לפניי בקשת נאמן, שמונה לצורך בדיקת נסיבות קריסתה של החברה, לקבוע כי יצירות אומנות שרכשה החברה (תמונות ופסלים), ובכלל זה יצירות שנמצאות או שנמצאו במשרדיה (לפי רשימה המצורפת לבקשה - "א"), הן בבעלות החברה. מר אליעזר לוין, מי שהיה בעל השליטה בחברה ומנהלה ("מר לוין"), מתנגד לבקשה בטענה כי מדובר ביצירות שבבעלותו ובבעלות רעייתו, שאותן רכשו בכספם, ושאותן רק איחסנו במשרדי החברה, בדרך של הצגתן ותלייתן שם.
1. רקע
לבקשת החברה, נתתי ביום 7.5.12 צו הקפאת הליכים נגדה. באותו מעמד הוריתי על מינויו של רו"ח אריאל אלפסי נאמן לניהול החברה, ועל מינויו של עו"ד גיורא רובננקו נאמן לצורך חקירת הסיבות לקריסתה של החברה.
ביום 4.9.12 ניתן תוקף של פסק דין להסדר נושים לרכישת החברה ("הסדר הנושים" – בקשה 24), תוך שהובהר בבקשה לאישור ההסדר כי "הממכר איננו כולל תמונות ופסלים, המצויים בשטח נכס המקרקעין, שלגבי זהות הבעלים בהם קיימת מחלוקת נשואת בקשה מס' 19 ..." (ס' 6 בבקשה 24; ס' 5.2 בהסדר הפשרה), וכי "נושי [החברה] זכאים לפנות לערכאות לביטול 'העדפות במרמה', שבוצעו ככל שבוצעו, בתקופה שסמוך להקפאת ההליכים" (ס' 18.2 בבקשה 24).
2.הבקשה
את הבקשה דנן הגיש עו"ד רובננקו ("המבקש"). על פי הבקשה היו במשרדי החברה, בעת קריסתה, יצירות אמנות רבות ויקרות ערך (רשימת היצירות – נספח א' לבקשה). מבדיקה שערך המבקש עולה כי בשנת 1993 רכשה החברה את היצירות מידי בעל השליטה ורעייתו, תמורת 87,000 דולר, והרכישה נרשמה בספרי החברה בסכום של 251,940 ₪. החברה אף ביטחה את היצירות בסכום של 1.6 מיליון ₪.
כחודשיים לפני מועד מתן צו הקפאת ההליכים התיימר מר לוין לרכוש חזרה את היצירות, כשהוא עושה כן בדרך של רישום פעולה חשבונאית בספרי החברה, שעל פיה רכש לכאורה מר לוין את היצירות בחזרה, בתמורה לערך הדולרי ששילמה החברה כעשרים שנה קודם לכן (332,500 ₪ למועד הרכישה החוזרת). נטען כי מר לוין לא שילם את התמורה לחברה, וכל שנעשה היה חיוב כרטיס הנהלת החשבונות שלו כנגד זכות להחזר של הלוואת בעלים.
לשיטת המבקש חלות בעניין זה הוראות ס' 98 בפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 ("הפקודה"), בדבר ביטול העדפות בהליכי חדלות פירעון, שכן בעת הרכישה החוזרת לא הייתה לחברה היכולת לפרוע את חובותיה. הרכישה החוזרת, שנעשתה תוך שלושת החודשים שקדמו למועד מתן צו הקפאת ההליכים, הייתה מיועדת להעדיף את בעל השליטה מר לוין על פני נושים אחרים.
המבקש מסתמך גם על הוראת ס' 2 בחוק המיטלטלין, תשל"א-1971 ("חוק המיטלטלין"), הקובעת "הבעלות במיטלטלין היא הזכות להחזיק ולהשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה, בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם". לטענתו עצם היותם של המיטלטלין (היצירות) ברשות החברה, מחזקת את המסקנה כי החברה היא הבעלים שלהם.
