כי התובע לא פוטר מעולם מעבודתו אלא הוא נטש את עבודתו בצורה מפתיעה וללא כל סיבה מוצדקת, עת נטש את המשאית שבה עבד ועזב את המקום תוך שהוא לוקח את תיקו האישי ואת חפציו ולכן לא רק שאין הוא זכאי לפיצויי פיטורים ו/או לחלף הודעה מוקדמת, אלא שיש לקזז מכל סכום שייפסק לזכותו, שווי ההודעה המוקדמת שהיה עליו למסור לה.
המסגרת הנורמטיבית-
השאלה האם מדובר בפיטורים או בהתפטרות, או במילים אחרות מי יזם את הפסקת יחסי העבודה היא שאלה עובדתית.
פיטורים או התפטרות יש להוכיח בפעולת התנהגות אשר יש בה להצביע על כוונה והבעה מפורשת של המעשה. בפסיקה נקבע שעל מנת שיקבע כי אכן סוימו יחסי עובד מעביד חייבת להיווצר הוודאות כי אכן "הצד הפועל אמנם התכוון לסיים את הקשר והודיע על כך לצד השני. היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי עובד מעביד, הקיימים בין השניים לידי גמר."(דב"ע שם/3-116 שלום סלמה - מדינת ישראל, דב"ע לב/3-58 רשות השידור - מאיר אשל ואח').
כאשר, אותו ביטוי אינו חייב למצוא ביטוי פורמלי דווקא אלא גם במעשה שיש בו ללמד על כוונה חד משמעית לסיים את יחסי העבודה בין הצדדים, והדיבור המביא את היחסים לידי סיום חייב להיות חד משמעי, נטל ההוכחה מוטל על העובד הטוען כי פוטר מעבודתו והוא זכאי לפיצויי פיטורים.
דיון והכרעה-
לאחר ששקלנו את מכלול הטענות ועדויות הצדדים הגענו לכלל מסקנה שהתובע פוטר מעבודתו לאלתר.
התובע בתצהירו תיאר את השתלשלות העניינים שהובילה לפיטוריו. לטענתו
משקיבל את תלוש השכר של חודש 5/13 הוא הופתע לגלות כי הנתבעת פיצלה, באופן פיקטיבי, את שכרו לשני חלקים ורשמה כאילו שילמה לו תמורת 5 ימי חופש בעוד שהוא לא שהה בחופשה בחודש זה ולא ניצל ימי חופשה.
הוסיף התובע וסיפר כי "נכנסתי למשרד הנתבעת שנמצא בתחנת הדלק שלה בעפולה, במשרד היו שני מנהלים בנתבעת שהם אחים, שמם "עבד" ו- "חפיז" הערתי להם בקשר לאותו רישום חופשה פיקטיבי, התחיל בינינו ויכוח, גם בנוגע ליתר הזכויות שמגיעות לי ושהנתבעת לא משלמת לי כמו הבראה, וביטוח מנהלים או קרן פנסיה שלא פתחו לי. הם לא אהבו את עמידתי על זכויותיי והתחילו להתעצבן, ואמרו לי שנמאס להם שאני כל תקופה בא בטענות בקשר לזכויות שלי, וכי מבחינתם אינם מעוניינים להמשיך ולשמוע טענות בקשר לתלוש השכר ולתשלום כזה או אחר שלא שולם לי. הודעתי להם מנגד, שגם מבחינתי אי אפשר להמשיך ולעבוד בתנאים אלו ואני רוצה לקבל את מה שמגיע לי ואת הזכויות שלי. בתשובה הסבירו לי כי "זה מה שיש", ואם אני לא מרוצה אני מתבקש להפסיק את עבודתי וביקשו ממני שאשאיר את המשאית ואלך הביתה, וכך עשיתי" (סעיף 8 לתצהיר).
עוד הוסיף וסיפר התובע בתצהירו, כי באותו היום ניתקה הנתבעת את קו הטלפון שניתן לו לצרכי עבודה, ומכך הבין כי ההחלטה לפטרו הינה סופית, אלא שלמרות זאת, ניסה, יום למחרת, להתקשר לאח הגדול - סביח, שהוא הבוס האחראי בנתבעת, בכדי לראות אם הם נרגעו ושינו את דעתם, ולטענתו, סביח אמר כי יחזור אליו וכי בינתיים הוא אינו יכול לחזור לעבודה.
התובע צירף לתצהירו פלט פירוט שיחות לאישוש גרסתו בדבר השיחה, בינו לבין סביח, יום למחרת ב- 26.6 שעה 12:59 (נספח א' לתצהיר התובע).
בחקירתו הנגדית עמד התובע על טענתו כי פוטר, בשל כך שהעיז להתלונן על שלא קיבל את זכויותיו וכי "יומיים לפני האירוע במסגרתו הם סילקו אותי מהעבודה. אני הלכתי למנהלת חשבונות שלהם והיא הוציאה לי תלושי משכורת והיא שאלה אותי אם יצאתי לחופשה, אמרתי שלא, היה רשום 5 ימי חופש..." (עמ' 23 שורות 11-13 לפרוטוקול) "היו לי תלושי משכורת והתעמתי איתם ואז סילקו אותי מהעבודה. אמרו לי "מה אתה חושב? שאתה עובד בחברה גדולה?" אמרתי להם מה זה משנה אם זו חברה קטנה או גדולה, אבל הזכויות שלי אני אמור לקבל"(עמ' 24 שורות 14-17 לפרוטוקול) התובע נשאל עוד בחקירתו:
"ש.הראית להם את התלושים.
ת.כמובן.
ש.ואז מה?
ת.קרה מה שקרה. אמרו לי "זה מה שיש, אם זה לא מוצא חן בעיניך, תשאיר את המפתחות ותלך הביתה".
ש.זה היה בעפולה.
ת.כן, בעפולה ולא היה לי גרוש על הנשמה, ואיך שיצאתי מהתחנה, אמרו לי, "כן תשים, זה לא שלך", וניתקו גם את הפלאפון." (עמ' 25 שורות 6-13 לפרוטוקול)
התובע עוד ציין בחקירתו כי "התקשרתי לעבד כי רציתי לחזור לעבודה למחרת, הוא אמר שיחזור אלי אבל לא חזר" (עמ' 29 שורות 6-7 לפרוטוקול).
הנתבעת הכחישה בכלל את חילופי הדברים כפי שנטענו, על ידי התובע, וטענה כי התובע נטש במפתיע מבלי כל סיבה מוצדקת, את המשאית שבה עבד לקח את תיקו האישי והחפצים (כולל הטכוגרפים שהיו במשאית) ועזב את המקום תוך שהוא אומר לעובדים שנכחו במקום לא רוצה לעבוד יותר (סעיף 5 לתביעה שכנגד).
באשר למה שהיה ביום עבודתו האחרון של התובע סיפר מנהל הנתבעת בתצהירו ש"פרישתו של התובע נעשתה באופן חד צדדי ביום 25.06.13 בנסיבות של הפרת משמעת חמורה, שכן התובע עזב את מיכלית הדלק תוך כדי פריקה ועזב את תחנת הדלק תוך שאינו שם על הסכנה הטמונה במעשיו ותוך שהוא גורם במעשיו אלה לנזקים ולהפסדים רבים..." (סעיף 17 לתצהירו של מנהל הנתבעת). עוד הוסיף המנהל כי "באותו יום ניסיתי להשיג את התובע על מנת לברר את פשר התנהגותו, אך ניסיוני זה נחל כישלון מהעדר מענה" ומשכך לטענתו "הסמכתי את עוה"ד סאמי שיבלי על מנת להתרות בפני התובע על מעשיו ועל גדר ההשלכות וגדר אחריותו, והאחרון שלח מכתב התראה מנומק לתובע עוד ביום 26.06.13" (רישא של סעיף 19).
בעדותו של מנהל הנתבעת, לפנינו, הוא העיד כי "לפני יום הוא קיבל סידור עבודה רגיל, הגיע באותו יום לעבודה לתחנה לפרוק דלק, הגיע בערך בשעה 10:30, או 11:00, בדקו אותו, התחיל לפרוק את הדלק, התחיל לצעוק ולהשתולל, אמרתי לו "תירגע" פתאום עלה על המיכלית כשהיא בעצם פריקה והצינורות מחוברים, לקח מה ששלו ומה שלא שלו מהמכונית - תעודות משלוח, ניירות, שם בתיק, השאיר את האוטו מחובר לפריקה שזה דבר מסוכן מאוד, הוא נטש את הרכב באמצע עבודה, באמצע הפריקה, עזב את התחנה וברח, ניסיתי להשיג אותו והוא לא ענה" (עמ' 34 שורות 1-7 לפרוטוקול).
