תביעת מבוטחת לתשלום תגמולים לפי פוליסת ביטוח סחר בגין נזק שנגרם לרכב.
השאלה המתעוררת היא האם יש כיסוי ביטוחי לתאונה.
העובדות
התובעת ובעלה מנהלים עסק למכירת רכבים משומשים (העסק).
ביום 1/11/12 הנפיקה הנתבעת פוליסת ביטוח סחר על שם א. גולן וש. צדקה לצי הרכבים של העסק (פוליסת סחר).
לטענת התובעת, ביום שישי, 15/3/13, נסעו בעלה של התובעת ובנה (הנהג) ברכב מסוג סובארו אימפרזה, המהווה חלק מצי הרכבים של העסק (הרכב) למוסך רחמים ברחוב *** *** ** *****. במהלך נסיעתו של הנהג חזרה מהמוסך אירעה תאונה והרכב ניזוק.
לפי חוות דעת שמאי (נספח ב' לכתב התביעה), הרכב הוכרז כאובדן גמור והנזק שנגרם עקב כך לתובעת עומד על 21,000 ₪.
הנתבעת דחתה את תביעת תגמולי הביטוח. בהודעת הדחיה (נספח ג' לכתב התביעה) כתבה: "ע"פ ממצאי בדיקתנו התאונה לא אירעה במסגרת עיסוקו של המבוטח כי אם במהלך נסיעה פרטית. וזאת בניגוד לתנאי הפוליסה פרק 5 - סחר רכב ומוסכים, סעיפים א, ב. ע"פ עדות הנהג (בנו של המבוטח) הרכב נמצא ברשותם כשנה ומשמש את כל בני הבית".
לטענת התובעת, התאונה אירעה בעת שנעשה ברכב שימוש לצרכי עבודה, שכן בנה, הנהג, הסיע את בעלה למוסך, על מנת להוציא מהמוסך רכב אחר, מסוג ניסן נוט, השייך גם הוא לצי הרכבים של העסק, והיה בדרך חזרה לבית המשפחה, שהוא גם מקום העסק (סעיף 7 לכתב התביעה).
בתאונה היו מעורבים שלושה כלי רכב. כאמור, בעת התאונה נהג ברכב בנה של התובעת, מר עידן צדקה. זה פגע מאחור ברכב בו נהגה גב' מור גלאם (הרכב המעורב). הרכב המעורב פגע מאחור ברכב אחר, בו נהג מר עומר אברהם. בהליך זה לא התבררה השאלה אם הרכב המעורב נהדף לעבר רכבו של מר אברהם, או שפגע בו ללא קשר, שאלה שאינה רלוונטית למחלוקת בעניין הכיסוי הביטוחי.
כפי שמסרו הצדדים לבית המשפט, בגין התאונה תלויות ועומדות שתי תביעות נוספות: האחת, של הראל חברה לביטוח בע"מ, מבטחת רכבה של גב' גלאם (תא"מ 55604-11-13) והשנייה, של איילון חברה לביטוח בע"מ, מבטחת רכבו של מר אברהם (תא"מ 47071-10-14). הצדדים בהליכים אלה ממתינים להכרעה בבית משפט זה בשאלת הכיסוי הביטוחי.
המבטחת ערכה בדיקה של נסיבות התאונה באמצעות משרד חקירות. מסקנת החוקר, מר עופר צברי, ממשרד אניגמה חקירות (החוקר) היא, כי בעת התאונה היה הרכב במהלך נסיעה פרטית ולא במסגרת עיסוקה של התובעת ובפועל, מדובר ברכב שבו עושים בני משפחת התובעת שימוש קבוע לצרכיהם הפרטיים.
