1.תביעה לפינוי ולסילוק יד, וכן למתן צו עשה המורה לנתבעים לאפשר לתובעת להיכנס לדירה לצורך עריכת שומה לקביעת דמי שימוש ראויים.
כללי
2.התובעת היא הבעלים של מקרקעין הידועים כגוש *** חלקה ***. החלקה רשומה כבית משותף ונמצאת ברחוב ***. התביעה הוגשה בקשר לאחת מדירות המגורים בבניין, דירה המסומנת כיחידה 6 (להלן: הדירה).
3.הנתבע 1 (להלן: הנתבע) הוא נכדו של המנוח כ.ש.כ ז"ל (להלן: המנוח). הנתבעת 2 היא בת זוגו של הנתבע. הנתבעת 3 היא בתה של הנתבעת 2 מנישואים קודמים.
4.אין מחלוקת בין הצדדים כי במהלך השנים המנוח תפס חזקה בדירה. כפי הנראה, נחתם חוזה שכירות בין התובעת לבין המנוח, זאת במהלך שנות ה- 80. התובעת הסכימה כי למנוח היה מעמד של דייר מוגן בדירה.
5.המנוח נפטר ביום 11.1.96.
6.התובעת טענה כי לאחר פטירת המנוח, הדירה נותרה פנויה וריקה. בשנת 1997 או בסמוך לכך, הנתבע פלש אל הדירה ותפס בה חזקה ללא אישור של התובעת וללא הסכמתה. הנתבע לא נענה לדרישות התובעת לפנות את הדירה, ועל כן, בשנת 2004 הוגשה כנגדו תביעה לפינוי ולסילוק יד. אותה תביעה נמחקה מחוסר מעש.
7.הנתבעים מתגוררים בדירה. לטענת הנתבע, החל להתגורר בדירה כשלוש שנים לפני פטירתו של המנוח, וסעד את המנוח עד לפטירתו. הנתבע טען כי הוא דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר(נוסח משולב), התשל"ב-1972 (להלן: החוק).
8.יצוין כי הנתבעים אינם משלמים לתובעת דמי שכירות או תשלום כלשהו בגין השימוש בדירה. גובה דמי השכירות או דמי השימוש הראויים אף שנוי במחלוקת, זאת נוכח המחלוקת בין הצדדים בשאלת מעמדו של הנתבע.
המחלוקת
9.התובעת הסכימה כי סבו של התובע היה דייר מוגן. שני הצדדים הסכימו כי נוכח האמור, אין צורך לדון בהתאמתו של הנתבע לתנאים הקבועים בחוק הדיור הציבורי (עמ' 4 ש' 7 – 13).
10.המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה האם הנתבע עומד בסעיף 20 (ב) לחוק הקובע כך:
"20. (א)...
(ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם".
11.אפנה לבירור השאלה האם הנתבע עומד בתנאים האמורים.
האם הנתבע הוא בגדר "קרוב אחר"
12.הנתבע הוא נכדו של המנוח. אין מחלוקת, כי בתקופה שבה עבר להתגורר עם המנוח לפי הנטען, היו הוריו של הנתבע בחיים. במהלך השנים, אביו של הנתבע נפטר. אמו, תיבדל לחיים ארוכים, הינה בין החיים.
13.התובעת טענה כי נוכח התנאי הקבוע בסעיף – "באין ילדים", הנתבע אינו עונה להגדרת "קרוב אחר", מאחר שלא התייתם מהוריו.
14.הפסיקה דחתה את הפרשנות שמציעה התובעת, וקבעה זה מכבר כי יש לראות ב"נכד" משום קרוב אחר, אף אם לא התייתם מהוריו. לפי הפסיקה, הכוונה בביטוי "באין ילדים" היא להיעדר ילדים זכאים לפי החוק. החוק מדבר על שלושה מעגלים: הראשון, בן זוג, השני – ילדים, והשלישי – קרוב אחר. הקרוב האחר מקבל זכאותו שעה שאין זכאות במעגל השני, ולא מכוח פטירתם של הילדים. (רע"א (עליון) 6309/99 לנגר נ' שטרית, סעיפים 6, 7 ו- 9 (18.11.99) (להלן: עניין שטרית); ע"א 214/62 קורץ נ' צ'רניאק, עמ' 2296 ו-ז (17.10.62); ע"א 300/65 עזבון גליה מוטילוב נ' לונייבסקי, פ"ד יט(4) 73, 77 (1965); ת"א (שלום חיפה) 15730/06 מועצה מקומית פרדס חנה כרכור נ' דריימן (12.4.07), סעיפים 20 – 44 לפסק הדין והאסמכתאות המופיעות שם (להלן: עניין דריימן); ת"א (שלום חיפה) 1709-10-08 כהן נ' וינשטוק (9.11.10); ת"א (שלום ת"א) 22722/04 החברה לפיתוח יפו העתיקה בע"מ נ' אסבאן (20.12.06), סעיפים 12 – 13 לפסק הדין).
