ת"א 10481-04-13 לרנר נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל ואח'

עניינה של התביעה בטענת התובע לפיה במהלך חקירתו בתחנת המשטרה, בנוגע לחשד במעורבותו בעבירה של הסגת גבול, נטלה ממנו טביעת אצבעות וקלסתרנו צולם לעיני קהל אנשים באופן שפגע בפרטיותו.

התשתית העובדתית

בעקבות תלונה שהגיש שכנו של התובע נפתח תיק פלילי בעבירה של הסגת גבול. ביום 26.7.11 בשעה 18:35 נחקר התובע בתחנת המשטרה במודיעין על ידי המש"ק שלומי ברג בשל חשד למעורבותו באירוע נשוא התלונה. לאחר החקירה נטלו ממנו טביעות אצבעות וקלסתרונו צולם על ידי השוטרת שלומית בן ציון (להלן: השוטרת). לאחר כשלושה חודשים נסגר התיק בהעדר אשמה פלילית.

תחנת המשטרה ממוקמת על כביש ראשי במודיעין ומוקפת בגדר תיל אשר חלקה מסווה בצמחיה וחלקה גלוי לכביש. בכניסה לתחנה מצוי היומן ודרכו ניתן לצאת לחצר בה מוצבים קרוונים המשמשים כמשרדים וחדרי חקירות. הקרוונים מוצבים באופן היוצר רחבה פנימית (להלן: "החצר"). החצר משמשת כעמדת המתנה לאנשים אשר מגיעים לתחנת המשטרה, על מנת להיחקר, להגיש תלונה או לקבל שירותים אחרים.

אין מחלוקת כי נטלה מהתובע טביעת אצבעות בעמדת הטבעה שהייתה מצויה בחצר תחנת המשטרה וקלסתרונו צולם בחדר החקירות. המחלוקות במישור העובדתי הן בנוגע למיקום עמדת ההטבעה ומידת חשיפתה לקהל, מצב הדלת של חדר החקירות בעת צילום קלסתרונו של התובע (פתוחה או סגורה) ונוכחות אנשים נוספים בחצר אשר צפו בו במהלך פעולות אלה.

מצב הדלת בעת צילום קלסתרון התובע. לטענת התובע בעת הצילום, שארך כעשר דקות, דלת חדר החקירות, אשר פונה לכיוון החצר, הייתה פתוחה והייתה בחדר תאורה חזקה. לעומתו טוענת השוטרת כי צילום קלסתרון לא לוקח יותר משתי דקות ולפני כל צילום המבוצע בחדר היא מקפידה שהדלת סגורה. כמו כן הדלת היא דלת כבדה הנסגרת מעצמה. זאת ועוד, חדר החקירות בנוי כך שהמצולם מצוי בחלק הפנימי של החדר ומי שנמצא בחוץ לא יכול לראותו גם כאשר הדלת פתוחה אלא אם כן הוא נכנס לחדר.

בנסיבות העניין, איני נדרשת להכריע בין גרסאותיהם הסותרות של התובע והשוטרת לגבי משך הזמן שערך הצילום והאם דלת חדר החקירות הייתה פתוחה או סגורה בעת ביצועו. זאת, שכן ממילא לא הוכח כי מאן דהוא ראה את הפעולה פרט אולי לשוטרים אשר נדרשו להיכנס לחדר במסגרת עבודתם. התובע אמנם העיד כי לדעתו ניתן היה לראות מבחוץ את מי שמצולם בתוך החדר אולם הוא אישר כי תוך כדי הצילומים לא ראה אנשים אחרים מלבד השוטרת שצלמה אותו ולא שם לב אם היו אנשים שראו אותו (פרוטוקול עמוד 11 שורה 12 עד עמוד 12 שורה 28). בנסיבות אלה לא הוכח כי נפגעה פרטיותו של התובע ודין טענותיו בעניין זה להידחות. מעבר לנדרש אציין כי קשה לקבל את טענת התובע לפיה הצילום ערך כעשר דקות. אף אם נאלצו לצלמו מספר פעמים, כטענתו, מדובר בפעולה קצרה ביותר. סביר להניח כי נוכח הלחץ והאי נעימות שהיו כרוכים בכך העריך התובע את משך הזמן באופן שגוי.

