1.לפניי תובענה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, ובה נתבקש בית המשפט לפעול בהתאם לסמכותו לפי חוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ו-2006, ולהצהיר שהגב' ליבה לנציצקי ז"ל היא הבעלים של נכס המקרקעין הידוע והרשום בלשכת רישום המקרקעין בחיפה כחלקה 21 בגוש 10006 (להלן- הנכס), להכריז על הנכס כ"נכס של נספה השואה", כמשמעותו בחוק, ולהורות למשיבה, שהנכס רשום על שמה, להעבירו לידי המבקשת.
הרקע לתביעה
2.המבקשת, החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ, הוקמה מכוח חוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ו-2006 (להלן: חוק הנכסים או החוק), במטרה לפעול לאיתור נכסים הנמצאים בישראל שיש יסוד להניח כי בעליהם נספו בשואה, לאיתור היורשים ובעלי זכויות אחרים בנכסים אלו, ולהשבת הנכסים ליורשים ולבעלי הזכויות שאותרו (ס' 1(1) לחוק).
3.במסגרת תפקידיה אלה, ובהתאם לסמכותה על פי החוק, מבצעת המבקשת חקירות יזומות וכן פועלת לאיסוף מידע שיסייע בידה לאתר נכסים של נספי שואה. בין היתר, מבצעת המבקשת חיפוש בארכיונים שונים, כדוגמת הארכיון הציוני המרכזי וגנזך המדינה (ס' 4 לחוק). במסגרת חיפושיה אלו, איתרה המבקשת מסמכים שונים הנוגעים לאדמות חפצי-בה, הסמוכות לעיר חדרה, אשר נרכשו על ידי מר יהושע חנקין, "גואל האדמות", בסוף המאה ה-19, ונמכרו לרוכשים שונים. המבקשת הסיקה מן המסמכים שאיתרה כי בשנת 1934 רכשה הגב' ליבה לנציצקי ממר חנקין מגרש באזור חפצי-בה תמורת 65 לא"י. לאחר הליך פרצלציה שנערך בשנת 1937, נקבע הנכס כחלקה 21 בגוש 10006. עוד הסיקה המבקשת מן המסמכים שאיתרה, ומבירורים נוספים שערכה, כי הגב' ליבה לנציצקי שהתה בתקופת מלחמת העולם השנייה בצרפת וכי לא ידוע מה עלה בגורלה לאחר יום 31.12.1945. משכך, סבורה המבקשת, כי הנכס שרכשה הגב' ליבה לנציצקי ממר חנקין חוסה תחת הגדרת "נכס של נספה השואה" כהגדרתו בחוק.
4.הנכס, חלקה בשטח של כ-2 דונם, רשום כיום בלשכת רישום המקרקעין על שם המשיבה, חברת נחלת יהודה בע"מ. אלא שלטענת המבקשת מדובר ברישום בנאמנות ("בשם מושאל") עבור הרוכשת ליבה לנציצקי. לטענת המבקשת, בשנת 1937 ייסד חנקין את המשיבה, מונה כמנהלה, היה בעל זכות החתימה בה וניהל אותה עד ליום מותו. בסמוך למועד ביצוע הפרצלציה באדמות חפצי-בה, העביר מר חנקין חלק מקרקעותיו בחפצי-בה, אותן מכר קודם לכן לרוכשים שונים, על שם המשיבה, ברישום בנאמנות (בשם מושאל) עבור הרוכשים. מרבית הקרקעות הועברו לימים לרוכשיהן, וחלק מהן נותרו רשומות על שם המשיבה, בשל היעדרות רוכשיהן. בין יתר החלקות שהועברו על שם המשיבה, כך נטען, הועבר גם הנכס שנרכש ע"י גב' ליבה לנציצקי, ובשל העדרה, נותר הנכס רשום על שם המשיבה עד עצם היום הזה.
5.המבקשת, מכוח סמכותה לפי סעיף 10 לחוק הנכסים, פנתה למשיבה, פירטה בפניה את ממצאיה ואת המסמכים אותם איתרה, ודרשה כי הנכס יועבר לידיה בצירוף הפירות שצמחו ממנו. המשיבה סירבה לעשות כן וטענה, בין היתר, כי לא מדובר בנכס של נספה השואה. משכך, ובהתאם להוראות ס' 11 לחוק, הגישה המבקשת את התובענה שלפניי בה היא מבקשת להכריז על הנכס כנכס של נספה השואה ולצוות על המשיבה להעבירו לידי המבקשת.
חוק הנכסים – רקע ומסגרת נורמטיבית
6.הרקע ההיסטורי לחקיקת חוק הנכסים תואר בענין מאייר נ' החברה לאיתור ולהשבת נכסי נספי השואה, כדלהלן:
"יהודים במדינות שונות באירופה ובמדינות אחרות רכשו נכסים בארץ ישראל עוד טרם הקמת המדינה, אם מתוך אידיאולוגיה ציונית ורצון לחזק את היישוב היהודי שישב בארץ, ואם מתוך דאגה לעתיד וחשש מפני רוחות המלחמה שנשבו באירופה באותן שנים. היו שרכשו קרקעות או דירות, היו שהשקיעו בקניית מניות ואגרות חוב והיו שהפקידו כספים בבנקים בארץ ישראל. רבים מאותם יהודים נרצחו בתקופת השואה ונכסים רבים נשארו ללא דורש... בתחילת שנת 2000 הקימה הכנסת (ביוזמת חברת הכנסת אביטל קולט) וועדת חקירה פרלמנטרית לחקירת נושא הנכסים של נספי השואה (להלן: וועדת החקירה). מטרתה של וועדת החקירה הייתה לחקור ולהתחקות אחר נכסים של נספי השואה ולפעול להשבתם מגופים שונים כגון בנקים, האפוטרופוס הכללי, קק"ל ועוד... מסקנותיה הנוקבות של וועדת החקירה הובילו לחקיקת חוק הנכסים ולהקמתה של חברה שתהיה הגוף האחראי לטיפול בנושא..." (ע"א 5580/13 דניאל מאייר נ' החברה לאיתור ולהשבת נכסי נספי השואה, 24.11.14).
7.סעיף 1 לחוק קובע את שתי מטרותיו העיקריות: האחת, לפעול לאיתור נכסים שבעליהם נספו בשואה ולהשיבם ליורשיהם. השנייה, וככל שהיורשים לא אותרו, לעשות שימוש בנכסים לסיוע לניצולי שואה ולהנצחת זכר השואה והנספים בשואה. לענין זה הובהר בדברי ההסבר להצעת החוק כי "... חלק מהנכסים של נספי השואה שבישראל, נמצאים בידי גורמים פרטיים וציבוריים שונים... ולפיכך ליורשים אין אפשרות לדעת על קיומם. לפיכך מוטל על החברה לנקוט במעשים לשם איתור אותם נכסים ולאיסופם, כדי שכל הפעולות שתערוך לאיתור היורשים יחולו גם לגבי נכסים אלה" (דברי הסבר להצעת חוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ה-2004, ה"ח הממשלה 142, בע' 327).
8."נכס של נספה השואה" הוגדר בסעיף 2 לחוק באופן הבא:
"נכס שמתקיים בו אחד מאלה, למעט נכס גרמני, כהגדרתו בסעיף 2(ה) לחוק נכסי גרמנים, התש"י-1950:
(1)הוא נמצא בישראל ובעל הזכויות האחרון בו, הידוע, הוא אדם שמקום שהותו האחרון הידוע היה בחבל ארץ אשר ביום י"ז באלול התרצ"ט (1 בספטמבר 1939) היה שייך למדינה מהמדינות המפורטות בתוספת הראשונה, ולא ידוע אם בעל הזכויות האמור נותר בחיים לאחר יום כ"ז בטבת התש"ו (31 בדצמבר 1945) או שידוע כי הוא נספה בתקופה שמיום י"ז באלול התרצ"ט (1 בספטמבר 1939) עד יום כ"ז בטבת התש"ו (31 בדצמבר 1945) בחבל ארץ כאמור;
(2)הוא נכס אשר רואים אותו, לפי הוראות סעיף 21 לחוק האפוטרופוס הכללי, כאילו ניתן לגביו צו ניהול, למעט נכס שהאפוטרופוס הכללי או החברה נוכחו כי לא מתקיים בו האמור בפסקאות (1) ו-(3); לעניין זה יקראו את פסקה (1) כאילו אחרי "ובעל הזכויות האחרון בו" נאמר "לפני שהוקנה לממונה על רכוש האויב לפי פקודת המסחר עם האויב, 1939";
(3)הוא תמורתו של נכס שהתקיים בו האמור בפסקה (1), ובלבד שהאמור בפסקה (1) מתקיים בתמורה כאמור".
9.החוק מבחין בין נכסים של נספי שואה המנוהלים לפי חוק האפוטרופוס הכללי, התשל"ח-1978, לגביהם קיימת חובת הודעה למבקשת (ס' 9 (א)(ב) לחוק), לבין נכסים שאינם מנוהלים בידי האפוטרופוס הכללי, לגביהם קיימת חובה להעבירם למבקשת (ס' 10 לחוק). לגבי נכסים שאינם מנוהלים לפי חוק האפוטרופוס הכללי, קובע החוק שאם נודע למבקשת על נכס של נספה השואה בעקבות חקירה שערכה, עליה להודיע למחזיק בנכס או מנהלו כי עליו להעביר את הנכס למבקשת, בהתאם לכללים שנקבעו בחוק (סעיף 10(א) לחוק). בהמשך לכך נקבע בחוק, שאדם שקיבל הודעה כאמור, יעביר את הנכס למבקשת, אלא אם יודיע בתוך 30 ימים שהוא חולק על היותו של הנכס נכס של נספה השואה, יפרט את טענותיו ויצרף מסמכים התומכים בהן (סעיף 10(ב) לחוק). עוד קובע החוק, שאם חלק אדם על היותו של נכס "נכס של נספה השואה", ולאחר בדיקת טענותיו המבקשת לא השתכנעה בצדקתן, תפנה המבקשת לבית המשפט המחוזי בירושלים, בדרך של המרצת פתיחה, בבקשה להכריז על הנכס כנכס של נספה השואה ולצוות על המחזיק בנכס או מנהלו להעבירו למבקשת כפי שנדרש בהודעת המבקשת (סעיף 11 לחוק). כלומר, מכוח החוק קמה למבקשת יריבות ישירה עם המחזיק בנכס או מנהלו (ר' ה"פ (י-ם) 11619-05-10 החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ נ' פלסטיין פלנטיישנס בע"מ, 29.9.13).
עיקרי טענות המבקשת
10.לטענת המבקשת, מן המסמכים והאישורים שבידה עולה, כי הנכס נשוא התובענה הוא "נכס של נספה השואה" כהגדרתו בחוק, שכן התנאים המפורטים בחוק מתקיימים בעניינו:
11.ראשית, הגב' ליבה לנציצקי היא בעלת הזכויות האחרונה בנכס, מתחת למעטה הנאמנות של המשיבה. הגב' לנציצקי רכשה את הנכס מידי מר חנקין בפרוצדורת מכירה השונה מעט מהמקובל היום, אך שאינה חריגה למקובל בזמנו. סוכם על המכירה ושולמו תשלומים על חשבון הרכישה עוד בטרם נחתם חוזה בין הצדדים. הגב' לנציצקי שילמה את מלוא התמורה בגין הנכס, ולכל הפחות את מרביתה. מכל מקום, נטען, עסקינן בעסקת מקרקעין שבוצעה לפני תחילתו של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ועל כן חל עליה הדין שהיה קיים טרם תחילתו של חוק המקרקעין. בהתאם לכך, גם אם נותרה יתרת חוב, הרי שהיא אינה שוללת מן הרוכשת, גב' לנציצקי, את הקניין שביושר שהוקנה לה בנכס שרכשה, והזכויות שביושר שנרכשו לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין ממשיכות לעמוד בתוקפן גם לאחר חקיקת חוק המקרקעין.
12.באשר לרישום הנכס על שם המשיבה נטען, כאמור, כי המשיבה הוקמה על ידי חנקין במטרה לשמש כחברה להחזקת קרקעות בנאמנות. בהתאם למהות המשיבה - רישום הנכס מושא התביעה על שם המשיבה היה בנאמנות-ב"שם מושאל" בלבד. מן המסמכים עולה, כך לפי הנטען, כי המשיבה אף הכירה בגב' לנציצקי כבעלים של הנכס. המבקשת ממשיכה וטוענת כי הרישום המושאל נעשה על שם המשיבה גם בעניינם של רוכשים נוספים, וברובם המוחלט העבירה המשיבה את הקרקעות על שם הרוכשים - הבעלים האמיתיים של הקרקעות.
13.שנית, מקום שהותה האחרון הידוע של לנציצקי היה בצרפת, שהיא אחת מהמדינות הנכללות בארצות הכיבוש הנאצי לפי המפורט בתוספת לחוק, וידוע שהיא נספתה בשואה. לחלופין נטען, לא ידוע אם היא נותרה בחיים לאחר 31.12.45, באופן שקמה בעניינה "חזקת נספות" על פי ס' 2 לחוק. יצוין לענין זה כי בעת הגשת התובענה נסמכה המבקשת על חזקת הנספות, מאחר שלא מצאה ממצא פוזיטיבי המצביע על מותה של לנציצקי בשואה. ואולם במקביל לניהול ההליך, העמיקה המבקשת את חקירותיה, ולטענתה עלה בידה להוכיח באופן פוזיטיבי כי הגב' לנציצקי נספתה, למרבה הצער, בשואה. המבקשת טוענת כי היא הצליחה להתחקות אחר ליבה לנציצקי, אשר שינתה את שמה ללורה לנציצקי, וכי עלה בידה לאתר את קרובי משפחתה: הגב' אסתר גולן גולדין- אחייניתה של לנציצקי, ומר לואיס גרלן- בן אחיינה של לנציצקי, שהעידו בבית המשפט. בהתאם לעדותם של גב' גולדין ומר גרלן, הגב' ליבה-לורה לנציצקי התגוררה בצרפת במועד הרלוונטי, ונספתה בשואה.