מעדותו של מנהל הנתבעת בנוסף עלה כי לאירוע ההשתוללות של התובע היו עדים (פנחס וחפיז מנהל נוסף בנתבעת) אלא שעדים אלו לא הובאו להעיד בבית-הדין.
לאור חשיבות הדברים, נביאם, כפי שנאמרו בעדותו של מנהל הנתבעת:
"ש.זה משהו שראית בעיניך או שסיפרו לך
ת.אני ראיתי, הייתי בתחנה. זה היה באמצע יום עבודה היה צריך ללכת לעוד תחנה
ש.לאירוע היה עד גם פנחס?
ת.כן, הוא בדיוק תידלק ויש לי מכתב ממנו
ש.האם ביקשת מאותו פנחס שיבוא להעיד בביה"ד?
ת.לא
ש.למה - לא חשבת שאדם שלא קשור לעבודה וראה איך התובע משתולל ומסכן דברים כדאי שיגיע להעיד?
ת.אם יהיה צורך הוא יגיע.
ש.מה עשית אחרי שהתובע עזב את העבודה באמצע יום העבודה
ת.הייתי שם, במקרה באותו יום חזרתי מחופש בירדן טיפלתי בענין פריקת הדלק, גם אני נהג משאית אבל מה שהוא עשה זה לא בסדר, אף אחד נרמלי לא היה עושה את זה
ש.גם חפיז ראה את הדברים?
ת.כן
ש.התובע השתולל בתוך המשרד או מחוץ למשרד?
ת.בכל מקום. הוא לא היה נורמלי באותו יום"(עמ' 34 שורות 8-25 לפרוטוקול).
גרסאותיהם הסותרות של התובע ושל מנהל הנתבעת, כפי שפורטו בהרחבה לעיל, באשר למה שהיה ביום עבודתו האחרון של הראשון ולדברים שנאמרו באותו יום ואשר הובילו לעזיבתו של התובע לא נתמכו בראיות נוספות, ובעניין זה תמוה בעינינו מדוע הנתבעת לא העידה את מי משני העדים הנוספים שנכחו - חפיז אחיו של מנהל הנתבעת עבד ו/או פנחס שהינו קצין בטיחות בתחנת הדלק, כדי לתמוך בגרסתה, אי הבאתם של מי מהעדים אומרת דרשני ופועלת כנגד הנתבעת, שכן;"...כלל נקוט ביד בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת כנגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 שרון –לוי, פד"י לה(1) 736, 760).זאת ועוד, התקשינו לתת אימון בגרסת הנתבעת זאת בשל התנהגותה והתנהלותה לאחר שהתובע עזב את המקום, שכן זו אינה עולה בקנה אחד, עם גרסתה שלפיה התובע עזב את מקום העבודה במפתיע ומבלי כל סיבה, שהרי לו זה היה המקרה, סביר והגיוני היה שהיא היתה מנסה ליצור איתו קשר ולהבין את פשר התנהגותו ואת אשר אירע, במקום זאת, הנתבעת, ועוד באותו היום, ניתקה את קו הטלפון שניתן לתובע, לצורכי עבודה, ויום למחרת האירוע, שלחה לתובע מכתב באמצעות בא כוחה, הנושא כותרת "הודעתך על הפסקת עבודה במפתיע אי מתן הודעה מוקדמת וגרימת נזקים התראה לפני נקיטת הליכים" המסתיים באיום לפיו עליו לסור למשרד בא כוחה של הנתבעת להסדיר חובו לנתבעת ולעבור על הנזקים שהסב עקב עזיבתו הפתאומית לרבות חובו בגין אי מתן הודעה מוקדמת של חודש ימים (נספח ב' לתצהירו של התובע) שאם לא כן תפעל היא בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותה לגביית החוב.
עיתוי, משלוח המכתב ונוסחו מעוררים חשד, שכל מטרתו היתה להוות מסווה לאשר אירע ורצונה של הנתבעת לפטר את התובע מבלי שתצטרך לשאת בתשלום זכויותיו, עליהם הלין התובע. מסקנה זו מתחזקת למקרא מכתב התשובה ששלח ב"כ התובע, למכתבה של הנתבעת מיום 26.06.13, במסגרתו חזר התובע על גרסתו (אותה גירסה בה דבק לכל אורך הדרך), אלא שהנתבעת לא השיבה למכתבו זה של התובע ולא מצאה לנכון לדחות במכתב תשובה את האמור במכתבו, באשר לטענותיו בענין נסיבות סיום העסקתו.
לדידנו, התנהלותה הנ"ל של הנתבעת, מלמדת על כך שגמלה בלבה לסיים את יחסי העבודה עם התובע, כאשר התנהגותו שלו, לאחר האירוע, מצביעה על כך שהוא לא חפץ לסיים את עבודתו, שהרי, על פי עדותו, שלא נסתרו ואשר הרשימו אותנו במהימנותם (עמ' 42 שורות 23-27 לפרוטוקול ועמ' 43 שורות 1-3 שם), יום למחרת, הוא ניסה ליצור קשר עם סביח, אשר אמר לו שהוא יחזור אליו וכי בינתיים הוא אינו יכול לחזור לעבודה (סעיף 10 לתצהיר).
בנקודה זו יצויין כי טענת הנתבעת לפיה התובע תכנן את פרישתו היות ומצא מקום עבודה אחר, נטענה בעלמא ולא הוכחה.
לסיכום- הרינו קובעים, כי גרסת התובע, על-פיה פוטר מעבודתו ב- 25.06.13, משביקש זכויות שונות המגיעות לו, מהימנה עלינו, שכן היא היתה עקבית ואף נתמכה במכתב שנכתב בסמוך לסיום יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, ואשר הנתבעת כלל לא טרחה להגיב עליו, בעוד בגרסת הנתבעת נמצאו חללים, והיא אף לא טרחה להביא עדים שבשליטתה, אשר היו יכולים, לכאורה, לבסס את גירסתה.
משקבענו כי התובע פוטר מעבודתו לאלתר ללא מתן הודעה מוקדמת הרי הוא זכאי לפיצויי פיטורים ולחלף הודעה מוקדמת, נוכח קביעתנו זו, נדחית טענת הנתבעת לקיזוז דמי הודעה מוקדמת ולנזקים שעל פי הנטען הסב התובע בנטישתו את מקום העבודה.
בנקודה זו נציין כי החלטנו שלא לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים הואיל והתובע לא תבע רכיב זה בצורה ברורה ומפורשת (אלא התייחס לענין פיצויי הלנה כחוק, בצורה כללית, במסגרת סעיף 27, לאחר פירוט סכומי רכיבי תביעתו), וזאת , להבדיל מהדרך בה התייחס לפיצויי הלנת שכר בגין חודש 6/13, שכן ביחס לרכיב זה היתה התייחסות ברורה בסעיף, ומפורשת (ואף מודגשת) בסעיף 20ג. לכתב התביעה.
7.מהו שכר התובע לצורך בחינת זכויותיו, והאם יש להסתמך על תלושי השכר?
לטענת התובע-
א.תלושי השכר שהופקו עבורו אינם משקפים את המציאות לא מבחינת גובה השכר,לא מבחינת התעריף ולא מבחינת מספר הימים שבהם עבד.
ב.עם תחילת עבודתו סוכם עימו כי בגין שלושת החודשים הראשונים לעבודתו הוא יקבל שכר חודשי על סך של 6,700 ₪ נטו, כאשר בהמשך הועלה שכרו לסכום של 7,000 ₪ ומחודש 4/13 הגיע שכרו לסכום של 8,000 ₪. לפיכך, בכתב תביעתו, הוא העמיד את שכרו, לחישוב זכויותיו, על סכום של 8,000 ₪ נטו (9,000 ₪ ברוטו).
ג.בכל תקופת עבודתו אצל הנתבעת, היא לא מסרה לו תלושי שכר באופן סדיר כמתחייב אלא היתה נותנת לו מספר תלושים במקובץ.
לטענת הנתבעת-
א.התובע קיבל תלושי השכר שלו מידי חודש בחודשו, ואלה משקפים את התשלומים והזכויות ששולמו לו, כפי שסוכם בין הצדדים.
ב.סוכם מראש, בין הצדדים, כי משכורתו של התובע תעמוד על 6,700 ₪ לחודש וכי משכורת זו הינה גלובאלית ותכלול את מלוא זכויותיו. ולפיכך יש לחשב את זכויותיו של התובע לרבות פיצוי פיטורים בהתאם לגובה שכרו כמופיע בתלושי השכר, קרי 6,700 ₪ נטו לחודש (7,497 ₪ ברוטו).
