- עניינו של פסק הדין בסכסוך בין 5 אחים, על חלוקת נכסי ההורים, הטיפול בהם ובמיוחד חלוקת דירת ההורים ברחוב xxx (להלן: "הדירה").המחלוקת העיקרית הינה בין 3 האחים (התובעים) לאחיהם הנתבעים.
- התובעת , רווקה כבת 65 שנים, מתגוררת בדירה מאז ילדותה, טיפלה בהורים עד לפטירת האב ביום 12.9.00 והאם ביום 20.2.07 וממשיכה להתגורר בדירה עד היום. בהתאם לצו קיום צוואת האם המנוחה, מיום 17.7.11, ולאחר הסתלקות שני האחים (התובעים 2-3), מחלקם בעיזבון ומזכויותיהם בדירה לטובתה, התובעת הינה בעלים של 3/5 מהזכויות בדירה והנתבעים בעלים של 2/5 מהזכויות.
- הנתבעים, הגישו תביעה בתמ"ש 24521-12-11, לפרוק שיתוף בדירה וקבלת חלקם 2/5 מהדירה, בהתאם לצוואת האם שקוימה. התובעת מתנגדת וטוענת כי הינה דיירת מוגנת, טיפלה בהורים כל חייה, ללא כל תמורה, שיפצה את הדירה בכספיה ולכן, זכותה להישאר בדירה ולקבל את הבעלות עליה במלואה.
לכל היותר, לטענתה, מגיע לכל אחד מהנתבעים כ-30,000 ₪ בגין זכויותיהם בדירה, לאחר קיזוז השיפוץ שנערך בדירה ושעליהם היה להשתתף בסך של 26,000 ₪ לכל אחד, בהתאם לחוו"ד שהגישה. וכן קיזוז דמי הטיפול, המגיעים לה לטענתה, בגינם הגישה תביעה כספית בתמ"ש 1820-11-11, בסך של 300,000 ₪. לטענתה, חיוב הנתבעים מוערך בסך של 113,024 ₪ לכל אחד, בהתאם לחווה"ד רו"ח אותה הגישה לביהמ"ש.
הנתבעים מציינים כי מדובר בהליך שני של התובעת, הנועד לסכל את מימוש חלקם בצוואת האם, לאחר שהתובעת ניהלה הליך להתנגדות לקיום צוואת האם.
- לענין הערכת שווי הדירה - הוגשו בתיק שתי חוות דעת שמאיות - האחת ע"י התובעת- חוו"ד השמאי גיא דוניו שהעריך את הדירה בסך של 210,000 ₪ כתפוסה ו-600,000 כפנויה (ח/2) והשנייה – חוות דעת השמאית פנינה נוי מטעם הנתבעים, שהעריכה את הדירה בסך של 700,000 ₪ כפנויה.
התובעת העידה לעצמה (ת/3 ות/4) וכן אחיה י.א.-(ת/1)וש.א. (ת/2).
הנתבעים העידו לעצמם- נ/1 – ח.א.א. ו-נ/2- י.א.
כן העידו המומחים- לתובעת העיד רו"ח אלי סררו לענין דמי הטיפול והשמאי גיא דוניו.
לנתבעים העיד השמאי יוסף חביב ממשרד פנינה נוי.
פירוק שיתוף במקרקעין
- כאמור, הנתבעים הגישו תביעה לפירוק השיתוף בדירה. התובעת מתנגדת לתביעה.
פירוק שיתוף נידון בהתאם לסעיף 37(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") המקנה לכל אחד מבעלי המקרקעין המשותפים זכות לפרק את השותפות בכל עת. בעלות משותפת הינה מצב זמני ולא רצוי. פרוק השיתוף הינה זכות יסוד של כל שותף, כאשר שיקול דעת בית המשפט במניעת הפרוק מצומצם.
ראה: רע"א 1017/97 רידלביץ ואח' נ' מודעי.
אופן פירוק השיתוף קבוע בסעיף 40 לחוק המקרקעין-
"40. פירוק דרך מכירה
(א) במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, וכן אם נוכח בית המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון.
(ב) המכירה תהיה בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, זולת אם הורה בית המשפט על דרך אחרת שנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות הענין."
דרך המלך לפרוק שיתוף במקרקעין, במכירת הדירה וחלוקת הפדיון. דרך המכירה מצויינת אף היא בסעיף "בדרך שנמכרים מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל". היינו במכירה פומבית לכל המרבה במחיר.
והכל זולת אם הורה בית המשפט על דרך אחרת, שנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין.
הסוגיות שבמחלוקת
- למרות שאין חולק כי לא ניתן למנוע את פירוק השיתוף בדירה, הרי שהצדדים חלוקים בסוגיות הבאות, שיש בהן להשפיע על אופן פירוק השיתוף, התשלומים והבעלות הסופית בדירה :
א. שווי הדירה - כיצד יש לשום את הדירה כפנויה או כתפוסה (בדיירות מוגנת).
ב. טענת השיפוץ, שוויו ,מימונו, ושווי השבחתו את הדירה.
ג. הטיפול בהורים- הערכתו והאם המעניק זכות תביעה?
- לטענת התובעת- יש לקבוע כי הינה דיירת מוגנת וזכותה לרכוש את זכויות הנתבעים בדירה, בהתאם לשווי הדירה כתפוסה, בניכוי עלות השיפוץ ובניכוי סכומים ,המגיעים לה בגין הטיפול בהורים.