3. תגובת מר לוין
לגרסת מר לוין, לא החברה אלא הוא ורעייתו הבעלים של היצירות. לדבריו, במשך השנים רכשו הוא ורעייתו יצירות אומנות שונות. בשנת 1993, כאשר צר היה המקום בביתם, הם העבירו 118 מהיצירות (נספח א' לתגובה) למשרדי החברה, שהיו ממוקמים אז ברחוב אילת ביפו, ובהתאם לעצה שקיבל, נרשמו 118 היצירות הללו בחברה, לצורכי ביטוח, באופן הצהרתי בלבד, בדרך של זיכוי כרטיס הנהלת החשבונות שלו בחברה, בסכום של 237,496 ₪ שהוא שווי היצירות על פי שומה שנערכה לצורכי הביטוח ("היצירות שנרשמו").
בשנת 1998, עם העתקת משרדי החברה לגן יבנה, הועברו כ- 88 יצירות מתוך 118 היצירות שנרשמו למשרדים החדשים, ונוסף על כך, הועברו עוד יותר מ- 100 יצירות נוספות (תמונות ופסלים), שלא נרשמו בחברה ("היצירות שלא נרשמו"). נוסף על יצירות אלו, נמצא בגן יבנה פסל המכונה "המלאך", שאין חולקין כי הוא רכוש החברה.
מר לוין מוסיף וטוען כי אין במיקומן של היצירות במשרדי החברה כדי לשנות את מצב הזכויות בהן. ספק אם החברה יכולה להיחשב כמי שמחזיקה ביצירות, שכן לצורך החזקה נדרשת שליטה וכוונת שליטה, בעוד שאלו נותרו תמיד בידי בני הזוג לוין, שברצותם מותירים את היצירות במשרדי החברה, וברצותם מעבירים אותן למקום אחר. משרדי החברה שירתו למעשה כמחסן חיצוני לאיחסון היצירות ולשמירתן, וכוונת בני הזוג לוין הייתה רק לאחסן ולהציג את היצירות שבבעלותם במשרדי החברה, ולא להעביר את הבעלות בהן לחברה. בני הזוג לוין, כבעלי היצירות, העניקו לחברה "זכות שימוש" מוגבלת ולחלופין "זכות שאילה" ביצירות, הא ותו לא. מכל מקום, לא די בהחזקת החברה ביצירות כדי להקים לה בעלות בהן.
לא התקיימה הקניה של היצירות לחברה, כנדרש בהוראות חוק המכר, תשכ"ח-1968 ("חוק המכר").
הרישום החשבונאי שנעשה כחודשיים לפני מתן צו ההקפאה (הזיכוי בהנה"ח בכרטיס של מר לוין) לגבי היצירות שנרשמו בשנת 1993, אינו בבחינת תשלום, ובני הזוג לוין לא קיבלו מעולם כספים כלשהם עבור היצירות שנרשמו, לא בשנת 1993 ולא במועד אחר. לא נערך בין בני הזוג לוין לחברה כל הסכם לגבי היצירות שנרשמו; לא החברה ולא בני הזוג לוין הוציאו חשבונית בקשר עם מכר היצירות, ולא התקבלה החלטה בחברה לרכישתן. מכל מקום, בתביעת החוב שהגיש מר לוין הופחת הסכום שבו זוכה בכרטיס הנהלת החשבונות בחברה.
4. תשובת המבקש
מדובר ביותר מ- 200 יצירות שממוקמות בחצרי החברה, שיש להן ערך כלכלי ניכר; החברה היא הבעלים של היצירות, כפי שמעידות ראיות אחדות, ובכללן תצהיר מר לוין עצמו שאותו עשה בתמיכה לבקשת החברה למתן צו הקפאת הליכים. מתצהיר זה עולה כי היצירות הן "רכוש קבוע" של החברה. כך גם פרוטוקול מיום 4.3.12, שהוכן לאישור מנהלי החברה אך לא נחתם, לפיו מר לוין רוכש מהחברה את היצירות שרכשה ממנו בשנת 1993 ואשר נרשמו בספריה. מר לוין מושתק מלטעון כי היצירות בבעלותו, מאחר שתצהירו בתגובה לבקשה דנן, סותר את תצהירו התומך בבקשת החברה להקפאת הליכים, לפיו היצירות הן רכוש קבוע של החברה.
בהתאם להוראות חוק המכר, החברה יכלה לשלם את התמורה בעבור היצירות בדרך של קיזוז, בזיכוי כרטיס הנהלת החשבונות של מר לוין, ולא היה כל צורך בהעברה בפועל של התמורה. מכל מקום, נטל ההוכחה בהקשר זה רובץ לפתחו של מר לוין, ובהעדר הסכם מפורש בדבר מועד להעברת הבעלות ביצירות, אין באי תשלום תמורה עבורן עילה לשלילת בעלותה של החברה.
