ת"א 11009-11-13 ש. נ' גלי גיל מרכז לספורט ונופש בקרית מוצקין בע"מ

האם רשאי בעל מועדון ספורט לאסור כניסתו של אדם לבריכה, בשל מחלת הפסוריאזיס ממנה הוא סובל, או שמא מדובר בהפליה אסורה? זו השאלה המצריכה הכרעה במסגרת התביעה שלפניי.

שאלה נוספת היא, האם בנסיבות המקרה הנדון, התנהגות הנתבעת כלפי התובעת מהווה לשון הרע.

התובעת היתה מנויה במועדון הספורט של הנתבעת, משך עשרות שנים, במהלכן נהגה לשחות בבריכה במקום ולהשתתף בחוגים.

במהלך חודש אוקטובר 2012, החליטה הנתבעת לאסור על התובעת כניסה אל הבריכות במועדון, בשל נגעים שהתגלו על עורה, בעקבות מחלת הפסוריאזיס ממנה החלה לסבול באותה עת. ההודעה נמסרה לתובעת על ידי עובדי הנתבעת, במספר הזדמנויות, באופן שלטענת התובעת גרם להשפלתה בעיני הבריות.

התובעת ניסתה לבטל את רוע הגזירה, והמציאה אישורים רפואיים המעידים על כך שהמחלה אינה מידבקת, וכי אין מניעה שחולי פסוריאזיס יכנסו לבריכה, אך לשווא.

בתביעה זו עותרת התובעת לפצותה בגין העוול שנגרם לה המהווה, לטענתה, הפליה בכניסה למקום ציבורי, עוולה על פי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה – 1965 ופגיעה בפרטיות.

לטענת הנתבעת, בדין נאסרה על התובעת הכניסה אל הבריכה, שכן הפצעים על גופה היו פצעים בולטים ומדממים, ומספר מתרחצים בבריכה פנו אל המציל ואל ההנהלה, בטענה שהם מתנגדים לכניסתה של התובעת אל הבריכה. עוד טוענת הנתבעת, כי האיסור שהוטל על התובעת מתחייב מנוסחן של תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחייה) תשנ"ד – 1994 (להלן:"התקנות").

בנוסף, טוענת הנתבעת, התביעה אינה מגלה עילה לפי חוק איסור לשון הרע, שכן הדברים נמסרו לתובעת בדיסקרטיות וברגישות, ולא הוכח יסוד הפרסום.

בתשובה לטענות ההגנה של הנתבעת טוענת התובעת, כי הנגעים על גופה מעולם לא דיממו, ולא נשקפה מהם סכנת הידבקות, כך שלא היתה הצדקה למנוע ממנה כניסה לבריכה. לפיכך, מהווה התנהגות הנתבעת הפליה אסורה, אשר גרמה לפגיעה בכבודה.

דיון והכרעה:

פסוריאזיס הינה מחלה מוכרת, שמאפייניה מצויים בידיעתם של חלקים נרחבים מהציבור, ולפיכך עשויים להיחשב כידיעה שיפוטית. עם זאת, פסק הדין אינו מבוסס על ידיעה שיפוטית, אלא רק על טענות שהוכחו על ידי בעלי הדין (לידיעה שיפוטית ראו: ע"א 759/76 פז נ' נוימן פ"ד לא(2) 169).

משלא הובאה מטעם בעלי הדין הגדרה מוסכמת למחלה, לא מצאתי מקום להפנות להגדרה כלשהי, בפרט משום שאין מחלוקת בין בעלי הדין על כך שפסוריאזיס הינה מחלת עור שאינה מידבקת, ודי בכך על מנת להכריע בתביעה.

טענת הנתבעת הינה כי חרף העובדה שאין מדובר במחלה מידבקת, עלולים מתרחצים בבריכה לחשוב, בטעות, כי קיים סיכון להידבק במחלה, ולפיכך להירתע מכניסה לבריכה אם תותר כניסתה של התובעת.

התובעת היתה מנויה ותיקה במועדון הספורט של הנתבעת, מיום הקמתו, לפני כ- 24 שנים, ומשך כל אותה תקופה נטלה חלק בפעילויות שונות ומגוונות במועדון. לטענתה, נהגה לשחות בבריכה כארבע פעמים בשבוע, נוכח פריצת דיסק ממנה היא סובלת. התובעת הצהירה כי לפני מספר שנים החלה לסבול ממחלת הפסוריאזיס, בעקבותיה החלו להופיע נגעים על עורה, בעיקר בגב ובמרפקים.

לטענת התובעת, כאשר ביקרה במועדון הספורט של הנתבעת, יום אחד במהלך חודש אוקטובר 2012, ונכנסה לבריכה, פנה אליה המציל, מר פנחס סיבוני (להלן:"סיבוני") ולאזני כל המתרחצים במקום שאל אותה מה יש לה בגב. לדבריה, ענתה לו שמדובר במחלת הפסוריאזיס שאינה מידבקת, ובתגובה ביקש ממנה סיבוני להצטייד באישור רפואי. חרף עלבונה, חזרה התובעת אל הבריכה, מצוידת באישור רפואי (נספח 1 לתצהירה), אולם משנכנסה לבריכה, פנה אליה סיבוני ולאזני כל המתרחצים דרש ממנה לצאת מהבריכה תוך שהוא מציין בקול, כי נמסר לו שאל לו לאפשר לה להיכנס לבריכה.

לטענת התובעת, סיבוני לא היה מעוניין לעיין באישור הרפואי שביקשה להציג לו, ועמד על סירובו לאפשר לה להיכנס למים.

מספר ימים לאחר מכן, בתאריך 26.10.2012, שבה התובעת למועדון הספורט, על מנת לשחק ברידג', ואז לתדהמתה גילתה שהנתבעת החליטה למנוע ממנה כניסה אל מתחם המועדון, באמצעות חסימת השבב האלקטרוני המאפשר כניסת מנויים למועדון. כאשר שאלה התובעת את פקידת הקבלה במקום, מדוע נאסרה כניסתה, השיבה לה הפקידה, בנוכחות הקהל שהיה במקום, כי נאסר עליה להיכנס לבריכה ולג'קוזי, וכי כניסתה למועדון מותנית בחתימה על התחייבות להימנע מכניסה לבריכה ולג'קזי כל עוד יש פצעים גלויים על גופה.

בניסיון לשנות את החלטת הנתבעת, פנתה התובעת בכתב אל הנהלת המועדון וביקשה להעביר את פנייתה אל מנהל הנתבעת ואף להיפגש עמו. מנהל הנתבעת סירב להיפגש עמה, אך השיב לפנייתה בכתב.

באותו מכתב ציין מנהל הנתבעת כי מספר רב של מנויים התלוננו על כך שאינם מוכנים להיכנס אל הבריכה כאשר התובעת נמצאת בה, בשל פצעיה המדממים, והוסיף כי למציל במקום יש שיקול דעת ואפשרות למנוע ממנה כניסה לבריכה, לטובת שאר מנויי המועדון (העתק פניותיה של התובעת אל הנתבעת ותשובת מנהלה צורפו כנספח 3 לתצהיר התובעת).

לטענת התובעת, תשובת הנתבעת נסמכת על עובדות לא נכונות, שכן פצעיה מעולם לא דיממו, והתפרצות מחלת הפסוריאזיס גרמה לכל היותר לפגיעה אסתטית במראה עורה. טענתה כי הנגעים לא דיממו ולא יצרו סכנת הידבקות גובתה באישורים רפואיים, אך הנתבעת התעלמה מהם, ועל כן לא היתה כל הצדקה למנוע ממנה כניסה לבריכה.

מטעם הנתבעת העידה גב' קרן גרין, מנהלת האירועים במועדון הספורט של הנתבעת (להלן:"גרין"). גרין העידה כי באחת מישיבות ההנהלה נמסר לחברי ההנהלה כי המציל סיבוני דיבר עם התובעת ואמר לה שלא תיכנס לבריכה בשל הפצעים על עורה. עוד נודע להנהלה, לדבריה, מפיה של אחת המנויות, גב' גליה אילון, כי ראתה את התובעת נכנסת למים עם פצעים מדממים. על פי החלטת ההנהלה, התבקשה גרין לחסום לתובעת את המנוי עד לקיום שיחה עמה.

גרין הצהירה, כי הנתבעת אסרה על התובעת להיכנס לבריכה משום שסבלה מפצעים מדממים, כך על פי עדותם של מנויים ושל המציל, ולפיכך הותנתה כניסתה של התובעת אל שטח המועדון בחתימה על התחייבות להימנע מכניסה לבריכות ולג'קוזי כל עוד פצעיה מדממים, ורק בזמן הדימום, שכן מנויי הבריכה נרתעים מחשש שדימום יכול להיות מדבק עקב מחלה.

ביחס לאופן בו נמסרה החלטת הנהלת הנתבעת לתובעת, העידה גרין כי היא זו ששוחחה עם התובעת, בדיסקרטיות וביחידות, במשרדי הנתבעת הרחוקים מדלפק הקבלה. לדבריה הסבירה לתובעת כי נאסר עליה להיכנס אל הבריכות בשל הוראת התקנות ומחמת התנגדות המנויים.

