תא"מ 18344-03-13, 20025-11-12 בית רח לילינבלום 17 ת"א בע"מ נ' גאל-דין פרוייקטים בע"מ ואח', תא"מ 19412-11-12 בית רח לילינבלום 17 ת"א בע"מ נ' יפרח

בפני תביעה לתשלום חוב בטענה להפרת חוזה שכירות.

הנתבעת 1 שכרה נכס מהתובעת והנתבעים 2 – 4 ערבו להתחייבויותיה. לימים, הסכימו התובעת והנתבע 2 (מנהל נתבעת 1) על הארכת תקופת השכירות מעבר לתקופה שנקבעה בחוזה השכירות, אך בעשותם כן לא החתימו את נתבעים 3 ו- 4 על הסכמתם להארכת הערבות.

לטענת התובעת, בתום השכירות הותירה הנתבעת 1 חובות גדולים בגין אי תשלום דמי שכירות, נזקים ומסי ארנונה שלכן על הנתבעים לפרוע חובות אלו.

לאחר שהנתבעים 1 ו- 2 לא הגישו סיכומים, התברר שבמוקד המחלוקות עומדת השאלה אם הסכימו הנתבעים 3 ו- 4 מראש לערוב לחובות נתבעת 1 גם בהארכת תקופת השכירות.

העובדות

1. התובעת הינה חברה פרטית, אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו הייתה הבעלים של נכס ברח' לילינבלום 17 בתל אביב (להלן: "הנכס"). הנתבעת 1, הינה חברה פרטית אשר במסגרת פעילותה עסקה בהפעלת "פאב". הנתבע 2 הינו המנהל ובעל המניות היחיד של הנתבעת 1.

2. ביום 19.12.06 נכרת חוזה שכירות (להלן: "חוזה השכירות") שלפיו שכרה הנתבעת 1 מהתובעת את הנכס, וזאת לצורך הפעלת "פאב" בשם "מישמיש" (להלן: "העסק"). בחוזה השכירות נקבע, בין היתר, כי תקופת השכירות תמשך שנה, מיום 1.1.07 ועד 31.12.07, כאשר לנתבעת 1 אופציה להארכת תקופת השכירות ל- 3 תקופות נוספות בנות 12 חדש כל אחת, דהיינו עד לסוף 2010. עוד נקבע בחוזה השכירות כי דמי השכירות יועמדו על 2,600$ + מע"מ לשנה הראשונה, ולדמי השכירות יתווספו 3% בכל שנה בתקופות האופציה.

   הן הנתבע 2 והן הנתבעים 3 ו- 4 חתמו על כתב ערבות ושטרי חוב שלפיהם ערבו כלפי התובעת לכל התחייבויות הנתבעת 1 בחוזה השכירות.

3. הנתבעת 1 קבלה את החזקה בנכס והפעילה את העסק במשך מספר שנים, כאשר בתום שנת השכירות הראשונה ממשה את האופציה שניתנה לה והאריכה את תקופת השכירות עד לסוף 2010.

4. ביום 20.12.10 נכרת בין התובעת לבין הנתבעת 1 הסכם הארכה (להלן: "הסכם ההארכה") שלפיו נקבע שתקופת השכירות תוארך ב- 18 חדשים נוספים, מיום 1.1.11 ועד 30.6.12. בהסכם ההארכה גם נקבע שדמי השכירות יועמדו על סך של 10,500 ₪ לחדש + מע"מ. בסמוך למועד זה גם נכרת נספח לחוזה השכירות (להלן: "הנספח") ובו נקבע שלנתבעת 1 זכות להפסיק את השכירות בכל עת בהתראה בכתב של 75 יום מראש. על הסכם ההארכה ועל הנספח חתם נתבע 2 בשם נתבעת 1. נתבעים 3 ו- 4 אינם צד להסכם ההארכה ולנספח ולא חתמו עליהם.

5. במהלך 2011 התברר שהנתבעת 1 לא עומדת בהתחייבויותיה לפי חוזה השכירות. שיק שיועד לתשלום דמי השכירות סורב בשל הוראת ביטול וכך גם סורבו שיקים נוספים שמשכה נתבעת 1. ביום 19.2.12 שלחה התובעת לנתבעת 1 מכתב התראה ובהמשך אף הודיעה על חילוט פקדון שהפקידה נתבעת 1 בסך של 34,220 ₪. צעדים אלו לא הביאו ליישוב המחלוקות ובתום תקופת השכירות שנקבעה בהסכם ההארכה, 30.6.12, תפסה התובעת את החזקה בנכס.

