ע"פ 5769/14 י.א . נ' מדינת ישראל

השופט י' דנציגר: 

1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' עדן) בת"פ 58275-12-12 מיום 12.6.2014, במסגרתו הושתו על המערער חמש שנים ושישה חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו) ו-12 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה נוספת לפיה הורשע. יצוין כי עונש המאסר בפועל כלל הפעלה במצטבר של מאסר מותנה בר הפעלה בן 12 חודשים.
2. המערער הורשע, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב אישום מתוקן בו יוחסו לו שני אישומים שונים של עבירת סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

עובדות כתב האישום המתוקן

3. על פי האישום הראשון, ביום 12.12.2012 פנה המערער למתלונן (להלן: המתלונן הראשון), אשר נהג לבלות במועדוני לילה, ואמר לו כי הוא בעל משרד חקירות, אשר ערך אחריו מעקב בחצי שנה האחרונה ובמהלכה אסף חומרים המעידים כי המתלונן הראשון בילה במועדוני לילה בתל-אביב יחד עם בחורות. המערער דרש מהמתלונן הראשון שימסור לו סך של 200,000 דולר אחרת יפרסם את מעשיו בקרב משפחת אשתו ומוסדות החינוך בהם לומדים ילדיו. ביום שלמחרת יצר המערער קשר טלפוני עם המתלונן הראשון פעמים רבות בדרישה לקבל חלק מהסכום האמור במהרה. המתלונן הראשון ניסה להניא את המערער מלפרסם דברים אלו אודותיו וביקש להפחית את הסכום והמערער הסכים להפחיתו בכ-16,000 דולר בלבד. המתלונן הראשון הגיש תלונה במשטרה ובתיאום עם שוטרי מרחב חברון יצר קשר עם המערער והודיע לו כי הוא נכון לשלם לו את דמי הכופר. המערער שלח נהג מונית לאסוף את דמי הכופר. אחד מבלשי המשטרה החליף את נהג המונית, פגש את המערער ויחד עם בלשים נוספים דלק אחריו ותפס אותו, לאחר שזה ניסה להימלט בריצה.
4. על פי האישום השני, ביום 12.12.2012 יצר המערער קשר טלפוני עם מתלונן נוסף (להלן: המתלונן השני) – אדם נשוי, שמשתייך למגזר הדתי-חרדי, שבמהלך המחצית השנייה של שנת 2012 בילה במועדון בתל-אביב והתראה שם עם בחורה. המערער אמר למתלונן השני כי הוא חוקר פרטי אשר עקב אחריו עבור אדם אחר ודרש ממנו לשלם לו דמי כופר בסכום של 40,000 ש"ח, פן יעביר לאדם ששכר את שירותיו חומרים שמלמדים שהוא קיים קשר רומנטי עם בחורה במועדון הלילה. למחרת היום, פנה המערער למתלונן השני בדרישה לקבלת דמי הכופר ובהמשך איים עליו כי הוא שלח חוקר לביתו וכי "מסכנה אשתו".
5. לשם השלמת התמונה יצוין כי כתב האישום המקורי ייחס אישום שלישי נוסף, המגבש עבירה של סחיטה באיומים, המיוחס למערער ולאהוד בנסטי (להלן: בנסטי), בן דודו, שפעל עמו. אולם כתב האישום תוקן במסגרת הסדר הטיעון, כך שבין היתר, הושמט האישום השלישי ויוחסו למערער שני האישומים המצוינים לעיל. כנגד בנסטי הוגש כתב אישום נפרד – בו יוחס לו האישום השלישי בלבד והוא הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון ונדון ל-24 חודשי מאסר בפועל לצד רכיבי עונש נוספים.