מגורים עם המנוח בששת החודשים עובר לפטירתו
15.אני קובעת כי הנתבע עמד בנטל הדרוש להוכיח, כי התגורר בדירה לפחות ששה חודשים עובר לפטירתו של המנוח, וכנראה שאף תקופה ארוכה מכך.
16.מטעם התובעת לא הובאה כל ראיה פוזיטיבית לתמיכה בטענותיה.
התובעת הגישה את תצהירו של יעקב גריאת, רכז שטח. גריאת טען שלפי המסמכים המצויים בתיקה של התובעת, הנתבע פלש לדירה בשנת 1997, או בסמוך לכך, ותפס בה חזקה, ללא אישורה של הנתבעת. בנוסף, גריאת טען כי הנתבע אינו עומד בתנאי החוק שכן לא התגורר עם המנוח בששת החודשים לפני פטירתו של המנוח.
התברר בחקירתו הנגדית של גריאת, כי גריאת היה בדירה פעם אחת, בחודש אוקטובר 2010 (עמ' 7 ש' 1 – 2). גריאת כלל לא היה יכול להעיד על התקופה הרלבנטית, דהיינו, השנים שלאחר פטירתו של הסב (1996 – 1997). גריאת טען כי הוא מסתמך על התיק המצוי אצל התובעת, לא הוגשו המסמכים המעידים על טענות אלו. כך, גריאת טען כי יש "מסמך מאוד חזק" כלשונו, שמוכיח מה אירע בין 1996 לבין הביקור, אך מסמך כזה לא הוצג (עמ' 7). זאת ועוד, אף שהתובעת טענה שלפי מסמכים הייתה פלישה משנת 1997, היא לא הציגה כל מסמך המצביע על כך שהיא שלחה התראה כלשהי בנושא אותה פלישה, זאת במשך שבע שנים, עד שנת 2004 (היא השנה שבה הוגשה תביעת הפינוי הראשונה). לפיכך, אין כל ראיה לכך שלתובעת היה מסמך כלשהו המצביע על הפלישה כפי שטענה. לבטח התובעת לא פעלה בקשר לפלישה כזו לפחות שבע שנים. כמובן, אין גם מסמך המצביע על כך שבתקופה הרלבנטית (עד פטירת המנוח), המנוח התגורר בגפו, או כי הדירה הייתה ריקה בתקופה שלאחר פטירת המנוח, ועד לפלישה הנטענת של הנתבע.
גם בחלוף אותן שבע שנים ממועד הפלישה, התובעת לא פעלה באופן נמרץ, או אפילו באופן סביר, לפינוי אותו "פולש". תביעת הפינוי נמחקה בשנת 2004, ולא חודשה עד התביעה הנוכחית. לגריאת לא היה הסבר מניח את הדעת באשר להתנהלות זו (עמ' 8 ש' 29 – 20).
