סעד הצהרתי בדבר זכויות בדירת מגורים - סעיף 34(ב) לחוק הוצל"פ

זוהי תביעה לסעד הצהרתי שיקבע כי הזכויות בדירת המגורים, ברחוב _______, בעיר ______ הידועה כתת חלקה _____, חלקה _, בגוש _______ (להלן: "המקרקעין" או "הדירה XX") הרשומות על שם הנתבעת 2 בלבד, הינן במלואן (או למצער 62% מהן) שייכות לנתבע 1 וכפועל יוצא לצוות על עיקולן בהתאם לסעיף 34(ב) לחוק הוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "החוק").

הרקע לתביעה

1. התובעת והנתבע 1 נישאו ביום 25.8.81 והתגרשו ביום 22.10.1995. לשניים נולדו שני ילדים, נ' ו-ד'  (בגירים, כיום).
2. ביום 2.5.1995 ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי ב_______(ע"י כב' השופט ע' זמיר במ.א. ______) המחייב את הנתבע לשלם למזונות  שני ילדיו  סך של  2,250 ₪ לחודש החל מיום 17.2.94 ובנוסף חויב את הנתבע לשלם עבור הוצאות אחזקת הבית 1800 ש"ח (להלן: "פסק הדין"). משלא שילם הנתבע את חיוביו על פי פסק הדין, פתחה התובעת ביום 6.6.95 תיק, בלשכת הוצאה לפועל (תיק הוצל"פ מס' _______). החוב שוערך למועד הגשת כתב התביעה המתוקן על סך 658,701 ₪.
3. לאחר גירושי התובעת והנתבע. נישא הנתבע לנתבעת 2 ביום 28.5.96. לשניים נולדה ביום 9.8.99 בתם הקטינה.
4. ביום 13.7.1998 הגיש הנתבע תביעה להפחתת מזונות תביעתו נדחתה.
5. הנתבע התגרש גם מהנתבעת ביום 9.7.2012.

טענות התובעת

6. החל ממועד פסק הדין למזונות ניסה וממשיך לנסות הנתבע, בסיועה האקטיבי של הנתבעת 2 להימנע מתשלום חוב המזונות בכל אמצעי ובדרכים נלוזות ביותר. מעת נישואי הנתבעים מנסים השניים לסכל את אפשרות התובעת לגבות את החוב.
7. הנתבעים רקחו קנוניה לפיה הגישה הנתבעת כנגד הנתבע תביעת מזונות (להלן:"תביעת המזונות") פיקטיבית עבורה ועבור בנותיה מנישואיה הראשונים, תשעה חודשים לאחר שנישאה לנתבע, על אף שהצדדים התגרשו בפועל בשנת 2012, אך ממשיכים להתגורר יחד עד היום בדירה בXX. הנתבע לא  התנגד לתביעת המזונות  ובכתב ההגנה טען כי צרכיה של הנתבעת  עולים על הסכום שנתבע. התביעה התבררה בבית הדין הרבני האזורי ב______שפסק שעל הנתבע לשלם לנתבעת מזונות חודשיים בסך 4800 ₪ לחודש.
8. הנתבע לא שילם עבור המזונות שנפסקו לנתבעת והיא ניהלה הליכי אכיפה סלקטיביים ביותר שכל מטרתם הייתה להכשיל את הליכי האכיפה של החוב שהצטבר לזכות התובעת. הנתבעת העדיפה נקיטת הליך של מימוש חלקו של הנתבע בבית המגורים בXY  ששייך לנתבע ולתובעת, בו התגוררה התובעת עם ילדיהם, על ידי פינוי  הבית ומכירתו, על פני עיקול כספי קרנות ההשתלמות של הנתבע או נקיטת הליכי מאסר כנגדו.
9. בד בבד המשיך הנתבע להבריח את נכסיו לחזקתה של הנתבעת כדי להימנע מתשלום מזונות ילדיו. לאחר פחות משנתיים מעת שנישאו הנתבעים ולמעלה משנה טרם לידת בתם המשותפת, העביר הנתבע לנתבעת ללא תמורה את זכויותיו במחצית דירה בחוב _________ בYY הידועה גם כתת חלקה ______, חלקה _______, בגוש _______ (להלן:"דירת YY"). הזכויות במחצית הדירה היו רשומות על שמו מיום 15.9.81. הזכויות במחצית השנייה של הדירה היו שייכות באותה העת לאחותו (גב' ב.ד). בסמוך להעברת הזכויות במחצית הדירה בYY, החתים הנתבע את הנתבעת על "כתב התחייבות" בלתי חוזרת שעיקריו: שאם תימכר הדירה בYY התמורה עבור מחצית זכויותיו שהועברו אליה  תשמש למטרות להן  יסכים ובכתב ושבמידה ויתגרשו מתחייבת הנתבעת להעניק לו במתנה את הזכויות במחצית הדירה בYY (שכאמור העביר אליה) או במקרה שהנכס יימכר תמסור לו תמורתן  הכספית או כל נכס אחר שיירכש מכספי אותן זכויות. העתקים מכתב ההתחייבות נימסרו לאמו המנוחה, לאחותו וגיסו (ח ו' ב' ולאחייניתו (ד.ר).
10. כשנתיים בלבד לאחר נישואי הנתבעים דאג הנתבע שהנתבעת תירש את אמו ולא הוא  עצמו. ביום 18.4.07 הוגשה בקשה לצו קיום צוואת אמו המנוחה, שבינתיים הלכה לעולמה.
11. ביום 12.6.07 ימים ספורים לפני מתן צו קיום צוואת אמו, רכשה הנתבעת את הדירה בXX. התשלום הראשון בוצע בשיק שמועד פירעונו חל ימים ספורים לאחר עריכת הסכם רכישת הדירה בXX (ביום 15.6.07). בסעיף 5.02.1 להסכם נקבע כי הנתבעת תחליף את השיק בשיק בנקאי הניתן להסבה על שם המוכרים. בסופו של יום, בוצעה העברה בנקאית בסך של 250,980 ₪ בגין התשלום הראשון והנתבע הוא שקיבל לידיו את השיק של הנתבעת.
12. ביום 17.6.2012 ערכו הנתבעים הסכם גירושין, הקובע כי חלוקת הרכוש בין הצדדים תעשה לפי הסכם ממון שנחתם בין הבעל והאישה ביום 06.07  (להלן: "הסכם ממון") (הסכם שנחתם בסמוך לפטירת אמו של הנתבע ולרכישת הדירה בXX). מסעיף 1 להסכם נלמד כי הנתבע הורה לנתבעת להשתמש בכספי מכירת הזכויות במחצית הדירה בYY לשם פירעון המשכנתא שנלקחה לרכישת הדירה בXX.
13. הדירה בYY נמכרה בשלהי 2009 והנתבעת קיבלה לידיה את מחצית תמורתה (כ-490,000 ₪). לטענת הנתבעים, במועד כלשהו, נפרעה המשכנתא שרבצה על הדירה בXX בסך 400,000 ₪. בהתאם להוראתו של הנתבע, בהסכם הממון נפרעה המשכנתא על ידי הנתבעת בשנת 2010 מכספי התמורה שהתקבלו ממכירת הדירה בYY. 62% מערך הדירה בXX, מומן באמצעות אותה משכנתא. לפיכך, 62% מהזכויות בדירה הם של הנתבע (הכספים כאמור שולמו מתוך מחצית התמורה מכספי מכירת הדירה בYY). מאחר והכנסותיה של הנתבעת לא הספיקו לכיסוי פירעון החיוב החודשי של המשכנתא, צורף הנתבע כלווה נוסף למשכנתא וסייע בפירעון התשלומים החודשיים.
14. בסיכומיה טוענת התובעת כי בניגוד להפרדה הרכושית עליה הסכימו הנתבעים בהסכם הממון שכרתו ביניהם, נשאו הנתבעים בהוצאות בית משותפות ונהנו מהכנסות משותפות.
15. בהתאם לפסיקה המנחה בנושא שיתוף בני זוג בנכס ספציפי הרי שלגבי יתרת הזכויות בדירת XX (38% מן הזכויות) קיים שיתוף בין הנתבעים. בפסיקה נקבע כי השתתפות כספית במימון הבית, למשל באמצעות משכנתא יכולה ללמד על שיתוף ספציפי בדירת המגורים ולפיכך ניתן להצהיר כי 81% מהזכויות בדירת XX שייכות לנתבע ויש לצוות על עיקולן.
16. הנתבעים כאמור, התגרשו ביום 9.7.12 אולם מדובר בגירושין למראית עין בלבד שמטרתם להימנע מתשלום חוב המזונות. הנתבע ממשיך להתגורר בדירה בXX יחד עם הנתבעת.
17. בהתאם לסעיף 34(ב) לחוק הוצאה לפועל, רשאי בית המשפט לבקשת התובעת לאחר שישוכנע כי הדירה בXX הרשומה על שם הנתבעת היא של הנתבע במלואה, להצהיר על כך ולצוות על עיקולה. בהתאם לפסיקה, לאור כל המפורט לעיל, במקרה דנן, קיימים "אותות של מרמה" המצביעים על הברחת נכנסים.
18. התבטאויות שופטות ודיינים בהליכים השונים שנוהלו בין התובעת לנתבעים מעידות על התנהלות חסרת תום לב והתחמקותו של הנתבע מתשלום המזונות.
19. עילות משפטיות נוספות עליהם נסמכת התובעת הם: סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") – חוזים שנכרתו בין הנתבעים למראית עיון בלבד. בנוסף, סעיף 30 לחוק החוזים שקובע כי חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור, בטל. ע"פ הפסיקה מי שכורת חוזה במטרה להבריח את נכסיו כדי למנוע מימושם  על ידי נושיו, מבצע מעשה חסר תום לב ואף בלתי חוקי. הסכם הממון מיום 5.6.07, הוא חוזה פסול (ואו חלקים ממנו פסולים). מבוקש  מבית המשפט להשתמש בעקרון "הבטלות היחסית" או בשמו החילופי ה"התוצאה היחסית", קרי לבטל את החלקים בהסכם  שכל מטרתם הייתה להבריח את נכסי הנתבע מן התובעת ובכך לסכל את אפשרותה לגביית מזונות. כמו כן, נסמכת התובעת על סעיף 39 לחוק החוזים וטוענת להפרת חובת תום הלב.
20. בסיכומי התשובה מבקשת התובעת מבית המשפט שלא לקבל את העמוד הראשון בנספח ג  ואת נספח ד לסיכומי הנתבע ולמשוך אותם מהתיק .הנתבע ניסה במסגרת עדותו לצרף את צוואתה החדשה של אמו מיום 7.5.02 אך בית המשפט סירב בתוקף לקבלה. מעבר לעיל, אין כל רלוונטיות לצוואה החדשה שכן אין בה כדי לשנות את זכויותיו בדירת YY שהוברחו אל הנתבעת כשהוא עצמו הודה בסעיף 22 לכתב הגנתו המקורי כי "צוואת מחיים" שערכה אמו  תקפה, ולא הוכח אחרת.

