ת"א 19956-08 ס' ק' ל' ח' ו' נ' מדינת ישראל-מש' הביטחון

מבוא

1. התובעת, ילידת 17.11.1969, אמו של הקטין המנוח ח' א' שהיה בן 9 ימים במועד פטירתו (להלן: "התינוק המנוח") המתגוררת ב****** שב*** שכם, נפגעה לטענתה באירוע שאירע ביום 12.11.06 בעת שעוכבה במחסום של צה"ל אשר הוצב בכפר אלבידאן.

2. בכתב התביעה פורט שהתובעת הייתה בדרכה לבית החולים בשכם בשל מצב בריאותי קשה של התינוק המנוח. נטען כי החיילים המוצבים במחסום לא אפשרו לרכב שבו נסעה התובעת לעבור, ורק לאחר התנהגות אלימה מצד החיילים כלפי הנהג שהסיע את התובעת והתערבותו של קצין, התאפשר מעברם של התובעת והתינוק המנוח. נטען כי התינוק המנוח נפטר בהגיעה של התובעת לבית החולים.

3. אקדים ואציין כבר עתה כי אין בפי התובעת טענה על כך שהתינוק המנוח נפטר בשל העיכוב במחסום צה"ל. ליתר דיוק, וכפי שפורט בסעיף 48 לסיכומיה של התובעת, התובעת מאמינה בכל ליבה בכך שהתינוק המנוח נפטר כתוצאה מהתנהגותם של חיילי צה"ל במחסום, ואולם היא ציינה בהגינותה בסיכומיה כי לאחר התייעצות עם מומחה בעל שיעור קומה, אין אפשרות להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הפטירה המצערת של התינוק המנוח לבין האירוע נושא התביעה. (ארחיב ואדגיש כי על פי הראיות שהובאו בפני לא היה התינוק המנוח בריא עוד בלידתו, ופרטי הבעיות הרפואיות שמהן סבל לא הוכחו בפני. לפי הראיות שהובאו בפני חרף מצבו של התינוק המנוח ביום האירוע לא הוזעק אמבולנס לפינויו לבית החולים בשכם. זאת ועוד, על פי תיאורה של התובעת בהגיעה לבית החולים הראשון בשכם סירבו לקבלו, והיא הופנתה לבית חולים אחר. הפטירה המצערת הייתה בשעות הערב של אותו היום). בהעדר טענה לקשר סיבתי בין הפטירה לבין האירוע, התביעה הינה אפוא בשל הנזקים שנגרמו לתובעת גופה בעקבות האירוע.

4. מר ס' א' ב', (להלן: "ב'"), הנהג אשר הסיע את התובעת לבית החולים, הגיש אף הוא תביעה בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בעטיו של האירוע במחסום (ת"א 18636/08). ביום 17.3.10 הוגשה בקשה לאיחוד הדיון בשתי התובענות וביום 20.5.10 אוחד הדיון כמבוקש. ביום 28.4.13 נמחקה תביעת ב' מחמת חוסר מעש. ב' אף לא התייצב להעיד בפני בתיק תובענה זה. לטענת התובעת, בעקבות האירוע התדרדר מצבו הנפשי של ב', הוא רצח את אשתו ומאז הוא מאושפז בבית הכלא של הרשות הפלסטינית.

5. תמצית טענות התובעת היא שיש במעשיהם של שלוחי הנתבעת משום עוולת תקיפה, עוולת כליאת שווא ועוולת רשלנות. התובעת טענה כי היא הייתה חלק מהאירוע ועל כן היא אינה ניזוקה משנית אלא ניזוקה ראשית.

6. התובעת הוסיפה כי הנתבעת התרשלה בחקירת האירוע, ואף שכל הגורמים האפשריים דווחו על האירוע באופן מידי, לא בדקה הנתבעת מיהם הגורמים הנכונים שהיו מעורבים באירוע. נטען כי העדים שהעידו מטעם הנתבעת אינם העדים הרלוונטיים למחלוקת נושא תיק זה, וכי אי העדתם של החיילים הרלוונטיים פועלת לחובת הנתבעת.

7. הנתבעת טענה מנגד כי האירוע המתואר על ידי התובעת כלל לא אירע, וכי בכול מקרה, גם לשיטת התובעת, התובעת היא ניזוקה משנית, והתנאים שנקבעו ברע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון דהאן, פד"י מ"ד (3) 397 (להלן: "הלכת אלסוחה") אינם מתקיימים בענייננו. בנסיבות האמורות לא זכאית התובעת לפיצוי כלשהו. עוד טענה הנתבעת כי במקרה זה מתקיים סעיף 64(1) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"). לטענתה התובעת לא הרימה את הנטל להוכחת תביעה, ולפי סעיף 5א(4) לחוק הנזיקים האזרחיים, תשס"ב-2002 (להלן : "חוק הנזיקים האזרחיים") הוראות סעיפים 38 ו- 41 לפקודת הנזיקין אינן חלות בתובענה נגד המדינה ושלוחיה באזור (ובית המשפט רשאי להחילן רק אם הדבר מוצדק בעיניו). עוד טענה כי התובעת נמנעה מלהעיד את גיסתה – רבעאה שנכחה באירוע ויש לזקוף זאת לחובתה.

8. הצדדים חלוקים אפוא ביניהם בשאלת נסיבות האירוע, בשאלת האחריות, בהערכת הנזק שנגרם בעקבות האירוע, וכן בדבר הפיצוי הראוי.

   נסיבות האירוע

   ראיות התובעת

   כתב התביעה

9. על פי המתואר בכתב התביעה, ביקשו התובעת ובעלה מב' להסיע את התובעת ואת התינוק המנוח בדחיפות לבית החולים שבשכם בשל מצבו הבריאותי הקשה. קרובת משפחה של התובעת ליוותה אותם בנסיעה. כאשר הגיעו למחסום בכפר אלבידאן, יצאה קרובת המשפחה לעבר החיילים להראות להם את ההפניה לבית החולים, אך היא נשלחה חזרה אל הרכב באיומי רובה.

10. לאחר מכן יצא ב' מהרכב לכיוון החיילים, וכאשר התקרב אליהם איימו עליו החיילים שיחזור לרכבו. לאחר שפנה לחזור לרכבו, קראו החיילים לב' לשוב אליהם ואז החלו להכותו. כתוצאה מהמכות איבד ב' את הכרתו וכאשר היא שבה אליו הוא נאזק באזיקונים.

11. כעבור כשעה הגיע למקום קצין בדרגת סרן ושוחח עם החיילים, או אז שיחררו החיילים את נהג המונית מהאזיקונים. הקצין הורה לערוך חיפוש על נהג המונית וברכב. במהלך הבדיקה שנעשתה ברכב התנהגו החיילים בגסות, שברו את חלונות הרכב והרסו את מושבי הרכב.

12. כאשר הגיעה לבסוף התובעת לבית החולים נפטר התינוק המנוח.

    עדותה של התובעת

13. בתצהיר עדות ראשית הצהירה התובעת כי תינוק המנוח, שנולד בניתוח, לא היה בריא כבר בלידתו, וכשבוע ימים לאחר לידתו הדרדר מצבו עד מאוד (סעיפים 3-4). עוד הצהירה כי "ביום 12/11/06 הוא הגיע פתאום למצב קשה ונדרשה העברה בהולה שלו לבית החולים כדי לנסות ולהצילו, כך אמר לנו הרופא כשהגענו אליו למרפאה שלו בכפר מוקדם בבוקר. הרופא מסר בידינו הפניה בהולה לבית החולים. הנהג ס' א' א' ב' הסכים להסיע אותנו דחוף לבית החולים שבשכם" (סעיפים 5-6).