האם היתה הצדקה על פי דין לאסור על התובעת כניסה לבריכה בשל הנגעים על עורה?

אדון תחילה טענת הנתבעת לפיה פעלה בהתאם לדין, שכן בתוספת השניה לתקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחיה) תשנ"ד – 1994 נאסרה מפורשות כניסתם של אנשים החולים במחלות עור למי הבריכה.

סעיף א.3 לטור א' בתוספת השניה לתקנות מורה כי בשלט אותו יש להציב בכניסה לבריכה ובחדרי ההלבשה יש לכתוב, בין היתר:

"הכניסה למים אסורה לאנשים החולים במחלות עור, פצעים מוגלתיים, הצטננות, דלקת עיניים או מחלה מידבקת אחרת."

לטענת הנתבעת, על פי כללי התחביר, הביטוי "מחלות מדבקות אחרות" מתייחס רק לדלקות עיניים ולא לפרטים המנויים קודם לכן בסעיף, המופרדים זה מזה בפסיק, שהרי ברור כי הצטננות אינה מדבקת, כמו גם מחלות עור ופצע מוגלתי.

אין בידי לקבל את הטענה; ראשית, ידיעה שיפוטית היא כי הצטננות הינה מחלה מידבקת ופצע מוגלתי, עלול ליצור זיהום במים. שנית, כללי הפרשנות מחייבים דחיית הטענה.

על פי סעיף 7 לחוק הפרשנות תשמ"א – 1981:

"המלים "או", "אחר" או ביטוי דומה להן - להבדיל מן המפורט שלפניהן הן באות ולא להקיש לו, זולת אם יש עמן המלים "דומה" או "כיוצא בזה" או ביטוי אחר שמשמעו היקש".

יישום כלל הפרשנות הקבוע בסעיף 7 לחוק, מלמד כי השימוש במילה "אחרת" בסיפא לתקנה, נועד ליצור היקש למפורט ברישא של המשפט, באופן שיש ללמוד ממנו כי המשותף לכל המחלות המפורטות קודם לכן, הוא היותן מחלות מדבקות.

מכאן יש להסיק, כי אדם החולה במחלת עור שאינה מדבקת אינו מנוע מכניסה לבריכה.

בנוסף, גם פרשנות תכליתית של הנורמה, שמטרתה להבטיח תנאי תברואה נאותים בבריכות שחיה, מובילה למסקנה כי מחלת עור שאינה מדבקת אינה יוצרת מניעה מכניסה למי הבריכה.

לתצהיר התובעת צורף מכתבו של ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, הפרופ' איתמר גרוטו מיום 5.8.2014 המבהיר את הנושא, וכך נכתב בו:

"נהלי משרד הבריאות קובעים כי אין להיכנס לבריכת שחיה במספר מצבים הכוללים, בין היתר, "מחלת עור מידבקת או פצעים מוגלתיים בעור."

אבקש להבהיר כי פסוריאזיס איננה מחלת עור מידבקת והפצעים האופייניים בעור במחלה זו אינם מוגלתיים.

לפיכך אין מניעה כי חולי פסוריאזיס יכנסו לבריכת שחיה". (כל ההדגשות במקור – ע.ו).

הלכה פסוקה היא, כי בפרשנות של נורמה משפטית, יתן בית המשפט משקל מכריע לאופן בו מפורשת הוראת הדין על ידי הגוף האחראי על יישומה, קל וחומר כאשר מדובר בעמדת משרד הבריאות ביחס לתקנות שתוקנו על ידי שר הבריאות.

התובעת המציאה מכתב מהרופא המטפל בה, ד"ר מיכאל זיו, מומחה למחלות עור ומין, בו נכתב כי היא סובלת מפסוריאזיס, מחלה שאינה זיהומית או מידבקת, וכי הנגעים הנגרמים במחלה זו אינם נוטים לדמם או להפריש. אי לכך, ציין ד"ר זיו, חולי פסוריאזיס אינם מנועים מלהשתמש במתקנים ציבוריים כגון בריכות שחיה או ספא. עוד ציין המומחה, כי כרופא וכמנהל מרפאת פסוריאזיס בבית חולים, טרם נתקל בתלונה של מי ממטופליו על מניעה כזו (נספח 7 לתצהיר התובעת).

עוד קודם לכן, במהלך האירועים נושא התביעה, המציאה התובעת לנתבעת אישורים רפואיים מהם עולה מפורשות כי הנגעים על גופה נובעים ממחלת הפסוריאזיס, שאינה מחלה מידבקת, וכי אין מניעה שתיכנס לבריכה. אישורים רפואיים מהתאריכים 21.10.2012 ומ- 25.11.2012 צורפו כנספחים 1 ו- 2 לתצהיר התובעת.

הנתבעת לא התנגדה להגשת המסמכים הרפואיים, לא ביקשה לחקור את עורכיהן ולא הגישה ראיות לסתור את האמור בהם.

מהאמור עולה כי פרשנות תכליתית של הוראת התקנות, כפי שהיא מופיעה בתוספת לתקנות מובילה למסקנה שאיסור הכניסה לבריכה חל רק על חולים במחלות עור מדבקות, ומשאין חולק כי מחלת הפסוריאזיס אינה מידבקת, לא חל האיסור על חולי פסוריאזיס.

טענת הנתבעת לפיה התובעת סבלה מפצעים מדממים

כאמור, טענת ההגנה העיקרית של הנתבעת הינה כי התובעת סבלה מפצעים מדממים, ולפיכך נאסרה עליה הכניסה אל הבריכה, כל עוד פצעיה מדממים.

התובעת העידה כי פצעיה מעולם לא דיממו (בעמ' 6 לפרוט' ש' 16, בעמ' 9 ש' 7, בעמ' 11 ש' 14).

הנטל להוכיח את טענת ההגנה של הנתבעת לפיה התובעת סבלה מפצעים מדממים, מוטל על הנתבעת, ואומר כבר עתה כי לא הורם.

לתמיכה בטענה, מפנה הנתבעת אל נוסח ההתחייבות עליה ביקשה מהתובעת לחתום כתנאי לכניסתה לשטח המועדון (נספח 5 לתצהיר התובעת).

נוסח המכתב עליו התבקשה התובעת לחתום היה כדלקמן:

"לאחר שהובהר לי שהמצילים מסרבים לתת לי להיכנס לבריכה כאשר עקב מחלתי ישנם פצעים על גופי שנראים לעין בצורה ברורה.

אני מתחייבת להשתמש בכל המתקנים בקאנטרי למעט בריכות השחייה, הג'קוזי והבריכה ההידרותרפית כאשר יש פצעים גלויים על גופי.

במידה ואפשר תנאי זה, לקאנטרי הזכות לשלול את המנוי שלי ולהחזיר לי את הכסף בהתאם ובכפוף לתקנון."

גרין העידה כי הסבירה לתובעת שאסור לה להיכנס למים כשהפצעים מדממים (בעמ' 30 ש' 6-8) והיא התבקשה לחתום על טופס, שמשום מה סירבה לחתום עליו (בעמ' 31). מעיון בנוסח ההתחייבות, נספח 5 לתצהיר התובעת, ניתן לראות בבירור, כי גם לשיטתה של הנתבעת, באותו מועד, האיסור שהוטל על התובעת להיכנס אל הבריכות לא נבע מכך שפצעיה היו מדממים, אלא מכך שהיו "גלויים" ו"נראים לעין בצורה ברורה". נוסחו של המכתב עליו התבקשה התובעת לחתום, מעיד יותר מכל, כי פצעיה לא היו מדממים, וכי איסור הכניסה אל הבריכה לא נבע מכך שסבלה מפצעים מדממים.

עדת הנתבעת גב' גליה אילון כהן (להלן:"אילון") הצהירה בתצהיר עדותה הראשית, כי ראתה את התובעת נכנסת לבריכה כאשר:" היו לה על העור פצעים אדומים גדולים וגסים על הרגליים ולאחר מכן, במקלחת, ראיתי על הישבן פצעים פתוחים שגורדו והיו עם דם."

למרבה הצער, לא סברה הנתבעת שקיים טעם לפגם בעדותה של אילון, שנקראה להעיד על מה שראתה במקומות המוצנעים ביותר בגופה של התובעת, בזמן שהתקלחה במקלחות המועדון.

כל נסיונותיי, במהלך הדיון, למנוע פגיעה נוספת זו בכבודה של התובעת, לא הועילו, שכן הנתבעת סברה כי מדובר בטענת הגנה ראויה, והתעקשה להשמיע את גרסת ההגנה שלה במלואה. לפיכך, אין מנוס מהתייחסות לדברים בפסק הדין.

אילון נשאלה אם הפצעים על גופה של התובעת היו מדממים, והשיבה באופן מתחמק שניתן ללמוד ממנו כי לא דיממו. כך למשל, העידה: "אדומים. נפוחים. אני לא יודעת מה זה. זה לא מדמם היה, אמרתי שזה פצעים אדומים ונפוחים, אדומים מאוד גסים מאוד ובולטים." (בעמ' 17 ש' 23).