מיקום עמדת ההטבעה. אין מחלוקת שעמדת ההטבעה הייתה ממוקמת בחצר. לפי תיאורה של השוטרת עמדת ההטבעה הייתה נסתרת מעין; היא מוקמה במקום פנימי ו"חלשה" על שביל עפר שאינו נגיש כמעט לאזרחים. היא הייתה צמודה לעמדת "השטיפה" וכיור הסתיר אותה וכן הוסתרה על ידי צמחייה סבוכה (פרוטוקול שורות 24-27, וכן ראו שרטוט שסומן נ/4). התובע טען לעומת זאת כי עמדת ההטבעה אמנם לא היתה ממוקמת במרכז החצר אלא בצדה אולם לא הייתה בפינה מוסתרת (עמוד 8 לפרוטוקול שורה 14 ותשריט שסומן נ/2).

בעניין מיקום תחנת ההטבעה מצאתי לקבל את עדותו של התובע אשר התרשמתי בעניין זה ממהימנותה. עדות התובע נתמכת גם במכתב שקיבל מתחנת מודיעין בתשובה למכתב שהוגש על ידי בא כוחו סמוך לאחר חקירתו במסגרתו התלונן על האופן בו נטלו ממנו אמצעי זיהוי. לעניין מיקום עמדת ההטבעה נכתב כי:"... [ש]מחוסר מקום ובשל מבנה התחנה הצפוף מוקמה עמדת נטילת טביעות אצבע מחוץ למשרד החקירות. אין לי אלא להצטער אם מרשך הורגש מושפל" (מכתבה של עו"ד תמי בן שושן מיום 17.11.11, צורף כנספח ה' לתצהיר התובע). לא צוין במכתב כי עמדת ההטבעה ממוקמת במקום מוסתר ופנימי בחצר או כי פרטיות התובע נשמרה בדרך אחרת. לעומת זאת, עדות השוטרת בעניין מיקום תחנת ההטבעה לא הייתה עקבית. היא הצהירה תחילה שעמדת ההטבעה היתה מאז ומעולם ממוקמת באותו מקום (בצמוד לחדר חקירות 5 - סעיף 13 לתצהירה). אולם במהלך דיון ההוכחות הסתבר כי בעת הרלבנטית עמדת ההטבעה הייתה ממוקמת במקום אחר מהמקום בו היא נמצאת כיום (פרוטוקול עמוד 6 שורות 19-20)). כמו כן, היא הצהירה כי: "אם אני רואה שאדם יושב בצמוד לעמדת ההטבעה, אני מקימה אותו ממקומו ומבקשת ממנו לשבת במקום אחר. אני עושה זאת לא אחת". מכאן עולה כי עמדת ההטבעה לא היתה ממוקמת במקום כה נסתר ובלתי נגיש כנטען על ידי השוטרת שכן ניתן היה לשבת בסמוך לה. מכאן מסקנתי כי גם אם עמדת ההטבעה לא מוקמה במרכז החצר, הרי עדיין הוצבה במקום שהיה נגיש לקהל ששהה בחצר.

נוכחות אנשים ברחבה בעת הטבעת האצבעות. לטענת התובע בעת שנטלה השוטרת את טביעת אצבעותיו נכחו בחצר אנשים, לפחות עשרה במספר, אשר המתינו יחד עמו וראו את ביצוע הבדיקה. התובע זכר אישה אשר המתינה במקום לבעלה שנחקר אף הוא בנוגע לסכסוך שכנים, ואשר ראתה אותו ליד עמדת ההטבעה (פרוטוקול עמוד 10 שורות 21-22). התובע לא ידע לומר אם חלק מהאנשים שהיו נוכחים בחצר שהו בה במסגרת תפקידם כשוטרים.