טענות הנתבע      

21. הדירה בXX נרכשה על ידי הנתבעת ביום 12.6.07 ממקורותיה הכספיים בלבד.
22. הסיבה להעברת מחצית הזכויות בדירה בYY לנתבעת  הייתה  מתוך כוונה  שתעבור לבתם המשותפת של הצדדים אשר הייתה אמורה להיוולד בסמוך לעריכת ה"צוואה מחיים" של אמו המנוחה שנערכה ביום 23.9.98. הדירה הועברה ע"פ צוואת  אמו. הוא  לא היה היורש של הדירה מאחר ואמו הייתה עדיין בחיים. הוא מדגיש כי במהלך הליך גירושין מהתובעת לא נטענה על ידה כל טענה בגין הדירה בYY, שהייתה רשומה על שמו.
23. במקביל לתביעה זו, הוא מנהל כנגד התובעת תביעה בבית הדין הרבני ________ בעניין השבת שכ"ד עבור בית המגורים שהיה לצדדים בעיר XY.
24. מדובר בתובעת סדרתית שמגישה כנגדו תביעות במשך למעלה מ-20 שנה. היא זו שגרמה להתמוטטותו הכלכלית, הרסה את חייו ואת הזוגיות שלו עם הנתבעת.
25. הוא איננו חייב דבר לתובעת לא במסגרת תיק הוצאה לפועל ולא בשום מסגרת אחרת.
26. הוא חסר כל ומתקיים מקצבת המל"ל.