בהמשך נשאלה אילון, האם הפצעים שראתה במקומות מוצנעים בגופה של התובעת במקלחת היו מדממים, והשיבה כי היו שריטות אדומות אך לא ניגר דם (בעמ' 17 ש' 25-28) בכך סתרה את האמור בתצהירה.

התובעת הכחישה כי סבלה מפצעים מדממים אותם ניתן היה לראות רק במקלחת, וכי אין ממש בטענה (בעמ' 10 ש' 21). עדותה זו של התובעת מהימנה בעיני מעדותה של אילון.

עדת הנתבעת ד"ר ברגר, מנויה ותיקה במרכז הספורט הצהירה בתצהיר עדותה הראשית כי כרופאה, היא יודעת שמחלת הפסוריאזיס אינה מחלה מדבקת, אך מראה המחלה של התובעת מרתיע אנשים – הדיוטות. ברגר הצהירה כי ראתה שאנשים פוחדים להיכנס למים בנוכחות התובעת והדבר ניתן להבנה. לפיכך, לדעתה, אין לאפשר לתובעת להיכנס לבריכה.

כאשר נשאלה אם ראתה על גופה של התובעת פצעים מדממים השיבה ברגר, רופאה במקצועה, כי פסוריאזיס כשלעצמה אינה מחלה הגורמת לדימום, אך לעיתים גורמת לגירוד, וכל גירוד עשוי להוביל לדימום. תחילה העידה ברגר כי ראתה נקודות דם, אך היא אינה בטוחה (בעמ' 13 ש' 18) ובהמשך העידה כי לא העידה שהתובעת גירדה, אלא שבאופן כללי אדם יכול לגרד (בעמ' 13 ש' 27). בהמשך אמרה:

"אני לא ראיתי דימום וגם לא טענתי דבר כזה. נקודות של דם כרוש. אבל אדום ופצעים..." (בעמ' 15 ש' 22).

המציל בבריכה, מר פנחס סיבוני העיד כי ראה על גופה של התובעת:

"פצעים מאוד בולטים. אני לא יכול להגיש שזרם דם. חלק מהפצעים היו מדממים לא כולם, חלק פה וחלק פה. היו לא נעימים לראייה." (בעמ' 21 ש' 14-15).

עוד לפני כן העיד, כי למעשה, הבעיה היתה הנראות של הדברים, שכן לדבריו:

"כל זה היה נמנע לו היא היתה שמה חולצה לבנה עליה. זה היה פותר את העניין. אנשים לא היו רואים, לא היה ויכוח....אבל ברגע שכמות גדולה של אנשים דוחים את מה שהם רואים ובאים להתלונן אלי אני חייב להפנות את זה להנהלה....רואה שהמצב בראי לא הכי נעים, שמים חולצה וסגרים עניין." (בעמ' 20 ש' 12-23).

מדבריו של סיבוני המציל עולה כי הוא עצמו לא ראה כל מניעה לכניסתה של התובעת למים, ולא חשש שתדביק את יתר המתרחצים, אלא שסבר כי מדובר במראה לא אסתטי שאם התובעת היתה דואגת להצניעו, לא היתה מניעה כי תיכנס לבריכה.

לשיטתו של המציל סיבוני, לא חשש מהדבקה הוא שעמד בבסיס החלטת הנתבעת לאסור על התובעת כניסה לבריכה, אלא העובדה שהמראה לא היה נעים למתרחצים.

עדותו של סיבוני אינה עולה בקנה אחד עם טענות ההגנה של הנתבעת, או עם גרסתה כפי שהועלתה במכתבו של מנהל הנתבעת אל התובעת מיום 4.11.12, לפיה ההחלטה לאסור על כניסתה של התובעת למים התקבלה על ידי המציל, משיקולים מקצועיים, לטובת שאר מנויי הקאנטרי.

עדותה של התובעת מהימנה בעיני. התרשמתי כי העידה בכנות רבה ובכאב, ואני מעדיפה את עדותה על פני עדויותיהם של עדי הנתבעת.

בנוסף, עדותה של התובעת, למעשה, לא נסתרה על ידי עדי הנתבעת שכן כאשר נשאלו מפורשות אם ראו על גופה של התובעת פצעים מדממים השיבו תשובות מתחמקות.

לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התובעת סבלה מפצעים מדממים, ולפיכך אין לקבל את טענתה לפיה כניסתה של התובעת לבריכה נאסרה מסיבה זו.

הפליה בכניסה למקום ציבורי

עדת הנתבעת אילון נשאלה האם לא הסבירו לה, כאשר פנתה להנהלה והתלוננה על מה שראתה במקלחת, כי אין מדובר במחלה מדבקת והשיבה כי אין זה העניין כלל. לדבריה:

"זה לא מעניין אותי. אותי מעניין לשחות ולא לדאוג שחס וחלילה אקבל זיהומים. אני לא יודעת מה זה. אני לא רופאה...אני העברתי את מה שראיתי, כמו שאני באה ואומרת שהשירותים מטונפים וצריך לנקותם, כך התלוננתי גם על זה, אני רוצה שירות הוגן...(בעמ' 18 ש' 3-6).

הדברים מקוממים. השוואתו של אדם הסובל מנגעים על עורו, למפגע תברואתי כ"שירותים מטונפים" הינה השוואה שלא ניתן לקבלה, ודרישתה של המנויה אילון לאסור על מנויה אחרת כניסה לבריכה משום שהיא עצמה חווה דחיה ממראה עורה, אינה יכולה להיקרא "שירות הוגן".

למצער, הנתבעת לא ראתה כל פגם בטיעון זה, והבהירה לכל אורך ההליך, בכתבי טענותיה, כי החליטה לאסור כניסתה של התובעת לבריכה משום שמספר מנויים התנגדו לכניסתה, בשל מראה עורה.

כך למשל, טוענת הנתבעת בסיכומיה כי על בית המשפט לשים עצמו במקומו של האדם הסביר, כלומר במקומן של העדות ברגר ואילון "אזרחיות רגילות המשלמות מיטב כספן עבור השהייה בקאנטרי ונרתעו קשות מהרחצה המשותפת עם התובעת במצבה כפי שתואר על ידן." (בעמ' 37 לסיכומי הנתבעת).

אין לי אלא לדחות את הטענה, שלא ראוי היה להעלותה כלל.

הנתבעת הינה בעלת מועדון ספורט, קאנטרי קלאב, המהווה "מקום ציבורי" המספק "שירות ציבורי" כמשמעו בחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים התשס"א – 2000 (להלן:"חוק איסור הפליה").

חוק איסור הפליה מבהיר, בסעיף 1 שבו, את מטרתו:

"חוק זה נועד לקדם את השוויון ולמנוע הפליה בכניסה למקומות ציבוריים ובהספקת מוצרים ושירותים."

סעיף 3(א) לחוק איסור הפליה מגדיר את האיסור הקבוע בחוק, באופן הבא:

"מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן השירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, נטיה מינית, השקפה מפלגתית, מעמד אישי או הורות."

קיימת מחלוקת בפסיקת בתי המשפט בשאלה האם הרשימה המפורטת בסעיף 3(א) לחוק מהווה רשימה סגורה, אם לאו.

על פי העמדה הגורסת כי אין המדובר ברשימה סגורה, סעיף 3(א) לחוק מפרט את סוגי ההפליה העיקריים אולם מטרת החוק הינה למנוע כל הפליה אפשרית במקומות ציבוריים, גם אם אינה מפורטת בסעיף 3(א) לחוק.

גישה זו הובעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א (חי') 3724/06 קיבוץ רמת מנשה נ' יצחק מזרחי ((7.1.2008).

באותו מקרה נדון ערעורו של קיבוץ שבבעלותו מועדון, על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת גדעון) בו חויב לפצות את המשיב, בגין הפליה אסורה על רקע צבע עורו.

בפסק דינו, קבע כב' השופט רון שפירא, כי הרשימה המפורטת בסעיף 3(א) לחוק אינה מהווה רשימה סגורה. לגישתו, כל הפליה שבבסיסה מתן יחס שונה לשווים היא הפליה פסולה, וכל מקרה שאינו נכנס בגדרו של סעיף 3(ד) לחוק, הקובע אילו מקרים לא יחשבו כהפליה, מהווה הפליה אסורה על פי החוק. פרשנות זו של הוראת החוק מתיישבת, לדבריו, עם עקרון השוויון, אשר עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הפך לעקרון בעל מעמד חוקתי.

לשיטתו, במקרה של הפליה לרעה יש מקום להעברת נטל השכנוע:

"במקרה שבפנינו הנטל היה על המשיב להוכיח כי הופלה לרעה. המשיב הרים את הנטל המוטל עליו כאשר הוכיח כי ניתן יחס בלתי שוויוני כלפיו, בהשוואה לאחרים. מכאן עבר הנטל אל המערערים לשכנע את ביהמ"ש כי היו טעמים ענייניים וסבירים במניעת כניסתו אל המועדון".