על נסיבות המקרה חלות הוראות ס' 98 בפקודה, והפעולה החשבונאית, שנעשתה סמוך לפני הגשת הבקשה למתן צו הקפאת הליכים, היא "העדפת מרמה" אסורה ובטלה.
5. תגובת מר לוין לתשובת המבקש
בתגובה נוספת לתשובת המבקש נטען כי המבקש מתעלם מכך שמרבית היצירות לא נרשמו כלל בספרי החברה, ואינו מבחין בין היצירות שנרשמו לבין אלו שלא נרשמו. הרישום בספרי חברה, של אותן יצירות שנרשמו, נעשה באופן הצהרתי בלבד, לצרכי ביטוח, ואין מדובר ברישום מכונן שיש בו כדי לשנות את הזכויות ביצירות. מכל מקום פעולת הזיכוי למכר החוזר למר לוין נעשתה רק לגבי היצירות שנרשמו. במרוצת השנים הלווה מר לוין לחברה סכומי כסף ניכרים, הגבוהים בהרבה מהסכום שבו זוכה בעבור היצירות שנרשמו, שלפיכך אין לומר שהחברה שילמה את התמורה. יש לדחות את העמדה כי אין באי תשלום תמורה עבור היצירות עילה לשלילת הבעלות של החברה בהן. עמדה זו מושתתת על ההנחה השגויה כי נעשתה עסקת מכר לגבי היצירות, וכזו לא הייתה.
6. עמדת כנ"ר
כנ"ר סוקר בדרך מאירת עיניים, באופן מסודר ומפורט, את עמדות הצדדים וטענותיהם, לרבות את המצב המשפטי. לעמדתו, הבקשה תואמת את הוראות הסדר הנושים שאושר, וככל שיוכרע כי היצירות הן נכסי החברה, ניתן יהיה לממשן ולחלק את התמורה שתתקבל לנושים, נוסף על הדיוידנד האחר. אלו עיקרי דבריו: החברה שילמה תמורה עבור היצירות, ונשאה בתשלומי הביטוח בגינן, שלפיכך נטל ההוכחה מוטל על מר לוין, לסתור את הראיות בדבר בעלות החברה בהן. מר לוין לא הרים את הנטל.
לעומת זאת, היצירות האחרות, שלא נרשמו בספרי החברה, אינן בבעלותה. אף על פי שנמצאו בחצרי החברה, בשליטתה ובהחזקתה, במשך שנים רבות, וחרף זאת שהחברה נשאה בתשלומי דמי הביטוח בגינן. אין בהחזקה ובתשלום דמי הביטוח, כשהם לעצמם, כדי להצדיק קביעה כי היצירות בבעלות החברה, מפני שהן לא נרשמו בספרי החברה והיא לא שילמה בעבורן תמורה כלשהי.
חלף הצעת המבקש למנות שמאי לאמוד את שווי היצירות, מציע כנ"ר "להוון" את סכום התמורה ששולם עבור היצירות שנרשמו בשנת 1993 (87,500 דולר ארה"ב) לערב מתן צו הקפאת ההליכים, ולהורות לעו"ד רובננקו להגיש פסיקתא מתאימה.
7. דיון והכרעה
7.1 כללי:
כל היצירות הן "מיטלטלין" כמובנו של מונח זה בחוק המיטלטלין.
מיקום היצירות בחצרי החברה, כלומר החזקת החברה ביצירות לאורך שנים, היא אחד הסימנים שהן בבעלות החברה (ראו: שלום לרנר "הפיחות במעמדה של הבעלות באספקלריה של מועד העברת הבעלות במכר מיטלטלין" מחקרי משפט ה 77 (1986); להלן: "לרנר, הפיחות במעמד הבעלות").
