ת"א 9526-10-09 ק' ואח' נ' תעשיות בע"מ ואח'

לפניי תביעה נזיקית לפיצויי התובע, יליד 1977, בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו בתאונת עבודה ביום 10.4.2008.

התאונה ארעה, לטענת התובע, חשמלאי במקצועו, כאשר עסק בבדיקת מערכת חשמל בגג אצטדיון הספורט בנתניה, כהכנה ליציקת הגג. במקום הונחו סולמות אשר חיברו בין שני משטחי בטון, מאונכים לקיר האחד נמוך יותר והשני מעליו (להלן, כפי שכינו זאת הצדדים לאורך ההליך: "במה"). כאשר ירד התובע בסולם מן הבמה הראשונה, נפל לפתע הסולם והתובע הוטח מגובה רב ארצה (להלן: "התאונה" /"האירוע"). התובע נמצא מוטל על הארץ, מחוסר הכרה, על ידי עובדים שעבדו בסמוך. כתוצאה מן הנפילה, נגרמו לתובע שברים בעצמות הפנים והשיניים.

התובע פונה לבית החולים הלל יפה משם הועבר, עוד באותו היום, לבית החולים רמב"ם, שם אושפז למשך 5 ימים.

הנתבע 1 הוא מעסיקו של התובע בזמנים הרלוונטיים לתאונה.

הנתבעת 2 הינה חברת הביטוח אשר בטחה בזמנים הרלוונטיים לתאונה את הנתבעת 1 בפוליסת חבות מעבידים מס' 27103059-09.

הנתבעים כופרים בחבותם לאירוע הנטען.

בין הנתבעים לבין צדדי ג' ו- ד' הושגה הסכמה לדחיית ההודעות לצדדים אלו תוך עתירה למתן פטור מתשלום יתרת האגרה בגין אלו.

טענות הצדדים בתמצית

התובע טען בכתב תביעתו כי: "בתאריך 10.9.08 בסמוך לשעה 8.00 בבוקר... תוך כדי עבודת התובע בבדיקת עבודות חשמל בתקרת בטון נפל מגובה של 8 מטר ונחבל..." (ראו סעיף 4 לכתב התביעה). התובע טען בכתב התביעה כי אינו יודע ואין לו אפשרות לדעת מהן הנסיבות שהובילו לנפילתו וכי עצם קרות האירוע מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעים התרשלו מאשר עם המסקנה ההפוכה. בנוסף, טען כי הנתבעים הפרו חובות חקוקות המוטלות עליהם, בין היתר חובות המוטלות על מעסיק, על כן טען כי יש להעביר את הנטל להוכחת הטענה כי לא התרשלו אל כתפיהם של הנתבעים.

הנתבעים 1-2 כפרו בטענת התובע כי אינו יודע מה גרם לתאונה, כאשר לדבריהם התובע מודע היטב לנסיבות התאונה אשר ארעה בשל רשלנות רבתי של התובע עצמו אשר מנתקת כל קשר סיבתי בין הנזק הנטען לבין רשלנות כלשהי של הנתבעים. לחילופין, טענו הנתבעים כי התובע הפר את הוראות הבטיחות ובשל כך נגרמה התאונה. על כן, לשיטתם, אין לו אלא להלין על עצמו.

הנכות

לכתב התביעה צרף התובע חוות דעת ערוכה בידי פרופ' יוסי אנייס, רופא שיניים, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 3.75% לפי תקנה 74 (1) (ד) (ח) בגין אובדן שיניים, נכות בשיעור של 10% לפי תקנה 75 (2) בגין צלקת מכערת, נכות בשיעור של 5% לפי תקנת ביניים בין תקנה 73 (2) (I) לתקנה 73 (2) (II) בגין שבר בלסת התחתונה ונכות בשיעור של 15% לפי תקנה 29 (5) (א) בגין תת תחושה בשפה התחתונה.

התובע נבדק עי מומחה מטעם הנתבעות, פרופ' לאופר, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 3% לפי סעיף 74 (ד) 1 בגין אובדן שיניים בלבד.

בשל הפער בין קביעת המומחים, מונה ד"ר סאמר סרוג'י, מומחה בכירורגית פה ולסתות, מטעם בית המשפט, אשר קבע כי מצבו הרפואי של התובע תואם נכות בשיעור של 3% לפי סעיף 74 (ד) 1 בגין אובדן שיניים, נכות בשיעור של 5% לפי מצב ביניים בין סעיף 75 (א) 2 וסעיף 75 (ב) 2 לתקנות המל"ל בגין צלקת בשפה וכן נכות בשיעור של 5% בגין חוסר תחושה חלקי בשפה התחתונה. בנוסף לנכות הצמיתה כפי שקבע המומחה מטעם התובע, קבע המומחה מטעם בית המשפט גם הוצאות עבור טיפולי שיניים להם יזדקק התובע בעתיד, מדי תקופה.

איש מן הצדדים לא ביקש לחקור מומחה זה או אחר. הצדדים הודיעו על הסכמתם כי חוות הדעת יונחו שלושתן, כמות שהן, בפני בית המשפט והצדדים יעלו טענותיהם.

עיון בטענות הצדדים בסיכומיהם מלמד כי לא הועלתה כל טענה של ממש כנגד קביעות המומחה מטעם בית המשפט. אשר על כן, לאחר עיון בשלוש חוות הדעת, אני מקבלת את חוות הדעת של ד"ר סאמר סרוג'י על כל חלקיה, כלשונה.

העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת

בתיק זה נשמעו עדים מטעם התובע בלבד; התובע ורעייתו, אך זו האחרונה לא נכחה עימו במקום האירוע ועדותה אינה נוגעת לאירוע עצמו, אלא אך ורק להשלכות הפציעה על התובע.

מטעם הנתבעים לא זומנו עדים.

עיון בטענות הצדדים מלמד כי אין מחלוקת ממשית ביחס לטענה כי התובע פונה פצוע מאתר העבודה אצל הנתבעים. אין גם מחלוקת כי ביום האירוע, עבד התובע כחשמלאי באותו אתר מטעם הנתבעים. על כך מלמדת, בין היתר, הצהרת המעביד, אשר נחתמה על ידי מר סרחאן עוכבה, ונמסרה לביטוח הלאומי ביום 5.5.08.

התביעה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה.

התאונה ארעה ביום 10.4.08 ולא כפי שנכתב בכתב התביעה- על עובדה זו הסכימו הצדדים בקדם משפט 4.10.10 אשר התקיים עוד לפני המותב הקודם אשר דן בתיק.

הראיות הנוגעות לנסיבות האירוע

עיון בראיות שהוגשו בהליך ואשר נערכו קודם להגשת התביעה כאן, מלמד כך:

• במחלקה לרפואה דחופה בביה"ח "הלל יפה", לשם פונה התובע מיד לאחר שנמצא שרוע על הקרקע, נרשמו פרטי האירוע כך:

  "נפל מפיגום בגובה 6 מטרים..." (ראו נ/3).

• בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה במל"ל נכתב על ידי התובע:

  "נפל מגובה בעת בדיקת עבודות חשמל בתקרת בטון" (ראו נ/1).

• בטופס התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה צוינו פרטי התביעה:

  "הנ"ל נפל מגובה 8 מטרים בזמן עבודתו ונחבל בכל חלקי גופו..." (ראו נ/2).

• בכתב התביעה נכתב כך:

  "תוך כדי עבודת התובע בבדיקת עבודות חשמל בתקרת בטון נפל מגובה של 8 מטר ונחבל בלסתות, שיניים..."

• בתצהיר תשובות לשאלון שניתן על ידי התובע, השיב התובע לשאלה "כיצד בדיוק התרחשה התאונה" כך:

  "נפלתי מגובה 8 מטרים על הרצפה". (ראו נ/4).

• בתצהיר עדות ראשית נכתב:

  "כאשר ביקשתי לרדת מהסולם הוא התהפך ונפלתי מגובה 6 מ"ר (- כך במקור – ר.ג.מ.) לפחות". (ראו סעיף 4 לת/1).

   

  הנתבעים טוענים כי בגרסת התובע סתירות ובעטיין של אלו, בשים לב לעובדה כי המדובר בעדות יחידה של בעל דין, לא עמד הוא בנטל להוכיח את נסיבות פגיעתו. טענה זו תידון להלן.

   

בתצהיר עדותו מסר התובע פרטים אודות נסיבות קרות התאונה, מפאת חשיבות הדברים יובאו אלו כלשונם:

"4. ביום ... עליתי על סולם שהונח על פלאטה (משטח בטון או בודיסט) ששטחו 2 מ"ר בערך על מנת לבצע עבודות חשמל לרבות בדיקות הגג. כאשר ביקשתי לרדת מהסולם הוא התהפך ונפלתי מגובה 6 מ"ר לפחות.

אציין שכאשר נפלתי ולפני שהגעתי לרצפה, פגעתי בקורת ביטון ואז חבטתי עוד פעם ברצפה ואיבדתי הכרה.

5.  אדגיש כי את העבודות ביצעתי לבד ולא היה לי עוזר על אף שעבדתי בגובה. ובזמן התאונה לא נכחו מנהלים במקום. כמו כן המשטח שעליו היה הסולם מונח לא היה מגודר בכלל מה שגרם לכך שהוא היה מסוכן.

6. על הרצפה איפה שנפלתי היתה פסולת בניין ועצים שלא הוזזו אלא לאחר התאונה ולאחר פגיעתי.

7. לאחר הנפילה, נותרתי שרוע על הרצפה ללא הכרה בערך חצי שעה, עד שהגיע עובד של קבלן אחר שראה אותי ככל הנראה במקרה ואז הוא הרים אותי ולקח אותי לבית החולים לצורך קבלת טיפולים.

שמו של אותו עובד הוא אחמד אסדי והוא מכפר דיר אל אסד למיטב זכרוני. אציין שמר אסדי לא ראה את התאונה עצמה אלא הגיע לאחר שכבר הייתי על הרצפה."

(- השגיאות במקור – ר.ג.מ.).

בעדותו בבית המשפט, נשאל התובע אודות אותו אדם אשר פינה אותו לבית החולים והשיב כך:

"ש:אתה יודע מי זה העובד שעזר לך? הוא גם לקח אותך להלל יפה. ככה כתבת.

ת:מי שעזר ולקח אותי זה לא היה בשטח, זה היה בשטח אחר.

ש:אבל הוא שמצא אותך.

ת:יש פועלים שם שעובדים בשטח, אחד מהפועלים הוציא טלפון מהכיס שלי והתקשר למספר האחרון, אחר כך בא אלי, וראה אותי עם דימום. אחד הפועלים הוציא טלפון מהכיס שלי. כולם שם פועלים מהשטחים. אין לו אוטו. איך יקח אותי? מנהל העבודה לא התקשר לאמבולנס בכוונה."

(ראו בעמ' 17 ש' 10-16).

מן הדברים עולה כי לתובע, אשר היה לבדו במקום, ידיעה מוגבלת אודות נסיבות נפילתו ופינויו מן המקום.

בעדותו השיב התובע כי במועד התאונה תפקד כראש צוות אצל הנתבעת 1, לאתר הגיע לבדו לצורך עריכת בדיקה של צנרת החשמל לפני יציקה אך גם לצורך ביצוע עבודות (ראו בעמ' 11 ש' 30-31, בעמ' 12 ש' 28-30, עמ' 13 ש' 7-8).

במועד התאונה לא נכח המנהל והבעלים של הנתבעת 1, מר עוכבה סרחאן, כמו גם מנהל העבודה מטעם הקבלן הראשי, צד ג' 1, חברת מנוליד וכאמור לעיל התובע עבד לבדו ללא צוות עובדים. הצהרתו של מר עוכבה במסגרת תביעתו של התובע לביטוח הלאומי, מלמדת על כך שאישר כי התובע נפצע באתר העבודה בנתניה, כאשר לידו לא היו עובדים נוספים וכי יציאתו של התובע לעבודה באותו מועד, היתה בהוראתו של מר עוכבה. המעביד לא ציין הסתייגויות כלשהן מפרטי התאונה כפי שמסר לו התובע לצורך מילוי הטופס.

כאמור בכתב התביעה, התאונה ארעה כאשר התובע ירד מסולם אשר חיבר בין שני פודסטים המחוברים במאונך אל הקיר. התובע בעדותו השיב כי הסולם בו עשה שימוש מצוי היה באתר העבודה (ראו בעמ' 14 ש' 9). בהמשך עדותו השיב כך:

"ש:תאשר לי שאתה ביום התאונה עלית למקום, דרך שתי במות. מציג לך תרשים. זה נעשה לפי התיאור שלך. זה כאילו מפלס תחתון. עולים קודם כל למשטח יותר גבוה.

ת:בגובה 6 מטר זה היה.

ש:ואז המפלס השני, ואתה היית פה בחלק העליון?

ת:כן.

ש:כשאתה נפלת עמדת על הסולם, לא על הבמה, או שעמדת על הבמה?

ת:הייתי על הסולם והסולם עצמו נפל.

ש:עמדת על הסולם, לא על הבמה.

ת:לא, הייתי יורד.

ש:בזמן שנפלת לא עמדת על משטח הבטון אלא על הסולם.

ת:על הסולם.

ש:אתה אומר שהסולם התהפך?

ת:כן. " (ראו בעמ' 14 ש' 20-32)

בהמשך נשאל שוב התובע כיצד ארעה התאונה, התובע השיב כך:

"ש:אני רואה שאתה מייחס חשיבות מאיזה גובה נפלת, 8 מטר אמרת בפעם האחרונה, מאיזה גובה באמת נפלת ?

ת:איזה גובה בדיוק אני לא יודע, בין 6-8 מטר.

ש:בתצהיר שלך כתוב 6 מ', אמרת 8 מ'.