עוד מציין השופט שפירא בפסק דינו, כי הפליה נבחנת על פי מבחן התוצאה, דהיינו:

"אם מגיעים אל התוצאה כי קיים יחס שונה בין שווים, ולא ניתן להצביע על טעם סביר וענייני לאותה התייחסות שונה, כי אז מוכחת טענת ההפליה, גם אם לא ניתן להוכיח את הגורם לאותה הפליה".

כב' השופטת וסרקרוג ביקשה להשאיר בצריך עיון את השאלה האם הרשימה בסעיף 3(א) לחוק הינה רשימה פתוחה, אך גם עמדתה היתה כי "סוגי ההפליה בהם מדובר עיקרם השתייכות קבוצתית ומאפיינים אחרים המנויים בחוק, או דומיהם".

כב' השופט י.כהן, סבר אף הוא כי המשיב הוכיח כי הופלה על רקע צבע עורו.

ראוי להביא מדבריה של כב' השופטת וסרקרוג בפסק הדין:

"לכך נוסיף, כי ראוי לנו שנמנע ככל האפשר מלמיין בני אדם על בסיס רכיבים חיצוניים בלתי רלוונטיים, שאולי "קלים" הם לצורך עריכת השוואה חיצונית, שמקורם בסטריאוטיפיים לא מבוססים, אך הם מונעים יישומו של ערך השוויון, וממילא פוגעים בכבוד האדם

עוד נדגיש כי יישומו של עקרון זה במישור של המשפט הפרטי, אין בו למעשה פגיעה באוטונומיה של הפרט, ובמקרה דנן של הקיבוץ, להחליט על זהות עסקו, או לגרום לו נזק כלכלי ממשי. בנושא זה נבקש להפנות למאמרו של משה כהן–אליה "החירות והשוויון בראי החוק לאיסור הפליה במוצרים ובשירותים (עלי משפט, כרך ג' (חשון תשס"ד, אפריל 2003) עמ' 15)."

גישה דומה ניתן למצוא בפסק דינו של כב' השופט י.כהן בע"א(נצ') 198/09 ניסים סרור נ' חברת רזידנט מיוזיק בע"מ(5.11.2009).

בפסק דין מאוחר יותר שניתן בע"א(חי')51160-06-11 שירן חי נ' ועד מקומי רמות מנשה (25.1.2012) קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כי באותו מקרה הוכחה הפליה אסורה בשל מוצאו של המערער וצבע עורו, ולפיכך התקיימה החזקה הקבועה בסעיף 6 לחוק, ומכוחה עבר נטל ההוכחה אל שכמם של המשיבים, להוכיח כי סיבה אחרת היא שמנעה את כניסת המערער אל המועדון.

בגישה שונה נקטו כב' השופט זילברטל בבר"ע (י-ם) 478/08 ג.י.א.ת. ניהול והשקעות בע"מ נ' ארז מור(25.9.2008) אשר קבע כי הרשימה המפורטת בסעיף 3 לחוק מהווה רשימה סגורה ובית המשפט המחוזי בתל אביב בע"א(ת"א) 41592-04-12 שוורץ ואח' נ' גלינה בר בע"מ (16.10.13).

במחלוקת זו בין הפוסקים, דעתי כדעת אלה הסוברים כי הרשימה המפורטת בסעיף 3(א) לחוק אינה מהווה רשימה סגורה.

מסקנה זו, העולה בקנה אחד עם חלק מהפסיקה אותה סקרתי לעיל, מבוססת על פרשנות תכליתית של החוק, על רקע מטרתו כפי שהובעה, בין היתר, בדברי ההסבר לו.

בפסק הדין בעניין שוורץ הנ"ל הפנה כב' השופט ענבר לדברי ההסבר להצעת החוק, מהם הסיק כי מדובר ברשימה סגורה, וכי מטרת החוק הינה למנוע הפליה על רקע השתייכות ל"קבוצה", וכך נכתב שם:

"בסירוב לאפשר לאדם כניסה למקום ציבורי או לספק לו שירות או מוצר, רק בשל השתייכותו לקבוצה, ובמיוחד קבוצה שיש לגביה היסטוריה של הפליה בעבר, יש משום פגיעה קשה בכבודו של אדם...חוק איסור הפליה...המוצע בזה...נועד להתמודד עם תופעה שלילית זו." ההדגשה אינה במקור – ע.ו.)

(דברי ההסבר להצעת חוק איסור הפליה במוצרים ובכניסה למקומות ציבוריים, התש"ס – 2000, ה"ח 2871, 370).

חולי פסוריאזיס הם קבוצה, והפליה אדם בכניסה לבריכה על רקע מחלתו, מהווה הפליה על רקע השתייכות לקבוצה. לפיכך, ספק אם השיקולים שעמדו בבסיס פסק הדין בעניין שוורץ הנ"ל, היו מביאים לדחיית התביעה במקרה שלפניי.

אין חשיבות לשאלה אם הנתבעת היתה אוסרת כניסה על כל חולה פסוריאזיס. די בכך שהנתבעת נוטלת לעצמה את הרשות לקבוע מי מבין חולי פסוריאזיס יכנס לבריכה ומי לא, על סמך הערכה של מנוייה או עובדיה את מצב עורו, על מנת להוכיח הפליה אסורה.

ראו לעניין זה פסק דינה של כב' השופטת וסרקרוג בע"א(חי') 3724/06 הנ"ל:

"העובדה שבמקרה דנן היו בין באי המועדון, גם שחומי עור אין בה כדי להעיד על אי-קיומה של הפליה, מאחר שהוכח שאלה שנמנו על אותה קבוצה, נדרשו לתנאי נוסף לצורך כניסתם, תנאי שלא נדרש מבהירי העור"

כוונת המחוקק לאסור הפליה בכניסה למקומות ציבוריים גם מחמת מוגבלות פיסית עולה בבירור מתיקון מספר 2 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח – 1998.

במסגרת התיקון, משנת 2005, הוסף סעיף 19ו' לחוק, בו נקבע כי מי שעיסוקו במתן שירות ציבורי, בהפעלת מקום ציבורי או בהספקת מוצר, לא יפלה אדם מחמת מוגבלותו ולא יסרב לאפשר לו גישה למקום ציבורי או לחלק ממנו.

באותו תיקון, תוקן בעקיפין גם חוק איסור הפליה, באופן שנקבע בסעיף 3(ה) לחוק, כי על הפליה מחמת מוגבלות בנושאים שחוק זה דן בהם, יחול פרק ה'1 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998.

עם זאת, הגדרת המונח "אדם עם מוגבלות" בסעיף 5 לחוק, אינה מאפשרת החלתו על חולים במחלות שאינן מגבילות את תפקודו של החולה באופן מהותי, שכן על פי אותה הגדרה, אדם עם מוגבלות הינו:

"אדם עם לקות פיסית, נפשית או שכלית לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית, אשר בשלה מוגבל תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים"

חולי פסוריאזיס אינם אנשים "בעלי מוגבלות" כמשמעות המונח בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח – 1998 ולפיכך לא נכון יהיה לבסס את איסור הפליתם של חולי פסוריאזיס בהסתמך על חוק זה.

משמעות הדבר הינה שאדם הסובל ממגבלה פיסית, נפשית או שכלית כלשהי, שאינה מגבילה את תפקודו באופן מהותי, אינו זוכה להגנה מפני הפליה בהתאם לחוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות תשנ"ח - 1998.

בנסיבות אלה, לטעמי, שומה על בית המשפט לקבוע כי הפליה על רקע השתייכות לקבוצה הסובלת מלקות פיסית או נפשית כלשהי, שאינה עולה כדי "מוגבלות" כמשמעה בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998, מהווה הפליה על פי חוק האיסור הפליה. אנמק;

בדברי ההסבר להצעת החוק נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים:

"הרעיון הבסיסי העומד ביסוד חקיקה זו הוא שיש מקום להחלת עקרון השוויון גם על עסקים פרטיים...החוק המוצע עולה בקנה אחד עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוא בא ליישם את התפיסה של כבוד האדם, להגן עליו מפני הפליה גם בתחום המשפט הפרטי, ולהקנות עילת תביעה אזרחית בשל הפלייה, בסייגים הקבועים בו."

(דברי ההסבר להצעת חוק איסור הפליה במוצרים ובכניסה למקומות ציבוריים, התש"ס – 2000, ה"ח 2871, 370).

בית המשפט העליון עמד, לא אחת, על התחושות הקשות שיוצרת הפליה בקרב המופלים, ועל המסר של דחייה שנושאת עמה ההפליה – מסר שאין להסכים לו.

יפים לעניין זה דברים שנכתבו בפסק הדין ברע"א 8821/09 פבל פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ (16.11.2011).

...הפליה על בסיס השתייכותו של אדם לקבוצה מסוימת נושאת מסר של דחייה כלפי מאפיין הטבוע בזהותו של האדם ומשכך פוגעת בכבודו...עוד ראו בהקשר זה את דבריו של השופט (כתוארו אז) א' ברק בבג"ץ 953/87 פורז נ' שלמה להט, ראש עירית תל-אביב-יפו, פ"ד מב(2) 309 (1988):

"הצורך להבטיח שוויון הוא טבעי לאדם. הוא מבוסס על שיקולים של צדק והגינות. המבקש הכרה בזכותו, צריך להכיר בזכותו של הזולת לבקש הכרה דומה. הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה. השוויון שומר על השלטון מפני השרירות. אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם." [שם, בעמ' 332].