דיון והכרעה-
חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002, מטיל על המעביד חובה למסור לעובד בכתב את תנאי עבודתו, לרבות שכרו. הפסיקה קבעה כי מעביד אשר הפר חובה זו, ראוי להעביר אל כתפיו את נטל ההוכחה. דהיינו, יהיה עליו להוכיח כי תלוש המשכורת מייצג את השכר הקובע, וטענותיו של העובד - אין להן על מה להתבסס (ע"ע (ארצי) 300162/96 חברת בתי מלון פנורמה ירושלים בע"מ -וואיל סנדוקה ואח', פד"ע מ' 137; ע"ע (ארצי) 154/10 שניידר -ניצנים אבטחה בע"מ, מיום 03.05.11).
נקדים ונציין, כי הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הציגה כל ראיה הסותרת את טענת התובע בעניין זה, ועל כן הרינו מקבלים את טענתו וקובעים כי לא ניתן לסמוך על תלושי השכר שהוצגו בפנינו וזאת כפי שנבהיר להלן:
ראשית, בענייננו, אין חולק, כי הנתבעת לא מסרה לתובע הודעה בכתב בנוגע לתנאי עבודתו, ולא נחתם בין הצדדים חוזה עבודה בכתב.
שנית, מעיון בתלושי השכר שצורפו מתברר כי אכן מספר תלושי שכר הודפסו במקובץ, כך למשל תלושי השכר של חודשים 2/2011 עד 7/2011 הודפסו ב- 18.08.11 ותלושי השכר עבור חודשים 01/2012 עד ל- 01/2013 הודפסו במאוחד ב- 13.03.13 ועבור החודשים 02/2013 עד 5/2013 הודפסו יום לפני פיטורי התובע ביום 24.06.13.
שלישית, לא מצאנו התאמה בין תלושי השכר והסכומים שהופקדו בחשבונו של התובע כפי שאלו התגלו בדפי החשבון (נספח ד' לתצהירו).
לגרסת התובע "כשהתחלתי וסיכמתי איתו, אמר לי שייתן לי 6,700 במשך שלושה חודשים הראשונים ולאחר מכן יעלה ל- 7,000 ₪. ואף פעם לא היו מוסרים לי את המשכורת בזמן. שבוע לפני הייתי מזכיר לו ואומר לו "בחייך את תשכח להכניס לי את המשכורת" בחודשיים האחרונים קיבלתי 8,000 ₪ , 7,000 ₪ בהעברה בנקאית וסך של 1,000 ₪ במזומן, בחודש לאחר מכן הוא העביר לי 8,000 ₪ בהעברה בנקאית ואת המשכורת האחרונה לא נתנו לי" (עמ' 28 שורות 10-15 לפרוטוקל) לאישוש טענותיו צירף התובע דפי חשבון לתקופה ש- 01/2012 ועד ל- 7/2013 ומהם עולה כי לאורך תקופת עבודתו קיבל התובע שכר של 7,000 ₪ ורק בעבור חודש 5/13 קיבל סך של 8,000 ₪.
זו אינה אי ההתאמה היחידה שבתלושי השכר, שכן שעל אף שאין חולק כי התובע עבד 6 ימים בשבוע (מוסכמה 3 עמ' 8 שורה 5 לפרוטוקול) הרי בכל תלושי השכר אשר הונפקו לו, ללא יוצא מן הכלל, נרשם כי הוא עבד 22 ימים בעוד שאמור להיות לכל הפחות 24 ימי עבודה.
על כך נשאל רוה"ח בחקירתו "האם קיימת סיבה לכך כי מאז תחילת עבודתו של התובע בחודש 1.11 ועד לחודש 4.13 תלושי השכר של התובע שהוצאת אתה כללו מרכיב קבוע בתלוש לעניין ימי העבוד ונרשם שהתובע מידי חודש עבד 22 ימי עבודה. האם יש לך הסבר לכך?" והוא השיב "כל הזמן שהיה עובד, אפילו התובע בעצמו היה מגיע אלינו למשרד ולוקח תלושי השכר. הוא בעצמו היה מגיע באופן אישי אלינו למשרד ולא היתה לו טענה בקשר לימי העבודה שלו" (עמ' 45 שורות 21-27 לפרוטוקול).
באשר לגובה הסכום ששולם לתובע נשאל מנהל הנתבעת בחקירתו:
ש.התובע טוען כי בחודשיים האחרונים לעבודתו שכרו הועלה מ- 7,000 ₪ ל- 8,000 ₪ והוא מצרף דפי בנק.
ת.התלוש האחרון של חודש חמישי, מראה שבאמת יש עליה במשכורת שלו.
ש.תלוש של חודש 5.13?
ת.כן.
ש.מראה לך תלושי שכר של חודשים 4.13 ו- 5.13 איפה העליה שהוא קיבל.
ת.הוא קיבל 6,700 ₪ ואחרי זה בתלוש של חודש 5.13 רואים שקיבל 7,600 ₪.
ש.אומר לך שאם תעיין היטב בתלוש תמצא שלגבי השכר אין שום שינוי בתלוש השכר. תסתכל על השורה הראשונה של המשכורת ואין שם שינוי. בתלוש של חודש 5.13 יש 20 ימים לפי 300 ₪ ליום - אז איזו העלאה במשכורת יש כאן?
ת.יש יותר יומיים בתלוש של חודש 4.13.
ש.אם בחודש 5.13 יש לנו משכורת נטו בסך 7,600 ₪, למה שתעביר לחשבון הבנק של התובע סכום של 8,000 ₪.
ת.גם העברנו לו שהיה מקבל 6,700 ₪ - 7,000 ₪ כי כל פעם היה מבקש כסף אז זו הסיבה שגם לגבי 5.13 למרות שהיה צריך לקבל 7,600 העברנו לו לחשבון הבנק 8,000 ₪". (עמ' 39 שורות 6-21 לפרוטוקול).
הנה כי כן, מתוך עדותו של מנהל הנתבעת עולה הודאה מפורשת בכך כי בחודש 5/13 הועלתה, משכורתו של התובע, מ- 7,000 ₪ ל- 8,000 ₪ כאשר הוא לא ידע להסביר למה הדבר לא בא לידי ביטוי בתלוש השכר של חודש 5/13. זאת ועוד, ובאשר לאי ההתאמה בין תלושי השכר והסכומים שהופקדו בחשבונו של התובע, לגרסתו של מנהל הנתבעת התובע "כל פעם היה מבקש כסף" מדובר בגרסה שנשמעה לראשונה בחקירתו, כאשר לא בא זכרה (או בכתב ההגנה) וגם מטעם זה היא אינה מהימנה עלינו וזאת מעבר לעובדה שהיא אינה משתלבת עם עדותו בתצהירו לפיה התובע היה מבקש מפרעות ונוטל הלוואות על חשבון משכורתו (סעיף 8 לתצהיר מנהל הנתבעת) דבר המחייב דווקא הפקדת שכר פחותה. לכל זאת יש להוסיף כי הנתבעת לא הציגה כל רישום ו/או ראיה אחרת שיש בה כדי לתמוך בטענה בדבר תשלומי יתר שניתנו לתובע מידי חודש.
בנסיבות אלו, ובשים לב לעדותו המהימנה של התובע ולראיות שהציג וכן בשים לב שאי הדיוקים והסתירות בעדותו של מנהל הנתבעת, לא מצאנו כי ניתן ליתן אמון בגרסת הנתבעת כי תלושי השכר, של התובע, אכן שקפו את שכרו ולכן הרינו דוחים גירסתה ומקבלים את טענת התובע ובהתאם קובעים כי הוא השתכר, לאורך תקופת העסקתו, סכום של 7,000 ₪ נטו ואילו בגין חודש 4/13 ו- 5/13 קיבל 8,000 ₪ נטו, ולא כמופיע בתלושי השכר ולכן הרינו קובעים כי שכרו הקובע לחישוב פיצויי הפיטורים ויתר זכויותיו של התובע הינו, כטענתו, 9,000 ₪ ברוטו.
8.חישוב פיצויי פיטורים-
בכתב תביעתו, טען התובע, כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור של 150%, וזאת לאור הוראותיו של צו ההרחבה בענף ההובלה ובהתאם העמיד את תביעתו לפיצויי פיטורים על סכום של 33,750 ₪ על בסיס משכורת קובעת בסך של 9,000 ₪ ברוטו.
הנתבעת, הכחישה באופן כללי את תביעת התובע לפיצויי פיטורים ולא הגישה תחשיב נגדי מטעמה.
דיון והכרעה
סעיף 62 לצו ההרחבה משנת 2001 קובע כי עובד בענף ההובלה יהיה זכאי לפיצויי פיטורים בשיעור 150% בהתאם לשכר המשולב, כהגדרתו בסעיף 47 לצו ההרחבה.
כאשר ולעניין "השכר המשולב" נקבע בצו ההרחבה:
"השכר ברוטו ליום עבודה רגיל, כולל תוספת היוקר, תוספת משפחה, ותוספת ותק, ולמעט פרמיות, תמריצים ומענקים, גמול שעות נוספות, וגמול עבודה בשבתות וחגים".