6. לאחר תפיסת החזקה בנכס שלחה התובעת מכתבי התראה נוספים ובהם טענות לחובות בגין דמי השכירות, נזקים לנכס, מסי ארנונה ועוד. גם מכתבים אלו לא הובילו ליישוב המחלוקות. התובעת חילטה פקדון שהופקד מראש כבטוחה, בסך של 34,220 ₪, וכיוון שבמסגרת הבטוחות שנמסרו לה נכללו שטרי חוב, הגישה התובעת ללשכת ההוצאה לפועל שטר חוב לביצוע, ובהמשך גם הוגשה תביעה זו.

   תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות

7. לטענת התובעת, הפרה הנתבעת 1 את התחייבויותיה לפי חוזה השכירות, לא שילמה את התשלומים להם התחייבה ואף הסבה נזק כבד לנכס.

   התובעת סוקרת את החדשים החל מספטמבר 2011 ועד סוף יוני 2012 וטוענת שבמהלך תקופה זו שילמה הנתבעת 1 רק חלק מדמי השכירות, כך שסך חוב דמי השכירות שהצטבר כשהוא משוערך ליום 3.4.13 וכולל מע"מ עומד על 99,120.89 ₪. עוד טוענת התובעת שבפינוי הנכס הפרה הנתבעת 1 את התחייבותה להותירו במצב טוב ותקין, כשהנתבע 2 בעצמו עוקר ציוד וגורם נזק לנכס במהלך הפינוי. התובעת אומדת בסך 234,000 ₪ את תיקון הנזקים ובסך 122,850 ₪ את הפסד השכירות בתקופת השיפוץ והגבילה, משיקולי אגרה, את התביעה בגין נזקים אלו לסך של 122,850 ₪. לנזקים אלו מבקשת התובעת להוסיף חוב ארנונה בסך של 2,520 ₪ בגין התקופה שמיום 18.6.12 ועד 30.6.12 והוצאות משפט בסך 3,000 ₪.

   סך חוב הנתבע מהנתבעת 1 עומד, לטענת התובעת ובהפחתת הפקדון שחולט, על 192,626 ₪.

    

   הנתבעת טוענת שיש להשית תשלום חוב זה גם על הנתבעים 2 – 4 בהיותם ערבים אישית לחובות הנתבעת 1 בחוזה השכירות. התובעת מדגישה כי בכתב הערבות נקבע מפורשות שהערבות תחול על הנתבעים 2 – 4 גם אם תוארך תקופת השכירות, שלכן אין לקבל את ניסיונם לטעון לפקיעת הערבות בתום תקופות האופציה בסוף 2010.

8. הנתבע 2 הגיש כתב הגנה בשמו ובשם הנתבעת 1. לפי הנטען על ידו, תחשיבי התובעת לחוב בגין דמי שכירות שגויים, שכן תשלומים של דמי שכירות שולמו גם במזומן, וכך גם אין לקבל את הטענות לנזקים שנגרמו לנכס בעת הפינוי. לשיטתו, הציוד שנלקח היה ציוד של הנתבעת 1, לא נגרמו נזקים לנכס, והוא אף הותיר בנכס מזגנים בשווי של 100,000 ₪.

   עוד טוען נתבע 2 כי בעת חתימת הסכם ההארכה הועלו דמי השכירות בסך של 1,500 ₪ לחדש והתובעת בקשה שיומצאו ערבים שיחתמו מחדש על כתב ערבות, אלא שלא עלה בידיו לאתר ערבים ולכן לא נחתמה כלל ערבות להתחייבויות הנתבעת 1 בהסכם ההארכה. לשיטתו איפוא, יש לדחות את התביעה ביחס אליו וביחס לנתבעים 3 ו- 4 שכן איש מהם לא ערב לחובות כלפי התובעת לאחר סוף 2010.