ברי כי אותן תוצאות של הפליה על בסיס שיוך לקבוצה זו או אחרת, תחושת ההדרה והפגיעה בזהות העצמית, פוגעות פגיעה קשה בכבודו של אדם. ההשפלה והפגיעה באוטונומיה היא התוצאה המסתברת הרגילה של הפליה מהסוג בו עסקינן, ובניגוד לטענת המשיבה הוכחתן אינה מהווה תנאי למימוש הזכות הקנויה לנפגע ההפליה לפי החוק. הפגיעה בכבודו של אדם תהייה קשה במיוחד כאשר הפלייתו מבוססת על סטריאוטיפים...."

ובבג"ץ 6051/95 רקנט נ' בית הדין האזורי לעבודה פ"ד נא(3) 289:

"הפליה בין אדם לאדם פוגעת בחוש הצדק השוכן עמוק עמוק בלבנו, והמשפט נחלץ בכל כוחו ובכל מאודו להגן על המקופח שלא כדין ועל מי שהופלה לרעה. כללי השוויון ואיסור הפליה אין הם אלא כללי צדק והגינות שחברה מתוקנת לא תוכל היות בלעדיהם" (שם בעמ' 322). (ההדגשה אינה במקור – ע.ו.)

במקרה הנדון, לא ניתן להתעלם מהעוול שנגרם לתובעת, ומהעלבון שספגה מהתנהגותה של הנתבעת כלפיה. השוני היחיד בין התובעת לבין יתר מנויי הבריכה, שכניסתם לבריכה לא נאסרה, הוא העובדה שעקב מחלה אוטואימונית ממנה היא סובלת הופיעו, באותו מועד, נגעים על גופה, והדבר גרם לפגיעה אסתטית במראה עורה. מראה עורה של התובעת הינו נתון שלא בשליטתה, והפלייתה על רקע זה פוגעת בכבודה.

יפים לעניין זה דברים שנכתבו על ידי כב' השופט חשין בבג"ץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה פ"ד נב(3) 630:

הפליה כדוגמת זו פוגעת אנושות בכבוד האדם. אין לאדם שליטה על מינו ולא על צבע עורו או על שלמות גופו. יכול אדם שיעשה בחייו כל שביכולתו כדי לרכוש חוכמה ודעת, להיות אדם טוב ומיטיב, נוח לבריות ויישר דעת, ולמרות האמור ידחה רק בשל אותו מאפיין שאין לו עליו שליטה, מאפיין גנטי או אחר (עמ' 658ז-659א).(ההדגשות אינן במקור – ע.ו).

מוכנה אני לקבל את טענת הנתבעת לפיה מראה עורה של התובעת עורר רתיעה בקרב המתבונן, וניתן אף להבין רתיעה כזו, העלולה לנבוע מחוסר ידע בנושא. עם זאת, בית המשפט אינו יכול להסכין עם פגיעה כה חמורה בכבודו של אדם, על רקע רתיעה ממראהו. אין להפלות אדם בכניסה לבריכה על בסיס מראה עורו, ואם קרה המקרה והופלה על רקע זה, לא ניתן להלום כי בית המשפט ישיב את פניו ריקם ולא יושיט לו סעד.

בחברה מתוקנת, לא ניתן לקבל מצב בו מנוי בבריכה החווה רתיעה ממראהו של מנוי אחר, יוכל לפנות אל הנהלת הבריכה ולבקש כי זו תאסור עליו כניסה אל הבריכה.

את חששם של המנויים האחרים מפני זיהום או הדבקה, ניתן היה להפיג בנקל, לו היתה הנתבעת מעיינת באישור הרפואי שהציגה לה התובעת, ואף מבקשת את רשותה להראותו לכל מנוי החושש מפני הדבקה.

אדם הסובל מפסוריאזיס וודאי מודע לפגם האסתטי שהמחלה נושאת עמה. וודאי נדרשות לו תעצומות נפש להחליט כי למרות זאת, לא יגזור על עצמו חיים של הסתגרות, ויצא מן הבית אל הבריכה על מנת לבלות עם חבריו או עם בני משפחתו. ניתן בנקל לשער את מידת ההשפלה שחווה אדם כזה, אשר נתקל בהפליה על רקע מחלתו, ואת הפגיעה בכבודו.

אף אם היתה ההחלטה מתקבלת בתום לב, מחמת טעות או אמונה שלמה בכך שמחלתה של התובעת נושאת עמה סכנת הדבקה, לא היה בכך הגנה מפני תביעה על פי חוק איסור הפליה, שכן החוק אינו קובע הגנה כדוגמת הגנת תום הלב בחוק לשון הרע, והפליה נבחנת במבחן התוצאה ולא במבחן הכוונה.

ראוי להפנות בהקשר זה לציטוט מתוך פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 3916/05 עמותת בת דור – אגודה לאומנות המחול בתל אביב נ' שרת החינוך התרבות והספורט

(14.6.2006):

"הפליה יכולה להיווצר גם כאשר יוצר הנורמה לא התכוון לכך. מבחן ההפליה מתממש בתוצאה של מימוש הנורמה...השאלה אינה רק מהו המניע של המחליטים, השאלה היא גם מהי התוצאה של ההחלטה. ההחלטה היא פסולה לא רק כאשר המניע הוא לפגוע בשוויון, אלא גם כאשר המניע הוא אחר אך הלכה למעשה נפגע השוויון"

מכל מקום, במקרה הנדון הוכח כי הנתבעת לא פעלה בתום לב, שכן סירבה בכל תוקף לאפשר לתובעת להוכיח לה כי מחלתה אינה מידבקת, סירבה לעיין באישור הרפואי, או לקבל הסברים נוספים.

ממכלול הראיות כפי שנסקרו לעיל, עולה כי הנתבעת הפלתה את התובעת כאשר אסרה עליה כניסה אל הבריכות בשטח המועדון, בשל מחלתה.

הנתבעת אמנם לא אסרה על התובעת להיכנס אל שטח המועדון, אך הגבילה את כניסתה באופן שנאסר עליה להיכנס אל הבריכות ואל הג'קוזי, והותר לה להשתתף רק בחוג הברידג' וביתר החוגים שאינם כוללים כניסה לבריכות המים.

בשנת 2011 תוקן סעיף 3 לחוק, והוסף בו סעיף קטן (ג1) שזו לשונו:

"לעניין סעיף זה, רואים כהפליה גם קביעת תנאים שלא ממין העניין." (ס"ח 2293 מיום 6.4.11).

סעיף 6 לחוק איסור הפליה קובע חזקות, כמפורט להלן:

"הוכיח התובע בהליך אזרחי לפי חוק זה אחד מאלה, חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת:

... (3)הנתבע התנה הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, בקיום תנאי אשר לא נדרש ממי שאינם נמנים עם אותה קבוצה;

(4) ..."

במקרה הנדון, חל סעיף 3(ג1) לחוק, ומתקיימת החזקה הקבועה בסעיף 6(3) לחוק, שכן הנתבעת העמידה כתנאי לכניסתה של התובעת למתחם המועדון, חתימה על התחייבות מצידה שלא להיכנס לבריכה.

אמנם, סעיף 3 אינו נוקב במחלה כסיבה להפליה, אך כאמור, לאור עמדת הפסיקה, אני סבורה כי הפליה מחמת השתייכות לקבוצת חולים מהווה הפליה אסורה על פי החוק.

די בעובדה שהנתבעת הגבילה את כניסת התובעת לחלק ממתקניה על מנת להוות הפליה בכניסה למקום ציבורי, כמשמעו בחוק איסור אפליה.

לא נעלמה מעיני העובדה שהתובעת לא ציינה מפורשות בכתב תביעתה כי עילת התביעה מבוססת על חוק איסור הפליה במוצרים בשירותים ובכניסה למקומות ציבוריים תשס"א – 2000. עם זאת, בכתב התביעה, ולאורך כל ניהול ההליך, העלתה התובעת, באופן מפורש, טענת הפליה, והבהירה כי לטענתה מנעה ממנה הנתבעת כניסה לבריכה, שלא כדין, רק מחמת מחלתה ומראה עורה. גם בסיכומיה חזרה התובעת על טענת ההפליה, לאחר שהניחה תשתית ראייתית להוכחת טענתה לפיה הופלתה על רקע מחלתה.

לפיכך, מצאתי כי אין בעובדה שהתובעת לא ציינה מפורשות כי עילת תביעתה נסמכת על חוק איסור הפליה כדי למנוע מבית המשפט לדון בתביעה בהסתמך על חוק איסור הפליה.

ראו לעניין זה:

ת"א (מרכז) 17024-09-09 גל-על מוצרי שתיה בע"מ נ' חברת תנה תעשיות (1991) בע"מ (24.10.10) שם נכתב:

"בהתאם להוראות תקנה 9(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א"), די בפירוט "העובדות העיקריות המהוות את עילת התביעה ואימתי נולדה", ואין כל חובה לאזכר את החוקים בהם נקבעה עילת התביעה (ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 139)."