14. בפירוט נסיבות האירוע הצהירה התובעת : "כאשר הגענו לאיזור הכפר אלבידאן הוצב שם באותו יום מחסום שבו היו חיילים ולא נתנו למכוניות לעבור במחסום. הנהג עקף כמעט את כל המכוניות. היתה איתי גיסתי גב' רבעאה שעזרה לי בגלל הניתוח שעברתי והכאבים שסבלתי. רבעאה יצאה לעבר החיילים יחד עם ההפניה לבית החולים בידה. החיילים איימו עליה עם נשק והורו לה לחזור לאחור והיא חזרה לרכב. כך ישבנו ברכב כשאני מאד חרדה לבני התינוק." (סעיפים 7-12).

15. התובעת המשיכה "כעבור זמן שאני לא זוכרת את אורכו ירד הנהג מר ב' מרכבו יחד עם המסמכים הרפואיים וההפניה בידו כדי לדבר על ליבם של החיילים ולהסביר להם שיש ברכב ילד במצב מאד קשה. כאשר הנהג התקרב לחיילים, הם איימו כי עליו לחזור לרכבו כמו שאיימו על קרובת משפחתנו. מר ב' פנה לחזור לרכבו. החיילים פתאום קראו לו לחזור. הנהג שב אל החיילים והם לפתע התחילו להכות אותו באכזריות זמן ממושך בלי הפסקה כשאנחנו בתוך הרכב עם תינוק בוכה. הנהג הוכה על ידי שלושה חיילים בפניו, בבטנו ובכתפיו וכתוצאה מהחבטות החזקות שספג הוא התעלף. אני ראיתי שנתנו לו מכות עם קסדה" (סעיפים 13-16).

16. התובעת הוסיפה והצהירה כי "לאחר כשעה הגיע למקום חייל יותר בכיר ושוחח עם החיילים. אחרי שהם בדקו את הרכב עברנו העוזרת ואני לרכב הראשון שעמד בשורת המכוניות לפני המחסום של נהג מכפר טאמון שקרא לנו ואישר לי לעבור לכיוון שכם. לרבעאה לא נתנו אישור לעבור והיא הגיעה רק יותר מאוחר." (סעיפים 17-19).

17. התובעת הוסיפה והצהירה בדבר האירועים שקרו לאחר מכן כדלקמן: "נסעתי והגעתי לבית החולים אל איתיחאד שהיה עמוס מאוד ולא היה שם מקום ומיהרתי משם לבית החולים אל ווטני. כשהגענו סוף סוף לבית החולים, התברר בהמשך שזה מאוחר מדי ובהמשך א' התינוק שלי מת. בעלי סיפר לי בערב שהוא מת כשהיינו אצל המשפחה שלנו בעוורתא. בבית החולים אמרו לנו אחרי כמה ימים שבגלל האיחור בהגעה התינוק נפטר." (סעיפים 20-23).

18. התובעת הצהירה כי עד היום היא סובלת מפחדים, ובכל פעם שהיא רואה חיילים קשה לה עד מאוד, והיא אינה יכולה לעבור במחסומים, שכן מעבר שכזה קשה וטראומטי עבורה (סעיף 36 לתצהיר עדות ראשית). עוד הוסיפה כי "אני בחיים לא אשכח את האירוע אני בחיים גם לא אצליח להבין מאיפה אדם יכול לגייס כזה רוע. כזו רשעות" (סעיף 38 לתצהיר עדות ראשית). כן הוסיפה "איך אפשר כך לדעת שיש תינוק שלא הספיק בכלל בשבוע שבו הוא חי לעשות רע לאיש שיכול למות אם לא יגיע מהר לבית החולים ופשוט לנהוג בצורה כזו" (סעיף 39).

19. במהלך החקירה הנגדית השיבה התובעת כי באותו היום הייתה אתה אשת אחיו של בעלה – רבעאה. היא לא זכרה מה אמר להם הרופא, אך זכרה שהם נסעו לכיוון בית החולים (עמ' 7 שורות 23-27). לשאלה האם היא מכירה את ב' אמרה "כן, קצת. הכרתי אותו לראשונה כשנסעתי אתו באותו היום." (עמ' 7 שורה 31).

20. לשאלה כמה זמן לקח להם עד שעצרו אותם במחסום השיבה שאינה זוכרת (עמ' 8 שורה 1). לשאלה באיזה מרחק הם היו מהמחסום השיבה "הוא עקף את כל הרכבים והגיע למקום הראשון" (עמ' 8 שורה 4). עוד הוסיפה "אחר כך רבעאה ירדה מרכב עם ההפניות של הרופא והגיעה לחיילים... [והם] אמרו לה אנחנו הולכים לירות בך אם לא תחזרי לרכב, אז היא חזרה לרכב" (עמ' 8 שורות 6-8). עוד השיבה כי הנהג יצא אליהם מיד לאחר שרבעאה חזרה לרכב, הוא "לקח את ההפניות, ואז הוא יצא לחיילים. הם התחילו להרביץ לו בנשק ובנעליים שלהם, ואני לא יכולתי להסתכל, עצמתי את העיניים ואח"כ אני לא זוכרת מה קרה" (עמ' 8 שורות 10-11). התובעת חזרה והשיבה כי היא לא זוכרת את שארע בבית החולים, ואת שאירע בבית החולים הראשון שאליו הגיעו (עמ' 8 שורות 13-21).

21. בחקירה החוזרת, לשאלה איך הגיעה לבית החולים אם הרביצו לב', השיבה "באוטו אחר" (עמ' 8 שורה 25).

    עדותו של מר ר' מ' ו'ו'ו' 

22. בתצהיר עדות ראשית הצהיר מר ו'- בעלה של התובעת - כי המנוח נולד בניתוח קיסרי בתחילת נובמבר 2006. כבר בלידתו לא היה המנוח בריא וביום 12.11.06 נקלע למצב חמור יותר בשעה שמר ו' לא היה בבית (סעיפים 3-4). עוד הצהיר כי "אני לא ידעתי מכך וכל מה שהיה באותו יום שמעתי מרעייתי, מד"ר ארשיד ומרבעאה קרובת משפחתנו וממר ב' שהיו מעורבים באירועים רק אחרי התרחשותם. כשאני קיבלתי טלפון הגעתי ישר לבית החולים ווטאני שם כבר היה בני עת שמעתי על האירועים" (סעיפים 5-6 ו- 7-8).

23. מר ו' הצהיר כי "כששאלתי בבית החולים מה הסיבה לכך שנפטר אמרו לי בצורה המפורשת ביותר שזה בגלל העיכוב בהגעתו לבית החולים" (סעיף 10).

24. לעניין עדותם של הנהג וקרובת המשפחה הצהיר כי "אין לי אפשרות להביא לעדות את הנהג ס' א' ב' כי הוא השתגע לגמרי אחרי האירועים האלה ואחרי כמה חודשים רצח את אשתו ומאז הוא מאושפז בתוך בית כלא. אין אפשרות גם להביא את קרובת משפחתנו גב' רבעאה מאחר שכמה חודשים לאחר האירועים הללו עזבה את הארץ ועברה להתגורר בירדן." (סעיפים 32-33).