עיקרי טענות המשיבה
14.המשיבה מתנגדת להעברת הנכס לידי המבקשת וטוענת כי לא מתקיימים בענייננו התנאים הנדרשים להגדרת הנכס כ"נכס של נספה השואה".
15.באשר לסוגית הבעלות טוענת המשיבה, כי ליבה לנציצקי אינה בעלת הזכויות בנכס. ראשית, על פי הרישום בפנקסי המקרקעין, בעלת הזכויות בנכס היא המשיבה ולא לנציצקי. שנית, המבקשת לא הציגה ראיות מהותיות להוכחת הרכישה, לרבות: הסכם מכר, קושאן, תשלומים נלווים (כגון מס רכוש), דיווח על העסקה לרשויות המס וכיוצא באלה מסמכים מ"כלי ראשון". כן נטען כי קיימות סתירות במסמכים אותם צירפה המבקשת, באשר לפרטים מהותיים בעסקה, ולפיכך לא ניתן לומר בוודאות כי הייתה עסקת מכר, מתי היא בוצעה, מול מי היא בוצעה ומיהי הרוכשת. שלישית, וככל שלנציצקי אכן חתמה על הסכם מכר נטען, כי היא לא שילמה את מלוא התמורה שנקבעה בהסכם, ולפיכך העסקה לא הושלמה, ולחילופין, כי העסקה בוטלה.
16.עוד טוענת המשיבה כי לא הונחה תשתית לטענת המבקשת בדבר רישומו של הנכס על שם המשיבה בשם מושאל, וכלל לא ברור כי מדובר בנאמנות של המשיבה לטובת ליבה לנציצקי. כן נטען כי בענייננו מדובר בעסקה שנעשתה לכאורה בטרם כניסתו לתוקף של החוק המקרקעין, ולפי הדין הקודם, לא ניתן לתבוע בגין עסקה אשר הרישום בה הינו בשם מושאל.
17.המשיבה מוסיפה וטוענת כי בעלי מניותיה רכשו את מניות החברה בתום לב ובתמורה, וכי יש לראות ברכישת המניות כרכישת המקרקעין בתום לב ובתמורה.
18.באשר לסוגיית נספותה של לנציצקי בשואה נטען, כי אין כל ראיה לכך שליבה לנציצקי אכן שהתה בצרפת במועדים הרלוונטיים לחוק, וכי היא נספתה בשואה. נטען כי למעט שמה, לא הצביעה המבקשת על כל פרט מזהה אחר של לנציצקי, ולפיכך לא ניתן לזהותה ולהוכיח כי היא אכן נספתה בשואה. עוד נטען כי כל שמות נספי השואה בצרפת תועדו במוזיאון השואה בפריז, ומשלא אותר שמה של לנציצקי בארכיון המוזיאון, הרי שיש בכך כדי להוכיח כי לנציצקי לא נספתה בשואה. המשיבה מוסיפה וטוענת שאותה לורה לנציצקי, אותה איתרה המבקשת אינה ליבה לנציצקי הנזכרת במסמכיו של חנקין כרוכשת הנכס, וכי מדובר בשתי נשים שונות. המשיבה טוענת כי היא איתרה עוד מספר נשים אשר נשאו את השם ליבה לנציצקי במועדים הרלוונטיים, ואף איתרה אישה בשם ליבה לנציצקי שהתגוררה בצרפת, שרדה את מוראות המלחמה ולא נספתה בשואה. איתור אישה נוספת בשם ליבה לנציצקי שהתגוררה בצרפת בשנות המלחמה מוכיח ביתר שאת, כך נטען, כי לא קיים זיהוי מוחלט של אותה ליבה לנציצקי וכי לא ניתן להעדיף את גרסתה של המבקשת על פני גרסת המשיבה באשר לזהותה. לפיכך, נטען, לא עלה בידי המבקשת להוכיח נספות פוזיטיבית של לנציצקי, ואף לא כי מתקיימת בענייננו חזקת נספות.
19.המשיבה מוסיפה וחולקת על סמכותה של המבקשת להגיש את התובענה מכוח החוק. ראשית נטען, כי למבקשת אין כל סמכות להגיש תובענה להשבת נכס מקום בו נספה השואה אינו "בעל הזכויות האחרון בו, הידוע"". נטען שהמשיבה, שהיא הרשומה כבעלים של הנכס בפנקסי המקרקעין, ולא לנציצקי, היא הבעלים האחרון הידוע של הנכס. שנית, נטען שזכות הבעלות של לנציצקי, לכל הפחות, אינה ברורה. כן נטען שכוונת החוק לא הייתה להעניק למבקשת סמכות להגיש תובענה מקום בו הזכות במקרקעין של נספה השואה אינה ברורה על פניה ויש צורך לערוך בירור עובדתי ביחס לזכויות נספה השואה בנכס, אלא רק כאשר מדובר בבעלות "ברורה ומוכחת". שלישית נטען, כי מאחר שהמבקשת טוענת כי זהות יורשיה של לנציצקי ידועה לה, הרי שעילתה של המבקשת נסוגה מפני עילת היורשים ואין כל יריבות בין המבקשת לבין המשיבה.
20.ולבסוף נטען כי גם אם יקבע שעל המשיבה להעביר למבקשת את הנכס, הרי שהיא זכאית לקבל דמי ניהול וטיפול בגין כל אותן השנים בהן היה הנכס רשום על שמה. דמי טיפול אלה מגיעים, לטענתה, לגובה שוויו של הנכס.
ההליך המשפטי – המישור הדיוני והראייתי
21.בתובענה, כפי שהוגשה במקורה, לא העמידה המבקשת גרסה באשר לגורלה של ליבה לנציצקי ונסמכה על חזקת הנספות הקבועה בחוק. עם התקדמות ההליך, העמיקה המבקשת חקור ואיתרה ראיות נוספות בסוגיות שבמחלוקת, ובין היתר ראיות על קשר משפחתי בין ליבה לנציצקי לבין שני רוכשים נוספים שרכשו קרקעות מחנקין באותה התקופה: רפאל-דוד לנציצקי ושלום לדרברג, ובאמצעותם ניסתה להתחקות אחר קרוביה החיים של לנציצקי במטרה להוכיח נספות "פוזיטיבית" של לנציצקי. במקביל, העמיקה גם המשיבה את בדיקותיה, וניסתה להתחקות אחר גורלה של ליבה לנציצקי ולאתר את שארי בשרה על מנת להוכיח שלנציצקי שרדה את מוראות המלחמה.
22.כתוצאה מהעמקת בדיקותיהם, ותוך כדי ניהול ההליך, עתרו הצדדים מספר פעמים להגשת ראיות נוספות. נוכח ייחודיותה של התובענה, העוסקת באירועים שאירעו בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, ומתוך הכרה בקשיים הראייתיים הכרוכים בכך, אפשרתי לצדדים מספר פעמים להגיש ראיות נוספות תוך כדי ההליך המשפטי. תוצאת הדברים היתה, שהצדדים הגישו שלושה סבבי ראיות. במסגרת זאת, הוגשו שלושה תצהירים של הגב' נעמה פרוסטיג-דרמן מטעם המבקשת, ארבעה תצהירים של מנהל המשיבה, יורם ברנע, שלושה תצהירים של גב' חניתה מונק מטעם המשיבה ועוד. תצהירים אלה יצוינו לצרכי נוחות גם כמספרם בסדר הגשת התצהירים.
23.במישור הראייתי נסמכו הצדדים בעיקר על מסמכים היסטוריים שאותרו ברובם בארכיון הציוני המרכזי. בשאלת הנספות הוסיפו וערכו בירורים הן במאגרי מידע והן בירורים אצל מוסדות וגורמים אחרים בארץ ובפריז. במסגרת תצהיריהם הגישו גם ראיות הנחזות להיות בלתי קבילות, לרבות עדויות שמיעה. חלק מן המסמכים שהוגשו נערכו בשפות זרות. בשל הגשת חלק מן התצהירים המשלימים לאחר שנסתיימו קדמי המשפט, לא נערך דיון מסודר לענין קבילות הראיות המאוחרות שהוגשו. בעקבות התנגדות המשיבה לקבילותם של חלק מראיות המבקשת, שהועלתה רק בפתח ישיבת ההוכחות בעת שעדים ממתינים למתן עדותם, קבעתי כי טענות הצדדים באשר לקבילותן של הראיות שהוגשו, יישמרו להם לסיכומיהם. עוד הובהר לצדדים שמותב זה אינו דובר את השפה הפולנית או הצרפתית והוא לא יוכל לקרוא לצורך הכרעתו מסמכים בשפות אלה אשר לא תורגמו (ראה החלטתי בע' 13 לפרוטוקול מיום 28.12.14). בסופו של דבר, התנגדה המשיבה לקבילותו של מספר מצומצם מראיות המבקשת (ס' 29 לסיכומיה, וכן לעוד מספר מסמכים להם הקדישה דיון מיוחד בסיכומיה). כן טענה לאי תרגומם כנדרש של מסמכים נוספים (ס' 28 לסיכומיה). המבקשת התנגדה לעדויות שמיעה, בעיקר בכל המתייחס לעדויות מכלי שני של אנשים עמם שוחחו עדי המשיבה בצרפת, ואשר תכניהם פורטו בתצהיריהם (פרק ה2 לסיכומיה).
דיון והכרעה
24.השאלה העומדת במוקד התובענה היא, האם הנכס מושא התובענה הוא "נכס של נספה השואה" כהגדרתו בחוק. כאמור, "נכס של נספה השואה" מוגדר בסעיף 2(1) לחוק כדלקמן:
"נכס שמתקיים בו אחד מאלה... הוא נמצא בישראל ובעל הזכויות האחרון בו, הידוע, הוא אדם שמקום שהותו האחרון הידוע היה בחבל ארץ אשר ביום י"ז באלול התרצ"ט (1 בספטמבר 1939) היה שייך למדינה מהמדינות המפורטות בתוספת הראשונה, ולא ידוע אם בעל הזכויות האמור נותר בחיים לאחר יום כ"ז בטבת התש"ו (31 בדצמבר 1945) או שידוע כי הוא נספה בתקופה שמיום י"ז באלול התרצ"ט (1 בספטמבר 1939) עד יום כ"ז בטבת התש"ו (31 בדצמבר 1945) בחבל ארץ כאמור"
כלומר, נכס של נספה שואה הוא נכס העומד בשלושת התנאים המצטברים הבאים:
א.נכס הנמצא בישראל.
ב.בעל הזכויות האחרון בו, הידוע, הוא אדם שמקום שהותו האחרון היה בחבל ארץ אשר ביום 1.9.1939 היה שייך לאחת המדינות המפורטות בתוספת הראשונה.
ג.לא ידוע אם בעל הזכויות האמור נותר בחיים לאחר יום 31.12.1945, או שידוע כי הוא נספה בתקופה שמיום 1.9.1939 ועד יום 31.12.1945 במדינה זו.
25.בענייננו, אין חולק כי הנכס נמצא בישראל. לפיכך נותר להכריע בשתי סוגיות עיקריות. האחת, האם הגב' ליבה לנציצקי היא בעלת הזכויות האחרונה, הידועה, בנכס, והשניה, האם לנציצקי היא בגדר "נספה השואה", כהגדרתו בחוק.
26.אקדים ואומר כי לאחר עיון במכלול הראיות שהונחו לפניי, ובסיכומי הצדדים, מסקנתי היא כי דין התובענה להתקבל. על יסוד הראיות שהוגשו ע"י הצדדים שוכנעתי כי גב' ליבה לנציצקי היא בעלת הזכויות האחרונה הידועה בנכס, כי הנכס נרשם על שם המשיבה בנאמנות ("בשם מושאל") לטובת לנציצקי, וכי לכל הפחות מתקיימת חזקת הנספות הקבועה בחוק, משנתברר כי מקום שהותה האחרון של לנציצקי היה בפריז ולא ידוע אם נותרה בחיים לאחר יום 31.12.1945.
סוגיית היריבות
27.בטרם נבחן את שתי הסוגיות המרכזיות הדורשות הכרעה, יש להסיר תחילה מן הדרך את טענות המשיבה, באשר להעדר סמכותה של המבקשת להגיש את התובענה שבענייננו מכוחו של חוק הנכסים, ולמעשה, להעדר יריבות בין הצדדים.
28.המשיבה טוענת, כאמור, כי למבקשת אין כל סמכות להגיש תובענה מקום בו נספה השואה אינו הבעלים הידוע האחרון בנכס. המשיבה, הרשומה כבעלים של הנכס בפנקסי המקרקעין, טוענת שהיא הבעלים הידוע האחרון של הנכס, וכי לכל הפחות קיימת מחלוקת אמיתית בדבר הזכויות בנכס, ולפיכך לנציצקי אינה "הבעלים האחרון הידוע בנכס" כהגדרתו בחוק. עוד נטען שזכות הבעלות של לנציצקי אינה ברורה, וכי כוונת החוק הייתה להעניק למבקשת סמכות להגיש תובענה רק כאשר מדובר בבעלות "ברורה ומוכחת", ולא במקום בו זכות הבעלות של נספה השואה שנויה במחלוקת ויש צורך לערוך בירור עובדתי בעניינה.
29.טענת המשיבה היא, למעשה, כי כל מחלוקת עובדתית או משפטית על זהות "בעל הזכויות האחרון, הידוע" בנכס (ולמעשה כל טענה של המחזיק לענין הזכויות בנכס), תפקיע את סמכותה של המבקשת לפנות לבית המשפט בתובענה להכריז על הנכס כנכס של נספה שואה. טענה זו מגבילה, למעשה, את סמכותה של המבקשת לפנות לבית המשפט לשאלת הנספות של בעל הזכויות, תוך הוצאת שאלת הזכויות בנכס מגדר ההתדיינות. פרשנות מצמצמת זו, המרוקנת במידה רבה את סמכותה של המשיבה מתוכן, אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק או תכליתו כפי שתוארה לעיל, ויש לדחותה.