עוד ראוי להפנות בהקשר זה לפסק הדין בע"א 8845/12 זאב רום נ' גד זאבי (25.11.14)

לפסק דינו של כב' השופט הנדל:

"בית המשפט הוא הגורם המכריע, אך עליו להכריע בפלוגתות שהניחו בפניו הצדדים. הנטל להוכחת התביעה מוטל על התובע. נטל זה כולל הצגת התשתית העובדתית הנדרשת. לבית המשפט מוענק מרחב מסוים, למשל: במצב בו העובדות הוכחו, הפלוגתות הובהרו והסעדים הוצגו – רשאי בית המשפט לחזק טענה ולבסס אותה מבחינה משפטית...כך עולה מן הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שם המתח בין האינטרסים והשיקולים בא לידי ביטוי במספר כללים. ראשית, נקבע בתקנות כי "אין בעל דין מנוע מהסתמך על הוראת דין... מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו" (תקנה 74(ב)). סעיף זה מעניק מעין "פטור" לתובע, אשר איננו נדרש לפרט בכתב התביעה את הוראות הדין עליהן הוא מסתמך. הפסיקה הבהירה ש"פטור" זה הוא רחב: התובע איננו נדרש להפנות בכתב התביעה לסעיף קונקרטי בחוק, ואף איננו חייב לפרט בכתב התביעה את העילה המשפטית שעליה מתבססת תביעתו (ע"א 6157/08 אסמאעיל נ' מילאדי, [פורסם בנבו] פסקה 10 (5.9.2011))"

ולפסק דינו של כב' השופט עמית:

אכן, ככל שלפני בית המשפט עמדה מערכת עובדתית מסוימת, רשאי בית המשפט לפסוק על פי נימוקים משפטיים שונים מאלה שהועלו בתביעה "ובלבד שהתמונה נובעת מן הראיות שהיתה לצדדים ההזדמנות להידרש אליהן" (רע"א 7288/12 רוזן נ' אברמוביץ [פורסם בנבו] בפסקה י"א (23.10.2012)

באותו מקרה אמנם הוחזר הדיון לבית המשפט קמא, בניגוד לדעתו החולקת של כב' השופט עמית, אך במקרה שלפני הוכיחה התובעת את העובדות המהותיות המרכיבות את עילת התביעה באופן המאפשר דיון על פי חוק איסור הפליה, לאחר שניתנה לנתבעת הזדמנות להתגונן מפני טענת ההפליה, כאשר עמדתה היתה כי אין מדובר בהפליה אלא באיסור כניסה לבריכה מנימוקים ענייניים ולגיטימיים, לשיטתה.

לשון הרע:

לטענת התובעת, השפילו אותה עובדי הנתבעת ופגעו בכבודה בנוכחותם של רבים ממנויי הבריכה, רק על רקע מחלתה. לטענתה, מהווה התנהלותה של הנתבעת עוולה על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן:"חוק איסור לשון הרע").

לטענת הנתבעת, לא הוכיחה התובעת את יסוד הפרסום הדרוש לשם הוכחת עוולת לשון הרע, כמשמעו בסעיף 2 לחוק, שכן כל השיחות שקיימו עובדי הנתבעת עם התובעת נעשו בדיסקרטיות, ולא בנוכחות מנויים אחרים. בנוסף, כאמור, טוענת הנתבעת כי החלטתה התקבלה על בסיס נימוקים לגיטימיים.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע מהו לשון הרע:

"לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעג מצדם.

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו.

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, נטייתו המינית או מוגבלותו"

"מוגבלות" מוגדרת כך:

"לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגנטיבית, קבועה או זמנית."

הגדרת המונח "מוגבלות" בחוק איסור לשון הרע, עשויה לכלול לקות פיסית זמנית קלה, כדוגמת מחלת הפסוריאזיס. לפיכך, ביזויו של אדם בשל מחלתו זו, עשויה להוות עוולת לשון הרע.

סעיף 2(א) לחוק מורה:

"פרסום, לענין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר."

מהסעיף עולה, אם כן, כי פרסום יכול להיעשות גם באופן לא מילולי. הסעיף אינו ממצה את כל דרכי הפרסום האפשריות, שכן המחוקק קבע כי פרסום יכול להיעשות "בכל אמצעי אחר" לפיכך, כל מעשה של העברת מסרים ייחשב פרסום (ראו: אורי שנהר דיני לשון הרע (נבו 1997) בעמ' 86).

סעיף 2(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע קובע כי רואים כפרסום לשון הרע אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע.

כלומר:

"... די בכך שהפרסום ייעשה לאדם אחד בלבד זולת הנפגע, כדי להטיל על המפרסם אחריות אזרחית לפרסום. את הכלל הזה יש לשלב בהוראת סעיף 2 לחוק...מכאן עולה, שאדם יישא האחריות אזרחית לפרסום לשון הרע שלא בכתב אם הפרסום היה מיועד לאדם אחד לפחות זולת הנפגע והוא אכן הגיע בפועל לאדם אחד לפחות זולת הנפגע..."

( אורי שנהר דיני לשון הרע, שם בעמ' 91).

המציל סיבוני העיד על נסיבות פנייתו אל התובעת:

"...כאשר נגמר החוג של ההתעמלות באו אנשים ואמרו לי איך אתה נותן לה להיכנס. הסתכלתי וראיתי וחשבתי שהיא הבינה שזה לא נעים להיכנס מפני שמעירים לה ואז לא אמרתי לה כלום. ביום רביעי היא באה שוב, נגשתי אליה יפה ואמרתי לה שאנשים רצוי שלא יראו אותה כך וקצת לא נעים לי. היא אמרה שאביא לה את זה בכתב. היא נכנסה לשיעור ובינתיים הפניתי את זה להנהלה ואמרתי להם לקבוע מה לעשות בעניין." (בעמק 21 ש' 6-11).

כשנשאל סיבוני מה בדיוק אמר לתובעת העיד:

"אמרתי לה שלאנשים לא נעים לראות את המצב ושאני מקווה שהיא מבינה את המצב, ושלא נעים בקיצור... " (בעמ' 22 ש' 4-5).

בהמשך, נשאל סיבוני מדוע דיבר עם התובעת על מצבה הרפואי בבריכה לפני כולם ולא בחדר פרטי והשיב כי אינו יכול לצאת מהבריכה ולהשאיר את המתרחצים ללא מציל. בנוסף, השיב, כי שוחח עם התובעת בצד, וכי דיבר בשקט ובעדינות כך שרק שניהם שמעו (בעמ' 22 ש' 24-26).

בתצהיר עדותו הראשית, הצהיר סיבוני, כי לאחר ששוחח עם התובעת בצד, ליד הבריכה אמרה לו המנויה זיוה, שראתה אותו משוחח עמה "כל הכבוד פנחס".

כאשר נשאל כיצד, אם כן, שמעה המנויה זיוה את השיחה, השיב כי לא שמעה רק ראתה, ולשאלה כיצד ידעה זיוה על מה שוחח עם התובעת השיב:

"מהמצב שהיה שכולם באו להתלונן היא הבינה שאני יכול לדבר איתה רק על הנושא הזה ולא על ארוחת צהריים".

בהמשך אישר סיבוני, כי כל מי שהסתכל יכול היה להבין כי הוא משוחח עם התובעת, לצד הבריכה, על מצבה הרפואי (בעמ' 23 ש' 1-5).

בתצהיר עדותה הראשית, הצהירה התובעת, כי בפעם הראשונה, פנה אליה סיבוני, ולאזני כל שאל אותה, מה יש לה בגב. לדבריה, הסבירה לו את מצבה הרפואי וציינה כי אין סכנת הידבקות. מספר ימים לאחר מכן, כאשר נכנסה לבריכה, דרש ממנה סיבוני לצאת מהבריכה, תוך שהוא מציין, למשמע כל המתרחצים כולם, כי נמסר לו שאין לאפשר לה להיכנס למים, זאת לטענתה, למרות שימים ספורים קודם לכן אמר לה כי אם תביא אישור רפואי המאשר שאין סכנת הידבקות תוכל להיכנס למים.

התובעת העידה כי באותו יום היה ברשותה אישור כזה אך סיבוני לא הסכים לעיין בו, ובחקירתה הנגדית העידה כי סיבוני דיבר איתה לפני כולם, כאשר נכנסה למים (בעמ' 9 ש' 16).

מקובלת עלי עדותה של התובעת לפיה סיבוני פנה אליה בעודה בבריכה, באופן שיתר המנויים אשר היו קרובים אליה יכלו לשמוע את דבריו.

גם מעדותו של סיבוני עולה כי השיחה עמה לא נערכה בחדר צדדי, אלא ליד הבריכה. עוד עולה מהעדות, כי כל מי שהסתכל עליהם יכול היה להבין שהוא מדבר עם התובעת על מצבה הרפואי, ולכן גם בירכה אותו המנויה זיוה בברכת "כל הכבוד", משום שהבינה כי בשל מצבה הגופני אסר עליה להיכנס אל הבריכה.

