מבוא
1.לפני תביעה לתשלום סך של 155,000 ₪ המהווים פיצוי מוסכם, מכוח הסכמי מסגרת בין בני שבט טארבין אלצאנע לבין מינהל מקרקעי ישראל והמועצה המקומית עומר, הסכמים בהם סוכם כי תמורת פינויים של בני השבט מהישוב עומר, תשלם הנתבעת למפונים את הסכום הנ"ל.
2.לטענת התובעים, למרות צירופם להסכם המסגרת ע"י מינהל מקרקעי ישראל וקיומו של חוזה מחייב בין הצדדים ועמידתם בתנאים לו, קרי עזיבתם את הישוב עומר ופינויים מהמקום, מסרבת הנתבעת לשלם את הסכום הקבוע בחוזה וזאת שלא כדין ובניגוד להוראות החוזה. הנתבעת מאידך, מכחישה קיומו של חוזה מחייב בין הצדדים, וטוענת כי התובעים לא עמדו בתנאי הסף לצורך הכללתם בהסכמים המחייבים נשוא התביעה.
מיהות הצדדים
3.התובעים, בני שבט טארבין אלצאנע, בני זוג נשואים ואזרחי מדינת ישראל, התגוררו בישוב עומר עד ליום 1/12/12, או אז ניתן אישור ע"י נציג הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואים בנגב (להלן: "הרשות" ו/או "מינהל מקרקעי ישראל"), כי הם פינו את מקום מגוריהם בישוב עומר (להלן: "התובע" ו/או "התובעים").
4.הנתבעת הינה המועצה המקומית עומר, אשר בשטח שיפוטה התגוררו התובעים עד ליום 1/12/12, ואשר פעלה במשך שנים יחד עם הרשות והמינהל להעתקת מגוריהם של בני השבט טארבין אלצאנע, אשר עליו נמנים התובעים, לישוב הקבע שלהם (להלן: "הנתבעת" ו/או "המועצה המקומית"). העומד בראשה של הנתבעת נכון למועד האירועים נשואי התובענה הינו ראש המועצה המקומית, מר פיני בדש ( להלן: "מר בדש" ו/או "פיני בדש" ו/או "ראש המועצה").
5.הרשות/מינהל מקרקעי ישראל, אינה צד להליך, ועל אף שניתנה לתובעים האפשרות לתקן את כתב תביעתם, הם בחרו שלא לעשות זאת. עם זאת, העידו התובעים בפני את מנהל הרשות בעת האירועים נשוא התביעה, הוא מר אילן ישורון (להלן: "אילן ישורון" ו/או "מר ישורון") וכן את הפקח מטעם הרשות שטיפל בעניינם של התובעים במהלך שנת 2012, הוא מר עופר אסרף (להלן: "עופר אסרף" ו/או "מר אסרף").
רקע כללי
6.התובעים, יחד עם בני שבטם, הוא שבט טארבין אלצאנע, התגוררו בשטח השיפוט של הנתבעת, בשטחים אשר הוחזקו ע"י המועצה מכוח הסכם הרשאה לתכנון פיתוח תשתיות וביצוען, שנחתם בין המועצה לרשות מקרקעי ישראל בשנת 1996 (להלן: "הסכם ההרשאה").
7.בהתאם להסכם ההרשאה התחייבה הנתבעת לבצע עבודות פיתוח ותשתיות לצורך הרחבת הישוב עומר, בשטחים אשר בהם ישבו בני שבט טארבין אלצאנע. משכך ועל מנת לבצע את עבודות הפיתוח כמפורט בהסכם ההשראה, נדרש היה לפנות את בני השבט אשר ישבו בשטח נשוא הסכם ההרשאה ואשר אותו התחייבה המועצה לפתח (ראה לעניין זה סעיף 2 לתצהירו של ראש מועצת עומר, מר בדש, מטעם הנתבעת, ואת עדותו של נציג הרשות, מר אילן ישורון, מטעם התובעים, עמוד 32 שורות 10-17 לפרוטוקול, וכן הרחבה בעניין בהמשך).
8.נוכח זאת, ועל אף שאין עסקינן בהוצאות פיתוח ממשיות, סוכם בין הנתבעת למינהל כי חלק מהוצאות הפיתוח אשר ישלם רוכש המגרש בגין פיתוח מגרשו יכללו בתוכם את סכום הפיצוי לבני השבט טארבין אלצאנע, כאמור תמורת פינויים מהשטח נשוא הסכם ההרשאה. לעניין זה ראה האמור בעדותו של מר אילן ישורון מטעם התובעים, עמוד 32 , שורה 25 לפרוטוקול ואילך, לשאלה כיצד התנהלו הסכמי המסגרת מול השבט:
"...באותו הסכם גג יש סעיף שמייחד ומייעד חלק מהתשלום לצורך פיצוי לבני שבט טראבין...".
9.על פי הסכם ההרשאה, ובאופן חריג מהמקובל במינהל מקרקעי ישראל, נמכרו המגרשים בישוב עומר (כאמור-בשטחים נשוא הסכם ההרשאה), כשהם מפותחים, ומלוא התמורה, קרי עלות המגרש, וכן עלויות הפיתוח אשר כאמור טומנות בחובן גם את עלות פיצוי בני השבט טארבין אלצאנע תמורת פינויים, שולמו במלואם למינהל מקרקעי ישראל, ועל כך ראה בעניין את הצהרת ב"כ הנתבעת כי "...בעומר הקונסטרוציה היא שונה מהרגיל, המחיר שהמנהל מוכר מגלם בתוכו גם את הוצאות הפיתוח, והוא מוכר בעומר מגרשים מפותחים. הדייר משלם את כל התשלום למדינה...".
(עמוד 32 , שורות 20-22 לפרוטוקול). יודגש כי על הצהרה זו שניתנה בפני לא חלקו התובעים.
10.לצורך פינויים של בני השבט מהישוב עומר והעתקתם לישוב קבע ועל מנת לאפשר כאמור את פיתוח השטחים אשר עליהם ישבו, נוהל מו"מ בין נציגי מינהל מקרקעי ישראל לבין נציגי השבט לצורך קביעת גובה הפיצוי לכל משפחה, תמורת העתקת מקום מגוריה מהישוב עומר כאמור.
במסגרת המו"מ מול שבט הטארבין, סוכם בין נציגי השבט לבין נציגי המינהל על פיצוי כספי בסך של 180,000 ₪ למשפחה, וכן על מגרש בישוב הקבע. היות והמינהל רשאי ויכול לשלם פיצויים למפונה אך ורק במסגרת החלטות מועצת מקרקעי ישראל והיות והחלטות אלו קובעות תקרה מקסימלית של 100,000 ₪ לתשלום פיצוי, ניתנו החלטות ייעודיות בעניין תשלום פיצויים לבני השבט, תמורת פינויים מהישוב עומר.
11.נוכח זאת, ועל מנת לקדם את עבודות הפיתוח בישוב עומר ואת פינויים של בני השבט הוחלט במסגרת אותן החלטות ייעודיות, בשיתוף עם המועצה המקומית עומר, על תשלום הפיצוי למפונים באופן הבא: מינהל מקרקעי ישראל יעניק לכל מפונה מגרש בשווי של 75,000 ₪ וכן 25,000 ₪ פיצוי כספי, קרי ממינהל מקרקעי ישראל יהא זכאי כל מפונה לקבל סך כולל של 100,000 ₪.
יתרת הפיצויים המוסכמים עליהם סיכמו נציגי השבט מול נציגי המינהל, בסך של 155,000 ₪ (שהם כאמור הפיצויים נשוא תביעה זו), ישולמו למפונה באמצעות הנתבעת מהכספים ששילמו רוכשי המגרשים למינהל מקרקעי ישראל בגין פיתוח מגרשם, ועל כך ראה את עדותו של עד התובעים בפני, מר אילן ישורון, כאמור להלן:
"...המנגנון שמשלם פיצויים מטעם המנהל הוא החלטות מועצת מקרקעי ישראל שיש להם סכום מוגדר לפיצוי שעד אליו ניתן לשלם. במקרה של טראבין במסגרת המו"מ הסכום היה שונה מאותם סכומים של החלטות המועצה, ניתנו החלטות ייעודיות לפינוי השבט הזה, שבעצם מפצות סה"כ מעבר לאותה תקרה של מועצת מקרקעי ישראל, לפיכך, נמצאה קונסטרוקציה ארגונית לתשלום דרך המנהל והמועצה המקומית...", ובהמשך דבריו שב והדגיש כי "...המקור לתשלום הוא מצד אחד המנהל ובנוסף המועצה המקומית..." (עמוד 31, שורות 29 ואילך).
בהמשך עדותו, לשאלת בית המשפט מה קבלו המפונים וממי, הרחיב העד ופרט כי:
"מהמנהל זה מגרש פלוס 25,000 ₪ שמהווים פיצוי, שהם תקרה של 100,000 ₪ שהיתה נכון לאז....את יתרת הכסף, קרי 155,000 ₪ דרך המועצה המקומית..." (שם, הדגשה שלי, א.ל.).
12.בהתאם למנגנון זה שתואר לעיל, וכהגדרתו של מר ישורון, כפועל יוצא מה- "קונסטרוקציה האירגונית", נחתמו הסכמי מסגרת שונים בין בני השבט לבין הרשות ובין בני השבט למועצה, בהסכמי מסגרת נפרדים אולם משלימים, והכל כפי שיפורט להלן:
13.בתאריך 18/1/05 נחתם הסכם מסגרת לפינוי בין שבט טארבין אל צנע (באמצעות נציגיהם) לבין מינהל מקרקעי ישראל. בהתאם להסכם זה עולה כי בני השבט אשר חתומים עליו, מביעים את הסכמתם לעבור מהישוב עומר לישוב המתוכנן "תוכנית נחל שומריה", תמורת פיצוי כספי וכן תמורת מגרש בערך כולל של 100,000 ₪ (ראה נספח א' לתצהירו של מר חליל אלצנע מטעם התובעים). כמו כן התחייבו המפונים, על פי סעיף 9 להסכם זה, לחתום על הסכם פיצוי אישי בגין המחוברים ועל הסכם פיתוח מגרש כנדרש לצורך ביצוע ההסכמים.