תסקיר שירות המבחן שהונח לפני בית המשפט המחוזי

6. לפי התסקיר, המערער בן 37, אב לשלושה ילדים משלוש מערכות נישואים שונות, גדל בבית עם אב אלים והחל בשימוש בסמים בגיל 14. מהתסקיר עלה כי המערער שהה בעבר בהוסטל טיפולי לאלימות אולם נפלט ממנו מחמת התנהלותו הבעייתית. המערער הביע רצון להשתלב במסגרת הליך טיפולי לגמילה מסמים, אולם שירות המבחן סבר כי זהו רצון למראית עין אשר נבע מחשש המערער מתוצאות ההליך המשפטי נגדו. עוד עולה כי המערער הודה באישומים המיוחסים לו אולם הוא השליך את האחריות על גורמים חיצוניים והתקשה להביע אמפתיה כלפי קורבנותיו. צוין כי המערער הינו בעל יכולות מילוליות גבוהות, מנהל את חייו באופן מניפולטיבי, מתקשה לגלות יציבות במישורים שונים בחייו ותפיסתו העצמית אינה תואמת את המציאות. שירות המבחן סבר כי קיימת רמת סיכון גבוהה להישנות התנהגות פורצת גבולות בעתיד. בשקלולם של דברים המליץ שירות המבחן להטיל על המערער ענישה בעלת השפעה הרתעתית משמעותית בדמות של מאסר בפועל ומאסר מותנה.

טיעוני הצדדים לעונש

7. בטיעוניה לעונש טענה המשיבה כי חרף גילו הצעיר של המערער מדובר באדם בעל עבר פלילי מכביד, שביצע מעשי מרמה שיטתיים ושלא השכיל להשתקם במאסרים שאותם ריצה בעבר. נטען כי מעשיו של המערער בוצעו בנסיבות מחמירות. המערער לא הודה במיוחס לו בהזדמנות הראשונה. נטען כי על פי תסקיר המבחן המערער אינו מפגין אמפתיה לקורבנותיו ואין כל שיקולי שיקום בעניינו. כן נטען כי המערער ביצע חלק מן העבירות בעודו אסיר. מטעמים אלו טענה המשיבה כי יש להחמיר מעבר למתחם העונש ההולם מהטעם של הגנה על שלום הציבור, כאמור בסעיף 40ה לחוק העונשין. המשיבה הוסיפה כי לעתים רחוקות קורבנות סחיטה אוזרים אומץ ופונים למשטרה ועל כן יש לנצל הזדמנויות כאלה להענשת העבריין, להעברת מסר לציבור ולסייע לקורבנות אלו לשבור את קשר השתיקה. לבסוף טענה המשיבה כי על מתחם העונש בגין כל אחד מהאישומים לנוע בין 18 ל-36 חודשי מאסר, כי יחד עליהם לנוע בין 24 ל-48 חודשי מאסר וכי בעניינו של המערער על העונש להיות ברף העליון של המתחם. נטען כי על המערער חל מאסר על תנאי בר הפעלה בן 12 חודשים, שעניינו עבירות רכוש מסוג פשע, וכי יש להפעיל מאסר מותנה זה. לשיטת המשיבה, עבירת הסחיטה באיומים בה הורשע המערער במקרה דנן ממוקמת תחת פרק "פגיעות ברכוש" בחוק העונשין ולכן היא מצדיקה את הפעלת התנאי. כן נטען כי מסקנה זהה עולה גם מפרשנות תכליתית של הערכים המוגנים העומדים בבסיס העבירה.
8. בטיעוניו לעונש טען המערער כי אין לזקוף לחובתו את העובדה שבחר לנהל פרשת תביעה, כיוון שלנוכח עובדה זו המשיבה תיקנה את כתב האישום באופן מהותי. כן נטען כי יש לתת משקל להודאתו בעיקר המיוחס לו בתחנת המשטרה. המערער ביקש להתייחס לנסיבותיו האישיות והגיש מסמכים המעידים על מצבן הבריאותי הבעייתי של בתו ורעייתו. צוין כי המערער שוהה במעצר למעלה משנה, כי הוא טעון הגנה ומצוי בהפרדה כיוון ששימש כעד מדינה ועל כן שילובו בהליך טיפולי בכלא כמעט ואינו אפשרי. המערער טען כי הוא נמצא במצב נפשי קשה, הוא מעוניין להשתלב בהליך שיקומי בבית הכלא ושהוא מכור לסמים. בנוסף, גולל המערער את נסיבותיו האישיות שהביאו להסתבכותו בפלילים. המערער הביע חרטה על מעשיו, טען כי הוא חושב שהגיע לסוף דרכו הפלילית וביקש לפצות את המתלוננים בסכום של 10,000 ש"ח כל אחד. המערער טען כי באישום הראשון יש לקבוע מתחם עונש הולם הנע בין עבודות שירות ל-12 חודשי מאסר בפועל ובאישום השני מתחם שנע בין ענישה מותנית ל-9 חודשי מאסר בפועל. לעניין המאסר המותנה הקודם, טען המערער כי העבירות המיוחסות לו אינן מהוות "עבירות רכוש". כן נטען כי הגם שעבירת סחיטה באיומים נמצאת בפרק של עבירות רכוש, יש לבחון את האינטרס החברתי הנפגע, אשר בעניין זה הוא חופש הפרט ופעולותיו ולא הגנה על רכוש. על כן טען המערער כי אין להפעיל את המאסר המותנה הקודם בגין הרשעתו הנוכחית.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