ביחס לדרכי הבעת לשון הרע, קובע סעיף 3 לחוק:

"אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה."

הוכח, כי לכל הפחות, המנויה זיוה הבינה על מה שוחח סיבוני עם התובעת. אף אם לא שמעה את הדברים במלואם, ניתן ללמוד מעדותו של סיבוני כי הבינה, מהנסיבות החיצוניות, שסיבוני אוסר על התובעת להיכנס אל הבריכה מפאת מחלתה.

עוד הוכח כי הנתבעת פעלה להדרתה של התובעת מהבריכה, על מנת לרצות את מנויה האחרים, ובפרט את גב' זיוה ואת העדות מטעמה, אילון וברגר, כולן מנויות ותיקות ומכובדות במועדון.

שלוש המנויות הללו ידעו שהנתבעת אסרה על התובעת כניסה לבריכה. הנתבעת אינה מכחישה זאת, להיפך – חלק נרחב מסיכומיה מוקדש לטענה לפיה כניסת התובעת לבריכה נאסרה משום שיתר המנויים התנגדו לכניסתה למים ו"נרתעו קשות מהרחצה המשותפת" (ראו סעיפים 4, 24, 25, 35 ו- 37 לסיכומים).

בהקשר זה, ראוי להדגיש כי, מעדותה של גב' קרן גרין, מנהלת האירועים עולה כי למרות שעדי הנתבעת העידו כי היו פניות רבות מצד מנויים, יכולה העדה להצביע רק על שתי פניות זו של גליה אילון וזו של יוליה, העדות מטעם הנתבעת (בעמ' 28 ש' 23).

בנסיבות אלה, הוכח יסוד ה"פרסום" בהתנהלותה של הנתבעת אל מול התובעת.

מנויי הנתבעת ידעו כי הנתבעת אסרה על התובעת כניסה אל הבריכה, כך עולה מפורשות מעדויותיהן של עדות הנתבעת גב' אילון וד"ר ברגר.

התובעת העידה, אף היא על תוצאות הפרסום בציינה כי בעקבות אותה שרשרת אירועים עם הנתבעת, נפוצה השמועה על הדרתה מהמועדון עד כי:

"...אנשים שאלו אותי אם בן גלים גירש אותי מהקאנטרי." (בעמ' 12 ש' 18-20).

גרין העידה כי בעליו של המועדון, גבי בן גלים, נתן את ההוראה לחסום את כניסתה של התובעת למועדון הספורט. לדבריה, חסימת השבב אינה נעשית בהכרח על מנת למנוע כניסה למועדון אלה לעיתים על מנת למסור למנוי הודעה או מכתב. עם זאת, גרין העידה כי לא ניסו להשיג את התובעת קודם לכן בטלפון.

כאשר הוצגה בפני גרין טענת התובעת לפיה פקידת הקבלה בדלפק אמרה לה, עוד לפני שקראה לגב' גרין, כי על פי החלטת ההנהלה אסור לה להיכנס לבריכה, וכי הדברים נאמרו לפני מספר רב של אנשים שהיו בדלפק הקבלה, השיבה גרין כי: "יכול להיות שלא היו שם אנשים", כלומר בעדותה לא שללה גרין את האפשרות שכן היו במקום אנשים, וזאת בהמשך לכך שאישרה כי הדלפק נמצא באזור שירות הלקוחות (בעמ' 29 ש'25 ו- 28).

התובעת העידה כי מספר פעמים, בכניסתה למועדון "עשו לה בושות" כל פעם ליד קבוצת אנשים שנכחה במקום. כולל פקידי הקבלה (בעמ' 9 ש' 21). כשנשאלה מדוע לא זימנה עדים מטעמה, שהיו נוכחים במקום, ליד דלפק הקבלה השיבה:

"משום שהתביישתי, הייתי מושפלת כל כך שלא הסתכלתי מי היו האנשים, או שעליתי מהר לברידג' או שהלכתי הביתה. כאשר עליתי לברידג' השתדלתי לעלות אחרונה כדי שלא כולם יראו אותי. יש ליד הדלפק הרבה אנשים תמיד." (בעמ' 9 ש' 27-29).

עוד העידה התובעת כי מאחר שהנתבעת חסמה את השבב שברשותה, המאפשר כניסה למועדון, הייתה צריכה לחזור בפני כל פקידת קבלה על המקרה "ולהבטיח לה שאני עולה רק לברידג' ולא נכנסת לבריכה. זה גרם לי להרבה בושות." (בעמ' 10 ש' 9-11).

התובעת העידה כי נאלצה להיכנס כך, תוך השפלתה, אל חוג הברידג' מספר רב של פעמים, וכי רק לאחר כשבועיים או שלושה שבועות החליטה לרכוש מנוי במועדון אחר (בעמ' 10 ש' 13).

עדותה של התובעת מהימנה בעיני מעדותה של גרין. התרשמתי כי העידה בכנות, ועדותה היתה עקבית. מעדותה של התובעת עולה כי הושפלה מספר פעמים בכניסתה למועדון, ומקובלת עלי טענתה לפיה כל פעם שהושפלה באופן כזה, ביקשה לצאת מהמצב בו הועמדה בהקדם האפשרי, ולכן לא פנתה לקבל את שמותיהם של הסובבים אותה על מנת שתוכל לזמנם לעדות. התרשמתי כי התובעת אף לא התכוונה לתבוע את הנתבעת באותה עת, ולפיכך לא היתה לה סיבה להביט בפניהם של הסובבים אותה בסיטואציה מביכה זו.

לפיכך, איני מוצאת לזקוף לחובת התובעת את העובדה שלא זימנה עדים מטעמה ששמעו את דברי נציגי הנתבעת. אף שלא הובאו עדויות כאמור, הוכח באמצעות עדות התובעת, ועדויותיהם של עדי הנתבעת עצמה, כי בעת שנאמר לה על ידי המציל סיבוני שעליה לצאת מהבריכה משום שנמסר לו מההנהלה שנאסר עליה להיכנס למים, נאמרו הדברים בנוכחות מתרחצים נוספים ששמעו את הדברים.

די בדברים אלה, להוכיח קיומה של עוולת לשון הרע. אנמק;

כאמור, הוכח כי עובדי הנתבעת, סיבוני, גרין ופקידות קבלה נוספות, אמרו לתובעת באופן מפורש, לאזני מתרחצים אחרים, כי נאסר עליה להיכנס לבריכה, וסיבוני אף דרש ממנה במפגיע, לצאת מהמים, לאזני מתרחצים אחרים.

התנהגות זו יש בה כדי להשפיל אדם ולעשותו לבוז או ללעג בעיני הבריות, כהגדרת לשון הרע בסעיף 1(1) לחוק. התנהגות זו עולה בקנה אחד גם עם הגדרת לשון הרע בסעיפים 1(2) ו- 1(4) לחוק, שכן התנהלות הנתבעת השפילה את התובעת וביזתה אותה בעיני הבריות, בשל לקות פיסית זמנית ממנה סבלה. התנהלות הנתבעת הציגה את התובעת בעיני הבריות כאדם מוזנח, המזהם את מי הבריכה.

ממכלול ההגדרות בחוק, ובפרט מלשונו של סעיף 3 לחוק, עולה כי אף אם הנתבעת לא פירסמה ביטוי באמירה מפורשת, די בכך שהדברים הובנו על ידי מנויי הבריכה באופן עקיף, מנסיבות חיצוניות, היינו מעצם העובדה שמתרחצים ראו את עובדי הנתבעת משוחחים עם התובעת בצד, ולאחר מכן ראו את התובעת יוצאת מהבריכה, או נאלצת להישבע כי היא נכנסת רק לשחק ברידג' ולא תיכנס למים.

הפסיקה הכירה באפשרות של ביצוע עוללת לשון הרע בהתנהגות, ולא בביטוי מפורש. כך למשל, נפסק כי קב"טית שפנתה אל לקוחה בחנות וביקשה ממנה לרוקן את תיקה, משום שחשדה בה שגנבה בושם מהמדף, ביצעה כלפיה עוולת לשון הרע, שכן המצב בו הועמדה התובעת גרם להשפלתה בעיני הבריות (ת"א(רמ') 4482/07 גלית מכלוף נ' פריסה שרגא ואח' (1.4.2010)).

על איסור הלבנת הפנים, הנגזר מאיסור לשון הרע, ראו גם: פסק דינו של כב' השופט רובינשטיין ברע"א 104/07 עו"ד פואד ח'יר נ' עו"ד עודד גיל (2009).

ארבעה שלבים על בית המשפט לבחון בדונו בתביעת לשון הרע. בשלב הראשון, יש לבחון האם הביטוי נתפס כמשפיל או פוגע בעיני האדם הסביר ובמבט אובייקטיבי. בשלב השני יש לבחון האם מדובר בביטוי אשר בגינו מוטלת אחריות על פי החוק. בשלב השלישי, יש לבחון האם עומדות למפרסם אחת מההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק ובשלב האחרון נבחנת סוגיית הפיצויים (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558, 568 (2004)).