14.במקביל לחתימת הסכם מסגרת זה, נחתם הסכם מסגרת לפינוי נוסף בין נציגי שבט טארבין אל צנע, באמצעות נציגיהם, לבין המועצה המקומית עומר, לפיו בכפוף לחתימה על הסכם אישי ע"י כל מפונה לפינוי המקרקעין והריסת המחוברים ומעבר לישוב הקבע תשלם המועצה פיצוי כספי על הסך של 70,000 ₪ לרווק מעל גיל 18, וסך של 155,000 ₪ למשפחה (ועל כך ראה נספח א לתצהירו של חליל אלצנע מטעם התובעים, ולהלן: "הסכמי המסגרת משנת 2005").
15.היות ולא כל בני השבט עברו במסגרת הסכמי המסגרת משנת 2005, נחתם ביום 25/9/08 הסכם מסגרת נוסף בין בני השבט (קבוצת אנואג'), לבין מינהל מקרקעי ישראל, אשר בעיקרו דומה באופן כמעט מוחלט, להוראות הסכם המסגרת משנת 2005. עוד באותו היום נחתם הסכם מסגרת נוסף בין נציגי השבט למועצה המקומית עומר אשר במסגרתו התחייבו בני השבט להתפנות מהישוב עומר לישוב הקבע, והמועצה התחייבה כי בכפוף לחתימה על הסכם אישי ע"י כל מפונה לפינוי המקרקעין והריסת המחוברים ומעבר לישוב הקבע, תשלם המועצה פיצוי כספי של 70,000 ₪ לרווק מעל גיל 18, וכ- 155,000 ₪ למשפחה (ועל כך ראה נספח ב לתצהירו של חליל אלצנע מטעם התובעים).
16.היות ועדיין לא כל בני השבט התפנו מהישוב עומר בהתאם להסכמי המסגרת שצויינו לעיל, נחתם ביום 12/8/10 הסכם מסגרת לפינוי נוסף, בין מינהל מקרקעי ישראל לבין 60 מבני השבט טארבין מקבוצת "עבד אל בסט", הוא ההסכם נשוא תביעה זו. על פי הסכם מסגרת זה, הסכימו בני השבט החתומים עליו, להתפנות מהישוב עומר לישוב הקבע, להרוס את המחוברים, לפנות את המקרקעין ולהתגורר באתר זמני, וזאת עד למעברם לישוב הקבע. תמורת הסכמה זו התחייב המינהל לשלם למפונים סך של 50,000 ₪ עבור מעבר לישוב הזמני וכן פיצוי כספי בגין הריסת המחוברים ע"י המפנים, וכן ערך מגרש בישוב הקבע, בסך של עד 100,000 ₪ (להלן: "הסכם המסגרת עם המינהל משנת 2010" ו/או "הסכם עבד אל בסט" , ראה נספח א' לכתב התביעה).
17.מספר ימים לאחר חתימת הסכם המסגרת עם המינהל, ביום 7/9/2010, נחתם הסכם מסגרת נוסף בין המועצה המקומית עומר לבין קבוצת עבד אל בסט, לצורך פינוי חברי קבוצת עבד אל בסט מהישוב עומר. על פי הסכם זה התחייבו המתפנים להרוס את המחוברים, לפנות את המקרקעין, ולהשיב את הקרקע.
מפאת חשיבותו של ההסכם לענייננו, אצטט להלן חלק מסעיפיו:
בסעיף 3 להסכם מתחייבים המתפנים כי "...יהרסו את המחוברים, יפנו את המקרקעין ויעברו להתגורר בישוב וכי המקרקעין יושבו כשהם פנויים מכל אדם, חיה וחפץ...".
בסעיף 4 להסכם מתחייבת המועצה, בכפוף להסכם אישי אשר כל אחד מהמפונים יחתום עליו, ובתמורה לפינוי המקרקעין, להריסת המחוברים ולמעבר לישוב אחר, לשלם לכל אחד מיחידי המתפנים פיצויים כספיים כאמור לעיל, בשווי של 155,000 ₪ למשפחה, אשר ישולמו למתפנים בתוך 30 יום ממועד הפינוי. עוד בהסכם מתחייבים המתפנים לחתום באופן אישי על הסכם פיצוי אישי בגין המחוברים כנדרש, לצורך ביצוע הסכם זה (ראה סעיף 6 להסכם).
בסעיף 8 להסכם, נקבע כי ידוע לצדדים כי הסכם זה נכנס לתוקפו לאחר שנחתם הסכם ההרשאה ולאחר ש"המתפנים הודיעו כי נחתמו הסכמים בינם לבין המינהלת וכי נספחי הסכם זה יוכנו על ידי המינהלת שהיא בעלת הסמכות הבלעדית לקבוע את הזכאים להיכלל בהסכם".
סעיף 9 להסכם, אשר למעשה חותם את ההוראות האופרטיביות של ההסכם, קובע כי "מי מיחידי המתפנים שלא יחתמו על הסכם אישי לפינוי והמועצה והמינהלת יאלצו לפנותם באמצעים משפטיים, לא יהיו זכאים לפיצויים על פי הסכם זה".
18.בהתאם להוראת הסכמי המסגרת שנחתמו במהלך השנים, עולה כי לאחר חתימת הסכם המסגרת חתמו המפונים על הסכמים אישיים עם הרשות וכן על הסכם פינוי אישי נוסף עם המועצה. כמו כן עלה מהעדויות בפני כי רק לאחר חתימת ההסכמים האישיים ע"י המפונים וקבלת אישור מטעם הרשות על הפינוי ודרישה בכתב של הרשות מהנתבעת על העברת הפיצוי למפונה, שכן המפונה עמד בתנאי ההסכם, חתמה הנתבעת על הסכם הפינוי האישי למשפחה ושילמה למפונה סך של 155,000 ₪ וקיבלה מהרשות בהתאם להצגת אישור על התשלום, את החזר הכספים.
19.דהיינו, הרשות נהגה לשלם לנתבעת את הפיצוי על הסך של 155,000₪ , נשוא תביעה זו, רק לאחר שהנתבעת שילמה בפועל למפונה את סכום הפיצוי בסך של 155,000 ₪, והוגשה לרשות אסמכתא המעידה על כך.
כאמור בעדותו בפני של מר אילן ישורון, אשר השיב לשאלת בית המשפט בדבר אופן העברת הכספים כלהלן:
"...המינהל היה מעביר במנות, היו 20-30-50 מתפנים, רשימה מסודרת לפי הטפסים, המועצה היתה שולחת לחשבות בירושלים עם הרשימה, והמנהל היה מחזיר למועצה. בד"כ המינהל היה משלם את התשלום לעומר רק לאחר שעומר העבירה את הכסף למתפנה בד"כ" (עמוד 37, שורות 27 ואילך).
לשאלת בית המשפט האם אפשרי מצב שבו המדינה היתה מעבירה את הכסף אם המועצה לא העבירה למפונה, השיב הוא בשלילה וציין כי הוא מניח שהמועצה לא העבירה דרישת תשלום כי היא גם לא שילמה (שם).
אף מעדותו של ראש מועצת עומר, מר פיני בדש, עלה כאמור, ולשאלה האם בקופה של המועצה המקומית עומר מצויים 155,000 ₪ שהועברו מהמינהל לטובת התובע השיב הוא בשלילה וטען כי "...רק כשאנחנו משלמים אנחנו מגישים ומקבלים חזרה עבור מי ששולם. מי שלא שילמנו, לא קבלנו עבורו כסף..." (עמוד 45, שורות 1-3).
20.מתוך ההסכמים שהובאו לעיוני והעדויות שנשמעו בפני עולה כי על מנת לאפשר לרשות לשלם למפונים את סכום הפיצוי אשר סוכם עימם, קרי 180,000 ₪ + מגרש בישוב הקבע, והיות והרשות היתה מנועה מלשלם למפונים ישירות את סכומי הפיצויים המוסכמים, פעלה הרשות/המינהל להעברת כספי הפיצוי המוסכמים למפונים, דרך המועצה המקומית עומר.
קרי, המועצה המקומית עומר, בהסכמה ובתיאום עימה לאורך כל הדרך - מעת חתימת הסכם המסגרת הראשון ועד לפינוי הסופי של השטח- היוותה צינור להעברת כספי הפיצויים עליהם הסכימו המפונים והמינהל, ושהיו מצויים במינהל מקרקעי ישראל לטובת המפונים, ואשר שולמו בפועל למינהל מקרקעי ישראל ע"י רוכשי המגרשים בישוב עומר.
טענות התובעים
21.התובעים בתביעתם טוענים לקיומו של חוזה מחייב בינם לבין המועצה המקומית. לטענתם הנציגים מטעם הרשות, וביניהם מר עופר אסרף, הבטיחו להם כי לאחר חתימתם על ההסכם האישי מול המינהל ופינויים מהישוב עומר, יקבלו הם את סך הפיצוי הקבוע מהנתבעת, כאמור לעיל, פיצוי העומד על הסך של 155,000 ש"ח. לטענתם, נאמר להם מפורשות מנציג הנתבעת כי המדובר בפיצוי אשר מצוי בידי המועצה המקומית עומר והוא כפוף לפינוי שלהם מהישוב.
22.עוד לטענתם, כעולה מכתב תביעתם, אשר הוגש כאמור בסדר דין מקוצר, התביעה נסמכת על ההסכמים אשר נחתמו בין הצדדים ולפיהם התחייבה הנתבעת לשלם לתובעים סך של 155,000 ₪, בהתאם להסכם המסגרת שנחתם עם מינהל מקרקעי ישראל ובהתאם להסכם פינוי אישי שנחתם על ידיהם בנוכחות נציג הרשות כבר ב- 6/12, עוד בטרם התפנו מהשטח, כנדרש בהסכמים.
23.אלא שלטענת התובעים, חרף התחייבות הנתבעת לתשלום פיצוי כספי, לא העבירה היא את התשלום האמור, ולא נענתה לפניות התובעים אליה.