ת:אני לא יכול למדוד לך במטר בדיוק.

ש:מדדת או מה? איך אתה יודע? למה לא 5?

ת:ככה אמר לי מנהל העבודה שם.

ש:אמרת בתחילת העדות שכל מה שכתוב בתצהיר שלך במילים שלך זה 100%. כתוב פה בסעיף 4, המשפט האחרון בסעיף 'כאשר ביקשתי לרדת מהסולם הוא התהפך ונפלתי מגובה 6 מטר'. אני מדגיש את המילה מהסולם. כלומר לא נפלת מהפודסט, מהבמה, אתה כבר סיימת לרדת ובאת בשלב האחרון של הסולם לרדת ואז נפלת, נכון או לא נכון ?

ת:מה זה משנה?

ש:אתה לא כותב פה שנפלת שבאת לרדת ממפלס אחד לשני, אתה כותב שנפלת כשבאת לרדת מהסולם.

ת:נכון.

ש:כלומר, אתה כבר הגעת לשלב התחתון של הסולם ואז נפלת?

ת:כבר הייתי באמצע. זה התהפך ואני על הסולם עצמו.

ש:כתוב פה, 'כאשר ביקשתי לרדת מהסולם' מה זה לרדת מהסולם ?

ת:היה שם סולם, על הקיר.

ש:לא כתוב 'ירדתי בסולם', כתוב 'ירדתי מהסולם', כלומר סיימת לרדת, באת לרדת מהסולם. לא לרדת בסולם. יש לך הסבר?

ת:אני לא יודע. זה מה שקרה בדיוק.

ש:אתה הבנת מה שכתוב בתצהיר?

ת:אני לא מבין בסולם ומהסולם. מה שקרה לי, זה מה שקרה.

ש:מה שכתוב פה יכול להיות שזה לא נכון. ירדתי מהסולם הכוונה סיימתי לרדת מהסולם, ואני בא לרדת ממנו. זה לא נכון ?

ת:אני לא יודע מה להגיד לך.

ש:היה אצלך חוקר ואתה סיפרת לו סיפור אחר לגמרי. לא ירדת מהסולם, ולא נפלת משום סולם, אתה פשוט נפלת מפודסט אחד לשני ואתה לא יודע להגיד למה, נכון או לא?

ת:לא נכון.

ש:ולא אמרת את זה.

ת:אמרתי לך שנפלתי מהסולם, עד עכשיו. מאז שנפלתי עד עכשיו. זה מה שקרה בדיוק.

ש:הסולם מקובע לקיר, נכון?

ת:עשינו אותו על הקיר.

ש:הוא מקובע.

ת:הוא לא קשור." (ראו בעמ' 19 ש' 23-31 ובהמשך בעמ' 20 ש' 1-27)

התובע, מסר גרסה בסיסית לפיה נפל מגובה. על גרסה זו שב וחזר בהזדמנויות שונות וגם בעדותו בבית המשפט. לטענת התובע, כפי שמסר בבית המשפט וגם בפני חוקר מטעם הנתבעת 2, המדובר בשתי במות יצוקות, מעין קורות בולטות מקיר המבנה, אשר על כל אחת מהן הוצב סולם שהושען על הקיר, בלא קיבוע כלשהו (כמתואר בנספח א' לסיכומי התובע), לטענת התובע, נפל מהבמה העליונה כאשר בנפילתו מטה פגע ראשו בקורה התחתונה (ראו בעמ' 21 ש' 14-23).

גם כאשר נשאל בעדותו אודות התשאול שנערך לו על ידי החוקר מטעם הנתבעת 2 השיב את אותה תשובה פשוטה בדיוק: "אמרתי לך שנפלתי מסולם, עד עכשיו. מאז שנפלתי עד עכשיו. זה מה שקרה בדיוק" (ראו בעמ' 20 ש' 23).

בהמשך, כאשר נשאל מדוע זה בתביעה לנכות שהגיש למל"ל ואף בתיעוד הרפואי בביה"ח, לא צוין כי נפל מסולם, השיב התובע כי הוא מסר את פרטי האירוע גם לעורכי דינו, ולרופאים ולפקידי המל"ל ואינו יודע מדוע לא נרשמו הדברים כפי שמסר (ראו בעמ' 15 ש' 7-22).

התובע נשאל בשאלון אם היו עדים לאירוע והשיב בשלילה, אולם בטופס המל"ל ציין כי אם בשם אשר, היה עד, כאשר התבקש להסביר בחקירתו את פשר הסתירה, השיב כי אשר ראה אותו אחרי האירוע אחרי שכבר היה על הרצפה (ראו בעמ' 23 ש' 1-10). כאשר נשאל מדוע לא הזמין את מי שפינה אותו לביה"ח השיב כי הוא כלל לא היה עד ראיה לאירוע, שכן נמצא מחוסר הכרה על ידי פועלים שעבדו בסמוך, פועלים שהועסקו על ידי הנתבעים אך אינם מוכרים לתובע.

הנתבעים טענו כי התובע לא הוכיח את גרסתו, אשר אינה עקבית שכן בתחילת ההליך כלל לא טען לקיומו של סולם והנה בהמשך טען כי נפל מסולם. לטענתם, גם בטענה מאוחרת זו אין די כדי להטיל על הנתבעים חבות כלשהי. יצויין כי הנתבעים לא הביאו עדים מטעמם, עדים המצויים בשליטתם, לא את מנהל העבודה מטעם הנתבעת 1 והבעלים של החברה ולא את מנהל העבודה מטעם הקבלן הראשי וגם לא את אותם עובדים שהועסקו בסמוך על ידי הנתבעים ואשר מצאו את התובע מוטל על הקרקע לאחר נפילתו.

האם הוכיח התובע את גרסתו?

בכתב התביעה, טען התובע כי יש להחיל בנסיבות האירוע הנטען, את הכלל הראייתי הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכן הדבר מעיד על עצמו:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה."

התובע זנח טענתו זו במסגרת ההליך ולא שב עליה בסיכומיו. מעבר לצורך ייאמר כי בנסיבות כאן, דומה כי לא מתקיימים רכיבי הכלל הראייתי, אך כאמור, בית המשפט אינו נדרש לדון בטענה זו אשר נותרה מחוץ למסגרת טענות הצדדים. לפיכך יהא התובע חב בחובת הוכחת יסודות עוולת הרשלנות הנטענת והפר החובות החקוקות הנטענות על ידו.

עדותו של התובע, בהעדר עדויות נוספות ביחס לנסיבות האירוע, היא עדות יחידה של בעל דין לפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, אשר קובע כך:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:

(1)העדות היא של קטין למטה מגיל 14;

(2)העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;

(3)העדות היא של אדם המעוניין בתוצאות המשפט לטובת בעל הדין שקרא אותו להעיד

... "

בעניין זה, בספרו של יעקב קדמי, "על הראיות", תש"ע-2009, חלק שלישי, בעמ' 1436 נכתב כך:

"לשם "העדפת" העדות היחידה על פני העדות הסותרת – די בכך שהראשונה "מסתברת יותר" מרעותה; ואילו מקום שנדרשת "הנמקה" – צריך שהעדות היחידה תימצא "מהימנה" על בית המשפט, ואין די בכך שהיא "מסתברת יותר" בלבד." (ההדגשות במקור- ר.ג.מ).