לטענת הנתבעים - יש להורות על פירוק השיתוף בדירה ולמכרה לצד ג' או לתובעת, בהתאם למחיר השוק כדירה פנויה ולהעביר להם את חלקם בדירה - 1/5 לכל נתבע, סה"כ 2/5 משוויה בשוק החופשי. לטענתם, יש לדחות התביעה לדמי טיפול. מוכנים להשתתף בחלקם בשיפוץ בדירה בכפוף להמצאת קבלות. התובעת קיבלה דירת מגורים נוספת ברחוב xxx (להלן:"הדירה הנוספת"/"האחרת"), שהיתה אמורה להתחלק בחלקים שווים בין האחים מכוח צוואת האם. הדירה הנוספת מתאימה לצרכי התובעת ולמגוריה. מתוך נוחות ואיכות חיים מבקשת להתגורר בדירת ההורים המנוחים, מבלי לשלם להם חלקם. התובעת מתגוררת 8 שנים בדירה מבלי לשלם דמי שימוש ראויים.
להלן נדון בסוגיות שבמחלוקת שבין הצדדים תוך בחינת המסגרת הנורמטיבית בכל סוגיה.
דיון והכרעה
שווי הדירה- כיצד יש לשום את הדירה כפנויה או כתפוסה (ובדיירות מוגנת).
- לטענת התובעת, הינה דיירת מוגנת מכוח מגוריה בדירה, מאז היות בת כ-4 שנים ולמעשה כל ימי חייה, מכוח סעיפים 33(א) או 33 (ד) לחוק הגנת הדייר. לטענתה, דייר מוגן ששיפץ דירה רואים אותו כמשלם דמי מפתח. שילמה דמי היוון לממ"י והשקיעה כספים בדירה ובאיבזורה. תפסה חזקה בלעדית בדירה, בהסכמה, ממועד פטירת ההורים. מבקשת לקבוע את שומת הדירה כתפוסה בדיירות מוגנת בסך של כ-300,000 ₪.
דיירות מוגנת- חלות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר
המסגרת הנורמטיבית
- התובעת טוענת כאמור להיותה דיירת מוגנת מכוח סעיפים 33(א) או(ד) לחוק הגנת הדייר.
סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב - 1972 קובע:
(א) "החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתא או בפשיטת רגל או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים...
יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש".
(ב) נפטר בעל או חוכר-לדורות של נכס כאמור בסעיף קטן (א) לפני שהיה לדייר בו כאמור באותו סעיף, יהיה בן-זוגו לדייר ...... ובאין בן-זוג יהיו ילדיו לדיירים ...... הכל בתנאי שהיו מתגוררים אתו יחד בנכס ששה חדשים סמוך לפטירתו ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגורים.
(ג).......
(ד))החזיק אדם בנכס כשהוא אחד מבעליו או מחוכריו-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירת חלקו של שותפו, בין מרצון ובין בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של חוכרו-לדורות החדש, לפי הענין."
- עניינו של סעיף 33 (א) לחוק הוא בעל נכס או אחד מבעליו, המחזיק בנכס, וזכותו פוקעת מחמת הסיבות המנויות בסעיף 33(א), שאחת מהן היא חלוקתו במשפט חלוקה דהיינו פרוק שיתוף- אזי המחזיק יהיה לדייר של בעלו החדש. הוראה זאת אינה מתיישבת עם הזכות לפרוק השיתוף, המוקנית בחוק המקרקעין והפסיקה ראתה לפרש הסעיף באופן מצמצם.
כך למשל חלות הסעיף מותנית בהיות הטוען לה, בעל זכות רשומה להבדיל מזכויות אובליגטוריות או אחרות.
כב' השופט מינץ, בפש"ר (י-ם) 4320/07 עו"ד ליבונטין נ' טל שמחה לוי [פורסם בנבו] (מיום 3/2/11) קובע:
"מקום בו מדובר בשותף במקרקעין, מעמדו הקנייני זהה למעמד השותף האחר, וזכותו לפירוק השיתוף הנה "בכל עת", מכוח הוראות חוק המקרקעין עצמו."
ראה גם: תמ"ש (קריות) 9201-03-11 פלוני נ' פלונית (19.9.11)
בתמ"ש (י-ם) 22890/05 י.א.כ נ' ב.כ.שנ (מיום 16.11.08) נדונה טענה דומה של אחות נגד 4 יורשים, שהתגוררה בנכס וטענה להיותה דיירת מוגנת. כב' השופטת מימון קובעת בפסק הדין:
"הגנת סעיף 33 האמור בהפיכת הנתבע לדייר מוגן מתייחסת למי שהוא הבעלים או החוכר לדורות הרשום (ע"א 3295/94 גיל פרמינגר , עו"ד נ' חוה מור, פ"ד נ(5), 111 (1997). הנתבעת איננה הבעלים הרשום של המקרקעין ומשכך אין עומדת לה טענה זו."
עיון בנסח הטאבו מעלה כי זכויות החכירה בנכס רשומות ע"ש א.א. אבי הצדדים המנוח (ראה חוו"ד שמאי –ח/2).בהתאם לאמור, דומה כי התובעת אינה דיירת מוגנת בדירה. הדירה רשומה ע"ש האב (עמ' 1 לפרו') כאשר האם ירשה את זכויותיו בדירה בשלמות. לפיכך, מעמדה של התובעת בחיי האם היה של ברת רשות לכל היותר. התובעת לא החזיקה בדירה בשכירות ראשית ע"פ חוזה.
- הפסיקה הצרה את תחולתו של סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, רק לנסיבות בהן ניתנה לשותף חזקה ייחודית כדין בהסכמת השותפים האחרים, כפי שנקבע ע"י כב' השופט טירקל בע"א 753/82 פלונית נ' פלוני, פ"ד לז (4) 626:
"חזקה תחשב כדין, רק אם הסכמת בן הזוג היא פוזיטיבית, לאמור, אם ניתן להסיק מן העובדות כוונה של בן הזוג להסכים, וזאת בין אם הובעה הכוונה במפורש ובין אם התנהגותו "מדברת בשפה חד משמעית."
הדברים נאמרו בהתייחס לדירת מגורים משותפת של בני זוג, אולם יפים מקל וחומר לבעלות משותפת של שותפים, כמו גם אחים מכח ירושה.
