לפני תביעה במסגרתה עותרים התובעים כי בית המשפט יורה לנתבעת לפצותם בסך של 300,000 ₪, וזאת מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע התשכ"ה 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), ונוכח טענתם בדבר פרסומים שונים אשר היה בהם כדי הסתה ופגיעה בשם הטוב של התובעים.
לשיטת התובעים, הנתבעת אשר משמשת כחברת ועד הבית של בניין ברחוב שז"ר 34 בראשון לציון (להלן: "הבניין"), בחרה לפעול כנגד התובעים על דרך של תליית מודעות בלוח המודעות של הבניין ובאזורים נוספים, כמו גם הנחת מכתבים בתיבות הדואר של השכנים, כאשר באותם פרסומים נעשה שימוש בביטויים כגון "גנבים", "נבלה", "ערבי צורר יהודים", "הערבי הקנאי" וביטויים נוספים אשר התובעים רואים בהם כדי הפרה של הוראות חוק איסור לשון הרע.
במסגרת כתב ההגנה טענה הנתבעת כי הפרסומים המיוחסים לה, לא נכתבו ולא פורסמו על ידה, וכי הליך זה מקורו בניסיונם של התובעים למנוע פעילותה של הנתבעת, כחברת ועד הבית, וזאת בשל מחלוקות הקיימות בין הדיירים לבין התובעים לעניין ניצול ושימוש ברכוש המשותף. לשיטת הנתבעת, התובעים פועלים, חדשות לבקרים, על דרך של פגיעה בפרטיותה של הנתבעת, בילוש, הסתרה וניסיונות להטלת דופי בהיתרי בנייה אשר נתנו לנתבעת באופן אישי והכל מתוך מטרה לפגוע בה.
הוסיפה הנתבעת והגישה כתב תביעה שכנגד ובמסגרתו עתרה לפיצוי מכוח הוראות חוק הגנת הפרטיות התשמ"א 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), בין אם על דרך של ציטוט לנעשה בביתה או בשיחות עם שכניה, עיון בדברי דואר אישיים של הנתבעת, האזנה לשיחות עם גורמי תכנון ברשות המקומית וכיוצא באלו. לשיטת התובעת שכנגד, מעשיו של הנתבע שכנגד מיועדים למנוע המשך פעילותה במסגרת תפקידה כחברת ועד הבית, ומתוך רצון להתנכל ולהטריד אותה.
במסגרת כתב ההגנה לכתב התביעה שכנגד הכחיש הנתבע שכנגד (התובע) את האמור בכתב התביעה וטען כי לא פגע בפרטיות התובעת, ולא פעל אלא בהתאם להוראות הדין. לשיטת הנתבע שכנגד מטרת ההליך הינה ניסיון להתמודד עם התביעה המבוססת אשר הוגשה על ידו, ואשר עניינה מעשי ומחדלי התובעת שכנגד כמפורט בכתב התביעה המקורי.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירי הצדדים על נספחיהם, בעדויות הצדדים ובסיכומים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי ודין התביעה שכנגד להידחות. טעמיי להלן.
אקדים ואציין כי מצאתי את מערכת היחסים שבין הצדדים, כעכורה ומורכבת. למרבית הצער, ספק בעיני באם יהא בהכרעה בסכסוך הפרטני דנא, כדי להביא את הצדדים לסיום כלל המחלוקות.
הצדדים מצאו להגיש מספר רב מאוד, של תצהירים וראיות, תוך שקדמו לאלו הליכי ביניים ארוכים. בנוסף, שבו הצדדים וביקשו כי במסגרת ההליך דנא תתקבלנה החלטות הנוגעות להליכים אשר ביחס אליהם אין לבית משפט זה סמכות, או אשר מתנהלים או התנהלו ביחס אליהם דיונים בערכאות אחרות.
לפיכך, אני מוצאת להבהיר בפתח פסק הדין, אין בכוונתי, במסגרת פסק דין זה לעסוק או להכריע בסוגיות העומדות או שעמדו לפתחה של המפקחת על הבתים המשותפים, או בפני וועדות התכנון, וכי אין מקום כי בית משפט זה יכריע בסוגיות אשר עניינן זכויות בעלות במקרקעין, וממילא לא מצאתי שאני נדרשת לאלו, לצורך ההכרעה בתביעה או בתביעה שכנגד.
עוד אציין כי מצאתי חלק לא מבוטל מאותן ראיות אשר הוגשו לתיק, כאלו אשר חרגו מאלו אשר נדרשו לצורך אותה הכרעה במחלוקות נשוא כתבי הטענות, וכמפורט לעיל.
תביעת התובעים
מהותית, תביעתם של התובעים מתייחסת לארבעה פרסומים נטענים בכתב, כמו גם אמרות אשר נאמרו בעל פה במקרים שונים.
באשר לפרסומים בכתב, הפנו התובעים למוצגים הבאים:
1) פרסום אשר צורף כנספח א' לתצהירו של התובע ואשר לשיטתו נתלה על לוח המודעות של הבניין ועניינו טענה בדבר "השתלטות" על המחסנים, מחיקת סימונים חדשים בחנייה והשבת אביזרי השקיה.
2) פרסום אשר צורף כנספח ד' לתצהירו של התובע - סיכום של אסיפת דיירים מיום 5.6.2009, אשר לשיטת התובעים נתלו במקומות שונים בשטחים המשותפים של הבניין.
3) פרסום אשר צורף כנספח ז' לתצהירו של התובע – שהוא פנייה של ועד הבית לתובע הכולל גם דרישה לפתיחת המחסנים עליהם השתלט התובע שלא כדין.
4) פרסום אשר צורף כנספח יא' לתצהירו של התובע - אשר מהווה לכאורה מכתב תשובה לפנייה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה או לרשות המקומית ואשר לשיטת התובעים נתלה על לוח המודעות של הבניין ביום 26.8.2009 או בסמוך לכך.
באשר לפרסום אשר לשיטת התובעים נעשה בעל פה, טענו התובעים כי ביום 1.2.2010, במסגרת מפגש אשר נכחו בו גם צדדים שלישיים, כונו התובעים על ידי הנתבעת בכינויים שונים אשר יש בהם כדי הסתה ופגיעה בשמם הטוב של התובעים.
לעניין האירוע מיום 1.2.2010, אתייחס בהמשך.
פרסום בכתב
בהתאם לאמור בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, פרסום יכול שיהא "בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס".
במקרה דנן, ארבעת הפרסומים הראשונים נעשו בכתב.
שאלה נוספת הינה שאלת עצם קיומו של פרסום, דהיינו האם איזה מן המכתבים או הסיכומים דלעיל, הועבר לעיונו או ידיעתו של מי שאינו התובעים או הנתבעת עצמה.
מן הראיות בתיק זה עולה במפורש כי נספחים א', ד',ז', ו-יא' הובאו בדרך אחרת לידיעתם של דיירים שונים בבניין, ומכאן שיש לראות בכך כדי "פרסום", כמשמעות מונח זה בהוראות החוק.
לשון הרע
בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו, לפגוע במשלח ידו או לבזותו בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו וכיוצא באלו.
באשר לרכיב זה של התביעה, מצאתי לאבחן, באופן ברור, בין נספחים א', ד' ו-ז' לתצהירו של התובע, לבין נספח יא', והכל כפי שיפורט להלן.
לא מצאתי לראות בפרסומים אשר צורפו כנספחים א', ד' ו-ז' לתצהירו של התובע, כדי אלו המהווים "לשון הרע", כמשמעות מונח זה בהוראות חוק איסור לשון הרע.
לא כל טענה ולא כל אמרה, גם אם אינה נוחה לאדם לו היא מיוחסת, מהווה לשון הרע, כמשמעות מונח זה בהוראות החוק.
לא כל הסכמה או אי הסכמה באשר למעשה או מחדל של אדם זה או אחר, מהווה לשון הרע, גם אם
היא מפורסמת ברבים, ואפילו אם מתברר בדיעבד, כי היא אינה נכונה (ככל שכך מתברר).
