נתק רגשי כעילת גירושין

הצדדים נישאו זה לזה כדת משה וישראל בשנת 1985 ולהם ארבעה ילדים כשאחד מהם קטין.

האישה פתחה תיק גירושין, החזקת ילדים, חלוקת רכוש ומזונות בתאריך 08/07/2013. התקיימו דיונים בתאריכים 08/10/13, 31/12/13, 27/04/14, 03/11/14, 28/01/15.

הצדדים פרודים מזה כשנתיים מחודש 10/2013, כשהתובעת עזבה את הבית.

טענות הצדדים

טענות האישה

לדברי התובעת, הנתבע נכנס למשבר כלכלי ודיכאון, יושב בחושך ומכניס את כולם לדיכאון, מכבה את האורות בבית ומתלבש בצורה מוזנחת ולא מסכים ללכת לייעוץ. אין יחסי אישות משנת 2011 ולטענתה היא הפסיקה אותם, כי כבר לא יכלה להיות אתו וסולדת ממנו.

לטענת התובעת בשנים האחרונות היא מרגישה כאישה מתה מבפנים, נשואה אך גרושה מבפנים, יש לה בעל פיזי אבל אין לה שום קשר אתו "זה כמו השכן". הוא מנותק ממנה, לא תומך בה רגשית ועסוק רק בעסקים. לדבריה 6 שנים בקשה ללכת לייעוץ אך הוא לא הסכים, כיום "זה נגמר" - הלב שלה כבר לא אתו.

כמו כן טוענת התובעת על התנהלות כלכלית לא תקינה. לדבריה, הנתבע הימר על כספים בבורסה, לווה כספים ונכנס לחובות ללא ידיעתה.

תגובת הבעל

לדברי הנתבע - היא מגזימה, הוא מודה שכיבה את האורות כשהיה חוזר מהעבודה אך טוען כי היה זקוק לשקט.

לא הלך לייעוץ - כי חשב שלא צריך ייעוץ, אבל היו אצל רב אמריקאי בבני ברק.

הוא לא קנה בגדים חדשים עקב מצב כלכלי.

על יחסי אישות, סיפר הנתבע, כי הייתה תקלה הלכתית בעניין ומאז לא קיימו יחסי אישות. כשכבר הלכה למקווה, הוא מודה שלא שם לב אליה והיא כעסה.

על הטענה כי הוא בדיכאון, הסביר הנתבע, כי היו תקופות קשות בעסקים אך זה לא היה דיכאון, וכיום הוא מוכן ללכת לכל יועץ שיתבקש.

על הטענה כי הוא לא התנהל כלכלית נכון, טען הנתבע, כי "היא מעולם לא רצתה לדעת את הפרטים", "לא עניין אותה מה אני קונה או מוכר" עיקר עיסוקו ביהלומים ומעט במניות. על החוב היא ידעה.

לדברי בא כוח התובעת, הצדדים חתמו על הסכם לפני כמה חודשים והבעל חזר בו בגלל חוב של מיליון דולר, שהוא רוצה שגם האישה תשתתף בחוב זה.

על טענה זו השיב הנתבע "אני לא יכול לקחת את האישה בכוח, אם אני מסכים לגירושין יש חובות, הכול חצי חצי."

בחוות הדעת של מכון "מרחבים" מיום י"ג באייר תשע"ד נאמר כדלהלן:

"אין ספק כי בני הזוג אינם מתקשרים על אותו גל, אינם חולקים עולמות תוכן ביחד, ולבטח אינם חולקים חוויה רגשית משותפת. [פלוני] אכן אוהב אותה, כמי שהייתה שם תמיד, אך נראה כי אף פעם לא פינה לה מקום של כבוד והתייחסות לצרכיה ולמשאלותיה בעולמו, הוא היה מלא בעצמו, בעיסוקיו בקריירה המחייבת. בנסיבות אלו אין לי אלא להמליץ בצער על גירושי בני הזוג."

דיון והכרעה

נתק רגשי

טענתה המרכזית של התובעת הינה נתק רגשי מהנתבע, כשתוצאות הנתק הלכה למעשה הינן הפסקת יחסי אישות, טענות על התנהלות כלכלית, צורת הלבוש וכדומה. תגובת הנתבע החוזרת על עצמה "היא מגזימה", דהיינו הבעל מודה על עיקר הטענות רק טוען שזה מוצג בהגזמה.

חוות הדעת של מכון מרחבים מחזקת את טענות התובעת. על פי חוות הדעת מיום י"ג אייר תשע"ד בני הזוג לא מתקשרים "על אותו גל", אינם חולקים חוויות רגשיות משותפות וכי הבעל - הנתבע היה מלא בעצמו ובעיסוקיו, כשההמלצה הסופית היא על גירושי הצדדים.