בבג"צ 323/81 , המ' 533/81 וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ,פ"ד לו(2) 733 ,744. נקבע כי גם במצב שהיתה הסכמה בתחילה לחזקה הבלעדית, אולם התעוררה התנגדות מאוחרת בזמן, לא תחול דיירות מוגנת על שותף:
" ההלכה הפסוקה, ששותף לא יהיה דייר מוגן לפי החוק, אלא אם החזיק בדירה החזקה ייחודית כדין, דהיינו שהשותף האחר הסכים להחזקתו הבלעדית. כאשר חזקתו הבלעדית בדירה המשותפת היא בניגוד לרצון השותף האחר, בין אם מלכתחילה פלש לדירה שלא בהסכמת שותפו ובין שלכתחילה החזיק בדירה בהסכמת שותפו, אך כעבור זמן התנגד שותפו לחזקתו הבלעדית בה (64/65, ענין משיח, פ"ד כ(1) 126) אין הוא מחזיק בדירה באופן בלעדי כדין ושותף מחזיק כזה לא יהיה לדייר מוגן לפי סעיף 33(א) כאמור."
מקרה דומה נדון גם בפסיקת בתי המשפט למשפחה. בתמ"ש 19920/97 אלה קלדס נ' רבקה רות מזור (3.1.99) קבעה כב' השופטת צפת:
"פסיקת בית המשפט העליון, הצרה כאמור את תחולתו של סעיף 33 לחוק רק לנסיבות בהם ניתנה לשותף חזקה ייחודית בהסכמת השותפים האחרים ..יוצא אפוא כי הנתבעת אומנם מחזיקה בנכס כאחד הבעלים מאז פטירת האב, אולם החזקתה בנכס אינה ייחודית. אין מחלוקת כי לא הייתה הסכמה פוזיטיבית של התובעות להחזקתה- לא במפורש ולא במשתמע...ודוק! מגוריה של הנתבעת עם הוריה כברת רשות של הבעלים (ההורים) אינם מקנים לה זכות כלשהיא על פי סעיף 33 לחוק שכן באותה עת היא לא הייתה הבעלים.. בסיכומו של דבר הוכחה פוזיטיבית לחזקה ייחודית מוטל על כתפי הנתבעת."
ברוח דומה נקבע בתמ"ש 61704-06-13 (מיום 27.2.14) ע"י כב' השופט נפתלי שילה, שדן בשאלה האם יש להורות על פרוק שיתוף בדירה שירשו צדדים מאמם, והאם נתבע שהתגורר משך כל רוב חייו עם האם בדירה, הינו דייר מוגן. כב' השופט שילה קובע:
"במקרה דנן, לא הוכיח הנתבע שהתובע הסכים כי תוענק לו החזקה ייחודית בנכס. אדרבא, מהמכתב ששלח התובע לנתבע ביום 25.4.10 עולה בברור כי התובע לא הסכים לכך ועמד על זכותו לקבל דמי שימוש ראויים. גם מהעובדה כי התובע הגיש תביעת פינוי בהליך הראשון הדבר עולה במפורש."
יודגש, כי נקבע בפסיקה כי רשות חינם, אינה בלתי הדירה ואינה יוצרת דיירות מוגנת.
ברע"א 977/06 בן חמו נ' מדינת ישראל (מיום 7.5.06) קובע השופט רובינשטיין:
"רשות חינם אינה בלתי הדירה ומכל שכן שאינה יוצרת זכות לדיירות מוגנת, והמגמה כפי שהתבטאה גם בחקיקה, צריכה לדידי להיות צמצום מופעיה של האחרונים ולא הרחבתם."
עוד נקבע, כי חזקת אחד היורשים הינה חזקת כל היורשים. דהיינו, בעצם מגורי התובעת בדירה ייצגה את כלל האחים כאילו החזיקו בדירה. עוד נקבע כי חזקה נוגדת של יורש מחזיק אינה מקנה לו כל זכות על פני מחוסרי החזקה. ראה: ע"א 74/53 לולה רצאבי נ' מלכה וגבריאל רצאבי , פ"ד ט 523.
- במקרה דנן, התובעת הייתה ברת רשות של אימה המנוחה. עם פטירת האם נדרשה להסכמת פוזיטיבית של יתר האחים להישארותה בדירה. שני אחים (התובעים) הסכימו אך התובעת לא הוכיחה הסכמה פוזיטיבית של שני האחים האחרים הנתבעים. אדרבא הצדדים ניהלו הליכים בבית המשפט כולל לעניין קיום צוואת האם. התובעת לא הוכיחה הסכמה למגוריה והראיה ההליכים המתנהלים בבית המשפט, מאז פטירת האם כולל התביעה דנן לפרוק שיתוף בדירה. החזקת התובעת בדירה אינה ייחודית ובחזקתה ייצגה את כלל האחים ולפיכך אינה בעלת זכות עודפת על מי מהאחים.
- יש לציין כי המחוקק עצמו במסגרת חוק הירושה נותן מענה ספציפי להמשך מגורי בר רשות והפתרון אינו מצוי בחוק הגנת הדייר בהכרח. סעיף 115 לחוק הירושה קובע כי:
"דירה שהמוריש היה ערב מותו בעלה וגר בה, רשאים בן-זוגו, ילדיו והוריו שהיו גרים בה אותה שעה עם המוריש, להוסיף ולגור בה כשוכרי היורשים שבחלקם נפלה הדירה; דמי השכירות, תקופתה ותנאיה ייקבעו בהסכם בין הנשארים בדירה לבין אותם היורשים, ובאין הסכם ביניהם - על-ידי בית המשפט."
דהיינו המחוקק ראה להגן על זכות ילדי מוריש המתגוררים בדירה במסגרת של שכירות.
השופט שוחט בספרו "דיני ירושה ועיזבון , הוצאת סדן בעמ' 248 כותב:
"אין כל בסיס לטענה שסעיף 115 לחוק הירושה מקנה לבן המשפחה הזכאי על פיו זכות חזקה ייחודית לכל החיים".