24.התובעים מפנים לכך שבין הצדדים נחתמו הסכמים, לפיהם, הנתבעת התחייבה לשלם למי שמפנה את הקרקע:
25.לטענתם, ביום 12/8/2010, נחתם הסכם מסגרת לפינוי בני השבט "תארבין" ממקום מושבם ליד הישוב עומר, אל יישובם החדש "תארבין" באזור נחל שומריה (ההסכם צורף ומסומן כנספח א).
26.התובעים, כך נטען, חתמו ביום 21/6/12 על נספח להסכם המסגרת, לפיו יצורפו מבחינת ממ"י לרשימת המתפנים ולרשימת המשפחות המפונות ע"פ הסכם המסגרת (מצורף כנספח ב).
27.עוד לטענתם, ביום 7/9/2010, נחתם הסכם בין המועצה המקומית עומר לבין קבוצת "עבד אל באסט", אף הסכם זה צורף לכתב התביעה .
28.כמו כן טענו התובעים כי המתפנים, ע"פ ההסכם עם המינהל, היו מחוייבים לחתום על הסכם פינוי אישי לפינוי המשפחה, וכך אף עשו: לטענתם חתמו הם על הסכם פינוי אישי אשר אף אושר ע"י הרשות ביום 21/6/12 ומצורף אף הוא לכתב התביעה (ראה נספח ד).
29.כמו כן, חתמו הם על אישור פינוי, הריסה והוראה לביצוע תשלום אשר אושר ע"י מר אסרף מהרשות (ההסכם מצורף אף הוא לכתב התביעה, נספח ה).
30.התובעים טוענים כי טרם מעבר המתפנים נחתם הסכם פיצוי פרטני להסדרת הפיצויים לכל זכאי, וכי הם חתמו על הסכם זה המזכה אותם בפיצוי של 155,000 ₪, ומפנים לסעיף (4) א', 2 להסכם מיום 7/9/2010.
31.עוד מדגישים הם כי הפיצוי היה מותנה בפינוי מוחלט של כל שטח המקרקעין ע"י המתפנים והמחזיקים בו, והתובעים אכן פעלו בהתאם: הם פינו את כל השטח פינוי מוחלט, והדבר מקבל לטענתם משנה תוקף נוכח קיומו של אישור מיום 1/12/2012 של נציג הרשות, המאשר פינוי והריסה של המחוברים שהיו שייכים לתובעים והוראה על ביצוע תשלום הפיצוי, הממוען למועצה המקומית עומר. כמו כן המועצה התחייבה כי הפיצוי הכספי על פי ההסכם ישולם למתפנים בתוך 30 יום מיום פינוי המקרקעין בפועל.
32.לטענתם, הסך האמור לא הועבר בתוך המועד שנקבע ומאז הפינוי על ידם חלפו חודשים רבים. משכך עסקינן בהפרה של הנתבעת את החוזה שנחתם, הנתבעת לא ממלאת את חובה בעסקה וזאת חרף כך שהתובעים מלאו את חלקם ופינו את המקרקעין.
טענות הנתבעת
33.מאידך, לטענת ההגנה, התובעים כלל אינם זכאים לפיצוי כאמור היות ובניגוד לשאר בני השבט, הם סרבו להתפנות מהמקום. לטענתם, התובעים, שלא היתה להם זכות כלשהי במקרקעין שפונו, אף הפריעו לבצע את עבודות הפיתוח הנדרשות לצורך פיתוח השטחים, והם אף נקטו בהליכים משפטיים לעצירתם, והם מפנים בהקשר זה להליך משפטי קודם בעניין: ת.א 8599/07.
34.הנתבעת טוענת כי המועצה החזיקה בקרקעות על פי הסכם הרשאה לתכנון פיתוח תשתיות וביצוען, שנחתם בינה לבין רשות מקרקעי ישראל כבר ביום 17/1/96,
ואילו הסכמי הפינוי האישיים עם יחידי בני השבט שפינו את המקרקעין האמורים, כך כטענתה, נחתמו רק לאחר שביום 18/1/05 חתמו המייצגים הבלעדיים של בני שבט הטראבין על הסכם לפינוי עם המועצה, לאחר מו"מ.
35.לטענת הנתבעת התובעים סרבו להצטרף לבני שבטם והמשיכו בהליך המשפטי כנגד הפינוי. ביום 19/7/11 דחה בית המשפט את תביעתם של התובעים וקבל את תביעת הנגד של רשות מקרקעי ישראל לפינויים מהמקום. לא רק זאת אלא שהנתבעת מפנה לכך שהתשלום אשר חוייבו בגין הליך זה, טרם שולם (נכון למועד הגשת כתבי טענותיה).
36.זאת ועוד, הנתבעת מפנה לכך שבמקביל ניהלה הועדה המקומית לתכנון ובנייה "עומר" הליכים להריסת המבנים שנותרו במקרקעין, לרבות אלו של התובעים. הנתבעת מפנה לכך שהתובעים נקטו בהליכים שונים לעצירת ההריסה אך כשלו בכולם. לטענתה, התנהלות התובעים הובילה לכך שהמועצה עצמה נאלצה יחד עם רשות מקרקעי ישראל להרוס את המבנים. התובעים שבו לשטחים אלו ושוב פלשו למקרקעין מה שאילץ את הנתבעת לשוב ולנקוט בהליכי הריסה, ורק לאחר שהועדה הרסה את המבנים, או אז פינו התובעים את המקרקעין.
37.הנתבעת מפנה לכך שההריסה הראשונה בוצעה ביום 13/6/07, מיד ובסמוך לה שבו והקימו התובעים מבנים במקום, ולכן הוציאה להם הועדה המקומית לתכנון ובנייה עומר, ביום 11/7/07, צו הריסה מינהלי. למרות זאת, התובעים לא הרסו את המבנה ולא פינו את המקרקעין.
38.לנוכח כל האמור, טוענת הנתבעת, התובעים אינם זכאים לקבל מהמועצה כל פיצוי לאחר שפונו מעומר: בניגוד לשכניהם, אשר פינו מרצון ובהסכמה וכיבדו את פסקי הדין אשר ניתנו כנגדם, טוענת היא, התובעים פונו מהישוב עומר רק לאחר שכלו כל הקיצין ולאחר שהמבנים הבלתי חוקיים בהם ישבו, נהרסו ע"י המועצה ו/או המינהל.
גדר המחלוקת:
39.על בית המשפט לקבוע האם התובעים נכללו בהסכמי המסגרת משנת 2010 במועד חתימתם בשנת 2010. ככל שהתשובה תהא לכך שלילית, יש לקבוע האם צירופם של התובעים ע"י הרשות להסכם המסגרת במהלך שנת 2012 חייב את הנתבעת וצירף אוטומטית את התובעים אף להסכם המסגרת עם הנתבעת.
40.על בית המשפט לבחון ולהכריע האם נספח ד' לכתב התביעה המהווה "הסכם אישי לפינוי משפחה" בין התובעים לנתבעת, ואשר נחתם ע"י התובעים בלבד, בנוכחות מר אסרף מטעם הרשות, מהווה הסכם המחייב את הנתבעת, על אף העובדה כי היא עצמה לא חתומה עליו.
41.כפועל יוצא מכך, אדון בסוגיה האם בין התובעים לנתבעת קיים חוזה מחייב, אותו הפרה הנתבעת, בכך שלא שילמה לתובעים את סכום הפיצוי המוסכם העומד על הסך של 155,000 ₪, כאמור.
42.כמו כן, על בית המשפט לבחון האם היתה מניעה משפטית ו/או אחרת להכללתם של התובעים בהסכמי המסגרת של שנת 2010.
43.ולבסוף, בית המשפט יבחן האם לאור המנגנון שסוכם עליו בין המפונים, הרשות והנתבעת, לצורך העברת כספי הפיצוי למפונים כפי שתואר בפני, האם קיים ו/או נותר לנתבעת שיקול דעת שלא לחתום על הסכם אישי לפינוי למשפחה, ככל שהמדובר במפונה שנכלל /לא נכלל בהסכם המסגרת, והאם חתימתה של המועצה על ההסכם האישי עם המפונה מחוייב על מנת ליתן לתובעים את סכום הפיצויים נשוא תביעה זו.
44.ככל שאקבע כי לנתבעת ישנו שיקול דעת שלא לחתום על הסכם אישי לפינוי למשפחה לגבי מפונה אשר לא נכלל בהסכם המסגרת בעת חתימתו של הסכם המסגרת, אבחן האם הפעילה הנתבעת במקרה דנן שיקול דעת זה באופן סביר, ללא אפליה, ובהתאם למתחייב מרשות ציבורית.
דיון והכרעה
45.לאחר שעיינתי בכתבי טענות הצדדים, על נספחיהם, בתצהירי הצדדים ואף שמעתי את עדותם בפני, הגעתי להחלטה כי דין התביעה להתקבל, ולהלן נימוקי:
העובדות אשר יש להיזקק להן ואשר אינן במחלוקת
46.התובעים הינם זוג נשוי אשר אין חולק כי התגוררו בשטח הישוב עומר יחד עם ילדיהם וגרושתו של התובע.
47.בעניין התובעים ניתן צו הריסה מינהלי ביום 11/7/10, ע"י יו"ר הועדה המקומית לתכנון ולבנייה עומר. ביום 15/7/07 הגיש התובע בקשה לביטול הצו, וניתן בעניינו פסק דין מאת כבוד השופט ישראל אקסלרד (ראה בש 006091/07), אשר דחה את בקשתו לביטול צו ההריסה וקבע בין היתר כלהלן:
"...מחקירתו הנגדית של ראש הועדה המקומית עולה כי למבקש, כמו לשאר בני השבט, פתרון מגורים במסגרת ישוב קבע שהוקם עבור השבט. דברים אלה נאמרו בבירור ולא נסתרו. אם למבקש טענות כנגד ההסכם....הרי מקומן אינו במסגרת בקשה לביטול צו הריסה מינהלי אלא בהליכים אחרים..." (שם).
