ס"ע 4197-11-11 טויטו נ' קו - עיתונות דתית בע"מ

השאלות שבהן עלינו להכריע בתיק זה הן, האם התובע זכאי לפיצויי פיטורים בגין מעברו להתגורר בעיר פיתוח והאם הוא זכאי לתשלום בגין שעות נוספות.

1. הנתבעת מנהלת רשת עיתונים שבועיים לציבור החרדי והתובע החל לעבוד אצלה כשליח ולאחר מכן בתפקידי מזכירות שונים מסוף שנת 2004 ועד ליום 31.7.2011.

2. בחודש יולי 2011 הודיע התובע במכתב על סיום עבודתו עקב מעבר מעיר מגוריו, בני ברק, לעיר נתיבות שבדרום. בסמוך לכך שלח מכתב נוסף ובו הודיע על מעבר לעיר טבריה וביום 31.7.11 עבר להתגורר בה.

3. לגרסת התובע, הוא הועסק בין השעות 8:00 עד 18:00 חמישה ימים בשבוע ובימים ג' ו-ד' עד שעות מאוחרות, ללא תשלום בגין שעות אלו. הנתבעת טענה כי התובע לא הועסק בשעות נוספות והחל את יום עבודתו לאחר השעה 9:30 ובימים בהם העיתון ירד לדפוס, התחיל מאוחר יותר וסיים בטווח השעות שבין 22:00 עד חצות.

4. עוד טענה הנתבעת, כי לנוכח תפקידו, לא ניתן היה לפקח על שעות עבודתו של התובע וכי משרתו הייתה משרת אמון ועל כן לא חל עליו חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951 (להלן: "חוק שעות עבודה ומנוחה").

5. ביחס לנסיבות סיום יחסי העבודה טען התובע כי במהלך שנת 2011 החל מר אריאל קוניק, בעלים ויו"ר הנתבעת (להלן: "מר קוניק") להקניט אותו במטרה לגרום לו להתפטר. בחודש יולי 2011 הוא הודיע על מעברו לנתיבות וביקש לקבל פיצויי פיטורים עקב המעבר ליישוב באזור פיתוח ואולם בסמוך להגשת מכתב ההתפטרות החליט לעבור להתגורר בטבריה [העתק חוזה שכירות צורף כנספח 4 לתצהיר התובע].

6. הנתבעת טענה מנגד כי הבהירה לתובע כי התפטרותו אינה מזכה בפיצויי פיטורים וכי היא נכונה להמשיך ולהעסיקו בדרום הארץ, אך התובע דחה הצעה זו. לגרסתה, התובע ביצע את המעבר בכדי לקבל את פיצויי הפיטורים וכי מהמסמכים שצירף אין המדובר במעבר אמתי ועל כן יש לדחות את תביעתו.

7. מטעם התובע העיד התובע בעצמו וכן הגב' גילה כהן, אשר הועסקה כגרפיקאית בתקופות הרלוונטיות לתביעה. מטעם הנתבעת העיד מר קוניק.

    

   דיון והכרעה

   לשאלת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים

8. סעיף 8(2) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"), עליו מבסס התובע את דרישתו לפיצויי פיטורים, קובע כי לעניין חוק זה יראו כפיטורים התפטרות של עובד עקב העתקת מקום מגוריו ליישוב באזור פיתוח מישוב שאינו באזור פיתוח, בתנאים שנקבעו לצורך כך בתקנות.

9. תקנה 12 (ב) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד – 1964 (להלן: "התקנות") קובעת כי "רואים התפטרותו של עובד כפיטורים לפי פסקה (2) לסעיף 8 לחוק אם העובד גר לפחות 6 חודשים... בישוב באזור פיתוח שאליו העתיק את מגוריו". עוד קובעות תקנות אלה כי הן "נתיבות" והן "טבריה" הינן יישובים באזור פיתוח.

10. בהתאם לפסיקה, על מנת שעובד יהיה זכאי לפיצויי פיטורים לרגל מעבר לישוב באזור פיתוח עליו להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, ההתפטרות באה עקב כוונה להתיישב באזור פיתוח; השני, העובד הוכיח כי גר באותו יישוב ששה חודשים לפחות. נטל ההוכחה מוטל על העובד [דב"ע מח/159-3 חיים שלום נ' מירון, סובל, שור ושות', פד"ע כ 290].