אומר מיד, לאחר בחינת הראיות בתיק ובמצב המשפטי הנתון, הגעתי לכלל דעה כי התובע הוכיח את חבות הנתבעות וכי דין התביעה להתקבל.

חרף דלות הראיות התיק, אזי בנסיבות המיוחדות של אירוע הפגיעה של התובע, כאשר אין מחלוקת של ממש כי התובע, אשר עבד עבור הנתבעת בעת התאונה, היה לבדו בעת הפגיעה, נמצא על ידי זרים כשהוא מוטל על הארץ ופונה לבית החולים כאשר הוא פגוע בראשו, ולאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מכנות עדותו של התובע והוא נמצא בעיניי מהימן, מצאתי לקבל את גרסת התובע והכל כפי שיבואר להלן.

שמעתי באריכות את עדותו של התובע. התרשמתי כי המדובר באדם שאינו מתוחכם, באדם פשוט, אשר השפה העברית אינה שגורה בפיו ואשר התקשה להסביר את גרסתו ומעת לעת גם התקשה להבין את שנשאל, במיוחד כאשר דובר בשאלות מורכבות יותר. לא התרשמתי כי המדובר במי שמנסה להעצים את נזקו או את מימדי האירוע. הוא לא הירבה במילים ובתיאורים אלא השיב לשאלות שהופנו אליו, גם אם לא בצורה רהוטה.

מן הראיות עולה כי אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לעובדה כי התובע הגיע לאתר הנתבעות, בהוראתן, לצורך ביצוע עבודה ואף אין מחלוקת כי העבודה בוצעה בגובה. עובדה זו באה לידי ביטוי גם בהודעת המעביד למל"ל. כך גם אין חולק כי נפגע בעת שעבד באתר של הנתבעים וטענתו של התובע כי כל ציוד העבודה היה במקום ולא הובא על ידי התובע בעצמו לאתר, אינה נסתרת. לא הובאה גם כל ראיה הסותרת את טענת התובע כי נמצא פגוע באתר ופונה משם לבית החולים.

איני מוצאת סתירות, ודאי לא כאלו מהותיות, בגרסת התובע. יש לזכור, ראשית, את חלוף הזמן מאז האירוע ועד היום, שנית את המצב ההכרתי שבו היה התובע מיד לאחר האירוע ואת חומרת הפגיעה, שלישית, לא ניתן להתעלם מכך שלא פעם רואים אנו רישומים חלקיים ואף לוקים בדיוקם בבתי החולים, כאלו היכולים לקרות גם בהיסח הדעת, בשל מצבו של המטופל ואף בשל לחץ זמן. אכן, חשיבות רבה יש לאותה גרסה ראשונית שמוסר הנפגע, אולם מנגד, ניסיון החיים והניסיון השיפוטי מלמדים כי תיעוד הגרסה על ידי מי שאינו מודע לחשיבות הדברים, לוקה לא פעם בחסר או באי-דיוקים.

מן הראיות עולה כי התובע היה בעת הנפילה בגובה הנע בין 6-8 מטרים, כאשר הוא אינו קשור ברתמות וכי נפל מן הסולם, אשר לא היה מקובע באופן כלשהו.

נכון, התובע נמנע מהבאת אותו אדם אשר הוזעק למקום על ידי פועלים שעבדו בסמוך, והוא שפינה אותו לבית החולים, זאת בטענה כי אין לעדותו רלוונטיות שהרי הלה לא ראה בעיניו את הנפילה.

אך מנגד, גם הנתבעים נמנעו מהבאת עדים רלוונטיים, דוגמת מנהלי העבודה באתר או אותם פועלים אשר מצאו את התובע לאחר הנפילה, אשר אמורים להיות מוכרים לנתבעים, שכן עבדו בעבורם.

"אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" ובהמשך, ציטוט מ-ע"א 548/78: "... כלל נקוט בידי בתי-המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו ... הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית- המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה" (ציטוט מע"א 2275/90 מז(2) 605. יעקב קדמי, על הראיות (חלק שלישי, 2009) 1889) (ההדגשות במקור –ר.ג.מ).

מטבע הדברים, בנסיבות האירוע, בהן התובע עבד לבדו ועל כן איש זולתו לא היה עד לנפילתו, ראיות התביעה דלות, אולם גם במצב זה, בהעדר ראיות כלשהן מצד הנתבעים, כאשר כאמור, היה בידיהם להביא עדים, לפחות ביחס לתנאי העבודה, לציוד שבו נעשה שימוש, להוראות הבטיחות שנמסרו לתובע וליתר העובדים ואף ביחס לנסיבות שלאחר הפגיעה, נותרות ראיות התביעה מבלי כרסום או ערעור כלשהו.

הנתבעת לא ביקשה להביא ולו בדל ראיה אודות תנאי העבודה בשטח ובכלל זה הציוד שבו נעשה שימוש ואותו מבנה של במות וסולמות ממנו נפל התובע, לא הובאו מנהלי העבודה ולא ניתנה כל גרסה לגבי נהלי העבודה ונהלי הבטיחות בעבודה אשר הונהגו על ידי הנתבעת וחייבו את התובע לפעול על פיהן.

בנסיבות המיוחדות של האירוע, כאשר התובע עבד לבדו, נפילתו ארצה מגובה רב, במהלכה נפגע בפניו, גרמה אף היא לקושי אובייקטיבי בתיעוד ובאיסוף הראיות ולאור העובדה שהפועלים אשר מצאו אותו מוטל על הקרקע, לא עבדו עימו ואינם מוכרים לו, אלא המדובר בעובדים של הנתבעים, ברי כי לא ניתן לצפות מן התובע להביא ראיות יש מאין.

דרישה מתובע, בנסיבות מיוחדות כמו אלו כאן, להביא ראיות נוספות ולמסור פרטים מדויקיים, בהירים וחד משמעיים אודות נסיבות נפילתו מן הסולם, היא דרישה שאינה מתיישבת עם ההגיון ועלולה להביא לכך שתביעות דומות יידחו, אך בשל העובדה שאיתרע מזלו של התובע והוא נפגע כאשר הוא נמצא בגפו.

השאלה היא האם בנסיבות פגיעתו של התובע, בהיותו עובד באתר הנתבעות, בנפילה מסולם, מגובה, כאשר הוא עשה שימוש בציוד שסופק לו על ידי הנתבעת, מוטלת אחריות על הנתבעים. זו השאלה אשר תידון להלן.