טענות הנתבעת

27. בטרם תיבדקנה טענות התובעת יש לבדוק האם הנתבע חייב לתובעת כספי מזונות, שכן בהתאם להחלטת ראש הוצאה לפועל מיום 12.11.13 הנושא נמצא בבירור.
28. היא פעלה באופן חוקי.
29. התובעת אילצה אותה להתמודד עם הליכים משפטים רבים אשר נדחו זה אחר זה.
30. היא והנתבע גרושים מיום 9.7.12 ואינם מתגוררים יחד. הנתבע עזב את הדירה בה התגוררו בXX. הדירה שייכת לה בלבד.
31. לקראת סוף שנת 1998,היא הרתה ללדת את הבת המשותפת לה ולנתבע (י'  נולדה ביום 9.8.99). כאשר הנתבעים סיפרו לאמו של הנתבע על ההריון היא הורתה לו להעביר את הזכויות בדירה אליה, במטרה שתעבורנה לבתם המשותפת וכך נעשה. למרות שלתובעת ולנתבע ילדים משותפים, בחרה אמו המנוחה של הנתבע שלא להוריש להם את מחצית הזכויות בדירה בYY בשל ההליכים המשפטיים הרבים שנקטה התובעת (אמם) כנגד הנתבע במהלך השנים.
32. אמו של הנתבע ערכה צוואה מיום 23.9.98 ובה ציוותה לה מחצית מכל רכושה לרבות זכויותיה בדירה בYY. הצוואה אושרה בבית הדין הרבני האזורי ב_______.
33. בסיכומיה מפנה הנתבעת לצוואה מאוחרת של אמו שרק לאחר סיום ההוכחות הצליח הנתבע להשיג את צו הקיום שניתן לה  ביום 18.6.07.על פי אותה צוואה את רכושה ציוותה האם המנוחה לבני משפחה אחרים.
34. הדירה בYY נרכשה על ידי אמו של הנתבע מכספים שלה בלבד. הדירה נרשמה בעת רכישתה, על שמו של הנתבע ועל שמה של בת אחותו, גב' ד.פ. רישום הזכויות היה פורמלי בלבד והיה ברור לכל כי הזכויות בדירה הן של אמו המנוחה. ביום 26.4.98 חתם הנתבע על תצהיר העברת הזכויות בדירה אליה. העברת הזכויות נרשמה ביום 12.4.99. פעולה שנעשתה לפני למעלה מ-16 שנים, התובעת אמנם מבקשת סעד לגבי דירת XX אולם בפועל מדובר בסעד המתייחס לביטול העברת זכויות שהתבצעה לפני למעלה מ-16 שנים. ככל שלנתבע יש זכויות בדירה בXX, הרי שהן נובעות באופן ישיר מכספים שקיבלה ממכירת דירתה בYY. הדירה בYY נמכרה בסך של 980,000 ₪,  היא קיבלה  מחצית מהסכום, סך של 490,000 ₪ מתוך סכום זה שולמו הכספים הבאים: שכ"ט עו"ד בסך 11,368 ₪, שכר מתווך בסך 10,000 ₪, הוצאות עריכת שומה בסך 250 ₪,מס שבח בסך 90,603 ₪. הסכום שנשאר לה היה 377,779 ₪. סכום בסך 368,600 ₪ נכנס לחשבון הבנק שלה אותו ניתן לראות מתדפיס תנועות חשבונה. המשכנתא נפרעה ביום 11.10.10. כל התשלומים למשכנתא שולמו מכספה (כספי הדירה בYY). הדירה בXX נרכשה בסך כולל של 633,065 ₪ (155,000 דולר. לפיכך, לצורך רכישת הדירה ופירעון המשכנתא, היא השקיעה מהכספים שלה סך של 407,851 ₪.
35. הדירה בXX נרכשה לפיכך, מכספיה וממשכנתא שנטלה מבנק ________. רישום הערת אזהרה, מספר ימים לאחר חתימת ההסכם והחלפת שיק שניתן במסגרת חתימת ההסכם  לשיק אחר מהוות פעולות רגילות במסגרת עריכת חוזי מכר.
36. עובר לגירושיה מהנתבע נחתם ביניהם הסכם גירושין שאושר על ידי בית הדין הרבני האזורי ב______. בהסכם הגירושין מאשר הנתבע בסעיף 5 כי הדירה נרכשה מכספיה.
37. תביעת המזונות שהגישה כנגד הנתבע נועדה אך ורק לצורך קביעת תשלום מזונות עבור ילדתם המשותפת ונעשתה בהתאם לחוק.
38. היא והנתבע חתמו על הסכם ממון שהסדיר את כל יחסי הרכוש ביניהם, לאור העובדה שלא היה לנתבע כל רכוש וכדי למנוע אפשרות שהנתבע יבקש חלק כלשהו ברכוש השייך לה. בסיכומיה טענה כי ההסכם נועד כדי להגן על זכויותיה הבלעדיות בדירת XX אותה רכשו מספר ימים לאחר חתימת ההסכם.
39. לתובע קיים חוב מזונות כלפיה בסך 95,620 ₪ נכון ליום 24.12.14. חובו של הנתבע כלפי התובעת הוא בגין מזונות עבר בעוד שהחוב שלו  כלפיה הינו חוב בגין מוזנות שוטפים הקודמים  לחובה של התובעת.
40. בכתב התביעה המתוקן ביקשה התובעת להצהיר שמלוא הזכויות של הנתבעת בדירה בXX שייכות לנתבע. אולם בסיכומיה היא ביקשה מכב' בית המשפט להצהיר שרובן המכריע של הזכויות בדירת XX הן של הנתבע. כלומר התובעת חזרה בה מהסעד המבוקש בכתב התביעה המתוקן.

ההליך הדיוני

תביעה זו הוגשה מלכתחילה כהמרצת פתיחה, לבית המשפט המחוזי מרכז. כב' סגן הנשיאה שילה העביר אותה לבית משפט זה משום שבבני משפחה עסקינן. כתב התביעה תוקן בהתאם.

בהחלטה שניתנה ביום 02.09.14, לאחר שמיעת הצדדים, הוריתי למחוק את כל הסעיפים בכתב התביעה שנוגעים לצוואת אמו של הנתבע משנת 1998, שקוימה על ידי הרשם לענייני ירושה. ב"כ התובעת ביקש להשליך מצוואת האם המנוחה על התנהלות הנתבע ומצאתי שלא לקבל בקשה זו  מאחר ולא מצאתי לבחון התנהגות אמו המנוחה ולשפוט  אותה על רצונה להוריש את רכושה לכלתה דאז, הנתבעת בעיקר מהטעם שכמובן לא ניתן  לדעת ולעמוד על  עמדת המנוחה ומניעה.

יש לציין שלסיכומים ביקשו להגיש צוואה מאוחרת של האם וגם בקשה זו נדחתה.

כמו כן, מצאתי להורות על מחיקת ילדי התובעת והנתבע מכתב התביעה המתוקן הואיל והיו קטינים בעת מתן פסק הדין למזונותיהם, ומאחר ומדובר בתביעה לסעד הצהרתי ולא בתביעה כספית.

דיון

סעיף  34(ב) לחוק ההוצאה לפועל  התשכ"ז-1967, קובע :

"(ב) בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם".

סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל נועד איפא ,למקרים שבהם מבקשים חייבים לעקוף את נושיהם על ידי העברת נכסים לזולתם.  כב' השופט רובינשטיין כתב לעניין זה ב: ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח (6) 941,  946 (2004); (להלן: "פרשת ברקול"):

"הרעיון שביסוד סעיף זה פשוט: "יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח' 21), ויהיו שינסו להבריח נכסיהם מנושיהם על ידי רישומם על שם אחר. המחוקק יצר איפוא כלי להיאבק בתופעה זו. וכבר ציין השופט טירקל, כי הסדר זה "מרחיק לכת מעבר להליכי ההוצאה לפועל ה'רגילים' והוא במהותו 'הרמת מסך מעבר לזכויות קנייניות רשומות'". ראה גם: ע"א 4/84 שטראל נ' עמידר, פ"ד מג(1) 265, 272 מפי הנשיא שמגר". ראה גם: כב' השופט בר אופיר בספרו "הוצאה לפועל – הליכים והליכות (מהדורה חמישית, 2004,  377-8).