נקודת מבט של שכן או צד שלישי כלשהו, או הבעת דעה, אשר שונה מזו של התובעים לעניין היקף הזכויות בבניין, השימוש בזכויות השונות, או התנהלות של מי מן הצדדים, אינה הופכת מניה וביה מעצם העלאתה או הצגתה, לפרסום אשר מטרתו ביזוי או פגיעה כמשמעות מונחים אלו בסעיף 1 להוראות החוק, או כזו אשר מזכה את התובעים בפיצוי בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע.
אציין כי עיון בסיכומי התובעים מלמד כי התובעים עצמם מצאו לאבחן בין נספח יא' לתצהירו של התובע לבין הנספחים האחרים, ולמעשה קריאה מדוקדקת מלמדת כי גם ביחס לנספחים א' ו-ז' הייתה ההתייחסות מעטה וכללית.
שימוש במונח זה או אחר על ידי המפרסם, צריך שיבחן על בסיס המקום בו נכתב והמשפט במסגרתו נעשה בו שימוש, ולא כמונח נפרד וחיצוני.
כך לדוגמא, בניגוד לטענות התובעים, העובדה כי במסגרת נספח ד' לתצהירו של התובע, נעשה שימוש במונח "מחבל/ים", אינה מכוונת למסקנה כי התובעים כונו מחבלים, וזאת שעה בה המשפט הכולל בו נעשה שימוש הינו:
"באסיפה הובא לידיעת כלל הדיירים כי ישנו בבניין אדם או יותר, רב פעלים, אשר מחבל/ים בכל המאמצים הנעשים לשיפור הבניין כגון:..."
לא ניתן לראות בשימוש במונח זה כטענה לדבר היות האדם אליו מופנה הפרסום, איש טרור או מחבל, אלא טענה לכך שאדם זה או אחר פוגעים או מטרפדים, את המאמצים אשר נעשים בבניין לצורך שיפורו.
לא ניתן לראות בשימוש במונח זה, משום "לשון הרע", אך בשל העובדה כי התובעים סברו כי אינם מטרפדים את אותם מאמצים נטענים, ככל שקיימים כאלה.
לא ניתן לראות, גם אם דעתם של התובעים שונה עניינית לעניין אופן ודרך השימוש שהם עושים בחלק זה או אחר של המבנה, כפרסום המהווה לשון הרע, כמשמעות מונח זה בהוראות החוק.
זאת ועוד, נספח ד' לתצהירו של התובע, בחלק הארי שלו, כלל אינו מתייחס באופן שמי או פרטני למי מן התובעים, והעובדה כי יכול וניתן היה להסיק זאת, מכוח היכרות של הדיירים בבניין, אין בה די בנסיבות אלו.
למעלה מכך, גם אילו היה מקום לראות בפרסומים דלעיל, כאלו אשר הינם בגדר "לשון הרע" כמשמעות מונח זה בהוראות חוק איסור לשון הרע, אני מוצאת להוסיף ולראות בשלושת הפרסומים דנן כאלו החוסים תחת הגנות פרק ג' לחוק איסור לשון הרע.
(בעניין זה ראה לדוגמא ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' הרציקוביץ פ"ד נח(3)558).
נספחים א', ד', ו-ז' לתצהירו של התובע הם מכתבים/מודעות אשר הוצאו על ידי וועד הבית, בתפקידו ככזה.
בנוסף, הנתבעת אינה מכהנת באופן בלעדי בוועד הבית. העובדה כי התובעים מצאו לנכון להגיש את התביעה ביחס לכלל הפרסומים, רק כנגד הנתבעת דנא, מעוררת כשלעצמה חוסר נוחות.
לעניין זה אציין כי אני ערה לסכסוך המורכב אשר בין הצדדים, כאשר דומה כי איש מהם לא טמן ידו בצלחת ביחס אליו. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי מוגשת תביעה, בגין לשון הרע, המתייחסת לפרסומים אשר רובם ככולם, נושאים את כותרת וועד הבית של הבניין.
חשוב מכך,
אין ספק כי לדיירים בבניין קיים אינטרס ברור לדעת את שנעשה בבניין, ולוועד קיימת חובה לדווח ולעדכן בדבר החלטותיו או פעולות שנעשו על ידו. בנסיבות אלו, ובהינתן תוכנו של הפרסום, אני מוצאת לראותו כזה החוסה תחת הוראות סעיפים 13-15 לחוק איסור לשון הרע.
ויודגש בשנית, כי אני מודעת למחלוקות העזות הקיימות בין הצדדים לעניין הזכויות והשימוש בחניות, במחסנים, או בגג הבית המשותף. המקום להכרעה באלו, אינו בפני וממילא איני נדרשת להכרעה זו, שכן , וכפי שצוין לעיל, לא כל מחלוקת מהווה לשון הרע, וזאת גם אם יתברר שיש לקבל דווקא את טענותיהם או דעתם של התובעים באשר לזכויות והשימוש בשטח זה או אחר של הבניין.
מקום בו הוכח בפני כי נספחים אלו לתצהירו של התובע, משקפים או מהווים דין וחשבון התואם את שהתרחש במסגרת אסיפה פומבית של הדיירים בבניין או דרישה בכתב לדייר הנובעת מהחלטה זו או אחרת של הוועד, (כאשר כאמור אין ספק כי יש לדיירים עניין בפרסום נתוני ישיבה והחלטות אשר נתקבלו על ידי וועד הבית), אין לראות את האמור בנספחים א', ד' ו-ז', אלא כפרסומים אשר הינם מוגנים תחת הוראות פרק ג' לחוק איסור לשון הרע.
לחילופין, ניתן לראות באותם פרסומים כהבעת דעה שאינה חורגת מגבולות הגנות פרק ג' לחוק איסור לשון הרע.
זה גם המקום לציין כי לעיתים, ממלאים דיירים תפקיד של חברי ועד בית בבניין זה או אחר, בהתנדבות, ותוך שיש במעשיהם כדי לשרת את הכלל. מדובר בתפקיד שאין לצדו זוהר רב, פוטנציאל לקידום או הכנסה.
עם זאת, רבים המקרים בהם כהונתו של אדם כלשהו באותו תפקיד, מעוררת מחלוקות או טרוניות של דיירים, וזאת מטעמים שונים לרבות אי הסכמה לפעולה או החלטה זו או אחרת.
אני סבורה כי על בית המשפט לנהוג משנה זהירות קודם שיימצא כי הצגתה של דרישה, או העלאת טענה זו או אחרת כלפי דייר, באמצעות חברי וועד הבית, תהווה באופן מידיי, עילה לתביעה ופיצוי מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע.
אומנם, בעל התפקיד אינו חסין מביקורת, או מזכותו של נפגע לעתור לכל סעד הנקוב בהוראות הדין, ואולם ראוי כי בחינת הטענות, תעשה תוך מתן הדעת לתמונה הכוללת, לרבות זו הנוגעת למהות ומטרת תפקידו של חבר הוועד.
שכן, ככל שיוכל כל דייר להעלות טענות מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע, אך בשל העובדה כי אינו מסכים לפעולה או אמרה זו או אחרת של חבר וועד, או כי אמרה זו או אחרת אינה נוחה לו, יוביל הדבר בהכרח לתוצאה בלתי רצויה בכל הנוגע לנכונותם של דיירים לכהן באותו תפקיד.
משנתתי דעתי לכל אלו באתי לכלל מסקנה כי דין תביעתם של התובעים, ככל שהיא מתייחסת לנספחים א', ד' ו-ז' לתצהירו של התובע, להידחות.
נספח יא' לתצהירו של התובע
גם בהינתן כל האמור לעיל, מסקנותיי באשר לנספח יא' לתצהירו של התובע, שונות, ככל שתביעה זו מתייחסת להפרת הוראות חוק איסור לשון הרע, כנגד התובע.