השוטרת לא זכרה את פרטי אותו יום ספציפי בו התרחש האירוע אולם בהתבסס על מסמכים מאותו יום טענה כי לא נכחו אנשים בחצר. מהמסמכים אלה עולה כי ביום האירוע הייתה השוטרת במשמרת מהשעה 16:13 ועד השעה 24:10. בכול משמרת יש חוקר, יומנאי ושני שוטרים. לטענתה במשמרת שלה היא הייתה החוקרת היחידה שנותרה בתחנה שכן החוקרים האחרים הולכים בשעה 17:00 ואילו צילום הקלסתרון והטבעת האצבעות בוצעו בשעה 20:00 (פרוטוקול עמוד 29 שורות 1-17). לפי רשימת האירועים באותה משמרת היא לא גבתה עדויות, לא חקרה תחת אזהרה ולא טפלה באירועים אלא עברה על תיקים. במצב דברים זה אין בידה לשלול שהיו אנשים שהגיעו ליומן, אולם לא הייתה סיבה לאף אחד להגיע לחצר, שכן שם היו אמורים להימצא רק אנשים שתפקידה לטפל בהם.

אף בנוגע לנוכחות אנשים נוספים בחצר מקובלת עלי עדות התובע. בניגוד לעדותה של השוטרת, החוקרים של משמרת הבוקר לא הלכו בשעה 17:00 שכן לפי האמור בכתב ההגנה התובע נחקר על ידי המ"שק שלומי ברג בשעה 18:35. לפיכך, גם אם היא לא חקרה אנשים באותו יום, אין ראיה שהחוקר הנוסף לא עשה כן במקביל למשמרת שלה. יצוין בהקשר זה כי לפי עדות השוטרת היא ביצעה את השלמת פעולות החקירה בשעה 20:00 בערב. נוכח טענתה לפיה לא קיבלה קהל באותו יום, יש להניח כי התובע נחקר עד סמוך לשעה זו על ידי המש"ק ברג . יתרה מכך, רשימת האירועים שהציגה התובעת לא שיקפה נוכחות של אנשים דוגמת התובע, אשר אמנם לא נחקר על ידה אלא על ידי שלומי ברג, אולם עדיין נכח במקום לצורך השלמת פעולות חקירה. יתכן שאף נחקרים נוספים המתינו להשלמת פעולות חקירה. נוכח האמור, אין בראיות הנסיבתיות שהוצגו על ידי השוטרת כדי לסתור את עדותו של התובע לגבי נוכחות אנשים נוספים בחצר. עם זאת, בשים לב לכך שהתובע זכר בבירור רק אישה אחת נוספת שראתה אותו בעת הטבעת אצבעותיו, סביר לקבוע כי תנועת האנשים במקום הייתה דלילה מאוד.

לסיכום פרק זה, מסקנתי היא כי נטלה מהתובע טביעת אצבעות בחצר, במקום הגלוי לעיני אנשים ששהו בה באותה עת. בעת ביצוע הפעולה נכחה במקום לפחות אישה אחת אשר ראתה את הפעולה. לעומת זאת, לא הוכח כי מאן דהוא ראה את התובע בעת שצולם בחדר החקירות.

האחריות

נקודת המוצא לבחינת האופן בו בוצעה פעולת נטילת טביעת האצבעות מצויה בסעיף 11א לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף ונטילת אמצעי זיהוי), תשנ"ו-1996 (להלן: החוק). סעיף זה קובע כי:

"נטילת אמצעי זיהוי לפי הוראות פרק זה תבוצע בדרך ובמקום שיבטיחו שמירה מרבית על כבוד האדם, על פרטיותו ועל בריאותו ובמידה המועטה האפשרית של פגיעה, אי נוחות או כאב."