הוראת סעיף 34 (ב) לחוק ההוצל"פ, מתירה הרמת המסך מעל לזכויות קנייניות רשומות (ע"א 4/84 שטאל נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון עובדים בישראל בע"מ, פ"ד מג (1) 265, 272 (1986); ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק), פ"ד נג (5) 689, 701 (1999); להלן: "עניין פולק"), שעה שבית המשפט שוכנע כי הזכויות במקרקעין הן של החייב.

בה"פ (מחוזי ת"א) 1823/92 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סבג, פ"מ תשנ"ו (3) 421, 427 – 428    (1996) (להלן: "פרשת סבג"), פסק סגן הנשיא (לימים הנשיא) א' גורן כי: "מטרת הסעיף ברורה ומובנת: הוא בא להיאבק בחייבים אשר מוסיפים לשלוט ברכושם ולנהוג בו מנהג בעלים, אך מסתירים את דבר בעלותם על^-ידי יצירת מצג שונה במרשם". המובאה לעיל אומצה בפרשת ברקול".קרי, מטרת  ההוראה לשמש  ככלי למאבק  בהברחת נכסים על ידי חייבים מנושיהם (ע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון, ניתן ביום 3.2.09, פורסם במאגר נבו). ההסדר שבסעיף 34 (ב) לחוק ההוצל"פ עניינו צדק אינדיבידואלי כלפי הנושה הבודד.

באשר לרמת ההוכחה הנדרשת לשם עמידה בנטל השכנוע המוטל על התובע, ב:ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי, פ"ד נז (5) 776, 781 – 782 (2003) (להלן: "פרשת סנדובסקי") עמד בית המשפט על הגישות האפשריות, אך לא הכריע ביניהן. יש הטוענים כי טענה של קנוניה או מרמה כגון זוהי  טענה הנבחנת באמות מידה מחמירות (ראה: עניין ע"א 468/03 חברת יואב קיין בע"מ נ' עזבון המנוחה שלוה קושניר ז"ל, תק-על 2005(4) 2329, פסקה 23 להלן :עניין קיין ) מנגד, יש הטוענים כי  אין  לדרוש נטל כבד מדי (ראה: "ה"פ (מחוזי ת"א) 1173/03 קדר נ' אייזנברגר, ניתן ביום 26.2.06, (פורסם במאגר נבו) (להלן: "עניין קדר")

   בפרשת ברקול  (בעמ' 947) הצביע ביהמ"ש על  מספר אלמנטים שיש להתייחס אליהם  כאמצעי  

   להוכחה:

"דרך ההוכחה בנויה על קיומם של אותות של מרמה (Badge of Fraud), שהן חזקות שבעובדה שפותחו במשפט האנגלו^-אמריקני, אשר אם נותרים הם ללא מענה מצביעות הן על מרמה. באלה ייכללו, למשל, חדלות פירעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חריגה מדרך מקובלת לניהול עסקאות, שמירת החזקה בנכס ועוד (פס"ד דיסקונט נ' סבן, 433). ככל שמצטברים יותר אותות כאלה, כך עובר הנטל לנתבע להפריכם".

ובעניין סנדובסקי, הוסיפה כב' השופטת שטרסברג-כהן ש:"הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב ועליו להראות כי העסקאות נעשו בתום^-לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת. אמנם נטל השכנוע נותר על כתפי התובע, אולם ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע וככל שהתובע יראה יותר אותות מרמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מרמה מצד הנתבע, ניתן יהיה להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע".

על נטל הברחת נכסים נלמד גם מהמשפט העברי עמדת המשפט העברי נסקרה על ידי כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל ב:"עניין קדר"). בשולי סקירתה, הובא כדלהלן:

"הן מפסיקת בתי המשפט והן ממקורות המשפט העברי עולה אפוא, שאל לנו להטיל נטל כבד ואפקטיבית, שתמנע את אותן הברחות, הן בשל הדחף המוסרי 'לשבור מלתעות עול' ובשל ההשלכות הקשות לחיי המסחר כתוצאה מריבוי ההברחות ו'ביטול תקנת השוק' מידי על הטוען להברחת נכסים, אלא ראוי לנקוט מדיניות משפטית תקיפה (כדברי הרא"ש), והן משום ש'אין להביט בחוסר אונים בחייבים המוצאים דרכים מתוחכמות להתחמק מחיוביהם', ומשום ש'לנושים עומדת זכות וגם אותה יש לכבד' (כדברי השופט גורן)".

פרשות סנדובסקי ו-ברקול, מלמדת כי ניתן להסתייע בקיומם של  "אותות  מרמה" (Badges of Fraud) לצורך  הרמת נטל השכנוע.

ראשיתה ולידתה של דוקטרינת "אותות המירמה" במשפט האנגלי של שחר המאה ה-17, בפסק דינו של כב' השופט Sir Edward Coke, (בעניין Star Chamber) Chamberlain v. Twyne 76 E.R.809 (Star Cham Chamber 1601), הידוע גם כ-Twyne's Case. בית המשפט מנה את "אותות המרמה", כפי שהגלו לו בנסיבות המקרה.

דוקטרינת "אותות המרמה" אומצה בארצות הברית. ה- Uniform Fraudulent Transfer Act  1984 7A U.L.A. 643 (1984), אשר קבע בסעיף (a)(1)4 את העיקרון שהעברת נכסים בידי חייב היא העברת מרמה כלפי נושהו אם נעשתה מתוך כוונה ממשית של החייב למנוע את פירעון החוב, לעכבו או להונות נושה כלשהו מנושיו. סעיף (b)4 נתן "סימני עזר" אחדים לקיום הכוונה הממשית:

“In determining actual intent under subsection (a)(1), consideration may be given, among other factors, to whether:

 (1)        the transfer or obligation was to an insider;

(2)       the debtor retained possession or control of the property transferred after the transfer;

 (3)        the transfer or obligation was disclosed or concealed;

(4)       before the transfer was made or obligation was incurred, the debtor had been sued or threatened with suit;

(5)        the transfer was of substantially all the debtor's assets;

(6)        the debtor absconded;

(7)     the debtor removed or concealed assets;

(8)        the value of the consideration received by the debtor was reasonably equivalent to the value of the asset transferred or the amount of the obligation incurred;

(9)        the debtor was insolvent or became insolvent shortly after the transfer was made or the obligation was incurred;

(10)      the transfer occurred shortly before or shortly after a substantial debt was incurred; and

(11)      the debtor transferred the essential assets of the business to a lienor who transferred the assets to an insider of the debtor.”

מודל חוקי זה אומץ ב-39 ממדינות ארצות הברית. ראה:

Z.R Azar "bankruptcy policy areview and critique of bankruptcy statues and practices in fifty countries worldwide". 16 Cardozo J. Int'l & Comp. L. 279, 370 (2008).