כמו כן, נקבע בסעיף 48 לעניין "השכר ועדכונו" כי:
"א. משכורת העובדים יהיו בהתאם לטבלת השכר המצורפת להסכם זה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנו.
ב. ...".
בהמשך נקבע בסעיף 52 כי:
"לכל עובד תשולם תוספת ותק, התוספת כלולה בטבלת השכר המצורפת ומחושבת כחלק מהשכר המשולב".
מלשונו הברורה של הוראות סעיף 62, עולה כי הזכות לפיצויים לפי משכורת קובעת בשיעור 150% קמה לעובדים שקיבלו שכר משולב ושכרם שולם להם בהתאם לטבלת השכר המצורפת לצו. פרשנות זו מתיישבת גם עם מטרתה ותכליתה של ההוראה.
בפסק דין שניתן בעב' 1863/04 משה גבאי - הרוש משה, שעניינו שעובד ששכרו הבסיסי היה גבוה באופן משמעותי (פי שניים) מהשכר המשולב שבטבלה המצורפת לצו נקבע כדלקמן:
"... הוראה זו בצו ההרחבה באה כדי להביא למצב שבו עובד שקיבל באופן קבוע תקבול שהורכב משכר משולב נמוך יחסית (על פי הטבלה) ומרכיב משמעותי של פרמיה או גמול שעות נוספות - יקבל פיצויי פיטורים שבאופן ריאלי יגיעו לתקבול של חודש בגין כל שנת עבודה. אולם, כאשר מדובר במצב של עובד, כמו התובע, המקבל שכר בסיסי הגבוה משמעותית מהשכר המשולב על פי הטבלה שבנספח לצו ההרחבה, והתקבול החודשי שלו כלל אינו כולל תשלומי פרמיות או גמול שעות נוספות - אין צורך בהוראה הקובעת שפיצויי הפיטורים יחושבו לפי שיעור של 150%, ולפיכך - אין לפרש את צו ההרחבה כמחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצויי פיטורים בשיעור של 150%. "
בענייננו, המשכורת הקובעת של התובע, עומדת על 9,000 ₪ ברוטו, קרי - גבוהה ביותר מ- 150% מהשכר המשולב המקסימלי שבטבלה (5,984 = 1.5 * 3,989) לפיכך, והיות וקבענו כי משכורתו הקובעת של התובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים תהיה 9,000 ₪, הרי שלא מצאנו שנכון יהיה לחשב את פ"פ לפי 150%.
לפיכך תשלם הנתבעת בגין 30 חודשי העסקתו (25.06.13- 01.01.11), סכום של 22,500 ₪ כפיצויי פיטורים.
9.האם זכאי התובע לתמורת הודעה מוקדמת?
לטענת התובע, הוא זכאי לסכום של 8,000 ₪,(נטו), קרי – 9,000 ₪ ברוטו בגין תמורת הודעה מוקדמת.
הנתבעת, הכחישה את זכאותו של התובע לתשלום הודעה מוקדמת וטענה, כי התובע התפטר מבלי ליתן לה הודעה מוקדמת ולכן הוא זה שחייב בתשלומם לידיה, ועתרה לחייבו בסכום של 6,700 ₪.
דיון והכרעה
משקבענו כי התובע פוטר ב- 25.06.13, באופן מיידי ובלא שקיבל הודעה מוקדמת - הרי שהוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת.
התובע היה "עובד במשכורת" כהגדרת מונח זה בסעיף 12 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 ובסעיף 1 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן: "חוק הודעה מוקדמת").
לפיכך, בהתאם לסעיף 3(3) לחוק הודעה מוקדמת, זכאי התובע לקבל הודעה מוקדמת של חודש ימים בטרם פיטוריו. ומשלא קיבלה זכאי הוא לתמורתה, לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת בסך 9,000 ₪ ברוטו.
10.האם זכאי התובע לתשלום שכר עבודתו אחרון (6/2013), ולפיצויי בגין הלנתו?
לטענת התובע, משאין חולק כי הוא עבד עד ליום 25.06.2013, אזי לא צריכה להיות מחלוקת כי הינו זכאי לשכר עבודה בגין ימים אלו באופן יחסי למשכורתו הקובעת בחודש מלא, בסכום של 6,666 ₪ נטו (לפי החישוב 25/30 * 8,000 ₪ נטו).
במסגרת כתב הגנתה, טענה הנתבעת, כי בחודש יוני התובע עבד 18 ימים בלבד, כאשר במסגרת תצהירו של מנהל הנתבעת, נטען, כי לפי נתוני דו"ח הטכוגרף לאותו חודש עולה, כי התובע עבד 20 ימים ולא 25 ימים כטענתו משכך אין הוא זכאי לסכום שתבע.
דיון והכרעה-
משאין חולק כי התובע עבד 6 ימים בשבוע וכי יום עבודתו האחרון היה בתאריך 25.06.2013 ומשלא נטען כי הוא נעדר או יצא לחופשה במהלך חודש זה ובשים לב ללוח השנה הרינו קובעים כי התובע עבד 21 ימים מתוך 25 ימי עבודה.
אשר על כן, ובאופן יחסי למשכורתו הקובעת של התובע לחודש עבודה מלא, זכאי הוא לתשלום סך של 6,720 ₪ נטו בגין ימי עבודתו עד ליום 25.06.13, יחד עם זאת ומשעתר התובע לתשלום שכר , בסך 6,666 ₪ נטו, אין בידינו לפסוק לו מעבר לכך, ולכן הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לו סכום של 6,666 ₪ בגין שכר עבודתו בחודש 6/13.
באשר לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכר על משכורת זו- התובע ביקש לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר בהתאם לתעריפים הקבועים בחוק.
הנתבעת לא התייחסה לרכיב זה, אשר נתבע בסעיף 20ג' לכתב התביעה וטענה, בכלליות, בסעיף 1.3 כי היא "מכחישה את כל הנטען בכתב התביעה לרבות האמור בכל נספח המצורף לכתב התביעה לרבות כל מסמך, כל נתון וכל תחשיב המהווה חלק מהתביעה..".
דיון והכרעה
הפסיקה מאפשרת שיקול דעת רחב לבית הדין בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה והפחתתם. במסגרת שיקול הדעת יש לבצע שקלול של כלל נסיבות המקרה, לרבות התנהגות הצדדים ותום ליבם, סוג המעסיק, סיבות ההלנה, מאפייני ההלנה, (דוגמת משך האיחור, גובה השכר המולן והאם מהווה כל שכרו של העובד) ועוד, תוך הקפדה על עקרונות של סבירות ומידתיות (ע"ע 473/09 מוטור אפ בע"מ -יניב ורד, מיום 1.11.11 וגם עב 6992/00 ביטש יצחק - אדרוקי דליה ואח',מיום 25.5.03).
בנסיבותיו של המקרה שלפנינו,מעבר לעובדה שספק האם יש מקום לראות את הנתבעת כמי שהכחישה את זכאותו של התובע לקבל פיצויי הלנת שכר בגין שכר חודש 6/13 והואיל ואין חולק כי היא עשתה דין לעצמה עת לא שילמה לו את שכר חודש זה (גם לא ביחס לימים משלשיטתה הוא עבד), הרינו מחייבים אותה לשלם פיצויי הלנת שכר מלאים, בגין חודש 6/13.
11.האם זכאי התובע לדמי הבראה?
לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה לו דמי הבראה, ולכן יש לחייבה לשלם לו, בגין השנתיים האחרונות לעבודתו בעבור 12 ימי הבראה, סך של 4,452 ₪
לטענת הנתבעת, רכיב זה גולם, בהסכמתו המפורשת של התובע, במסגרת משכורת הגלובאלית החודשית.
המסגרת הנורמטיבית-
סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") האוסר קביעת שכר הכולל גמול שעות נוספות ופדיון חופשה, אינו אוסר על מעסיק לכלול בתשלום השכר החודשי תשלום בגין דמי הבראה וכך גם נקבע בפסיקה וזאת בכפוף לכך שהיתה הסכמה ברורה וחד משמעית, בין הצדדים (דב"ע תשן/7-1 הדי - אוריינט קולור תעשיות צילום (1986) בע"מ פד"ע כג 45 ; דב"ע(ארצי) 3-68/98 בובליל - א.א.צ. שירותים משפטיים, מיום 26.7.1998) כאשר נקבע, גם, כי הנטל להוכיח שהשכר המוסכם הינו שכר הכולל את הזכות לדמי הבראה, דמי נסיעות ודמי חגים מוטל על המעביד.