ההנחה שחזקה היא סימן לבעלות, וההנחה בדבר התעצמות מעמדה של החזקה, נתמכות בהוראות דין אחדות שמגלמות את הרעיון שבהנחות. כך למשל, הוראת ס' 33 בחוק המכר, שקובעת כי העברת חזקה מעבירה בעלות, אלא אם קיימת הסכמה אחרת; הוראת ס' 85 בפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], שעל פיה חזקה עשויה להקים טענה של "בעלות נחזית", וכן עשויה היא להקים זכות טובה עבור מי שלטובתו מישכן המחזיק את הנכס, אפילו לא היה הממשכן בעליו של הנכס, או לא היה זכאי למשכנו (ראו: מיגל דויטש "פומביות הקניין, חופש הקניין ותאימות השיטה – הצורך במודל וקווים לעיצובו" משפטים כג 257, 263 (1994); להלן: "דויטש, פומביות הקניין"). עם זאת, המלומד דויטש מוסיף כי "... למעשה, חזקה, כביטוי פומבי לקניין בענייני מיטלטלין, אינה יוצרת מסר חד-משמעי של בעלות דווקא, אלא רק מסר לקיום זיקה כלשהי. חזקה עשויה שתבטא לא רק בעלות, אלא גם שכירות, הרשאה, שמירה ... במקרים אלה ניתן לומר, שהחזקה משמשת 'ראשית ראיה' לקיומו של קניין נתון, אולם לא ביטוי פומבי מלא". כך, אחת הטענות של מר לוין, כאמור לעיל, היא כי הוא העניק לחברה "זכות שימוש" מוגבלת, ולכל היותר "זכות שאילה".
סימן נוסף לבעלות החברה ביצירות ימצא בכך שהחברה שילמה את דמי הביטוח בגינן.
אולם, מקובלת עליי עמדת כנ"ר, כי לצורך קביעה פוזיטיבית בדבר בעלות החברה ביצירות אין די בעצם החזקתה בהן, ובכך שנשאה בתשלום דמי הביטוח בעבורן. יש להבחין אפוא בין שתי קבוצות של יצירות, אלו שנרשמו בספרי החברה ואלו שלא נרשמו בהם.
7.2. היצירות הרשומות בספרי החברה:
אשר ל- 118 היצירות שנרשמו:
עצם רישום היצירות הללו בספרי בחברה, תמורת תשלום ששילמה החברה גם אם בדרך של קיזוז, מלמד על בעלותה ביצירות אלו. מדובר בראיה עיקרית ומכרעת לבעלות החברה, שדי בה לצורך קביעת בעלותה. על אחת כמה וכמה כאשר לראיה זו מצטרפים שני הסימנים הנוספים שהוזכרו לעיל (החזקה ותשלום הביטוח). נחזור ונזכיר כי אין מחלוקת שיצירות אלו נרשמו בספרי החברה בשנת 1993, וכי כרטיס מר לוין בהנה"ח החברה זוכה בשווי התמונות כפי שנישומו באותה עת. בזיכוי חשבונו של מר לוין הושלם המכר של יצירות אלו, והלכה למעשה שולמה תמורה בעבורן. הוראת ס' 32 בחוק המכר קובעת כי חובות שבין מר לוין והחברה ניתנים לקיזוז, ובהתאם לרישא של הוראת ס' 33 בחוק המכר, הבעלות ביצירות (הממכר) עברה לחברה (הקונה) במסירתן לחזקתה (ראו: לרנר, הפיחות במעמד הבעלות, עמ' 88-79; דויטש, פומביות הקניין, שם). הנטל לסתור את הדברים, ולהוכיח כי המכירה, שנעשתה לפני כ- 20 שנה, לאו מכירה היא, רובץ על מר לוין. מר לוין לא הרים את הנטל, נוכח העובדות ומשמעותן כפי שפרטתי עד כה. אוסיף כי ברישום היצירות בספרי החברה, במשך קרוב ל- 20 שנה, ומן הסתם בדיווח השנתי לשלטונות המס על נכסי החברה ככוללים את התמונות, יש כדי להשתיק את מר לוין, בעל השליטה בחברה, מלטעון טענות סותרות כפי שהוא טוען היום.
כאן אולי המקום לציין כי קיימים סימנים נוספים המחזקים את המסקנה כי מר לוין לא הרים את הנטל להפריך את בעלות החברה ביצירות אלו. כך למשל:
-
ניסיונו של מר לוין, כבעל השליטה, לרכוש חזרה מהחברה את היצירות, כחודשיים לפני קריסת החברה. מעשה זה מעיד על אומד דעתו של מר לוין, כי הבעלות ביצירות אלו היא של החברה, וכי כדי שתועבר הבעלות לידיו, עליו לרכוש אותן מן החברה בתשלום, ולו בדרך של קיזוז.