קיומו של סעיף ספציפי באשר לזכות המגורים של דייר ואופן ההסדרה, שולל את הרציונאליות של קיום דיירות מוגנת.
- לסיכום – מכל המקובץ, טענת התובעת כי הינה דיירת מוגנת ויש לשום את הדירה כתפוסה ו/או כי חוק הגנת הדייר חל במקרה דנן - נדחית.
טענת השיפוץ, שוויו ,מימונו, ושווי השבחתו את הדירה.
- לטענת התובעת, בשנת 2003 שיפצה את הדירה יחד עם שני אחיה התובעים, שיפוץ מסיבי ויסודי ומימנה את עלותו, כולל עיצוב מחדש של הדירה, החלפת מקום המטבח וחדרי השירותים, תשלום דמי חכירה למנהל, היוון זכויות חכירה והתקנת מזגנים, באופן שהעלה את שווי הדירה. הנתבעים לטענתה נמנעו מלהשתתף במימון השיפוץ, למרות בקשת האם לאחר פטירת האב וזאת נוכח מצבם הכלכלי. עלות השיפוץ היתה כ- 150 אלף ₪. הדבר הוכח בחוות דעת השמאי גיא דוניו ובהתאם לחוות דעת השמאי מטעם הנתבעים -יוסף חביב. חלקם של כל אחד מהנתבעים בשיפוץ מגיע לסך של 26,000 ₪. התובעת דוחה טענות הנתבעים כי השתמשה בכספים שנותרו בעיזבון ההורים למימון השיפוץ. האם המנוחה התקיימה מפנסיית שארים בסך 2,400 ₪ ממבטחים וסך של
1,700 ₪ מהבטוח הלאומי שלא כיסו את הוצאות הכלכלה ולא נותרו כל כספים לטענתה.
- לטענת הנתבעים, רב הנסתר על הנגלה בנוגע לשיפוץ הדירה. מכחישים את הערכת השמאי לביצוע עבודות בשיעור של 150,000 ₪. לטענתם לא הוצגה ולו קבלה אחת על השיפוץ או על היקף העבודות שנטען, לעניין חומר, דלתות, חלונות, טיח, אלומיניום ואינסטלציה. השמאי לא הביא בחשבון כי הקבלן היה בנם של המנוחים- י. (התובע 2), והעריך את העבודות בשווי של 110,000 ₪ בלבד. הנתבעים דוחים את הטענה כי האחים (התובעים) השתתפו במימון והאם המנוחה שילמה 20,000 ₪ בלבד. לטענתם ההורים שילמו את מלוא השיפוץ. התובעת שותפה בחשבון ההורים ומסרבת לגלות את דפי החשבון.
דיון והכרעה
- אין חולק כי הוכח ביצוע שיפוץ מקיף בדירה, כולל שינויים ושיפוצים ניכרים, כעולה מעדות השמאי דוניו (בעמ' 14, 16 לפרו'). עם זאת, קיימת מחלוקת לענין שווי העלות, והאם התובעת ושני אחיה מימנו את השיפוץ, או שמא מומן מכספי ההורים.
לענין שווי עלויות השיפוץ - התובעת לא הציגה קבלות ולא איתרה אף בעל מקצוע (עדות השמאי דוניו בעמ' 15).
עם זאת, הצדדים להליך העידו בפניי הן על עצם השיפוץ והן על המימון.
לעניין עצם השיפוץ- מטעם התובעת העיד האח י, כי האם החליטה לבצע שיפוץ בשנת 2003, למרות שלא דיברה איתו בעניין והדבר נודע לו מש. ור. שאמרו לו שגם האח י. הסכים.
י.העיד: "לקחתי אחריות על הבנייה. הבאתי פועלים סינים מנתניה, הזמנתי חומר, דלתות, חלונות, טייחים , אנשי אלומיניום, הכל אני הזמנתי , אינסטלאטור והכל."(עמ' 21).
לשאלה מדוע אין קבלות על העבודות והחומרים העיד "לקחתי כסף קניתי חומר, אני חשבתי שיקרה דבר כזה בבית שלנו? אצל האחים שלנו? אין דברים כאלה."(עמ' 21)העיד כי לא ביקש קבלות-
"לשאלת ביהמ"ש לא היה שום דבר כתוב, לקחתי על עצמי קניתי את הדברים, קניתי חומר. אין לי קבלות בכתב , על המטבח עבד קבלן ערבי שלא ירצה לבוא להעיד. אין לי מסמכים בכתב."(עמ' 21).
למרות העובדה כי לא הוצגו קבלות על השיפוץ, שוכנעתי כי אין מחלוקת בין הצדדים כי בוצע שיפוץ. עם זאת, המחלוקת הינה לעניין העלות ודרך המימון והאם מומן מכספי ההורים בלבד.
לעניין עלות השיפוץ ודרך המימון
האח י. העיד, כי האח ש. נתן 15,000 ₪ כאשר ח. וי. לא נתנו דבר. הוא עצמו שילם עשרות אלפי ₪:
"לבד מעבודה וריצות של 8 חודשים, עם פועלים, אני בניתי את הדירה , כל ס"מ שם אני יודע כל חומר שם וכל דבר של בעל הבית. י. בא יום אחד עם החבר שלו והייתי באמצע העבודה והוא שאל אם השקעתי 120,000 ₪ כבר על השיפוץ ואמרתי לו בערך." (בעמ' 20 לפרו'). האם שילמה 20,000 ₪ בלבד ור. שילמה 30-40,000 ₪ לערך כמו י. ש. שילם "אותו דבר ואפילו יותר." "אנחנו שילמנו בערך 120,000 ₪ לפועלים ולחומרים. ו-30,000 ₪ למטבח."(עמ'21).