האם בנסיבות האירוע, קמה אחריות הנתבעים

התובע נפגע במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1, האם בנסיבות האמורות התרשלה הנתבעת? התובע טוען כי חלה על המעסיק ובכלל זה על הנתבעת, חובת זהירות, הן מושגית הן קונקרטית וכי עליה לקיים את החובות חקוקות הקבועות בין היתר בפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970, תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988. התובע טוען כי הנתבעת הפרה חובות אלה בכך שלא פיקחה על סביבת העבודה של התובע ובכלל זה לא דאגה לסדר ולניקיון באתר (סעיפים 17, 49(2), 50, 54,ו- 57 לפקודת הבטיחות), כמו כן, לא סיפקו לתובע את כל הכלים הדרושים לעבודתו, לרבות משטח עבודה ומדרגות פנויות מפסולת, לא סיפקו אמצעים מתאימים לעבודה בגובה ולא גידרו את המשטחים עליהם הונחו הסולמות כמו כן לא קיבעו את הסולמות לקיר ולא הנהיגו שיטות עבודה בטוחות בהתאם להוראות חוק ארגון הפיקוח על העבודה והתקנות שהותקנו מכוחו, כך שבסופו של דבר, הנזק שנגרם לתובע נבע עקב התרשלותה של הנתבעת 1 כתוצאה משיטות העבודה אשר הנהיגה.

עוד טען התובע, כי חרף הכחשת נסיבות התאונה על ידי הנתבעות והניסיון לקעקע את גרסתו מהאמור בהודעות לצדדי ג' אשר שלחו הנתבעות, עולה כי לא זו בלבד שהן תומכות בגרסת התובע, הן אף מודות בהימצאות פסולת רבה באתר אשר חסמה את הגישה למדרגות ואשר הצריכה הקמת במות עליהן הוצבו סולמות לצורך ביצוע עבודות בגובה כפי שעולה מסעיף 3(ד) להודעה, שם נטען כך: "בעת התאונה עלה התובע למבנה שגובהו כ-8 מטר. מאחר וצדדים שלישיים או מהם חסמו את המדרגות שהיו מותקנות בבניין בפסולת- הציבו צדדים שלישיים סולמות לשימוש העובדים באתר". אשר על כן, טען התובע, כי לא זו בלבד שיש בכך כדי לחזק את גרסתו, אלא שיש בכך כדי להוות הוכחה להתרשלותם של הנתבעים בכך שלא דאגו לסביבת עבודה בטוחת ולציוד תקין.

בנוסף טען התובע כי במועד התאונה לא נכחו מנהלי עבודה לא מטעם הקבלן הראשי ולא מנהל הנתבעת 1 (ראו בעמ' 13 ש' 21-22).

הנתבעת טענה ביחס לשאלת אחריותה לאירוע הנפילה כי רשלנותו של התובע חמורה עד כדי ניתוק הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת של הנתבעת לנזק שנגרם לתובע.

לחילופי חילופין, טענו הנתבעות כי יש להטיל על התובע, שהינו עובד מקצועי מיומן וותיק, אשם תורם משמעותי.

עוולת הרשלנות מוסדרת בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיפים 35-36 לפקודה.

קביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות מורכבת משלוש שאלות (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 112) ואלו הן:

האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק בהיבט העקרוני והאם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע ספציפי, קיימת חובת זהירות בהיבט הקונקרטי. את התשובה לשאלות אלו גוזרים ממבחן הצפיות, היינו האם אדם סביר יכול היה וצריך היה לצפות את קיומו של הנזק.

השנייה, האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. הנגזרת לשאלה זו היא, האם נקט המזיק באמצעי זהירות סבירים למניעת הסכנה.

השלישית, האם הפרת חובת הזהירות היא שגרמה לנזק.

על מעביד רובצת חובת זהירות מושגית וקונקרטית בכל הקשור בפעולות הנחוצות לביצוע עבודתו של העובד. במקרה כאן ואחר שקבלתי את גרסת התובע כי עבד בגובה, מוטלות על המעסיק חובות הזהירות הרלוונטיות לעבודה בתנאים אלו ועליו לצפות נפילה של עובד מגובה, כמו שאירע בנסיבות כאן. מעבר לכך, מטענות הצדדים, הן התובע והן מטענות הנתבעת בהודעה לצד ג', עולה כי אותו מבנה מאולתר של במות וסולמות נבנה בשל חסימת דרכי המעבר בפסולת כאשר הנתבעת בחרה שלא לטעון בעניין זה ולא ברור מדוע איפשרה היא את המצב המתואר בשטח.

"ההלכה הנוהגת היא, כי מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו. ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים. לפיכך, בהשוואה לעובד, המעביד הוא "מונע הנזק הטוב והזול".

הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם, בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים.

אשר להיקפה של חובת הזהירות ביחסי עובד-מעביד, הרי שהיא מטילה על המעביד אחריות רחבה מזו המוטלת על אדם כלפי חברו בסיטואציות אחרות בהן קמה חובת זהירות, אם כי אין מדובר באחריות מוחלטת המוטלת בגין כל סיכון באשר הוא שנוצר במהלך העבודה."

(ראו ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (31.08.2011).

האם הפרה הנתבעת את חובותיה?

אכן, סופקו לתובע ציוד וכלים לביצוע העבודה בגובה כמו הבמות אשר הוקמו לצורך כך ואשר ביניהן חיברו סולמות. טענה זו של התובע לא נסתרה על ידי הנתבעת ואף החוקר מטעמה שרטט כך את הזירה (ראו נ/2). כך גם מקבלת אני את טענתו של התובע כי המדובר במבנה של סולמות ובמות שהוקמו לצורך עבודה בגובה מאחר והגישה למדרגות היתה חסומה בשל פסולת – כפי שעולה כאמור, גם מן ההודעה לצד ג'.

האם די בכך כדי לעמוד בחובותיה כמעבידה?

התובע טען כי הנתבעות הפרו חובות חקוקות וכדי כך הפרו את חובת הזהירות המוטלת על מעסיק בהיבטים הקשורים בנסיבות המקרה כאן כך למשל הפרו הנתבעות הוראות הקשורות בשמירה על ניקיון במקום העבודה, במעברים ובמשטחי העבודה, התקנת אחיזת יד בטוחה במקום עבודה בגובה מעל ל-2 מטרים, שימוש בסולם תקני ואיכותי, גידור משטח עבודה העולה על גובה של 2 מטרים, קיבוע וחיזוק משטחים עליהם מוצבים סולמות ועוד (ראו סעיף 18-19 לסיכומיו).