48.בפני ניתנה עדותו של ראש הנתבעת, מר פיני בדש, אשר היתה אמינה ומהימנה בעיני ואשר לא נסתרה ע"י התובע עצמו, ואשר לפיה נאלצה המועצה לפנות את התובע ואת בני משפחתו בכוח בשנת 2007 בעקבות פסק דין זה, וזאת בכוחות גדולים מאוד, בפרט לנוכח ישיבתו של התובע במקום אסטרטגי, ועקב הצורך לפנותו פעם נוספת באותה שנה, שכן מייד לאחר הפינוי פלש הוא שוב לשטח נוסף.
49.התובעים בחרו שלא להיכלל בהסכמי המסגרת, כולל בהסכם המסגרת משנת 2010, וזאת במועד חתימתו, בין בשל סירובם שלהם ובין בשל סירוב הקבוצה לכלול אותם, הכול כמפורט בעדותו של עד התובעים, מר חליל אלצאנע.
50.ב- ת"א 8599-07 , אף עתרו התובעים לבית המשפט בעניין זה, יחד עם אי אלו תובעים נוספים אשר סרבו להתפנות, ותביעתם נידונה בפני כבוד השופט (כתוארו אז) עידו רוזין. עסקינן היה בתביעה ובתביעה שכנגד, בה עתרו התובעים כנגד המינהל והמועצה המקומית עומר, ובקשו לאסור עליהם להיכנס לאזור מגוריהם ולעשות בו עבודות קידוח. המינהל מצידו עתר במסגרת התביעה שכנגד לפנות את התובעים, דהיינו הנתבעים שכנגד, ממקום מושבם.
בסופו של יום דחה כבוד השופט רוזין את התביעה וקיבל את התביעה שכנגד, אשר הוגשה ע"י המינהל, ואף חייב את התובעים בהוצאות. בפסק דינו פסק כבוד השופט רוזין כי הוא מחייב את התובעים, הם הנתבעים שכנגד, להחזיר לתובעת שכנגד את החזקה במקרקעין, כשהם ריקים מכל אדם, חפץ או חיה, אשר שייכים לנתבעים שכנגד, וקבע כי פינוי זה ייכנס לתוקף ביום 1/12/2011.
עיון בכתב תביעה זה מעלה כי במהלך ההליך המשפטי הנ"ל הגיעו מרביתם של תושבי השבט להסכם, במסגרת הסכמי המסגרת של 2010 , הם ההסכמים נשוא תביעה זו.
51.דא עקא, שהתובעים לא היו חלק מהסכם המסגרת משנת 2010, והראיה לכך, בין היתר, הינה שפסק הדין של כבוד השופט עידו רוזין ניתן כנגדם ביום 19/7/11.
מתוך החומר שהובא בפני עלה כי מי שהסכים להתפנות נכלל בהסכם בשנת 2010 ונמחק מההליך המשפטי. כמו כן על פי עדותו של התובע בפני- קבוצת שבט אלבסט לא רצתה אותו ולכן ממילא הוא לא היה חלק מההסכם: "...הייתי בהסכם עם עבד, אבל הוא אמר לי שלי אין מקום בשכונה. גם המנהל יודעים את זה". (עמוד 14, שורה 8 ).
52.לטענת הנתבעת, היות ונאלצה היא לפנות את התובעים בשנת 2007 פעמיים באופן יזום ותוך הפעלת כוח, ראש המועצה, מר בדש, הודיע כי לא יסכים הוא להכליל את התובע בהסכם 2010 וזאת למרות שבאותה עת התובע אף הוא לא רצה להצטרף להסכם. הדבר עולה הן בסיכומי הנתבעת וכן עלה בבירור בעדותו של מר פיני בדש בפני, ראש מועצת הנתבעת:
"ש. נשאלת לגבי ההריסה הראשונה שבאו עם הרבה שוטרים, ואמרת שגם נהרס פעם שנייה...האם זה היה לפני 2010 או אחרי?
ת. אני לא זוכר. אני יודע שבשנת 2010 הקבוצה של עבד אל באסט ניסו להכניס אותו להסכם המסגרת והוא סירב למרות שהודעתי חד משמעית לעבד אל באסט שבכל מקרה גם אם הוא רוצה להכניס אותו הוא לא יקבל פיצוי כי הרסנו לו בכוח, גם חליל שיושב פה, לאורך כל הדרך אישית אמרתי לו, שנהרס לו בכוח והוא לא יקבל פיצויים...".
(עמודים 40-41, שורות 28 ואילך).
53.ביום 21/6/12 צורף התובע להסכם המסגרת משנת 2010 עם המינהל, בהסכם אשר צורף לתביעה כנספח ב'. הצירוף נעשה ע"י מר עופר אסרף. מההסכם עולה כלהלן, שחור על גבי לבן:
"...מוסכם על הצדדים כי המתפנים (שהינם זוג נשוי) יצטרפו לרשימת המתפנים (נספח א' להסכם המסגרת לפינוי מיום 2/9/10), ולרשימת המשפחות (נספח ד' להסכם המסגרת לפינוי מיום 2/9/10)."
בהמשך ההסכם מודגש כי צרוף המתפנים הנ"ל הינו באישור ועדת הפשרות המחוזית של ממ"י מיום 2/5/12.
על הסכם זה מיום 21/6/12 חתומים התובעים ומר אילן ישורון, והוא נחתם כאמור בנוכחותו של מר אסרף.
עוד באותו היום, קרי ביום 21/6/12, חתם התובע גם על הסכם אישי לפינוי המשפחה עם הנתבעת, בנוכחות מר עופר אסרף.
54.בתאריך 1/12/12 ניתן אישור ע"י המנהל כי התובעים פינו והרסו את המחוברים בהתאם להסכם עימם ולכן נדרשה המועצה ע"י הרשות, לשחרר להם את יתרת כספי הפיצויים, הם הכספים נשוא תביעה זו. אישור זה ניתן במכתב מאת עופר אסרף ואשר מוען למועצה המקומית עומר, תחת הכותרת "אישור פינוי, הריסה והוראה לביצוע תשלום", ובו נכתב כלהלן:
"הריני להודיעך כי מר מחמאד עלי אלצאנע וגב' נגאח אחמד אלצאנע.... החתומים על ההסכם שבנדון פינו את מקום מגוריהם והרסו את המחוברים שהיו שייכים להם, בהתאם להסכם. לאור זאת עליכם לשחרר להם את הפיצויים המוסכמים בסכום של 155,000 ₪...". ( הדגשה שלי א.ל.)
55.על פי עדותו של מר עופר אסרף בפני, עסקינן במסמך סטנדרטי שהופק מהמחשב תוך שינוי השמות בלבד, וכך היה מקובל לנהוג:
"...ש. איך התבצע מנגנון ההחתמה על המסמך הזה?
ת. לגבי התובע, הוא חתם על נספח הצטרפות להסכם עבד אל באסט בתאריך 21/6/12 ולאחר מכן אנחנו מחתימים על ההסכם של עומר, ואנחנו לא מעבירים את המסמך לעומר עד שאני מוודא הריסה ופינוי של השטח. ורק לאחר מכן כשאני מוודא שהוא באמת פינה את השטח, אני מוציא מסמך לעומר שהוא מסמך שקיים בתקופה לפניי... המסמך הזה קיים במחשב, אנחנו רק משנים את השם לאחר שאני מוודא שאותו מתפנה פינה את השטח, אנחנו מכניסים את השמות של המפונים, ומעבירים יחד עם ההסכם וצילומים לעומר..." (עמוד 28, שורות 1-9).
בהמשך הרחיב הוא בפני על הנוהל הקיים אשר היה דבר שבשגרה:
"...ש. למה נספח ה' נשלח לעומר?
ת. בגלל שהוא לביצוע תשלום. מי שמבצע את התשלום....זה עומר. אנחנו מעבירים להם אישור. זה כנראה היה הסיכום משנת 2005, אין לי מושג למה..". (עמוד 28, שורות 12-15).
56.בפועל- על אף שהתובע פעל לביצוע חלקו בהסכם, ופעל לפינוי השטח באופן עצמאי כנדרש ע"פ הוראות ההסכם, סירבה הנתבעת לחתום על הסכם אישי לפינוי משפחה עם התובעים ואף סירבה לשלם להם את יתרת הפיצויים על הסך של 155,000 ₪ ומכאן התביעה שלפני.
עדותו של התובע, ותצהירו
57.יודגש, כבר בפתח הדיון: לעדותו של התובע בפני, אכן, וכפי שאף עלה בסיכומי הנתבעת, אין כל נפקות עניינית לקבלת התובענה אשר בפני, ולא בכדי אין אני נדרשת לעדותו של התובע ו/או לתצהירו כלל וכלל בעת מתן פסק דין זה.
58.התובע הפגין בפני במועד הדיון בורות משוועת וחוסר היכרות גורפים לאשר אמור בתצהירו, עליו היה הוא עצמו חתום, וחוסר ידיעה באשר לעובדות כפי שהוא טוען אותן. לא רק זאת אלא שהתובע לא הצליח בעדותו להרים את הנטל להוכחת תביעתו, ולו היה הדבר קם ונופל על סמך עדותו בלבד, הרי שאין כל חולק כי התובע לא הצליח להוכיח תביעתו בפני, כעולה מעדותו, וכפועל יוצא מתצהירו, אשר כאמור כלל לא היה נהיר לו.
59.זאת ועוד, התובע הותיר בפני בית המשפט רושם של אדם לא אמין, לא ישר, המהתל ברשויות, והתנהלותו בפני, ובכל ההליכים שקדמו לתובענה זו- ועל כך אף יורחב בהמשך- הינן בלתי ראויות בעליל.
60.כפועל יוצא, הכרעתי זו בדבר קבלת התביעה, נשענת אך ורק על עדויותיהם של מר אילן ישורון, מר עופר אסרף, מר פיני בדש ומר חליל אלצנע, וכן נסמכת היא על כתבי הטענות שהונחו בפני, ההסכמים שנכרתו בין הצדדים, הנספחים לכתבי הטענות, ופרשנות דקדקנית של הוראות החוזים. בית המשפט לא נזקק בהכרעתו זו לעדותו המגומגמת והלא אמינה של התובע, ו/או תצהירו אשר כלל לא היה אמון עליו.