לטענת התובעים מכתב זה נתלה בלוח המודעות של הבניין, במעלית, וכן הועבר העתקו במישרין לידי דיירי הבניין באמצעות תיבות הדואר.
במסגרת אותו מכתב נכללו, בין היתר הסעיפים הבאים:
" ... אשר מודעים לצרות העין של "הערבי צורר היהודים", ושכמותו שמתגוררים בבניינינו..."
"...כמו שטוען צורר היהודים ושכמותו..."
"האדם אשר הורס את איכות החיים בבניין, הוא ולא אחר, מאשר "הערבי הקנאי", אשר משפריץ מים עם צינור...".
"אז החל מעכשיו אין לו ולא היו לו מעולם חניות וגם לא מחסנים שאותם הוא גזל משאר הדיירים"
"...אשר הנבלה הזו מלין, הוא היה הגורם לאי הסכמה...".
ויודגש- הציטוטים דלעיל, מהווים אך חלק מהפרסום הכולל נשוא נספח יא'.
על פניו, יש בפרסום המכתב אשר צורף כנספח יא' לתצהירו של התובע, כדי להשפיל ולבזות את התובע, לפגוע בו ולבזותו, לרבות לעניין מוצאו, והתכונות והמיוחסות לו.
עיון בנספח זה מלמד כי הוא אינו דיווח אשר יכול, בשום צורה סבירה, להוות דיווח הוגן או ענייני, ביחס לדבר זה או אחר, אשר נעשה בבניין ולא ניתן לראותו כזה החוסה תחת איזה מהגנות פרק ג' לחוק איסור לשון הרע.
שימוש במונחים כגון: צורר יהודים, אדם אשר עיניו יוצאות מקנאה, נבלה, וייחוס פעולות של גניבה וגזל, אינן אלא בגדר הוצאת לשון הרע. בנוסף מצא הכותב לחזור ולהתייחס לתובע כ: "ערבי", וזאת כאשר עיון במונחים בהם נעשה שימוש במודעה, ובהקשרים בהם נעשה שימוש במונח זה מלמדת כי לשיטתו הסובייקטיבית של הכותב (הגם באופן בלתי ראוי), גם במונח זה יש משום ייחוס תכונה או תיאור בעל הקשר שלילי.
קיים מקום להבעת דעה כמו גם העלאתן של מחלוקות, הסתייגויות או התנגדות למעשה או מחדל של אדם זה או אחר.
כפי שציינתי לעיל, גם העובדה כי פרסום זה או אחר, אינו נוח לשמיעה או אפילו מעורר תחושה של חוסר נוחות אצל הקורא, אין בה בהכרח כדי להצדיק פסיקתו של פיצוי מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע.
מאידך, אין ברצון לאפשר חופש ביטוי, או הכרה בחשיבותו של עיקרון זה, כדי להצדיק שיסוי או מתן היתר להתבטאויות מסוג אלו אשר מצאו דרכן למודעה זו, ולא ניתן לראות במכתב, יהא הטעם לפרסומו אשר יהא, כדי מעשה אשר נעשה בתום לב.
כב' בית המשפט העליון נתן דעתו לא אחת כי בחינת שאלת היותו של פרסום, משום לשון הרע, נבחנת על בסיס תוכנו הכולל של הפרסום הפוגע, על פי הקשר הדברים, על פי הטון והסגנון בו נאמרו הדברים, ובהתאם לרושם הכללי שנוצר למשמע או למקרא הפרסום.
כך לדוגמא לעיתים בוחר נתבע לעשות שימוש או לציין נתון מסוים, תוך שניתן ללמוד מתוך הכתוב כי המטרה הינה לפגוע בנשוא הפרסום, ומשכך יש לראות בכך כחלק מן המסכת הכוללת של הפרסום המפר. (לעניין זה ראה ד"נ 9/77 חברת חשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' פ"ד לב(3) 337).
משכך, גם אם תתקבלנה כל טענותיה של הנתבעת באשר להשתלטות של התובעים על שטחי ציבור, משלוח תלונות שווא לרשויות, שימוש לא ראוי בשטחי חנייה, וכיוצא באלו – אין בכך כדי הצדקה לנוסח המכתב, ואין בכך כדי להקים הגנה, בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע.
גם טענת הגנה של "אמת דיברתי" בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, צריך שתעשה במידה שאינה חורגת ממטרת תיאור הנתונים או העובדות, ותוך שמירת האינטרס הציבורי לקבלת המידע.
ככל שהיה באותו מכתב משום ציון עובדות הנוגעות לשטחים המשותפים או אפילו פעולות אישיות כנגד המפרסם, ספק אם היה בכך כדי להביא להחלטה על פיה מדובר בלשון הרע.
עם זאת, שעה שאותו פרסום כולל הבעת דעה לעניין מעשיו של התובע, כוונותיו, עמדותיו ודרך התנהלותו, יש להבטיח כי הפרסום נעשה בתוך מתחם של סבירות, ומתוך מטרה להגן על אותם ערכים הקבועים בהוראות החוק.
איני סבורה כי ניתן לראות בכינויים הנקובים במכתב זה כדי אמצעי לקידום מטרה או רעיון שהינו לגיטימי וממילא מכתב זה, בניגוד ליתר הנספחים אשר נזכרו לעיל, אינו מהווה דיווח או פעולה של וועד הבית, אלא הוא נשלח "מהדיירים שגרים למעלה".
מכאן, שגם התייחסותי דלעיל, באשר לפעולות אשר התבצעו על ידי וועד הבית, אינה רלוונטית למכתב זה.
זהות הכותב והמפרסם
הנתבעת חזרה וטענה בפני כי מכתב זה לא נכתב על ידה ולא פורסם על ידה.
מאידך, חזרו התובעים וטענו כי מעשי פרסומה של מודעה זו, הינם מעשי ידיה של הנתבעת.
בהמשך, הקדישה הנתבעת חלק מהותי מאוד מתוך סיכומיה לטענה כי התובע עצמו, אישר במסגרת חקירתו כי המכתב נשוא התביעה נכתב על ידי בעלה של הנתבעת, ויתר הראיות מלמדות כי לא הנתבעת היא עורכת או מפרסמת המכתב, ומשכך, הוגשה התביעה כנגד מי שאינו בעל הדין הראוי, ודינה להידחות.
אקדים ואציין כי יש לאבחן בעניין זה בין שאלת כתיבתו של המכתב לבין שאלת פרסומו, משום שלצורך ההכרעה בתיק זה, השאלה המהותית הינה שאלת זהות המפרסם.
גם אם אכן נכתב על ידי בעלה של הנתבעת, הוכח בפני כי הפרסום, הינו פרסום שנעשה על ידי הנתבעת עצמה.
ויודגש, בין אם נכתב אותו מכתב על ידי הנתבעת, בעלה של הנתבעת, או על ידי כל צד שלישי אחר, הרי כי ככל ואותו מכתב היה נותר בידי הכותב, ולא מוצא דרכו לדיירים, ממילא לא היה מקום להגשה או לקבלתה של תביעה בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע, ביחס לאותו מכתב.
בפשטות - מכתבים אל המגירה, אינם מובילים לתביעות בגין איסור לשון הרע.
לאחר שחזרתי ונתתי דעתי לכלל הראיות בתיק זה, באתי לכלל מסקנה כי התובעים הרימו את הנטל להוכיח כי הנתבעת היא זו אשר פרסמה את המכתב, וכי דין טענותיה של הנתבעת לעניין זה, להידחות.
נוסח המכתב עצמו
בנוסח המכתב ישנם מספר נתונים עובדתיים המכוונים למסקנה על פיה, הכותב הינה הנתבעת.
כך לדוגמא נאמר בסיפא של המכתב : "בכבוד רב – מהדיירים שגרים למעלה".
מעדותה של הנתבעת עצמה עלה כי בקומה העליונה מתגוררות ארבע משפחות: שמחון, לזר, שמש והנתבעת ומשפחתה. (ראה עמוד 93 שורות 1-2 לפרוטוקול הדיון).