מסקנת החוקר נשענת על ממצאי החקירה, כדלקמן: נהגת הרכב המעורב, גב' גלאם, מסרה לחוקר שנהג הרכב אמר לה, כי הוא "ממהר לפגוש את חבריו בים". על הרכב לא היו שלטים "במבחן" כנדרש, כפי שהעידה גב' גלאם וכפי שעולה מעיון בתמונות שצילמה בהן נראית חזית הרכב ללא שלט. הגרסה שמסר הנהג ומסרו הוריו לפיה הסיע את אביו ברכב למוסך על מנת לקחת משם רכב אחר והתאונה אירעה בדרך חזרה מהמוסך, אינה אמינה. הנהג, בנה של התובעת, עובד ברגיל במקום עבודה אחר. יתר על כן, להערכת החוקר הרכב משמש כרכב משפחתי שבו עושים בני המשפחה שימוש לצרכיהם הפרטיים. הרכב רשום על שם התובעת החל מיום 5/9/12, לא נמכר עד ליום התאונה, 15/3/13, ומאז שעבר טסט בתאריך 22/10/12 נסע 4,387 ק"מ, דבר המעיד על שימוש כרכב משפחתי כאמור.
הראיות
התובעת הגישה תצהיר מטעמה וכן תצהירים של בעלה, בנה ובעל המוסך, מר רחמים ג'הדי, שבדרך ממנו חזרה לבית המשפחה אירעה, לפי הטענה, התאונה.
הנתבעת הגישה (לאחר חקירת עדי התובעת) את תצהיר החוקר, שהתייצב להיחקר על תצהירו. כן העידה, ללא תצהיר, את הנהגים האחרים שהיו מעורבים בתאונה, גב' גלאם ומר אברהם, ועדה נוספת, גב' הדר כהן, שהייתה נוסעת ברכב המעורב לצדה של גב' גלאם.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את הראיות, אני מקבלת את התביעה.
אני סבורה כי השימוש שנעשה ברכב בעת התאונה מכוסה בפוליסה והוכח קיומו של כיסוי ביטוחי.
עדי התובעת העידו, כי העסק מתנהל באופן שבו הרכבים העומדים למכירה חונים ליד בית המשפחה, שמשמש כמשרד, וכי אין מגרש מכוניות שמשמש את העסק. התובעת העידה בעניין זה: "אני ובעלי מנהלים את העסק מהבית" (ע' 7 ש' 21). "המשרד שלנו זה הבית מול הים" (ע' 8 ש' 23). גם מהתמליל שצורף לתצהיר החוקר עולה, שהעסק מתנהל מבית המשפחה:
"חוקר: יש לך, יש לו מגרש, לאבא?
עידן: לא.
חוקר: אז איפה זה הכל מתנהל?
עידן: לרוב אנחנו מביאים את המכוניות לבית, אבל לפעמים עם שלטי פרסום בקניונים וכאלה"
(תמליל חקירתו של הנהג, ע' 17 ש' 18-23).
עוד עלה מהעדויות, כי בני המשפחה מסייעים לאב בעבודתו בעסק, ומסיעים אותו ללקוחות פוטנציאליים, למוסך או לסידורים אחרים, ולוקחים את הרכבים לשטיפה.
התובעת העידה בעניין זה: "כל המשפחה עובדים בזה. בעלי לא עובד בזה רק לבד. לוקחים את המכוניות למוסכים, לוקחים לשטיפה, לקליינטים, אני נוסעת איתו ומורידה אותו. אני לוקחת" (ע' 8 ש' 16-17).
הנהג, בנה של התובעת העיד: "אני עוזר מתי שאני יכול, בלי תלוש משכורת" (ע' 17 ש' 15). "הייתי עובד [בעבודתו הרגילה - י.ב] עד 5,6 ומשם אם אבא היה צריך ללכת לשטיפה או משהו, אני עוזר" (ע' 17 ש' 23-24). כך העיד גם כאשר נחקר על ידי החוקר:
"בדרך כלל הנסיעה ברכב היתה ביום שישי, שוב לצרכי העבודה של אבי, ושאר ימי השבוע הרכב היה חונה ליד הבית שלנו. חוץ ממני גם אחי, אסף (יותר גדול ממני) נהג ברכב וכן אמא שלי, וזה לפי הצורך של אבי ... לדוגמא, אם צריך להקפיץ את אבא ממוסך למוסך, לקחת את אבא ללקוחות, לשטיפה וכו'" (עדות מיום 20.5.13, ע' 1).