30.עוד טוענת המשיבה כי מאחר שהמבקשת טוענת שזהות יורשיה של לנציצקי ידועה לה, הרי שעילתה של המבקשת נסוגה מפני עילת היורשים ואין עוד יריבות בין המבקשת לבין המשיבה. גם דין טענה זו להידחות, וזאת משני טעמים: ראשית, בעת הגשת התובענה, המבקשת טרם איתרה את קרובי משפחתה של לנציצקי והתבססה, כאמור, על חזקת הנספות שבחוק. לפיכך, רשאית היתה להגיש את התובענה בהתאם להוראת ס' 11(ב) לחוק, המקנה לה סמכות ומעמד לפנות לבית המשפט בבקשה להכריז על הנכס כנכס של נספה השואה ולצוות על העברתו למבקשת. דהיינו, בעת הגשת התובענה היתה המבקשת בעלת כוח תביעה עצמאי להגיש את התובענה. שנית, גם ככל שיתברר כי קרובי משפחתה של לנציצקי אותם איתרה המבקשת, הם אכן קרובי משפחתה של ליבה לנציצקי שרכשה, לפי הנטען, את הנכס, מדובר, לכל היותר, ביורשים פוטנציאליים ולא ביורשים על פי דין. בשלב זה מדובר בקרובי משפחה שטרם הוכרו כיורשים, ולפיכך אין הם במעמד המאיין את סמכותה של המבקשת לפעול ביחס לנכס בהתאם לחוק.
האם ליבה לנציצקי היא "בעלת הזכויות האחרונה, הידועה" בנכס?
מסמכי הארכיון הציוני המרכזי
31.בכל המתייחס לשאלת זכויותיה, או העדר זכויותיה, של לנציצקי בנכס, נסמכים הצדדים בעיקר על מסמכים שאותרו בארכיון הציוני המרכזי, במסגרת חטיבת יהושע חנקין וחטיבת חברת "הכשרת היישוב" (אשר עסקה באותן שנים בעסקאות מכירת קרקעות בישראל ליהודים בארץ ובחו"ל). גם המשיבה אינה חולקת על כך כי המסמכים הרבים המצויים בארכיון הציוני הם מסמכים מהימנים המעידים על העסקאות שנעשו בקרקעות חפצי-בה (ור' ס' 17 לתצהיר יורם ברנע השני). למעשה, שני הצדדים נסמכים על מסמכים ממקור זה להוכחת טענותיהם, ולא נטען ע"י מי מהם להעדר קבילותם או אמיתותם של המסמכים (ולהסתמכות המשיבה על מסמכים מן הארכיון הציוני ראו לדוגמא, תצהיר יורם ברנע 1 נספחים ב-ו, נספחים ח-י"ג, ור' הנספחים לתצהיר יורם ברנע 2). טענות המשיבה בעניינם של מסמכים אלה מתייחסות בעיקרם למשקל המסמכים ולאפשרות לקבוע ממצאים על סמכם, זאת בשל סתירות העולות, לטענתה, מן המסמכים, ולהעדר תיעוד שלם ומלא בעניינים השנויים במחלוקת. לעניינים אלה אתייחס בהמשך.
32.בבחינת למעלה מן הצורך אציין, כי מסמכים אלה מוחזקים כמסמכים אותנטיים גם מכוח היותם "תעודה נושנה" כהגדרתה בס' 43 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הקובע שני תנאים להכרה במסמך כ"תעודה נושנה": האחד, כי המסמך הוא בן עשרים שנה לפחות; והשני, כי המסמך הוצא ממשמורת הנראית כשרה בעיני בית המשפט. ההלכה היא כי משמורת כשרה היא משמורת שבה צפוי למצוא מסמכים מסוגו של המסמך שאותו מבקשים להגיש כראיה ואשר היא מטבעה תוביל את בית המשפט להאמין כי מסמך הנמצא במשמורת כגון זו הוא מסמך אמיתי (ע"א 2046/06 אלג'אבר נ' חליל, 11.3.13, ע"א 9555/10 הופמן נ' יפה, 15.7.13). בענייננו, מדובר במסמכים הנחזים להיות מסמכים בני למעלה מ-70 שנה, כך שמתמלא התנאי הראשון. אין מחלוקת כי המסמכים נלקחו מן הארכיון הציוני המרכזי (וראו גם אישור מתאים המוטבע על המסמכים). מדובר במשמורת שבה צפוי למצוא מסמכים אותנטיים מסוג זה ולפיכך מתקיים אף התנאי השני. לפיכך, יש לקבוע כי קמה חזקה באשר לקבילות ולאותנטיות של מסמכים אלו.
33.בסיכומיה טענה המשיבה כי כל "רשימה" אשר צורפה לכתבי בית דין מטעם המבקשת היא חסרת תוקף באין "החלטת חברה" התומכת בה, ולכן רשימות אלה חסרות תוקף ראייתי (ס' 17 לסיכומיה). טענה זו, שנטענה באופן לקוני וסתום, אינה ברורה. רוב הרשימות כפי שיפורטו להלן הן רשימות שנערכו ע"י חנקין, כמוכר הנכס, ולא ע"י המשיבה או חברה אחרת, ומכל מקום, לא הובהר מדוע נדרשת החלטת חברה לגבי עריכת כל רשומה עסקית, דפי חשבון, תכתובות וכיוצא באלה.
סוגיית הבעלות- האם ליבה לנציצקי רכשה את הנכס?
34.עיון במכלול הראיות שהוגשו ע"י הצדדים מלמד, ברמת הסתברות גבוהה, כי ליבה לנציצקי רכשה את מלוא הזכויות בנכס מיהושע חנקין. מסקנתי זו מתבססת על שורה של מסמכים שיפורטו להלן.
35.שני מסמכים מרכזיים מעידים על כך שליבה לנציצקי רכשה את הזכויות בנכס מיהושע חנקין, בתיווכה של חברת אשקעה, תמורת סך של 65 לא"י:
א.מכתב חברת אשקעה ליהושע חנקין מיום 25.3.1934, ובו מפרטת חברת אשקעה לחנקין רשימה של ארבעה מגרשים שמכרה בחפצי-בה, מצרפת למכתבה שיק על סך 80 לא"י בגין תשלומי הרוכשים, בסך 20 לא"י כל אחד, ומבקשת שיומצאו לה קבלות עבור הרוכשים (להלן- מכתב אשקעה, נספח א' לתצהיר פרוסטיג 2). ברשימת הרוכשים נכללת "הגב' ליבה לנציצקי, ירושלים רחביה", שרכשה את מגרש "מספר 108", ושילמה עבורו "20 לא"י". על גבי המכתב מופיעה חותמת נתקבל של יהושע חנקין, ועל גבי החותמת נרשם בכתב יד:" 26.3.34, קבלות 35-38".
ב.דף חשבון מספר הרוכשים של חנקין (נספח א' לתצהיר פרוסטיג 3, להלן- דף החשבון). דף זה נושא מס' נומרטור *** ומיוחד כולו לעסקת הרכישה של "גב' ליבה לנציצקי". ליד שמה של לנציצקי נרשמו הכתובות "(ירושלים רחביה) ת"א ( רח' פ.) "Paris על גבי כל הכתובות הללו נמתח קו המוחק אותן, ומעליהן הוספה כתובת נוספת, שלא נמחקה "לדרברג חובבי ציון 49, תל אביב". בהמשך העמוד מופיעה טבלה ובה פירוט התשלומים אותם שילמה לנציצקי לחנקין עבור הנכס, בין השנים 1934-1939. בשל חשיבותו של מסמך זה, אביא את הכתוב בו כמעט במלואו:
"*** לדרברג חובבי ציון 49, תל אביב
גב' ליבה לנציצקי, (ירושלים רחביה) ת"א (רח' **) Paris
ע"י חב' אשקעה
|
1934 מרץ
|
26
|
ע"ח המגרש מס' 108 בחפצי-בה בשטח 2 ד'... עודף המחיר בסך 45 לאי. תשלום במשך שנתיים בלי ריבית לפי קבלה 36
|
|
לפי מס' הטאבו 21
מספר חדש
20 בלוק 10006
|
|
-20
|
|
יוני
|
28
|
מחיר המגרש הנ"ל
|
|
|
-65
|
|
|
נובמבר
|
9
|
תשלום שני
|
|
|
|
11.250
|
|
1935 אפריל
|
7
|
תשלום שלישי עבור מרץ 1935
|
|
|
|
11.250
|
|
1936 פברואר
|
16
|
ע"ח התשלום של ספטמבר 1935
|
|
|
|
-5
|
|
1937 יולי
|
13
|
שטר מ-1764 זמ"פ 15.8.38
|
|
|
|
11.250
|
| |
|
תשלום במזומן
|
|
|
|
6.250
|
|
1938 ספטמבר
|
12
|
פרעון השטר מ-1764 זמ"פ 15.8.38
|
|
|
11.250
|
|
|
" נובמבר
|
29
|
בול על הצהרה ע"ז השתתפות בסלילת כביש וכו'
|
|
|
0.050
|
|
|
1939 יוני
|
15
|
תשלום ע"ח השטר זמ"פ 15.8.38
|
|
|
|
4.985
|
| |
|
|
|
|
76.3
|
69.985
|
בתחתית הדף מופיעה ההערה: "חתמה לחוזה ב 13.7.1934. שילמה ... לא"י במזומן, 14/7/37 ".
מפירוט התשלומים המופיע בטבלה של חנקין ניתן לראות כי התשלום הראשון בסך 20 לא"י תואם את האמור במכתב חברת אשקעה (לרבות ציון קבלה 36 הנזכרת בחותמת חנקין על מכתב אשקעה). לצד התשלום הראשון נרשם כי הוא ""לפי מס' הטאבו 21, מספר חדש 20 בלוק 10006". הערה זו מלמדת כי מגרש 108 הפך לחלקה 20 ובסיומו של הליך הפרצלציה נרשם במרשם המקרקעין כחלקה 21 בגוש 10006, הוא הנכס מושא תביעה זו. כמו כן, חנקין מציין במסמך כי נחתם חוזה מכר בין הצדדים. להשלמת התמונה בעניינו של דף החשבון אציין, כי מתחת לפירוט התשלומים נכתב משפט נוסף, שאינו ברור דיו. הכיתוב שלגביו אין מחלוקת בין הצדדים הוא:"39 10/8 היו ידידיה ובקשו ל.... את הכסף". אחזור למשפט זה בהמשך.
36.המבקשת הציגה מסמכים רבים נוספים, בהם קיימות אינדיקציות ברורות לרכישת הנכס ע"י לנציצקי:
א.במסמך שכותרתו "רשימת הרכוש הרשום באופן מושאל ע"ש חברת נחלת יהודה", מצוינת לובה לנציצקי כמי שרכשה ביום 26.6.1934 תמורת סכום של 65 ל"י את חלקה 21 בגוש 10006 (נספח ח' להמרצת הפתיחה).
ב.במסמך משנות ה-60 שכותרתו "רשימת הנכסים בחפצי-בה הרשומים באופן מושאל ע"ש חברת נחלת יהודה ליום 31.3.52", החתום ע"י חברת נחלת יהודה (המשיבה), מצוינת לנציצקי כמי שרכשה את חלקה 21 בגוש 10006 תמורת 65 ל"י (נספח ט להמרצת הפתיחה).
ג.במסמך שכותרתו "רשימת בעלי המגרשים שעל ידם נסללו כבישים בחפצי-בה", מצוינת לנציצקי, תחת גוש 10006 מגרש 20. בהתייחס לחלק מבעלי המגרשים צוין בהערות "קבל קושאן". בעניינה של לנצצקי אין ציון כזה (נספח י' להמרצת הפתיחה). בתחתית המסמך נערך סיכום של מקבלי הקושאנים ושל אלה "שעדיין לא קיבלו" קושאנים.
ד.מסמך שכותרתו "רשימת בעלי המגרשים בחפצי-בה החייבים בעד סלילת כבישים" ובו מצויינת לנציצקי בגוש 10006 חלקה 21 (נספח י"ב להמרצת הפתיחה).
ה.מסמך שכותרתו "רשימת קוני חפצי-בה של י. חנקין אשר כביש עובר על יד מגרשיהם", ובו מצוינת לנציצקי לצד גוש 10006 חלקה 21 (נספח י"ג להמרצת הפתיחה, וראו מסמך נוסף ובו רשימה של קונים שכביש עובר ליד מגרשיהם, ואף בו מצוינת לנציצקי, נספח י"ד להמרצת הפתיחה).
ו.מסמך שכותרתו "רשימת קוני חפצי-בה, גוש 10006", בו מצוינת לנציצקי ליד מגרש 21. יצוין כי בטבלה, תחת הכותרת "הועבר", מצוינים תאריכים שונים אצל מספר רב של רוכשים, ככל הנראה המועדים בהם הועבר הנכס על שמם. ליד שמה של לנציצקי לא סומן כל תאריך (נספח ט"ו להמרצת הפתיחה).
ז.במסמך שכותרתו "חשבון המיסים הדרושים בעד אדמות חברת נחלת יהודה בע"מ חפצי-בה בעד השנה 1941/42" מצויינת לנציצקי, לצד גוש 10006 חלקה 21. המס 322 מיל (נספח ט' לתצהיר פרוסטיג 3).
ח.במסמך שכותרתו "חובות קוני חפצי-בה עבור השמירה עד 31.12.1940", מצוין שמה של לנציצקי (נספח י' לתצהיר פרוסטיג 3).