צירופם של התובעים להסכם המסגרת 2010
61.מתוך העדויות שהובאו בפני עולה כי במועד חתימתם של הסכמי המסגרת משנת 2010, לא נכללו התובעים בהסכמים אלו, אולם כאמור לעיל, ביום 21/6/12 צורפו התובעים ע"י מר אסרף מטעם הרשות, שהינו כאמור נציג מוסמך לעניין מטעמה, להסכם המסגרת 2010 עם הרשות/המינהל.
62.סעיף 8 להסכם המסגרת 2010 בין המועצה/הנתבעת למפונים, קובע כי:
"נספחי הסכם זה, יוכנו ע"י המנהלת שהיא בעלת הסמכות הבלעדית לקבוע את הזכאים להיכלל בנספחים". (הדגשה שלי, א.ל.)
על פי הוראה זו, אשר כאמור המועצה חתומה עליה, עולה כי הרשות, היא מנהל מקרקעי ישראל, הינה בעלת הסמכות הבלעדית לקבוע מי זכאי להיכלל ברשימת הנספחים להסכם. קרי, רק הרשות מוסמכת לקבוע מי זכאי להיכלל ברשימת המשפחות ורשימת המתפנים, המהווים נספח להסכם המסגרת עם הרשות ואף חלק בלתי נפרד, מהסכם המסגרת עם הנתבעת. כתימוכין לכך ראה האמור בסייפא להסכם המסגרת 2010 עם הנתבעת, לפיו נספח א' וד' להסכם המסגרת 2010 עם המינהל, מהווה חלק בלתי נפרד גם מההסכם המסגרת של המועצה המקומית עומר.
63.מכאן כי על פי סעיף 8 להסכם המסגרת עם הנתבעת, הגורם המוסמך בלעדית לקבוע ולהחליט מי הן המשפחות אשר תהיינה חלק מהסכם המסגרת עימה ואשר תהיינה זכאיות לפיצויים המוסכמים, ככל שתעמוד בתנאים הנדרשים לכך, היא הרשות, דהיינו- מינהל מקרקעי ישראל.
64.את טענת הנתבעת, לפיה הוראת סעיף 8 להסכם המסגרת אינה מקנה למינהל את הזכות להוסיף מתפנים להסכם ללא הסכמתה וללא קבלת רשותה, אלא קובעת לכל היותר כי לנתבעת אין את הזכות להוסיף מפונים שאינם מאושרים ע"י המינהל, אני דוחה מכל וכל:
65.מתוך העדויות שהובאו בפני עולה כי כספי הפיצויים של המפונים שהינם כאמור נשוא תביעה זו ואשר שולמו בהתאם להסכם המסגרת עם הנתבעת, שולמו מכספים אשר נמצאו בקופתה של הרשות ואשר נגבו מרוכשי המגרשים, והנתבעת היתה אך צינור להעברתם, עקב החלטות מועצת מינהל מקרקעי ישראל, להם כפופה הרשות.
66.מכאן, שאך טבעי כי הרשות, אשר גבתה את כספי הפיצויים מרוכשי המגרשים ואף החזיקה אותם בקופתה, וזאת שניהלה בפועל את המו"מ עם בני השבט, תהא בעלת הסמכות הבלעדית להחליט לגבי זהות המפונים/המשפחות הזכאים לקבל את הפיצויים, ופועל יוצא מכך, זכאית להחליט על הוספת מתפנים להסכם המסגרת עם הרשות ואף עם הנתבעת.
67.ויודגש-אין כל ספק, כי הרשות היא שניהלה את המו"מ עם המפונים, והיא אף שהחזיקה בפועל את כספי הפיצויים למפונים, ומשכך, אך הגיוני, כי היא תהיה הגורם המוסמך והבלעדי להכריע מי יהא זכאי לקבל כספים אלו.
68.כאמור לעיל- אין חולק כי במועד חתימת הסכמי המסגרת 2010 לא היו התובעים חלק מקבוצת אלבסט אשר חתמה על הסכמים אלו, אולם בפועל נהגה הרשות לצרף להסכם מסגרת זה מתפנים נוספים ולמעשה את האחרונים שנותרו בישוב עומר, באמצעות צירופם לרשימת המשפחות- ועל כך ראה הן נספח א' המצורף לכתב התביעה, והן עדותו של מר אילן ישורון בפני:
"...לא נוצר עוד הסכם שבעצם אומר המתפנים האחרונים יש לגביהם הסכם נוסף, ייחודי או פרטני, שבעצם מחיל עליהם את כלל ההטבות, הן מהמנהל והן מהמועצה, כפי הנראה פעלנו באותה פרקטיקה של התיק הפרטני וצרפנו את המתפנים האחרונים באותו פורמט של מחתימים אותם על הטפסים והניירת ומעבירים לתשלום..." (עמוד 37, שורות 1-7).
69.זאת ועוד, וכאמור לעיל, מעדותו של עופר אסרף בפני עלה כי היו מפונים נוספים אשר גם הם לא היו חלק מקבוצת אלבסט בעת חתימת הסכם המסגרת בשנת 2010 אולם בפועל צורפו ע"י הרשות להסכם 2010 מאוחר יותר ולאחר חתימת הסכם המסגרת:
"....היו מספר משפחות שבעצם לא הצטרפו לקבוצה עקב סכסוכים פנימיים...היתה גם קבוצה בתחילת המו"מ....היא יצאה מהמו"מ ולאחר מכן הם צורפו כנספחים....נעשה איתם הסכם, קרי נספח הצטרפות, מאוחר יותר, וכמובן עוד ספיחים כאלה ואחרים שלא רצינו לפתוח עוד הסכמים אז צרפנו אותם להסכם עבד אל באסט בתאריכים קצת יותר מאוחרים..."
(עמוד 27 , שורות 1 ואילך לפרוטוקול).
70.התנהלות הנתבעת, לאורך השנים, לפיה נתנה היא את הסכמתה בהתנהגות, לצירופם של מפונים נוספים להסכם המסגרת עם הרשות ופועל יוצא אף עמה, ואשר לא נכללו ברשימת המשפחות בעת חתימת ההסכם בשנת 2010, מלמדת כי הנתבעת בהתנהגותה, כלפי המפונים וכלפי הרשות, הביעה את הסכמתה מפורשות ואף מכללא, כי הרשות רשאית ומוסמכת לצרף מפונים נוספים שלא נכללו בהסכם המסגרת 2010 בעת חתימתו, מאוחר יותר ע"י צירופם לרשימת המשפחות ולנספח א' להסכם המסגרת. ויודגש, צירוף הרשות את התובעים וכן מתפנים אחרים לנספח א' להסכם המסגרת עם הרשות, משמעו כי צורפו אוטומטית גם לנספח א' של הסכם המסגרת עם הנתבעת.
מהתנהלותם של הרשות והנתבעת לאורך השנים, קרי ממועד חתימת הסכם המסגרת 2010 ועד לסוף פינויים של כל בני השבט מהישוב עומר, עולה כי היתה הסכמה משותפת בין הרשות לנתבעת, לצירוף מתפנים נוספים מעבר לרשימת המשפחות שהופיעה בהסכם המסגרת 2010 והם צורפו בהסכמה להסכם מסגרת 2010 עם הנתבעת, באמצעות צירופם ע"י הרשות בלבד, לרשימת המפונים (נספח א') ולרשימת המשפחות (נספח ד').
71.יודגש כי על פי הנספח להסכם המסגרת לפינוי מיום 2/9/10 שנחתם ביום 21/6/12 צורפו התובעים ע"י הרשות לרשימת המפונים, קרי לנספח א' ולרשימת המשפחות- נספח ד'. נוכח צירופם של התובעים לנספח א' ונספח ד' להסכם המסגרת 2010 עם הרשות, ע"י הרשות אשר היא כאמור בעלת הסמכות הבלעדית לצרף משפחות, סבורה אני כי הם אף צורפו להסכם המסגרת עם הנתבעת. מסקנתי זו מושתתת על המוסכם בהסכמי המסגרת, לפיו נספח א' של הסכם המסגרת עם המינהל הוא חלק בלתי נפרד מהסכם המסגרת של הנתבעת, ובהינתן כי הרשות והנתבעת הסכימו כי רק הרשות רשאית לקבוע את רשימת הזכאים להיכלל בהסכמים ובנספחים.
72.הנתבעת בהתנהגותה ובאי התנגדותה לצירוף משפחות לנספח א' להסכם המסגרת ע"י הרשות, הביעה למעשה את הסכמתה ואף את הכרתה בכך שהיא מהווה צינור להעברת כספי הפיצויים מהרשות למתפנה ותו לא. מעת שהרשות החליטה על צירופו של מתפנה לנספח א' להסכם המסגרת שנערך עימה, עולה כי הוא נכלל אוטומטית בהסכם המסגרת של הנתבעת, והנתבעת מחוייבת היתה לשלם לו את כספי הפיצויים המוסכמים, ככל שהוא עומד בתנאי ההסכם.
73.התובעים הוכללו בהסכם המסגרת עם הרשות, וממילא עם המועצה. הנתבעת, באי חתימתה על החוזה האישי עם התובעים, למעשה הפרה את חובותיה על פי הסכם המסגרת, וזאת ככל שהתובעים עמדו בחובתם.
74.כאמור לעיל, וכעולה ממכתב הרשות, התובעים עמדו בחובתם, ולכן התנהלות הנתבעת בסירובה לשלם היא בגדר הפרה חוזה המסגרת בין התובעים לנתבעת.