העד רחמים ג'הדי, בעל המוסך אליו הסיע הבן את אביו ביום התאונה, מסר אף הוא דברים דומים: "הילד בא אלי ביום שישי כי הוא פנוי ביום שישי, מגיע אלי. עוזר לאבא שלו להביא את המכוניות ולקחת את המכוניות" (ע' 22 ש' 10-11).
עדי התובעת העידו, שביום התאונה הסיע הבן את אביו למוסך שבבעלות רחמים ג'הדי, כדי לקחת מהמוסך רכב מסוג ניסן נוט, לאחר תיקונו (התובעת, בע' 8 ש' 17-19; האב, בע' 11 ש' 14-15, עמ' 16 ש' 1-5; הבן, בע' 16 ש' 14-18).
עדותם של התובעת, האב והבן בעניין זה הייתה מהימנה. היא נתמכת גם במסמכים שמעידים על כניסתו של הרכב למוסך. לפי ספר הרכב שצורף כנספח יא' לתצהיר התובעת, ביום 23/1/13 רכשה התובעת רכב שמספרו 47-703-69, מסוג ניסן נוט. לפי יומן העבודה של בעל המוסך, רחמים ג'הדי, שצורף כנספח לתצהיר האב, הרכב שמספרו 47-703-69 הוכנס לתיקון ביום 6/2/13, ונמסר לו ביום התאונה, 15/3/13, בשעה 12:00. עדותם נתמכת גם בתצהירו של מר ג'הדי, בעל המוסך, שלפיו "ביום 15/3/13 בצהריים הגיעו איתן צדקה ובנו עידן לקחת רכב מסוג ניסן שתוקן במוסך. האבא יצא עם הניסן והבן עם רכב אחר מסוג סובארו אימפרזה". הגם שמר ג'הדי לא זכר בעדותו את האירוע לפרטיו, הוא אישר כי האב ובנו היו אצלו במוסך באותו יום (ע' 22 ש' 3-6), וכי מכונית הניסן נוט הייתה במוסך בתיקון (ע' 22 ש' 24-25).
מהראיות עולה, אפוא, כי ביום 15/3/13 הסיע הבן את אביו ברכב למוסך רחמים, כדי שהאב יאסוף מהמוסך רכב מסוג ניסן נוט, לאחר תיקון. האב נשאר במוסך והבן עזב את המוסך כשהוא נוהג ברכב.
בשלב זה מתפצלות גרסאות הצדדים. לטענת התובעת, התאונה אירעה כאשר הנהג היה בדרכו חזרה מהמוסך לבית המשפחה ברחוב **** ***** ** *****. לפיכך, מדובר בנסיעה לצרכי עיסוקה של המבוטחת. לטענת הנתבעת, לעומת זאת, הנהג היה בדרכו לים. לפיכך, מדובר בנסיעה פרטית, שלא לצרכי עיסוקה של המבוטחת, ולפיכך אין לתאונה כיסוי ביטוחי לפי פוליסת הסחר.
הראיה המרכזית עליה נשענת הנתבעת בטענתה כי הנהג היה בדרכו לים ולכן מדובר בנסיעה פרטית היא גרסתה של גב' גלאם, שנמסרה בשיחה טלפונית עם החוקר, לפיה נהג הרכב אמר לה שהוא בדרכו לים. אלא שמגרסתה של גב' גלאם בח"נ, לא ניתן לקבוע שבנה של התובעת אמר לה שהוא בדרך לים או שהיה באותה עת בדרכו לים עם הרכב.