ט.מסמך שכותרתו "רשימת קוני חפצי-בה ששילמו את כל הכסף ושנעברו לחב' נחלת יהודה" (הדגש במקור, נספח ט"ז לתצהיר פרוסטיג 2), בו מצוינת, בין יתר רשימת הקונים, אף לנציצקי לצד מגרש מס' 21, שטח- 2,010. ליד שמה של לנציצקי צוינה המילה- "חוזה".
|
שם הקונה
|
מספר המגרש
|
שטח
|
הוצאות
עד 1.11.38
|
הוצאות עד 15.38
|
|
|
ליבה לנציצקי
|
21
|
2010
|
0.580
|
0.135
|
חוזה
|
י.מכתב מיום 22.12.1957, מפקיד שומה באגף מס הכנסה לסעדיה פז מחברת הכשרת הישוב, בקשר לחברת נחלת יהודה בע"מ, שתוכנו כדלקמן:
"לפי הסברו של מר אברהם חנקין, בנו של מר תנחום חנקין, מנהל החברה דלעיל ידועים לכבודו הפרטים המדויקים המתייחסים לחלקות הבאות:
…
גוש 10006 חלקה 21- הבעל הרשום והחוכר- לנציצקי ליבה.
....
כן אבקש להודיעני ממתי נובעת בעלותם של האנשים ששמותיהם נקובים לעיל על החלקות הרשומות על יד שמותיהם ומה היתה האסמכתא החוקית לציון בעלותם". (נספח י"א להמרצת הפתיחה).
37.מאסופת ראיות אלו, השזורות היטב זו בזו, עולה מסכת קוהרנטית של עובדות המלמדות באופן מובהק כי לנציצקי אכן רכשה את הנכס: החל ממכתב חברת אשקעה ובו צוינה לנציצקי כרוכשת הנכס, וכלה בדף החשבון שניהל חנקין ובו רשם באופן מסודר וברור פרטים רבים ביחס לעסקה, באופן המתיישב עם הפרטים שנרשמו במכתב אשקעה ואף משלים אותו: שמה של לנציצקי, כתובתה הראשונית ברחביה ירושלים, מספר הנכס, מחיר הנכס, והתשלומים ששולמו לאורך השנים (לרבות התשלום הראשון שצוין במכתב אשקעה). כן ציין חנקין כי נחתם חוזה ואת מועד החתימה. גם ביתר המסמכים שפורטו ניתן לראות כי חנקין רשם במהלך השנים, פעם אחר פעם, באופן עקבי ורציף, את לנציצקי כרוכשת הנכס. במסמכים השונים צוינו זיהוי הנכס ושטחו, צוין כי נחתם חוזה, וכי טרם הועבר רישום הבעלות. מסמכים רבים אלו מתיישבים היטב זה עם זה, משלימים זה את זה, ומעלים מסקנה אחת ולפיה רכשה לנציצקי את הנכס. יוסף לאמור כי גם מסמכים של המשיבה עצמה מאשרים את מכירת הנכס ללנציצקי, וכפי שעולה ממכתב פקיד השומה, דווחה המכירה גם לרשויות המס.
38.באשר למשקלם של המסמכים יוסף, כי ניתן להתרשם שמדובר במסמכים שנערכו כחלק משגרת עבודתם של חנקין ושל המשיבה במהלך העסקים הרגיל. מדובר במסמכים מסוגים שונים, שנערכו במועדים שונים ולמטרות שונות, ואשר בכולם נרשמו פרטי העסקה כשהם תואמים זה לזה. אין סיבה להניח שחנקין לא תיעד דברים כהווייתם, והמשיבה אף לא טענה אחרת (ראו והשוו: ע"א 119/05 אמין מחמוד חליפה נ' מדינת ישראל, 10.9.06). על פי ההלכה, "ככלל, רישומים בעלי אופי עסקי הנעשים 'במהלך העסקים הרגיל', מתקבלים כראיה לכאורה לאמיתות תוכנם במקום שהרושם, מנהל העסקים, נפטר... ההנחה הבסיסית היא ש'רישומים עסקיים' שמקיים בעל עסק מכוונים ליתן לו תמונה אמיתית של עסקיו..." (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, 21.2.07). הנחה זו חלה גם בענייננו. גם הדיווח על לנציצקי כרוכשת הנכס לגורמים חיצוניים, כמו רשויות המס, מאמתת את תוכנם של המסמכים, ככל שעוד נדרש אימות כזה. מנגד, המשיבה לא הביאה כל ראיה שיש בה כדי להפריך מסקנה זו או לערערה.
39.המשיבה טוענת כי המבקשת לא הציגה ראיות מהותיות להוכחת הרכישה, כגון: הסכם מכר, קושאן, תשלומים נלווים (כגון- מס רכוש), דיווח על העסקה לרשויות המס וכיוצ"ב, ולפיכך לא הוכחו זכויותיה של לנציצקי בנכס. אין בידי לקבל את טענת המשיבה. כאמור, תביעה זו מחזירה אותנו לשנות ה-30 של המאה הקודמת. הן המוכר והן הרוכשת אינם עוד בחיים. מטבע הדברים, הדבר מציב קושי ראייתי, לרבות קושי להתחקות אחר החוזה עצמו. עם זאת, הוצגו לפניי מסמכים אשר נערכו על ידי חנקין וע"י נציגים אחרים של המשיבה, בהם צוין באופן ברור כי נכרת חוזה בין הצדדים (ראו, בין היתר: דף החשבון- נספח א' לתצהיר פרוסטיג 3, נספח ט"ז לתצהיר פרוסטיג 2). יוסף לאמור כי מכיוון שחוק המקרקעין לא חל על ההסכם, ממילא לא חלה עליו גם הדרישה למסמך בכתב לפי סעיף 8 לחוק (ר' ענין הופמן נ' יפה, שם, בס' 20). מסמכים אחרים שנטען לחסרונם (שטר מכר, קושאן) היו אמורים להיערך רק בשלב העברת הזכויות במרשם המקרקעין לידי לנציצקי, כאשר אין חולק כי הזכויות לא הועברו. מכל מקום, צבר המסמכים שהוגשו מהווה ראיה מספקת, ולמעלה מזה, לקיומה של עסקת רכישת הנכס ע"י לנציצקי.
40.המשיבה מוסיפה וטוענת כי לא ניתן לבסס על מסמכים אלה את מסקנות המבקשת, זאת בשל סתירות העולות מן המסמכים גופם. כך נטען כי במסמך שכותרתו "רשימת הרכוש הרשום באופן מושאל ע"ש חברת נחלת יהודה" צוין כי לובה לנציצקי רכשה את חלקה 21 ביום 26.6.34 תמורת 65 לא"י (נספח ח' להמרצת הפתיחה), ואילו במכתב אשקעה, שנשלח ביום 25.3.34, נרשמה רוכשת בשם ליבה לנציצקי, מגרש מס' 108, במחיר של 20 לא"י. כמו כן צוין במכתב כי הנכס נרכש מאת חברת אשקעה (נספח א' לתצהיר פרוסטיג 2). נטען, אפוא, כי קיימת סתירה בשם הרוכשת, בשם המוכרת, בתאריך הרכישה, במספרי המגרשים ובתמורת המגרש. בנוסף נטען, כי המספור הישן של מגרש 108 הפך להיות חלקה 20 בגוש 10006, ולא 21.
41.גם טענות אלה אין לקבל. לא מצאתי כי יש ב"סתירות" נטענות אלה כדי להטיל ספק באמיתות עסקת הרכישה. ראשית, לרוב הסתירות הנטענות קיים הסבר בגוף המסמכים שפורטו. כפי שעולה מן המסמכים, לנציצקי רכשה את הנכס בתיווכה של חברת אשקעה, כאשר לנציצקי שילמה באמצעות אשקעה את התשלום הראשון בסך 20 לא"י, מתוך סכום התמורה הכולל בסך 65 לא"י. עוד עולה מן המסמכים, לרבות דף החשבון, כי מגרש מס' 108 הפך במהלך השנים למגרש 20, ועם הרישום בטאבו לחלקה 21. באשר לשינויים בשם הרוכשת, שמה של הרוכשת ליבה לנציצקי מקורו זר, ולא מן הנמנע כי בעת שנרשם בעברית הוא נרשם בשינויים קלים. מדובר בשינויים מזעריים שאין בהם כדי להטיל ספק, לא כל שכן, להפריך, את המסקנה העולה מן המסמכים ולפיה רכשה לנציצקי את הנכס (וראה גם הסכמתו של מנהל המשיבה שסתירות נטענות אלה יושבו, בע' 109 ובע' 111 לפרוטוקול).
42.יש לקבוע, אפוא, כי עלה בידי המבקשת להרים את הנטל ולהוכיח כי לנציצקי רכשה את הנכס.
האם הושלמה התמורה בגין הנכס? האם בוטלה העסקה?
43.המשיבה טוענת כי לנציצקי לא השלימה את מלוא התמורה בגין רכישת הנכס, וכי המסמכים מורים כי לפחות סך 6.315 לא"י מתוך סכום התמורה לא שולם. די בכך, לטענתה, כדי לקבוע שהעסקה לא הושלמה, ושליבה לנציצקי אינה יכולה להיחשב כבעלת הזכויות בנכס. בהקשר זה, היא מוסיפה וטוענת כי היא, המשיבה, "שילמה תשלומים רבים בגין הנכס", בהם הוצאת שמירה, ורקו, סלילת כבישים, הוצאות פיתוח ועוד, וכי כל עוד תשלומים אלה לא שולמו ע"י לנציצקי, "לא נרכשו הזכויות בנכס ע"י ליבה לנציצקי" (ס' 173 לסיכומי המשיבה).
44.המבקשת טוענת שלנציצקי אכן השלימה את מלוא התמורה. בתמיכה לטענה זו מצביעה המבקשת על מסמך שאינו נושא תאריך שכותרתו "רשימת קוני חפצי-בה ששילמו את כל הכסף ושנעברו לחב' נחלת יהודה" (הדגש במקור, נספח ט"ז לתצהיר פרוסטיג 2), בו מצוינת, ברשימת הקונים גם הגב' לנציצקי, לצד מגרש מס' 21 בבלוק 10006, בשטח 2,010 מ"ר. ליד שמה צוינה המילה "חוזה" (רק ליד חלק מן הרוכשים הוסיף חנקין את המילה "חוזה").
45.ואולם, ממסמכים אחרים אותם צירפה המבקשת עולה כי ללנציצקי נותר חוב בסך 6.315 לא"י. כך עולה מדף החשבון, שלנציצקי שילמה לחנקין סך של 69.985 לא"י, מתוך סכום כולל של 76.3 לא"י, וכי נותר ללנציצקי חוב בסך 6.315 לא"י. גם מן המסמך שכותרתו- "חובות קוני חפצי-בה ליום 31.12.45: (נספח י"א לתצהיר פרוסטיג 3) מפורטת רשימת רוכשים וחובם, וביניהם לנציצקי, לגביה נכתב כדלהלן:
|
מס' החשבון
|
שם הקונה
|
הסכום
|
הכתובת
|
|
***
|
ליבה לנציצקי
|
6.315 לא"י
|
בחו"ל. חוב פתוח
|
גם במסמכים נוספים שכתב חנקין, או מי מטעמו, קיימת אינדיקציה לקיומו של חוב (ראה, בין היתר, מסמך מיום 31.12.39, נספח י"ב לתצהיר פרוסטיג 2).
46.בסיכומיה, אין המבקשת מכחישה כי בשלב כלשהו נותר ללנציצקי חוב בסך 6.315 לא"י (ראו גם עדות פרוסטיג בע' 60), ואולם לטענתה קיימת אפשרות סבירה שהתשלום האחרון בסך 6.315 לא"י הושלם בשלב כלשהוא על ידי בני משפחתה של לנציצקי (ראה ס' 28 לסיכומי המבקשת), כשם שתשלום אחר הושלם על ידם בשנת 1939 בעת שלנציצקי כבר שהתה בצרפת.
47.אכן, לא ניתן לשלול אפשרות זו. במיוחד נוכח הרישום הפוזיטיבי המונה את לנציצקי ברשימת הרוכשים "ששילמו את כל הכסף" ו"נעברו לחב' נחלת יהודה" (נספח ט"ז לתצהיר פרוסטיג 2, ולענין ההעברה לנחלת יהודה אתייחס בפרק הבא). הרישום הפוזיטיבי מלמד, לכאורה, שסוגיית התשלום נבדקה ונמצא שלנציצקי שילמה את מלוא התמורה בגין הנכס. ואולם, גם אם אכן נותר חוב קטן שלא שולם בגין הנכס, ברור מתוך המסמכים כי חנקין, וכן המשיבה, ראו בלנציצקי כמי ששילמה את מלוא התמורה, ולמצער, כמי שהיא בעלת הזכויות בנכס (ור' מסמך המשיבה משנות ה-60, נספח ט' להמרצת הפתיחה, מכתב סעדיה פז, מיופה כוחה של המשיבה, המצוטט בס' 58 להלן, ולפיו הרוכשים שנכסיהם נרשמו - בנאמנות, כפי שנראה - על שם המשיבה, שילמו לחנקין את כל הכסף, נספח ג' להמרצת הפתיחה ועוד). יתר על כן, וכפי שעולה ממכתב פקיד השומה משנת 1957 שצוטט לעיל, גם רשויות המס ראו בלנציצקי בעלת הזכויות בחלקה, זאת, כמצוטט, בעקבות דיווחו של אברהם חנקין, מנהל המשיבה. יוסף לאמור שגם יורם ברנע, מנהל המשיבה, אישר בעדותו כי ראה מסמכים המצביעים על כך שחלק מן הרוכשים שנרשמו כבעלי חוב, נרשמו לאחר מכן בטאבו (בע' 106).
48.באשר לטענת המשיבה כי שילמה תשלומים רבים בגין הנכס, ייאמר בקצרה כי לא הובאה כל ראיה כי המשיבה שילמה תשלום כלשהוא בגין הנכס, וגם יורם ברנע, מנהל המשיבה, הודה בעדותו כי המשיבה לא שילמה מס רכוש על הנכס (בע' 105), וכי היה זה חנקין, ולא המשיבה, שמימן את כל ההוצאות, ככל שהיו: "לדעתי הוא [חנקין] מימן את כל ההוצאות" (בע' 114).