11. במקרה שלפנינו, המחלוקות בין הצדדים נוגעות לשני התנאים גם יחד; לטענת הנתבעת, התובע לא התפטר בשל רצונו לעבור להתגורר בערד אלא מטעמים אחרים, ובנוסף – התובע לא העתיק את מקום מגוריו בפועל לעיר טבריה.

12. באשר לתנאי הראשון נקבע בפסיקה, כי אין בוחנים את המניע להעתקת מקום המגורים אלא את הסיבה להתפטרות מהעבודה. על מנת שיקומו התנאים לזכאות לפיצויי פיטורים, צריך שייווצר מצב אשר בו העתקת המגורים מביאה לכך שהעובד אינו יכול להמשיך לעבוד בעבודתו הקודמת ועל כן מתפטר הוא מעבודתו [דב"ע לב/8-3 משה שויקי נ' מדינת ישראל, פד"ע ג 347 (1972)].

13. באשר לתנאי השני – מגורים במשך שישה חודשים- יש לבחון אותו באופן מהותי, תוך לקיחה בחשבון של תכלית החקיקה- עידוד ההתיישבות באזורי פיתוח, ללא חשש כי מעבר אליהם יגרום להפסד פיצויי פיטורים. לא די לפיכך להוכיח הימצאות פיזית או לינה גרידא באזור הפיתוח במשך ששה חודשים על מנת להוכיח את התקיימותו של תנאי זה, אלא יש להראות כוונה אמתית להתגורר באזור הפיתוח תקופה מסוימת שאינה חולפת או ארעית.

14. במקרה שלפנינו אין חולק כי התובע העתיק את מגוריו בסוף חודש יולי 2011 לטבריה. התובע הציג מסמכים שונים לתמיכה בגרסתו ובין היתר, הסכם שכירות מיום 31.7.11 לתקופה של 12 חודשים (נספח 4 לתצהיר התובע); צילום של ספח תעודת הזהות (נספח 5 לתצהיר התובע) ממנו עולה כי הוא מתגורר בטבריה; העתק תביעה לדמי אבטלה לביטוח לאומי סניף טבריה (נספח 6 לתצהיר התובע) וכן העתק של 3 תלושי שכר וקבלות שונות בגין רכישות שבוצעו בעיר (נספח 7 לתצהיר התובע).

15. מנגד, גרסת הנתבעת לפיה עצם העתקת מקום המגורים לא מנעה מהתובע להמשיך ולעבוד במקום עבודתו הקודם, לא הוכחה בפנינו די צורכה. מר קוניק העיד בתצהירו כי הנתבעת פועלת בפריסה ארצית וכי הוצע לתובע להמשיך ולעבוד במקום מגוריו החדש. בחקירתו הנגדית חזר על גרסה זו והעיד כי התובע "יכל לעבור לגור שם ולהמשיך לעבוד אצלנו שם" ובהמשך "לו התובע היה רוצה להמשיך לעבוד לא הייתה שום מניעה" [פרוטוקול עמ' 22 ש' 11 ואילך]. אלא שבניגוד לכך, לא הציגה הנתבעת כל ראיה לתמיכה בטענתה כי לתובע הוצע מקום עבודה בו הוא יכול היה לעבוד במקום מגוריו החדש באותו תפקיד אותו ביצע קודם לכן.

16. לא נעלמה מעינינו טענת התובע לפיה מר קוניק הקניט אותו וניסה לגרום לו להתפטר. אלא, מאחר וסיבה זו לא מצאה את ביטויה במכתב ההתפטרות וכן לנוכח שאר הראיות שצורפו, לא מצאנו לקבוע באופן נחרץ כי זו הייתה הסיבה להתפטרותו.

17. כמו כן ובניגוד לטענת הנתבעת, לא מצאנו בעובדה לפיה התובע חזר לעיר בני ברק בחלוף עשרה חודשים ממועד העתקת מגוריו כדי לשנות ממסקנתנו, באשר התקנה דורשת, כאמור, תקופת מגורים של 6 חודשים - תנאי אשר התקיים בענייננו.

18. מהאמור לעיל עולה כי התפטרותו של התובע הינה "התפטרות שדינה כדין פיטורים" על פי הגדרתה בחוק פיצויי פיטורים ובתקנות פיצויי פיטורים ועל כן, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בגין התפטרותו בשל העתקת מקום מגוריו לישוב באזור פיתוח.