17.העובדה שהתובעת לא ראתה לנכון להציג את תיק הנכס, הביאה לכך שלא ניתן לשלול את כל טענותיו של הנתבע באשר לפניות לחברת עמידר. כאשר גריאת נשאל באשר לפניות אלו, הוא טען כי אין כל מזכר בנושא (עמ' 9 ש' 3 – 4). תיק הנכס לא הוצג, ולכן, לא ניתן לאמת עובדה זו. מנגד, אכן תמוהה העובדה שהתובעת הפסיקה לפעול בתביעת פינוי שהיא עצמה הגישה, וחידשה אותה רק לאחר 10 שנים, בתביעה הנוכחית. עובדה זו בהחלט עשויה להתיישב עם גרסתו של הנתבע, כי פנה לתובעת בנושא מעמדו, ואז אותה תביעת פינוי "הוקפאה" ולבסוף נמחקה. זאת ועוד, אפילו לשאלה האם התובעת המשיכה לשלוח שוברי תשלום לאחר שנת 2004, אם לאו, גריאת לא היה יכול לתת תשובה חד משמעית. גם כאן, העדרו של תיק הנכס, והיעדרם של שוברים לאחר שנת 2005, עשויים להתיישב עם גרסתו של הנתבע, לפיה נושא מעמדו עלה על הפרק באותה תקופה.
18.הנתבע הציג גרסה סדורה ומפורטת באשר לשהותו בדירה, וגרסתו נתמכה בעדים. העדים היו בתיה צאפאני – שכנתו (בבניין הצמוד לבניין בו מצויה הדירה), יבגני וינוקור – שהיה בקשר מעין "חונך – חניך" עם הנתבע וכן יאיר ברוך –שהכיר את הנתבע על רקע מקצועי ועסקי.
19.הנתבע העיד כי נהג לבקר את המנוח (סבו) וסבתו שהתגוררו בדירה מאז שנות ה 50 ועד פטירתם. לאחר שסבתו נפטרה, הגיע לדירה לבקר את סבו ולטפל בו לעתים תכופות. כשנתיים לאחר פטירת סבתו, עבר להתגורר עם המנוח בדירה. כך, משנת 1993 ועד לפטירתו של המנוח בשנת 1996 הנתבע גר עם המנוח, סעד אותו וטיפל בו. הנתבע הוסיף כי בתחילה הגיעה למקום מטפלת באמצעות המוסד לביטוח לאומי, אך המטפלת עזבה לאחר מריבה עם המנוח, ולא הגיעה מטפלת אחרת במקומה.
20.צאפאני תמכה בגרסתו של הנתבע. צאפאני הוסיפה כי היו בני משפחה נוספים שהגיעו לבקר את המנוח ולסייע בטיפול בו, אך הנתבע היה היחיד שגר עם הסב וטיפל בו במסירות מעוררת כבוד, כלשונה, עד לפטירתו של המנוח. צאפאני הוסיפה כי במהלך השנים כאשר הנתבע התגורר עם המנוח, הגיעו לדירה חבריו של המנוח וכן חברתו מירי, לה נישא לאחר פטירת המנוח. לאחר פטירת המנוח, הנתבע שיפץ את הדירה והמשיך להתגורר בה עד היום.
21.וינוקור העיד כי הוא בן 35, ומכיר את הנתבע כ- 21 שנים בערך, משנת 1993. וינוקור עלה ארצה מברית המועצות בשנת 1991, כאשר היה בן 12, והתגורר עם משפחתו בבת ים. כשנתיים לאחר שעלה לארץ פגש לראשונה את הנתבע, כאשר הנתבע הגיע לבצע עבודות תיקונים קלות בדירה בה התגוררו, ונוצר בין השניים קשר של מעין "אח גדול". מאוחר יותר, בשנת 1995, וינוקור עזב את הלימודים והחל לעבוד יחד עם הנתבע בשיפוצים. אז הקשר בין השניים התהדק מאוד, ווינוקור ביקר את הנתבע על בסיס כמעט יום יומי בדירה. כך, עד לפטירת המנוח וגם לאחר מכן. וינוקור ציין כי הכיר את רעייתו של הנתבע, מירי, שהתגוררה עם הנתבע בדירה, וגם את בת זוגו הנוכחית של הנתבע. וינוקור ציין כי בשנת 2002 פתח עסק של נגרייה במושב זיתן, והקשר בין השניים המשיך, אך בתדירות נמוכה יותר. וינוקור ציין כי הכתובת היחידה של הנתבע, הידועה לו משנת 1993 ועד היום, היא בדירה.