מהראיות אשר הוצגו לפני התרשמתי כי התובע נאלץ לעבוד בגובה רב באמצעות סולמות פשוטים הניצבים על קיר ואשר הונחו על שתי במות. קונסטרוקציה מסוג זה לא זו בלבד שאינה עומדת בהוראות הבטיחות לעבודה בגובה אלא שעבודה בתנאים שכאלה, אשר הונהגה באתר ואשר בהתאם לה עבד התובע, סיכנה את בריאות העובדים ובמקרה זה, את התובע. ויודגש, אין המדובר באירוע נקודתי או ביזמה עצמאית של התובע, אלא כפי שעולה מן הראיות, בפתרון שסיפקה הנתבעת לפיו לצורך ביצוע העבודות באתר, כאשר הוקמו במות אשר שמשו את כל העובדים באתר כפי שהעיד התובע (ראו בעמ' 20 ש' 30-31) ראו במיוחד הוראות סעיפים 7-12, 18-23 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה) תשס"ז-2007,

וכן סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970 הקובע כך:

"היה אדם צריך לעבוד במקום שממנו הוא עלול ליפול יותר משני מטרים, ואין המקום מאפשר אחיזת רגל בטוחה, ולפי הצורך – אחיזת יד בטוחה, יותקנו – ככל שהדבר מעשי במידה סבירה – אמצעים לבטיחותו על ידי גידור או באופן אחר."

כאשר עובד מטפס לגבהים של 6 עד 8 מטרים, קיים בכך סיכון. נכון הדבר, שאין צורך של ממש בהנחיות כיצד לטפס או לרדת בסולם, בפרט כשעסקינן בעובד ותיק. עם זאת, סביבת העבודה בה מוצב הסולם צריכה להיות נקייה באופן סביר ותואם את המקום. המעביד אינו יכול לצאת ידי חובתו באספקת סולם תקין ויודגש, בענייננו, כלל לא הובאו ראיות אודות שאלת תקינותו של הסולם ואף התובע לא טען כי הסולם עצמו לא היה תקין. (ראו בע"א (י-ם) 2522/01 אורי שלם נגד הדר חברה לביטוח בע"מ (25.11.2002)).

הנתבעת בחרה שלא להציג ראיות כלשהן ביחס להדרכה שהועברה לעובדים וכאמור, גם ביחס לתקינות ולבטיחות אותו מבנה במות וסולמות לא הובאה כל ראיה.

נוכח האמור, הגעתי למסקנה כי הנתבעת הפרה את חובות הזהירות המוטלות עליה ולא נקטה באמצעי זהירות סבירים למנוע את הסכנה לעובדים.

כתוצאה מכך, נפל התובע מן הסולם עליו עבד באופן שאינו בטיחותי ונגרם לו נזק. לפיכך, מתקיים גם היסוד הנוסף, יסוד הקשר הסיבתי בין הפרת החובה מזה לבין הנזק מזה. קשר סיבתי זה חייב לקיים שני היבטים: עובדתי ומשפטי. סבורה אני כי אין צורך במקרה כאן להכביר מילים, אלמלא התרשל המעסיק כפי שפורט לעיל, לא היתה נגרמת התאונה באופן שהתובע הוטח על הקרקע מגובה רב.

מסקנתי, אם כן, כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע וחבה כלפיו ברשלנות.

לאור מסקנתי האמורה, מעבר לצורך, ייאמר כי דין טענות התובע להפרת חובה חקוקה מצד הנתבעת, להתקבל אף הן.

על פי תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז-1997 המעביד חייב לספק לעובדו ציוד מגן שישמש את העובד בגובה של מעל 2 מטרים ויגן עליו מפני נפילה, כגדון קשירת העובד ושימוש בקסדה. הנתבעת לא הביאה בדל ראיה אודות אספקת ציוד שכזה או אודות הנחיות כלשהן שניתנו לתובע בנושא.

כמו כן, מגרסת התובע, אשר לא נסתרה, הסולם ממנו נפל אינו עומד בדרישות הקבועות בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודת בניה) התשמ"ח – 1988, בכל הנוגע להעדר גידור, להעדר קיבוע של הסולם ושל הפודסטים וחיזוק הסולם (ראו בעיקר סעיפים 8, 11, 33, 75 ו- 76 לתקנות).

אשם תורם לתובע

התובע לא היה עובד זוטר וכאמור, המדובר בעובד מיומן, אשר עבד לאורך שנים במקצועו ובפועל, כפי שעלה מן הראיות, תיפקד כראש צוות. מנגד, התובע עבד באתר עבודה של המעסיקה, הנתבעת, עשה שימוש בציוד אשר היה מצוי באתר העבודה ופעל על פי הוראות המעסיק ומנהלי העבודה מטעמו. לתובע לא היתה יכולת לשנות את שיטות העבודה ומצב האתר היה נתון קיים שלא יכול היה לשנותו. כך הסולמות בהם עשה שימוש, בשל חסימת המדרגות בפסולת. לתובע לא היתה שליטה או יכולת להשפיע על אופן ביצוע העבודה וגם הציוד שבו עשה שימוש, היה ציוד שנמסר לו בשטח, באתר האיצטדיון. תנאי העבודה לא אפשרו לו להקשר ברתמות, או להיאחז בסולמות מעוגנים לקירות ולקרקע.

הכלל הוא כי ראוי לייחס אשר תורם לעובד אשר נפגע כתוצאה מהתרשלות מעבידו, רק כאשר רשלנותו התורמת של העובד היתה חמורה ומהותית. לא התרשמתי כי זהו המקרה כאן. ההיפך הוא הנכון, התרשמתי מעובד בעל מוסר עבודה גבוה אשר התבקש לערוך ביקורת טרם ביצוע יציקה. התובע במקרה זה פעל לבדו ללא סיוע של עובדים נוספים בשקדנות ויסודיות אשר על כן, אני מוצאת לדחות את טענת הנתבעים לרשלנות תורמת.

מאחר שאיני מוצאת כי התובע התרשל, אזי דין טענת הנתבעות להתרשלות התובע עד כדי היותה גורם זר מתערב המנתק את הקשר הסיבתי בין התרשלות הנטענת של הנתבעת 1 לבין הנזק אשר נגרם לתובע, דין טענה זו להידחות.

כאמור מעלה, לא התרשמתי כי התובע, חרף היותו ותיק ומיומן בעבודתו, היה בעל סמכות להורות ולשנות שיטות עבודה, אשר על כן, אין מקום בנסיבות כאן לקבוע כי רשלנותו של התובע עולה כדי ניתוק הקשר הסיבתי. ראו גם ד"נ 12/63[24], בעמ' 712, מפי השופט ברנזון:

"ייתכן שלא אחת אנו מזכים לו, לאדם הסביר - שלא מדעת - כוח רב של ידיעה מראש וראיית תוצאותיו האפשריות של מעשהו מתוך כך שאנו, החכמים לאחר המעשה, עיכלנו אותו על כל פרטיו ויודעים בדיוק מה קרה ומה יצא ממנו. ייתכן שלפעמים אנו הופכים את הסדר ואומרים: הממשי הוא הצפוי. אבל מזה אין מנוס. הצפיות היא הקריטריון שנקבע בחוק ועלינו למלאו תוכן לפי מיטב יכולתנו וכוח שיפוטינו".