במקרה שלפנינו, כפי שהקדמנו ושנינו, לא הוצג הסכם עבודה או הודעה על תנאי עבודה. ושוכנענו, כאמור, כי סוכם עם התובע על שכר נטו חודשי, אולם לא שוכנענו כי הנתבעת הודיעה והסבירה לתובע או שהאחרון הסכים לכך שסכום זה יכלול בחובו גם את הזכות לדמי הבראה ו/או זכויות סוציאליות נוספות. כאשר לזאת יש להוסיף כי תלושי השכר שקיבל התובע לא כללו פירוט הזכויות הכלולות ועל כן לא ניתן לקבוע כי הוא ידע וכל שכן הסכים שהשכר שקיבל כולל זכויות סוציאליות.
זאת ועוד, מנהל הנתבעת, בחקירתו, לא ידע להסביר ולהבהיר אילו זכויות נכללו בשכרו הכולל של התובע ומה הוסבר לו במעמד קליטתו לעבודה, וכך העיד בנדון:
"ש.כשאתה אומר שסוכם עם התובע על שכר גלובאלי, למה אתה מתכוון?
......
ש.אתה אומר בתצהיר שהשכר שלו כולל גם תשלום עבור הבראה?
ת.אמרתי לך שאמרתי לו 6,700 ₪ כולל הכל, בוא לא נחזור על הדברים
ש.כמה אמרת לתובע שמתוך ה - 6,700 ₪ אתה זוקף להבראה?
ת.סכומים מה - 6,700 ₪, לא אמרתי לו כלום.
ש.האם אתה זוכר שלתובע אמרת, אם בכלל, שמתוך ה – 6,700 ₪, סכום מסויים הולך לטובת הפנסיה שלו?
ת.אתה חזרת על השאלה בגירסה אחרת, לא אמרתי לו כמה מתוך ה - 6,700 ₪ זה לפנסיה, ה - 6,700 ₪ כלל הכל, חוץ מ – 300 ₪ ששולמו בנוסף לחניית רכב, שהיה צריך להמציא חשבונית." (עמ' 32 שורות 18-28 ועמ' 33 שורות 1-6 לפרוטוקול)
לנוכח האמור לעיל הרינו קובעים כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הוסכם עם התובע על הכללת דמי ההבראה ו/או זכויות סוציאליות אחרות בשכרו הכולל ועל כן לתובע זכות לקבל דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו.
על פי צו ההרחבה בענף ההובלה 2001, עובד יהיה זכאי לדמי הבראה וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, בהתאם לצו זכאי התובע, בגין השנה הראשונה ל- 5 ימי הבראה ומהשנה השניה עד לחמישית ל- 7 ימי הבראה בשנה.
החל מ- 01.07.11 ערך יום הבראה הוא 365 ₪ ליום. לפיכך, ובהעדר הסכמת התובע לכלול את דמי ההבראה בתשלום השכר החודשי, זכאי התובע לתשלום בסכום של 4,380 ₪ בגין רכיב זה.
12.האם זכאי התובע לפדיון חופשה שנתית?
בכתב התביעה טען התובע לפדיון חופשה בסך 16,200₪. וזאת בשים לב לכך שבגין 30 חודשי עבודתו זכאי הוא ל- 31 ימי חופשה, כאשר ובהתאם לצו ההרחבה, נקבע תשלום בשיעור של 150% מהתמורה הרגילה בגין כל יום חופשה.
בנקודה זו יצויין כי התובע טען לזכאות בעבור 31 ימי חופשה אך בפועל ערך את חישוביו לפי 30 ימים.
הנתבעת מצידה חזרה וטענה, כי כל הזכויות להם זכאי התובע קיבל הוא מידי חודש במסגרת משכורתו.
הנתבעת הוסיפה וטענה במסגרת תצהירו של מנהל הנתבעת, כי התובע ניצל את כלל ימי החופש להם הוא טוען, והנתבעת לא החסירה לו בגין היעדרויותיו הרבות ואף מצאה לנכון לשלם לו בגין 5 ימי החופש שעמדו לזכותו במעמד תשלום משכורת חודש 5/13 זאת בתור מחווה של רצון טוב.
דיון והכרעה-
סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א - 1951 קובע כי על המעביד לנהל פנקס חופשה ולרשום בו, בין השאר, את מועד החופשה.
כמו כן הוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר קובעת, כי אין לכלול בשכר תשלום בגין שעות נוספות או דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה, זאת נוכח מטרת חוק חופשה שנתית שבא להבטיח כי העובד יזכה בחופשה בפועל.
בעניין שכר הכולל דמי חופשה קבע בית הדין הארצי כדלקמן : "חוזה העבודה במקרה דנן, נוגד את מטרת החוק שהיא למנוע תשלום חלק יחסי של החופשה השנתית כל חודש במקום לתת לעובד חופשה בפועל. לאור כל האמור לעיל אנו קובעים כי העובד זכאי לפדיון חופשה על פי השכר הכולל"(דב"ע שנ/3-160 ראובן מימון - מתכת סדום בע"מ, מיום 20.05.91).
במקרה דנן לא נערך פנקס חופשה על פי דין (מוסכמה 4 עמ' 4 שורה 6 לפרוטוקול) גם לא נערך רישום בדבר החופשה בתלושי השכר לאורך כל תקופת עבודתו של התובע למעט בחודש 5/13 שם נרשם כי התובע נטל 5 ימי חופשה. כאשר ביחס לרישום זה, הצהיר, התובע, כי מדובר ברישום פיקטיבי שאינו מתאר את המציאות, רישום אשר בגינו פרץ ויכוח בין הצדדים אשר הוביל לפיטוריו.
מנהל הנתבעת נשאל לגבי הרישום המופיע בתלוש והוא טען כי התובע נטל חמישה או שישה ימי חופש, בהם נסע לחופשה באילת, מנהל הנתבעת נשאל באילו ימים הוא שהה בחופשה ובאיזה ימים עבד התובע והוא השיב: "התובע יודע" ומשנשאל "האם אתה יודע" ענה כי "לא זוכר" (עמ' 36 שורות 20-27 לפרוטוקול).
אשר על כן ובהעדר כל ראיה אובייקטיבית על כך שהתובע ניצל חמישה ימי חופשה במאי 2013, שעה שנטל ההוכחה בעניין זה רובץ על הנתבעת, הרינו מאמצים את טענותיו של התובע כי לא שהה במהלך חודש זה בחופשה כלל.
על פי צו ההרחבה בענף ההובלה משנת 2001 (סעיף 57) התובע היה זכאי בגין תקופת עבודתו ל- 31.5 ימי חופשה שנתית (12 ימים בגין כל אחת משתי השנים הראשונות ומהשנה השלישית עד לחמישית ל- 15 ימים) היות והתובע, כעולה מחישוביו, עתר לפדיון 30 ימים אזי ימי החופשה יועמדו כבקשתו על 30 ימים.
באשר לשיעור פדיון החופשה- התובע טוען, כי יש לחשבו לפי שיעור של 150% משכרו. אין לקבל טענה זו.
כאמור לעיל, בפרק הדן בחישובי פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע, ציינו כי החישוב לפי שיעור של 150% בא להגן על עובדים אשר השכר ששולם להם נמוך מהשכר המשולב בהתאם לטבלת השכר המצורפת לצו (ראה כאמור פסק דינו של כב' השופט ח' ארמון בתיק עב' 1863/04 משה גבאי - הרוש משה, מיום 14.12.07 עמ' 15). אלא כפי שהובהר, אין זה המקרה שלפנינו שכן התובע קיבל שכר חודשי גבוה בהרבה מהשכר המשולב לפי הטבלה.
משכך, ובהתאם לקביעותינו לעיל ובהתחשב בשכר הקובע, ערך יום עבודה עומד על סך של 360 ₪ (ברוטו), ובהתאם זכאי התובע לסכום של 10,800 ₪ בגין פידיון ימי חופשה שנתית.
13.האם זכאי התובע לפיצויי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה?
לטענת התובע, לפי צו ההרחבה בענף ההובלה, הוא היה זכאי, החל מחודש עבודתו הראשון, שהנתבעת תפריש עבורו 6% משכרו לתגמולים כאשר ההפרשה הינה בשיעור של 150% מהשכר.
אין חולק, כי התובע לא בוטח על ידי הנתבעת בביטוח פנסיוני.
דיון והכרעה-
סעיף 5(א) לצו ההרחבה בענף ההובלה משנת 2007, קובע כי "החל מכניסתו לתוקף של צו זה (היינו מיום 13.05.07) יבוטח כל עובד מיום תחילת עבודתו במפעל, בקרן פנסיה מקיפה חדשה" מכאן, שחלה על הנתבעת חובה להפריש לקרן פנסיה כספים לתגמולים עבור התובע, בשיעור של 6% והחל מיום עבודתו הראשון, היינו מ- 01.01.11, משלא עשתה כן עליה לפצותו בשיעור 6% מסך השתכרותו בכל תקופת עבודתו בנתבעת.