    עדותו של ד"ר ארשיד חכם מוצטפא

25. ד"ר ארשיד, רופא במשך כ- 35 שנים, העובד בבית חולים בשכם ובעל מרפאה בכפר נאסרייה, הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי "ביום האירוע בחודש נובמבר שנת 2006 בשעה 06:30 בבוקר, הביאו התובעת ח' ס' ר' והבחורה ממשפחתם שהיתה עוזרת להם גב' ראבעאה את התינוק כבן השבוע שלהם למרפאתי. תינוק זה נולד בניתוח קיסרי בערך שבוע קודם. בדקתי את התינוק והוא היה עייף וסבל מיובש וצהבת וקוצר נשימה חמור. אין ספק כי מצבו של התינוק היה חמור מאוד. הפניתי את התינוק ובני משפחתו לבית חולים בשכם בדחיפות. אני לא יודע כמה מהר הם התארגנו ומתי יצאו מהכפר לכיוון שכם" (סעיפים 2-7).

26. עוד הצהיר כי "אחרי כחצי שעה יצאתי גם אני לכיוון המרפאה בשכם. מדובר היה בשעת בוקר מוקדמת ולא היתה תנועה רבה מכיוון הכפר לכיוון שכם. אני הגעתי למחסום לא קבוע שהציבו באותו יום בכפר אלבידאן. כשהגעתי למחסום ראיתי את מונית המרצדס של ס' א' ב' עומדת בשורת מכוניות. אני ראיתי את הגב' ראבעה יורדת, למיטב זכרוני, עם התינוק על ידיה כדי לספר לחיילים את הדחיפות שבעניין. ראיתי החיילים מפנים אליה נשקים ומסמנים לה לחזור לכיוון הרכב. גב' רבעאה חזרה לרכב. כעבור חצי שעה ירד הנהג ב' והתחיל לדבר עם החיילים במחסום. ראיתי שב' מחזיק ביד נייר והבנתי שזו ההפנייה הדחופה שנתתי ביחס לתינוק שהיה במצב בריאותי גרוע ביותר. אני הייתי במכוניתי מאד קרוב לאירועים. ראיתי את החיילים מאיימים באותה צורה ואת מר ב' חוזר לכיוון הרכב. החיילים במחסום פתאום צעקו למר ב' והוא הסתובב אליהם ואז הם התחילו להרביץ לו. אני ראיתי שהם היכו אותו בראשו – בפניו וגם בגופו. אני ראיתי שני חיילים מכים אותו. בהמשך ראיתי חייל שלישי מתקרב אבל אני לא יכולתי לראות מהמקום בו אני הייתי אם גם הוא הרביץ. בהמשך החיילים עצרו את מר ב' והחזיקו אותו עצור כשידיו קשורות. ראיתי את החיילים ניגשים לעבר הרכב של ב' אבל לא ראיתי מה עשו שם. עברה עוד כחצי שעה ואז ראיתי שפשוט שמו את ראבעה והאמא של התינוק במכונית הראשונה שעומדת במחסום ואחרי 15-30 דקות עברו את המחסום לשכם" (סעיפים 8-25).

27. העד הוסיף כי מאוחר יותר הגיע ב' למרפאתו, והוא ראה את החבלות שנותרו בגופו בעקבות המכות שקיבל. תקופה ארוכה המשיך לטפל בו וראה את מצבו הנפשי הולך ומתדרדר.

28. במהלך החקירה הנגדית, השיב שהוא לא יודע עברית והוא לא יודע מה כתוב בתצהיר (עמ' 2 שורות 7-9). לאחר מכן השיב כי "אני יודע מה התוכן, הם הקריאו לי ותרגמו, ואישרתי את מה שרשום שם." (עמ' 2 שורה 17).

29. ד"ר ארשיד הסביר שכפר אלבידאן נמצא בין כפר נאסריה לבין שכם (עמ' 2 שורה 28). עוד השיב כי הוא הגיע אל המחסום הארעי "אולי זה היה בשעה 0700, הייתי בדרך לשכם" (עמ' 2 שורה 32). כאשר הגיע למחסום "היו 3 רכבים לפנינו והרבה מאחורינו." (עמ' 3 שורה 4). לדבריו "זה המחסום, יש לפניי 3 מכוניות ומאחורינו היו כ-20 מכוניות. המחסום סגר את הכביש." (3 שורה 11)

30. כאשר התבקש לתאר את שראה במחסום השיב "היו 4 שוטרים, שניים מהם... הגיעה אליהם רבעא על יד השוטרים, הם השפילו אותה והחזירו אותה... אני לא שמעתי. הם צעקו עליה ואמרו לה "תחזרי לאוטו"... אני שמעתי שצעקו אבל אני לא הבנתי כי זה היה בעברית. החזירו אותה לאוטו. אח"כ הגיע הנהג ודיבר עם השוטרים... אחרי כרבע שעה" (עמ' 3 שורות 13-21).

31. לשאלה באיזה מקום היה הרכב של ב' ביחס למחסום השיב "המכונית השנייה." (עמ' 3 שורה 25). הוא היה ברכב השלישי – "הרכב שלי היה אחריה כמעט" (עמ' 3 שורות 27-29). לאחר מכן השיב כי ב' חיכה כ-5 דקות לאחר שרבעאה חזרה לרכב ואז לקח את ההפניה ויצא אל החיילים ואמר להם שיש חולה במצב לא טוב ו"הגיעו אליו והתנפלו עליו שני השוטרים... אמרו לו תחזור והוא אמר להם שיש לו ילד שהולך למות והתחילו להרביץ לו" (עמ' 4 שורות 2-8).

32. לשאלה מדוע הוא כרופא לא יצא לדבר עם החיילים השיב "כי יש לי ניסיון קודם פעם ירדתי מהרכב ואמרתי שאני רופא ורוצה לעזור כי יש לי מצב חירום הם קרעו את תעודת הזהות ואמרו שזה לא מעניין אותם." (עמ' 4 שורות 10-11). לשאלה האם תמיד קורעים את תעודת הזהות השיב "הרבה פעמים... פעמיים פעם אחת במחסום בית צוריף ופעם שנייה א-סירה א-שמלייה." (עמ' 4 שורות 13-15). כשנשאל שוב אם לא חשב שצריך לעזור לילד השיב "חשבתי שאראה להם את תעודת הזהות הם יקרעו אותה שוב וירביצו לי. כי הם הרביצו גם לנהג." (עמ' 4 שורה 17).

33. לשאלה האם הוא יודע מדוע הרביצו החיילים לב' השיב "לא. בגלל שהנהג הביא להם את ההפנייה ואמר להם שהחולה מצבו מאוד לא טוב. הם אמרו לו לחזור והם התחילו להרביץ לו... אמרו שאסור שמישהו ייכנס או שיצא מהמחסום. חולה או לא חולה, עייף או לא עייף, לא מעניין אותם." (עמ' 4 שורות 19-24). לשאלה האם הנהג חזר אחר כך לרכב השיב "חזר לאוטו אחרי שהם הרביצו לו, היכו אותו בראש ובגב שלו. הם היכו אותו בנשק, באמ- 16." (עמ' 4 שורה 26). על פי תשובתו נשארה התובעת במשך כל הזמן עם המנוח ברכב, ואישר שכעבור 5 דקות הם יצאו מהרכב ועברו לרכב הראשון. לאחר מכן נפתח המחסום והם נסעו "החיילים התפנו מהמחסום. הם עזבו את המקום." (עמ' 4 שורות 30-32).