להלן הקטעים הרלוונטיים מתמליל שיחתם של גב' גלאם והחוקר:
חוקר: הוא אמר לך מאיפה הוא חזר, הילד הזה? מאיפה הוא בא?
גב' גלאם: הוא היה בדרך לים, חברים שלו חיכו לו בים, והוא היה בדרך לים, כנראה היה קצת מסטול, או התעסק בטלפון, סימס לחברים שלו ...". (ע' 7 ש' 16-21)
...
חוקר: הבנתי, הבנתי, הוא אמר לך שהוא בדרך לים?
גב' גלאם: כן, הוא היה בדרך לים.
חוקר: הוא אמר לך את זה?
גב' גלאם: כן.
חוקר: ומה, חברים שלו חיכו לו בים שמה?
הלו?
גב' גלאם: אני לא יודעת, אין לי מושג, לא הסתכלתי, לא ראיתי, כאילו, הוא היה כולו כזה מרחף.
חוקר: אז לא, שניה, עברת לממתינה פשוט, שאלתי אם הוא אמר לך שהוא בדרך לים, כאילו?
גב' גלאם: הוא אמר לי, וגם היו שם עוד עדים, אני וחברה שלי, וגם זה שהיה ברכב שלפניי, הוא גם אמר שהוא היה בדרך לים.
(עמ' 9 ש' 3-22).
בעדותה של גב' גלאם בבית המשפט הועמדו הדברים באור שונה. תחילה העידה "אני אמרתי לו באסה שקרה דבר כזה שהיינו בדרך לים. הוא אמר לי כן, גם אני הייתי בדרך לים, מה לעשות, זה קרה" (ע' 27 ש' 29-20), אך בהמשך העידה:
ש: אז היית עצבנית?
ת: בטח שהייתי עצבנית
ש: אז לא ניהלת איתו שיחה נינוחה
ת: לא נינוחה. אמרתי איזה באסה, הייתי בדרך לים, בעצבים, ואז אמר לי בסדר, תירגעי, כולנו היינו בדרך לים, קורה.
ש: זאת היתה שיחה בעצבנות שהוא לא שיתף אותך לאן הוא הולך
ת: הוא לא אמר לי תקשיבי אני הולך לים. את רוצה שאני אשנה את הדברים.
ש: הוא לא סיפר לך שהוא הולך לים.
ת: אם הוא אמר לי כן כולנו היינו בדרך לים, כנראה שהוא בדרך לים, אבל סבבה מה שתגידי".
(עמ' 28 ש' 12-13. ההדגשות שלי- י.ב).
בהמשך, בהתייחסה לשיחתה עם החוקר, אישרה גב' גלאם כי תשובתה לפיה נהג הרכב אמר לה שהוא בדרך לים באה בתגובה לשאלתו של החוקר: "כן הוא (החוקר - י.ב) שאל אותי 'הוא (התובע בתיק הזה) [אמר שהוא] בדרך לים'. ואז עניתי לו" (ע' 28 ש' 30). העובדה, שגב' גלאם אישרה בתשובתה את שאלתו של החוקר אם נהג הרכב אמר לה שהוא בדרכו לים עולה גם מהתמליל.
מחקירתה הנגדית של גב' גלאם ניתן, אפוא, ללמוד, לכל היותר, כי נהג הרכב אמר לה: "תירגעי, כולנו היינו בדרך לים, קורה". מאמירה כללית זו, "כולנו היינו בדרך לים", אין לדעת אם אכן התכוון הנהג שהוא בדרכו לים, או שהיא נאמרה על ידי הנהג רק כדי להרגיע את גב' גלאם, שהתריסה כלפיו "בעצבים", כדבריה, כי היא הייתה בדרך לים.