תורת "אותות המרמה" מגלמת סיטואציות המקימות חזקות שבעובדה שמעבירות אל החייב את הנטל להראות כי חרף אותן חזקות, נעשו העסקאות על ידו, בתום לב , או ליתן להן הסבר סביר אחר, להנחת דעת בית המשפט. העדרו של הסבר סביר, מצביע על קיומה של מרמה. אותות אלו כוללים, למשל, חדלות^-פירעון של מעביר הבעלות; קשרים (עסקיים או משפחתיים) בין המעביר לבין הנעבר; חריגה מדרך מקובלת לניהול עסקאות; איום בהגשת תביעות נגד המעביר-החייב; הותרת החזקה בנכס בידי המעביר; שמירה על חשאיות; חקירות פליליות נגד המעביר; הגשת כתב אישום נגדו; הרשעתו בעבירות מרמה; חשדות להעלמות מס ועוד. מטבע הדברים, רשימה זו אינה ממצה. היא ניתנת להרחבה או לצמצום, לפי העניין המיוחד שבא לפני בית המשפט (ראה: ד' בר אופיר הוצאה לפועל – הליכים והלכות חלק ראשון (מהדורה שישית, עדכון מס' 5, מאי 2008), עמ' 469).

זאת ועוד, "ככל שהמידע מצוי בידי הנתבע, וככל שהתובע יראה יותר אותות מרמה ונסיבות עובדתיות המצביעות על מרמה מצד הנתבע, ניתן יהיה להפחית את נטל הראיות המוטל על התובע" (פרשת סנדובסקי, בעמ' 782; ראה גם פרשת ברקול, בעמ' 947).

 עוד נקבע כי הוראת סעיף 34(ב) לחוק ההוצל"פ תיושם בצמצום ובזהירות ולאחר בירור הולם. חומרת התוצאה העלולה לנבוע מן הבירור (היינו: התעלמות  למשל ממרשם המקרקעין), היא שביסוד הוראת המחוקק לעריכת הברור בבית המשפט ולא בלשכת ההוצאה לפועל, מאחר שסמכויותיו של ראש ההוצל"פ הן, בעיקרן (ובכפוף לחריגים אחדים), מינהליות (ראה בפרשת פולק, בעמ' 701).

   התובעת התייחסה  בטיעוניה  לגבי הסכם הממון -לעילות נוספות   בדין הישראלי  במסגרתן ניתן לבטל הסכם שנועד להבריח רכוש. התובעת התייחסה לסעיף 13: לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 [להלן – "חוק החוזים (חלק כללי)"] שענינו  חוזה למראית עין הבטל בהתאם לחוק.

כדי לקבוע אם חוזה הוא למראית עין, יש לבדוק מה היה רצונם וכוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה .הפתרון לשאלה בתחום העובדתי, הנלמד ממכלול נסיבות המקרה [ראו פרופ' ג' שלו דיני חוזים מהד' שניה, תשנ"ה-1995, עמ' 169.

ב"כ התובעת טוען כי הסכם הממון שנערך בין הנתבעים הוא הסכם למראית עין.

הוא אף טען להיותו פסול בהתאם סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי)  משום שנועד להבריח נכסים מהנושים. מי שפועל כך מבצע מעשה חסר תום לב או בלתי חוקי (ראו ה"פ 105/00 (חי') בנק לאומי לישראל בע"מ נ. שלומי דוד ואח', תק-מח 2000 (4) 107. באותו מקרה  נקבע שניתן לייחס להסכם העברת הנכס הנדון גם אי-חוקיות לפי ס' 439 לחוק העונשין- העברת נכס ע"י החייב במטרה להונות נושה).באשר לעקרון תום הלב סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), כדוקטרינת על (ראה, למשל, ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736; ע"א 282/89 שמואל רוטנברג נ' כלל חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מו(2) 339 .

התופעה של הברחת רכוש רווחת  בין  בני זוג, שעורכים ביניהם הסכמים ובכלל זה הסכמי ממון במטרה להבריח נכסים מנושיהם הפוטנציאליים. בתי המשפט קבעו, כי הסכמי ממון נדיבים אלה בטלים כלפי הנושים, מאחר וחובתו של אדם, לפני שהוא מעביר את רכושו במתנה לאחרים לדאוג לתשלום חובותיו (וראו, בין היתר, בה"פ (ת"א) 1336/04 וצלר ענת נ' מפזרי יעד תעשיות אלומיניום בע"מ (טרם פורסם, 14.8.2005).

השאלה האם הנתבעים  כרתו  הסכם למראית עין או הסכם פסול, כשהם פועלים בחוסר תום לב כלפי התובעת כנושה, היא שאלה עובדתית בעיקרה (וראו בעניין זויה לוין נ' שילר; פש"ר (ת"א) 1127/01 נידקו מכשירים אלקטרו מכניים (1986) בע"מ ואח' נ' ניר יוסף ואח', (לא פורסם), ניתן ביום 8.4.03.

יש להדגיש כי כאשר ביהמ"ש מתבקש לאשר הסכם ממון ולהעניק לו תוקף של פס"ד, הוא בוחן אם ההסכם נעשה בהסכמה מדעת ומרצון חופשי של בני הזוג  שלפניו ואין הוא בודק, ובוודאי שלא לעומק את עניינם של צדדים שלישיים. עם זאת, אין באישורו של הסכם הממון בבית המשפט כדי לשלול מצד ג', הטוען כנגד תוקף ההסכם, מלהעלות את טענותיו במסגרת הליך משפטי מתאים (רע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר, פ"ד נז(5) 491, 503).

מן הכלל אל הפרט

עיקר טענותיה של התובעת הן ביחס לדירה ביישוב XX שלטענתה נרכשה בפועל על ידי הנתבע,  באמצעות התמורה שהתקבלה ממכירת הדירה בYY,שהנתבע היה בעלים של מחצית מזכויותיה. זכויות אלו, העביר כאמור לידי הנתבעת, במתנה לאחר כשנתיים ממועד נישואיהם. השאלה האם במקרה דנן, מתקיימים "אותות המרמה" כפי שנדונו בהרחבה בפסיקה. האם העברת מחצית הזכויות בדירת YY לנתבעת נועדה להבריח את נכסי הנתבע ובכך להתחמק מתשלום חוב מזונות והאם ניתן לקבוע כי הדירה בXX  נרכשה, הלכה למעשה על ידי הנתבע, באמצעות התמורה שהתקבלה מאותן זכויות שמסר במתנה לנתבעת .השאלות הן שאלות עובדתיות אותן ניתן ללמוד מתוך הנסיבות ומהתנהגות הצדדים.

הנתבע איננו חולק כי קיים חוב בלשכת הוצל"פ של כ-500,000 ₪ (סעיף 17 לתצהיר הנתבע). טענת פרעתי שטען הנתבע נדחתה על הסף בהחלטה של כב' הרשמת דרמוני יזדי מיום 12.11.13 (נספח 3  לתצהיר התובעת). סכום החוב עודכן בהחלטתה מיום 23.4.14 (נספח 4 לתצהיר התובעת) ועומד על סך 535,454 ₪.