22.ברוך העיד כי הוא כבן 66, ומכיר את הנתבע כ- 20 שנים בערך, משנת 1994. ברוך הוא בעל מוסך לרכבים ביפו, ולפי עדותו הכיר את הנתבע לראשונה כאשר הנתבע הגיע לבקר חבר שלו, שהיה בעלים של מוסך הצמוד למוסך של ברוך. באותה הזדמנות, הנתבע ציין כי יש לו מזגן למכירה שנמצא בדירת סבו (המנוח). השניים נסעו לדירה, שם ברוך ראה את המנוח, ולקח את המזגן. כך החלה ההיכרות בין השניים, ובמהלכה ברוך ביקר את הנתבע מספר פעמים בדירה בה הנתבע גר עם המנוח. גם לאחר שהמנוח נפטר, הנתבע המשיך לגור בדירה, וזו הכתובת היחידה הידועה לברוך מאז תחילת היכרותם של השניים, ועד היום.
23.הנתבע נחקר והותיר רושם מהימן. כך גם העדים מטעמו. מדובר בעדים ניטראליים, שאינם קרובי משפחה, ולא התגלה בחקירתם כל "מניע נסתר" שבגינו יתמכו בגרסתו של הנתבע. תשובותיהם עלו בקנה אחד עם תשובותיו של הנתבע, אף שלא נכחו באולם בית המשפט בעת חקירתו. כך, למשל, בנושא אופן הטיפול במנוח (הנתבע - עמ' 13 ש' 29 - 31 גב' צאפאני – עמ' 21 ש' 16 – 32), כך באשר לתיאור הדירה (ר' למשל עדותו של וינוקור – עמ' 25 ש' 24 וכן עדותה של צאפאני – עמ' 21 ש' 2 – 4. העובדה שצאפאני תיארה גם גלריה, אינה משנה מכך שהיא התייחסה לאותו מבנה דירה, ולמיקום זהה של החדרים דבר המצביע על כך שהייתה בדירה) וכך באשר לשיפוצים שבוצעו בדירה.
24.הסתירות עליהן הצביעה התובעת היו מינוריות או שלא היו כלל. באשר לעבודתו של הנתבע כעצמאי או כשכיר: הנתבע העיד כי רוב הזמן היה שכיר, אך חלק מהשנים היה עצמאי (עמ' 12). וינוקור גם התייחס לתקופה של מספר שנים בלבד במהלכן הנתבע עבד כשכיר (עמ' 24 ש' 30 – 31) וכך גם ברוך (עמ' 28), כך שאין כל סתירה. באשר למקום בו המנוח ישן: הנתבע העיד כי הוא ישן בסלון, והמנוח ב"הול" (בכניסה) (עמ' 11 ש' 15 – 16). וינוקור אמנם העיד כי המנוח ישן בסלון (עמ' 25 ש' 25 – 26), אך ציין כי הנתבע ישן "באותו מקום", כלומר: בסלון (עמ' 25 ש' 28 – 29). התרשמתי כי בזמן שוינוקור שהה במקום הוא לא היה בקשר כלשהו עם המנוח. וינוקור עצמו העיד שכאשר הגיע למקום ישב עם הנתבע מחוץ לדירה ואת המנוח ראה פעם או פעמיים (עמ' 26 ש' 9 – 10). בנסיבות אלו, ספק בעיניי האם וינוקור היה מודע באופן מלא לסידורי השינה, כך שהסתירה המינורית אינה משנה מהתרשמותי באשר לאמתות העדויות בכללותן. אציין כי הנתבע העיד שגם בתקופה שסבתו הייתה בחיים, המנוח נהג לישון בכניסה, בעוד שהסבתא ישנה בסלון (עמ' 14 ש' 9), כך שבנושא זה עדותו הייתה עקבית וברורה. באשר לשעת חזרתו של הנתבע לביתו: ראשית, לא ראיתי סתירות מהותיות. הנתבע העיד כי חזר בשעה 16:00 או 17:00. צאפאני אמנם העידה כי הנתבע שב בלילה לביתו, אך שללה את האפשרות לפיה שב בשעות מאוחרות (עמ' 23 ש' 8 – 9). וינוקור העיד על שעות עבודה גמישות יותר. גם לפי עדותו של וינוקור, הנתבע שב לעבודתו פעמים רבות בשעות הערב המוקדמות. שנית, וינוקור, העיד על תקופה מוגבלת ביותר, כאשר לפי תצהירו, משנת 2002 אינו עובד עם הנתבע. באשר להכנת האוכל על ידי המנוח: עדויותיהם של הנתבע ושל צאפאני באשר לרמת התפקוד של המנוח, כמו גם הידרדרותו האטית, היו דומות. הסתירה הנטענת נעוצה בכך שהנתבע טען כי המנוח "בישל" באופן לא תקין (שרף את האוכל או לא הדליק את הגז כלל) ואילו צאפאני זכרה שהמנוח לא התקין לעצמו ארוחות. אין מדובר בסתירה בעיניי, אלא בתיאור של אותו מצב דברים, שבו המנוח לא היה מסוגל לדאוג להכנת ארוחותיו.