חישוב הפיצויים

התובע נפל מגובה רב והוטח על הקרקע. הוא הובהל על ידי מכר, אשר הוזעק למקום, לבית החולים "הלל יפה" בחדרה, שם אובחן שבר בלסתות ופגיעות בפנים. בהמשך, הועבר לביה"ח "רמב"ם" בחיפה לצורך קבלת טיפול רפואי ולמחרת נותח בהרדמה כללית. במהלך הניתוח קובעו לסתותיו של התובע באמצעות 3 פלטות (מיני) עם ברגים, ונעקרו מפיו שבע שיניים, שמספריהן 11, 12, 21, 22, 31, 41, 47. נוסף על כך עבר התובע תיקון של הצלקת בשפה ובשלב השני נעקרו חמש שיניים נוספות, שמספריהן: 32, 42, 14, 46, 15. אחר זאת עבר התובע שיקום של חלק מהשיניים.

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. תחילה נקבעה נכות בשיעור של % 100 עד ליום 10.7.08. לאחר מכן נקבעה נכות זמנית בשיעור של 20% עד ליום 30.6.09. ועדה רפואית לעררים קבעה כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 12.70% החל מיום 1.7.09.

כאב וסבל

כאמור מעלה, בשל הפער בין קביעת המומחים מטעם הצדדים, מונה ד"ר סאמר סרוג'י, מומחה בכירורגית פה ולסתות, מטעם בית המשפט, אשר קבע כי מצבו הרפואי של התובע תואם נכות בשיעור של 3% לפי סעיף 74 (ד) 1 בגין אובדן שיניים, נכות בשיעור של 5% לפי מצב ביניים בין סעיף 75 (א) 2 וסעיף 75 (ב) 2 לתקנות המל"ל בגין צלקת בשפה וכן נכות בשיעור של 5% בגין חוסר תחושה חלקי בשפה התחתונה. עוד קבע המומחה מטעם בית המשפט כי: "פלטות הקיבוע באיזור הויסטבלום מימין נחשפו לחלל הפה וגרומים (צ"ל גורמים- ר.ג.מ) לדלקת כרונית. ועל כך יש מקום להוציא את הפלטות ולבצע ניתוח של ויסטובפלסטי (זה גם לפי ההמלצה של רופאי פה ולסת בבית החולים רמב"ם) " (ההערה במקור- ר.ג.מ) (ראו בראש פרק "דיון" בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט) ועוד ציין המומחה כי התובע יאלץ לעבור טיפולים גם בעתיד, מדי 12.5 שנים.

התובע היה מאושפז במשך 5 ימים במהלכם עבר ניתוח לקיבוע השברים והלסתות ולעקירת חלק מהשיניים. לאחר שחרורו מבית החולים נזקק למעקב וטיפולים עד חודש אוקטובר 2008. מלבד פגיעתו הקשה בפנים, סבל התובע תקופה ארוכה מכאבים בכתף, בזרוע שמאל ובגב אשר הצריכו קבלת טיפולים פיזותרפיים.

לאחר ששקלתי את מכלול הטענות מצאתי לפסוק לתובע בראש נזק זה, פיצוי בגובה כפל הפיצוי בפלת"ד, סך של 50,000 ₪.

הפסד השתכרות לעבר

התאונה ארעה ביום 10.04.2008. התובע שב לעבודתו בחודש אוקטובר 2008.

כחשמלאי מנוסה, השתכר התובע בתקופה שלפני התאונה סכום העולה לכדי 8,600 ₪ במעוגל, משוערך להיום לחודש, כך על פי טופס 106 לשנת 2007. התובע היה באובדן כושר עבודה מלא במשך 3 חודשים, לאחר מכן היה באובדן כושר עבודה חלקי בשיעור של 20% במשך 11.5 חודשים והחל מיום 1.7.09 נקבעה נכותו הרפואית הצמיתה בשיעור של 12.5% כקביעת המומחה מטעם בית המשפט. נכות צמיתה זו, יש לזכור, מורכבת הן מנכות בגין אבדן שיניים, הן מנכות בגין צלקת בשפה והן מנכות בגין חוסר תחושה חלקי בשפה. המדובר בנכות שהיא רפואית והשלכותיה התפקודיות מוגבלות, לאור מהות הנכויות שנקבעו, כך שלא ניתן לקבוע כי הנכות התפקודית תואמת את זו הרפואית, ודאי בשים לב למקצועו של התובע.

בחשבון לעבר, נערך החישוב עד למועד מתן פסק הדין ועל התובע להוכיח את הפסדיו בפועל.

מן המסמכים שהוצגו בפניי עולה כי סך שכרו של התובע בשנת 2009, בשנה שלאחר התאונה, עמד על 83,646 ₪ דומה לשכרו בשנה שקדמה לשנת התאונה, שנת 2007, אשר עמד על 87,606 ₪. בשנת 2008 ניתן לראות כי לתובע נגרם הפסד, שנבע בעיקר מפרק הזמן שבו נעדר מן העבודה לאחר התאונה ושכרו הכולל בשנה זו עמד על 38,431 ₪.

לא הוצגו נתוני שכר לשנים 2010 ואילך, לא טפסי 106 ולא תלושי שכר, והתובע לא הוכיח כי נגרמו לו הפסדי שכר כלשהם בפועל מאז שנת 2008 ועד היום.

בחינת נתוני השכר שהוצגו לעבר, מלמדת, אם כן, על פגיעה מסוימת בהכנסותיו של התובע מעבודתו וזאת בשנת 2008. מעבר לכך, כאמור, לא הוכחה פגיעה בפועל בהכנסתו של התובע.

לפיכך, לאחר שבחנתי את ההפסד בפועל, בהתאם לטפסי 106 שהוצגו בפניי ושערוך הפרש השכר מאז ועד היום, אני פוסקת בראש נזק זה פיצוי בסך של 57,000 ₪ במעוגל.

הפסד פוטנציאל השתכרות לעתיד

התובע יליד 1977, כיום בן 38, נותרו לו עוד 29 שנות עבודה. אחר שעיינתי בתיעוד הרפואי ובחוות דעת המומחים הרפואיים, אחר שהתרשמתי מהתובע במישרין ובהתחשב בעובדה כי התובע שב לעבודתו חודשים מספר לאחר התאונה, בחודש אוקטובר 2008, סבורה אני כי נכותו התפקודית של התובע אינה זהה לנכות הרפואית שנקבעה על ידי המומחה, אלא נמוכה ממנה. אומנם התובע יאלץ לעבור טיפולים במרוצת הזמן אולם לא התרשמתי כי יש בכך כדי למנוע מהתובע להמשיך בעבודתו.