על פי חישוב ההפרשה (6% משכרו של התובע) , היה על הנתבעת להפריש עבורו מחודש 1/11 ועד 3/11 (השתכר התובע 6,700 ₪ נטו כ- 7,572 ₪ ברוטו) – 454.32 ₪ לחודש- סה"כ בגין תקופה זו 1,363 ₪.
מחודש 4/11 ועד 4/13 (השתכר התובע 7,000 ₪ נטו שהם כ - 8,000 ₪ ברוטו) - 480 ₪ לחודש - סה"כ בגין תקופה זו 11,520 ₪.
ומ- 4/13 ועד לסיום עבודתו של התובע בחודש 6/13, סך של 540 ₪ לחודש ובאופן יחסי למשכורתו ב-6/13 סך של 453.6 - סה"כ בגין תקופה זו 1,533.6 ₪
סה"כ 14,4167 ₪
מהמקובץ עולה, כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בסכום של 14,417 ₪
14.האם זכאי התובע לפיצויי בגין אי הפרשה לקרן השתלמות?
אין מחלוקת כי הנתבעת לא הפרישה עבור התובע כספים לקרן השתלמות.
לטענת התובע, היה על הנתבעת להפריש עבורו לקרן השתלמות שיעור של 6% לחודש מתוך 150% משכרו.
בכתב התביעה הועמד רכיב תביעה זה על סך של 19,634 ₪ בעבור תקופה בת 10 חודשים (150%*6% * 90,000 ₪) אולם בתצהירו ובסיכומיו טען התובע כי הוא זכאי לסכום של 21,600 ₪
הנתבעת גם בקשר לרכיב זה חזרה על טענתה, כי הוא נכלל הוא במשכורת החודשית הגלובאלית אותה קיבל התובע.
דיון והכרעה-
סעיף 4 (א) לצו ההרחבה משנת 2007 קובע כי "הבסיס לחישוב השכר לענין הפרשות לקרן השתלמות יהיה בשיעור של 150% מהשכר המשולב של העובד, הכולל את שכר היסוד המפורט בטבלת השכר המצורפת כנספח א' לצו זה, כפי שתעודכן מעת לעת,בצירוף תוספת יוקר, תוספת ותק ותוספת מקצועית ולא כקבוע בסעיף 64(ג) לצו הקודם".
סעיף 4 (ב) לצו קובע כי "שאר הוראות סעיף 64 לצו הקודם ימשיכו ויעמדו בתוקפן ולא יחול בהן שינוי". לעניין עובד בתקופת ניסיון קובע סעיף 64 (ה) לצו ההרחבה משנת 2001, כי "קרן ההשתלמות כאמור תיפתח רק בעבור עובדים קבועים בתום תקופת הניסיון".
בהתאם לסעיף 20 לצו משנת 2001, "כל עובד שיתקבל לעבודה, ייחשב כעובד בתקופת ניסיון במשך 11.5 חודשי עבודתו הראשונים".
משכך, יוצא איפוא, כי התובע היה זכאי לקרן השתלמות בתום 11.5 חודשי עבודה.
באשר לשכר הקובע לחישוב ההפרשה לקרן השתלמות- כאמור בענייננו, שכר העבודה ששולם לתובע עולה בהרבה על השכר הנקוב בטבלה בנספח א' לצו ההרחבה לרבות התוספות שם, ומשכך אין מקום כי ההפרשות תעשינה מתוך 150% של שכר העבודה.
לאור האמור לעיל, הרינו קובעים כי התובע זכאי לפיצוי בשיעור 6% לפי סך השתכרותו לתקופה שמיום 15.12.11 ועד ליום 6/13 144,666 ₪ ברוטו. ולפיכך, הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לו סכום של 8,680 ₪ בגין אי הפרשה לקרן השתלמות.
15.האם זכאי התובע לתשלום בגין הפרשי שכר ובגין שעות נוספות?
התובע טען כי-
א. מדי יום הוא הועסק בשעות נוספות מבלי שהנתבעת שילמה לו תמורה בכלל .
ב.לרוב הוא עבד 12 שעות ביום ולא פחות מ- 10 שעות כולל בימי שישי וזאת על בסיס קבוע של 6 ימים בשבוע.
ג.יום עבודתו התחיל בשעה 04:00 עת היה נוסע ישירות לבז"ן להעמסת דלקים,מגיע לשם בסביבות השעה 04:30 , זמן ההמתנה להעמסה לרוב היה שעה בממוצע ואז היה מעמיס ונוסע תחילה לתחנת הדלק של הנתבעת שבעפולה, פורק דלק שם, ואת אשר נשאר במיכלית היה מחלק ללקוחות הנתבעת שבשפרעם, מג'אר, חיפה ולפעמים אפילו בנהריה וירכא,סיבוב שהיה לוקח בדרך כלל כ- 6 ל- 7 שעות, ואז היה חוזר לבז"ן לסיבוב נוסף, שהיה נע בין 4 ל- 5 שעות ומסיים חלוקה לרוב בשעה 16:00.
מאידך, טענה הנתבעת כי:
א.התובע מעולם לא עבד שעות נוספות וממילא במשכורתו החודשית נכללו כל הזכויות לרבות רכיב זה.
ב.תמונת המצב של היקף עבודתו של התובע כמשתקף מדו"חות הטכוגרף, שחלקם אותרו במשרדו של קצין הבטיחות, עולה כי לא היה בהיקף עבודתו של התובע חריגה משעות העבודה המותרות ומשכך הוא אינו זכאי לשכר בגין עבודה בשעות נוספות.
לאישוש טענותיה צירפה הנתבעת טבלאות נתוני שעות עבודתו של התובע בהתאם לדיסקיות הטכוגרף (נספח ו' לתצהירו של מנהל הנתבעת).
בסיכומיה הוסיפה הנתבעת לראשונה, את הטענה, כי העסקתו של התובע באה בגדרו של החריג הקבוע בסעיף 30(א)(6) לחוק שעות עבודה ומנוחה- "עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם".
המסגרת הנורמטיבית-
בע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים, מיום 12.11.08, נקבע כי:"כלל הוא שהתובע גמול עבודה בשעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שעבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות הנוספות שעבד בפועל. אולם, מגמת הפסיקה היא הגמשת הכללים בדבר נטל הראיה החלים על התובע גמול שעות נוספות בנסיבות שונות כאשר די בכך שהעובד הוכיח את מתכונת העובדה בכללותה והוא אינו נדרש להוכחה מדוייקת של שעות עבודתו" .
כן נקבע, כי על העובד להביא ראשית ראיה על שעות עבודתו כדי לבסס תביעתו ולאפשר למעסיק להתגונן (ע"ע 1511/02 ארמילנדה לאחאטו - עזבון המנוחה ויקטוריה בן-בנימין ז"ל, מיום 24.03.05; ע"ע 0305/05 אשר מאיר - החברה להגנת הטבע, מיום01.02.07).
בשנת 2008 תוקן חוק הגנת השכר (תיקון מס' 24), שנכנס לתוקפו ביום 1/2/09, וחל על כל תקופת העסקתו של התובע, ואשר קבע כי נטל ההוכחה בכל הנוגע לשעות העבודה עבר מכתפי העובד לכתפי המעביד, דהיינו, בתביעת עובד לגמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית שבה ישנה מחלוקת לגבי שעות העבודה, תהא על המעביד חובת ההוכחה כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה.
לפיכך, ולאור האמור, נטל הוכחת שעות עבודה נוספות או לחילופין הוכחת מתכונת עבודה קבועה חל, בעניינו, על הנתבעת.
דיון והכרעה-
אין חולק כי הנתבעת לא ערכה רישום שעות עבודה ולא ניהלה "פנקס שעות עבודה" של התובע בכל תקופת העבודה, על כן עליה הנטל להוכחת שעות עבודתו, כנטען על ידה.
הנתבעת הציגה דו"חות טכוגרפים אשר מהם, לטענתה, ניתן ללמוד על שעות עבודתו.
בהקשר זה יצויין, כי ימים ספורים לפני ישיבת ההוכחות, טענה הנתבעת כי היא איתרה את רישומי הטכוגרפיים וזאת לאחר שלאורך כל ההליך טענה כי הטכוגרפיים נלקחו על ידי התובע עת נטש את עבודתו "וזאת בחוסר תום לב בכוונה לתבוע את הנתבעת עבור שעות נוספות ולמנוע ממנה להוכיח אחרת" (סעיף 6 לכתב התביעה שכנגד), ויתרה מכך, כי התובע במרבית הביקורות שנערכו לרכבו כלל לא העביר טכוגרפיים על אף שנדרש לכך.
בפסיקה נקבע, כי יש בטכוגרפיים כדי להוות ראיה באשר לרישומי שעות העבודה של התובע (ע"ע 469/08 דניאל אלמליח ואח' - הורן את ליבוביץ בע"מ, מיום 03.05.11).