25.מתוך השוברים שהנתבע הציג עולה כי גם לאחר פטירת המנוח, התובעת המשיכה לשלוח שוברים לתשלום שכר דירה מוגן כך אפילו בשנת 2000, ושוברים אלו שולמו על ידי הנתבע. עוד עולה מהמסמכים שצורפו על ידי הנתבע, כי בתחילת שנת 2005 נשלח שובר יחיד ובודד, הכולל דמי שימוש ראויים. אם התובעת שלחה בשנת 2000 לנתבע שוברים – על שכר דירה מוגן, הדבר אינו מתיישב עם טענתה לפיה ידעה אודות פלישה סמוך לאחר פטירת המנוח, ולמעשה, לפי השוברים, כלל לא ידעה אודות פטירת המנוח.
26.נוכח האמור, אני רואה לנכון לקבוע עובדות לפי עדים שהיו במקום, הכירו את המנוח ואת הנתבע, והעידו באשר להתרחשויות. התרשמתי שגב' צאפאני "חיה" את הדברים. היא הכירה את הנתבע ואת משפחתו היטב (עמ' 21 ש' 12 – 13, עמ' 22 ש' 4 – 13). אופן התיאור של צאפאני, שציינה כי הייתה רואה את הנתבע יוצא בבוקר מדירת המנוח, מדי יום, היה בטוח והותיר רושם אמין ביותר. אדגיש, כי לא נמצא כל אינטרס של צאפאני להעיד לטובת הנתבע, זולת אמירת האמת. כך באשר לעדותו של וינוקור, שלא היה יכול להעיד מתי הנתבע עבר להתגורר במקום, אך זכר שהכיר את המנוח וראה את המנוח בתקופת מגוריו של הנתבע במקום, לפחות כ- 3 שנים (עמ' 26). כך גם לגבי מר ברוך – שלפי עדותו – אין לו אפילו קשר חברי עם הנתבע, אלא קשר שהוא על רקע מקצועי יותר, וקשה עוד יותר למצוא סיבה לכך שיעיד לטובת הנתבע, אלא אם עסקינן באמת. אינני מקבלת את הטענה לפיה ברוך העיד שלא נכנס לדירה. ברוך העיד זאת רק ביחס למקרה שבו הסיע את הנתבע בחזרה לביתו (עמ' 29 ש' 3 – 4). ברוך העיד במפורש שראה את המנוח, ואף סבר בטעות כי מדובר באביו של הנתבע (עמ' 28 ש' 10 – 11). גם מתחילת עדותו של ברוך עולה במפורש כי היה בתוך הדירה (עמ' 27).
27.מתוך העדויות שהושמעו, עלתה תמונה ברורה וחדה כי הנתבע התגורר בדירה כשלוש שנים לפני פטירתו של המנוח. הנתבע נצפה יוצא מהדירה בבוקר, הנתבע קיים את הקשרים החברתיים שלו בדירה (עם פרודתו מירי, וינוקור וברוך), כאשר ברוך הסיע את הנתבע, הוא הסיע אותו לדירה (עמ' 29 ש' 2 – 3), כאשר ביקש למסור לנתבע דבר מה, הוא הגיע לדירה (עמ' 28 ש' 2). העדים אף התייחסו לאירועים ולתאריכים שפירטתי לעיל, המצביעים על כך שהנתבע התגורר בדירה למעלה מחצי שנה לפני פטירת המנוח.