בית הדין לא מקבל את טענת התובעת על הימורים, כיוון שלא מדובר בהימורים שיש בהם איבוד הון, אלא בהשקעות בורסה המקובלות אצל אנשי עסקים ברמה זו של הנתבע.

השאלה, אם כן, העומדת בפנינו היא האם נתק רגשי ברמה זו המוצגת בפנינו, יש בו עילת גירושין לחייב את הבעל בגט?

כתב הרמב"ם בהלכות אישות (פרק ט"ו הלכה י"ט):

"וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי ממונו, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב או רגזן."

בהלכה זו הטיב הרמב"ם לבאר את הקשר הרגשי הרצוי בין איש לאשתו "מכבדה יותר מגופו ואוהבה כגופו".

ובמסכת נדרים (כ' ע"ב) הפליגו חז"ל בחומרת קיום יחסי אישות בין בעל ואישה כאשר יש נתק רגשי וריחוק, דרש רבי לוי (על הפסוק ביחזקאל כ' ל"ח) "וברותי מכם המורדים והפושעים" - "אלו בני תשע מדות: בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה."

בנידון זה עומדת בפנינו אישה המרגישה נתק רגשי מבעלה וכהגדרתה "נשואה אבל מרגישה גרושה", יש לה בעל פיזי אבל מנותק ממנה - "זה כמו השכן", כשהבעל טוען "היא מגזימה" אך אינו מכחיש את עיקר הטענה. ודאי שאין זה עומד בקריטריון הרגשי הנדרש מבעל כלפי אשתו.

אך שוב עומדת בפנינו השאלה: הבעל אכן לא מקיים את הנדרש ממנו בקשר הרגשי, אך האם יש בכך כדי לחייבו בגט?

ואכן, בעילות ההלכתיות המופיעות שבשולחן ערוך לכאורה לא מצינו עילת "נתק רגשי" המחייבת את הבעל בגט.

טענת מאיס עלי

בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ע"ז סעיף ב') נפסק להלכה:

"האישה שמנעה את בעלה מתשמיש היא הנקראת מורדת ושואלים אותה מפני מה מרדה אם אמרה מאיסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל."

הרי שבטענת מאיס עלי הדבר התלוי ברצונו של הבעל.

גם הרמ"א כתב (שם, סעיף ג) שגם בנותנת אמתלא לדבריה אין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו.

אמנם, דעת רבינו יונה (הובא בשיטה מקובצת כתובות ס"ד ע"א):

"אע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי היינו כפיה בשוטים אבל בית דין מודיעים לו שמצוה עליו לגרשה ונותנים לו עצה שיגרשה ואם לא יגרשה האי מאי דאמרינן האי מאי דעבר אדרבנן מצוה למקרייה עבריינא.

ורבינו תם היה אומר שאפילו זה לא נאמר לו אלא שאם יבוא וימלך אם יגרשה בלא כתובה בית דין נותנים לו עצה שיגרשה לאלתר."

הרי שלדעת רבינו יונה הגם שלא כופים את הבעל אך אומרים לו כי מצוה לגרשה ואם לא יעשה כן נקרא עבריין ולדעת רבנו תם רק אם יבוא להתייעץ מיוזמתו נאמר לו לגרשה.

ובמאיס עלי באמתלא מבוררת מצינו מחלוקת בפוסקים אם מחייבים גט או לא - עיין בשורת הדין (חלק ב' עמוד ס"ד ואילך) במאמרו המקיף של הרב חגי איזירר, המוכיח כי דעת רוב ראשונים לחייב גט כשיש אמתלא מבוררת על טענת מאיס עלי אף שאין כופין על כך. מנגד, הרב יוסף גולדברג בספרו "אלו שכופין להוציא" (פרק י"ב) כתב להוכיח כי לדעת רוב הראשונים אין לחייב גט אף באמתלא מבוררת.

ועיין בזה בפד"ר י"ב (עמוד 337-339) ובפד"ר ז' (עמוד 202-206).

ובשו"ת יביע אומר (חלק ג' אבן העזר סימן י"ח אות י"ג) הביא את דברי הרמ"א ביורה דעה (סימן רכ"ח סוף סעיף כ') שהאומרת מאיס עלי חייב להוציא, וכתב בשם הרב אליעזר וולדינברג (ציץ אליעזר חלק ה' סימן כ"ו אות ד') שיש לשיטה זו מקום "להשתמש בה בכל עת מצוא לפי העניין ולפי צורך הזמן והשעה" בהתאם לנסיבות, והכל לפי ראות עיני הדיין ובפרט בזמן הזה שהדור פרוץ ביותר.