הדירה בYY

אין מחלוקת כי מחצית הזכויות של הנתבע בדירה בYY הועברו לנתבעת ביום 26.4.1998 (ראה תצהיר מתנה שצורף כנספח 10 לתצהיר התובעת). ע"פ נסח שצורף מלשכת רישום המקרקעין, זכויותיו של הנתבע בדירה היו רשומות על שמו מיום 15.9.81. במועד ההעברה חתמה הנתבעת גם על כתב התחייבות בלתי חוזרת (נספח 11 לתצהיר התובעת), שבו נכתב: "מתחייבת בזאת: סעיף 4: תמורת מכירת מחצית הדירה תועבר למקומות שבעלי ח.נ.ג  מסכים להם ובכתב. סעיף 5. להפריש מעשר למקומות עליהם מסכים בעלי, מיד עם כל תשלום שאקבל בתמורה למכירת הנכס. סעיף 6. באם אתגרש, חס וחלילה, מבעלי ח.נ.ג, אני מתחייבת לתת לו במתנה נכס זה, או במקרה שהנכס נמכר את תמורתו הכספית, או נכס אחר שנקנה תמורתו, בניכוי המעשר ששלמתי, וזאת שבוע ימים לפני יום הגירושין בפועל". מהתחייבות זו עולה בברור כי לא הייתה כוונה ליתן מתנה לנתבעת שכן על פי ההתחייבות למעשה הדירה בYY המשיכה להיות דירתו של הנתבע והוא יכול היה לעשות בה, בתמורתה או בחליפה, כרצונו ולנהוג בזכויותיה מנהג בעלים.

רצוי להדגיש שעל פי אותו הסכם לא ברור מהו אותו "מעשר" לאיזה סכום התכוונו הצדדים שכן הסיפא מדבר על הייתרה מתמורת מכירת אותה דירה לאחר ניכוי המעשר. 

בסעיף 19 לתצהירו מציין הנתבע  כי העברת מחצית הדירה בר'ר' נעשתה בשנת 1998 בהוראת אמו המנוחה, לאור התנהגותה של התובעת שבחרה לנהל כנגדו הליכים משפטיים רבים. העברת הזכויות נועדה למען הבת המשותפת של הנתבעים שעתידה הייתה להיוולד להם  (יש לצין שבתם המשותפת של הנתבעים נולדה ביום 9.8.99). כלומר, הסכם המתנה וחתימת הנתבעת על ההתחייבות הבלתי חוזרת התבצעו שנה ושלושה וחצי חודשים טרם לידת בתם המשותפת. במילים אחרות בניגוד לטענת הנתבע באותה עת הנתבעת אפילו לא נשאה את בתם ברחמה.

הנתבעת בסעיף 7 לתצהירה  מציינת כי לקראת סוף  שנת 1998 נכנסה להריון עם בתם המשותפת וכאשר סיפרו על כך לאמו של הנתבע היא  הורתה  להעביר את מחצית הזכויות בדירה לטובת ועבור הבת המשותפת, רישום הזכויות על שמה התבצעה  במרשם המקרקעין  12.4.99. אך ניתן לראות בברור מנספח 10 שעסקת המתנה דווחה לרשויות המס ב- 7.6.98.

כאשר ב"כ התובעת ניסה להקשות על הנתבעת ולעמת אותה עם עובדות אלו  ועל כך השיבה הנתבעת: "אני לא יודעת", "זה לא ייתכן", לנוכח זאת התפרץ הנתבע במהלך חקירתה וציין שהנתבעת עברה הפלות ( עמוד 20, שורות 19-31 לפרוטוקול ועמ' 21 שורה 1 לפרוטוקול)טענה זו לא בה זכרה בכתבי הטענות בתצהירים ובעדויות הנתבעים, ובכל מקרה היא איננה עומדת עם שורת ההגיון ועם עדות הנתבעת. שכן, העברת הזכויות לטענתם נועדה להבטיח את זכויותיה של בתם ועל כך עמדה הנתבעת עצמה בעדותה לעיל על פי גרסתה כשספרו לאמו שהיא בהריון עם בתם אמו הורתה על העברה הזכיות .

בעדותה התייחסה הנתבעת להעברת הזכויות בדירת YY. "באותו זמן כשהייתי בהריון ואחר כך כשאני כבר ילדתי והכל, עכשיו שזה נמכר וקניתי את הדירה בXX זה עוד פעם נרשם על שמי כי הבת בסה"כ בת 15...

לשאלת אם המטרה הייתה שהדירה תירשם על שמה, למה לא רשמו את הדירה על שמה?

ת.         ..קודם כל זה לא כל הכספים של אמא פ' (אמו המנוחה של הנתבע-הערה ו.ב.ש) זה רק חלק קטן ושאר הכספים היו מאמא שלי, שאני אמרתי שזה ילך לבנות שלי.

ש.        ז"א ששום דבר לא נרשם על הנכדה הזו

ת.         באופן רשמי נכון אבל אני השארתי לבנות שלי מי מקבלת מה. (עמ'  20, מול שורות 1-8 לפרוטוקול).

התובעת העידה מדוע לא תבעה את הזכויות בדירה בYY לפני 20 שנה: "מאחר והיו נכסים שהיה הרבה יותר קל להגיע אליהם כמו הבית המשותף, שגרנו שזה ברחוב ה' בXY". (עמ' 8 מול שורות 21-25 לפרוטוקול). פרט לכך לטענתה  ידעה שמדובר בכנס של הנתבע מלפני הנישואין ולא האמינה שחוב המזונות יגיע לסכום כזה. עוד הוסיפה שהבית המשותף בXY לא נמכר אלא חלקו של הנתבע קוזז כנגד חוב המזונות והיא  ממשיכה להתגורר בו  עד היום.

התובעת אישרה שמיום גירושיהם בשנת 1995 יש ביניהם עשרות הליכים משפטיים (עמ' 12, מול שורות 30-32 לפרוטוקול).

ביחס לדירה בYY העיד הנתבע שהנכס היה רשום על שמו ועל שם  נכדתה השנייה של אמו , מצד אחותו. "אמא שלי רצתה להעביר את הנכס הזה לנכדים שלה.. כשקנתה את הדירה במרץ 81 אני לא הייתי נשוי. התחתנתי עם הגב הראשונה (התובעת) באוג' 81 ולכן היא לא יכלה לרשום על שם הנכדים כי לא היה לי נכדים. היא רשמה ע"ש הנכדה ומצד שני היא רשמה עלי ואמרה לי שהיא רוצה להעביר ע"ש הנכדים.

לשאלה  האם הנכס נרשם על שם בתו השיב :

ת. רציתי. נולדה לי בת בשנת 99. שני הנכדים הקודמים שלי מאשתי הראשונה. אמא שלי הייתה אישה מאוד חכמה ואמרה לי עד סוף ימיך אתה תילחם עם הגב' הזו ואני אומרת לך להעביר את הנכס ע"ש אשתך השנייה כדי להעביר לנכדים.

כשהוסיפה ונשאלה מדוע לא העובר הבית על שם הנכדים השיב:

ת. אמרה לי אמרה, התובעת יושבת בוילה שמחירה 3 מיליון ₪. היא לא תשחרר בכלל שום דבר ותשב שם עד סוף ימיה ולכן הנכדים הראשונים ד' ונ'  קיבלו את המתנה שלי". (עמ' 13, מול שורות 11-23 לפרוטוקול).