בכך יש כדי לצמצם במידה רבה את שאלת זהות המפרסם.
בסיפא של המכתב, בפסקה האחרונה נאמר:
"ודבר מעניין נוסף, ביום שהודענו ל"ערבי", כוועד, לו לגעת בגינה יותר, נעלם מחשב ההשקייה.." (הנוסח במקור. ההדגשה אינה במקור ה.ס.).
מפסקה זו עולה כי הכותב הינו לכאורה חלק מוועד הבית. במכתב נעשה שימוש בגוף ראשון רבים, דהיינו כי השולח הינו לכאורה חלק מוועד הבית.
הנתבעת אישרה כי חברי הועד האחרים בבניין הינם: רוזה ברכה, יפה שצקין, בתיה מוריאטי והיא עצמה (ראה עמוד 93 שורות 15-16 לפרוטוקול הדיון).
משילוב נתונים אלו מתוך עדותה של הנתבעת עולה כי הנתבעת הינה היחידה אשר גם התגוררה בקומה העליונה בבניין וגם כיהנה כחברת וועד הבית בזמנים הרלוונטיים. דהיינו, פרטי הנתבעת תואמים את פרטי שולח המכתב נשוא התביעה.
מנוסח המכתב עולה כי הוא ניתן במענה למכתב אחר, וזאת כאשר כותרתו :
" תשובה לכל אותם דיירים שחתמו ומתבקשים לחתום על מכתב ההסתה של יעקב זוהר".
עיון במכתב אשר קדם לפרסום, מיום 23.8.2009 ואשר מוען לעיריית ראשון לציון וההועדה המקומית לתכנון ובנייה, מלמד כי הועלו במסגרתו טרוניות באשר לבניה על גג הבניין.
אין חולק כי גם הנתבעת ביקשה לבנות על גג הבניין.
בנוסף, ובניגוד לטענות הנתבעת במסגרת הסיכומים, נוסחו של מכתב זה מלמד כי הוא לא נכתב על ידי מי שמתגורר מעל התובעים באיזה מקומות הביניים, אלא על ידי מי שמתגורר בקומה העליונה ומושפע משאלת מתן ההיתרים או אי מתן ההיתרים לבנייה על הגג ומאותו מכתב אשר כונה על ידי הכותב "מכתב הסתה" של התובע.
כך לדוגמא צוינו במסגרת הפסקה השנייה של המכתב, בין היתר הדברים הבאים: "האדם שצילם והעביר את תמונות הגגות שלנו"
וכן:
"כבר לפני כ-30 שנה...רכשנו במיטב כספינו את הדירה, כולל הגגות... ופתאום אותה קבוצת אנשים... תובעת זכויות על הגגות שלנו".
משכך אין אלא להסיק כי הכותב הינו אדם המתגורר בקומה העליונה השביעית, ולא בקומות האחרות.
התובע גם העיד בפני, ועדותו בעניין זה לא נסתרה, כי במכתבו התייחס לדיירי הקומה ה-7 (העליונה) בלבד, שכן לדיירי קומה 6, אין גישה לגג. (לעניין זה ראה עמוד 59 שורות 12-21 לפרוטוקול הדיון).
בהינתן כל אלה, דומה כי המכתב עצמו, אף קודם עיון ביתר הראיות, מלמד על הקשר שבין הכותב לבין הנתבעת.
ראיות נוספות
רבים מן השכנים זומנו על ידי שני הצדדים ליתן עדות בתיק זה.
בנוסף, ביקש התובע לצרף תמלילי שיחות רבות אשר הוקלטו בינו לבין דיירים שונים בבניין.
הנתבעת שבה וטענה כי מדובר בתמלילי שיחות אשר נערכו או הועברו באופן חלקי בלבד ומכאן שאין לקבלם.
משנתתי דעתי לכלל טענות הצדדים כמו גם העדויות באתי לכלל מסקנה כי יש לייחס משקל מסוים לתמלילי השיחות, הגם כי מוגבל בהיקפו, וזאת בשל העובדה כי חלק מן השיחות דומה כי אינן שלמות בתוכנן, ביחס לחלק לא צוין תאריך, חלקן לא היו רלוונטיות לצורך ההכרעה בתיק אשר בפני, וממילא התרשמתי כי התובע ביקש לכוון חלק לא מבוטל מאנשי שיחו, תוך שימוש במונחים אשר ניתן לפרשם בדרכים שונות.
בסופו של יום הכרעתו של בית המשפט, בוודאי בסוגיות עובדתיות, נעשית על בסיס טוויה עדינה של כלל הראיות לצורך יצירתה של תמונה אחת ברורה.
לצורך כך, נתתי דעתי לעדויות בעלי הדין עצמם, השכנים, המסמכים הנוספים שצורפו לתיק, כמו גם (במידה מסוימת כמפורט לעיל) ההקלטות.
בפני הופיע הגב' שצקין , כאשר התרשמותי הבלתי אמצעית מעדותה הייתה כי היא מבקשת להרחיק עצמה מן האירועים נשוא התביעה, או מהסכסוך שבין הצדדים.
הגב' שצקין טענה כי אינה זוכרת מי נתן לה את המכתב, הגם שאישרה כי זה הועבר לידיה.
(לעניין זה ראה עמוד 14 שורות 13-16 לפרוטוקול הדיון).
מצאתי את זיכרונה של העדה כבררני, כאשר מחד לא זכרה מי מסר לה את המכתב אך אישרה כי ייתכן והנתבעת פנתה אליה קודם הפרסום והתייעצה עמה ביחס לכך. (ראה עמוד 17 שורות 1-6 לפרוטוקול הדיון).
בחלק אחר של העדות ידעה העדה לציין במדויק, תאריך בו התקיימה אסיפת דיירים אחרת, אך לא ידעה לציין אם שוחחה עם הנתבעת ביחס למכתב נשוא התביעה (לעניין זה ראה עמוד 17 שורה 13 לפרוטוקול הדיון).
מתוכן התמליל אשר הוצג בפני הגב' שצקין עלה מפורשות כי הנתבעת היא זו אשר הביאה את טיוטת המכתב לעיונה של הגב' שצקין, וכי היא אמרה לנתבעת כי אין מקום לכתיבת המכתב בתוכנו הנוכחי, אלא כי יש מקום לכתוב אותו בצורה עניינית, בלי שום עלבונות.
לשיטתה היא יצאה כנגד המכתב אלא כי נאמר לה על ידי הנתבעת שבעלה הוא אשר כתב את המכתב, והיא זו אשר מצאה לפרסם אותו.
(בעניין זה ראה עמוד 3 ועמוד 4 שורות 1-17 לתמליל).
בחקירתה הנגדית נשאלה העדה האם אמרה לתובע כי הנתבעת 1 היא זו אשר כתבה את המכתב, והשיבה כי ייתכן, הגם שאינה זוכרת בוודאות. (ראה עמוד 14 שורות 25-30 לפרוטוקול הדיון).
עדות נוספת אשר הונחה בפני הינה זו של הגב' רחל מנשה.
מצאתי את עדותה של הגב' מנשה כמהימנה וסדורה.
הגב' מנשה אישרה במסגרת חקירתה בשנית כי מצאה את המכתב בתיבת הדואר, לא ראתה את המכתב על לוח המודעות, ואינה יודעת ממי נשלח המכתב.
(לעניין זה ראה עמוד 24 שורות 5-6 לפרוטוקול הדיון).
העדה לא ידעה לומר מי שלח את אותו מכתב, הגם שהייתה ערה לקיומם של ויכוחים בין התובע לבין הנתבעת. (ראה עמוד 6 שורות 17-21 לתמליל).
גם ביחס לעדות זו הוגש תמליל של שיחה אשר הוקלטה בין התובע לבין הגב' מנשה. משיחה זו עלה כי המכתב נתלה בלוח המודעות, וכן הועבר לשכנים באופן אשר היה לגב' מנשה העתק ממנו.