גם האח ש. העיד כי מלבדו שילמו גם ר., י. והאם. "השאר אמרו אח"כ נשלם".(עמ' 26) התובעת העידה כי השתתפה בכ-30 א' ₪(עמ' 34).
האם השיפוץ מומן מחשבון ההורים כטענת הנתבעים?
התובעת העידה כי האם קיבלה מהמל"ל 1,700 ₪ , וממבטחים 2,400 ₪ "ומזה היתה צריכה להתקיים כשהייתה חולה , טיטולים, כלכלה, שכולם באו לאכול אצלנו, 7 שנים, ומה שלא הספיק אני השלמתי והאחים (הנתבעים א.מ.) לא נתנו כלום, אף אחד לא נתן במשך 7 שנים."(עמ' 30). עם זאת, התובעת עצמה הודתה כי עשתה שימוש בסך 20 א' ₪ מחשבון ההורים (עמ' 33).
לסיכום
- מכל המקובץ שוכנעתי שבוצע שיפוץ בדירה (ראה הודאת הנתבעים ח., וי. בעמ' 46,43) למרות שלא הוצגו קבלות, עובדה היוצרת אי נוחות, כאשר הנטל להוכיח את עלות השיפוץ מוטל על התובעת.
לעניין עלות השיפוץ- העידו מומחים ויש בעובדה זאת "לרפא" במידת מה את העדר הקבלות.
באשר למימון, אין מחלוקת כי הנתבעים לא נטלו חלק בעלות.(ראה עדות ח. בעמ' 42). בשל הזהות בין עלות השיפוץ בהתאם לחוות דעת המומחים (ראה עדות השמאי יוסף חביב בעמ' 57) לבין העדויות, הנני מקבלת את הטענה לענין עלות השיפוץ על דרך האומדנה בסכום כולל של כ-150,000 ₪.
טענת התובעת ושני האחים (התובעים) כי השתתפו במימון השיפוץ המדובר מתקבלת, נוכח עדות של שלושה לעומת שני הנתבעים המטילים ספק. התובעת הודתה כי נטלה מחשבון ההורים 20,000 ₪ . לפיכך עלות השיפוץ -בהפחתת 20,000 ₪ = 130,000 ₪ בחלוקה ל-5 הינה 26,000 ₪ לכל יורש.
הביטוי המעשי מבחינה כלכלית לצרכי קיזוז הינו -26,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים בגין השיפוץ (ראה עדות האח ח. בעמ' 26 לפרו). הנתבע י. נשאל לעניין קיזוז השבח (בעמ' 48 לפרו'):
"ש.אתה מסכים איתי שהיה שיפוץ ואם ביהמ"ש יקבע שצריך לפרק את השיתוף הדירה תסכים איתי שהשיפוץ שלא השתתפתם בו השביח את הדירה ואתם זכאים רק למה ששווה הדירה בלי השיפוץ?
ת.כן. חד וחלק. אבל בתנאי שהמחירים שהוגשו יוגשו עם קבלות."
משפתרנו את סוגיית הקבלות בהערכת השמאים, אין אלא להורות על חיוב הנתבעים בתשלום חלקם בשיפוץ.
- לפיכך, לאחר ששקלתי את הדברים, נקבע כי מחלקו של כל אחד מהנתבעים בזכויות בדירה, יש לקזז סכום בסך 26,000 ₪ בגין השתתפותו בשיפוץ.
הטיפול בהורים- הערכתו והאם מעניק זכות תביעה?
- לטענת התובעת ,סעדה וטיפלה בהוריה לאורך שנות מחלתם עד פטירתם. שהתה לצד מיטת אביה בבית החולים משך 3 שבועות, כשהיה מונשם ופוטרה בשל כך מעבודתה. לאחר שחרורו מבית החולים, נזקקו ההורים לעזרה והתובעת לא חזרה לעבודה, אלא טיפלה בהם במשרה מלאה. מסירותה וטיפולה, חסכו תשלומים למטפל זר או לבית חולים סיעודי. דוחה טענה כי קיבלה דירה אחרת עבור טיפולה בהורים. לטענתה, קיבלה את הדירה האחרת בזמן שההורים היו בקו הבריאות. בהתאם לחוות דעת רו"ח שהגישה התובעת, במגבלת ההתיישנות, מדובר בשכר ראוי של 420,439 ₪ כאשר חלקו של כל אחד מהנתבעים 112,902 ₪. בסיכומי התגובה ציינה התובעת כי השביחה את העיזבון בכך שההורים לא נאלצו לממש את הדירה, לטובת משרד הבריאות או מימון עלות המטפלים.
- לטענת הנתבעים, התובעת קיבלה מההורים דירת חדר במתנה על טיפולה בהם. התובעת בחרה מרצונה שלא לעזוב את הבית, התגוררה על חשבון ההורים משך כל חייה ונחסך ממנה הצורך לרכוש דירה או לשכור דירה. טיפלה בהורים מרצונה הטוב . ההורים קיבלו סיוע בשנותיהם האחרונות מהביטוח הלאומי. דוחים טענה כי העסיקו את התובעת, לא דיווחו לבטוח לאומי על העסקה, לא פיקחו על התובעת ולא היה לתובעת כל קשר חוזי איתם. התובעת נגסה בירושה, בעת שחיה בבית הורים והיתה שותפה בחשבון ההורים. לפיכך יש לדחות תביעתה לדמי טיפול.
דיון
- שאלת הנשיאה בנטל הטיפול בהורים עולה תדירות על שולחן בתי המשפט לענייני משפחה. לעיתים, אחד הילדים נושא בנטל הטיפול בהורים, בין בהוצאת כספים למימון הוצאות שוטפות ובין למימון בית האבות ומבקש לאחר פטירת ההורים את השתתפות האחים האחרים. במקרים אחרים אף מבוקשים "דמי טיפול" עבור מאמץ שהושקע בטיפול בהורה.