28.התובעת טענה לחוסר בראיות. עסקינן במשפט אזרחי. הנתבעים צריכים לעמוד בנטל שכנוע מסוים, ולא להוכיח מעל לכל ספק סביר. כאשר הנתבעים נמנעים מהצגת ראיה כלשהי, אין לכך השפעה על התוצאה, אם הראיות שהציגו די בהן כדי לקבוע ממצאי עובדה. בשים לב להערה מקדימה זו, אתייחס לחסרים הקיימים לפי עמדת התובעת.
29. כתובת:
הנתבע טען שכאשר עבר להתגורר עם סבו בשנת 1993, הוא השאיר את כתובתו אצל הוריו, ברשויות השונות, כדי שיתר הנכדים לא יטענו שהוא "משתלט" על ירושת הסב. רק לאחר פטירת הסב, לאחר שדודו שוחח עם כל הנכדים, והוסכם שהנתבע זכאי לדירה משום שטיפל בסב והתגורר עמו, הנתבע שינה את כתובתו במשרד הפנים וביתר הרשויות, זאת בחודש 8/96.
הנתבע נחקר אודות הסבר זה, והסברו נמצא סביר בעיניי. אמנם, לא הובאו כל הנכדים וקרובי המשפחה, אך הנתבע הסביר כי העדיף להביא עדים שאין להם קרבת משפחה עמו (עמ' 15 ש' 30). זאת ועוד, אותו דוד שניהל את ההידברות מול הנכדים, והכיר מקרוב את הנושא, נפטר מספר חודשים לפני דיון ההוכחות. בעניין זה, אין לי אלא להפנות לכך שעסקינן בתביעת פינוי שהתובעת בחרה להגיש עתה, כ- 17 שנים לאחר הפלישה הנטענת, ולבטח אין להפנות אצבע מאשימה כלפי הנתבע, באשר לכך שעד רלבנטי נפטר. לגופו של ההסבר, הטענה לפיה שינוי כתובת במשרד הפנים עוד בחייו של המנוח, היה עלול ליצור חיכוכים וחוסר נעימות מסתברת בעיניי. בית המשפט ער לסכסוכים שונים המובאים לפתחו, וטענות בדבר "השתלטות" על "ירושה" בעוד המוריש בחיים אינן כה נדירות במקומותינו.
בכל מקרה, ההסבר שנתן הנתבע ממצה גם את סוגית כתובתו במקומות העבודה השונים בהם עבד, ולכן, איני רואה בכך שהנתבע נמנע מלצרף תלושי שכר שגילם מעל 20 שנים (ספק האם ניתן היה לאתרם, גם באמצעות רישומים ממוחשבים במוסד לביטוח לאומי) משום חוסר ראייתי.
30.איני רואה מקום להיכנס לעדותו של הנתבע באשר לטענת הבעלות שהעלה דודו (עמ' 15 – 16). שאלת בעלותה של התובעת בדירה – אינה מוכחשת בכתב ההגנה. זאת ועוד, לפי טענת הנתבע עצמו, במהלך השנים הוא שילם לתובעת שכר דירה, לפי השוברים שהגיעו על שמו של המנוח. העובדה שהנתבע לא שילם את פנקסי התשלום שהגיעו על שמו, מוסברת בעדותו, לפיה קיבל שוברים שנקבו בדמי שימוש גבוהים (מעבר לדמי השכירות המוגנים). הנתבע טען כי פנה לעמידר לברר מדוע נקובים בשוברים דמי שכירות כה גבוהים, אך איש לא חזר אליו. עדותו זו לא נסתרה, שכן, כאמור, התובעת לא הציגה את תיק הנכס. היחיד שהציג מסמכים רלבנטיים (לרבות דו"ח של רכז שטח שהודבק על דלת הדירה) היה הנתבע. העובדה שהנתבע הציג גם מסמכים שלא היו נוחים לו, תרמה למהימנותו. הנתבע בעדותו ביקש זכות מגורים "ככל אזרח אחר" אך אמירה זו אין משמעה שהנתבע נטש את טענות ההגנה שלו מכוח החוק. טענות ההגנה הועלו במפורש בכתבי בי דין, והעובדה שהנתבע אינו בעל הכשרה משפטית, ואינו מסוגל להסביר את התנאים בחוק הגנת הדייר (להבדיל מהתשתית העובדתית, שכן הוסברה), אינה אמורה לשמש לחובתו.