(לעניין זה ראה עמוד 4 שורות 1-10 לתמליל, וכן עמוד 5 שורות 3-5 לתמליל).
עדות נוספת הינה עדותה של הגב' לבנה ברכה.
זה המקום לציין כי התביעה דנן הוגשה בתחילה כנגד הנתבעת והגב' לבנה ברכה גם יחד. בהמשך נמחקה התביעה ביחס לגב' ברכה ונותרה התביעה כנגד הנתבעת בלבד.
העדה אישרה כי המכתב הונח בתיבות הדואר של הדיירים, אך לא ידעה לומר זהותו של הכותב. (לעניין זה ראה עמוד 27 שורות 5-13 לפרוטוקול הדיון).
מצאתי עדותה זו של הגב' לבנה כתמוהה ובלתי סבירה, וזאת נוכח העובדה כי במסגרת ישיבת קדם המשפט אשר נערכה ביום 3.11.10, עת שהייתה בעלת דין, ולאחר שהוזהרה כדין, אישרה הגב' ברכה כי קיבלה את המכתב נשוא התביעה מהנתבעת. מדובר בעדות ברורה, וחד משמעית, במסגרת דיון בבית המשפט.
(לעניין זה ראה עמוד 2 שורות 22-23 לפרוטוקול הדיון).
בנוסף, עומדת גרסתה של הגב' ברכה בניגוד ברור לאמור בתמליל השיחה אשר הוצגה לעיונה על ידי התובעים, וזאת על אף שהעדה אישרה כי היא מזהה את קולה בהקלטה (ראה לעניין זה עמוד 27 שורה 19 לפרוטוקול הדיון).
מהשיחה עולה כי הנתבעת היא אשר הראתה את המכתב לה עצמה כמו גם ליתר הדיירים. (ראה לעניין זה עמוד 1 שורות 19-25 לתמליל).
אוסיף ואציין כי אני ערה לעובדה כי השיחה קטועה ומסתיימת ללא סוף מוגדר. לפיכך, ככל שמדובר היה בראייה יחידה, ספק אם היה בכך כדי להביא לחיובה של הנתבעת.
עם זאת, לא ניתן להתעלם מראייה זו, כחלק מהתמונה הראייתית הכוללת כפי שהוצגה בפני.
עדות נוספת אשר הונחה בפני הינה זו של גב' חנה שוקרון.
עדות זו, אשר מצאתיה כמהימנה, הייתה רלוונטית להליך שבפני, רק בהיבט העובדה כי המכתב הובא לידיעתה מתוך צבר כולל של דברי דואר אשר הועברו לידיה.
מטעמה של הנתבעת הוגש תצהירו של מר מרדכי שמש, אשר טען כי מעולם לא ראה את המכתב נשוא התביעה וכי התובע פעל על מנת להשתלט על רכוש משותף.
התובע צירף הקלטת שיחה עם מר שמש, ממנה לא עלה כי קיבל לידיו את המכתב ודומה היה כי השיחה בין הצדדים יוחדה לאירוע מיום 1.2.2010 במסגרתו לשיטת התובעים, הנתבעת כינתה את התובעים בשמות גנאי שונים.
מצאתי את עדותו של מר שמש כמהימנה. התרשמותי הבלתי אמצעית הייתה כי מדובר במי שאינו איש ריב ומדון. מעדותו עלה כי הגם שהוא בעלים של דירה בבניין, הוא עצמו אינו מתגורר עוד במקום ולמעשה דומה היה כי הוא אינו מבין כלל באיזה מכתב מדובר שעה שדבריו התייחסו לסוגיות הנוגעות לבנייה על הגג והחניות. עוד עלה מעדותו כי לא שמע את הנתבעת עושה שימוש בביטויים גזעניים.
(לעניין זה ראה עדותו בעמוד 81 שורות 15-18 לפרוטוקול הדיון, עמוד 82 שורות 26-30 לפרוטוקול הדיון, ועמוד83 שורות 11-18 לפרוטוקול הדיון).
גם בעדותה של הנתבעת היה כדי להוסיף ולחזק את המסקנה על פיה יש לראות בה כמי שפרסמה את המכתב.
הנתבעת אישרה כי היא נוהגת לרשום תאריך עברי על גבי מכתבים אותם היא מוציאה, כפי שמופיע גם במכתב נשוא התביעה, וכי התאריך העברי הוא במחשב. (לעניין זה ראה עמוד 93 שורות 5-6, 12 לפרוטוקול הדיון).
הנתבעת ביקשה לציין כי לא ניתן לראותה כמי שפרסמה את המכתב נשוא הדיון שכן השפה בה נעשה שימוש במסגרת אותו מכתב אינה שפתה, לא כך היא מדברת, ולא כך חינכה את ילדיה.
(לעניין זה ראה עמוד 102 שורות 21-22 לפרוטוקול הדיון).
עם זאת, משנשאלה הנתבעת האם ייתכן ובעלה מתבטא בצורה זו, השיבה בתחילה כי הוא לא נחקר, ובהמשך טענה כי גם הוא אינו נוהג להתבטא בדרך זו (לעניין זה ראה עמוד 97 שורות 5-6 לפרוטוקול הדיון).
עם זאת, התובעים צירפו את נספח יב3 לתצהיר התובע, ובו שיחה אשר הוקלטה בין התובעים לבין הנתבעים.
הביטויים בהם נעשה שימוש במסגרת אותה שיחה על ידי הנתבעת ובעלה, אינם עומדים בקנה אחד עם טענות הנתבעת בחקירתה הנגדית, שעה שזו מצאה לעשות שימוש במונחים כגון "זבל" ובעלה של הנתבעת עשה שימוש ביטויים כגון: "בן זונה".
אוסיף ואדגיש כי איני מתעלמת מטענות הנתבעת במסגרת סיכומיה על פיה הוכח כי גם לשיטת התובעים, בעלה של הנתבעת הוא אשר כתב את המכתב, ואולם כפי שהודגש לעיל, השאלה המהותית הינה שאלת הפרסום.
זה גם המקום לציין כי הנתבעת בחרה, מטעמיה היא, שלא להגיש תצהיר של בעלה, או לזמנו לעדות.
אני ערה לדבריה של הנתבעת במסגרת החקירה הנגדית על פיהם בעלה הינו אדם חולה, ואולם התובעת לא צירפה כל ראיה ביחס לכך, וממוצג ת/103 עלה כי בעלה של הנתבעת מצא לנכון להיות נוכח במסגרת דיונים אשר התקיימו בפני המפקחת על רישום המקרקעין.
זה גם המקום לציין כי לצורך ההכרעה בדבר זהות המפרסם, לא ניתן היה גם להתעלם ממערכת היחסים העכורה שבין התובע לבין הנתבעת, ותחושותיה הקשות באשר לדרך התנהלות התובע כלפיה.
אני ערה לעובדה כי מכלל העדויות בתיק עלה כי מערכת יחסיו של התובע עם דיירים נוספים, אינה מיטבית ומחלק מהעדויות עלה כי הוא מצוי בסכסוך עם שכנים נוספים.
עם זאת, ובבואי לבחון את התמונה הכוללת ולצורך ההכרעה בדבר זהותו של מפרסם המכתב, לא ניתן להתעלם מאופייה ומהותה של אותה מערכת יחסים שבין התובע לבין הנתבעת.
הנתבעת העידה על אירועים רבים, לרבות אלו אשר לא נזכרו במסגרת תצהיר העדות הראשית, ואשר כללו טענות בדבר השלכת צואה וזבל על גג המכונית, קללות אשר הוחלפו בין התובע לבין בעלה, קיומם של הליכים משפטיים רבים אשר ההוצאות לצדם היו גבוהות, ותשלומי קנסות שנבעו לשיטת הנתבעת מתלונות אשר הוגשו על ידי התובע כנגדה. (לעניין זה ראה לדוגמא עמודים 98 (החל משורה 21) ועמוד 99 במלואו).