עשיית עושר, זכות חזרה במזונות
- עילות תביעה עליהן מתבססת התובעת, מכוחן זכאית לתשלום בגין טיפולה בהורים:
א. חובת השבה מכח סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 הקובע:
"מי שפרע חובו של אדם אחר בלי שהיה חייב לכך כלפיו, אינו זכאי להשבה אלא אם לא היתה לזוכה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב, כולו או מקצתו, ואינו זכאי להשבה זו אלא כדי מה שנתן לפרעון החוב."
ב. זכות לחזור אל חייבים נוספים מאותה דרגת קרבה, בהתאם לסעיף 16 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות)
הקובע:
"זכות חזרה
(א) מי שנתן מזונות מעל למוטל עליו ולא התכוון ליתן מתנה, רשאי לדרוש החזרת היתרה ממי שקיבלה או ממי שנתן פחות מן המוטל עליו ובמידה שנתן פחות מן המוטל עליו.
(ב) מי שנתן מזונות שלא היה חייב בהם ולא התכוון ליתן מתנה, רשאי לדרוש החזרתם ממי שקיבלם או ממי שהיה חייב בהם ובמידה שהיה חייב בהם."
נבחן האם הפסיקה מכירה בקיומן של עילות התביעה בכלל ובהתאם להוראות החוק לעיל בפרט.
התובעת כאמור מסתמכת על שתי הוראות חוק שונות, אם כי הפסיקה העמידה, כפי שנראה לכל אחת מהן תנאי דומה - קיומה של חובה או חוב.
עשיית עושר - קיומו של חוב
- לעניין סע' 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט נקבע בע"א (חי') 318/95 חברה מסחרית בע"מ נ' נוקטורנו בע"מ :
"האלמנטים הנדרשים להתגבשותה של עילה על בסיס הסעיף הנ"ל הם, שהמערערת פרעה את החוב של האחר, לענייננו, של המשיבים, כי הפירעון נעשה מבלי שהיתה חייבת בכך כלפיהם, וכי למשיבים "כנהנים",לא היתה סיבה להתנגד לפירעונו של החוב (ע"א 625/91 M. INDEMNI GUARANTEE ASSURANCE LIMITED נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-על, כרך 95(2) 1015 בעמ' 1022-1023).
עוד יש לשים לב, כי הסעיף מנוסח על דרך השלילה, ויש בו כדי להבהיר, כי נטל ההוכחה מוטל על מי שפרע את החוב (פרופ' דניאל פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, הוצאת בורסי, תשמ"ב-1982 בעמ' 171)."
דהיינו הסעיף מניח קיומו של חוב. בהעדר חוב הדיון אינו מתחיל. האם במקרה דנן הוכח קיומו של חוב? על מנת להוכיח קיומו של חוב יש צורך להראות מקור לחובה.
החובה לזון הורים נגזרת בחקיקה מסעיפים 4 ו-5 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט- 1959.
החזרה במזונות- קיומה של חובה
מסקנה דומה עולה גם בבחינת החיובים, מכח סעיף 16 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 הקובע:
"(א) מי שנתן מזונות מעל המוטל עליו ולא התכוון ליתן מתנה, רשאי לדרוש החזרת היתרה ממי שקיבלה או ממי שנתן פחות מן המוטל עליו ובמידה שנתן פחות מן המוטל עליו."
סעיף 16 (א) מאפשר לתבוע החזר תשלומי מזונות, אם שילם התובע מזונות "מעל המוטל עליו ולא התכוון ליתן מתנה". אדם כזה רשאי לדרוש מהנתבע ,החזרת היתרה שנתן ובלבד שהוא עומד בגדרי הסעיף "מי שנתן פחות מן המוטל עליו ובמידה שנתן פחות מן המוטל עליו".
במקרה דנן לא הוכח כל חיוב על הצדדים לשאת במזונות ההורים. כל שעשו עבור ההורים עשו מרצונם החופשי ובטוב (להבדיל מחובה מוסרית). לכן אין המקרה דנן חוסה בכנפיו של סעיף 16 (א) לחוק המזונות, שכן מעולם לא הוטלה חובה לספק את מזונות ההורים והתובעת אינה בבחינת "מי שנתן מעל המוטל עליו" כלשון הסעיף רישא.
גם מסעיף 16(ב) לא תוכל התובעת להבנות. הסעיף קובע:
"(ב) מי שנתן מזונות שלא היה חייב בהם ולא התכוון ליתן מתנה, רשאי לדרוש החזרתם ממי שקיבלם או ממי שהיה חייב בהם ובמידה שהיה חייב בהם".
סעיף 16 (ב) מקנה זכות תביעה להחזר מזונות לאדם שכלכל וזן אדם אחר, כאשר החובה לכך היתה מוטלת על החייב, ע"פ דין, לעשות זאת. ראה: ת.א. 3838/91 גיא שעשוע נ. גדעון שעשוע.
במקרה דנן אין מחלוקת כי התובעת נכנסה בגדרו של הסעיף, שכן טיפלה בהורים בשנים האחרונות (גם אם לא נתנה "מזונות" במובן הצר). הסיפא של סעיף 16 (ב) מגדיר את מי שניתן לדרוש ממנו את השבת המזונות כ "מי שהיה חייב בהם ובמידה שהיה חייב בהם". נשאלת השאלה האם נכנסים הנתבעים בהגדרה זו?
כפי שצויין לעיל המונח "חייב" הינו חייב על פי דין.
בת"א (תל-אביב) 1745/91 אורה שלומי נ' שלום שירי ,הגדיר כב' השופט זמיר את המונח "חייב" כ"חייב על פי דין" כלשונו:
"ברור הדבר שהן עפ"י סעיף 16 לחוק לתיקון דיני משפחה-מזונות והן עפ"י חוק עשיית עושר ולא במשפט, אם אכן מוכחות העילות המתאימות, זכאי אדם שכלכל והזין אדם אחר, כאשר החובה לכך היתה מוטלת על חייב עפ"י דין לעשות זאת, זכאי אותו אדם לתבוע את החייב עפ"י דין להשיב לו את מה שהוצא עבור זכאי המזונות. זוהי תביעה כספית רגילה ושניתן להגישה בכל ערכאה שיפוטית עפ"י ערכה של התביעה."