49.המשיבה מוסיפה וטוענת כי גם אם השתכללה עסקת הרכישה בין לנציצקי לחנקין, הרי שעסקה זו בוטלה. את טענתה זו סומכת המשיבה על דף החשבון, שם נרשם, מתחת לפירוט התשלומים, משפט נוסף שאינו ברור דיו כיום. נרשם בו "39 10/8 היו ידידיה ובקשו ל.... את הכסף". המשיבה טוענת כי מה שנכתב הוא: "ידידיה ביקשו להחזיר את הכסף". לטענתה, מדובר בהודעת ביטול ברורה וחד משמעית. חנקין נתבקש להשיב לידידיה של לנציצקי את הסכומים ששילמה עבור הנכס, ולפיכך עסקת המכר, ככל שהיתה, בוטלה.
50.לטענות המשיבה אין כל אחיזה בראיות ויש לדחותן. מן המסמכים שהוצגו עולה, כי חנקין והמשיבה התייחסו ללנציצקי לכל אורך ציר הזמן כרוכשת הנכס (ראו למשל: נספחים ט', ט"ז לתצהיר פרוסטיג 1, נספחים ט, י', י"א לתצהיר פרוסטיג 3), ובעוד שבעניינם של רוכשים אחרים, צוין מפורשות במסמכים כי העסקה עימם בוטלה אין במסמכים המתארים את זכויותיה של לנציצקי בנכס כל אינדיקאציה לביטול העסקה (והשוו, למשל, למסמכים הקשורים לרפאל דוד לנציצקי ושלום לדרברג, שם צוין "מבוטל", נספחים ב', ג', ד' לתצהיר פרוסטיג 3).
51.אף לא ניתן להסיק דבר מן המשפט החלקי שבדף החשבון. המשיבה עצמה מודה כי המשפט אינו קריא במלואו ומדובר בהשערה בלבד. באותה מידה ניתן היה לשער שנכתב שם שידידיה היו וביקשו לשלם את הכסף. המשיבה לא הוכיחה את השערתה, אף לא באמצעות חוות דעת מומחה שתפענח את הכתוב. יתר על כן, השערתה של המשיבה אינה מתיישבת עם המסמכים הרבים המאוחרים יותר, לאחר שנת 1939 (התאריך בו נרשמה ההערה), בהם המשיכו חנקין והמשיבה לרשום את לנציצקי, כאמור, כרוכשת הנכס (נספחים ט', ט"ו, ט"ז לתצהיר פרוסטיג 1, נספחים ט, י', י"א לתצהיר פרוסטיג 3).
רישום הנכס על שם המשיבה - האם רישום בנאמנות?
52.אין חולק כי הנכס לא הועבר על שמה של לנציצקי, וכי הוא נרשם ביום 7.3.38 על שם המשיבה בלשכת רישום המקרקעין. לטענת המבקשת, רישום הנכס על שם המשיבה נעשה כרישום בנאמנות, באופן מושאל בלבד. לטענתה, חנקין ייסד את החברה בשנת 1937 וניהל אותה עד יום מותו. מסיבות שאינן ידועות במדויק, בסמוך לאחר ביצוע הפרצלציה באדמות חפצי-בה, העביר חנקין חלק מקרקעותיו בחפצי-בה, שנרכשו בעבר על ידי רוכשים שונים, על שם המשיבה כרישום בנאמנות עבור אותם הרוכשים. לימים, מרבית הקרקעות הועברו על שם הרוכשים או יורשיהם. עם זאת, חלק מן הקרקעות נותרו רשומות על שם המשיבה, וזאת ככל הנראה בשל היעדרות הרוכשים או יורשיהם. חלקות אלו, וביניהן חלקתה של לנציצקי, נותרו רשומות על שם המשיבה באופן מושאל בלבד.
53.מנגד, טוענת המשיבה כי רישום הנכס על שמה מצביע על בעלותה בנכס. ראשית, על פי סעיף 125 לחוק המקרקעין, הקובע כי "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו...", הבעלים בנכס היא המשיבה, שהנכס רשום על שמה, ולא ליבה לנציצקי. שנית, המבקשת לא הניחה תשתית ראייתית לכך שהנכס נרשם על שם המשיבה "בשם מושאל" וכלל לא ברור כי מדובר ברכישה בנאמנות של המשיבה עבור ליבה לנציצקי. שלישית נטען, כי באותה תקופה נעשו רישומים בשמות מושאלים פיקטיביים במטרה להערים על החוק, ולפיכך לפי הדין החל טרם תחולת חוק המקרקעין, לא ניתן לתבוע בגין עסקה שהרישום בה הוא בשם מושאל.
54.מן הראיות שהונחו לפניי עולה, כי יש לקבל את טענתה של המבקשת, לפיה רישום הזכויות על שם המשיבה הוא רישום בנאמנות לטובת רוכש הנכס, וכי לנציצקי היא הבעלים של הנכס. בטרם אפרט את הראיות שהובאו בסוגיה זו, אקדים מספר מילים לגבי המישור המשפטי במסגרתו יש לבחון את סוגית הבעלות על הנכס:
55.בפסיקה נקבע כי הסכם מכר מקרקעין, אשר נקשר לפני תחילת חוק המקרקעין, מקנה לקונה זכויות קנין שביושר, אשר מוסיפות לעמוד לרוכש גם לאחר חקיקת החוק:
"הסכם מכר מקרקעין, אשר נקשר לפני תחילת חוק המקרקעין, מקנה לקונה בנסיבות מסוימות זכויות קנין שביושר. "זכויות שביושר" אלה, תוצר המשפט האנגלי, שנרכשו לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, מוסיפות לעמוד לרוכש על פי חוזה מכר מקרקעין גם לאחר חקיקת חוק המקרקעין, וחל עליהן הדין הקודם מכוח סעיף 166(א) לחוק, הקובע:
"הוראות מעבר
166.(א)עסקה במקרקעין, והתחייבות לעסקה כזאת, שנעשו לפני תחילת חוק זה, וכן זכות במקרקעין שהיתה מוקנית ערב תחילתו, וחוק זה אינו מכיר בה, יוסיף לחול עליהן הדין הקודם".
הוראה זו באה לסייג את קביעת סעיף 161 לחוק המקרקעין, השולל קיומן של זכויות במקרקעין שאינן מוסדרות על פיו... ההלכה הפסוקה בישראל קלטה את העיקרון ב"דיני היושר" האנגליים, לפיו הסכם להעברת מקרקעין מבעלות המוכר לבעלות הקונה מקים זכות שביושר לטובת הקונה. ניתן לה מישנה תוקף כאשר הקונה קיים את מלוא התחייבויותיו, או את עיקרן... במילים אחרות, כאשר מתבצעת עיסקת מקרקעין "כמעט מושלמת", שחסר בה רישום הבעלות במרשם" (ע"א 11422/04 עיזבון המנוח זועבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, 15.9.10).
כמו כן נקבע כי "קיומן של זכויות שביושר, כאשר בעסקת מכירה עסקינן, מקים יחסים של נאמנות בין צדדי העסקה, במסגרתם מחויב המוכר-הנאמן להעברת הבעלות בזכויות על שם הרוכש-הנהנה". (ענין הופמן נ' יפה, שם, 6906/00 ענבטאוי נ' דר, פ"ד נו(5) 280, 287-286 (2002), ע"א 7217/02 רבי נ' הלוי, פ"ד נח(5) 529, בע' 532 (2004), ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49).
56.בעניין הופמן נ' יפה הוסיף בית המשפט והבהיר את משמעותה של "חזקת הנאמנות" אשר שואבת את השראתה מדיני היושר, כדלקמן:
"...על פי חזקה זו, מקום בו כסף לרכישת נכס ניתן על ידי ראובן אך הבעלות נרשמה על שמו של שמעון, אזי – בהיעדר אינדיקציה לכך שהכסף ניתן בהלוואה או במתנה נוכח יחסי קרבה מיוחדים בין הצדדים – קמה חזקה לטובת ראובן כי הוא הבעלים של הנכס ואילו שמעון הינו נאמן בלבד (ראו: ע"א 144/70 פרדס בחסכון בע"מ נ' לופו, פ"ד כ"ד(2) 372, 376 (1970); ע"א 34/88 רייס נ' אברמן, פ"ד מד(1) 278, 287-285 (1990); בע"מ 2101/13 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] פסקה 15 (21.05.2013)...".
ומן הכלל אל הפרט
57.בענייננו, וכפי שנראה להלן, לא קמה רק נאמנות קונסטרוקטיבית מכוח הדין או "חזקת נאמנות" מכוח רכישת הנכס ע"י לנציצקי, אלא נאמנות פוזיטיבית ומוצהרת, המוצאת ביטויה בשורה ארוכה של מסמכים, לרבות מסמכים מפורשים של המשיבה. ממסמכים אלה עולה כי הנכס, כמו נכסים רבים נוספים, נרשם ע"ש המשיבה "בשם מושאל" מתוך כוונה להעביר את הרישום, בבוא העת, על שם רוכשי הנכסים.
58.ראשית, אפנה למכתב מר סעדיה פז להנהלת "מלווה חובה" שנכתב ביום 8.6.1953 (נספח ג' להמרצת הפתיחה). סעדיה פז היה מיופה כוחה של משיבה (ר' ייפוי הכוח נספח ב' להמרצת הפתיחה). במכתב זה מבהיר פז כי ישנן קרקעות אשר נרשמו על שם המשיבה באופן מושאל. מפאת חשיבותו, אביא את תוכן המכתב בשלמותו:
"הנידון: חברת נחלת יהודה בע"מ
לפני כ-30 שנה רצה מר יהושע חנקין ז"ל להנציח את שם אביו יהודה ויסד חברה בשם חברת נחלת יהודה בע"מ על חלק מאדמות חפצי-בה ע"י חדרה, שהיתה שייכת למר חנקין המנוח והוא היה גם מנהלה. ובזמנו מכר חלקות מהשטח הנ"ל לכל מיני אנשים וחברות וגם רשם חלק על שם בני משפחתו.
אחרי מותו של מר יהושע חנקין ז"ל המשיכו בני המשפחה לתת קושאנים לקונים שטרם קבלו את הרישום לשמם ונשארו עוד כ-35 חלקות שעדיין לא סודרה עליהן ההעברה לשם הבעלים. למעשה החברה הנ"ל כבר איננה קיימת בפועל וכל בעלי המגרשים הרשומים ברשימה הרצופה בזה או ששלמו לחנקין המנוח את כל הכסף שהיה עליהם לשלם בזמנו, או חלק מהם המה בני אחיותיו ויורשי אח שמת באוסטרליה.
כרגע פנו אלינו יורשי אליהו בלומנפלד ז"ל שנעביר לשמם את החלקה שאביהם קנה ממר חנקין ז"ל לפני עשרות בשנים, ולשם סדור ההעברה, דרושה לנו תעודה ממשרדכם.
נבקשכם, איפוא, להורות לנו מי צריך להצהיר בפניכם, למרות שידוע לנו כי הבעלים הנוכחיים צריכים להצהיר, אולם כפי שהוסבר לעיל, אינם קיימים יותר הבעלים אלא שהשם חברת נחלת יהודה מופיע כאן בתור שם מושאל בלבד.
כשהופיע חוק מס שבח מקרקעין, שוחררה חברת נחלת יהודה מתשלום מס שבח, על סמך זה שהיא אינה מוכרת כיום כל קרקעות ואינה מקבלת שום תשלום ואין לה שום רווחים ועסקי כסף עם מקבלני הקושאנים היום, אלא שהיא מופיעה רק- כאמור לעיל- בתור שם מושאל לשם גמר הפעולות הרשמיות במשרד ספרי האחוזה, והעברת הזכות לבעלים שקנו בשעתו.
אי לזאת, נודה לכב' אם תואילו לתת לנו את ההוראות המתאימות בהקדם האפשרי". (ההדגשות אינן במקור).
ממסמך זה, שנערך ע"י מיופה כוחה של המשיבה, עולה כי כל החלקות הרשומות על שם המשיבה, הן חלקות של אחרים, המוחזקות ב"שם מושאל" על שם המשיבה, כי על יסוד זה הופטרה המשיבה מתשלום מס שבח, וכי נותר להשלים את "הפעולות הרשמיות" להעברת כל הקרקעות שנותרו על שם המשיבה לרוכשיהן.
59.רישום החלקות שנמכרו לרוכשים השונים על שם המשיבה ב"שם מושאל" עולה גם מסדרת מסמכים שנערכו בזמן אמת ע"י חנקין או המשיבה, כמפורט להלן:
א.מסמך שכותרתו "רשימת הרכוש הרשום באופן מושאל ע"ש חברת נחלת יהודה בע"מ", ובו מצוינת לנציצקי כמי שרכשה את חלקה 21 בגוש 10006, תמורת סכום של 65 לא"י ביום 26.6.34. (נספח ח' להמרצת הפתיחה).
ב.מסמך שכותרתו "רשימת הנכסים בחפצי-בה הרשומים באופן מושאל ע"ש חברת נחלת יהודה ליום 31.3.52", החתום ע"י חברת נחלת יהודה, ובו מצוינת לנציצקי כמי שרכשה את חלקה 21 בגוש 10006 תמורת 65 לא"י (נספח ט' להמרצת הפתיחה).