34. לשאלה האם הגיע למקום מפקד גדול השיב בשלילה (עמ' 5 שורה 2). לשאלות בית המשפט השיב כי הוא היה במחסום כמעט חצי שעה והאירוע היה ב-7 בבוקר לאחר שהתובעת הגיעה אליו למרפאתו ב- 6:30 בבוקר. לשאלה כמה זמן עבר מאז שהתובעת הייתה אצלו עם התינוק ועד שנפגשו במחסום השיב "לפחות שעה כי המרחק קרוב, 5 דקות, מגיעים מהבית שלהם למחסום" (עמ' 5 שורות 5-9).

35. לשאלה האם הוא גר בשכם השיב כי הוא מתגורר בשכם, ואולם יש לו מרפאה בנסארייה. הוא ישן במרפאתו בנאסרייה "... ובבוקר בשעה 0700 אני יוצא לשכם למרפאה השנייה שלי. החולה הזה הגיע אלי בשעה 0630, המצב שלו היה קשה. נתתי לו הפנייה לבית החולים דחוף. הם לקחו את האוטו ונסעו לשכם. אחר כך אני, אחרי כחצי שעה, נסעתי בכיוון שכם. מצאתי אותם במחסום." (עמ' 5 שורות 18-21).

36. ד"ר ארשיד השיב כי המרחק מהכפר לשכם הוא כרבע שעה כאשר אין מחסום. לשאלה אם לא מזמינים אמבולנס במצב חירום כזה השיב "אפילו את האמבולנס הם עוצרים" (עמ' 5 שורה 25). לשאלה האם הזמינו אמבולנס השיב "לא הזמנו כי האמבולנס נמצא בשכם ו10 דקות הם מגיעים ברכב לשכם" (עמ' 5 שורה 27).

    מסמכים נוספים

37. לתצהיר התובעת צורף מכתב של ב"כ התובעת מיום 15.11.06 שמוען לאלוף פיקוד מרכז, ללשכת שר הביטחון, למחלקת תביעות גוף, לממונה על פניות הציבור במשרד הביטחון, למשטרת ישראל מחוז ש"י, למפקד מצ"ח שרון- שומרון ולקצין פיקוח חקירות מקמצ"ר ולחטיבת תביעות וביטוח אגף אמרכלות משק וביטוח. את המכתב כתב בא כוחה של התובעת מכוח היותו מיופה כוח של נהג המונית. ב"כ התובעת ביקש מהגורמים שאליהם הופנה המכתב לחקור את האירוע ולאפשר לנהג לקבל טיפול רפואי בדחיפות. במכתב תוארו נסיבות האירוע כדלקמן: "ביום 12/11/06 נהג מרשי במונית לכיוון שכם. במונית ישבו אותה עת אחותו ובנה שהיה תינוק בן שבוע ימים אשר היה חולה ורופא קבע כי עליו להיבדק בבית חולים בהקדם. בהגיעם למחסום אשר הוצב אותו יום בכפר אלבידאן לכיוון שכם עצר את המונית כ-250 מטרים לפני המחסום. מרשי סיפר כי ניגש לחיילים שבמחסום ואמר להם כי יש לו ברכב תינוק חולה החייב להגיע לבית החולים ונאמר לו להמתין ברכב. לאחר המתנה של כשעה וחצי ניגש מרשי לחיילים והסביר להם כי מצבו של התינוק מדרדר והוא עלול למות ונענה שהתינוק ימות יחד איתו. החיילים אשר עמדו במחסום לא הסתפקו בכך הם הורו למרשי להרים את חולצתו, השכיבו אותו על הכביש והחלו להכותו ללא רחם ובשלב כלשהו הוא איבד את הכרתו. כעבור זמן של כשעה הגיע למקום קצין בדרגת סרן עם ג'יפ צבאי ונזף בחיילים. מרשי נותר במקום עם המונית ואילו אחותו עם התינוק המשיכה לבית החולים אלאהלי בשכם אלא שהיה זה מאוחר מדי והתינוק נפטר."

38. התובעת צירפה מכתב של בא כוחה מיום 16.11.06 אל ב"צלם" – מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים (להלן : "בצלם") שבו ציין כי ב' מסר שגורמים מטעמם גבו עדויות מהאנשים שהיו נוכחים במקום בעת האירוע וביקש שיעבירו לו את העדויות הללו.

39. מכתב של ב"כ התובעת מיום 20.11.06 אל משרד הביטחון, שאליו צורפה, בין השאר, הודעה של ב' בדבר נסיבות האירוע ופרטי הנזק שנגרם.

40. צורפה תשובה של אגף אמו"ן שבמשרד הביטחון מיום 5.12.06 שבה נכתב כי "במסמכים אשר הועברו אלינו על ידך קיימת אי בהירות באשר למקום האירוע. במכתבך מיום 15.11.06 מצוין מקום האירוע כ"מחסום אלבידאן" לכיוון שכם ואילו בייפוי הכוח (כפי שתורגם עבורנו) נרשם מקום האירוע כ"בכניסה לאל זידאן". כן צורפה תשובתו של ב"כ התובעת למכתב זה מיום 6.12.06 שבה השיב כי "כאמור, למכתבי הנוספים צירפתי מעבר לטופס ההודעה כחוק, גם את העדויות אשר גבה ארגון בצלם סמוך לאחר האירוע ואשר אף הם שופכים אור על המקום. יתכן שנפל שיבוש ביפוי הכח או בתרגום, שכן המקום נקרא אלבידאן (ויש הקוראים לו גם אלביזאן) זהו מקום המצוי בסמיכות למחנה הפליטים עסכר. המחסום האמור אינו מחסום קבוע אלא מחסום זמני המוקם לעיתים. מכל מקום המחסום היה שם עד לפני חמישה ימים בדיוק. יצוין כי הורי התינוק... זומנו באופן ישיר לחקירה במשרדי הקישור ונחקרו אתמול. אבקש לקבל את מסמכי החקירה אודותיה נודע לי בדיעבד".

41. לתחשיב הנזק צורפו עדויות שנגבו על ידי ב"צלם" ועל ידי מצ"ח, ואולם כיון שהן לא הוגשו באופן פורמאלי, לגבי חלקן קיימת בעיית קבילות (כגון עדויותיהם של ב' ושל רבעאה), ואיש מהצדדים לא התייחס אליהן במהלך הדיון או בסיכומים, לא מצאתי לנכון להתייחס אליהם.

    ראיות הנתבעת

42. הנתבעת בחרה שלא להגיש תצהירים מטעמה, וכתחליף הגישה שתי הודעות שנגבו בידי מצ"ח.

    עדותו של סא"ל אריאל 

43. בעדותו המצונזרת של סא"ל אריאל, מיחידה 101, שנגבתה על ידי סג"מ אוהד ממצ"ח ביום 1.1.07, העיד כי "...ומבדיקה שביצענו, החיילים שהיו במשמרת לא זוכרים ולא ... אירוע כזה וטוענים שלא היה אירוע כזה, יותר מזה המ"פ לא הגיע לשום מקרה כזה... בנוסף כל החיילים של הגדוד מתודרכים ויודעים לגלות רגישות במקרים הומניטארים מהסוג הזה. לכן בבדיקה שביצע הגדוד מול הפלוגה עלה שלא היו דברים מעולם". לשאלה מהו מיקום האירוע נושא התלונה השיב "היא מדברת על --- מחסום אל בידאן בתוך העיר שכם". עוד השיב כי "מבדיקה שעשינו... לא היה ארוע כזה... אם יש מצב שיש תינוק גוסס ברכב כמובן שיש להעביר אותו באופן מידי כדי לתת סיוע מידי". לבסוף השיב כי "בתלונה טוענים על אלימות ואין סיבה לאלימות. זה אירוע שקרי לפי בדיקה שעשיתי".