חיוב על פי דין יכול להיעשות ע"י מתן פסק דין.
לעניין הצורך כי התובעת תראה כי שילמה מזונות מכח חיוב בפסק דין ראה :
תמ"ש (ת"א) 78660/01 ר. א. נ' עזבון המנוח א. ב. מ. ז"ל (02.02.2004)
תמ"ש (כ"ס) 25440/02 פלונית - ב"כ עו"ד אברהם שמש נ' פלוני (11.06.2006).
מהכלל לפרט
- במקרה דנן לא ניתן פסק דין המחייב מי מהצדדים במזונות ההורים. לא נקבע חיוב לפי סעיף 4 לחוק המזונות, כאשר חיוב כאמור, מותנה בקיומם של התנאים שבסעיף 5 לחוק. התובעת לא ביקשה לקבוע את עצם חיוב הנתבעים במזונות, חיוב שכאמור אינו קיים , קל וחומר שלא היה קיים בעת הגשת התביעה.
על הנתבעים לא היתה מוטלת, חובה מוחלטת בחוק לזון את האם . לשון אחר, לא נדונה ולא נקבעה שאלת עצם חבותם של הנתבעים במזונות ההורים. אין מחלוקת כי בעת הגשת התביעה דנן לא הוטלה על הנתבעים חובה כלשהי לשאת במזונות האם, מכוח סעיפים 4 ו-5 לחוק ועל כן עצם חיוב שכזה לא יכול להיות מוטל עתה, רטרואקטיבית, על הנתבעים, על מנת לחייבם להשיב לתובעים את שהוציאו למזונות האם.
אמור מעתה, שאין הנתבעים נכנסים לגדרו של סעיף 16 (ב) לחוק במובן של "מי שהיה חייב בהם" וממילא לאור העדר עצם החיוב,לא ניתן לקבוע את גובה החיוב בבחינת "ובמידה שהיה חייב בהם".
על כן אני דוחה את טענת התובעת כי יש בסעיף זה לשמש עילה משפטית לתביעתם.
לעניין קיומה של עילת תביעה מכוח ס' 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, הרי שמשהוכרע כי הנתבעים לא היו בגדר "חייבים" במזונות האם בעת הגשת התביעה, אין התובעת עונה על הגדרת הרישא של הסעיף:"מי שפרע חובו של אדם אחר". שכן , כאמור, לא פרעו את חובם של הנתבעים שלא היו "חייבים" בהתאם להגדרת החוק. על כן גם טענה חלופית זו נדחית.
למעלה מן הצורך יצוין, כי גם לו היה נקבע כי על הנתבעים חל עצם החיוב במזונות האם, באשר לגובה החיוב חל על הצדדים ס' 11 (א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) הקובע:
"(א)תביעה למזונות שהוגשה כעבור יותר משנה לאחר התקופה שבעדה הם נתבעים, רשאי בית המשפט לדחותה בשל כך בלבד, אם לא ראה טעם סביר לאיחור."
לפיכך עריכת תחשיב בגדר תקופת ההתיישנות אין לו על מה לסמוך.
מכל המקובץ עולה, כי יש לדחות את טענות התובעת כי הינה זכאית לתשלום בגין הטיפול בהורים מכח דיני עשיית עושר או דיני המזונות.
כיבוד הורים- חובה מוסרית , אנושית
- יחד עם זאת, יש לציין את חשיבות מצוות כיבוד אב ואם וקיומה של החובה המוסרית-אנושית-ודתית.
במסורת היהודית נמנה כיבוד אב ואם על עשרת הדברות:
"כבד את אביך ואת אמך למען יארכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך".
בתלמוד הירושלמי, פאה, פרק א' נכתב:
ומצוה חמורה שבחמורות זה כיבוד אב ואם".
ספר חינוך מצוה ל"ג מציין -מהו כיבוד הורים- מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.
באשר לשורשי המצווה- "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים. ושיתן אל לבו, כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם. ועל כן, באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המידה בנפשו, יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם, וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת. שאלולי הנפש שחננו האל, יהיה כסוס כפרד אין הבין. ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להזהר בעבודתו ברוך הוא."
במקרה דנן, כחודש לאחר שהחלה התובעת בעבודה חדשה, חלה אביה ואושפז משך 3 שבועות ובשל העדרותה עבודתה הופסקה. בשנת 1997, 4 שנים לאחר מיכן, האב הוגדר כחולה סופני מצב שנמשך 3 שנים נוספות עד פטירתו ביום 12.9.00 ובכל אותה תקופה טיפלה בו התובעת. אין ספק כי הנתבעים נהנו מכך שהתובעת מטפלת בהורים ובכך נחסך מהם הצורך והעול הכלכלי לטפל בהם. כתוצאה מהטיפול בהורים, לא הצליחה לשוב למעגל העבודה, הפסידה את כל הזכויות הסוציאליות המגיעות לה עם פרישה. התובעת נותרה ללא מקצוע, ללא הכנסה ואף ללא משפחה, שאין ספק כי לעצם הטיפול בהורים היתה השלכה משמעותית לכך. התובעת בת כ-65 על סף הפנסיה, ערירית ובודדה. שני אחיה (התובעים) הבינו זאת ולפיכך בנדיבות רבה, הרגישו חובה מוסרית לוותר על חלקם בעיזבון ההורים ובדירה במיוחד, לטובת התובעת, על מנת לגמול לה טובה ותודה על טיפולה המסור בהורים במשך שנים רבות.
כשם שהעיד האח י. (בעמ' 23):
הנתבעים "לא יודעים מה היא עשתה למען ההורים , 24 שעות ביממה, שהיא טיפלה באבא כשהיה צריך לקחת אותו לשירותים או כשהוא נעלם."