9. בית המשפט המחוזי הדגיש את חומרת עבירת הסחיטה באיומים תוך אזכור שורת פסקי דין של בית משפט זה. צוין כי על מנת לקבוע את מתחם העונש ההולם יש לבחון את הנסיבות בהן בוצעה העבירה, את תוצאותיה ואת מידת חומרתה. בית המשפט סקר שורה של פסקי דין הנותנים ביטוי לחומרת עבירת הסחיטה באיומים ולמגמת החמרת הענישה בגין עבירה זו. הודגש ביתר שאת כי נסיבות ביצוע העבירה בעניינו של המערער חמורות ביותר וכך גם המצוקה והמורא שהטיל על קורבנותיו. בית המשפט קבע כי כל אחד מן האישומים הוא בבחינת אירוע נפרד ואין מקום לקבוע מתחם ענישה הולם לשני האישומים יחד, כפי שהציעה המשיבה, הועיל ומדובר באירועים נפרדים. בית המשפט קיבל את מתחם העונש שהוצע על ידי המשיבה עבור כל אחד מן האישומים, העיר כי ייתכן שהוא נמוך מדי לנוכח הנסיבות המחמירות וקבע מתחם ענישה הולם שבין 18 ל-36 חודשי מאסר בפועל לכל אחד מן האישומים. לעניין המאסר המותנה הקודם, בית המשפט קיבל את עמדת המשיבה והפעיל מאסר זה. לבסוף, קבע בית המשפט, כי על רקע היעדר אפיק שיקומי, היעדר לקיחת אחריות של ממש מצד המערער, נסיבות העבירה הקשות ונוכח עברו הפלילי המכביד של המערער, על הענישה להיות קרובה לרף העליון של מתחם העונש ההולם. לפיכך, גזר בית המשפט על המערער את העונשים המצוינים לעיל.

נימוקי הערעור

10. המערער מציין – באמצעות בא כוחו, עו"ד רפי ליטן – כי הוטל עליו עונש כבד יותר מזה שהוטל על בנסטי, באופן יחסי, על אף שלבנסטי יוחסו מעשים חמורים יותר לטענתו. המערער מפנה לכך שעל בנסטי הושתו 24 חודשי מאסר בפועל לעומת חמש שנים ושישה חודשי מאסר בפועל שהושתו על המערער. לטענתו, מציאות זו נוגדת את עקרון אחידות הענישה, ללא הצדקה של ממש. טענה נוספת של המערער היא כי שגה בית המשפט כאשר קבע מתחם ענישה הולם אשר עולה על המתחם שטענה לו המשיבה (בין 24 ל-48 חודשי מאסר בפועל לשני האישומים יחדיו). לבסוף טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר החליט על הפעלת המאסר המותנה. לטענתו, פרשנותו של בית המשפט תגרור מצב שאינו מתקבל על הדעת לפיו ניתן יהיה להפעיל מאסר מותנה בעבירת סחיטה באיומים במקרה של השגת גבול לפי סעיף 447 לחוק העונשין, המצוי גם הוא בפרק י"א לחוק העונשין. בנוסף, טען לפנינו בא כוח המערער כי המערער נכון ליטול על עצמו את הפיצוי על סך 50,000 ש"ח בו חויב בנסטי, בתמורה להקלה בעונשו.