בנוסף, מעדותה של גב' גלאם עולה, כי היא הייתה טעונה וכעוסה כלפי הנהג והוריו, אשר לדבריה ניסו להוציא את הנהג מהתמונה להפוך את הדברים ולשתול בה את המסקנה שהיא אשמה בתאונה (ע' 27 ש' 23-26, ע' 28 ש' 2-3, ע' 29 ש' 2-6). היא לא הבינה מדוע הנהג אינו מודה באחריותו, מדוע העניין לא מסתיים ומדוע היא נגררת כעדה בהליכים שונים. "שאלתי אותו למה הוא לא מודה בהדיפה, כי הדף אותי לרכב שלפניי והוא שיקר שהוא הודה. יש לי הוכחות שעדיין לא הודה. זה הסיבה שאני כאן" (ע' 29 ש' 22-27).
מכל מהלכה והתנהלותה של גב' גלאם עולה, כי היא מודרכת מרצון עז לבסס ולחזק ככל האפשר את אחריותו של הנהג לתאונה, לרבות ובמיוחד תוך מתן דגש על כך שהנהג לא היה מרוכז או קשוב לתנועה בעת התאונה. גב' גלאם אף הודתה, שאם יהיה צורך תעיד כי התנהג כשיכור: "אמרתי לו שאם צריך אני אעיד שהוא היה נראה שיכור" (ע' 29 ש' 27).
כמו כן, זיכרונה של גב' גלאם מהאירוע אינו מדויק. כך, גב' גלאם העידה, כי הנהג לבש בגד ים, כפכפים וטי שירט שחורה. לשאלת ב"כ התובעת כיצד היא זוכרת זאת השיבה בבטחה: "יש לי זיכרון צילומי". עדותו של הנהג בעניין זה הייתה שונה לחלוטין: "תשאל אותה מה לבשתי באותו יום. אותו יום השתתפתי במרתון תל אביב לבשתי נעלי ספורט ובגדי ספורט. מי הולך עם בגדי ספורט לים ונעלי ספורט לים?" (ע' 19 ש' 1-2). כשב"כ התובעת חזרה והקשתה על גב' גלאם, ואמרה לה כי הנהג העיד שנעל נעלי ספורט, התעקשה העדה כי נעל כפכפים (ע' 29 ש' 8-16). והנה, בתמונות שצולמו מיד לאחר התאונה התברר כי זיכרונה של גב' גלאם אינו מדויק, וכי הנהג הוא שדייק בעדותו. בתמונות אלה נראה הנהג נועל נעלי ספורט, ולובש מכנסי ספורט שחורים וחולצה לבנה (ראו הסכמות הצדדים בנוגע ללבושו של הנהג בעקבות התמונה שהוצגה במהלך הדיון בע' 33 ש' 5-7).
גב' גלאם טענה גם בשיחתה עם החוקר, לאחר שזה שאל אותה אם הנהג אמר לה שהוא בדרך לים, כי "הוא (הנהג - י.ב) אמר לי, וגם היו שם עוד עדים, אני וחברה שלי, וגם זה שהיה ברכב שלפניי, הוא גם אמר שהוא היה בדרך לים" (תמליל חקירתה של מור גלאם, ע' 18 ש' 16-18). לעומת זאת, חברתה של גב' גלאם שנסעה יחד איתה ברכב המעורב, גב' הדר כהן, העידה: "לא שמעתי שיחה בין הנהגת לבין הנהג הצעיר שפגע בנו" (ע' 26 ש' 30).
נמצא, שלא ניתן לבסס ממצא בשאלה אם הנהג היה בדרכו לים בהתבסס על עדותה של גב' גלאם. זכרונה את האירוע אינו מדויק, והאמירה שהעידה כי שמעה מהנהג ("תירגעי, כולנו היינו בדרך לים, קורה") אין בה כדי לבסס ממצא פוזיטיבי לפיו הנהג אכן היה בדרכו לים, שכן אפשר כי מדובר באמירה של "השתתפות בגורל", שכל מטרתה להרגיע את עצביה של גב' גלאם.