התובעים צירפו לתצהירים תמונות של לוח המודעות כאשר ניתן לראות את המכתב תלוי עליו (ראה נספח יא' לתצהיר התובע).
הנתבעת אישרה במסגרת חקירתה כי לוח המועדות של הבניין סגור בארון זכוכית עם מפתח, וכי היא מחזיקה בהעתק של מפתח זה ( ראה עמוד 93 שורה 26 לפרוטוקול הדיון).
גם דיירים נוספים כדוגמת הגב' ברכה אישרו כי לוועד יש את מפתחות לוח המודעות בבניין .
(ראה עמוד 30 שורה 3 לפרוטוקול הדיון).
על אף עובדה זו נמנעה הנתבעת מלהציג או לזמן את יתר חברי הוועד (נכון לאותה עת) אשר יכול והיו שופכים אור על שאלת זהותם של מי שהחזיקו במפתח לתיבת הדואר.
אני ערה לטענות הנתבעת על פיהן גם לתובע היה מפתח לאותו ארון מודעות, ואולם טענה זו לא נתמכה בראיה כלשהי, וממילא יקשה עלי לקבל טענה על פיה היו אלו התובעים עצמם אשר בחרו לתלות מודעה זו בהינתן תוכן המכתב.
בהתייחס לתצהירי התובעים;
לתצהירו של התובע צורפו נספחים רבים, אשר היה בהם כדי להשליך על ההכרעה בסוגיות הנדונות.
במסגרת חקירתו הנגדית, עמד התובע על טענותיו כי הפרסום של המכתב נעשה על ידי הנתבעת, שעה ששוחח על כך עם הדיירים האחרים, וכן בהינתן הרקע אשר קדם לפרסום אותו מכתב. עדותו זו, עמדה במידה מסוימת בקנה אחד עם ראיות נוספות בתיק.
עם זאת, לא מצאתי לאמץ את גרסתו של התובע, כמפורט בתצהיר ממנה ניתן היה לכאורה להסיק כי עסקינן במי שנקלע בעל כורחו למערך היחסים העכור בבניין. כן לא מצאתי לאמץ את עיקר טענותיו של התובע, באשר להשלכות הפרסום, או היקפו כפי שיידונו בהמשך.
זה גם המקום לציין כי מצאתי את עדותו של התובע כמגמתית, ואת זכרונו כבררני.
כך לדוגמא משנשאל התובע בתחילה האם הציב בכניסה לבניין מצלמה, שלל זאת. בהמשך, הודה כי הציב מצלמה הגם כי לשיטתו זו כוונה למכוניתו שלו בחנייה בלבד.
(לעניין זה ראה עמוד 47 שורות 21-22 לפרוטוקול הדיון ושורות 26-27 לפרוטוקול הדיון).
כך לדוגמא טען התובע במסגרת חקירתו הנגדית כי קיימים שני מכתבים בעלי אופי גזעני. עם זאת משהתבקש להציג את אותם שני מכתבים, יכול היה להפנות לנספח יא' לתצהירו וזאת בלבד.
(לעניין זה ראה עמוד 50 שורות 5-9 לפרוטוקול הדיון).
למען הסר ספק יודגש כי התובע אישר כי המכתבים הנוספים (נספחים א', ד' ו-ז' לתצהירו) אינם כוללים אמרות גזעניות.
כך מצאו התובעים לחזור ולהפנות את שימת הלב להקלטת השיחות אשר בין התובעים לבין דיירים שונים בבניין. עם זאת, התובע לא ידע לציין ביחס לחלק הארי של אותן הקלטות, מתי בוצעו, ומדוע הן אינן מלאות. (לעניין זה ראה לדוגמא עמוד 48 לפרוטוקול הדיון).
העד שב וטען בתחילה כי הוא יודע שהנתבעת היא שכתבה את המכתב, על פי שיחות אותן קיים עם השכנים בבניין. (ראה עמוד 46 שורה 30 לפרוטוקול הדיון). עם זאת בהמשך טען לפתע כי בעלה של הנתבעת הוא אשר כתב את המכתב. (לעניין זה ראה עמוד 49 שורה 29 לפרוטוקול הדיון).
התובע שב וטען כי המכתב נשוא התביעה הונח בתיבות הדואר, כמו גם נתלה בלוח המודעות.
באשר לקבלת המכתב בתיבות הדואר, נמצאה גרסתו של התובע כתואמת את הראיות הנוספות בתיק. באשר למשך הפרסום בלוח המודעות, כמו גם דרך הסרת המודעה, נמצאה עדותו של התובע תמוהה, וכזו שלא עמדה בקנה אחד עם עדותם של השכנים האחרים. (לעניין זה ראה גם התייחסותי לסוגיית הנזק להלן).
במסגרת תצהיר העדות הראשית טען התובע כי עקב הפרסום העמיד את דירתו למכירה, ואף הציג בתמיכה לטענה זו צילום של מודעת פרסום. (סעיף 54 ונספח יד' לתצהיר העדות הראשית). במסגרת חקירתו טען התובע כי הוא הולך לעזוב דירה אחרי 30 שנה בהן הוא מתגורר במקום.
(לעניין זה ראה עמוד 52 שורות 24-26 לפרוטוקול הדיון).
עם זאת בהמשך עדותו של התובע התברר כי גם בעבור כשלוש שנים ממועד הגשת התצהיר, התובע מתגורר במקום, הינו בעל הנכס, ולא מכר את דירתו. (לעניין זה ראה עמוד 66 שורות 1-5 לפרוטוקול הדיון).
אגב, במסגרת סיכומי התובעים נטען פעם נוספת כי התובעים נאלצו לעבור דירה (ראה סעיף 125 לסיכומים).
באשר לעדותה של התובעת התרשמתי כי עיקרה עדות שמועה, כי היא נסמכת בעיקר על דברים אותם שמעה מבעלה. עם זאת, התובעת חזרה וטענה כי ראתה, באופן אישי וישיר, את המכתב כאשר הוא תלוי על לוח המודעות של הבניין.
משנתתי דעתי לכלל הראיות אשר הוצגו בפני בתיק זה, באתי לכלל מסקנה כי התובעים הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי הייתה זו הנתבעת אשר פרסמה את המכתב –נספח יא' לתצהיר התובע. עם זאת, באשר להשלכותיו של פרסום זה, התבררה בפני תמונה עובדתית שונה מזו אשר לה טענו התובעים בפני.
זהות האדם כנגדו בוצע פרסום המהווה לשון הרע
התביעה דנן הוגשה על ידי שני בני הזוג זוהר.
עם זאת, הוכח בפני כי המכתב, נספח יא' לתצהיר התובעים, מופנה כלפי התובע בלבד.
אין ולא נזכרו במסגרת ההליכים אשר בפני, פרסומים או ראיות המלמדות על פגיעה ישירה בתובעת עצמה.
הכותרת של נספח יא', עניינה מכתב ההסתה של יעקב זוהר, וההתייחסות הינה התייחסות מפורשת אליו, לרוב ביחיד.
גם העובדה כי במסגרת אותו מכתב נעשה שימוש במילים כמו "שכמותו", אין בה כדי להפוך את התובעת לבעלת דין רלוונטית, וממילא לעניין זה אישר התובע עצמו במסגרת חקירתו הנגדית כי ישנם עוד דיירים אשר מתנהלים כנגדם הליכים או שיש עמם מחלוקות לעניין החנייה, כמו משפחת סיני, ומכאן שלא ניתן להסיק כי כוונת המפרסם, הייתה דווקא לבני משפחתו של התובע ולא לדיירים האחרים. (לעניין זה ראה עמוד 54 שורות 17-26 לפרוטוקול הדיון).
נהיר כי העובדה כי התובעת נשואה לתובע, אינה הופכת אותה למי שהינה בעלת יריבות ישירה עם הנתבעת או מי שיש לראותה כזו אשר הופרו ביחס אליה הוראות חוק איסור לשון הרע.