ג.פרטיכל מישיבת מנהלים של חברת נחלת יהודה בע"מ (המשיבה) מיום 3.3.1938 הכלול ב"ספר הפרטיכלים" של המשיבה (נספח ח' לתצהיר קרויטורו). על סדר היום היו "בקשות האנשים המפורטים למטה להעביר באופן מושאל על שם חברת נחלת יהודה בע"מ מגרשים ידועים שיש להם בחפצי-בה שעל יד חדרה, בתנאי שהחברה תעביר אחר כך את המגרשים הללו על פי פקודת האנשים הנ"ל". בין האנשים שמגרשיהם יועברו באופן מושאל למשיבה, מצוין מר יהושע חנקין ולצידו רשימה של עשרות חלקות, ביניהן חלקה 21 בגוש 10006 (שנרכשה ע"י לנציצקי). בסיום הפרוטוקול נרשמה החלטה: "הוחלט: לקבל באופן מושאל את ההעברה הרשמית של חלקות האדמה המפורטות בצידם של האנשים הנ"ל. בתנאי להעבירן אח"כ על פי פקודת האחרונים". ואכן, ימים ספורים לאחר מכן, ביום 7.3.1938 נרשם הנכס על שם המשיבה (ראה נסח טאבו של הנכס, נספח ז' להמרצת הפתיחה. ראה גם: שטר המכר מיום 4.3.1938, נספח י' לתצהיר ברנע 2).
ד.הרישום המושאל על שם המשיבה התבצע, כאמור, לגבי חלקות רבות שברבות הימים הועברו לרוכשיהן. המבקשת הציגה מכתב מיום 31.7.1952 שנשלח מאת אחייניתו של מר חנקין, עו"ד נועה קראוזה-שדמון, למר סעדיה פז, בעניין חלקות 34 ו-36 בגוש 10011 בחפצי-בה, ובו ציינה כי "כפי שידוע לך, הייתה האדמה הנ"ל של הדוד יהושע ז"ל בגבעת אולגה (חפצי-בה) רשומה באופן מושאל ע"ש חברת נחלת יהודה". במכתב מיום 15.12.1952 מאת הגב' קראוזה לאפוטרופוס הכללי היא כותבת: "במשך התקופה העברנו את חלקות 34 ו-36 בגוש 10011 שהיו רשומות בשם מושאל ע"ש חברת נחלת יהודה בע"מ ליורשים החוקיים של מר י. חנקין". (נספחים ה', ו' להמרצת הפתיחה). המבקשת הציגה בהמרצת הפתיחה מסמכים המורים כי חלקותיהם של רוכשים נוספים, שהופיעו ברשימות הרוכשים לצד לנציצקי, ואשר חלקתם נרשמה על שם המשיבה בשם מושאל, נרשמו בסופו של דבר על שם הרוכשים.
ה.עיון במסמכי רשם החברות בעניינה של המשיבה מגלה דיווחים שהוגשו על ידי המשיבה לרשם החברות, בין השנים 1951-1952, ביניהם מאזני החברה, בהם צוין כי ישנם "קרקע ורכוש המוחזקים בנאמנות" (מב/6).
60.זאת ועוד. ממסמכי רשם החברות עולה, כי בשנת 2002 דרשה האוניברסיטה העברית מן המשיבה להעביר לה מקרקעין הרשומים, לטענתה, על שם המשיבה בשם מושאל עבור רוכשת מסוימת שציוותה בצוואתה על העברת המקרקעין לאוניברסיטה. עוד עולה בהקשר זה כי קיים פרטיכל של החברה המשיבה, ובו קיבלה המשיבה דרישה זו והחליטה (החלטה המותנית במספר תנאים) לאשר העברת המקרקעין ללא תמורה לאוניברסיטה, וליפות את כוחו של יורם ברנע בצרוף חותמת החברה לחתום על מסמכי ההעברה (מסמך 67 למסמכי רשם החברות). יצוין כי לפי הודעת עדכון שהוגשה ע"י המבקשת, סוגיה זו מצויה בהליכים משפטיים, אולם המשיבה לא הכחישה את קיומו של הפרטיכל האמור.
61.יש בצבר מסמכים אלו כדי לבסס את טענת המבקשת בדבר קיומם של יחסי נאמנות בין לנציצקי לבין המשיבה, ולתמוך בטענתה כי חלקתה של לנציצקי הועברה ע"י חנקין למשיבה בנאמנות עבר הרוכשת. יצוין, כי גם אם נותר ללנציצקי חוב קטן לחנקין בגין עסקת המכר, כטענת המשיבה, אין בכך כדי לשנות מן התוצאה המשפטית. אין חולק כי חנקין, ולא המשיבה, הוא שמכר את הנכס ללנציצקי (סיכומי המשיבה, ס' 88), וממילא אין מדובר בחוב למשיבה. בחינת המסמכים מעלה, כאמור, כי העסקה לא בוטלה, כי חנקין והמשיבה (כנאמנה) ראו בלנציצקי בעלת הנכס, וכך גם דיווחו לגורמים חיצוניים, לרבות רשויות המס. לפיכך מדובר בעסקת מכר תקפה (שהחוב הקטן שנותר בגינה, אם נותר, נזנח או התיישן) שלא הושלמה ברישום.
62.המשיבה מצידה לא הביאה בפני בית המשפט כל ראיה הסותרת את מסקנת הנאמנות. המשיבה אף לא הראתה לבית המשפט מה עלה בגורלם של עשרות המגרשים שנרשמו על שמה בשם מושאל, ואף לא חלק מהם. מרישומי רשם החברות עולה כי החברה לא היתה פעילה במשך שנים ואף נמחקה, ורק בשנת 1998 בוטלה מחיקתה בעקבות בקשת דליה חנקין, יורשתו של אברהם חנקין ז"ל, אחד מבעלי המניות במשיבה דאז, לאחר שגילתה כי לאביה היו מניות בחברה וכי לחברה נכס מקרקעין. אין גם חולק שיורם ברנע, מנהל המשיבה, רכש את מניותיו מדליה חנקין (בעדותו, בע' 99), וכי בעת שרכש את החברה היו רשומות על שמה ארבע חלקות בלבד (עדות ברנע, בע' 100). אחת מהן היא חלקתה של לנציצקי ואחת היא זו הנתבעת ע"י האוניברסיטה העברית כחליפתה של רוכשת אחרת.
63.המשיבה נתלית בשטר מכר מיום 4.3.1938, בו נכתב כי המשיבה "על ידי מנהלה מר יהושע חנקין", העבירה למוכר- "מר יהושע חנקין" סך של 730 לי"פ, עבור 73 חלקות בגוש 10006 באדמות חפצי-בה. ברשימה אשר צורפה לשטר המכר מופיעה בין היתר גם חלקתה של לנציצקי (נספחים ג-ד לתצהיר ברנע 2). אלא ששטר מכר זה מתיישב היטב עם ראיות המבקשת. שטר המכר נערך ביום 4.3.1938, למחרת היום בו נערכה ישיבת הנהלת המשיבה מיום 3.3.1938, בה נתקבלה החלטה להעביר את המגרשים באופן מושאל על שם המשיבה (נספח ח' לתצהיר קרויטורו). יוסף לאמור כי המבקשת הציגה מסמכים שונים המורים כי חלקות של רוכשים אחרים, אשר הופיעו ברשימות הרוכשים לצד לנציצקי, ואשר חלקתם צוינה ברשימה המצורפת לשטר המכר, הועברו בסופו של דבר על שמם של אותם רוכשים. ניתן לראות לדוגמא- את חלקה 6 בגוש 10006, אשר נרכשה על ידי מר גליקין (ראו נספחים ח,ט,י"א,ט"ו להמרצת הפתיחה- מר גליקין רשום כרוכש של חלקה 6, לצד שמה של לנציצקי). ביום 4.3.1938 נרשמה חלקה 6 בשטר המכר כאחת מ-73 החלקות שנעברו על שם המשיבה, וביום 17.9.1952 הועברה החלקה בירושה לגב' זהבה אברסון לבית גליקין (ראו נסח הסטורי נספח כה(1) להמרצת הפתיחה).
64.המשיבה מוסיפה וטוענת, כי לפי המצב החוקי שקדם לחוק המקרקעין, לא ניתן היה לתבוע בגין עסקה אשר הרישום בה היה בשם מושאל-פיקטיבי. יש לדחות את הטענה, שכן המשיבה לא הצביעה על כל מקור חוקי האוסר על ביצוע עסקה בשם מושאל (והשווה: ע"א 9308/06 עיריית רמת גן נ' עזבון המנוחה הגב' ורדה בורשטיין ז"ל, מיום 22.9.11, העוסק, בין היתר, ברישום נכסי מקרקעין "בשם מושאל"-בנאמנות, טרם חקיקתו של חוק המקרקעין).
65.עוד טוענת המשיבה, כי מי שרכש קרקעות בישראל, אך לא עלה לישראל, איבד את זכותו בקרקע. לטענה זו, שנטענה בעלמא, לא הונח כל בסיס עובדתי או ראייתי. לא הוצגו דין, הלכה או הסכם המחייבים עלייתה של לנציצקי לארץ כתנאי לרכישת זכותה. מעבר לדרוש יצוין, כי כפי שעולה מן הראיות לנציצקי אכן עלתה לישראל בשנת 1932 (נספח כח לתצהיר פרוסטיג 3) ורק בסוף שנות השלושים יצאה מן הארץ לצרפת.
66.מכל המקובץ עולה, כי המבקשת הוכיחה כי מוכר הנכס, יהושע חנקין, רשם את הנכס על שם המשיבה בנאמנות עבור הרוכשת, ליבה לנציצקי.
רכישת מניות המשיבה בתום לב ובתמורה?
67.עוד טוענת המשיבה, כי בעלי המניות הנוכחיים של המשיבה רכשו את מניות החברה בשנת 1995 בתום לב ובתמורה, כאשר הנכס היחידי של החברה הוא נכס מקרקעין, ולפיכך יש לראות את בעלי המניות כמי שרכשו נכס מקרקעין בתום לב ובתמורה.
68.יש לתמוה על העלאת טענה זו על ידי המשיבה, שכן חרף הגשת ארבעה תצהירים ע"י בעל המניות יורם ברנע, הקפיד ברנע שלא לפרט, ולו במקצת, את פרטי העסקה בה רכש חלק ממניות המשיבה. גם כאשר נשאל על כך מפורשות בחקירתו, סירב ברנע לפרט מהי התמורה אותה שילם עבור רכישת המניות (בע' 99), ובאשר לסוגיית התום לב, לא פירט כלל איזה מידע עמד לפניו בעת החלטתו לרכוש את המניות. כאשר מועלית טענה לרכישה בתמורה ובתום לב, מדובר בשתיקה "רועמת".
69.מעבר לדרוש יצוין, כי לנוכח עקרון האישיות המשפטית הנפרדת, יש לערוך הפרדה בין המשיבה לבין בעלי מניותיה. אדם הקונה מניות בחברה אינו קונה את נכסי המקרקעין הרשומים על שם החברה, והחברה ממשיכה להיות בעלת הנכס (ע"א 127/63 אחוזת רחמים בחלק 8 בגוש 6591 בע"מ נ' קריסטל, י"ז 1929 (1963). בענייננו, המשיבה מחזיקה בנכס בנאמנות, וחילופיהם של חלק מבעלי מניותיה אינו משנה את מערך חובותיה וזכויותיה של החברה. אין לבעל המניות יותר ממה שיש לחברה. יוסף לאמור, שרק חלק ממניות החברה החליפו ידיים בשנת 1995, וחלק ממניות החברה נותרו עדיין בבעלות יורשיו של חנקין (מב/4).
סיכום ביניים
70.לסיכום, יש לקבוע כי ליבה לנציצקי רכשה את הנכס מחנקין, אשר רשם את הנכס על שם המשיבה בנאמנות עבור לנציצקי. לפיכך יש לקבוע, כי ליבה לנציצקי הייתה "בעלת הזכויות האחרונה בנכס".
סוגיית הנספות- האם לנציצקי היא בגדר "נספה השואה"?
71.על מנת להכריע האם מדובר ב"נכס של נספה השואה", יש להוסיף ולבחון האם עלה בידי המבקשת להוכיח, כי לנציצקי היא "נספה השואה" כהגדרתו בחוק.
72.ס' 2 לחוק מעמיד למבקשת שתי חלופות להוכחת הנספות: אפשרות אחת היא להוכיח כי מתקיימת חזקת נספות. לענין זה נקבע כי נספה השואה הוא "אדם שמקום שהותו האחרון הידוע היה בחבל ארץ אשר ביום י"ז באלול התרצ"ט (1 בספטמבר 1939) היה שייך למדינה מהמדינות המפורטות בתוספת הראשונה, ולא ידוע אם בעל הזכויות האמור נותר בחיים לאחר יום כ"ז בטבת התש"ו (31 בדצמבר 1945)" (להלן – חזקת הנספות). כלומר, חוק הנכסים מעניק למבקשת "הקלה ראייתית", וכדי להוכיח נספות, די אם תוכיח שמקום שהותה האחרון הידוע של לנציצקי היה באחת מהמדינות המפורטות בתוספת הראשונה, וכי לא ידוע אם היא נותרה בחיים לאחר יום 31.12.45.
73.אפשרות שניה היא להוכיח נספות בפועל: "שידוע כי הוא נספה בתקופה שמיום י"ז באלול התרצ"ט (1.9.1939) עד יום כ"ז בטבת התש"ו (31.12.45) בחבל ארץ כאמור".
74.לאחר עיון במכלול החומר שלפניי, מסקנתי היא כי עלה בידי המבקשת להוכיח כי ליבה לנציצקי נספתה בשואה וכי לכל הפחות מתקיימת חזקת הנספות.
מקום שהותה האחרון הידוע של ליבה לנציצקי
75.להוכחת מקום שהותה האחרון הידוע של לנציצקי, הציגה המבקשת שורה של מסמכים, מן השנים 1938-1945, אשר נערכו בקשר לעסקת רכישת הנכס, במסגרתם ציין חנקין את כתובתה של לנציצקי "בחו"ל" ב"צרפת" או ב"פריז", כמפורט להלן:
א.מסמך שכותרתו "רשימת קוני חפצי-בה", בו צויין כי כתובתה של לנציצקי "בחו"ל". מסמך זה נכתב לפי המועדים הנקובים בו, לכל המוקדם, בתחילת שנת 1944 (נספח ט"ו להמרצת הפתיחה).