-
אין ממש בטענת מר לוין כי בתביעת החוב שהגיש הוא קיזז את סכום הרכישה של התמונות. אדרבא, גם טענה זו מלמדת על אומד דעתו שעל פיו שולמה לו תמורה עבור היצירות הללו.
-
בנוסח פרוטוקול מיום 4.3.12 שאינו חתום (נספח ו' לתשובת המבקש) צוין כי היצירות הללו "נרכשו ע"י לוין ברזל בתחילת אוקטובר 1993 בסכום של – 87,000 $ x שער – 2.8793 ל- $, ונרשמו בספרי לוין ... נרכשו חזרה ע"י אליעזר לוין בסך של ... בתאריך 04.03.12 ...". נוסח זה של הדברים, שהוכן לצורך חיזוק טענותיו של מר לוין, מלמד אף הוא כי בשנת 1993 אכן מכר את היצירות לחברה.
-
במאזן הבוחן של החברה, נכון ליום 1.5.12 (נספח ג' לתשובת המבקש), צוינו היצירות הללו תחת קטגוריית "רכוש" החברה, יחד עם ציוד, כלי רכב וכיו"ב. כאמור לעיל, יש להניח כי כך היה הדבר בדוחות השנתיים של החברה במשך כעשרים שנה – דוחות שאף הוגשו לשלטונות מס הכנסה, ויש להניח שהחברה אף תבעה פחת בגין היצירות.
אשר על כן, יש לקבוע כי אין ממש בטענות מר לוין כי היצירות הללו הן בבעלותו (ובבעלות רעייתו) חרף המכר בשנת 1993 ושאר הראיות והסימנים המלמדים על בעלות החברה. המבקש רשאי אפוא להביא למימוש היצירות הללו (לרבות פסל המלאך) לטובת נושי החברה.
7.3.היצירות שאינן רשומות בספרי החברה:
בעצם הימצאותן של היצירות שאינן רשומות בספרי החברה, אפילו משך שנים רבות, כמו גם בתשלום דמי הביטוח בעבורן, לא סגי להוכיח שהן בבעלות החברה.
מר לוין טען כי העניק לחברה "זכות שימוש" מוגבלת ביצירות, ולכל היותר "זכות שאילה". אף על פי שדחיתי טענה זו באשר ל- 118 היצירות הרשומות, סבורני כי יש לקבלה באשר ליצירות האחרות. מקובלת עליי בהקשר זה עמדת כנ"ר על נימוקיה. ודוק: בשונה מ- 118 היצירות הרשומות, יתר היצירות לא נרשמו בספרי החברה, ולא נטען ולא הוכח כי שולמה תמורה בעבורן. אכן, תשלום התמורה ורישום הבעלות ביצירות בספרי החברה הוא הראיה המכרעת לבעלות החברה ביצירות אלו, והנטל להוכיח את בעלותה ביצירות שלא נרשמו בספריה ולא שולמה תמורה עבורן רובץ על המבקש שלא הרימו.
8. סוף דבר
נמצא אפוא כי החברה היא הבעלים של 118 היצירות הרשומות בספרי החברה (נספח א' לבקשה) ושל פסל "המלאך" וניתן לממש יצירות אלו לטובת נושי החברה. היצירות האחרות הן של מר לוין ורעייתו. לנוכח טענתו של מר לוין כי החזיר לעצמו במהלך השנים כ-30 מאותן יצירות (ס' 14-10 בתגובתו ובתצהירו מיום 15.10.12), אני מורה למר לוין למסור את היצירות שאינן בנמצא בחצרי החברה לידי המבקש תוך 10 ימים. היצירות הללו ימומשו לטובת נושי החברה.
המבקש ביקש למנות שמאי כדי לאמוד את שווי היצירות קודם למכירתן. כנ"ר הציע כי שווי היצירות "יהוון" (יש להניח שהכוונה לשערוך) למועד רכישתן. נוכח התקופה הממושכת שחלפה מאז רכשה החברה את היצירות הללו, נראה לי כי נכון יותר יהיה לבחון את שווי היצירות, ולו שווי מדגמי של אותן יצירות שהן בעלות ערך רב יותר, ועל יסוד השומה ישקול המבקש את עמדתו באשר לשומת יתר היצירות טרם מכירתן.
ניתנה היום, כ"ד אב תשע"ה, 09 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.