19. לגרסת התובע, הוא החל את עבודתו "בסוף שנת 2004 או בסמוך לכך" כאשר תלושי השכר הופקו בפועל החל מחודש 2/2005. הנתבעת טענה כי היא הפיקה את תלושי השכר של התובע למן ההתחלה ובהם צוין מועד תחילת העסקה – 1/02/15 ועל כן יש לראות את חודש זה כמועד תחילת עבודתו.

20. על אף העובדה כי לא הוצגה הודעה על תנאי עבודה, בהעדר גרסה עובדתית בדבר מועד תחילת עבודתו של התובע ולנוכח העובדה כי התובע תבע פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודה שתחילתה בחודש 2/2005 וסיומה בחודש 7/2011, אנו קובעים כי התובע החל את עבודתו בחודש 2/2015.

21. עיון בתלושי השכר של התובע מלמדנו כי שכרו החודשי של התובע היה 5,004₪. לפיכך, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 5,004 X 6.5 = 32,526 ₪. בנסיבות המקרה שלפנינו לאור קיומה של מחלוקת כנה, אנו מעמידים את פיצויי ההלנה על ריבית והצמדה בלבד.

     

    לשאלת זכאותו של התובע לגמול שעות נוספות

22. בין הצדדים נטושה מחלוקת אשר למתכונת עבודתו של התובע וזכאותו לגמול שעות נוספות, כאשר אין חולק כי לא נחתם הסכם עבודה ולא ניתנה לתובע הודעה בכתב על תנאי עבודה.

23. לגרסת התובע, הוא הועסק חמישה ימים בשבוע בין השעות 8:00-18:00 ובנוסף, ביום ג' הוא הועסק עד השעה 1:00/2:00 בלילה וביום ד' עד השעה 22:00.

24. לגרסת הנתבעת, התובע הועסק לכל היותר בהיקף משרה מלאה, כאשר יום עבודתו החל בשעה 9:30 בבוקר ואילך. בימים בהם הוא נדרש להישאר עד שעות מאוחרות הוא החל את עבודתו בשעות הצהריים באותו יום וביום שלמחרת.

25. הנתבעת טענה כי על התובע לא חל חוק שעות עבודה ומנוחה הן מאחר ואופי עבודתו לא מאפשר פיקוח והן מאחר והמדובר במשרת אמון אישי.

26. השאלה העיקרית בבסיס המחלוקת בין הצדדים היא, האם חוק שעות עבודה ומנוחה חל על העסקת התובע או שמא חלים החריגים, הקבועים בחוק זה כאמור בסעיף 30, היינו עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי; ולחילופין, עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעסיק כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם.

27. יש לציין כי מאחר ומדובר בחריג לכלל, נטל ההוכחה כי נתמלא החריג, רובץ לפתחו של המעסיק. בנוסף, המדיניות המנחה בפסיקה פירשה את הסעיפים החריגים לחוק בצמצום, כך שפחות עובדים יוצאו מתחולתו של החוק ויותר עובדים ייהנו מההגנות שהחוק מעניק [דב"ע מט/2-7 מישל רבות נגד הורמון שירותי אחזקה פד"ע כא 117; ע"ע 300271/98 טפקו ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות הסביבה בע"מ נ' מנחם טל, פד"ע לה 703].

28. באשר לתחולת החריג הראשון נקבע בפסיקה, כי הסממנים לבחינתה של "המידה המיוחדת של האמון האישי, הם בין היתר, גובה שכרו של העובד, נגישותו למידע רגיש אצל המעביד, עצמאותו בעבודה ומעמדו אצל המעביד" [ע"ע 570/06 עו"ד עמוס אגרון נ' עו"ד זיוה כץ (14.10.07)].

29. בענייננו, לא הוכח כי תפקידו של התובע דרש מידה מיוחדת של אמון אישי, שהיא מעבר לאמון הרגיל לו נדרש ממילא כל עובד. אף אם נקבל את גרסת הנתבעת כי התובע היה "בן בית" אצל מר קוניק וביצע תיקונים ועבודות בביתו, אין בכך כדי להעיד על משרת אמון כפי שנקבע בפסיקה בשים לב לשכרו של התובע.