31.הנתבע הוסיף כי מעולם לא הייתה פנייה של התובעת לאפשר לה להיכנס לדירה לצורך בדיקה או הערכה, והנתבעים מעולם לא סירבו לשיתוף פעולה. מדי פעם, הגיע לדירה נציג של התובעת לבדיקה או לביקורת, אך הגיע בבוקר או בצהריים, כאשר הנתבעים היו בעבודה והדירה הייתה סגורה. הרכז השאיר פתק על הדלת – דוגמה צורפה נספח ד'. כאשר הנתבע חזר אליו, אמר אותו נציג כי רצה לוודא שהנתבע עדיין מתגורר בדירה, ואינו משכיר אותה לאחרים. גם כאן, הראיות הובאו על ידי הנתבע, שלא הסתיר את נושא ביקור הפקח. התובעת, לעומת זאת, לא מצאה לנכון להציג את תיק הנכס, שיעיד על ביקורים נוספים, או על כך שמטרת הביקור של הפקח הייתה שונה.
32.איני רואה משמעות רבה לעובדה שהנתבע העריך את שטח הדירה בחסר. אינני רואה כיצד טעות זו תורמת לבירור השאלה השנויה במחלוקת. למעשה, אין מחלוקת, גם לפי עמדת התובעת, כי הנתבע מתגורר בדירה זה שנים ארוכות, והשאלה היחידה היא האם החל להתגורר בה לפני שהמנוח נפטר, או לאחר מכן. בכל מקרה, אם הנתבע טעה בהערכת שטח הדירה, הדבר אינו נובע מכך שאינו מתגורר במקום זה שנים רבות (גם לפי גישת התובעת), אלא מטעות, הא ותו לא.
33.הנתבע העיד כי גם לאחר פטירת המנוח, הוא המשיך להתגורר בדירה, וזו מעולם לא עמדה ריקה. בשנת 1997 נישא למירי, שהתגוררה עמו עד לפרידה ממנה כשנה לאחר מכן, ואז הנתבע המשיך לגור בדירה עד שהכיר את בת זוגו הנוכחית, הנתבעת 2, שעברה להתגורר עמו לפני כ- 10 שנים.
34.לסיכום: אני קובעת שהנתבעים הוכיחו כי הנתבע התגורר בדירה יחד עם המנוח, למעלה מחצי שנה לפני פטירת המנוח.
היעדר דירת מגורים אחרת
35.הנתבע ציין כי מעולם לא הייתה לו דירה אחרת, וגם לבת זוגו (הנתבעת) אין דירה אחרת. הנתבע הציג אישור של מיסוי מקרקעין, לפיו מעולם לא הייתה רשומה דירת מגורים על שמו.
36.התובעת טענה כי מאחר שעד למועד המעבר לבית המנוח, הנתבע התגורר בבית הוריו, לא ניתן לקבוע כי לא הייתה לו דירת מגורים אחרת.
37.מהבחינה העובדתית, הונחה תשתית ראייתית לכך שבמהלך מגוריו של הנתבע יחד עם המנוח, הוא הכיר את מירי, מי שהייתה לימים רעייתו (בהמשך, השניים נפרדו). לפי עדותה של צאפאני, בזמן שהנתבע התגורר עם המנוח, מירי כבר הייתה חברה שלו, והגיעה לבקרו (סעיף 11 לתצהירה). גם וינוקור העיד במפורש כי הכיר את מירי כאשר התגוררה יחד עם הנתבע בדירה (סעיף 7 לתצהירו).
38.הפסיקה קבעה כי המבחן לקיומה של דירה אחרת למגורים הוא היכולת האובייקטיבית של הדייר להתגורר בדירה האחרת, אף כבר רשות. אם הוכח, שהזיקה לדירה האחרת נותקה, לא יראו את הדירה האחרת כעונה על תנאי הסעיף (ע"א 712/76 צ'רני נ' מורד, פ"ד לא(2) 99 (1977); ת"א (שלום ת"א) 55123/03 שגיא נ' פרץ (6.8.07) (להלן: עניין פרץ)). הפסיקה התרחקה מהמבחן הפיסי – ושמה במוקד את סבירות המגורים באותה דירה אחרת. בעניין פרץ, בית המשפט קבע כי אמנם לא הייתה מניעה פיזית לנער לשוב לבית הוריו, אך תנאי המגורים בבית הוריו לא היו מתאימים מבחינה אובייקטיבית ומשפטית. בעניין דריימן, דובר במקרה דומה לענייננו. שם, הנכד החל להתגורר בדירה עם סבתו, כעבור שנתיים החלה להתגורר עמו חברתו, והשניים נישאו במועד מאוחר יותר. בית המשפט קבע כי כאשר עסקינן באדם בוגר, לאחר שחרורו מצה"ל, שבמהלך הדיירות עם הדייר המוגן חייו השתנו באופן שהכיר בת זוג, לא ניתן לראות עוד בדירת הוריו כדירה שעמדה לרשותו (סעיף 22 לפסק הדין).