ב.מסמך שכותרתו "רשימת קוני חפצי-בה של מר י.חנקין אשר כביש עובר על יד מגרשיהם" (נספח י"ג להמרצת הפתיחה), בו נרשם כי כתובתה של לנציצקי- "בחו"ל".
ג.מסמך שכותרתו "מכתבים יוצאים" לחודשים יוני-יולי 1938, בו פרט חנקין את המכתבים ששלח. אחד המכתבים נשלח ביום 6.7.38 לל. לנציצקי לפריז, בקשר לתשלום שטר (נספח ח' לתצהיר פרוסטיג 3).
ד.מסמך מתאריך 31.12.39 המפרט את "חובות קוני חפצי-בה ליום 31.12.39", בו מוזכרת ליבה לנציצקי וליד שמה מצוין- פריס (נספח י"ב לתצהיר פרוסטיג השני).
ה.מסמך משנת 1940 שכותרתו "רשימת קוני חפצי-בה שחייבים בעד סלילת כבישים, וכתובותיהם" בו מצוין כי כתובתה של הגב' לנציצקי- בצרפת (נספח ט"ז להמרצת הפתיחה).
ו.במסמך "חובות קוני חפצי-בה ליום 31.12.45 צוין לצד שמה "בחו"ל" (נספח י"א לתצהיר פרוסטיג 3).
ז.בדף החשבון של לנציצקי בספר הרוכשים בו מפורטים התשלומים ששילמה עבור הנכס בין השנים 1934-1939, ציין חנקין מספר כתובות (נספח א' לתצהיר פרוסטיג 3). בין היתר, ציין גם את הכתובת-Paris. חנקין אמנם מתח קו על הכתובת "פריז", ואולם הכתובת שנותרה בלתי מחוקה היא: "לדרברג **, תל אביב", שהיא כתובתה של משפחת לדרברג, אליה היתה לנציצקי קשורה ככל הנראה בקשרי משפחה, כפי שיפורט בהמשך. מכל מקום, במסמכים מאוחרים יותר צויינה כתובתה של לנציצקי- בצרפת.
76.מאסופת המסמכים אותם הציגה המבקשת עולה, כי מקום שהותה האחרון, הידוע, של לנציצקי היה בצרפת, שהיא אחת מהמדינות המנויות בתוספת הראשונה לחוק.
האם ידוע מה עלה בגורלה של ליבה לנציצקי?
77.שני הצדדים טוענים כי הצליחו להתחקות אחר עקבותיה של ליבה לנציצקי בצרפת. המבקשת טוענת כי מפעולות חקר שערכה (לאחר הגשת התובענה) מצאה כי ליבה לנציצקי היא, ככל הנראה, לורה לנציצקי אשר לגביה קיימות עדויות כי נספתה בשואה בשנת 1941. המשיבה חולקת על טענות המבקשת וטוענת כי מפעולות חקר שהיא ערכה עולה, כי ליבה לנציצקי התגוררה בצרפת בשנות המלחמה, שרדה את מוראות המלחמה, ונותרה בחיים לאחר 31.12.45, ולפיכך אין היא בחזקת "נספה השואה". אסקור, אפוא, את הראיות שהובאו ע"י הצדדים.
סקירת ראיות המבקשת
78.על מנת להתחקות אחר גורלה של ליבה לנציצקי ערכה המבקשת בדיקות במאגרי מידע רבים, בהם מרשם האוכלוסין הישראלי, מאגרים מקוונים של בתי העלמין המרכזיים בישראל, בחטיבת ההתאזרחות של גנזך המדינה, בכרטסת מפקד האוכלוסין שביצעו הבריטים ב-1948 ועוד. שמה של ליבה לנציצקי לא אותר. המבקשת ערכה בדיקות דומות גם בשורה של מאגרי מידע מקוונים שעניינם בנספי השואה, ביניהם מאגר קורבנות השואה בצרפת, וכן מאגר ההתאזרחות של צרפת, אולם לא מצאה דבר (ר' תצהיר פרוסטיג 2, תצהיר משלים של גרד גדיאל קרמר). עוד ערכה בדיקות טלפוניות עם בני משפחת לנציצקי בישראל, בני 70 ומעלה, אולם איש מהם לא שמע על ליבה לנציצקי.
79.המבקשת הוסיפה וערכה בדיקה אודות גב' ליבה לנציצקי ביד ושם. בבדיקת השם המדויק "ליבה לנציצקי" במאגר השמות נמצאו 4 רשומות שבכולן הכתובת האחרונה היתה פולין וללא אזכור לשהיה בצרפת. לאחר חיפוש נוסף במאגר השמות לפי שם המשפחה לנציצקי מצרפת, אותר "דף-עד" על שם לורה לנציצקי LORA LECZYCKA, אשר נולדה ב- 22.10.1905 בעיר קולו בפולין, אשר שם אביה רפאל דוד, שם אמה אסתר, רווקה. דף העד מולא ע"י ג'ורג' גרלן ביום 19.4.91 (נספח ד' לתצהיר פרוסטיג השני). לא אותר קשר בין אותה לורה לנציצקי לרוכשת ליבה לנציצקי.
80.בתום בדיקותיה אלה, הגיעה המבקשת למסקנה כי בעלת החלקה, ליבה לנציצקי, שהתה בפריז בשנת 1939 ולא ידוע מה עלה בגורלה לאחר 31.12.45 (תצהיר פרוסטיג השני). לפיכך סמכה המבקשת תובענתה על חזקת הנספות. בסבב נוסף של בדיקות, שנערך תוך כדי ההליך המשפטי, הצליחה המבקשת למצוא קשר בין ליבה לנציצקי לבין שני רוכשים נוספים שרכשו קרקעות מחנקין באותה התקופה: רפאל-דוד לנציצקי ושלום לדרברג. בדף החשבון של ליבה לנציצקי, נרשם "גב' ליבה לנציצקי (ירושלים רחביה) ת"א (רח' **) Paris". ומעל לשורה זאת : "לדרברג **, תל אביב". (נספח א' לתצהיר פרוסטיג 3). בדף החשבון של רפאל דוד לנציצקי, נרשם "רפאל דוד לנציצקי (ירושלים) ת"א (רח' **), (נספח ב' לתצהיר פרוסטיג 3). בדף החשבון של שלום לדרברג, נרשם "לדרברג שלום רח' (*) (**) אצל לנציצקי" (נספחים ג-ד לתצהיר פרוסטיג 3). בעקבות ממצאים אלו, המצביעים על קשר אפשרי בין השלושה, איתרה המבקשת פרסומים בעיתון הרשמי ובילקוט הפרסומים לגבי עיזבונותיהם של המנוח שלום לדרברג ואשתו פויגל צפורה לדרברג, באמצעותם התחקתה, באמצעות מרשם האוכלוסין, אחר בתם גב' אסתר גולן גולדין תבדל"א, אשר לטענת המבקשת היא אחייניתה של ליבה לנציצקי. בעזרת פרטים שקיבלה מגב' גולדין איתרה המבקשת גם את מר לואיס גרלן, בנו של ג'ורג' גרלן שכתב את דף העד ביד ושם. מעדותם של השניים, ומסמך נוסף שיתואר להלן, הגיעה המבקשת למסקנה כי ליבה לנציצקי היא למעשה לורה לנציצקי - אותה לורה אשר פרטיה נרשמו בדף-העד על ידי ג'ורג' גרלן, וכי ליבה לנציצקי אכן נספתה, למרבה הצער, בשואה.
81.בהערת אגב יצוין, כי המשיבה טוענת כנגד קבילותו של דף-העד של יד ושם, מהטעם שהוא לא תורגם כנדרש, ואולם יש לדחות טענה זו. מדובר בטופס בשפה עברית-אנגלית. אומנם המסמך מולא בשפה הצרפתית, אולם מדובר ברישומי שמות ותאריכים שאין צורך בידיעת השפה כדי להבינם.
עדותם של גב' אסתר גולן גולדין ומר לואיס גרלן
82.גב' אסתר גולן גולדין ומר לואיס גרלן הובאו לעדות. גב' גולן גולדין בת ה-83 העידה, כי היא נולדה בוורשה בשנת 1931, וכי היא בתם של שלום לדרברג וציפורה-פייגל לדרברג לבית לנציצקי. אמה של גולדין, ציפורה-פייגל, היתה בתם של רפאל-דוד ואסתר לנציצקי. אסתר לנציצקי, סבתה של גב' גולדין, נפטרה בפולין בשנת 1930, וגולדין קרויה על שמה (צורפה תמונת הקבר של סבתא אסתר, ועל המצבה נכתב "אשת ר' רפאל דוד", נספח ב' לתצהיר גולדין). בשנת 1931 או 1932 עלתה גולדין עם הוריה מוורשה והם התגוררו תחילה כשנתיים ברחביה ירושלים, ולאחר מכן עברו להתגורר בתל אביב. כשהייתה גולדין בת 6 היא גרה עם הוריה ברח' ** בתל אביב, שם התגוררה עד שנישאה. גולדין הציגה מכתב שהיה שמור אצלה, אותו קיבל אביה, שלום לדרברג, מקק"ל, ואשר נשלח לכתובת זו (נספח ה' לתצהירה). כתובות אלו תואמות את הכתובות שנרשמו בדף החשבון של ליבה לנציצקי: "ירושלים רחביה", "לדרברג **, תל אביב" (נספח א' לתצהיר פרוסטיג 3). גולדין הוסיפה והעידה כי לאמה ציפורה-פייגל היו שלוש אחיות: אחות אחת שהיגרה לדרום אמריקה ואת שמה היא אינה זוכרת, האחות השניה- בשם מניה- היגרה לפריז, ושם משפחתה לאחר נישואיה היה גרקוביץ, ולה בן בשם ג'ורג'. והאחות השלישית- שמה לורה, בת הזקונים, אשר הגיעה לפריז בעקבות אחותה הגדולה מניה גרקוביץ. גולדין צירפה לתצהיר תצלומים של בני המשפחה.
83.עוד העידה גולדין, כי בשנים 1936-1937 שהתה עם אמה בפריז, כדי להיות עם אחיותיה של אמה- לורה ומניה, ואף למדה שם בכיתה א'. לאחר כשנה, ובשל אווירת המלחמה ששררה בפריז חזרו השתיים לישראל. גולדין צרפה לתצהירה תמונה של לורה לנציצקי, שעל גבה נכתב התאריך 15.10.36, והבהירה כי "כנראה זו הייתה השנה שהייתי בפריז" (נספח ט' לתצהירה, בע' 23). בחקירתה הציגה תמונה נוספת של לורה, בה היא נראית אוחזת בידה של גולדין בת ה-4, יחד עם הוריה של גולדין, על שפת הים בתל אביב (מש/2). גולדין הוסיפה והצהירה כי ידוע לה שבמהלך המלחמה ברחה משפחתה של הדודה מניה גרקוביץ מפריז לפורטוגל, וכך שרדה את המלחמה. למיטב ידיעתה של גולדין, וכך שמעה מאחות אמה מניה, לורה לא ברחה עימם, והיא נספתה בשואה. כך שמעה גם מג'ורג, בנה של דודתה מניה גרקוביץ, שהתגורר בפריז. גולדין צרפה תמונות של בן דודה ג'ורג' מילדותו ומבגרותו, שהיו שמורות אצלה (נספח י' לתצהירה). גולדין הודתה בחקירתה שאין היא מכירה את השם ליבה או לובה (בע' 24).
84.לואיס גרלן, המתגורר בצרפת, העיד שהוא בנו של מר ג'ורג' גרלן שהתגורר ב-NANTERRE צרפת, וכי אביו, אשר את כתב ידו ואת חתימתו הוא מזהה, הוא זה אשר מילא את דף העד ביום 19.4.1991 לגבי דודתו לורה לנציצקי. לורה היתה אחותה של סבתו מניה גרקוביץ, אשר נולדה בשם לנציצקי בפולין. לסבתו היתה אחות נוספת בישראל וכן אחות בדרום אמריקה. מניה, בעלה ובנם ג'ורג' (אביו) ברחו לפורטוגל בשנת 1940 ושרדו את המלחמה. לאחר המלחמה שינה אביו ג'ורג' את שם משפחתו מגרקוביץ לגרלן. לואיס הצהיר כי שמע מסבתו שאחותה אשר נותרה בפריז נספתה בשואה. גרלן העיד כי לא שמע מאביו וסבתו באופן ישיר אודות מותה של לורה. יחד עם זאת הבהיר כי אביו וסבתו מיעטו לדבר על תקופת המלחמה.
הבקשה למתן תעודת זהות ע"ש ליבה לנציצקי
85.בעקבות איתורה של גב' גולדין והפרטים שמסרה, שכרה המבקשת את שירותיה של חוקרת בצרפת, על מנת שתאתר כל מידע אודות ליבה או לורה לנציצקי מפריז. החוקרת איתרה בארכיון הלאומי Archives Nationales Pierrefitte sur seine כרטיס בקשה למתן תעודת זהות על שם ליבה לנציצקי. לטענת המבקשת, יש במסמך זה כדי לאשר באופן וודאי כי ליבה לנציצקי, רוכשת הנכס, היא אותה לורה לנציצקי, דודתם של גב' גולדין ושל ג'ורג' גרלן, אשר נספתה בשואה.
86.עיון במסמך מעלה כי הבקשה הונפקה על שם LECZYCKA Liba בת רפאל ואסתר, ילידת 22.10.1905 Kolo פולין, רווקה, בעלת אזרחות פולנית, ללא מקצוע, וכתובתה ** בפריז. תאריך בקשת התעודה: 14.1.1938. כרטיס הבקשה כולל את תמונתה של ליבה לנציצקי וכן את חתימתה (צילום הכרטיס ותרגומו- נספחים א'1-א'3 לתצהיר קרויטורו). פרטים אלה תואמים לחלוטין את פרטיה של לורה לנציצקי כפי שמולאו בדף-עד שמילא ג'ורג' גרלן ביד ושם.
הוכחת נספותה של ליבה לנציצקי - האם הוכח שהרוכשת ליבה לנציצקי היא לורה לנציצקי?