הדירה בYY נמכרה ביום 24.12.09  תמורת 980,000 ₪. הנתבעת קיבלה מחצית מתמורתה לאחר ניכוי הוצאות המכירה נותר בידיה סך של 377,779 ₪ ומתוכם 368,600 ₪ הופקדו  לחשבונה (סעיף 11 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת אישרה שקיבלה את מחצית שוויה.

במילים אחרות הדירה לא נרשמה על שם הנכדה. והתמורה עבור זכויותיו של הנתבע הועברה ישירות לנתבעת.

הדירה בXX

ע"פ סעיף 4 לתצהיר הנתבעת הדירה בXX נרכשה תמורת 155,000 דולר (647,125 ₪), ביום 12.6.07 והיא נרכשה באמצעות כספים שלה, כספים שקיבלה מאמה ובאמצעות משכנתא שנלקחה מ"בנק ________".

בסמוך למועד רכישת הדירה בXX, ערכו הנתבעים  ביום 05.06.07 הסכם ממון (נספח 13 לתצהיר התובעת) כשבסעיף 1 שלו נקבע כי: "הדירה "שתקנה בקרוב" תרשם על שם האישה בלבד היות והאישה הביאה את כל הכספים לקניית הדירה: 35,000 דולר הובאו לנישואין בשנת 1996 מארצות הברית.

70,000 דולר נתנה לה בשנת 2000 אמה במתנה, שמכרה חצי דירה ב__________, ועברה לגור בבית הזוג בשנת 1998 עד היום ברציפות.

יתרת הכסף תגיע ממכירת חצי דירה בת 3 חדרים בYY, שרשומה על שם האישה משנת 1997 בינתיים תילקח משכנתא מבנק עד למכירת הדירה בYY".

הסכם הממון אושר בבית הדין הרבני ב________.

ההסכם מלמד כי הנתבעים סיכמו ביניהם כי כספי מכירת הדירה בYY ישמשו לפירעון המשכנתא עבור הדירה בXX שעתידה הייתה להירכש מספר ימים לאחר עריכת הסכם הממון.

יתר סעיפי ההסכם מלמדים כי בעוד שנעשתה הפרדה רכושית לגבי הדירה בXX הרי שאת יתר ההכנסות וההוצאות  חלקו ביניהם  הנתבעים במשותף (סעיפים 2-5 להסכם הממון מיום 5.6.07).

 מדובר איפה  באיזון בלתי שיוויוני ועל פניו מנוגד לכל הגיון של חלוקת משאבים בין בני זוג, משום שהדירה עמדה להירכש מתמורת מחצית הזכויות בדירה בYY שהועברו אליה על ידי הנתבע בעוד הנתבע נותן הסכמתו להיוותר לכאורה ללא רכוש.

 ביחס לכספים שקיבלה הנתבעת מאמה בשנת 2000, שבע שנים לפני רכישת הדירה, בסך 70,000 דולר, טענה זו לא הוכחה ומעבר לכך, הרי נאמר במפורש שאלו כספים שהתקבלו בגין מגוריה של האם בדירת הצדדים מאז שנת 1998 (מועד נישואי הצדדים כלומר במשך 9 שנים עובר לרכישת הדירה בXX והיא תמשיך להתגורר איתם בהתאם להסכם למשך כל חייה. כאמור, כל אותם מקורות כספיים שלכאורה שימשו לרכישת הדירה בXX, כפי שפורטו  בסעיף 1 להסכם הממון, כלל לא הוכחו. בעדותה  אישרה הנתבעת כי לא קיים מסמך שיכול לתמוך בהשקעה שלה בדירה ממקורות כספיים  שלה: "עבדתי בארה"ב . לנישואים הבאתי 35 אלף דולר. אח"כ אמא שלי היא מכרה את הדירה שלה וקיבלה 70 אלף דולר וזה מה שהיא נתנה כדי שנקנה את הדירה בXX".

לשאלת  אם תוכל להציג מסמכים בקשר לכך השיבה :

ת. אני יכולה להוציא מהבנק. גם הם לא יכולים להביא הוכחות בגלל שאין". (עמ' 19 מול שורות 21-25 לפרוטוקול).

עוד ראוי לציין שכשנחקרה התובעת, הפנתה לכתבי ההגנה של הנתבעת בבית הדין הרבני שם כתבה שכשנישאה לא נותרו בידיה כספים שהביאה אתה מארה"ב (פרוטוקול עמ' 7 מול שורות 24 ואילך).

כלומר הנתבעת אישרה שאין כל מסמך שיכול לתמוך בטענה זו. ברי כי אם אמה הייתה מעבירה אליה 70,000 דולר ממכירת דירה יכולה הייתה להציג ראייה ביחס לכך. לפיכך הטענה נדחית.

בסעיף 5 לתצהירה  אישרה  הנתבעת שעבור רכישת הדירה בXX נטלה משכנתא בסך 375,000 ₪. הסכום לסילוק המשכנתא עמד על סך 385,846.59 ₪ לצורך פירעון המשכנתא אישרה שהשתמשה בכספים שהפקידה בחשבונה ממכירת הדירה בYY ואת השאר שילמה מכספי הלוואה בסך 46,000 ₪ המשכנתא נפרעה ביום 11.10.10. סך כל התשלומים החודשיים ששולמו עבור המשכנתא היו בסך 103,786 ש"ח ובסך הכול היא שילמה 489,639 ₪ (פרט לתשלומי ביטוח חיים ודירה). המשכנתא נפרעה באוקטובר 2010.

הנתבע צורף כלווה נוסף  להלוואת המשכנתא וסייע בפירעון התשלומים החודשיים (נספח 17 לתצהיר התובעת). הנתבעת בעדותה לא ידעה להסביר מדוע צורף הנתבע כלווה למשכנתא: "לא יודעת ככה הבנק רצה" ותרצה זאת בכך שאמא שלה הייתה מבוגרת מדי בשביל ליטול  משכנתא וציינה כי באותה תקופה הנתבע עבד כנגר , "זה היה מספיק שיסכימו לקחת אותו כערב". (עמ' 17, מול שורות 4-20 לפרוטוקול).

כפי שנקבע בפסיקה, "גיל החוב" –סמיכות הזמנים בין מועד יצירת החוב ובין העברת הנכס עשויה להצביע על הסכם למראית עין (לעניין זה ראה הפ 99/05 ענת אוחיון נ' שלום אוחיון               (29.5.07) (פורסם במאגר נבו). בנסיבות המקרה שלפניי, הסכם הממון נערך ימים ספורים בסמוך לרכישת הדירה בXX, כשהצדדים מצאו לציין בו מפורשות, כי התמורה בגין מכירת הדירה בYY (שהועברה במתנה לנתבעת על ידי הנתבע כשנתיים לאחר נישואיהם) תשמש לפירעון המשכנתא. המסקנה איפה, שלמרות שמרבית ההשקעה בדירה הייתה מכספי זכויות הנתבע נתן הנתבע הסכמתו לרשום את הבעלות בדירה שעמדה להירכש רק על שמה של הנתבעת.