75.ויודגש- לו הייתי וככל שהייתי מגיעה למסקנה כי לנתבעת ישנו השיקול דעת שלא להכליל את התובעים בהסכם המסגרת (ועל כך ראה בהמשך), אזי, מחובתה היה להודיע על כך לתובעים מבעוד מועד. שומה היה עליה לעשות כן, והיה עליה לומר זאת לתובע בטרם פעל הוא כפי שהוא פעל לפינויו מהשטח באופן עצמאי, בהסתמכות מוחלטת על החוזה, ומתוך הנחה כי הוא עושה כן והנתבעת תמלא את חלקה בהסכם ותפעל בהתאם להוראות הרשות.
76.בעניין זה אבקש להבהיר כי התובעים חתמו על הנספח להסכם המסגרת וכן על הסכם אישי לפינוי משפחה עם הנתבעת כבר ביום 21/6/12: וכך, ובגין צירופם להסכם המסגרת, פעלו הם בהתאם לדרישות החוזה ופינו את השטח כנדרש מהם. ככל שסברה הנתבעת כי אכן רשאית היא שלא לצרף מתפנה כזה או אחר להסכם עמה, הכיצד לא ידעה היא על צירופו להסכם כבר ביום 21/6/12, ומדוע לא אמרה דבר על כך בטרם פעל הוא על פי הנדרש ממנו בהסכמי המסגרת?
77.למעשה, מתוך החוזים שהובאו לעיוני, והמועדים בהם חתמו עליהם המעורבים בעניין, עולה כי חתימת הנתבעת על החוזה האישי לפינוי היתה רק בסוף תהליך הפינוי ולאחר שהרשות הודיעה כי המפונה עמד בכל חובותיו על פי ההסכמים. בהינתן זאת עולה כי חתימתה של הנתבעת על חוזה אישי לפינוי משפחה, אינה כ"צד לחוזה" בין שני צדדים, אלא כ"הוראת ביצוע" למועצה/לנתבעת לפעול לתשלום הפיצויים למפונה, שכן על החוזה האישי לפינוי נדרש ראש המועצה ואף גזבר המועצה לחתום.
הכיצד יכולה הנתבעת לטעון כי חוזה אישי לפינוי הינו חוזה לכל דבר ועניין, בין שני צדדים, כאשר החוזה נחתם בפועל ע"י המפונה כבר בתחילת התהליך, קרי ביום 21/6/12 , ואילו הנתבעת נדרשה לחתום עליו רק לאחר שהמפונה מילא את כל חלקו בחוזה, קרי ביום 1/12/12? ככל שאכן מדובר היה בחוזה לכל דבר וענין, מתבקש היה כי המפונה וכן הנתבעת חותמים היו עליו באותו מועד, ורק לאחר שהמפונה מילא את חלקו בחוזה והתפנה מרצון, תוודא הנתבעת את העברת תשלום הפיצויים.
78.חתימת המועצה המקומית על החוזה האישי לפינוי משפחה רק בסוף התהליך ולאחר הפינוי בפועל, מלמדת כי החוזה האישי לפינוי המשפחה אינו חוזה ככל החוזים, אלא שלמעשה עסקינן ב-"הוראת ביצוע" שניתנת ע"י ראש המועצה וגיזברה למועצה, לפעול לתשלום כספי הפיצויים למפונה.
79.התנהלות הנתבעת, אשר לא קיימה אחר הוראות הרשות ולא פעלה בהתאם לחובתה, בהתאם להסכם המסגרת עימה, הובילה לנזק כספי לתובעים, בגובה הפיצוי הכספי לו היה זכאי לפי ההסכם שלעיל.
80.חיזוק נוסף למסקנתי כי בין התובעים לנתבעת קיים חוזה מסגרת מחייב הינו עדותו של מר אילן ישורון בפני, ממנה עלה כי המו"מ בין המפונים, בני שבט טארבין, נוהל על ידי נציגי הרשות ולכן, לשיטתו וכפועל יוצא, התנהלות הנתבעת נטתה להיות, ללא שיקול דעת: בעדותו בפני, טען מר ישורון כי אם רצה להוסיף אדם נוסף להסכם הפינוי לא היה שואל את המועצה המקומית בעומר למתן דעתם בנושא, וכי הם לא היו שותפים כלל וכלל להחלטה (עמוד 37, שורות 13-15), וכי אף בעניין התובעים, נודע למועצה על הצטרפותו של התובע להליך הפינוי רק כאשר אצל המינהל היה מדובר כבר במעשה גמור (עמוד 37, שורות 16-22). מאידך טען מר ישורון בפני כי אין כל סמכות לרשות לחייב את הנתבעת לצרף מתפנה שלא נכלל בהסכם המסגרת, וכי לו עצמו אין כל סמכות משפטית לכך, או כדבריו:
"לחייב את עומר לצרף מתפנה להסכם המסגרת אני לא יכול, אין לי סמכות משפטית" (עמוד 37, שורה 8).
דהיינו, אליבא דה ישורון, המועצה המקומית עומר אמנם לא היתה חותמת גומי אבל היא בהחלט התנהלה באשר לפינוי ולמו"מ עם המפונים עם מעט מאוד יכולת השפעה, וכפי שהודה בהמשך עדותו, ההסכם עם מועצה מקומית עומר "...היה נוטה להיות עם פחות שיקול דעת, כי את המו"מ עצמו ניהל המינהל בעיקר..." (עמוד 38, שורות 11-13).
81.בהינתן עדות זו ולנוכח התנהלות הנתבעת לאורך השנים, ולנוכח דרישת הרשות מהנתבעת להעביר את כספי הפיצויים לתובעים, ובהינתן כי כספים אלו נמצאים בפועל אצל הרשות, ומיועדים היו לתכלית זו של פיצוי המתפנים, סבורתני כי המסקנה המתבקשת היא כי התובעים נכללו ע"י הרשות ביום 21/6/12 בהסכם המסגרת של המינהל, כדין ובסמכות. פועל יוצא מהכללת התובעים בהסכם המסגרת עם הרשות הוא הכללתם אף ברשימת המפונים, היא נספח א לכתב התביעה, וברשימת המשפחות תחת הכותרת "רשימת המתפנים", אף היא בנספח א', ומכאן אף ניתן להסיק כי התובעים הם חלק מהסכם המסגרת עם הנתבעת.
82.דהיינו, התובעים צורפו ע"י הרשות ומלכתחילה להסכם המסגרת עמה, וממילא צורפו כפועל יוצא, גם להסכם המסגרת עם הנתבעת.
מעת שחתמו התובעים על הסכם פינוי אישי ביום 21/6/12, ופינו את השטח לשביעות רצון המינהל ביום 1/12/12, היה על הנתבעת לבצע את חלקה בהסכם המסגרת ולחתום על חוזה אישי לפינוי ולפעול לתשלום הפיצויים, והכול כמפורט בהסכמים. משלא חתמה הנתבעת, על ראש המועצה וגזברה, על החוזה אישי לפינוי, וזאת על אף שהתובע חתם עליו גם חתם, ומשלא פעלה להעברת כספי הפיצויים לתובעים, כפי שנהגה היא הם יתר המפונים, וכפי שהיה עליה לנהוג בהתאם להסכם הפינוי, הפרה הנתבעת את הסכם המסגרת אשר התובעים נכללו בו מכוח צירופם ע"י הרשות, ולאור הוראות הסכם המסגרת עם הנתבעת.
83.טענת המועצה כי הרשות לא רשאית היתה להוסיף על רשימת הנספחים מעבר לרשימה שהיתה במועד החתימה על ההסכם, נסתרה הלכה למעשה בהתנהגותה של המועצה שכן מהעדויות עלה כי המועצה נהגה לקבל את עמדת הרשות, למעט במקרים בהם היה עסקינן במעשה רמייה והעדר זכאות כלל וכלל, והתריעה אך במקרים בהם למעשה צירופם של היחידים/משפחות להסכם המסגרת ע"י הרשות היה מקורו בטעות.
על כך ניתן אף ללמוד מעדותו של ראש המועצה, מר פיני בדש, אשר העיד בפני כי במקרים בהם התברר כי המדובר במפונים שהם אינם אזרחי המדינה או במפונים שלא התגוררו בישוב עומר כלל, סרב הוא לחתום. לשאלת בית המשפט אם היו אנשים נוספים מלבד התובע אשר סרב לחתום להם על ההסכם השיב הוא בחיוב ונימק זאת בכך כי:
"...סירבתי לאנשים שהיו מהשבט ושאינם אזרחי המדינה, היו כאלו שגרו ברמלה וטענו שהם מהשבט, המינהל אמר שכן, ואני בדקתי ואמרתי שלא... והם גם תבעו שמגיע להם פיצויים והפסידו. אני זוכר שהיתה תביעה של אנשים מרמלה..." (עמוד 44, שורות 29-32).
למעשה אף במקרים אלו, המועצה בדקה לעומק את עניין הזכאות, והתריעה בפני המינהל כי הזכאות איננה קיימת מכוח סיבות מסויימות, מה שלא התקיים בעניין התובעים כלל וכלל, אשר כעולה מעדותו של מר פיני בדש לא טרח לבדוק את זכאותו של התובע הלכה למעשה אלא פסל אותה מיידית ובאופן לא מנומק או מוסבר.
84.אמנם, בעניין האמור בדבר שלילת זכאותם של "מתחזים" כאלו ואחרים, עסקינן בטענה בע"פ אשר נטענה ע"י מר בדש, ואשר לא נתמכה בכל מסמך בכתב. אולם אף אם אניח כי אכן היו מקרים מסוג זה, הרי שעסקינן במקרים בהם צורפו משפחות לנספח א' להסכם המסגרת עם הרשות בטעות, ובדיקת הנתבעת לעומק הביאה לביטול צירופם לנספח א', צרוף שהתבסס כאמור על שגיאה.
85.התובעים, הינם המקרה היחיד אשר הובא לידיעתי, לפיו צורפו מפונים כדין להסכם המסגרת עם הרשות ולנספח א', וע"פ הקריטריונים המתבקשים ואשר עליהם סוכם, הרשות העניקה להם את הזכויות על פי ההסכמים עימה, ואילו הנתבעת על דעת עצמה סירבה לצירופם להסכם המסגרת, וכפועל יוצא מכך הכחישה החוזה עימם ואף לא פעלה להעברת כספי הפיצויים נשוא התביעה, מהרשות לידי התובעים כפי שהיה נדרש ממנה.