9. הנתבעים 3 ו- 4 מכחישים, מחוסר ידיעה, את כל הטענות והתחשיבים של התובעת ביחס לחובות הנתבעת 1, וטוענים שממילא יש לדחות התביעה נגדם בהיעדר יריבות.

   לפי טענת נתבעים 3 ו- 4, הסכמתם לערוב להתחייבויות הנתבעת 1 התייחסה לתקופת השכירות שנקבעה בחוזה השכירות, כולל תקופות האופציה, והסתיימה בסוף 2010. הנתבעים 3 ו- 4 טוענים כי ידעו שמתנהל משא ומתן להארכת השכירות שכן הנתבע 2 בקש שיחתמו על ערבות נוספת אך הם סירבו לבקשתו. כיוון שכל החובות הנתבעים בתביעה זו מתייחסים לאירועים שאירעו לאחר שהסתיימה תקופת השכירות שנקבעה בחוזה השכירות, טוענים לפיכך הנתבעים 3 ו- 4 שאין הם ערבים כלל לחובות אלו.

10. כאמור, בירור התביעה החל בהגשת שטר חוב לביצוע אך בהמשך, משניתנה רשות להגן, הוגש כתב תביעה מתוקן הכולל את כל טענות התובעת כלפי הנתבעים בקשר עם חוזה השכירות.

    התובעת תמכה את גרסתה בתצהירי מנהלה, עדיאל שטרנברג, ובתצהירו שעל עו"ד אברהם אשר שייצג אותה בכריתת חוזה השכירות. כמו כן הוגשה מטעם התובעת חוות דעת של המהנדס מיכאל קרבצ'יק לתמיכה בטענות לנזקים שנגרמו לנכס.

    הנתבע 2 כלל לא הגיש תצהיר עדות ראשית, וזאת למרות שהובהר לו מספר פעמים שעליו לעשות כן אם בכוונתו להציג ראיות מטעמו. בקשה לזימונו לעדות על ידי הנתבעים 3 ו-4 הועלתה רק בעל פה במהלך ישיבת ההוכחות ביום 14.4.15 ונדחתה נוכח התנגדות התובעת. כך למעשה, כלל לא הוגשו ראיות מטעם הנתבעים 1 ו- 2.

    הנתבעים 3 ו- 4 תמכו את גרסתם בתצהיריהם.

11. בדיון שהתקיים ביום 14.4.15 נחקרו עדי התובעת והנתבעים 3 ו- 4, ובתום החקירות ניתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים בכתב. הן התובעת והן נתבעים 3 ו- 4 הגישו סיכומים. נתבעים 1 ו- 2 כלל לא הגישו סיכומים.

    דיון

12. מטיעוני הצדדים ונוכח הראיות שהוצגו ברור שהשאלה העיקרית שעומדת להכרעה הינה שאלת ערבותם האישית של נתבעים 3 ו- 4 לחובות הנתבעת 1.

    ביחס לנתבעים 1 ו- 2, הרי שהם כלל לא הגישו סיכומים ולא מסרו כל טעם לכך, כך שבהתאם לתקנה 160 (ד) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דינם כבעלי דין שלא התייצבו במועד שנקבע לדיון וניתן ליתן כנגדם פסק דין מטעם זה בלבד.

13. אשר להיקף החובות של הנתבעת 1, הרי שלא נסתרו תחשיבי התובעת באשר לאי תשלום דמי השכירות, בהיקף כולל של 99,968 ₪ (בהתחשב בהעלאת שיעור המע"מ ל- 18%) ליום 3.4.12.

    באשר לטענות בדבר מצב הנכס בעת החזרת החזקה לתובעת, נקבע בחוזה השכירות שעל הנתבעת 1 להשיב החזקה לתובעת כשהנכס במצב טוב ותקין, כולל השינויים שבוצעו בו (סעיף 29 בחוזה השכירות). מטרת השכירות הייתה הפעלת עסק בנכס, וממילא שבהשבת החזקה צריך היה הנכס להיות במצב תקין שיאפשר המשך הפעלת עסק דומה בנכס. מהראיות שהציגה התובעת התברר שבעת פינוי הנכס פורקו ממנו חפצים רבים שאינם "מיטלטלין", דוגמת פלטת גבס, גופי תאורה ודלפק, כאשר עלות שחזור מצב הנכס למצב בו אמור היה להיות, לפי חוות דעת המהנדס מיכאל קרבצ'יק עומדת על סך של 160,126 ₪.