39.פרשנות התנאי בדבר היעדר דירה אחרת תיבחן על פי נסיבות העניין ושיקולים של סבירות, ולא לפי אפשרות פיזית של חזרה לבית ההורים. לפי התשתית העובדתית שהונחה, הנתבע היה אדם בוגר כבן 28 (מבוגר מהנער שתואר בעניין פרץ) עת עזב את בית הוריו, שם התגורר יחד עם עוד שני אחיו, בחדר אחד. כאשר עבר להתגורר עם המנוח, לקח את כל חפציו מבית הוריו (עמ' 11 ש' 10 – 13). בשלב מסוים כאשר המנוח היה עדיין בחיים, הנתבע הכיר את מירי, והאחרונה הייתה מגיעה לדירה. בעת פטירת המנוח הנתבע היה כבן 31, בזוגיות, ובדרך לנישואין שהתרחשו כשנה לאחר פטירת הסב. אני מוצאת שהמקרה שלפני דומה לעניין דריימן, ואין לראות בדירת הוריו של הנתבע משום "דירה אחרת" במועד פטירתו של המנוח. הנתבע כאדם בוגר ניתק את הקשרים אל דירת הוריו, בלתי סביר להניח שהיה אמור לשוב שם יחד עם זוגתו, ואף בלתי סביר שהייתה ניתנת לו רשות לעשות כן. לא למותר לציין כי בעניין שטרית בית המשפט העליון דחה את האפשרות כי דירת ההורים תיחשב כ"דירה אחרת" כאשר עסקינן בבן בוגר החי בזוגיות.
40.נוכח האמור, אני מוצאת כי הנתבע עונה גם לתנאי בדבר היעדר דירה אחרת.
סיכום
41.אני קובעת כי הנתבע 1 עונה לתנאים הקבועים בסעיף 20 (ב) לחוק. נוכח האמור, אני דוחה את התביעה. למסקנה זו הגעתי מבלי להיכנס לשאלת התנהלותה של התובעת, שהגישה תביעת פינוי ראשונה כשבע שנים לאחר הפלישה הנטענת, לא קידמה אותה, ואז בחלוף תשע שנים נוספות הגישה את התביעה הנוכחית.
42.אני ערה לכך שהנתבע 1 לא שילם דמי שכירות לאורך השנים, אך לא ניתן להתעלם מכך שהתובעת דרשה דמי שימוש ראויים, גבוהים פי כמה וכמה מדמי השכירות המוגנים, ולפי עדות הנתבע, שלא נסתרה, ניסיון להסדיר את המחלוקת באשר לגובה דמי השכירות לא צלח. כמו כן, המחלוקת בתיק זה הועמדה על שאלת הזכאות לפי החוק (פרו' מיום 18.12.14). בכל מקרה, בתיק זה ניתן היתר פיצול סעדים, ולפיכך, התובעת זכאית לדרוש מהנתבע 1 דמי שכירות, ואך מובן הוא כי אם הנתבע 1 לא יעמוד בחובותיו לפי החוק, יכול שתקום נגדו עילת פינוי חדשה. פסק דין זה אינו עוסק בכך, ואף לא בהתחשבנות שאמורה להיערך בין הצדדים, נוכח טענותיו השונות של הנתבע בנושא השקעות שהשקיע בדירה.
עם זאת, נוכח האמור לעיל, איני עושה צו להוצאות.
ניתן היום, ט"ו סיוון תשע"ה, 2 יוני 2015, בהעדר הצדדים.