ולבסוף, גם אם הנהג אמר לגב' גלאם שהוא בדרכו לים, אין בכך כדי ללמד שמדובר היה בנסיעה פרטית.
מהראיות שהוצגו במשפט עולה, כי המרחק מביתו של הנהג לים הוא קצר ביותר. מהמפה שהציג הנהג במהלך עדותו (ת/1) התברר, שהמרחק בין בית המשפחה לים הוא 450 מטרים בלבד, מרחק של 5 דקות הליכה, וכי המגרש היחיד החוצץ בין בית המשפחה לים הוא מגרש החניה של הרכבים המגיעים לים. הנהג העיד בעניין זה: "נגיד ומיהרתי לים כביכול ונסעתי חזרה מהמוסך עם אבא, אני גר במרחק הליכה מהים וקרוב לחניון, למה שאסע עם האוטו לים ומה שמפריד ביני לבין הים זה החניון" (ע' 19 ש' 13-14). גרסתו של הנהג בעניין זה הגיונית וסבירה, מתיישבת עם המוצג ת/1, ועולה בקנה אחד עם נסיבות החיים והשכל הישר.
הנה כי כן, גם אם הנהג התכוון לחזור לביתו, להחנות את הרכב, וללכת מיד לאחר מכן לים, אין בכך כדי להפוך את נסיעתו בחזרה הביתה מהמוסך לנסיעה פרטית.
בנסיבות אלה, גם כאשר נשאל החוקר על ידי ב"כ התובעת: "האם האמירה שאני הולך לים אחרי יום עבודה אומר בהכרח שאני מתכוון לנסוע עם האוטו לים? האם זה אומר בהכרח שהאוטו לא היה בעיסוק?" נאלץ להודות: "לא, זה לא מוביל בהכרח למסקנה הזו" (ע' 34 ש' 31 - ע' 35 ש' 17).
נראה, כי הקושי בהוכחת טענתה כי הנהג היה בנסיעה פרטית בדרכו לים, כמתואר לעיל, הביא את הנתבעת לשנות טעמה ולטעון בסיכומיה, לראשונה במהלך המשפט, כי הסיבה לכך שמדובר בנסיעה פרטית היא שהנהג היה בדרכו לביתו ברחוב *** *******, ***** ****, וזאת כאשר "מקום עסקה הרשום של מבוטחת התובעת, א. גולן וש. צדקה, על פי פוליסת הביטוח הינו רחוב *** **** *****" (סעיף 11 לסיכומי הנתבעת). לכן, לטענת הנתבעת, לא קיימת אפשרות שהרכב היה בנסיעה אל או ממקום השייך למבוטחת או מוחזק על ידה במסגרת עסקה.
אני דוחה את טענת הנתבעת, כי די בכך שהנהג היה בדרך לביתו, ולא למקום העסק הרשום של המבוטחת, כדי להוכיח כי הנסיעה לא נעשתה במסגרת עיסוקו של המבוטח. טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, אשר ב"כ התובעת התנגדה לה, ובצדק. הטענה לא הועלתה, ולו ברמז, במהלך המשפט, ונשמעה לראשונה רק בסיכומי הנתבעת. לא התברר מה משמעות העובדה, שכתובת המבוטח (א. גולן וש. צדקה) רשומה בפוליסה כ"הרצל 69, בת-ים". מיהו או מיהי א. גולן? האם *** **** **** **** הוא מענו הרשום של המבוטח? האם ייתכן שהמבוטח מנהל בכתובת זו עסקים אחרים? שאלות אלה לא הועלו וממילא לא התבררו במהלך המשפט.
מנגד, הנתבעת לא חקרה כלל בחקירה נגדית את עדי התובעת על עדותם לפיה העסק מתנהל מביתם (התובעת, ע' 7 ש' 21), כי הם אינם מחזיקים במגרש לרכבים, וכי הרכבים עומדים עם שלטי המכירה ליד הבית, ולפעמים גם בקניונים (תמליל חקירתו של הנהג, שצורף לתצהירו של החוקר, ע' 17 ש' 18-23). גרסתם, אפוא, לא נסתרה.