86. את טענת הנתבעת לפיה לא זכאים היו התובעים להיכלל בהסכם המסגרת, היות והנתבעת נדרשה לפנותם בהליכים משפטיים, אני דוחה. מתוך הראיות שהובאו בפני עלה כי פינויים של התובעים באמצעים משפטיים אכן היה, אולם בשנת 2007 בלבד. באותה שנה ניתן פסק הדין כאמור וכמוזכר לעיל, מפי כבוד השופט אקסלרד, ב"ש 006091/07, אותו סירבו התובעים לבצע, ולכן נאלצה הנתבעת לפנות את התובעים אשר ישבו במקום אסטרטגי, באמצעות כוחות גדולים ביותר. על פי עדותו של ראש מועצת הנתבעת עלה כי מייד עם פינויים של התובעים, השתלטו הם על שטח אחר ואשר גם משם נאלצו לפנותם. יודגש, פינוי זה התקיים בשנת 2007 בלבד, ולכן את טענת הנתבעת לפיה לא ניתן היה לצרף את התובעים להסכם המסגרת, וזאת לאור הוראת סעיף 9 להסכם, אני דוחה.
87.סעיף 6 להסכם המסגרת משנת 2010 עם הנתבעת קובע כי "המתפנים מתחייבים בזה כי כל אחד מהם יחתום באופן אישי על הסכם פיצוי אישי בגין המחוברים כנדרש, לצורך ביצוע הסכם זה..." (ראה נספח ג' לכתב התביעה).
88.סעיף 9 להסכם המסגרת (ראה עמוד 3 להסכם) קובע כלהלן: "מובהר בזאת כי מי מיחידי המתפנים שלא יחתמו על הסכם אישי לפינוי והמועצה והמינהלת יאלצו לפנותם באמצעים משפטיים לא יהיו זכאים לפיצויים על פי הסכם זה...". דהיינו, מתפנה אשר נכלל בהסכם המסגרת, אולם בוחר שלא לחתום על ההסכם האישי, דבר המצריך את הנתבעת לפנותו באמצעים משפטיים, נשללת ממנו הזכות לקבלת הפיצויים. דא עקא שחרף טיעוני הנתבעת- התובעים חתמו בעקבות צירופם ע"י הרשות להסכם המסגרת על הסכם אישי לפינוי ואף ניתן לגביהם אישור ביום 1/12/12 ע"י נציג מוסמך מהרשות כי התפנו מהישוב עומר ושלא באמצעים משפטיים. ומשכך, הוראת סעיף 9 כלל לא חלה עליהם שכן פינויים לאחר צירופם להסכם המסגרת, לא נעשה באמצעים משפטיים, גם אם בשנת 2007 כן נאלצו לפנותם באמצעים משפטיים, וגם אם הם התנגדו בראשית המהלך לפינוי וניסו לטרפד אותו ו/או להערים עליו קשיים או לסכלו.
נימוק נוסף לדחיית טענתה של הנתבעת בדבר אי זכאותו של התובע להיכלל בהסכמי המסגרת, הינו עדותו של מר אילן ישורון לפיה ישנו לפחות אדם נוסף אשר הנתבעת נאלצה לפנותו באמצעים משפטיים, אולם כן דאגה להעברת כספי הפיצויים אליו, בהתאם לדרישת הרשות (ראה ת/2 עמוד 38, שורות 4-7). ככל שטענת הנתבעת היתה נכונה, הרי חזקה עליה שלא היתה מאפשרת הכללת מפונים בהסכם המסגרת, ככל שנדרש היה לפנותם באמצעים משפטיים בטרם הכללתם בהסכמים אלו.
89.בסופו של יום- חרף דרך החתחתים שסללו, חתמו התובעים על הסכמי המסגרת ועל החוזה אישי לפינוי משפחה ופינו מרצון- ואף קבלו אישור על כך- ומשכך, טענת הנתבעת בדבר אי זכאותם של התובעים להיכלל בהסכמי המסגרת של שנת 2010, עקב פינויים בשנת 2007 באמצעים משפטיים, דינה להידחות מכל וכל.
90.בעניין זה אבקש לציין כי עדותו של ראש המועצה בכל הנוגע למכשולים אותם הערימו התובעים על הפינוי היתה מהימנה עלי , ולכן אני קובעת כי אכן בשנת 2007 התובעים היו מיושבים במקום אסטרטגי, ועל אף החלטת בית המשפט בדבר פינויים מהשטח, סירבו הם לעשות זאת, ולכן נאלצו הנתבעת והמנהל לפעול לפינויים בכוחות גדולים מאוד. אולם, עסקינן באירועים שאירעו בשנת 2007 , מספר שנים לפני חתימת התובע על הסכמי המסגרת נשוא התביעה.
91.נוכח כל האמור לעיל אני קובעת כי בין הצדדים אכן היה חוזה מחייב וכי לא היתה מניעה חוקית לצירופם של התובעים להסכם המסגרת. כמו כן אני קובעת כי התובעים צורפו בפועל להסכם המסגרת 2010 הן עם הרשות והן עם הנתבעת והם אף עמדו בהוראות החוזה, פינו את הישוב כמתחייב מהם וחתמו על חוזה אישי לפינוי משפחה. בהינתן כל אלה, הנתבעת היא שהפרה את החוזה בין הצדדים בסירובה הלא מנומק, לדאוג להעברת כספי הפיצויים לתובעים ובחתימתה על חוזה אישי לפינוי משפחה אשר משמעו מעין הוראת ביצוע לנתבעת, ותו לא.
92.לאחר שהכרעתי בכך, למעשה די בכך בכדי לקבל את תביעתו של התובע. למעלה מן הצורך, אדון אף בטענת הנתבעת כי בינה לבין התובעים לא קיים הסכם מחייב, וכי הנתבעת רשאית היתה להפעיל שיקול דעת עצמאי ומנוגד למינהל/רשות באשר לצירופם של מפונים להסכם המסגרת עימה:
הפעלת שיקול דעת ע"י הנתבעת- האמנם?
93.ככל שמסקנתי היתה כי צירופם של התובעים להסכם המסגרת ע"י הרשות לא חייב את הנתבעת, וכי נתונה לנתבעת האפשרות והזכות שלא לצרף מפונה להסכם עימה לפי שיקול דעתה, האם מתוך עדות ראש המועצה של הנתבעת בפני, מר פיני בדש, עולה כי אכן צירופם של התובעים נשקל ע"י הנתבעת וכי ניתנה החלטה עניינית בהתאם לנסיבות העדכניות בסוף שנת 2012 שלא לצרפם?
94.לתמיכה בטענותיה בחרה הנתבעת להגיש תצהיר מטעם ראש המועצה בלבד. למותר לציין כי ראש המועצה הינו יישות משפטית נפרדת מהמועצה עצמה ובעת בחינת התנהלות הנתבעת, יש לבחון האם הנתבעת עצמה, בכללותה, ובשונה ובנפרד מהעומד בראשה, הפעילה שיקול דעת ו/או בחנה את עניינם של התובעים באופן ענייני.
95.למקרא עדותו של ראש מועצת עומר, מר פיני בדש, עולה כי הנתבעת, באמצעות העומד בראשה, לא הפעילה כל שיקול דעת באשר לצירופם של התובעים להסכם המסגרת.
96.ראש מועצת הנתבעת הודה בפני ללא כחל ושרק כי מאז הפינוי שנאלצה הנתבעת לבצע בשנת 2007, או אז כבר גמלה בליבו ההחלטה כי התובע לא יקבל כל פיצוי. ראש המועצה הצהיר זאת בפני, וכן הצהיר זאת קבל עם ועדה, ובשל כך נמנע גם מלחתום על החוזה אישי לפינוי עליו חתמו התובעים ולדאוג להעברת כספי הפיצויים המוסכמים והמאושרים ע"י הרשות, מהרשות לתובעים.
97.יוצא כי למעשה הנתבעת כלל לא הפעילה שיקול דעת בעניינו של התובע כפי שהיה מצופה מרשות ציבורית לנהוג (בהנחה שאכן שיקול דעת כזה אכן ניתן לה בקבלת החלטה זו), על גזברה ויתר בעלי התפקידים הרלוונטיים, ולמעשה דחתה את דרישת הרשות לשחרור הפיצוי לתובעים, על אתר, ובאופן שרירותי ולא מנומק.
והלוא- הוכח בפני כי הליכי הפינוי אותם ביצעה הנתבעת אירעו בשנת 2007 בלבד, וכמו כן אף הוכח בפני כי לבניו של התובע ואף לגרושתו אשר התגוררו עימו בעת הפינוי בשנת 2007, הנתבעת חתמה גם חתמה על החוזה האישי, והכספים אף שולמו.
98.לנוכח כל האמור לעיל, ולאחר ששמעתי את עדותו בפני במועד דיון ההוכחות, אין מנוס מלקבוע כי התנהלותו של ראש המועצה מלמדת על עניין אישי שלו בעניינו של התובע. לאחר ששמעתי את עדותו של ראש המועצה בפני, קשה להתנער מהרושם כי הנימוק לסירובו של ראש המועצה לחתום על הסכם אישי לפינוי, המהווה הוראה שלו ושל גזבר המועצה להעברת כספי הפיצויים לתובע, נועדה להוכיח לתובע ו/או לאחרים כי הוא עומד בהבטחותיו וכי התובע לא יקבל כל פיצוי, וזאת על אף חלוף השנים ושינוי הנסיבות, אותם לא בחן כלל ראש המועצה. כל זאת בניגוד מוחלט לרשות, אשר בחנה את שינוי הנסיבות והחליטה כי התובע עומד בקריטריונים של הפינוי לצורך קבלת הפיצוי (ועל כך ראה בין היתר את עדותו של מר אילן ישורון בפני, עמודים 31-38).