תגובת המשיבה

11. המשיבה מציינת – באמצעות באת כוחה, עו"ד שרית משגב – את הנסיבות המחמירות של מעשי המערער, את הטראומה שנגרמה לקורבנות העבירה ממעשיו של המערער ומדגישה את עברו הפלילי המכביד. לעניין עקרון אחדות הענישה, טוענת המשיבה כי מתחם העונש שנקבע בעניינו של המערער כמעט זהה לזה שנקבע בעניינו של בנסטי. לטענת המשיבה ההבדל בין העונשים של השניים נובע מקביעת העונש הקונקרטי בתוך המתחם. לשיטת המשיבה, בנסיבות העניין הבדל זה מוצדק נוכח עברו הפלילי המכביד של המערער. לעניין הפעלת העונש המותנה טוענת המשיבה כי המבחן להפעלתו הינו מבחן מהותי, הבוחן את האינטרסים העומדים בבסיס המעשים העבריינים. לטענת המשיבה ברי הדבר כי המערער ביצע את מעשיו העברייניים על מנת לקבל כסף, קרי, רכוש. המשיבה טוענת כי על רקע מעשיו החמורים של המערער היה מקום להפעיל את המאסר המותנה במצטבר – כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

תסקיר משלים

12. ביום 27.4.2015 נערך למערער תסקיר משלים לפיו עולה כי החל מיום 4.8.2013 שוהה המערער בכלא "אשל", וכי בתחילת מאסרו היה תחת מעקב פסיכיאטרי וקיבל טיפול תרופתי בשל קשיי שינה. המערער עבד בהכנת ציציות באגף בו הוא שוהה וכן שימש כחונך לאסיר בהשגחה. בחודשים האחרונים שוהה המערער לסירוגין בתאי הפרדה באגף טעוני הגנה ובבידוד מסיבות מנהלתיות. צוין כי המערער לא לקח עד כה חלק בהליך טיפולי. כמו כן, בתחילת מאסרו טען המערער כי הוא מכור לסמים, אולם היום הוא שולל זאת. בדיקות שתן שמסר המערער ביום 5.11.2014 נמצאו נקיות משרידי סם. המערער מודה בביצוע העבירות בהן הורשע ומביע חרטה על מעשיו. על פי התרשמות גורמי הטיפול בשירות בתי הסוהר, הוא מגלה מודעות ראשונית ביחס לדפוסי התנהגותו הבעייתיים.