30. באשר לטענת הנתבעת בדבר היעדר יכולתה לפקח על שעות עבודת התובע, אף חריג זה אינו חל במקרה דנן, שכן בהתאם לפסיקה השאלה שעל בית הדין לבחון אינה האם לנתבעת היה למעשה פיקוח על שעות העבודה והמנוחה של התובע, אלא האם תנאי העבודה ונסיבותיה, אפשרו פיקוח כאמור. עוד נפסק, כי העבודה מחוץ לחצרי המפעל כשלעצמה איננה בהכרח עבודה השוללת ממעסיק את אפשרות הפיקוח על שעות העבודה של העובד [דב"ע לג/2-4 אברהם רון נ' המועצה המקומית מצפה רמון פד"ע ד 365].

31. לא שוכנענו כי לנתבעת לא הייתה יכולת לפקח על שעות עבודתו של התובע. על אף העובדה כי חלק ניכר מיומו של התובע היה מחוץ לחצרי הנתבעת לא הוכח כי לא ניתן היה לפקח על שעות עבודתו. התובע קיבל משימות מוגדרות והיה בקשר עם משרדי הנתבעת. לפיכך, אנו דוחים את טענת הנתבעת בדבר היעדר תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על העסקת התובע.

32. אשר לזכאותו של התובע לגמול שעות נוספות- ביום 1.2.09 נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"). לאחר התיקון, קובע סעיף 26 ב (א) כי "תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו", וזאת עד 60 שעות נוספות לחודש (סעיף 26 ב' לחוק הגנת השכר).

33. עוד קובע הסעיף כי:

    (ג) בתובענה של עובד שעילותיה השנויות במחלוקת הן אי-תשלום גמול שעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית, דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה, דמי הבראה או דמי נסיעות, והמעסיק שחייב במסירת תלוש שכר לפי הוראות סעיף 24, לא מסר לעובד תלוש שכר, או מסר לעובד תלוש שכר שלא נכללו בו הרכיבים האמורים, חזקה היא כי נקבע לעובד שכר כולל בניגוד להוראות סעיף 5, ככל שהוא חל עליו, ויראו בשכר ששולם לו כשכר רגיל, שהרכיבים האמורים אינם כלולים בו, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת.

     

34. אשר לתקופה שקדמה לכניסתו של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, חל הכלל לפיו התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח את מספר השעות הנוספות שעבד בפועל, כאשר לכלל זה נקבע חריג והוא הזכאות לגמול שעות נוספות כאשר הוכחה מתכונת עבודה קבועה [ דב"ע לב/3-32 פרוימוביץ' נ' ישראל כר אדון, פד"ע ד' 39; ע"ע 300360/98 נחום צמח נ' ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ (30.4.2002)].

35. לעניין נטל ההוכחה בהעדר רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, אותו חייב המעסיק לנהל, הרי שנקבע כי נטל זה יועבר למעסיק בכל הנוגע לשעות עבודתו של העובד, אך בכפוף להוכחת "דבר מה ראייתי" על ידי העובד [ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים (12.11.08);ע"ע 280/08 אושרי זגורי נ' חברת השמירה בע"מ (3.5.10).

36. מכאן, כי לעניין נטלי ההוכחה, קיימת הבחנה בין תקופת עבודתו של התובע עד ליום 1.2.2009 לבין תקופת העבודה שלאחר מכן, עד לתום תקופת עבודתו.

37. ביחס לתקופה שקדמה לתיקון- לא מצאנו כי התובע הציג "ראשית ראיה" כנדרש. התובע פירט בתצהירו כי הוא הועסק שעות נוספות בהן נדרש לבצע מטלות שונות כגון ביצוע תיקונים בביתו של מר קוניק; עריכת קניות שוטפות לביתו; הסעת ילדיו מבית הספר ולקיחתם לחוגים וכיו"ב. בחקירתו הנגדית העיד כי המדובר בתיקון חד פעמי, לא זכר את שם בית הספר ממנו אסף את הילדים ואת השעה המדויקת והרבה להשיב "לא זוכר" על שאלות שנשאל. כשנתבקש התובע לתאר את ימי העבודה בהם טען כי הועסק 17 שעות, תיאר התובע כל מיני פעילויות שביצע בכלליות, מבלי שהשיב על כך בפירוט.