אוסיף בעניין זה, כי המבוטחת הרחיבה את פוליסת הסחר, על מנת שזו תכלול גם "תוספת שימוש למטרות - תצוגה" (נספח ט' לתצהיר התובעת). תוספת זו של כ- 17% לפרמיה השנתית לא שולמה על ידי התובעת כלאחר יד. היא נועדה כדי לאפשר את הצגת הרכבים העומדים למכירה במקומות שונים. [לנסיבות דומות בהן התובע לא ניהל את עסקו במקום נפרד ומסודר ו"למעשה ניתן לקבוע כי הכביש היה מקום עסקו של התובע. הוא נהג ברכבי המאגר העסקי שלו על מנת להציגם לרוכשים פוטנציאליים" ראו ת.א (ת"א) 18970/06 יוסף שרים נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (כב' השופטת י' הניג)].
אין חולק בין הצדדים, כי פוליסת הסחר מכסה את שימושו של הנהג ברכב, בהיותו "אדם הנוהג ברשות המבוטח" (פרק 6 סעיף 3 לפוליסה); כי השימוש המותר ברכב הוא "למטרות עסקו של המבוטח או למקצועו" ו"למטרות סחר ומבחן בכלי רכב" (פרק 7 סעיפים 2 ו- 7 לפוליסה); וכי הפוליסה מכסה שימוש ברכב "למטרה כלשהי הקשורה בסחר כלי רכב ממונעים" (פרק 8 סעיף 5 לפוליסה). פרק 5 לפוליסה, שכותרתו "סחר רכב ומוסכים", קובע כי הביטוח לפי פרק זה יחול על רכב המוחזק על ידי המבוטח לצורך עיסוקו למטרות סחר בכלי רכב או תיקון רכב, וכי כיסוי ביטוחי יינתן אך ורק אם הרכב בעת קרות הנזק נמצא בנסיעה אל או מהמקום השייך למבוטח או מוחזק על ידו.
מכל האמור לעיל עולה, כי הרכב שימש את המבוטחת למטרות עיסוקה (הסעת האב למוסך כדי לקחת רכב מצי הרכבים של המבוטחת, שהוכנס למוסך לתיקון), ובוודאי שהשימוש ברכב היה ל"מטרה כלשהי הקשורה בסחר כלי רכב ממונעים". עוד עולה, כי בזמן התאונה הרכב היה בנסיעה חזרה מהמוסך לביתה של המבוטחת, שם עומדים גם הרכבים בתצוגה לקראת מכירתם, ומכאן כי מתקיים גם התנאי לפיו "הרכב בעת קרות הנזק נמצא בנסיעה אל או מהמקום השייך לך, או מוחזק על ידך".
איני רואה כל חשיבות במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בשאלה אם בזמן התאונה הרכב היה עם שלטים "במבחן". לטענת הנתבעת, הרכב לא היה עם לוחיות "במבחן" בזמן התאונה. לטענת עדי התובעת, השלטים "במבחן" היו מונחים על החלון הקדמי והחלון האחורי, ונפלו בזמן התאונה (התובעת, ע' 9 ש' 27 - ע' 10 ש' 13; האב, ע' 13 ש' 14-27; הנהג, ע' 18 ש' 2-8).
אין חולק, כי תקנה 295 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, מחייבת כי רכב שנעשה בו שימוש באמצעות רישיון סחר יישא עליו לוחיות זיהוי "במבחן". אולם, משקבעתי כי מבחינה מהותית השימוש ברכב היה לצורך עיסוקה של המבוטחת בזמן התאונה, אין לי צורך להכריע בשאלה אם הרכב נשא עליו את לוחיות הזיהוי "במבחן" אם לאו, שכן הכיסוי הביטוחי אינו תלוי בקיומן של תקנות התעבורה בעניין זה, ולא נטען שכך (אלא עניין זה הובא כאינדיקציה לכך שהרכב היה בשימוש פרטי, טענה שנדחתה על ידי לאור כלל הראיות כמפורט).