דיון והכרעה

13. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על נספחיה, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו ובחנתי את האסמכתאות שאליהן הפנו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום להקלה מסוימת בעונשו של המערער, וכך אציע לחבריי לקבוע.
14. הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בדרך כלל בחומרת העונש שהשיתה הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהם נפלה טעות בולטת בגזר הדין או כאשר העונש שנגזר על ידיה חורג באופן מובהק מרף הענישה הנוהג בנסיבות דומות [ראו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009), פסקה 11. כן ראו:ע"פ 122/14 שוורצפל נ' מדינת ישראל (7.7.2014), פסקה 13; וע"פ 5564/12 מסארוה נ' מדינת ישראל (3.3.2015), פסקה 11]. בנוסף, ברי כי גזירת עונשם של עבריינים אינה "עניין מתמטי" גרידא ובית המשפט בוחן בעת השתת העונש את מכלול שיקולי הענישה בנסיבות העניין הספציפיות [ראו: ע"פ 5195/11קריניאן נ' מדינת ישראל (28.3.2012), פסקה 5]. לאחר שבחנתי את עונש המאסר בפועל שהושת על המערער אל מול זה שהושת על בנסטי, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבל את טענת המערער בדבר חוסר אחידות בענישה בנסיבות המקרה דנן באופן המקים עילה להתערבותנו בגזר הדין והקלה מסוימת בעונשו של המערער.
15. העבירות בהן הורשע המערער על פי הודאתו הן קשות וחמורות ומצדיקות הטלת ענישה מוחשית הכוללת רכיב ממשי של מאסר בפועל. סחיטה באמצעות איומים פוגעת באופן ניכר בשלום הציבור, בשגרת חייו ובביטחונו. עבירה זו פוגעת במרקם חייהם של הנסחטים, במישור האישי והכלכלי. המבצע אותה בוחר לעשות לעצמו דין עצמי ופוגע בקניינו ובחירותו של קורבן העבירה [ראו למשל: ע"פ 1637/13 גולן נ' מדינת ישראל (15.7.2014), פסקה 15. כן השוו: ע"פ 3856/13 גוני נ' מדינת ישראל (3.2.2014), פסקה 10; וע"פ 1430/12 אבולקיעאן נ' מדינת ישראל (14.4.2013), פסקה 15]. מסכת האיומים שאותה מפעיל הסוחט כלפי הנסחט עלולה פעמים רבות לכפות על הנסחט "קשר של שתיקה" אשר יָקשה עליו להתלונן. מדיניות ענישה מחמירה עשויה לסייע בשבירת קשר השתיקה. יש בכוחה לתמרץ את הנסחט להתלונן ולהרתיע את הסוחט. על חשיבותה של מדיניות זו עמד השופט א' לוי בע"פ 6774/01 מדינת ישראל נ' אלעלווין (1.1.2011), בהתייחסו לתופעת סחיטת בעלי עסקים באיומים, בפוסקו כדלקמן:

"רק לעתים רחוקות אוזר הקורבן אומץ כדי לפנות לרשויות החוק, הואיל והוא חושש שידם של הסחטנים עלולה להשיג אותו במוקדם או במאוחר, מבלי שאנשי החוק יוכלו להושיעו. לפיכך, כשסוף סוף מעז מתלונן לבקש את הגנת החוק, יש לראות בכך הזדמנות לא רק להעניש את העבריין המסוים אשר נמצא כי חטא, אלא גם להעביר מסר לציבור בכלל, ולאלה שחוטאים בעבירות מן הסוג הזה בפרט, כי עבריינים בתחום זה עלולים לשלם על מעשיהם בדרך של שלילת חירותם לתקופה ארוכה".