38. התובע לא הציג גרסה עובדתית סדורה ממנה ניתן ללמוד כיצד ועל בסיס אילו נתונים הוא טוען למתכונת העבודה שהוצגה בתצהירו על בסיסה עתר לתשלום שעות נוספות. התובע לא ניהל רישום כלשהו ביחס לשעות עבודתו ואף טענתו בדבר ימי העבודה בהם נדרש להישאר עד שעות הלילה המאוחרות לא הייתה חד משמעית ביחס לשעת סיום העבודה.

39. גם בעדותה של מר הגב' גילה כהן, אשר הועסקה עם התובע, לא היה בכדי להועיל לביסוס גרסתו. מעדותה עולה כי היא החלה את עבודתה מידי יום לא מוקדם מהשעה 9:30 ולמעט ימים ג' ו- ד' סיימה את עבודתה בשעה 15:00. ביחס לימי ג' ו-ד' בהם טען התובע כי הוא הועסק עד שעות מאוחרות, לא הוכחו שעות עבודתה של העדה כמו גם ידיעתה על שעות העבודה של התובע [פרוטוקול, עמ' 10 ש' 23-30, עמ' 11 ש' ו ואילך].

40. נוכח המפורט, ומשסבורים אנו כי התובע לא הציג ראשית ראיה בדבר מתכונת העבודה הנטענת, אנו דוחים את תביעתו לגמול שעות נוספות.

41. אשר לתקופה שלאחר התיקון – כאמור לעיל, בתקופה זו חל היפוך בנטל ההוכחה במקרה בו הנתבעת לא מציגה רישומי נוכחות אשר חובה עליה לנהל.

42. הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי התובע לא עמד לרשותה בשעות השנויות במחלוקת. הנתבעת לא צירפה כל ראיה לתמוך בגרסתה ולא העידה שום גורם אשר היה בו כדי לשפוך אור על העניין שבמחלוקת. מר קוניק העיד בחקירתו הנגדית כי התובע ידע בדיוק מהי מלאכתו בשעות העבודה ואולם נמנע מלפרט ברחל בתך הקטנה מה סוכם עם התובע ומה היו שעות עבודתו המדויקות [פרוטוקול, עמ' 19]. לפיכך, בהתאם לחוק הגנת השכר זכאי התובע לגמול שעות נוספות עד לגובה של 15 שעות שבועיות או 60 שעות חודשיות.

43. כאמור, לגרסת התובע הוא הועסק מידי יום למעלה מ- 9 שעות עבודה ויומיים בשבוע אף מעבר לכך. התובע עתר לתשלום בגין 11 שעות נוספות שבועיות בהן הועסק בימים שלישי ורביעי בלבד, כאשר לגרסתו בימי ג' הוא עבד משמרת של כ- 17 שעות וביום ד' 14 שעות.

44. עיון בתלושי השכר של התובע מלמדנו כי שכרו החודשי של התובע היה 5,004 ₪. מכאן ולנוכח הוראות חוק הגנת השכר הרי ששכרו השעתי עמד על 26.9 ₪ (5,004/186).

45. לנוכח האמור ובהתאם לתחשיב התובע שלא נסתר, זכאי התובע לסך 11 שעות שבועיות נוספות כדלקמן: 26.9 ₪ X4X25% + 26.9 ₪ X 7 X 50%= 417 ₪.

46. מכאן, כי בתקופת עבודתו החל מיום 1.2.09 ועד לסיומה ביום 31.7.2011, זכאי התובע ל- 417 ₪ X 4.2 (שבועות) X 30 (חודשים) = 52,542 ₪ בגין גמול שעות נוספות.

47. בנסיבות העניין ולנוכח קיומה של מחלוקת כנה, אנו מעמידים את פיצויי ההלנה על ריבית והצמדה בלבד.

     

    סוף דבר

     

48. הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין את הסכומים הבאים:

    • סך 32,526 ₪ בגין פיצויי פיטורים. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום 31.7.2011 (מחצית התקופה) ועד למועד התשלום בפועל;

    • סך 52,542 ₪ בגין גמול שעות נוספות. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, החל מיום 1.5.2010 (מחצית התקופה) ועד למועד התשלום בפועל;

    • בנוסף, תשלם הנתבעת סך 10,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

       

       

      ניתן היום, י"א תמוז תשע"ה, (28 יוני 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

       

       

      נציג ציבור עובדים		אורן שגב, שופט