ביסוד הוראה זו עומד הצורך לאזן בין הפגיעה בפרטיותו של אדם ובצנעת הפרט שלו, הכרוכים בכול סוג של חיפוש בגוף האדם ובכללו טביעת אצבעות, לבין האינטרס הציבורי בביצוע פעולות חקירה שנועדו לבדוק חשדות בנוגע לביצוע עבירות. במקרים בהם יש הכרח לפגוע בזכויות אלה, נדרש כי הפגיעה תמוזער במידת האפשר.

לטענת הנתבעת, הפעולה שבוצעה בענייננו עומדת בתנאים אלה. מדובר בחיפוש חיצוני ולא פולשני הנערך בתוך שטחה הפנימי של תחנת משטרה באופן המקיים את תנאי הסעיף. לטענתה, להבדיל מחיפוש המחייב חשיפת חלקי גוף שהדרך כלל מוסתרים, לגביו קובע החוק שאין לערכם בפרהסיא "אלא כדי למנוע סכנה קרובה לוודאי לשלום הציבור", אין תנאי כאמור לגבי נטילת טביעת אצבעות. לפי הנטען החוק אינו אוסר אפוא על מיקום עמדת ההטבעה בחצר של תחנת משטרה קטנה. לפיכך פעולת המשטרה התבצעה "מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית" (סעיף 3 לחוק הנזיקיים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952).

אין בידי לקבל טענה זו. אכן, אין מדובר בענייננו ב"חיפוש פנימי" שפגיעתו בפרטיות קשה וחמורה מפעולות הננקטות במסגרת "חיפוש חיצוני" (ראו הגדרות בסעיף 1 לחוק) אשר נערכו לתובע. עם זאת, נטילת טביעת אצבעות, כמוה כצילום קלסתרון, הא פעולה המזוהה על ידי הציבור הרחב כמתקשרת במישרין לעבריינות ופשיעה. אדם הנצפה על ידי הזולת בתוך מתחם משטרתי כאשר ניטלת ממנו דגימת אצבעות יתויג על אתר כחשוד במעשה פלילי. יש לזכור בהקשר זה כי הצופה בפעולה זו אינו יודע מהי העבירה בה נחשד הנחקר, באיזה שלב מצויה החקירה והאם לבסוף יסתבר כי לחשדות לא היה כל בסיס, כפי שהסתבר במקרה דנן.

הנתבעת לא הגישה ראיות כלשהן התומכות בטענתה לפיה אין אפשרות למקם את עמדת ההטבעה בתוך אחד הקרוונים המצויים בחצר ולפיך טענה זו נותרה כטענה בעלמא. ברם גם אם כך הדבר הטעם שניתן למיקומה של עמדת ההטמעה בחצר, לפיו מדובר בתחנה קטנה אשר סובלת ממצוקת מקום, אינו יכול להתקבל. אתר אשר נתוניו הפיזיים אינם מאפשרים הצבת עמדת הטבעה ברשות הפרט אינו מתאים לשמש כמקום בו נערכים פעולות חקירה מסוג זה. לא בכדי התחמקה השוטרת מלענות בחקירתה לשאלתה הנוקבת של באת כוח התובע האם היא יכולה להפנות לעוד תחנת משטרה במדינת ישראל בהם נוטלים טביעת אצבעות בחצר (פרוטוקול עמוד 24 שורות 20-26).

בעיני לא יכולה להיות כל מחלוקת על כך שמיקום עמדת הטבעה בחצר תחנת משטרה אינה עולה בקנה אחד עם רמת ההתנהגות המוטלת על הנתבעת בעת נטילת אמצעי זיהוי לפי הוראת סעיף 11א לחוק. הפרת חובה זו על ידי הנתבעת מקימה לתובע עילות תביעה של רשלנות והפרת חובה חקוקה. אשר להפרת חובה חקוקה, הסעיף נועד לטובתו של התובע במובן זה שנורמות ההתנהגות שנקבעו בו נועדו באופן מובהק להגן על האינטרסים של נחקרים אשר ניטלים מהם אמצעי זיהוי במסגרת חקירה משטרתית. הנתבעת הפרה את חובתה על פי הסעיף בכך שהטבעת ההצבעות לא נטלה במקום שיבטיח שמירה מרבית על כבודו של התובע ופרטיותו. ההפרה גרמה לתובע נזק לא ממוני בדמות של עוגמת נפש ומבוכה, וזהו אחד מסוגי הנזק אותו ביקש החיקוק למנוע. נטילת טביעת אצבעות מנחקר באופן זה מקימה גם עילת רשלנות שכן הנתבעת הפרה את חובתה לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת נזק לתובע. אוסיף כי לא חלות בענייננו הגנות בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952 ובסעיף 6 לפקודת הנזיקין נוסח חדש], תשכ"ח-1968 שכן אין מדובר בהגנות על פי דין בגין רשלנות.