87.כפי שפורט לעיל, קיימות אינדיקציות רבות, הקושרות את ליבה לנציצקי הרוכשת ללורה לנציצקי עליה דיווח ג'ורג גרלן ב"דף-עד" כנספית שואה. הוכח ממסמכי רכישת הקרקעות כי קיים קשר בין ליבה לנציצקי, רפאל-דוד לנציצקי ושלום לדרברג. כן הוכח כי קיים קשר משפחתי בין שלום לדרברג לאסתר גולדין, ובין גולדין לבין ג'ורג' גרלן, אשר מילא את דף-העד בנוגע ללורה לנציצקי כבר בשנת 1991, כ-22 שנים לפני שהוגשה התובענה שלפניי. מדובר באינדיקאציות אובייקטיביות התואמות את עדותם של גולדין וגרלן שהיו, כלשלעצמן, עדויות ענייניות ומהימנות.
88.המבקשת הגישה ראיה נוספת לתמיכה בזיהויה של ליבה לנציצקי כלורה לנציצקי. המבקשת צירפה מסמך הלקוח מארכיון המדינה, בו מפורטת רשימת הנוסעים אשר נכנסו לארץ ביום 11.11.32, דרך גבול ראש פינה (נספח כח לתצהיר פרוסטיג 3). אחת הנוסעות המצויינת ברשימה היא "ליבה ליסיצקה", בת 27. דהיינו, ילידת 1905, שנת לידתה של לורה לפי דף-העד.
89.מסמך הבקשה למתן תעודת זהות עשוי היה לחבר את כל חלקי התצרף בעניינה של ליבה לנציצקי, ולקשר בין ליבה לנציצקי לבין לורה לנציצקי שנספתה בשואה. ואולם, מדובר בתעודת חוץ שלא הוכחה כנדרש בס' 30 לפקודת הראיות, ואשר המשיבה טענה להעדר קבילותה. גם החוקרת שאיתרה את המסמך לא הובאה לעדות ולפיכך לא הוכחה כהלכה אמיתות המסמך ולא ניתן להשתית עליו ממצאים (אף כי גם בתצהיר חניתה מונק 3 מטעם המשיבה צוין כי "המדובר במסמך, אשר הופק מן הארכיון של פריז, המצוי במקום אשר שמו פיירפיט, בחודש 4/14"). גם תעודות נוספות שהוצגו ע"י המבקשת, כגון כרטיס פליט ע"ש מרים גרקוביץ, ומסמכים נוספים שהוצאו בצרפת, לא הוכחו כנדרש לגבי תעודות חוץ.
90. דומה כי די במסמכים ובעדויות שהובאו, גם ללא הבקשה לתעודת זהות שאמיתותה לא הוכחה כאמור, כדי להוכיח, במידת ההסתברות הנדרשת, כי הרוכשת ליבה לנציצקי היא לורה לנציצקי שנספתה בשואה. ואולם גם אם נניח כי ליבה אינה לורה, וכי לא עלה בידי המבקשת להוכיח פוזיטיבית כי ליבה לנציצקי נספתה בשואה, ואיני רואה צורך להכריע בכך, עדיין ניתן לקבוע כי עלה בידי המבקשת להוכיח שמקום שהותה האחרון הידוע של לנציצקי היה בצרפת, וכי לא ידוע אם היא נותרה בחיים לאחר יום 31.12.45. די בכך כדי להקים את חזקת הנספות הקבועה בחוק.
האם הוכיחה המשיבה כי ליבה לנציצקי נותרה בחיים לאחר 31.12.45?
91.המשיבה טוענת שאין לקבל את גרסת המבקשת כי ליבה לנציצקי היא לורה לנציצקי. עוד היא טוענת כי על פי בירורים שערכה ליבה לנציצקי לא נספתה בשואה. המשיבה טענה בתחילת ההליך כי איתרה חמש נשים נוספות הנושאות את השם "ליבה לנציצקי" והרשומות כנספות שואה במאגרי יד ושם. משמעות הדברים היא, לטענתה, כי בתקופה הרלוונטית היו קיימות לפחות עוד מספר נשים בשם ליבה לנציצקי, ולפיכך לא ניתן לזהות את אותה לנציצקי רוכשת הנכס, ולהוכיח את היותה נספית שואה. בהמשך ההליך טענה המשיבה שערכה בירור נרחב במוזיאון השואה בפריז, ובדקה בספרו של מר סרז' קלרספלד, בהם תועדו כל יהודי צרפת אשר נספו בשואה, אולם לא נמצא כל מידע אודות ליבה לנציצקי. מאחר ששמה של ליבה לנציצקי לא אותר, ואף לא שמה של לורה לנציצקי, הרי שהמסקנה היא שלנציצקי לא נספתה בשואה.
92.כאמור, תוך כדי ניהול ההליך המשפטי, העמיקה המשיבה את בדיקותיה וטענה כי הצליחה לאתר אישה בשם ליבה לנציצקי אשר התגוררה בצרפת בשנות המלחמה ואף שרדה את מוראותיה. אותה גב' לנציצקי הלכה לבית עולמה בשנות התשעים של המאה הקודמת. לפיכך, טוענת המשיבה כי לורה לנציצקי אותה איתרה המבקשת אינה ליבה לנציצקי הנזכרת במסמכיו של חנקין כרוכשת הנכס, אלא מדובר בשתי נשים שונות. מכל מקום, איתור אישה נוספת בשם ליבה לנציצקי, שהתגוררה בצרפת בשנות המלחמה, מוכיח ביתר שאת כי לא קיים זיהוי מוחלט של לנציצקי, וכי לא ניתן להעדיף את גרסתה של המבקשת על פני גרסת המשיבה באשר לזהותה של לנציצקי. לפיכך, נטען, לא עלה בידי המבקשת להוכיח נספות פוזיטיבית של לנציצקי, ואף לא כי מתקיימת בענייננו חזקת הנספות.
93.בתמיכה לטענותיה, הגישה המשיבה שלושה תצהירים של גב' חניתה מונק, אשר נשלחה על ידי המשיבה לצרפת בכדי להתחקות אחר גורלה של לנציצקי. מונק פנתה למוזיאון השואה בפריז (Memorial de la Shoa), בו רוכזו לטענתה שמותיהם של כלל יהודי צרפת אשר נספו בשואה. שמה של ליבה לנציצקי או לורה לנציצקי לא אותר. כמו כן, ביצעה מונק חיפוש במוסד בשם Consistoire central Israelite de franceׁ(להלן- הקונסיסטואר), שהינו, לטענת המשיבה, הועד המרכזי לרישום של יהודי פריז. גם שם שמה של ליבה לנציצקי לא אותר. במאגרי המידע של הקונסיסטואר איתרה מונק אישה ששמה Tauba Lenczycki, שהתגוררה בפריז, נולדה בתאריך 20.8.1911 בעיר לודז' פולין, בשם הנעורים Liba Szczerczewski, היגרה בילדותה יחד עם הוריה לפריז, ברבות הימים נישאה ל-Hil Lenczyck, ונפטרה ביום 20.1.92. מונק איתרה את סרג', בנה של לנציצקי, והוא מסר לה טלפונית כי אמו נולדה בפולין בשם ליבה, וכאשר היגרה לצרפת שונה שמה מליבה לטובה. עוד ציין כי למיטב זכרונו אמו ביקרה בישראל בשנת 1932, בשנת 1934 ובשנים מאוחרות יותר. בביקור נוסף שערכה מונק בפריז (שהניב תצהיר נוסף) ביקרה מונק (פעמיים, אחד מהם עם מנהל המשיבה) בביתו של סרג', בסיפור כיסוי, וזה סיפר לה על תולדות משפחתו אשר פורטו באריכות בתצהירה. עוד ביקרה במשרדו של סרג' קלרספלד, אשר תיעד בספר אותו ערך את שמות כל הנספים היהודים בשואה אשר התגוררו בצרפת, ועל פי דבריו כל שמות הנספים מונצחים במוזיאון השואה בפריז ובספרו. בין שמות אלה לא מופיע שמה של ליבה לנציצקי.
94.ייאמר כבר עתה כי כל ראיותיה של המשיבה הינן עדויות מכלי שני, שלא ניתן לסמוך עליהן כל ממצאים. קלרספלד ובנה הנטען של לנציצקי לא הובאו לעדות, ועדויותיהם, שהובאו באמצעות מונק, הינן בגדר עדות שמיעה. גם לגופם של דברים, אין בעדויות אלה כדי להוכיח את זיהויה של ליבה לנציצקי עם טובה לנציצקי או כדי להוכיח שליבה לנציצקי נותרה בחיים לאחר שנת 1945.
95.טענת המשיבה כי שמותיהם של כל יהודי צרפת אשר נספו בשואה תועדו במוזיאון השואה בפריז ובספרו של סרז' קלרספלד, לא הוכחה. המשיבה לא הגישה כל חוות דעת בתמיכה לטענתה זו ונסמכה בענין זה, כאמור, רק על עדויות שמיעה.
96.אין כל ראיה הקושרת את ליבה לנציצקי אותה איתרה המשיבה, לליבה לנציצקי רוכשת הנכס, למעט שמה, אם בכלל. גם לטענת המשיבה, שם נעוריה של אותה אישה היה לובה שרשבסקי, בהגיעה לצרפת שינתה את שמה לטאובה שרשבסקי, ולאחר נישואיה בשנת 1929 שונה שמה לטאובה לנציצקי, ואולם היא מעולם לא נקראה בשם 'ליבה לנציצקי' (ראו סעיפים 38-39 לתצהיר מונק 3). מעבר לכך, אין כל ראיה הקושרת בין ליבה לנציצקי רוכשת הנכס לבין טאובה לנציצקי לבית שרשבסקי, אותה איתרה המשיבה.
סיכום ביניים נוסף
97.לאחר שבחנתי את כלל הראיות שהונחו בפני, מסקנתי היא, כאמור, כי עלה בידי המבקשת להוכיח כי מקום שהותה האחרון הידוע של לנציצקי היה בצרפת, וכי לא ידוע אם היא נותרה בחיים לאחר יום 31.12.45, ולפיכך חלה בענייננו חזקת הנספות הקבועה בחוק. מנגד, לא עלה בידי המשיבה להפריך חזקה זו ולהוכיח כי לנציצקי נותרה בחיים לאחר יום 31.12.45. ניתן לקבוע, אפוא, כי הנכס הוא "נכס של נספה השואה".
דמי טיפול
98.המשיבה טוענת כי היא זכאית לדמי ניהול וטיפול "בגין הטיפול בנכס במשך כל השנים" (ס' 180 לסיכומיה), זאת, בין היתר, בשל הוצאות שהוציאה לתשלומי מס רכוש חקלאי, הוצאות משרדיות, פרצלציה, הגשת דו"חות לרשם החברות ועוד. המשיבה מוסיפה וטוענת כי היא זכאית לדמי ניהול וטיפול בשיעור 2.5% משווי הנכס בגין כל שנה בה היה הנכס רשום על שמה, בהתאם לתעריף של האפוטרופוס הכללי. הואיל והנכס היה בידי המשיבה 75 שנים עולים דמי הטיפול המגיעים לה לפי הנטען על שווי הנכס.
99.לענין ניכוי הוצאות, מבחין החוק בין נכס שנוהל ע"י האפוטרופוס הכללי ובין נכס שנמצא בידיים פרטיות. באשר לנכס מקרקעין שנוהל ע"י האפוטרופוס הכללי, מאפשר החוק לנכות הוצאות ניהול, כמשמעותן בס' 12 לחוק האפוטרופוס הכללי, החלים על הנכס, ובלבד שלא ישולם שכר העולה על 2% משוויו הכולל של הנכס במועד העברתו למבקשת (ס' 5(ב) לחוק). באשר לנכס המצוי בידיים פרטיות קובע החוק בס' 10 (4) כדלהלן:
"אדם המעביר נכס לפי סעיף זה רשאי –
(א)....
(ב)לנכות מן הנכס הוצאות שנזקפו לחובת הנכס כתוצאה מפעולות השקעה שעשה בו, ובלבד שיש בידו חשבונות, קבלות או ראיות אחרות המעידות על הוצאתן".
גם בענין זה, מעבר להעלאת טענות כלליות ותיאורטיות, המשיבה לא הצביעה על כל פעולת השקעה שביצעה בנכס, או על כל הוצאה שהוציאה בגינו, ולפיכך יש לדחות את טענתה.
100.יוסף לאמור בענין ההוצאות, כי יורם ברנע, מנהל המשיבה, הודה, כאמור, בעדותו כי היה זה חנקין, ולא המשיבה, שמימן את כל ההוצאות, ככל שהיו: "לדעתי הוא [חנקין] מימן את כל ההוצאות" (בע' 114).
סוף דבר
101.לאור כל האמור לעיל, דין התובענה להתקבל. אני מכריזה, לפיכך, על הנכס כנכס של נספה השואה כמשמעותו בחוק, ומורה למשיבה להעבירו למבקשת, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ, עד ליום 1.7.15.
102.עוד אני מורה על רישום הנכס הידוע כחלקה 21 בגוש 10006 בפנקס רישום המקרקעין על שמה של גב' ליבה לנציצקי, ועל רישום הערה על ניהול הנכס ע"י המבקשת. רישום הנכס כאמור יהיה פטור מכל אגרה, מס, היטל או תשלום חובה שיש לשלמו על פי כל דין כקבוע בס' 74(א) לחוק, ולא יותנה בתשלום מסים, ארנונות ותשלומי חובה אחרים המגיעים למדינה או לרשות מקומית כקבוע בס' 74(ב) לחוק.
103.המשיבה תשלם למבקשת את הוצאות ההתדיינות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.
מזכירות בית המשפט תודיע טלפונית לב"כ הצדדים על מתן פסק הדין ותעביר להם העתק ממנו.
ניתן היום, ח' סיוון תשע"ה, 26 מאי 2015, בהעדר הצדדים.