הוא הדין במחלוקת בשאלה אם הרכב שימש את בני המשפחה למטרותיהם הפרטיות או לצורך בית העסק בלבד. החוקר חיווה דעתו, כי בשים לב לכך, שבמשך כשישה חודשים גמא הרכב נסע 4,387 ק"מ, הדבר מעיד על שימוש פרטי בו כרכב משפחתי, ולא לצורך העסק בלבד. עדי התובעת העידו, כי הרכב היה הרכב העיקרי ששימש את העסק, ומכאן הקילומטרים הרבים שצבר. הנהג העיד, כי הרכב היה "האוטו הראשי להביא מכוניות, לסדר מכוניות" (ע' 17 ש' 17). התובעת העידה עוד, כי נסעו ברכב לצורך הצגתו ללקוחות פוטנציאליים ("היה לנו קליינט בחיפה שרוצה לבדוק את האוטו רק בחיפה. זה לא רק באזור ספציפי, ת"א, ראשון", ע' 8 ש' 30-31; "זה היה ב- 3 בדיקות לא באזורים שלנו", ע' 9 ש' 1-2]. כך העיד גם האב "נבדק 3 פעמים במכון בדיקה, ונסעתי גם לחיפה לקליינט והוא לא קנה וחזרתי והייתי 3 פעמים במכוני בדיקה ולא מכרתי" (ע' 13 ש' 31-32). כן העיד האב: "יש לי שלטים במבחן על האוטו? אז יש לי. אם יש לי עכשיו לקנות אוטו בחיפה או בחדרה, יש לי שלטים ומותר לי כחוק לנסוע עם האוטו ולהביא פרנסה הביתה" (ע' 15 ש' 21-22).
יחד עם זאת, התובעת הודתה, כי נעשה ברכב שימוש פרטי מפעם לפעם (ע' 8 ש' 5-6).
אני מוכנה להניח, כי נוכח העובדה שהרכב נסע למעלה מ- 4,000 ק"מ במשך כשישה חודשים, נעשה בו שימוש כרכב פרטי יותר מאשר "מפעם לפעם". אולם, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי, הנלמדת מהראיות, לפיה ביום התאונה עשה הנהג שימוש ברכב לצורך עיסוקה של המבוטחת.
הואיל וחומר הראיות מצביע על כך שהשימוש ברכב היה לצורך עיסוקה של המבוטחת, איני רואה צורך להכריע בטענת הנתבעת, כי נטל השכנוע שהשימוש ברכב היה למטרת סחר מוטל על המבוטחת. אסתפק בכך שאומר, כי לנוכח ההלכה שנפסקה בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, איני מקבלת את טענת הנתבעת בעניין נטל השכנוע. כאמור, כך או כך, הוכח להנחת דעתי שהשימוש ברכב היה למטרות סחר.
נוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 21,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה (אציין כי התובעים מבקשים לפסוק ה"ה וריבית מיום התאונה, אך בית המשפט אינו יכול לפסוק יותר ממה שנתבע והתביעה הוגשה על סך של 21,000 ₪ בלבד).
הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 6,000 ₪.
שכר הטרחה נפסק בשים לב לתוצאה ולכלל נסיבות העניין. אמנם מדובר בתביעה שסכומה נמוך אך הושקעה בניהולו עבודה רבה בשל טיבן של הטענות שהועלו. כמו כן, כאמור, ההכרעה בתיק זה משליכה על שני תיקים נוספים שתלויים ועומדים, והצדדים התייחסו ופעלו בהתאם.
המזכירות תדוור לב"כ הצדדים
ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ה, 09 יולי 2015, בהעדר הצדדים.