לא התרשמתי כי המגבלה הרפואית מגבילה את התובע בפן התפקודי באופן שיפגע בפוטנציאל השתכרותו ועל כך גם מעידה העובדה כי שב לעבודתו ולא הובאו ראיות לפגיעה כלשהי בשכרו בשנים האחרונות. עם זאת, לאור העובדה כי נותרה לתובע נכות רפואית, אשר יכול ותקשה עליו בעבודתו בעתיד, גם אם במידה מוגבלת, אני מוצאת לפסוק פיצוי גלובלי, כנהוג בשיעורי נכות שכאלה, בסך של 50,000 ₪.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

המומחה מטעם בית המשפט קבע כי התובע יצטרך לעבור ניתוח בעתיד שעלותו הועמדה על ידי המומחה בסך של 5,000 ₪. עוד קבע המומחה כי התובע יצטרך לבצע 7 שתלים במשנן בעתיד, מדי 12.5 שנים ועלות כל שתל לפי המומחה הוערך בסך של 2,500 ₪ לכל שתל, עוד קבע המומחה כי התובע יצטרך לעבור טיפול של מבנים על שתלים, עלות כל מבנה לפי המומחה הוערך בסך של 800 ₪ לכל מבנה וגם על טיפול זה יצטרך התובע לחזור מדי 12.5 שנים, ועוד קבע המומחה כי התובע יצטרך לעבוד בעתיד 12 כתרי חרסינה כאשר עלות כל כתר הועמדה על פי הערכת המומחה על סך של 1,500 ₪ לכל כתר וגם על טיפול זה יצטרך התובע לחזור מדי 12.5 שנה.

התובע טען בסיכומיו כי במהלך השנים מאז התאונה, עבר טיפולים רבים, דבר אשר גרם לו להוצאות מרובות ואשר אינן בהכרח מכוסות על ידי המל"ל, אשר על כן עתר לפיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך של 20,000 ₪. הנתבעים טענו בהקשר זה כי התובע כלל לא הוכיח את טענותיו, יתרה מכך, נתגלעו סתירות דוגמת זו הנוגעת לשאלה האם שילם במזומן לרופא השיניים שטיפל בו בלא שקיבל חשבונית. עוד טענו הנתבעים כי היות והתאונה הוכרה על ידי המל"ל אזי כל הטיפולים לרבות הוצאות הנסיעה מכוסות על ידי המל"ל ועל התובע לפנות אל המל"ל לצורך קבלת החזר בגין הוצאותיו.

אקדים ואומר, חוות דעתו של המומחה אינה נסתרת בכל הנוגע למהות הטיפולים הנדרשים, לעבר ולעתיד ובכל הנוגע לעלותם. אכן התאונה מושא תיק זה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (להלן: "חוק ביטוח הבריאות") וחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב),תשנ"ה-1995, מחוייבים קופת החולים והמל"ל לתת שירות לכל החברים בהם.

בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968 שיקול הדעת במתן טיפול רפואי לנפגע עבודה, מסור לרופא המטפל זאת בהתאם ללשון סעיף 2.

מכאן טענת הנתבעות כי התובע אמור לקבל את כל הוצאותיו מן המל"ל. ודוק: שיקול הדעת ביחס למהות הטיפול הרפואי לנפגע מסור לרופא המטפל מטעם השירות הרפואי, זאת למרות שהדרישות הרפואיות המהוות בסיס לפסק דיני זה, נקבעו על ידי המומחה מטעם בית המשפט. בין שני אלו, יכול וייווצר פער.

הנטל להוכיח כי התובע יכול לקבל את מלוא השירות לו הוא נזקק עקב התאונה, מקופת חולים או מהמוסד לביטוח לאומי, מוטל על הנתבעת, כאשר כאמור, את האישור לטיפול הרפואי ייתן הרופא המטפל ואין הכרח כי יפעלו בהתאם להמלצותיו של המומחה מטעם בית המשפט. לפיכך, שחרור מוחלט של הנתבעות מפיצוי התובע עלול לפגוע בתובע והוא אינו מבטיח כי הוא יזכה אכן למלוא הטיפולים המפורטים בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט וכאמור, קביעותיו של המומחה מטעם בית המשפט הן המחייבות בכל הנוגע לצרכיו הרפואיים של התובע בעתיד.

בהינתן שהטיפול הרפואי אשר יש לתת לתובע הוא כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט ומאחר שלא הובאה בפניי ראיה מספקת לכך שהתובע יזכה לטיפול הרפואי שקבע המומחה מטעם בית המשפט, איני יכולה לקבל את טענת הנתבעת כי אין לפסוק לתובע דבר בגין עלויות הטיפולים העתידיים.

התובע עתר לתשלום פיצוי בראש נזק זה בסך של 20,000 ₪. הערכת המומחה לעלויות טיפולי השיניים להם יידרש התובע מדי תקופה, מהוון להיום, היא פי כמה מן הסכום האמור. עם זאת, כפי שנטען ובצדק, על ידי הנתבעת, יש להניח כי לפחות חלק מן העלות תשולם על ידי המל"ל וקופת החולים ולכן, לאחר שנטלתי בחשבון את טענות הצדדים, אני פוסקת לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך של 15,000 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

התובע היה מאושפז במשך 5 ימים. פגיעתו של התובע התמקדה בעיקר בתנועת הלסתות באופן שהיקשה על התובע בביצוע פעולת אכילה, שתיה ודיבור. התובע טען כי אשתו סעדה אותו במשך כשנה וכי סייעה לו רבות בניידות ובפנייה לקבלת טיפולים מעבר לעזרת בני משפחה ועתר לפיצוי בסך של 30,000 ₪.

הנתבעים טענו כי התובע שוחרר מבית החולים כשהוא מתפקד באופן מוחלט וכי מהות הפגיעה שלו אינה מצריכה עזרת הזולת או סיוע מיוחד מעבר לסיוע של בני משפחה כפי שניתן לצפות מבני משפחה. אשר על כן טענו הנתבעים כי אין לפצותו בראש נזק זה.

אחר שעיינתי בתיעוד הרפואי ובתחשב בכך שהתובע שב לעבודתו כחצי שנה לאחר התאונה ולא הוצגו ראיות של ממש ביחס לתשלום עבור עזרת צד ג', אני פוסקת לתובע פיצוי על דרך האומדנה בראש נזק זה בסך של 5,000 ₪ .

יוצא כי סכום הפיצוי לתובע הוא כדלקמן:

• כאב וסבל- 50,000 ₪.

• הפסד השתכרות לעבר- 57,000

• הפסד השתכרות לעתיד- 50,000

• הוצאות – 15,000

• עזרת הזולת- 5,000

  סך הפיצוי עומד על 177,000 ₪.

  מהסכומים האמורים יש לנכות את תקבולי המל"ל כשהם משוערכים ליום מתן פסק הדין.

  ליתרה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 15% בתוספת מע"מ וכן הוצאות משפט בסכום כולל של 7,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

   

  לאור הסכמת הצדדים, יידחו ההודעות לצדדי ג' ולצדדי ד' בלא צו להוצאות. ניתן פטור מתשלום יתרת אגרה בגין ההודעות לצדדי ג' ולצדדי ד'.

   

  זכות ערעור כחוק.

   

  המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים, בדואר.

   

  ניתן היום, כ"ג סיוון תשע"ה, 10 יוני 2015, בהעדר הצדדים.