הרחקות דרבנו תם

בתשובת רבנו תם בספר הישר (סימן כ"ד) בעניין טענת מאיס עלי כתב:

אך אם כל רבותינו שווין בדבר תגזור באלה חמורה על כל איש ואישה מזרע בית ישראל הנלווים אליכם שלא יהיו רשאים לדבר עמו לישא וליתן עמו להאריחו להאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחלותו, ועוד יוסיפו חומר ברצונם על כל אדם אם לא יגרש ויתיר אותו האיש את הילדה הזאת, שבזה אין כפייה עליו שאם ירצה מקיים והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה, אך אנו נפרד מעליו.

ועיין במאמרו של הרב חיים גדליה צימבליסט בשורת הדין (חלק ה', עמוד ר"ל ואילך) שכתב שממקום עיגון גדול טוב שלא להחמיר אלא להעמיד הדבר על עיקר הדין ולהשתמש בהרחקה דרבנו תם אולי יועיל.

ועיין עוד שם במאמרו של הרב יוסף גולדברג (בעמוד רצ"ה).

בנידון דידן, טוענת האישה כי עקב הנתק הרגשי היא סולדת ממנו, כיון שהיא מרגישה בו כבעל פיזי בלבד. טענתה מגובה בחוות הדעת של ד"ר נעמי כהן ממכון מרחבים, והיא אף עזבה את הבית מזה כשנתיים. הדבר נידון כ"מאיס עלי" שעל הבעל לגרשה, ובמקום עיגון ניתן להחיל את הרחקות רבנו תם.

• מצוה על הבעל לגרש את אשתו, ויפה שעה אחת קודם.
• במידה ותוך 45 יום ממתן פסק דין זה הבעל לא יתן גט, ישקול בית הדין להחיל על הבעל הרחקות דרבנו תם.

הרב זבדיה כהן

אני מצטרף.

הרב יצחק מרוה

ראיתי ועיינתי במה שכתב חברי הרה"ג זבדיה כהן שליט"א בעריכה נכונה ובטוב טעם. אמנם, לאחר כל הדברים הנכונים שכתב בפסק הדין, הרי שבישורת האחרונה של הפסיקה חלה משום מה נסיגה ובחר לכתוב "מצוה על הבעל לגרש את אשתו", לשון שפירושה הוא שאין ביה"ד מטיל על הבעל "חיוב גט". לדעתי אין להסתפק במונח "מצוה" (שאינו מופיע בפסיקת השו"ע) בלבד, אלא יש מן הדין והצורך לכתוב בצורה ברורה וחדה כי חל "חיוב גט" על הבעל ולנסח בלשון ברורה: "ביה"ד מחייב את הבעל לגרש את אשתו בגט פיטורין."

דעתי הכתובה והמובעת בעשרות פסקי דין, שבמקרה של אישה הבאה בטענת "מאיס עלי" מוטל על הבעל "חיוב בגט" גם אליבא דהשו"ע, החולק על הרמב"ם בדין הכפייה.

במקרה שלפנינו, האישה מנתה כמה מעשים, ביניהם אף מקרה של פגיעה חדה באשה שבאה לאחר טבילה והבעל אינו רוצה לקיים עמה יחסים. הבעל עצמו הודה בנתונים שהעלתה אשתו אך טען כי הם "מוגזמים". גם לאחר שנוריד את אותה "הגזמה" עדיין העובדות אינן מוכחשות ואדרבה הבעל הודה בהן. די והותר בכל העובדות שהוגשו לביה"ד, כדי להביא לידי מצב של מאיסות של האישה בבעל העושה מעשים אלו, והרי זו בחזקת מאיס עלי באמתלה ברורה שכפי האמור לעיל יש בזה כדי להטיל "חיוב גט" על הבעל.

לפיכך יש לפסוק כדלהלן:

• ביה"ד מחייב את הבעל [פלוני] במתן גט לאשתו [פלונית] בהקדם.
• באם יסרב הבעל ולא יתן גט עד 45 יום ממתן החלטה זו, יקיים ביה"ד דיון ויחליט בצעדי אכיפה (צווי הגבלה) לקיום פסק הדין על פי ההלכה ועל פי החוק.

הרב אליהו היישריק

בתיק זה לדעת הרוב המוטל על הבעל הינו בגדר של "מצוה" בלבד, לדעת המיעוט מוטל על הבעל "חיוב גט". נפסק כדעת הרוב:

• מצוה על הבעל לגרש את אשתו, ויפה שעה אחת קודם.
• במידה ותוך 45 יום ממתן פסק דין זה, הבעל לא יתן גט, ישקול בית הדין להחיל על הבעל הרחקות דרבנו תם.

ניתן לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ז' באב התשע"ה (23/07/2015).

הרב אליהו הישריק                      הרב זבדיה כהן                          הרב יצחק מרוה