    נוכח ראיות אלו, בפרט בהיעדר ראיות שיסתרו את טענות התובעת, אין אלא לקבל את טענות התובעת, לקבוע שהנתבעת 1 הפרה התחייבותה באשר למצב הנכס בעת הפינוי, ולקבוע שאומדן השבת מצב הנכס למצבו עובר לפינוי מסתכם בסך של 160,126 ₪. לחובות אלו יש גם להוסיף חובות בגין מסי ארנונה והוצאות שהוציאה התובעת. מסכומים אלו יש להפחית את הפיקדון שחולט בסך של 34,220 ₪.

    כיוון שהתובעת הגבילה את סכום התביעה לסך של 192,626 ₪, וכיוון שסכום זה נמוך מהיקף נזקיה, הרי שחובם של נתבעים 1 ו- 2 מסתכם בסכום התביעה.

14. כאמור, במוקד המחלוקות עומדת שאלת חבותם האישית של נתבעים 3 ו- 4.

    לגרסת התובעת, נתבעים 3 ו- 4 ערבו בערבות אישית לכל חובות נתבעת 1, הן בתקופת השכירות המקורית שנקבעה בחוזה השכירות, הן בתקופות מימוש האופציה עד לסוף 2010, והן בתקופת הארכת חוזה השכירות עד 30.6.12. התובעת מבססת גרסה זו על הקביעה בכתב הערבות לפיה הערבות תחול גם בכל תקופת שכירות נוספת אם תוארך תקופת השכירות על ידי הצדדים, וטוענת שבכך הסכימו הצדדים מראש להחיל את הערבות גם על כל הארכה של תקופת השכירות.

     

    לגרסת הנתבעים 3 ו- 4 מאידך, פקעה ערבותם בעת שהסתיימה תקופת האופציה שנקבעה בחוזה השכירות, בסוף 2010. לפי פרשנות הנתבעים 3 ו- 4, הסכמתם להארכת תקופת הערבות התייחסה רק לתקופות האופציה שנקבעו בחוזה השכירות ולא מעבר לכך. הנתבעים 3 ו- 4 טוענים שכלל לא הסכימו ואף לא ידעו על הארכת תקופת השכירות לאחר סוף 2010 וממילא שלא הסכימו להיות ערבים להתחייבויות נתבעת 1 בתקופה זו.

15. לטענת נתבעים 3 ו- 4, הם כלל לא היו מודעים לכך שנחתם הסכם ההארכה (סעיף 22 בתצהירי נתבעים 3 ו- 4).

    במהלך שמיעת הראיות התברר שטענה זו איננה מדויקת. התברר שהנתבעים 3 ו- 4 היו מודעים לכך שהנתבעת 1 האריכה את תקופת השכירות. הנתבעים 3 ו- 4 אישרו זאת בעדותם (עדות נתבע 3 בעמ' 40; ש' 13 בפרוט'. עדות נתבע 4 בעמ' 30; ש' 8 בפרוט') ואף אישרו שאיש מהם לא פנה לתובעת או לפרקליט התובעת בבקשה להשבת הביטחונות שהפקידו או בהבהרה שערבותם האישית פקעה.

    מאידך, אין למעשה מחלוקת על כך שהנתבעים 3 ו- 4 אינם צד להסכם ההארכה ולא חתמו על הסכם ההארכה. לא כערבים ולא בכלל. בהסכם ההארכה אף אין מקום המיועד לחתימת ערבים.

    התובעת תמכה גרסתה בעדות מנהלה, עדיאל שטרנברג, ובעדות עו"ד אברהם אשר. אף לא אחד מעדי התובעת טען לקשר שהיה לו עם מי מהנתבעים 3 ו- 4 עובר לחתימת הסכם ההארכה. עו"ד אשר נשאל בחקירתו אם דיווח לנתבעים 3 ו- 4 על כריתת הסכם ההארכה והשיב: "זה לא מחובתי לעשות" (עמ' 17; ש' 11 בפרוט'). תשובה זו מלמדת על כך שלא עשה כן. מנהל התבעת, עדיאל שטרנברג, אישר בעדותו שאף הוא לא פנה לנתבעים 3 ו- 4 בעת כריתת הסכם ההארכה ולמעשה שכלל לא פגש בהם ולא שוחח עימם עד לדיון בבית המשפט (עמ' 21; ש' 18 – 24 בפרוט').