התובע מוסיף וטוען כי התנהגות הנתבעת אף גרמה לפגיעה בפרטיותו בניגוד לחוק הגנת הפרטיות תשמ"א-1981. (להלן: חוק הגנת הפרטיות). התובע מפנה בעניין זה לחלופה בסעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות שעניינה "פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם". בהקשר זה מתעוררת השאלה האם התקיים בענייננו יסוד "הפרסום" (ראו סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות המפנה לעניין הגדרת "פרסום" לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1985). סעיף 2(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1985 קובע כי: "רואים פרסום לענין לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע". נוכח המסקנה אליה הגעתי, לפיה עומדות לתובע עילות בגין עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה, איני נדרשת להכריע בשאלה האם המעשה היה "מיועד לאדם זולת הנפגע" וניתן להתיר את הדיון בכך לעת בה הדבר יידרש.

הנזק

התובע, אדם נורמטיבי ושומר חוק אשר מעולם לא היה מעורב בפלילים, מצא עצמו יום בהיר אחד נחקר בחשד לעבירה פלילית כאשר כיום ידוע כי כלל לא היה מעורב בה. אין ספק כי מדובר באירוע העלול לגרום מבוכה, בושה ועוגמת נפש רבה. לדאבון הלב התובע אינו האזרחי היחיד אשר עובר טלטלה מסוג זה. ברם דומה שאף הוא מכיר בכך שעיקר הנזק הנפשי הנטען שנגרם לו יסודו בכך שנחשד בביצוע עבירה פלילית אשר לא ביצע (פרוטוקול עמוד 15 שורות 6-11). ברי כי אין מקום להטיל אחריות כלשהי בעניין זה על הנתבעת, אשר ביצעה את מלאכתה נאמנה והתובע אף אינו טוען זאת. עם זאת לא ניתן להתעלם מעוגמת הנפש המיותרת שנגרמה לו בשל האופן בו נחקר. אדם המוזמן להיחקר במשטרה זכאי שצנעת חייו תישמר במובן זה שפעולות החקירה המבוצעות במהלך חקירתו יתבצעו באופן המבטיח את פרטיותו. לפיכך מקובלת עלי טענת התובע כי אופן נטילת טביעת אצבעותיו מצדיק לפצותו בשל עוגמת הנפש שחווה עקב כך.

בעת פסיקת הפיצוי יש להתחשב במכלול נסיבות העניין, הממתנות באופן משמעותי את היקף הנזק שנגרם לתובע. פעולה של הטבעת אצבעות היא פעולה המתבצעת בזמן קצר ביותר. כמות האנשים שנכחו בחצר הייתה דלילה ולמעשה התובע זכר רק אישה אחת שראתה אותו במהלך הפעולה. התובע לא הכיר את האנשים שנכחו בחצר, כולל אותה אישה, והם לא הכירו אותו. נוכח מכלול שיקולים אלה אני פוסקת לתובע פיצויים בסך של 4,000 ₪. יצוין כי בנסיבות העניין איני רואה מקום לפסוק פיצויים נוספים כמבוקש על ידי התובע.

התוצאה

התוצאה היא שהתביעה התקבלה. הנתבעת תשלם לתובע סך של 4,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪ והוצאות משפט.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ה, 08 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.