99.למעשה, הרושם שנוצר למקרא תצהירו של ראש המועצה ולמשמע חקירתו הנגדית הינו כי לנוכח הצהרתו והתחייבותו בשנים עברו- שהתובע לא יקבל כל פיצוי עקב הפינוי בכוח שלו בשנת 2007 - נמנע הוא בהמשך השנים מלחתום על החוזה האישי עימו, וכל זאת עקב התרעומת האישית שחש כלפיו, עקב הליך הפינוי בשנת 2007.
והלוא- וכעולה מעדותו של מר אילן ישורון בפני, היה לפחות מקרה אחד נוסף אשר הוא זכר במועד הדיון, בו הרסו למפונה את הבית (ועל כך ראה גם ת/1), אך למרות זאת המועצה בהמשך חתמה גם חתמה עימו על הסכם אישי:
"ש. היו מקרים נוספים לדעתך שבהם המועצה, המינהל, שלמתם דרך המועצה כספים למתפנה שהרסו לו בתים?
ת....לאחר שמראים לי את השם ג'ומעה עלי, אני אומר שהמועצה הרסה לו את הבית, אני לא יודע באיזה מועדים...". (עמוד 38, שורות 4-7). והלוא די בכך בכדי לאיין טענות הנתבעת כי ההחלטה בעניינו של התובע היתה מושכלת ועניינית.
100.בעדותו בפני זכר מר ישורון את המפונה הנ"ל, אך גם כעולה מדבריו, אין ספק כי היו מפונים נוספים וייתכן שאף רבים, שהרשות ו/או המועצה במהלך השנים נאלצה להרוס להם מבנים, הן בשנת 2007 והן מאוחר יותר. למרות זאת, התובע הוא המפונה היחיד אשר צורף ע"י הרשות להסכם המסגרת וקיבל בפועל את המגיע לו מהרשות, והמועצה סירבה לחתום על "החוזה האישי" ולאפשר לו את קבלת הפיצוי הנוסף מהרשות, דרכה ובאמצעותה.
101. הנתבעת כשלה מלהוכיח כי קיימת שונות משמעותית ורלוונטית לשנת 2012 בין התובעים לבין מפונים אחרים, אשר גם להם הרסו בתים במהלך כל תקופת הפינוי ואשר לגביהם נאותה הנתבעת לחתום על "הסכם אישי".
102.קשה להתנער מהתחושה כי על אף חלוף השנים ממועד הריסת הבתים של התובע – משנת 2007 כאמור, ועל אף העובדה שמאז הצטרפו מפונים אחרים אשר גם להם נאלצו בעבר להרוס בתים, סרב ראש המועצה לחתום על הסכם האישי לפינוי על מנת "לחנך" את התובע ולהוכיח לכולי עלמא כי הוא אכן עומד במילתו.
103.ואכן- התובע במעשה ובמחדל, וכעולה מעדותו של מר בדש, אכן הסב לאובדן משאבים לא מבוטל בהתנהלותו במהלך השנים לנתבעת ולמינהל. למרות זאת, אין מנוס מלקבוע כי בעניינו ובעניין קיום הסכם הפינוי מולו, ההחלטה שניתנה ע"י המועצה, ניתנה מטעמים אישיים של ראש המועצה, ולא מטעמים עניינים של המועצה עצמה, ו/או בקבלת החלטות מנומקת כנדרש.
104.ויודגש- אם הייתי קובעת אחרת, כי לנתבעת היה שיקול דעת בעת מתן ההחלטה אם לפצות או לא לפצות את התובעים- אזי היה עליה להודיע לתובע על כוונתה זו בכתב מבעוד מועד ובטרם יפעל הוא על פי ההסכם ומתוך הסתמכות מוחלטת כי בעשותו כן, יהיה זכאי הוא מיידית למתן הפיצוי, כיתר חבריו לשבט.
סמכותו של בית משפט זה
105. בסיכומי הנתבעת טענה היא בין היתר כי ההכרעה בתובענה דנא, על טיעוניהם של התובעים, אינה תחת סמכותו של בית משפט זה, ומבקשת להזכיר היא כי הסעד העיקרי לו עתר התובע הינו הפרת חוזה, וכי בית המשפט הציע לו מבעוד מועד לתקן את כתב תביעתו, והוא סרב לכך.
106.משכך, לשיטתה, כפי שהציגה בסיכומיה, מושתק התובע כעת מלטעון טענות לפיהן התובעים לא זכו לקבל את הפיצוי המוסכם בשל מניעים זרים של ראש המועצה, ובשל רצון להתעמרות ולנקמנות בתובעים באופן דווקני.
107.בהמשך להחלטת בית המשפט מיום 29/4/15, הוגשה לתיק ביום 22/5/14 הודעת התובעים לפיה אין ברצונם לתקן את כתב התביעה, וכן נאמר בהודעה כי "התובעים יטענו כי המדובר בתביעה שהינה במישור החוזי, אשר עילתה בהפרת חוזה שנכרת בין התובעים לבין מ.מ עומר והמינהלת להסדרת התיישבות הבדואים בנגב".
108.כאמור, הסעד לו עותר התובע הינו סעד כספי לתשלום סך של 155,000 ₪, בגין הפרת החוזה והפרת ההתחייבות כלפיו. ומשכך ולאור סכום התביעה, ולאור ההלכה כי הסמכות העניינית נקבעת על פי הסעד המבוקש, קנה בית המשפט סמכות עניינית לדון בתובענה בשל הסעד הכספי המבוקש.
109.אולם סבורתני כי בית משפט זה קנה לו סמכות אף לדון באי אלו טענות אשר עולות אגב כך. סבורתני כי לא ניתן להכריע בתובענה שבכותרת ובסעד הכספי ו/או בפיצוי כספי לתובעים, מבלי לדון אגב גררא גם בטענות המועלות כלפי התנהלות המועצה וכלפי העומד בראשה, מר פיני בדש, בעניין אכיפת הסכם זה, נשוא התביעה.
110.וכך, כפי שקבעתי לעיל, לא היה על הנתבעת להפעיל כל שיקול דעת בעת חתימתה על החוזה האישי לפינוי משפחה, אלא במקרים המנויים לעיל אשר בהם היה מדובר בטעות. למעשה אין להיזקק לכך היות ומר פיני בדש הודה בעדותו בפני חזור ושנה, כי היה לו ברור, וכי גמר אומר בליבו כי התובע שבכותרת לא יקבל את הפיצוי ממנו, ויהי מה, וסבורתני כי היא הנותנת.
111.בהתנהלותה זו גרמה הנתבעת, באמצעות העומד בראשה, לנזק כספי לתובעים, בגובה של 155,000 ₪ הוא סכום הכסף אותו דורש התובע מהנתבעת בהליך זה.
112.בית המשפט נדרש במסגרת כתב התביעה להכריע בסוגיית הפרת החוזה ובסעד הכספי הנטען, ומשכך אין כל מניעה, אגב גררא, לדון בהתנהלות המועצה אשר גרמה בהתנהגותה להפרתו של חוזה זה ולנזק הכספי שנגרם לתובע.
113.משכך, את טענות הנתבעת בסיכומיה בדבר העדר סמכותו העניינית של בית משפט זה מלהכריע בכל הסוגיות העולות בתובענה דנא, אני דוחה מכל וכל.
התנהלות התובע
114.בשולי הדברים אדגיש כי החלטתי זו ניתנת בלב כבד, ולא בנקל הגעתי אליה כלל ועיקר: התובע כאמור וכמוזכר לעיל, וכפי שאף עלה בסיכומי הנתבעת, הותיר בבית המשפט רושם שלילי ולא ישר, הן בעדותו בפני, והן כעולה מהתנהלותו במהלך השנים אשר קדמו לתביעתו זו.
כאמור וכמוזכר - עדותו היתה מגומגמת ולא אמינה, ונוצר הרושם כי הוא כלל לא הבין את תוכן תצהירו, וכלל לא היה אמון עליו.
115.כפועל יוצא, מלאכת קביעת העובדות על ידי בית המשפט, כאמור וכמוזכר לעיל- נעשתה על סמך עדותם של מר אילן ישורון, מר עופר אסרף, מר פיני בדש ראש המועצה, ואף מר חליל אלצנע, וכן על סמך המסמכים אשר הוצגו בפני.
116.עוד יודגש, וסבורתני כי אף מיותר לציין- בית המשפט מוקיע מכל וכל את התנהלות התובע במהלך השנים. מובהר בזאת כי אין בקבלת התביעה בכדי לספק כל אצטלה של לגיטימיות להתנהגותם של התובעים בשנת 2007 ו/או מאוחר יותר, עת גרמו הם נזק גדול ביותר לישוב עומר ולהתקדמות עבודות הפיתוח ולאכלוס המגרשים.
מובהר בזאת כי היות והשתכנעתי כי התובעים אכן לא מילאו אחר פסק הדין שניתן בעניינם בשנת 2007 הרי שבית המשפט מוקיע את התנהגותם, וכמובן שאין בקבלת תביעה זו כדי להוות מתן פרס לתובעים ו/או לגיטימציה להתנהגותם.
117.לנוכח האמור, ולצד קבלת התביעה, התנהלות התובע במהלך השנים הינה שיקול שבית המשפט צריך לשקול בעת השתת ההוצאות, ולפיכך, ובהתאם לכך, ההוצאות אשר משיתה אני לטובת התובע הינן מופחתות פי כמה וכמה, וזאת בפרט לנוכח התנהלותו במהלך השנים.
סוף דבר
118.נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת ואני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 155,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
119.לפנים משורת הדין ולנוכח האמור לעיל, הנני מחייבת את הנתבעת בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לטובת התובעים בסך כולל של 3,900 ₪ בלבד, היא האגרה ששולמה ע"י התובעים, וזאת בלבד. סכום זה ישולם לתובעים תוך 30 יום מהיום ואם לא, הוא יישא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.
הפיקדון המצוי בתיק בית המשפט ואשר הופקד ע"י התובעים, יוחזר לתובעים באמצעות ב"כ.
120.זכות ערעור- כחוק.
ניתן היום, יג' סיוון תשע"ה, 31 מאי 2015, בהעדר הצדדים.
|
|
|
אורית ליפשיץ , שופטת
|