44. בא כוח התובעת ויתר על חקירת העד, בטענה שהוא אינו העד הרלוונטי לאירוע.

    עדותו של סרן איתמר

45. בעדותו המצונזרת של סרן איתמר, שנגבתה ביום 10.1.07 על ידי טוראי דניאל ממצ"ח, העיד כי לאחר שנודע להם על תלונת התובעת "עשינו את הבדיקה, האם מישהו מכיר איזשהו מקרה כזה, שמשפחה הגיעה ובקשה לעבור דרך המחסום לבית חולים, אף אחד מהמפקדים בפלוגה לא הכיר את המקרה". עוד העיד כי "גם ע"פ אופי המחסום עצמו, התלונה נראית לי לא... מכיוון שמחסום --- הוא מחסום אקראי --- וגם אז הבידוק הוא בידוק רנדומלי כאשר אין בידוק מלא של כל הרכבים ואין עומס במחסום". לשאלה האם זכור לו מקרה של הכאת הנהג השיב בשלילה. עוד השיב כי הוא לא נכח במחסום שהוקם בכפר אלבידאן ביום 12.11.06, וכי לא זכור לו מקרה שהגיע למחסום ונזף בחיילים על הכאת פלשתיני. על פי תשובתו המחסום שבתוך כפר אלבידאן לא בגזרה שלו אלא בגזרת גדוד 97 "אשר גם נהג למקם מחסומי פתע בתוך הכפר, המחסום שלי ממוקם יותר קרוב לתוך שכם". סרן איתמר השיב כי הנהלים שלפיהם מתדרכים את החיילים איך לפעול במחסום הם: "במידה ומגיע רכב עם בעיה הומינטרית, הרכב הזה עובר לראש התור של הבידוק ונותנים לו לעבור לאחר בידוק מינימלי, בטח אם יש ברכב אישה".

46. בא כוח התובעת ויתר גם על חקירת עד זה.

    דיון והכרעה בנסיבות האירוע

47. לאחר עיון בראיות ובטענות הצדדים מצאתי שיש לאמץ את גרסתה של התובעת לנסיבות האירוע. אמנם כפי שציין ב"כ הנתבעת בסיכומיו, בעדויות מטעם התובעת נפלו מספר סתירות, בראש ובראשונה קיימות תהיות באשר למיקום המדויק של המחסום, שהיה כאמור מחסום ארעי ולא מחסום קבוע, לשעת התרחשות האירוע ולמשכו. בשלבים השונים תוארו שעות האירוע, תחילתו ומשכו, באופן שונה, כך גם מעורבות בעלה של התובעת באירוע. חרף כל האמור, לא מצאתי שמדובר בסתירות מהותיות שיש בהן כדי להפריך את גרסת התובעת מכול וכול, כי אם בסתירות קלות, שמקורן בחוסר תשומת לב לפרטים בשל הנסיבות המצערות שבהן אירע האירוע- גסיסתו של תינוק בן יומו והצורך להבהילו בדחיפות לבית החולים. הזמן שחלף מאז האירוע, המצב הנפשי הקשה שאליו נקלעה התובעת, גרמו אף הם לבלבול, לשכחה, ולחוסר דיוק.

48. אמנם גיסתה של התובעת לא התייצבה לדיון, ואולם היה זה בשל עזיבתה את הארץ לירדן. לעומת זאת, תמך ד"ר ארשיד בעדותו בגרסתה של התובעת. ד"ר ארשיד הינו עד ניטראלי ואובייקטיבי, ואף שלא זכר בצורה מדויקת מתי הגיע למחסום, כמה זמן עוכבה התובעת במחסום, ומתי שוחררה בדרכה לשכם, התרשמתי שעדותו הייתה אמינה. ד"ר ארשיד נכח במחסום והיה עד לאירועים המצערים שתוארו על ידי התובעת, ותיאר את עיקרם: עיכוב במחסום, התנהגות ברוטאלית מצד החיילים, הכאתו של ב' בידיהם. לא מצאתי מקום לפקפק בעדותו.

49. תמיכה בגרסתה של התובעת ניתן למצוא גם בראיות הנתבעת. הנתבעת נמנעה כאמור מלהגיש תצהיר על כך שהאירוע המתואר על ידי התובעת מעולם לא אירע, אף שהכחישה אותו. אמנם הוגשו שתי הודעות של מג"ד ושל מ"פ בגדוד 101 המכחישים קיומו של אירוע שכזה, והמעידים על כך שמבדיקה שערכו עולה כי לא היה אירוע שכזה, ואולם בנסיבות הקיימות אין די בהודעות האמורות. עולה מההודעות כי הבדיקה שערכו שני העדים מטעם הנתבעת נסבה על אירועים שאירעו בגדוד שבו הם משרתים ובמחסום שבאחריותם. יחד עם זאת ציין המ"פ במפורש בהודעתו כי גדוד נוסף, גדוד 97, פעל באותה גזרה ונהג להציב מחסומי פתע ארעיים מטעמו בגזרת הכפר שהוזכר על ידי התובעת ככפר שבו אירע האירוע. לא הובאו בפני עדויות או הודעות מטעם קצינים, מפקדים או חיילים בגדוד 97 אשר נחקרו על האירוע, המתייחסים לאירוע, המכחישים את קיומו או שוללים אותו בדרך כלשהי.

50. זאת ועוד, קשה שלא להימנע מהרושם שהנתבעת לא ערכה בדיקה יסודית, וכי היא נמנעה מלהציג את מלוא המידע המצוי בידיה. אין זו התביעה הראשונה המוגשת נגד הנתבעת באירועים נטענים בשל פעילות צה"ל שאירעה או שלא אירעה. כדבר שבשגרה מוגשות בתביעות מסוג זה ראיות, אובייקטיביות בעיקרן, שיש בהן כדי לסייע להגיע לחקר האמת, כגון יומני מבצעים מיום האירוע הנטען, תרשומות של חמ"ל, וכיוצ"ב. גם בענייננו לא היה קל מלהציג ראיות לכך שלא היה מחסום נוסף באותו יום באותה גזרה, אשר הוצב בידי גדוד אחר, או הודעות של מפקדים וחיילים בגדוד האחר המתייחסים לתלונה ושוללים את קיומו של האירוע הנטען. בהעדר ראיות שכאלו, המוצגות במקרים אחרים כדבר שבשגרה, קשה להימנע מהרושם כי התלונה לא נבדקה ביסודיות, או שלחילופין הנתבעת נמנעה מלהציג את מלוא הממצאים, מטעמים השמורים עמה. בוודאי שהנתבעת לא הציגה ראיות לכך שב' תקף את החיילים, ביצע אירוע פח"עי בעטיו היה על החיילים להשתלט עליו, היה חשוד באירוע שכזה, או כל כיוצא בזאת שיש בו כדי להצדיק או להסביר את הכאתו של ב' בידי החיילים.