הנתבעת לא טענה לקיומן של הגנות כלשהן, שכן טענה כי התובעת לא הוכיחה את יסוד הפרסום, ולא העלתה טענות הגנה חלופיות. עם זאת, מטיעוניה ניתן ללמוד כי היא סבורה שחלה עליה חובה, על פי דין, או חובה מוסרית כלפי יתר מנויה, לאסור על התובעת כניסה לבריכה. למעשה מדובר בהגנות הקבועות בסעיף 13(9) לחוק, ובסעיפים 15(2) ו- 15(3) לחוק.

הנתבעת לא הוכיחה קיומן של ההגנות במקרה הנדון. יש להבחין בין עצם ההחלטה לאסור על התובעת כניסה אל הבריכה, לבין האופן שבו התנהלו כלפי התובעת עובדי הנתבעת.

עצם האיסור, אף שקבעתי כי הוא מהווה הפליה אסורה על פי דין, אין בו, כשלעצמו עוולת לשון הרע.

אחריותה של הנתבעת בלשון הרע קמה בשל האופן בו בחרו עובדיה להביא את ההחלטה לידיעת התובעת. כך למשל, לו היה המציל מבקש מהתובעת להתלוות אליו לאחר צאתה מהבריכה, ומשוחח עמה בחדר צדדי סגור, במקום לדרוש ממנה כי תצא מהמים ליד מתרחצים אחרים, לא היה מקום לייחס לנתבעת אחריות מכח חוק איסור לשון הרע. כך גם אם היתה גרין מתקשרת אל התובעת בטלפון, במקום לחסום את כניסתה באמצעות הצ'יפ, ומודיעה לה על החלטת הנהלת הנתבעת, היתה נמנעת מהתובעת ההשפלה שהיתה מנת חלקה מספר פעמים, במספר הזדמנויות, כפי שפורטו לעיל. לפיכך, מאחר שהפרסום לא היה הכרחי לשם הוצאתה לפועל של ההחלטה לאסור על התובעת כניסה לבריכה, אין הנתבעת יכולה ליהנות מההגנות הקבועות בחוק, אף אם סברה בתום לב כי בדין אסרה על התובעת כניסה לבריכה.

הנתבעת, כמעסיקתם של סיבוני וגרין, נושאת באחריות לדברים שנאמרו על ידיהם, בפרט כאשר הנתבעת עצמה טוענת כי הדברים נאמרו על דעת ההנהלה, בעקבות החלטה שהתקלה בישיבת ההנהלה.

"כאשר המפרסם הוא אורגן של תאגיד עלול התאגיד לחוב בגין הפרסום, אם נעשה על ידי האורגן בכושרו כאורגן."(אורי שנהר דיני לשון הרע (נבו 1997) עמוד 96 והפסיקה המובאת שם בה"ש 14).

הערה לפני סיום בדבר הפגיעה בכבודה של התובעת

התובעת מבססת את תביעתה גם על עילת הפגיעה בפרטיות. איני סבורה כי עלה בידי התובעת להוכיח כי התנהלות הנתבעת במקרה הנדון עלתה כדי פגיעה בפרטיותה של התובעת, כמשמעות המונח בחוק הגנת הפרטיות תשמ"א – 1981, ולפיכך לא ארחיב את הדיון בנושא. עם זאת, אני סבורה כי הנתבעת ניהלה את ההליך באופן שביזה את התובעת, ופגע בכבודה ובפרטיותה.

העובדה שהנתבעת בחרה להביא כעדות מטעמה עדה של מנויה במועדון במטרה להעיד על מה שראתה על גופה של התובעת במקלחת, מהווה פגיעה בפרטיות הן מצד העדה והן מצד הנתבעת.

בנוסף, קו ההגנה של הנתבעת, היה מלווה בהשפלות חוזרות ונשנות של התובעת. כך למשל, נשאלה התובעת על ידי ב"כ הנתבעת, בחקירתה הנגדית:

"האם את מסכימה שהמראה שלך מפריע לאדם סביר להיכנס למים ולשחות במחיצתך?" (בעמ' 12 ש' 13-14).

מצאתי להעיר על אופן ניהול ההליך מצד הנתבעת, אך אדגיש כי התנהלות הנתבעת לאחר הגשת כתב התביעה לא נלקחה בחשבון בעת פסיקת גובה הפיצוי.

הנסיון להציג את התובעת כמי שביקשה להתעשר על חשבון הנתבעת לא יצלח. מעדותה של התובעת עולה כי למרות ההשפלות שחוותה, המשיכה להגיע אל מועדון הספורט עוד מספר פעמים, מתוך רצון להמשיך להשתתף בחוג הברידג', תוך שהיא מנסה להיפגש עם מנהל הנתבעת על מנת לשנות את רוע הגזירה. התובעת לא מיהרה להגיש תביעתה, ואף לא מיהרה לרכוש לה מנוי במועדון ספורט אחר. הדבר מעיד יותר מכל על תום ליבה.

ביחס למניע להגשת התביעה, נשאלה התובעת האם נכון שהגישה תביעתה משום שמנהל הנתבעת, גבי בן גלים, סירב להיפגש עמה וכך השיבה:

"לא, זה משום הבושות שהוא גרם לי. היום אני לא אכנס לשם בכל מקרה. אנשים שאלו אותי אם בן גלים גירש אותי מהקאנטרי." (בעמ' 12 ש' 18-20).

אין צורך לומר כי עמידה של התובעת על זכותה על פי דין, והגשת תביעה לפיצוי בגין עוולה שנעשתה כלפיה, אינה מהווה חוסר תום לב.

הפיצוי

כפי שקבעתי לעיל, עצם ההפליה אינה מהווה, כשלעצמה, לשון הרע.

אחריותה של הנתבעת בלשון הרע קמה בשל האופן בו בחרו עובדיה להביא את ההחלטה לידיעת התובעת. מדובר בשתי עילות נפרדות ועצמאיות, אשר כל אחת מהן עומדת על רגליה שלה. לפיכך, יש לפסוק לתובעת פיצוי נפרד בגין כל עוולה.

בהתאם לסעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה, רשאי בית המשפט לפסוק בשל עוולה לפי חוק זה פיצוי שלא יעלה על 50,000 ש"ח, בלא הוכחת נזק.

יפים לעניין זה דברים שנכתבו על ידי בית המשפט העליון ברע"א 8821/09 הנ"ל בדונו בסוגיית הפיצוי:

"יחודו של חוק איסור הפליה, אם כן, אינו ביצירת מושג חדש של שיוויון החורג מתפישת השיוויון הכללית החלה במשפט החוקתי. יחודו הינו בעיצוב הכלים האופרטיביים העומדים לרשותו של נפגע הפליה בבקשו סעד מבית המשפט"

בבואי לפסוק את הפיצוי בגין עילת ההפליה, נלקחה בחשבון העובדה שהנתבעת פעלה בשרירות לב, ובכוחניות כאשר סירבה לאפשר לתובעת להוכיח את טענתה לפיה מחלתה אינה מידבקת. הנתבעת אסרה על התובעת כניסה לבריכה, על רקע מחלתה, לבקשתם של מנויים אחרים, ובכך הפלתה את התובעת, פגעה בכבודה ובזכותה לשוויון, באופן בוטה.

לאחר ששקלתי את מידת הפגיעה בתובעת, את הרקע לעוולות ואת מכלול השיקולים עליהם עמדו בתי המשפט, כאמור לעיל, החלטתי להעמיד את הפיצוי לתובעת על פי סעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה על סך 25,000 ₪.

סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, קובע פיצוי ללא הוכחת נזק:

"(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק."

במסגרת השיקולים השונים לקביעת שיעור הפיצוי לפי סעיף 7א' לחוק, יש ליתן את הדעת למספר גורמים, לרבות אופייה של הפגיעה ונסיבותיה, מעמדם של הפוגע והנפגע, חומרת הפגיעה, תפוצת הפרסום, התנהגות הפוגע, התנהגות הניזוק ועוד (ראו: ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (2008)).

בבואי לפסוק את הפיצוי בגין עוולת לשון הרע הבאתי בחשבון את העובדה שהדברים לא נעשו במטרה לפגוע בתובעת. עם זאת, הדברים נאמרו לה במספר הזדמנויות לפני מספר אנשים, באופן שגרם להשפלתה ולביזויה בפני הבריות.

על רקע מכלול השיקולים הללו, החלטתי להעמיד את גובה הפיצוי לתובעת בגין לשון הרע, על 10,000 ₪.

בנוסף, על הנתבעת להשיב לתובעת את דמי המנוי ששילמה, לתקופה שלא נוצלה על ידיה, היינו החל מחודש נובמבר 2012 ועד תום שנת המנוי.

לסיכום, הנתבעת תשלם לתובעת 35,000 בצירוף החזר יחסי של עלות המנוי, החזר אגרה בסך 2,632 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך 8,260 ₪.

הסכום ישולם תוך 30 יום.

ניתן היום, א' תמוז תשע"ה, 18 יוני 2015, בהעדר הצדדים.