משכך, דין תביעת התובעת להידחות.
שאלת ביצועה של עוולת לשון הרע במסגרת הפגישה מיום 1.2.2010
כאמור, טענו התובעים כי במסגרת מפגש ביום 1.2.2010 ברחוב מוצקין 17 ברמלה, כינתה הנתבעת את התובעים בכינויים שונים אשר יש בהם כדי הסתה והפרת הוראות חוק איסור לשון הרע.
לטענת התובעים אמרות אלו נאמרו בנוכחותם של אנשים נוספים לרבות עורך דין קידר, מר שמש מרדכי ומר אליעזר לזר.
התובעים לא הוכיחו כי האמרות המיוחסות לנתבעת אכן נאמרו על ידה במועד הנטען.
מר לזר אשר זומן לעדות על ידי התובעים טען כי אינו זוכר אירוע כזה וכי לא היה ער להתבטאות גזענית של הנתבעת כלפי התובע.
מר לזר אף לא זיהה את קולו במסגרת ההקלטה אשר הושמעה לו.
על אף שניתן היה להתרשם כי התובע שב ומבקש ממר לזר לאשר כי שמע את הנתבעת אומרת דבר זה או אחר, לא נמצא בהקלטה אישור לאמירות אלו, למעט העובדה כי מר לזר שאל את התובע מהיכן הוא יודע שלא פעל "לסתום לנתבעת את הפה".
הקלטה זו, בדומה לאחרות, הייתה חלקית מאוד, קטועה, ולא ברור מה היה בתחילתה או בסופה.
מר שמש טען במסגרת חקירתו הנגדית כי לא שמע את הנתבעת אומרת את הביטויים המיוחסים לה כגון "צורר יהודים", הגם שהוא זוכר היטב את העימות שהיה בין הצדדים בעת היציאה מדיון בפני הוועדה המקומית לתכנון ובנייה.
(לעניין זה ראה עמוד 83 שורות 14-18 לפרוטוקול הדיון).
אני ערה לאמור בהקלטת השיחה אשר צורפה לתיק, ואשר ממנה עולה כי העד לכאורה שמע את הנתבעת, כאשר זו כינתה את התובע בכינויים שונים, ואולם מדובר בהקלטה שהיא על פניה חלקית בלבד, קטועה בתחילתה ובסופה, העד טען כי אינו זוכר אותה כלל הגם שזיהה את קולו, ומצאתי כי משקלה הראייתי נמוך מאוד.
משנתתי דעתי לכלל הראיות בתיק זה אני מוצאת להורות כי התובעים לא הרימו את הנטל הראייתי להוכיח כי הנתבעת הפרה כלפיהם את הוראות חוק איסור לשון הרע במועד הנטען וכי האמרות המיוחסות לה, אכן נאמרו על ידה באותו מועד וזאת אף מבלי שאדרש לייתר טענות הנתבעת ביחס לכך.
היקף הנזק
פסיקתו של פיצוי בגין לשון הרע, נעשית על ידי בית המשפט על דרך של אומדנה, תוך מתן הדעת לסוגיות רבות כגון, דרך הפרסום, משך זמן הפרסום, היקפו, תוכנו, השלכותיו, זהות הנמענים, התנהלות שני הצדדים קודם ולאחר הפרסום, תגובתם לדרישות אלו ואחרות של הצד שכנגד וכיוצא באלו.
כפי שציינתי לעיל, יש בפרסום של נספח יא', משום לשון הרע, ופגיעה בשמו הטוב של התובע.
בתיק זה הוכח כי המכתב , נספח יא' לתצהירו של התובע, הונח בתיבות הדואר של כל דיירי הבניין. משכך, הדיירים הם הנמענים של הפרסום.
לעובדה זו יש משמעות של ממש בהליך זה אשר בפני.
התובע בחר להקליט מספר רב מאוד של דיירים בבניין. התנהלותו זו של התובע, ובמיוחד היקפה, מעוררים תהייה, ומכוונים לסברה על פיה מערכת יחסיו עם השכנים, אינה מיטבית, וזאת ללא כל קשר לנתבעת או לפרסום נשוא התביעה.
במסגרת חקירתו הנגדית טען התובע כי הוא "חבר של כל הדיירים". (ראה עמוד 43 שורה 16 לפרוטוקול הדיון).
עוד הוסיף התובע וטען כי הוא הולך לעזוב בית יפה ושכנים נהדרים, בגלל הנזק שנגרם לו ולמשפחתו עקב מעשי הנתבעת. (ראה לעניין זה עמוד 52 שורות 25-26 לפרוטוקול הדיון).
ספק בעיני באם חבר של אדם כלשהו, המצוי עמו ביחסי שכנות נהדרים, יידרש להקליט אותו- ללא ידיעתו, וזאת לצורך זימונו לעדות בבית המשפט.
הדעת נותנת כי ככל שהיה התובע במערכת יחסים חברית, בוודאי כזו שהיא -"נהדרת" עם מי מן העדים אשר הוקלטו לצורך הדיון בפני, יכול היה, בפשטות, לפנות אליהם בבקשה לחתום על תצהיר, ולהופיע לצורך עדות בבית המשפט.
חשוב מכך, התרשמותי הבלתי אמצעית מעדויות העדים הייתה כי לא מתקיימת בין מי מהם לבין התובעים מערכת יחסים חברית, לא כל שכן נהדרת. גם מהתמלילים, לא עלה (מתוך דברי השכנים) כי הם רואים בתובע או במשפחתו כמי שמצויים עמם ביחסי קרבה.
למעשה, מכלל הראיות בתיק עלתה תמונה של מי שמעורב במחלוקות לא מעטות ביחס לסוגיות שונות בבניין. כך לדוגמא אפילו התובע עצמו העיד כי בכוונתו להגיש בהמשך עוד 3-4 תביעות כנגד הנתבעת. (לעניין זה ראה עמוד 46 שורות 1-3 לפרוטוקול הדיון).
מר אליעזר לזר, שכן בבניין אשר זומן לעדות על ידי התובע עצמו, נשאל לעניין מערכת יחסיו של התובע עם השכנים האחרים בבניין כדלהלן :
"ש. הרבה דיירים בבניין מסוכסכים עם התובע.
ת. 70% אם אני לא טועה. הוא כמו שריף בבניין. הוא עושה מה בראש שלו. מחסן לא שלו, שם מנעול שלו, חניה לא שלו, שם חניה שלו. "
(לעניין זה ראה עמוד 22 שורות 2-4 לפרוטוקול הדיון).
מר שמש העיד כי הוגש כנגדו כתב אישום בגין בנייה על הגג. משנשאל ביחס לכך השיב כי לתפיסתו מי שגרם להגשת כתב האישום כנגדו הוא התובע, הגם שלדבריו אין לו בעיה עם זה, כי זו זכותו.
(לעניין זה ראה עמוד 82 שורות 1-2 לפרוטוקול הדיון).
מעבר להקלטת השיחות בבניין, התברר כי התובע התקין מצלמה בבניין (לעניין זה ראה עמוד 22 שורות 28-29 לפרוטוקול הדיון).
התובע טען כי הניח את המצלמה על חלון החדר של ביתו, תוך שהמצלמה משקיפה על מכוניתו. עם זאת, מדובר בשטח בו לכל הפחות עשויים לעבור גם דיירים אחרים בבניין.
הדעת נותנת כי אדם אשר מערכת יחסיו עם השכנים הינה תקינה או אפילו סבירה, לא יבחר להתקין מצלמה הצופה לשטחי החנייה של הבניין, על דעת עצמו.
מעדותו של מר לזר עלה בנוסף כי התובע בחר לצלם את גג הבניין שלו.
משנשאל העד האם הוא יודע מדוע עשה כן התובע הוא השיב:
"ת. זה סוג של אדם שאני לא מכיר. נשבע לך בבריאות שלי ואני לא מכיר אדם כזה. איך אומרים, רשע. לא מבין. ללכת ולהלשין ולצלצל לעירייה כל יום 30 פעם. ומה עושים. מה זה זה?