    אם כך, התברר שהנתבעים 3 ו- 4 ידעו על הארכת תקופת השכירות ברם בעת חתימת הסכם ההארכה לא היה כל קשר בין מי מנציגי התובעת לנתבעים 3 ו- 4 וממילא שלא נדונה ביניהם האפשרות שערבות נתבעים 3 ו- 4 תוסיף לחול לאחר 31.12.10.

16. נוכח עובדות אלו, ההכרעה בשאלת ערבות הנתבעים 3 ו- 4 תוכרע על יסוד אומד דעתם כפי שהוא נלמד מכריתת חוזה הערבות ב- 2006, כחלק מחוזה השכירות. הכרעה זו תיעשה לפי פרשנות כתב הערבות באופן בו מפורשים הסכמים בכלל, וביישום ההוראות הספציפיות החלות על פרשנות חוזה ערבות.

    כידוע, חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים, דהיינו: המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר בקשו במשותף להגשים. אומד דעת זה נלמד מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו, ובמגמה להגשים את תכליתו האובייקטיבית. התכלית האובייקטיבית של החוזה תלמד בדרך כלל מלשונו הרגילה, וכאשר זו ברורה וחד משמעית בדרך כלל ינתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם.

    עם זאת, חוזה ערבות איננו חוזה רגיל. בחוזה רגיל נוטל אדם אחריות על חובות שלו עצמו. בחוזה ערבות נוטל אדם אחריות על חובותיו של אחר. חובות שלא נוצרו על ידי הערב. השלכות כריתתו של חוזה ערבות עלולות להיות קשות ולהשית על הערב חיובים משפטיים וכלכליים כבדים. כך בערבות בכלל ובערבות שאיננה מוגבלת בסכום – שאני. העדר הגבלה על סכום הערבות מסיר גם את ההגבלה על היקף הסיכון לו נחשף הערב. כתוצאה ממשמעותו של חוזה ערבות והסיכונים שהוא מגלם ביחס לערב, יש לבחון בכובד ראש באם התקיימו התנאים לכריתתו של חוזה ערבות. אמונה של נושה בדבר קיומה של ערבות איננה מספקת.

17. בכתב הערבות, שכאמור מהווה חלק מחוזה השכירות, נקבע שהערבות חלה על כל התחייבויות הנתבעת 1, בלא הגבלת סכום, ונקבע שזכותה של התובעת לתבוע את קיום התחייבויות הנתבעת 1 מהערבים גם בלא לפנות קודם כל לנתבעת 1. ביחס לתקופת הערבות נקבע כך:

    "התחייבות זו וערבותינו לשטרי החוב לבטחון שנתנו למשכירה, תהא תקפה לכל תקופת השכירות על פי חוזה זה, ולכל תקופת שכירות נוספת, אם תוארך תקופת השכירות על ידי הצדדים."

    לפי פרשנות התובעת, בהסכמה זו למעשה הצהירו מראש הנתבעים 3 ו- 4, הערבים, שערבותם תוסיף לחול ולחייב אותם בלא הגבלת זמן, ואף בלא הגבלה ביחס לתנאי השכירות להם הם ערבים. כלומר, לפי פרשנות התובעת, גם אם היו התובעת והנתבעת 1 מסכימות על הארכת תקופת השכירות ב- 20 שנה ועל העלאת דמי השכירות פי 10 – מוסיפה הייתה הערבות לחול שכן כך הוסכם.

    עמדה זו לא ניתן לקבל שכן היא איננה נלמדת מלשון כתב הערבות ואיננה עולה בקנה אחד עם מוסד הערבות.

    כריתת חוזה ערבות מגלמת הסתמכות הדדית. הסתמכות של הנושה על הערב שביום פקודה יטול על עצמו את חיובי החייב; והסתמכות של הערב על הנושה שיפעל כלפיו בתום לב ולא יגדיל את הסיכון לו ערב מעבר לזה שלו התכוון לערוב.