התובע לא אישר כי החתימה המופיעה על גבי הטכוגרפיים הינה חתימתו. מבלי להיכנס לשאלה האם מדובר אכן בכרטיסי הטכוגרף של התובע ואם החתימה המופיעה על גבי הכרטיסים הינה אכן חתימתו אם לאו, ומבלי להביע דעה גם באשר למועד בו בחרה הנתבעת להציג את כרטיסי הטכוגרף, כאשר וכאמור לאורך כל הדרך נמנעה מלהציגם, חרף בקשות התובע וזאת תוך שטענה, כי הם נלקחו על ידו, ביום בו נטש את העבודה, שכן, בכל הקשור לפיקוח באמצעות הטכוגרפים, הרי שאומנם אלה יכולים להצביע על תנועת המשאית, אם היא במצב נסיעה אם לאו, אך הם משקפים כל נסיעה של כלי הרכב, ואין בנתוניהם להבחין ולהצביע על מצב בו המשאית אינה בנסיעה או ללמד אם הנסיעה היתה לצרכי עבודה או שמא מדובר בסטייה מהדרך לצרכיו הפרטיים של העובד הנוהג ברכב. זאת ועוד, במהלך יום עבודתו של התובע, וכחלק משעות העבודה, היתה המשאית במצב עמידה משך שעות בעת העמסת או פריקת דלק, ועל שעות אלה, בהן כאילו המשאית בעמידה, אין אנו יכולים ללמוד מכרטיסי הטכוגרפים. זאת ועוד, אין חולק גם, כי המשאית עמדה לרשות התובע גם מעבר לשעות עבודתו והוא היה נוסע עימה לביתו. על כן, כרטיסי הטכוגרף כוללים אף את זמן נסיעתו של התובע מביתו לעבודה, זמן אשר אינו אמור להיכלל ב"שעות עבודה" כהגדרתן לפי חוק שעות עבודה ומנוחה.
במקרה דנן, ומעדויות הצדדים עולה, כי לנתבעת היתה האפשרות לפקח על שעות ומסלולי עבודתו של התובע, באמצעים נוספים, שלא הוצגו לפנינו, והיה בהם להעיד על מתכונת העסקתו ושעות עבודתו, שהרי, לפי עדות התובע ועדות מנהל הנתבעת, יום לפני קיבל התובע ממנהל הנתבעת את סידור העבודה שלו (עדות התובע עמ' 19 שורות 4-5 לפרוטוקול ועדות מנהל הנתבעת עמ' 34 שורה 1 לפרוטוקול) זאת ועוד במסגרת עבודתו של התובע הוא היה מוסר תעודות משלוח/ מטען מהם ניתן היה לבדוק את רשימת הלקוחות ומקומות בהם היה מידי יום ובהתאם לבדוק את השעות בהן עבד. מנהל הנתבעת נחקר על כך במסגרת חקירתו הנגדית וכך השיב:
ש.במסגרת עבודתו של התובע כנהג הגיש לכם מסמכים כלשהם, שטרי מטען, תעודות משלוח. נכון?
ת.כן.
ש.האם זה נכון כי בשטר המטען ובתעודת המשלוח ניתן היה לראות את רשימת הלקוחות שביום מסוים התובע סיפק להם דלקים.
ת.אחרי שאתה חוזר על השאלה בערבית אני משיב- נכון.
ש.אז למה לא צירפת את הדוחות והמסמכים האלה ואז נדע האם באמת התובע עבד את השעות שהוא טוען להן או שחשבת שהמסמכים עלולים להזיק לך ולכן לא צירפת אותם
ת.הוא לא עבד שעות נוספות ולכן לא הייתי צריך לצרף את המסמכים.
ש.אתה בדקת את המסמכים האלה והגעת למסקנה שהתובע לא עבד שעות נוספות.
ת.נכון.
ש.אבל בנספח ו' הבאתי לך מספר דוגמאות שהתובע כן עבד בשעות נוספות, איך זה מסתדר.
ת.לא יודע, אולי הוא עבד שעות נוספות פעם בחודש אבל תראה כמה ימים הוא עבד פחות מהממוצע בהרבה." (עמ' 38 שורות 10-26 לפרוטוקול)
כעולה מעדותו של מנהל הנתבעת, היה בידי הנתבעת ראיות נוספות מעבר לכרטיסי הטכוגרף שבחרה להציגם, ואף לא במלואם, כדי לתמוך ולאשש את גרסתה, אלא שהיא, ומטעמיה, בחרה לא להציג כל הראיות שבידיה וזאת מבלי שנתנה טעם והצדקה לכך ולכן פועל הדבר לרעתה ויש בו כדי לחזק את המסקנה כי מתכונת העסקתו של התובע כללה שעות נוספות.
יתרה מכך, בעדותו של מנהל הנתבעת, כפי שצוטטה לעיל, ומדו"חות שעות עבודתו של התובע בהתאם לטכוגרף -נספח ו' לתצהירו של מנהל הנתבעת- נמצאת לכל הפחות ראשית ראיה, לכך כי התובע אכן עבד שעות נוספות, והעמיד את עצמו לרשות העבודה לפי הצורך ובשעות מעבר לשעות העבודה הרגילות וכך גם העיד באותו הקשר מנהל הנתבעת בהמשך:
ש.על פי חוק אם התובע עובד בימים א' עד ה' מעל 8 שעות ביום הוא היה אמור לקבל בגין שעות אלו תשלום נוספות.
ת.אין לנו שעות נוספות, יש לנו פחות מ- 8 שעות ביום. יש גם הרבה הפסקות באמצע.
ש.מפנה אותך לנספח ו' לתצהירך, הפירוט שנתת לנו, לימים למשל 7.7.11, 6.7.11, 8.7.11 אנו רואים לפי מה שאתה כותב כי התובע עבד 10.20, 10.30, 11.20. כלומר שיש כאן עבודה בשעות נוספות.
ת.זה כולל הפסקות.
ש.אני אומר לך כי את המספרים שאמרתי לך זה לאחר ניכוי הפסקה שאתה טוען לה והתובע לא מסכים לה. מה אתה אומר על זה?
ת.יש ימים שעבד פחות מזה
ש.האם אתה מסכים כי על הימים האלה שהתובע עבד מעל 8 שעות הוא היה צריך לקבל שעות נוספות.
ת.לא, כי זה היה כלול במשכורתו.
ש.אם ביום אחד היה לכם עבודה רק של 6 שעות.
ת.היה ימים של שלוש שעות.
ש.אם היתה עבודה רק של 6 שעות, התובע אני מבין התבקש לעשות את העבודה שהיתה לכם ואם היתה לכם עבודה של 9-10 שעות התובע היה עושה את העבודה שביקשתם ממנו.
ת.הוא עבד לפי הצורך.
ש.אם ביום אחד יש לנו, לפי הרישום שאתה מצרף, אז זו בעצם העבודה שהיתה לך לספק לתובע כי אם היתה לך עבודה בהיקף יותר גדול היית מספק לו אותה.
ת.מה שהיה צריך, היה עושה".(עמ' 37 שורות 14-28 ועמ' 38 שורות 1-9 לפרוטקול).
לנוכח האמור לעיל, ביחס להיקף עבודתו, של התובע ולהעסקתו בשעות נוספות על פי צרכי הנתבעת, נוכח דברי הראשון (אשר לא נסתרו), ביחס למתכונת העסקתו ותוכן עיסוקו, שהיו פועל יוצא של צרכי הנתבעת, ובשים לב לראיות שבידי הנתבעת שהיה בהן כדי ללמד על היקף העסקתו של התובע ולא הובאו, הרינו קובעים כי יש לקבל את טענת התובע לעבודה במתכונת קבועה של שעות נוספות. אך לא את כל היקפי השעות המופיעים בחישוביו, סעיף 26ב (ב) לחוק הגנת השכר, מסייג את הכלל בהעברת הנטל החל על המעביד וקובע כי תחולת נטל ההוכחה יהא רק ביחס להיקף העסקה בשעות נוספות, אשר אינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או על 60 שעות נוספות חודשיות.
בנסיבות אלה ומשהונחה לפנינו ראשית ראיה להעסקה בשעות נוספות, הרינו קובעים כי יש לחייב את הנתבעת ביחס להיקף העסקה של 60 שעות נוספות חודשיות. התובע הועסק 6 ימים בשבוע העולים כדי 25 ימים בחודש לפיכך אנו קובעים כי יש לשלם לתובע 50 שעות נוספות (25*2) בשיעור 125% ו-10 שעות בשיעור 150%.