51. אף שחובת ההוכחה מוטלת על התובעת, בנסיבות הקיימות, מדובר בנזק ראייתי של ממש, שיש בו כדי להפוך את נטל הראייה, ולכל הפחות לתמוך בעדותה של התובעת לקיומו של האירוע, עדות הנתמכת גם בעדותו של ד"ר ארשיד. כשם שבתאונת עבודה הימנעות מהצגת תחקיר התאונה עשויה לתמוך בגרסת הניזוק, כך גם הימנעות מעריכת תרשומת בטיפולים רפואיים, גם בענייננו העדר התרשומת המלאה מזמן אמת, הימנעות מעריכת בדיקה עניינית של כלל הגורמים שהיו עלולים להיות מעורבים באירוע, או לחלופין ההימנעות מהצגתה, תומכת בגרסת התובעת.

52. לאור האמור מצאתי שגרסתה של התובעת לנסיבות האירוע הוכחה כנדרש. מצאתי שיש לקבוע כי התובעת עוכבה במחסום. עצם העיכוב במחסום אינו מעיד על רשלנות מצד הנתבעת, על תקיפה או על כליאת שווא, שכן חזקה שהמחסומים מוצבים מטעמי ביטחון, ולא הוכח כל פגם בהצבתם. משך העיכוב אף הוא לא התברר בפני, ולא מצאתי מקום לקבוע שהעיכוב היה ממושך ולפרק זמן בלתי סביר, לאור העדויות הסותרות באשר למשכו של האירוע, ובשל התרשמותי כי ההערכה באשר למשך העיכוב מקורה בטעמים סובייקטיביים, בעיקר הדחיפות הרבה שהרגישו התובעת וד"ר ארשיד לפינוי התינוק המנוח לבית החולים.

53. ד"ר ארשיד מסר כאמור מספר גרסאות באשר למשך האירוע והעיד שהוא עצמו שהה במחסום כחצי שעה, ואולם לא ברור כמה זמן לפניו הגיעה התובעת למחסום, באיזו שעה יצאה ממרפאתו, מתי מצאה את ב' כדי שיובילה לשכם, ומהו משך הזמן שהתעכבה בביתה עד יציאתה לדרך. סביר לקבוע כי במהלך העיכוב במחסום, חל שיהוי כלשהו במתן מעבר לתובעת, שמשכו לא התברר, ואולם כאמור לא הוכח שהיה זה למשך פרק זמן בלתי סביר בנסיבות העניין, שהרי גם לשיטתה של התובעת בשלב כלשהו אפשרו החיילים לתובעת לעבור לעיר שכם עם התינוק המנוח, באמצעות מונית שהמתינה במקום, ועל כן גם לפי גרסתה הכירו בדחיפות שבפינויה.

54. יחד עם זאת מצאתי שיש לקבל את גרסתה של התובעת באשר להתנהגותם האלימה של החיילים במחסום, בעיקר הכאתו של ב' בידי החיילים, כפי שהעידו התובעת וד"ר ארשיד כאחד.

    האחריות 

55. הנתבעת אינה חולקת על כך שהחיילים במחסום אינם רשאים לנהוג באופן אלים במחסום, או להכות את הנהגים, באופן שתואר בפני. המחלוקת כאמור הינה מחלוקת עובדתית, ובעניין זה מצאתי שיש לקבל את גרסת התובעת.

    הנזק 

56. עיקר טענותיה של הנתבעת הינן כי התובעת הייתה לכל היותר ניזוקה משנית, והתנאים שנקבעו בהלכת אלסוחה לחיוב הנתבעת בנזקיה אינם מתקיימים בענייננו, גם אם אכן נגרמו לה נזקים כלשהם. מנגד טענה התובעת כי הלכת אלסוחה אינה רלוונטית לענייננו שכן התובעת הינה ניזוקה ראשית ולא משנית.

    המסגרת החוקית

57. כפי שנקבע בפסיקה, הניזוק הישיר הוא הקורבן הנמצא במעגל הסיכון הראשוני. וכפי שנפסק בפרשת אלסוחה מפי הנשיא שמגר (כתוארו אז):

     

    "הניזוק הישיר מן המעשה הרשלני הוא מי שנהג, נפצע או הועמד בסכנה. כלפיו הופרה החובה שלא לגרום לו נזק גוף. קרוביו של הנפגע אשר לקו בנפשם עקב הפגיעה בו, מצויים "במעגל הסיכון המשני", ולכן יש מקום לבחינת השאלה, אם כל נזק לא רכושי גרידא, אשר נגרם לקרוב כאמור, די בו כדי להקים אחריות כלפיו. מובן, שזו היא שאלה של חובת הצפיות מן הבחינה הנורמטיבית, שהרי פגיעה נפשית כלשהי תהא בדרך כלל פועל יוצא אוטומאטי מן האירוע הרשלני" (עמ' 437).

     

58. בפרשת אלסוחה עמד בית המשפט העליון על הטעמים לצמצום האחריות כלפי הניזוק המשני, וציין שני טעמים מרכזיים: הטעם של יעילות מערכתית, בשל החשש מפני הצפה של בתי- המשפט בתביעות בגין נזקים פעוטי ערך הנגרמים למעגל הרחב של המצויים בקשר עם הניזוק הראשי, והטעם של חשש מפני הרתעת יתר, בהטלת נטל כבד מדי על ההתנהגות האנושית, וחשיפת המזיק לתביעות יתר.

59. לאור תכליות אלו נקבעו בפרשת אלסוחה 4 תנאים שרק בהתקיימם יחויב המזיק בנזקיו של הניזוק המשני. ארבעת התנאים, כפי שפותחו בפסיקה הם כדלקמן: הראשון – הניזוק המשני הינו קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הניזוק העיקרי, הגם שישנה אפשרות, במקרים חריגים וראויים, לפצות גם נפגע אחר; השני – התרשמות ישירה של הניזוק המשני מהאירוע; השלישי – קרבה במקום ובזמן בין היווצרות נזקו של הניזוק המשני לבין הפגיעה בניזוק העיקרי; הרביעי – הפגיעה הנפשית שנגרמה היא פגיעה חמורה, "אשר עולה כדי מחלת נפש (פסיכוזיס) או הפרעת נפש (נוירוזיס) שיש בהן משום נכות ניכרת".

60. נקודת המוצא בהתאם להלכה הפסוקה הינה סיווג הניזוק לניזוק ראשי או משני, וכפי שביאר המשנה לנשיאה (כתוארו אז) השופט א' ריבלין בע"א 754/05 לבנה לוי נ' המרכז הרפואי שערי צדק, (מיום 5.6.07), "סיווג ניזוקים כנפגעים עיקריים או כנפגעי-משנה הוא פועל יוצא של התחקות אחר אופיו של הקשר הסיבתי שבין הנזק שנגרם להם לבין ההתנהגות העוולתית. הניזוק העיקרי הוא מי שהפגיעה בו – בגופו או ברכושו - היא תוצאה ישירה של העוולה; הניזוק המשני הוא מי שנפגע כתוצאה מן הפגיעה שהוסבה לאחר".