ש. על מה הוא מלשין?
ת. כל אחד בנה בגג שלו חדר על הגג ואנחנו בהליכים של רישיון ואייך שהתחלנו לבנות הוא עלה על הבניין ממול וישר התלונן בעירייה. "
(לעניין זה ראה עמוד 23 שורות 3-8 לפרוטוקול הדיון).
ויודגש, אין בהתנהלותו של התובע, יהא תוכנה אשר יהא, כדי להצדיק הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע, או כדי פגיעה בשמו של התובע.
בנוסף, והגם שחלק מן הדיירים מצאו לתאר את הנתבעת כאדם נעים אשר תורם מזמנו לאחר, אין בכך כדי לאיין את הצורך להידרש למשמעות וההשלכות של המכתב, שעה שהוכח כי זה פורסם על ידי הנתבעת. (לעניין זה ראה לדוגמא עדותו של מר איברהים אגבריה עמוד 87 שורות 26 לפרוטוקול הדיון).
עם זאת, מקום בו מתבקש בית המשפט לפסוק פיצוי בגין נזק מכוח הוראותיו של חוק זה, הוא חייב להביא במניין שיקוליו את שאלת היקף הפגיעה בשם הטוב של התובע וזאת בהינתן זהות השומעים/מקבלים של דבר הפרסום כמו גם מערך היחסים אשר קדם לאותו פרסום, ככל שיש בו כדי להשליך על הסוגיות הנדונות.
באשר לפרק הזמן בו נעשה הפרסום, אני מוצאת לאבחן בין הנחת המכתבים בתיבות הדואר לבין תליית המודעה בלוח המודעות.
לעניין הנחת המכתבים בתיבות הדואר, מדובר באירוע נקודתי.
באשר ללוח המודעות, הגם שהוצגו ראיות על תליית ההודעה בלוח המודעות, לא נמצא ולו עד אחד בודד, מתוך כל העדים אשר העידו בפני (והיו כאלה לא מעטים), למעט התובעים, אשר יכול היה לאשר כי ראה כלל את המודעה בלוח המודעות. כך לגבי הגב' ברכה, הגב' מנשה, הגב' שוקרון, הגב' שצקין ומר לזר.
גם בכך יש כדי להשליך על היקף הפגיעה או הנזק אשר נגרמו לתובע.
באשר לטענות חשיפת הפרסום לחברים של התובעים, לא הונחה בפני ולו ראשית ראייה לכך שאדם כלשהו, למעט השכנים נחשף לפרסום.
במסגרת הצגת הראיות בתיק זה, לא הוגשה עדותו של חבר או אדם כלשהו אשר אינו מתגורר במקום או אינו בעל דירה בבניין.
לעניין המצוקה הנפשית, אני מוצאת לאבחן בין התובע לבין יתר בני המשפחה, וממילא לא ניתן להסיק מהחשבוניות אשר צורפו, כי יש קשר בינן לבין האירועים נשוא התביעה. אין די בהצגת נתונים על קיומה של הוצאה כספית על מנת להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין אותה הוצאה או מקורה לבין מעשה זה או אחר.
באשר לטענה בדבר נזק שמקורו במכירת הבית עקב הפרסום נשוא התביעה אציין כי לא מצאתי לקבל טענות התובעים ביחס לכך.
אני ערה לעדותו של התובע כי נאלץ לעזוב בית "יפה", ואולם דווקא מתוך התמלילים אשר צורפו על ידי התובע עצמו עלתה עמדתו לעניין מצבו של הבניין וממילא לא הונח בפני בסיס ראייתי לנזק כלכלי מכוח אותה כוונת מכירה.
בנוסף, הוכח בפני כי המחלוקות אשר בין התובעים לבין הדיירים האחרים חורגות במידה רבה מאוד מהסכסוך אשר עניינו תביעה זו, ובנסיבותיו של תיק זה לא מצאתי כי הורם על ידי התובעים הנטל להוכיח כי בחרו לנסות ולמכור את ביתם, עקב ובשל הפרסום של נספח יא' לתצהיר התובע.
משנתתי דעתי לכלל השיקולים הצריכים לעניין לרבות כל טענות הצדדים, הראיות בתיק הוראות הדין והפסיקה, באתי לכלל מסקנה כי יש להעמיד את שיעור נזקו של התובע על סך של- 15,000 ₪.
התביעה שכנגד
כאמור הוסיפה הנתבעת והגישה כנגד התובעים, תביעה שכנגד במסגרתה עתרה כי בית המשפט יורה לתובעים לפצותה בהיקף של 200,000 ₪, וזאת עקב פגיעה בפרטיות והתחקות אחר תנועותיה במקרים שונים, כפי שפורט בכתב התביעה שכנגד.
התובעים הכחישו את כל טענות הנתבעת במסגרת התביעה שכנגד.
לאחר שנתתי דעתי לכלל ראיות ועדויות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי הנתבעת (התובע שכנגד) לא הרימה את הנטל להוכיח כי התובעים או מי מהם, אכן פגעו בפרטיותה כמפורט בכתבי הטענות.
איני מתעלמת מן העובדה כי הוכח בפני כי התובע מקליט שכנים ללא ידיעתם/הסכמתם, הניח מצלמה אשר לשיטתו כוונה למכוניתו בחנייה, ועדים שונים אף העידו כי צילם שטחים שונים בבניין.
עם זאת, תביעתה של הנתבעת מתייחסת לאירועים פרטניים לרבות הוצאת דברי דואר של הנתבעת, האזנה לשיחות עם צדדים שלישיים או ניסיונות להאזין למתרחש בביתה.
ביחס לאלו, לא הוצגו ראיות כלשהן, למעט עדותה של התובעת שכנגד עצמה, אשר הינה בעלת דין, ובנסיבות אלו, אין בה די.
אני ערה לעובדה כי הנתבעת הגישה תלונות שונות למשטרה כנגד התובע למשטרה (נספח י' לתצהיר העדות הראשית של הנתבעת). עם זאת בהיבט הראייתי התלונות עצמן, הינן המשך של עדות/תצהיר הנתבעת, ואינן בגדר ראייה מספקת לעצם קיומן של אותם הטרדות.
בזהירות המתבקשת נוכח היקף הנתונים הדל, אציין כי מתוך המסמכים אשר צורפו על ידי הנתבעת לתצהירה עלה כי פניות הנתבעת למח"ש, נענו בתשובה על פיה אין בכוונתם לפתוח בחקירה פלילית.
בעדויות השכנים לא היה כדי תמיכה ראייתית ביחס לאירועים הפרטניים הנזכרים בכתב התביעה שכנגד, וממילא נרשמו אלו, ללא כל ציון של תאריך מדויק.
אציין כי במסגרת הסיכומים ביקשה הנתבעת להפנות לעדותו של מר לזר, כתמיכה לטענותיה לעניין מעקב של התובע אחריה. ואולם, עיון בעדות זו מלמד כי הצילומים של התובע נעשו ביחס לגג הבית, ולא בהתייחס לנתבעת, וממילא לא ברור מה צולם ומתי.
בבואו של בעל דין לעתור כי בית המשפט יושיט לו סעד, עליו ראשית להוכיח טענותיו, בבחינת המוציא מחברו - עליו הראייה.
משלא הרימה הנתבעת את הנטל להוכיח כדבעי, את האמור בכתב התביעה שכנגד, יש להורות על דחיית תביעה זו.
סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובע סך של 15,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
התביעה שכנגד נדחית.
משנתתי דעתי לכלל השיקולים הצריכים לעניין, לרבות היקף תביעת התובעים אל מול הסכום הפסוק, מסקנותיי ביחס לטענות הצדדים ודחיית התביעה שכנגד, איני מוצאת לעשות צו להוצאות.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.
ניתן היום, ז' סיוון תשע"ה, 25 מאי 2015, בהעדר הצדדים.