צר לי שהנתבעים לא הבינו זאת וסרבו לכל הצעה, שהציע בית המשפט ליישוב המחלוקת בדרך הוגנת ואנושית. האמנם רוצים הנתבעים להשליך את התובעת ללא קורת גג לעת זקנתה?
אמנם יש להתחשב בעובדה כי התובעת התגוררה בבית ההורים, היתה סמוכה על שולחנם משך כל השנים וחסכה עלויות שכר דירה ומדור. כמו כן ברשותה דירה קטנה, אותה קיבלה מההורים, בין אם להבטחת זקנתה או פרנסה בין אם כתגמול טרם טיפול. אך יש לציין כי הדירה אינה מתאימה למגורים או להשכרה, אלא לאחר השקעה בשיפוצה, בסכומים שאינם מצויים בידי התובעת.
צוין והוכח, כי אף הנתבעים היו נהנים ממעשי ידיה של התובעת עת התארחו בבית האם, בשבתות ובחגים ללא כל תרומה והשתתפות בהוצאות, כאשר התובעת היא המכינה את כל הארוחות ומשרתת את כולם במשך שנים.
הגם אם אין חובה שבדין, ישנה חובה מוסרית, אנושית ויש להתחשב בתרומתה העצומה של התובעת בעת מתן פסק הדין לפירוק שיתוף, לטיפולה המסור בהורים ולוויתורים שעשתה בחייה, בזמן שאף אחד מהנתבעים אינו תורם לכך ואינו משתתף לא למעשה ולא בתרומה כספית.
- הגם שאין חובה חוקית ונוכח העובדה כי הנתבעים עומדים על קבלת זכויותיהם בדירה על דרך של פירוק שיתוף, ובנסיבות כמצוין ובהתאם לסעיף 40 לחוק המקרקעין, המקנה לבית המשפט הסמכות להורות על פירוק השיתוף בדרך הנראית לו הצודקת ביותר בנסיבות הענין, הנני מעריכה את תרומת התובעת בטיפול בהורים על דרך האומדנה, באופן שמחלקו של כל נתבע בזכויות בדירה בפירוק השיתוף, יקוזז סך של 37,500 ₪.
כן נקבע כי שווי הדירה הינו הממוצע בין חוות הדעת. דהיינו שווי הדירה כפנויה הינו 650,000 ₪.
פרוק שיתוף - סיכום
- מכל המקובץ, הנני מורה על פרוק השיתוף בדירה על דרך מכירתה. בהתאם לסעיף 40 לחוק המקרקעין, הדרך הנראית לבית המשפט היעילה והצודקת יותר בנסיבות העניין, היא להעניק לתובעת זכות ראשונית לרכישת הדירה, בשל החלק היחסי שלה בדירה והטעמים ההומניטאריים שצוינו. שווי הדירה לצורך מכירתה הינו
650,000 ₪. מחלקו של כל נתבע יקוזז סכום של 63,500 ₪ בגין השיפוץ והטיפול .
אחרית דבר
- התיק מעלה שאלות מוסריות ומשפטיות כבדות משקל בשאלת כיבוד הורים והתגמול לכך, חלוקת הנטל בין האחים לטיפול בהורים ושאלת העצמאות וההתפתחות האינדיבידואלית שכל ילד מפתח לעצמו במהלך השנים והגשמתו העצמית. התובעת, רווקה בת 65 קיימה לפניי ולפנים מצוות כיבוד הורים.
ראוי היה כי תיק זה לא היה מתנהל וכי הצדדים היו מגיעים לעמק השווה בהסכמה ומחוץ לכותלי בית המשפט, במיוחד לזכר ההורים המנוחים וגמילת טובה תחת טובה שעשתה התובעת עם ההורים והאחים. במהלך הדיונים בית המשפט הציע לצדדים הצעות לסיום המחלוקת (ראה דיון ביום 11.3.14 והצעה מיום 11.2.13) ואף התנהל הליך ביח"ס, אלא שהצדדים לא השכילו להגיע להסכמות ולמנוע הכרעת בית המשפט.
- לפיכך הנני קובעת כדלקמן:
א. ניתן צו לפירוק השיתוף בדירה ומכירתה כפנויה, בהתאם לשוויה בסך של 650,000 ₪. לתובעת זכות ראשונים לרכישת הדירה. התובעת תודיע לצדדים תוך 30 יום ממתן פסק הדין באם בכוונתה לרכוש זכויות הנתבעים בדירה.
ב. במקרה בו תרכוש התובעת זכויות הנתבעים בדירה, יקוזז מחלקו של כל אחד מהנתבעים, סך של
63,500 ₪ בגין השתתפות בשיפוץ ובטיפול. ב"כ הצדדים יערכו הסכם לרכישת הדירה ע"י התובעת לחתימת הצדדים.
ג. במקרה בו התובעת תודיע כי אינה מעוניינת ברכישת זכויות הנתבעים, תימכר הדירה בשוק החופשי כפנויה, על דרך ההתמחרות. הדירה תפורסם למכירה ע"י ב"כ הצדדים. התמחרות תיעשה תוך 90 יום ממועד מתן פסק הדין. ב"כ הצדדים יסייעו לצדדים בניהול ההתמחרות. התמורה שתתקבל, בניכוי הוצאות, תחולק בין הצדדים בהתאם לחלקם בזכויות בדירה, בניכוי הסך של 63,500 ₪ שיקוזז מחלקו של כל נתבע ויועבר לתובעת. מועדי ביקור רוכשים פוטנציאלים בדירה יהיו רק בתיאום עם התובעת.
- נוכח התוצאה, יישאו הנתבעים בהוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד, בסך של 10,000 ₪.
- המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיקים.
ניתן לפירסום בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, ז' סיוון תשע"ה, 25 מאי 2015, בהעדר הצדדים.