    וכאשר בערבות לחוזה שכירות עסקינן, זו בדרך כלל מתייחסת לתנאים מוגדרים מראש. לתקופה שהוגדרה מראש ולדמי שכירות שנקבעו מראש. בחתימת כתב הערבות עורך הערב לעצמו את החשבון המעריך את מידת הסיכון שהוא נוטל על עצמו, וזה כולל גם את יחסיו עם החייב ערב מתן הערבות ואת הערכתו באשר ליכולת החייב לעמוד בהתחייבויותיו. באלו עלולים לחול שינויים לאורך זמן. קשר עם החייב עלול להתנתק. מצב כלכלי, של הערב או של החייב, עלול להתדרדר. אלו שינויים שמשליכים במישרין על הסכמתו של ערב למתן ערבות.

    אם כך, מקום בו נקבע בלשון ברורה וחד משמעית שערבות לחיובי שוכר תתחדש מאליה בהארכת תקופת השכירות ללא כל מגבלה באשר לאורך התקופה את תנאי השכירות, מובן שיש לתת תוקף מלא להתחייבות שכזו.

    מאידך, כאשר לשון החוזה איננה ברורה ואיננה חד משמעית, כי אז יש ליתן לחוזה הערבות פרשנות דווקנית המגינה על הערב. פרשנות שנקודת המוצא שלה הינה הסכמה להגבלת ערבותו לתנאים שהיו ברורים וידועים בכריתת חוזה השכירות ולא מעבר לכך.

18. נוכח עקרונות אלו הנה אשר התברר:

    • ראשית, חוזה השכירות מגדיר את "תקופת השכירות" כתקופה של 12 חדש, כשלצידה מתן אפשרות לנתבעת 1 להארכת ל- 3 תקופות נוספות של 12 חדש כל אחת (סעיפים 5 – 7 בחוזה השכירות). פרשנות הנתבעים 3 ו- 4 שהסכמתם לערבות בהארכת תקופת השכירות התייחסה להארכות אלו בלבד מתיישבת עם לשון כתב הערבות.

    • שנית, בטרם נכרת הסכם ההארכה הועברה בין התובעת לנתבעת 1 טיוטא של הסכם שלא נחתמה (נספח ו/1 בתצהירי התובעת) ובה נכללה דרישה להחתמת שטרי חוב חדשים כבטוחה להתחייבויות נתבעת 1. טיוטא זו תוקנה ובהסכם ההארכה אין דרישה לשטרי חוב חדשים אלא יש הצהרה לפיה שטרי החוב המקוריים יוסיפו להוות בטוחה להתחייבויות נתבעת 1. מנהל התובעת, עדיאל שטרנברג, ופרקליט התובעת, עו"ד אברהם אשר, טענו שסברו שאין צורך בוידוא מחודש של תחולת הערבות שכן זו המשיכה לחול לפי כתב הערבות. גרסה זו לא ניתן לקבל שכן היא איננה מתיישבת עם התנהגותם שלהם כאשר טרחו לציין זאת בנוסח הסכם ההארכה, מה גם שממילא עמדתם יכולה לכל היותר לבטא את תחושתם הסובייקטיבית, בעוד שהראיות האובייקטיביות מלמדות אחרת.

      אם סברה התובעת שממילא בכתב הערבות כבר הוצהר והוסכם שהערבות והבטוחות ימשיכו לחול בכל הארכה של תקופת השכירות, לא ברור מה צורך היה בפסקאות אלו בכלל. הרי כשמומשו תקופות האופציה בשנים 2008 – 2010 איש לא ערך מסמך דומה. נראה איפוא שפסקאות אלו מלמדות שאף התובעת לא הייתה משוכנעת בתחולת כתבי הערבות על הארכת התקופה.

    • שלישית, אין מחלוקת על כך שנתבעים 3 ו- 4 אינם, ולא היו, שותפים של נתבע 2 בהפעלת העסק ואינם קרובי משפחה שלו. קל יותר לתאר מצב של ערבות נמשכת שאיננה מוגבלת כאשר הערב הינו שותף הנהנה מהצלחת העסק נשוא השכירות או קרוב משפחה של החייב העיקרי. קשה יותר לקבל זאת כשמדובר בערב שאיננו קרוב משפחה ולא זוכה לשום טובת הנאה ממתן הערבות.