61. עוד הוסיף כי שתי הקבוצות הן "של הניזוקים הישירים – קרי: אלה שנפגעו כתוצאה ישירה של מעשה העוולה (מעגל הסיכון הראשוני); השנייה, של הניזוקים העקיפים – המשניים – שנזקם בא בשל שהתוודעו לפגיעה באחר. ודוק: גם הניזוק הישיר עשוי להיחשב, לצורך מקצת נזקיו, כניזוק משני. זאת, מקום בו מקצת נזקיו ישירים הם – תוצאה ישירה של מעשה העוולה – ומקצתם עקיפים – תוצאה של היחשפות לנזקו של אחר. על-כך נאמר, כי הנזק הראשוני אינו "רלבנטי" לתביעה בגין הנזק המשני".

62. בהלכה הפסוקה נקבע כי יש ופגיעתו הנפשית של הניזוק הישיר נלווית לפגיעה פיזית, ואולם היא יכולה לעמוד גם בפני עצמה (ראו לעניין זה למשל ע"א 9466/05 יעקב שוויקי נ' מ"י, פ''ד סב (3) 806, להלן- "פרשת שוויקי"). כפי שנפסק בפרשת שוויקי "על נזקו הנפשי של הניזוק הישיר לנבוע כתוצאה ממעורבותו שלו באירוע כאשר התובע הוא חלק מן האירוע גורם הנזק, או שהתרשלותו של המזיק הינה כלפיו ולא כלפי האחר למשל - החשש של האדם לשלומו שלו או כאבים שסבל..." (שם, בפרשת שוויקי). לעומת זאת, הניזוק המשני הוא "מי שניזוק בנפשו כתוצאה מפגיעה של אדם אחר הקרוב לו".

63. עוד נקבע בפרשת שוויקי, כי גם בנסיבות שבהן היה אדם "נתון לסיכון ואפילו היה נפגע באירוע - עדיין הלכת אלסוחה היתה רלוונטית לגביו כל עוד הוא תובע נזק בגין הסבל שנגרם בעטייה של חשיפה לסבלו של אחר, ולא היה קשור סיבתית לנזק הפיסי שנגרם לו עצמו".

    מן הכלל אל הפרט

64. כפי שאפרט להלן, בענייננו מצאתי כי חלקם של הנזקים שנגרמו לתובעת בעקבות האירוע הם אמנם נזקים שנגרמו לה כניזוק משני, בשל החשיפה לסבלו של האחר, לגסיסתו של בנה, והתרשמותה הסובייקטיבית כי העיכוב במחסום הוא שגרם לפטירתו, ואולם חלקם נזקים ישירים, בשל האימה שהתעוררה בעטיו של האירוע האלים, שבו נחשפה התובעת לאלימות החיילים שהופנתה כלפי אחרים, ואולם הייתה יכולה גם לגלוש אליה.

    הנכות הרפואית 

65. התובעת הגישה חוות דעת של מומחית בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר אומיימה פאחאת, שקבעה כי בעקבות האירוע נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 20%; הנתבעת הגישה מנגד את חוות הדעת של מומחה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר אברהם פלד, אשר קבע כי בעקבות האירוע לא נותרה לתובעת נכות צמיתה. בשל הפערים בין חוות הדעת מינה בית המשפט את ד"ר יואב כהן כמומחה מטעמו.

66. בחוות דעתו מיום 11.12.12, סקר ד"ר כהן את תולדות המקרה, את ממצאי בדיקתו ואת המסמכים שעמדו לפניו. אשר לנסיבות האירוע ציין המומחה כי התובעת תיארה את האירוע באופן מקוטע ולא ברור. לדבריה "היהודים הרגו אותו" כי מנעו ממנה לעבור עם התינוק במחסום בדרך לבית החולים. עוד ציין המומחה שגיסתה של התובעת סיפרה שהתובעת עוכבה במחסום והנהג שהסיע אותה הוכה על יד חיילים ורק לאחר שעתיים נתנו לה לעבור.

67. המומחה פירט את תיעוד מצבה של התובעת כדלהלן: "גב' ו' נבדקה לאחר האירוע על ידי פסיכיאטר בשכם, ד"ר אלערנדי. הוא אבחן אצלה PTSD ודיכאון והחל טיפול בתרופות ובפסיכותרפיה תמיכתית וקוגניטיבית-התנהגותית. יחד עם זאת לא ברור כמה פגישות טיפול התקיימו ובאיזו תדירות... לפי התיעוד היא טופלה בעבר באלטרול 75 מ"ג ליום ולאחר מכן בפרוזק 20 מ"ג ליום ... לפי התיעוד התגובה לטיפול הייתה מועטה".

68. המומחה פירט את הסטטוס הפסיכיאטרי של התובעת כדלהלן : נראית כפי גילה, לבושה מסורתי ומסודר. נכנסת בקושי רב לרפאה ונתמכת בגיסתה. נראית חרדה בצורה מופגנת. שיתוף פעולה חלקי ביותר, ממעטת ליצור קשר עין. נראית כמי שאינה מבינה את הסיטואציה של הבדיקה. מתארת בקושי רב את מצבה. כשנשאלת על בעיותיה עונה שהיא חולה כי "היהודים הרגו לי את הבן". ההתנהגות נחווית כמוחצנת באופן מופגן וכלא אמינה. מצב הרוח דיפורדי וחרד, האפקט תואם. הלך החשיבה קטוע. אין עדות לקיום מחשבות שווא או לקיום הפרעות בתפיסה. שוללת כוונה אובדנית. השיפוט והתובנה כפי שמוצגים על ידי התובעת לקויים.

69. בחלק הסיכום של חוות דעתו קבע המומחה שגם אם העיכוב לא גרם או תרם למות הבן, עבור התובעת הוא נחווה כטראומה. המומחה קבע שהתובעת סבלה מנכות פסיכיאטרית בשיעור 20% לפי פרט 34ב' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, מיום 12.11.06 למשך שנתיים ולאחר מכן ירד שיעור הנכות ל-10% לצמיתות. המומחה ציין שהנכויות נזקפות לחובת האירוע בהנחה שהוא התרחש. עוד ציין שהוא לא התרשם שבמצבה יש משום אי כושר מבחינת עבודתה כעקרת בית. המומחה קבע כי התובעת זקוקה להמשך טיפול בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה תחת מעקב פסיכיאטרי קבוע. מדובר בפגישה חודשית בעלות של 300 ₪ לפגישה, וטיפול תרופתי בעלות של 200 ₪ לחודש.

70. בתשובות לשאלות ההבהרה מצד הנתבעת השיב המומחה כי 50% מהנכות מיוחסים לPTSD בעקבות האירוע ו-50% הם בשל דיכאון (תגובת אבל ממושכת) על מות הבן. עוד השיב כי הטיפול הוא עבור הדיכאון וה-PTSD, וכי אין לו נתונים בדבר עלויות טיפול נפשי ברשות הפלשתינית.

71. בסיכומיה טענה התובעת כי המומחה חילק את הנכות ללא מתן הנמקה לחלוקה זו, ולפיכך יש להעדיף את הסבריה של המומחית מטעם התובעת שהנכות היא בגין אבל פתולוגי שנגרם מהאירוע.

72. הנתבעת טענה בסיכומיה מנגד כי מצבה הנפשי של התובעת נובע ממות בנה בלבד וללא קשר לאירוע שהיה קצר מועד במקום ובזמן. לחילופין טענה הנתבעת כי יש להעניק לאירוע שברי אחוזים בודדים.

73. לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי שיש לאמץ את חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט. המומחה פירט את ממצאיו ואת מסקנותיו והסביר את קביעותיו באופן מקצועי ויסודי. כמו כן התייחס לנתוני העבר. המומחה לא זומן לחקירה, ולא מצאתי סיבה כלשהי לסטות מחוות דעתו.

74. עולה מחוות דעתו של המומחה כי מחצית הנכות אמנם מיוחסת למותו של התינוק המנוח, ואולם המומחה התייחס לכך שהתובעת חוותה טראומה בעקבות האירוע במחסום.

75. לפיכך אני קובעת שבעקבות האירוע במחסום נותרה לתובעת נכות רפואית בשיעור של 5%.

    האם התובעת היא ניזוק ישיר או ניזוק משני

76. השאלה הנשאלת לשם הכרעה במחלוקת בין הצדדים הינה האם הנזקים שנגרמו לתובעת בגין האירוע במחסום, שבגינם קבע המומחה מטעם בית המשפט כי לתובעת נותרה נכות בגינו בשיעור 5%, נגרמו לתובעת כניזוק ישיר או כניזוק משני.

77. בענייננו כאמור לא גרם האירוע לנזק כלשהו לתינוק המנוח, שכן כפי שתיארתי לא היה בעיכוב כדי לגרום לפטירתו.

78. מעיון בראיות ניתן ללמוד כי סבלה של התובעת מתחלק לשניים. בראש ובראשונה ניתן להתרשם כי התובעת חוותה את האירוע באופן סובייקטיבי כגורם למות בנה. ניתן ללמוד על כך הן מעדותה, הן מהאמור בסיכומיה, הן מחוות דעתו של המומחה הרפואי. מדובר בנזק נפשי בשל החשיפה לנזק שנגרם לאחר, ועל כן מדובר בנזק משני. לצד נזק זה מצאתי שנגרם לתובעת גם נזק כניזוק ישיר, בגין הפחד והאימה, החשש לה גופה בעקבות האירוע האלים שאותו חוותה. בתצהיר עדותה הראשית הצהירה התובעת כי היא ישבה ברכב וחרדה לשלומו של התינוק (סעיף 12). יחד עם זאת השיבה כי היא עצמה ראתה את החיילים מכים את ב', בין היתר באמצעות קסדה (סעיף 16).

79. במהלך חקירתה הנגדית נשאלה התובעת האם היא חושבת רבות על התינוק המנוח והשיבה-

    "ת. כן, אני כל הלילה חושבת עליו, ואני גם מפחדת מהצבא.

    ש. מה הקשר, למה את מזכירה את הצבא?

    ת. בגלל שהם הרביצו לנהג בראש וברגליים ואיימו עלינו בנשק שהם הולכים ל..." (עמ' 6, שורות 27-29)

80. בשלב זה קטע בא כוחה של הנתבעת את דבריה של התובעת וטען כי התובעת אינה עונה לשאלות אלא מצהירה הצהרות, אף שהייתה זו תשובה ספונטאנית לשאלתו, אשר ייצגה על פי התרשמותי את התמונה המלאה.

81. מאוחר יותר השיבה התובעת כדלקמן:

    "ש. והחיילים אמרו לה [לרבעה] לחזור לרכב, נכון?

    ת. כן, אמרו לה אנחנו הולכים לירות בך אם לא תחזרי לרכב, אז היא חזרה לרכב.

    ש. שמעת אותם אומרים את זה? הוא יצא אליהם מיד?

    ת. כן, הנהג לקח את ההפניות, ואז הוא יצא לחיילים. הם התחילו להרביץ לו בנשק ובנעליים שלהם, ואני לא יכולתי להסתכל, עצמתי את העיניים, ואח"כ אני לא זוכרת מה קרה" (עמ' 8, שורות 7-11).

82. ניתן להתרשם מעדותה של התובעת כי לצד סבלה נוכח חשיפתה לסבלו של האחר- התינוק המנוח, החשש שהעיכוב יגרום לו לנזקים, חוותה התובעת אירוע נזיקי עצמאי כניזוק ישיר, וחששה שאלימות החיילים עלולה להיות מופנית גם כלפיה, נוכח התנהגות החיילים במחסום. הנזק שנגרם לה בגין כך הוא נזק ישיר, שלגביו אין תחולה להלכת אלסוחה.

83. נוכח הראיות מצאתי שיש לחלק את נכותה של התובעת בגין האירוע במחסום, ששיעורה על פי המומחה הוא 5%, לשניים, ולייחס מחצית מהנכות בגין האירוע במחסום להיותה של התובעת בגדר ניזוק ישיר, ומחציתו להיותה ניזוק משני.

84. הנזק שנגרם לתובעת כניזוק ישיר עומד אפוא על 2.5%. אשר לנזק כניזוק משני, מצאתי שיש לקבל את עמדת הנתבעת, לכך שלא מתקיימים התנאים לקביעת חבותה של הנתבעת לפצות את התובעת בגין נזק כאמור, בעיקר נוכח שיעור הנכות המצומצם שנקבע- 2.5% בלבד, וזאת לאור התכליות שביסוד הלכת אלסוחה.

    הנזקים

    נזק בלתי ממוני 

85. בסיכומיה מבקשת התובעת להעריך את הנזק הלא ממוני בסכום של 200,000 ₪. מנגד, הציעה הנתבעת לפצותה בסכום שלא יעלה על 4,000 ₪.

86. בשים לב לטיבם של הנזקים הנפשיים שנגרמו לתובעת כניזוק ישיר בגין האירוע, למשך הזמן שחלף מאז האירוע, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה, פיצוי בסכום של 20,000 ₪ נכון להיום.

    עזרת הזולת

87. התובעת עתרה בסיכומיה לפצותה עבור עזרה לעבר ולעתיד בסך גלובלי של 80,000 ₪.

88. נוכח טיבה של הנכות הרפואית שיש לייחס לאירוע כניזוק ראשי, ושיעורה, לא מצאתי שיש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בראש נזק זה.

    הוצאות רפואיות

89. בסיכומיה טענה התובעת כי יש לפצותה עבור הטיפול הנפשי בשיעור של 500 ₪ לחודש עד תום תוחלת חייה, בסכום שמסתכם לסך של 120,000 ₪, בהתאם לקביעת המומחה מטעם בית המשפט.

90. הנתבעת טענה כי יש בידי התובעת לקבל טיפולים רפואיים ללא עלות בקופת החולים של הרשות הפלשתינית. עוד טענה כי אין מקום לפצות את התובעת בראש נזק זה כיוון שהטיפולים שהתובעת זקוקה להם הם בשל מות בנה וללא קשר לאירוע.

91. לאחר עיון בטענות הצדדים, ונוכח העובדה שהנתבעת אינה צריכה לשאת במלוא עלות הטיפולים הנפשיים, נוכח העדר קבלות בגין טיפול שניתן לתובעת עד כה, מצאתי לפסוק פיצוי בסכום של 5,000 ₪ בראש נזק זה, לעבר ולעתיד.

    סיכום

92. אשר על כן אני מקבלת את התביעה.

93. הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 25,000 ₪. כמו כן תשלם לתובעת את הוצאותיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.6%. הסכומים ישולמו תוך 30 ימים, שאם לא כן הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד יום התשלום בפועל.

94. ככל שהתובעת הפקידה ערובה בקופת בית המשפט, יש להחזירה לתובעת באמצעות בא כוחה.

     

     

    ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ה, 05 יולי 2015, בהעדר הצדדים.