באשר לתעריף שעת עבודתו של התובע- הרי מרבית תקופת העסקתו, 24 חודשים, עמדה משכורתו של התובע על סך של 7000 ₪ נטו היינו כ- 8,000 ₪ ברוטו לפיכך שכרו השעתי של התובע הינו 43 ₪, ובהתאם על הנתבעת לשלם לתובע עבור 30 חודשים (מיום 01.01.11 ועד לפיטוריו בחודש 25.06.13) סכום של 99,900 ₪ בגין עבודה בשעות נוספות (50 שעות בשיעור 125%(53.7 ₪) ו- 10 שעות בשיעור 150% (64.5 ₪).
בטרם סיום פרק זה ולמען שלמות התמונה, נעיר כי לא ראינו לנכון להתייחס לטענת הנתבעת, שהועלתה לראשונה בסיכומיה, בדבר אי תחולה חוק שעות עבודה ומנוחה על תנאי העסקתו של התובע, שכן מדובר בהרחבת חזית אסורה היות ומדובר בטענה שלא הועלתה קודם לשלב הסיכומים ולכן דינה להידחות.
התביעה שכנגד-
16.האם זכאית הנתבעת לקזז ו/או לקבל מהתובע סכום של 6,649 ₪ בגין הקנס אשר לטענתה שילמה במקום התובע?
הנתבעת טענה כי התובע ביצע במשאית בה נהג עבירת תנועה חמורה של נהיגה ברמזור אדום והיא שילמה, לבקשתו, את הקנס במקומו בסכום של 6,649 ₪ וזאת הואיל והוא הבטיח כי יחזיר את הכסף.
לאישוש, טענתה, צירפה, הנתבעת, אישור תשלום קנס בסכום של 6,649 ₪ (נספח ז' לתצהירו של מנהל הנתבעת).
התובע טען, כי הוא שילם ממיטב כספו את הקנס בגין העבירה היחידה שביצע במהלך עבודתו אצל הנתבעת ואף צירף אישור תשלום קנס מיום 14.07.13 קנס על סך של 4,000 ₪ הנושא את שמו (נספח ז' לתצהירו).
דיון והכרעה-
כלל יסוד הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה" היינו על הנתבעת חל הנטל להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיה.
מנהל הנתבעת נשאל בחקירתו:
"ש. אתה מבקש שהתובע יחזיר לך סכום של 6,649 ₪ עבור קנס ששילמת במקום התובע
ת. כן, שעבר ברמזור אדום
ש. תראה לי את הדוח שמתייחס לרכב של התובע ולגבי מועד העבירה. אני לא ראיתי את הדוח ומתי בוצעה העבירה. לתצהירך לא צירפת דוח אלא רק קבלה. מפנה לנספח ז' לתצהירך. זה הדבר היחיד שצירפת לגבי ה- 6,649 ₪ איך אני יכול להבין מזה שזה שייך לרכב התובע
ת. זה קל מאוד, אפשר להביא העתק של הדוח" (עמ' 40 שורות 9-16 לפרוטוקול).
דוח כאמור לא הוצג ואכן וכפי שציין ב"כ התובע מנספח ז' לא ניתן ליחס את הדו"ח לרכב עליו נסע התובע או לדעת מתי בוצעה העבירה הנטענת. כידוע - הימנעות מהבאת ראיה או עדות רלוונטית מקימה לחובתו של הנמנע מלהביא את הראיה או העדות, חזקה שבעובדה הנעוצה בהיגיון, בשכל הישר ובניסיון החיים, לפיה: דין הימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה הראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה ולעדות שלא הובאה (ראה ע"א 641/87 קלוגר - החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד (1) 239, 245).
משכך, ולאור האמור, נדחית תביעתה של הנתבעת ברכיב זה.
17.האם זכאית הנתבעת לקזז ו/או לקבל מהתובע סכום של 6,000 ₪ בגין יתרות הלוואות?
בכתב התביעה שכנגד, טענה הנתבעת, כי בהזדמנויות שונות נתנה לתובע הלוואות/ מפרעות בסכום כולל של 6,000 ₪. כאשר ולטענתה, במהלך חודש אוקטובר 2012 ולרגל חג הקורבן נתנה לו הלוואה ע"ס של 4,000 ₪, במהלך חודש מאי 2013 נתנה לו הלוואה על סך של 1,000 ₪ וכנ"ל בחודש יוני 2013.
התובע, הכחיש את טענות הנתבעת בענין זה וטען כי הוא לא חייב לה כספים כלשהם בגין הלוואות ו/או מפרעות.
הואיל והנתבעת לא התייחסה לרכיב זה במסגרת סיכומיה, הרינו רואים אותה כמי שזנחה אותו ועל כן איננו קובעים בגינו דבר.
18.האם זכאית הנתבעת לקזז הוצאות חניה ששילמה לתובע במזומן מדי חודש?
הנתבעת טוענת, כי לאורך 30 חודשי עבודתו של התובע, היא שילמה לו סך של 300 ₪ במזומן, בעבור הוצאות חניה וכי הוא התחייב להמציא לה כל חודש חשבונית וקבלות בהתאם, אלא שבפועל הוא לא המציא.
התובע הכחיש כי התחייב להמציא לתובעת חשבוניות ו/או קבלות עבור החניה, כן ולטענתו תשלום זה בוצע רק בשנת עבודתו האחרונה.
דיון והכרעה-
מהעדויות שנשמעו לפנינו, עולה כי אין חולק כי התובע קיבל במזומן סכום של 300 ₪ בגין הוצאות חניה (עמ' 29 שורות 16-17 לפרוטוקול) וכן אין חולק שהוא לא המציא כל קבלה ו/או חשבונית המעידים על הוצאה זו אולם אין בכך כדי לשנות את מסקנתינו שגם רכיב זה של התביעה שכנגד, דינו להידחות שהרי גם אם נניח שהנתבעת התנתה תשלום הוצאות החניה בקבלות הרי שהיא, חרף כך שהתובע במהלך 30 חודשי עבודתו, כטענתה, לא הציג קבלות, המשיכה לשלם לו, לטענתה, את הסכום הנ"ל ובכך "ספגה" אותו בהסכמה שבשתיקה.
19.הערה לפני סיום-
בין הצדדים היתה נטושה מחלוקת נוספת הנוגעת למי היה צריך להעביר את הטכוגרפים לקצין הבטיחות, האם התובע או הנתבעת? פלוגתא זו התייתרה היות והנתבעת, ימים ספורים, לפני ההוכחות הגישה כרטיסי טכוגרפיים חלקיים.
20.לסיכום -
לנוכח כל האמור לעיל ומשהגענו לכלל מסקנה כי התובע פוטר מעבודתו לאלתר, ללא מתן הודעה מוקדמת, ועל רקע סכסוך סביב תשלום שכרו וזכויותיו הסוציאליות ומשקיבלנו את תביעתו, במלואה, לתשלום זכויותיו ומנגד דחינו התביעה שכנגד שהגישה הנתבעת, הרינו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א.סכום של 22,500 ₪ (ברוטו), בגין פיצויי פיטורים.
ב.סכום של 9,000 ₪ (ברוטו) בגין תמורת הודעה מוקדמת.
ג.סכום של 6,666 ₪ (ברוטו) בגין שכר חודש יוני 2013, בצירוף פיצויי הלנת שכר כחוק.
ד.סכום של 4,380 ₪ (ברוטו) בגין דמי הבראה.
ה.סכום של 10,800 ₪ (ברוטו) פדיון ימי חופשה.
ו.סכום של 14,417 ₪ (ברוטו) בגין אי הפרשה לפנסיה.
ז.סכום של 8,680 ₪ (ברוטו) בגין אי הפרשה לקרן השתלמות.
ח.סכום של 99,900 ₪ (ברוטו) בגין העסקה בשעות נוספות ובימי שישי.
כל הסכומים הנ"ל (למעט הסכום הנקוב בסעיף ג') ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 17.07.2013 (מועד הגשת התביעה) ועד ליום התשלום המלא בפועל.
21.הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד-
בשים לב לתוצאה אליה ובשים לב גם להתנהלותה של הנתבעת לאורך ניהול התיק; הסחבת בגילוי המסמכים, בהגשת תגובות מטעמה ואף בהגשת סיכומיה וכן בהתחשב במועד בו בחרה הנתבעת להגיש, את הטכוגרפים שבידיה ולהעבירם לעיונו של הצד שכנגד, הרינו מחייבים אותה לשלם לתובע גם את הסכומים הבאים:
סכום של 2,000 ₪ בגין הוצאות משפט.
סכום של 10,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.
הסכומים הנ"ל ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום אם לא ישולמו בתוך 30 יום.
22.הצדדים רשאים לערער, על פסק דין זה, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא להם.
ניתן היום, ב' בסיון, תשע"ה, (20 במאי,2015), בהעדר הצדדים.
|
|
|
|
|
|
יעקבס אורית, שופטת
|
|
מר חנא עילוטי
נציג ציבור(מעסיקים)
|
|