    • רביעית, התברר שבמהלך תקופת השכירות שקדמה לחתימת הסכם ההארכה ידעה התובעת כי עסקי הנתבעת 1 בקשיים, כי תשלומים לא נעשים בצורה סדירה, והיא אף בקשה לאתר שוכר אחר (עדות מנהל התובעת בעמ' 23; ש' 18 – 25 בפרוט'). משמע, התובעת ידעה שהסיכון שנטלו על עצמם הנתבעים 3 ו- 4 ב- 2006 איננו זהה למידת הסיכון לו הם חשופים בסוף 2010.

      התובעת גם יכולה הייתה בנקל להתנות את הארכת השכירות בקבלת הסכמה מחודשת לערבות וכשלא עשתה כן, לא רק שבחרה במודע להגדיל את חשיפתה שלה אלא שגם בחרה להגדיל את חשיפת הנתבעים 3 ו-4. להגדיל את חשיפתם בלא לשאול להסכמתם.

      לטענת התובעת, הסכם ההארכה רק היטיב עם הנתבעים 3 ו- 4 שכן כלל הסכמה להקטנת דמי השכירות, אלא שלא גובה דמי השכירות עומד למבחן אלא מידת הסיכון שנטלו הנתבעים 3 ו- 4 על עצמם. לפי שיטת התובעת הרי, גם לו סוכם על הגדלת דמי השכירות בעשרות אחוזים הייתה הערבות נותרת תקפה ומחייבת ומשמע שלשיטתה בידה היה הכוח להגדיל ככל שתסכים עם נתבעת 1 את חשיפת נתבעים 3 ו- 4. קשה לקבל את הטענה שבפרשנות שכזו מתייחסת התובעת בהגינות מלאה לנתבעים 3 ו- 4.

    • נוכח כל האמור לעיל, כאשר מתברר שלשון כתב הערבות איננה חד משמעית באשר לאפשרות הארכת השכירות גם לאחר חלוף התקופות שנקבעו בחוזה השכירות; כאשר מתברר שהתובעת הייתה מודעת לסימני השאלה באשר לתחולת הערבות במצב זה; וכאשר מתברר שלנתבעים 3 ו- 4 אין כל זיקה של ממש לעסק או קרבה משפחתית לנתבע 2 – אני מעדיף את פרשנות הנתבעים 3 ו- 4 על זו של התובעת וקובע כי בחתימת כתב הערבות סברו הצדדים שזו תפקע בתום תקופת השכירות שנקבעה בחוזה השכירות, בסוף 2010. מאחר ולא הושגה כל הסכמה המשנה הסכמה זו, הרי שערבותם הסתיימה ביום 31.12.10.

      פרשנות זו הינה גם התוצאה ההוגנת בנסיבות העניין כאשר התברר שהתובעת הייתה מודעת לקשיים אליהם נקלעו נתבעת 1 ונתבע 2 ואף יכולה הייתה בנק להתנות את הארכת השכירות בהחתמה מחודשת של ערבים. ידעה, אך בחרה להחריש ולהגדיל את חשיפת נתבעים 3 ו- 4.

19. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

20. בנסיבות אלו, לאחר שמצאתי שערבות הנתבעים 3 ו- 4 פקעה בסוף 2010; ולאחר שהתברר שכל החובות נשוא התביעה נוצרו לאחר מועד זה, במהלך 2011 – 2010, הנתבעים 3 ו- 4 אינם ערבים לחובות אלו והתביעה כנגדם – נדחית.

21. אשר על כן, אני מקבל את התביעה ביחס לנתבעים 1 ו-2 ומחייב אותן לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, סך של 192,626 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה. כמו כן אני מחייב את נתבעים 3 ו- 4 לשלם לתובעת את אגרת בית המשפט, את הוצאות שכר העדים בסך של 1,000 ₪, וכן גם שכר טרחת עו"ד בסך של 35,000 ₪.

    התביעה נגד נתבעים 3 ו- 4 נדחית. התובעת תישא בהוצאות נתבעים 3 ו- 4 בסך של 35,000 ₪.

    ניתן היום, כ"ד אב תשע"ה, 09 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.