תביעת המזונות של הנתבעת

כשנה וחצי לאחר נישואי הנתבעים, הגישה הנתבעת תביעת מזונות אישה כנגד הנתבע. מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים לפני כב' השופטת ורדה פלאוט (נספח 5 לתצהיר התובעת) עולה כי הנתבע ערך בעצמו את כתב התביעה בתביעת המזונות. בעדותה אישרה  הנתבעת כי מטרת התביעה הייתה לחסום למעשה את התובעת מקבלת תשלום המזונות וכך העידה: "לשאלה כמה זמן לאחר שנישאו תבעה מזונותיה השיבה: אני לא זוכרת, שנה וחצי אחרי זה. אני לא זוכרת בדיוק את התאריכים אבל, מה שהיה קורה באותה תקופה שהוא היה מביא הביתה משכורת אפס כי הגרושה הראשונה הייתה תובעת ממנו, עשתה עיקול על המשכרות שלו וזה הכל היה הולך אליה ז"א נשארנו בלי פרנסה בכלל וגם באותה תקופה פיטרו אותי מהעבודה, אז היינו בלחץ. לא ידעתי מה לעשות בכלל, אמרתי שאם היא תובעת מזונת גם אני אתבע מזונות, אז תבעתי מזונות 9,000 ₪ והוא הסכים לשלם 10,000 ₪ כי הוא רצה שהכסף יישאר אצלנו בחשבון"  (עמ' 19, מול שורות 17-18 לפרוטוקול).

עוד הוסיפה שהנתבע מעולם לא שילם לה מזונות ולא התכוון לשלם את המזונות שתבעה ממנו (עמ' 19, מול שורות 17-18 לפרוטוקול).

הדברים מדברים בעד עצמם מה זה אם לא ניסיון לחמוק מתשלום חוב המזונות שנקבע לסיפוק צרכי ילדיו מנישואיו הראשונים ?! ראוי להדגיש שאותה עת טרם נולדה בתם של הנתבעים.

בתביעה להפחתת מזונות שהגיש הנתבע (תמ"ש _________) ביחס למזונות ילדיו מהתובעת, דחתה  כב' השופטת פלאוט את התביעה תוך אמירות קשות כנגד  הנתבע המבריח רכושו: "ניתן לקבוע בוודאות כי התובע עשה כל אשר יהיה על ידו ובחוסר תום לב מובהק, ככל שניתן, על מנת להימנע ולהתחמק מתשלום מזונות לקטינים". עוד כב' השופטת פלאוט "אני קובעת ללא היסוס כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, בידיים לא נקיות, ולאחר שהנתבע (החייב) עשה כל שניתן על מנת להבריח את רכושו, להגדיל את חובותיו, לצמצם את הכנסותיו והכל כדי להימנע משלום מזונות לילדיו-עצמו ובשרו" (נספח 6 לתצהיר התובעת).

 רשמת ההוצאה לפועל מלשכת ההוצל"פ ב______ (תיק הוצ ____) הביעה את עמדתה כי מטרת חיוביו של הנתבע במזונות הנתבעת נועדו למנוע מהתובעת את גביית המזונות המגיעים לה ולילדיה (נספח 7 לתצהיר התובעת בעמוד 70).

בנוסף, ראוי לציין שהנתבעת העידה  שהיא מחזיקה בחשבון על שמה כשלנתבע  הייתה זכות חתימה בחשבון עד לאחרונה (ר' עמ'  18 מול שורות 3-13 לפרוטוקול). זאת כאשר טען שמתקיים מאבטחת הכנסה בלבד  (סעיף 15 לתצהירו ועמ' 15 מול שורות 28-29 לפרוטוקול) ובניגוד לעדותה של הנתבעת  לפיה שישמש כערב להלוואת המשכנתא עבור רכישת דירת XX ובניגוד למפורט בהסכם הגירושין לפיו התחייב לשלם לנתבעת 245,000 ₪ בתוך חודש ימים (נספח 12 , סעיפים 3-4 לתצהיר התובעת).

הנתבע התחמק ממתן תשובה ביחס לתביעה בבית הדין הרבני לגבי מכירת הדירה הנוספת שבבעלותו (עמ' 15, מול שורות 15-17 לפרוטוקול).

לאור כל המקובץ לעיל אני קובעת שהנתבע בעזרת הנתבעת הבריחו רכוש ורשמו אותו על שם הנתבעת על מנת לחמוק מתשלום מזונות ילדיו. מצאתי יותר מאשר "אותות מרמה" בראיות שהונחו לפני.

הנתבעים לא הרימו נטל השכנוע  שעבר אליהם ולא נתנו הסבר סביר ביחס ל"אותות המרמה" שהתגלו מפעולותיהם.

בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבע הוא הבעלים של מלוא הזכויות בדירה בXX. בסכומיה הפחיתה את שיעור הבעלות ל-62% לכל הפחות. לטענת הנתבעת לא יכולה הייתה התובעת  לחזור בה מהסעד המבוקש בכתב התביעה ולכן מבוקש לדחות את התביעה.

אינני מקבלת טענה זו שכן צדקה התובעת שמשקיבלה את כל המידע שהיה בידי הנתבעים  והסתבר לה שלא את כל הדירה בXX רכשה הנתבעת מכספי הנתבע  אלא  שהדירה בXX נרכשה בעקרה  באמצעות משכנתא שהוחזרה מתמורת מכירת  הדירה בYY  מצאה להקטין הסעד המבוקש.

עוד אני מבקשת לציין שהבקשה להגיש צוואה מתוקנת של אם הנתבע נדונה ונדחתה בדיון ולא היה מקום לחזור אליה מה גם שאין לה כל  רלונטיות לזכויות הדירות בYY או בXX.

לאור כל המקובץ לעיל אני קובעת שהתובעת הרימה הנטל והוכיחה מעבר למאזן ההסתברויות שהנתבעים הבריחו רכוש במטרה מלחמוק ולשלם את חוב המזונות של הנתבע לילדיו.

אני קובעת שהדירה בYY נמכרה בסך של 980,000 ₪ שמחציתם הועברו לנתבעת דהיינו סך של 490,000 ₪ מתוכם נוכו הוצאות מכירה ונותר בידיה סך של 377,779 ₪ סכום זה הושקע בדירה בXX.

עלות הדירה בXX הייתה 633,065 ₪.דהיינו מהדירה בYY הושקע בדירה בXX סכום  השווה לכ-60% מערך הדירה.

מכאן אני קובעת שהנתבע הוא בעלים של 60% מהזכויות בדירה בXX.

התובעת תוכל לפעול ביחס לזכויות אלו בהתאם לסעיף 34 ב לחוק ההוצל"פ תשח"ד ד 1967 ואו על פי כל דין.

לאור תוצאות פסק הדין, הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד הוצאות משפט בסך 30,000 ₪ בתוך 60 יום ממועד פסק הדין, כל פיגור בתשלום יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין .

פסק הדין ישלח לפרסום.

ניתן היום,  ז' אייר תשע"ה, 26 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.