16. כאמור, הטעם המצדיק לשיטתי התערבות בעונש שהושת על המערער נעוץ בעקרון אחידות הענישה – עקרון יסוד במשפט הפלילי אשר נועד להבטיח שוויון בפני החוק ולמנוע שרירות בענישה. עקרון זה מורה כי יש להחיל שיקולי ענישה דומים על מי שביצעו עבירות דומות במהותן, בנסיבות דומות, ושהינם בעלי נסיבות אישיות דומות. כאשר מדובר בנאשמים שונים המורשעים בגדרה של אותה פרשה, עקרון זה מקבל משנה תוקף. במצב דברים זה מצדד עקרון אחידות הענישה בהטלת עונשים דומים על מי שביצעו מעשים דומים וכן בשמירה על יחס של שקילות בין מבצעיהם של מעשים הנבדלים זה מזה במניינם,חומרתם או בנסיבותיו האישיות של המבצע [ראו למשל: ע"פ 2274/12 אבו מאדי נ' מדינת ישראל, (27.2.2013), פסקה 16; ע"פ 7350/12 פלוני נ' מדינת ישראל (14.1.2013), פסקה 10; וע"פ 4450/11 עספור נ' מדינת ישראל (8.2.2012), פסקה 8]. יחד עם זאת, עקרון אחידות הענישה אינו יכול להוביל להעתקה מכאנית ומאולצת של עונשים או של שיקולי ענישה מנאשם אחד למשנהו. כמו כן, עקרון אחידות הענישה הינו שיקול אחד בלבד במכלול השיקולים הרלוונטיים לענישה, ואין מדובר בעקרון-על שאין אחריו ולא כלום [ראו: ע"פ 3117/12 ארביב נ' מדינת ישראל (6.9.2012), פסקה 13].
17. במקרה דנן סבורני כי לא קיים יחס מספק של שקילות בין העונש אשר הושת על המערער לבין העונש אשר הושת על בנסטי. הטעם שהביאני למסקנה זו הוא כי לא מצאתי הבדל של ממש בין חומרת המעשים אשר בביצועם הורשע בנסטי לבין אלו שבגינם הורשע המערער. אמת, מלאכת גזירת הדין היא תמיד אינדיבידואלית ומשתנה לא רק לפי נסיבותיו המיוחדות של המקרה אלא גם לפי נסיבותיו האישיות של הנאשם. עברו הפלילי של המערער אכן מכביד יותר מזה של בנסטי. בנוסף לכך, האפיק השיקומי בעניינו של בנסטי נראה מבטיח יותר מזה של המערער. אולם אין די במשקל אותו יש להעניק לאבחנות אלה כדי להטות את הכף ולסטות מעקרון אחידות הענישה באופן ניכר בנסיבות העניין.
18. רכיבי הענישה הרלוונטיים בענייננו הם עונשי המאסר בפועל. על בנסטי הושתו 24 חודשי מאסר בפועל בגין אישום אחד של סחיטה באיומים בעוד שעל המערער הושתו 54 חודשי מאסר בפועל בגין הרשעתו בשני אישומים של סחיטה באיומים. לאור כל האמור לעיל, אני סבור כי יש להפחית שישה חודשי מאסר בפועל מעונשו של המערער, כך שתישמר שקילות הענישה בפרשה זו, כאשר בגין הרשעה בכל אחד מאישומי הסחיטה באיומים יוטלו 24 חודשי מאסר בפועל לצד ענישה נלווית.
19. בשולי הדברים ראיתי מקום להעיר מספר הערות לגבי טענות נוספות שעלו במסגרת הערעור.
20. ראשית, לעניין מתחם העונש – המערער טוען כאמור כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע מתחם עונש גבוה מזה שעתרה לו המשיבה. אין בידי לקבל טענה זו. המשיבה טענה כי על מתחם העונש ההולם בעניינו של המערער לנוע בין 18 ל-36 חודשי מאסר בפועל בגין כל אישום וכך קבע בית המשפט. די בקביעה זו, לצד החלטתו המנומקת של בית המשפט כי כל אחד מן האישומים הוא בבחינת אירוע נפרד, כדי להשמיט את הבסיס המשפטי תחת טענת המערער. על אף האמור לעיל, אף אילו הייתי מקבל את טענתו דנן של המערער – ואיני מקבלה כאמור – יש לזכור כי תפקיד גזירת הדין לעולם מוטל על כתפיו של בית המשפט. בית המשפט הוא בעל הסמכות והוא גם הנושא באחריות המשפטית, הציבורית, והמוסרית לגזירת עונשו של הנאשם [ראו: ע"פ 1421/10 פלוני נ' מדינת ישראל (9.11.2011), פסקה 21]. לטעמי בית המשפט קבע את מתחם העונש הראוי תוך הנמקה הולמת ואין כל הצדקה להתערב בקביעתו זו.
21. שנית, לעניין המאסר המותנה – המערער טוען כי לא היה מקום להפעיל את המאסר המותנה כיוון שהתנאי להפעלתו – ביצוע עבירת רכוש מסוג פשע – לא התקיים בעניינו. אין בידי לקבל טענה זו. המערער ביצע את עבירת הסחיטה באיומים על מנת לסחוט מקורבנותיו כסף. מעשיו כוונו להשגת רכוש בדרך עבריינית. משכך, פגע המערער באותו ערך חברתי עליו ביקש המאסר המותנה להגן ועל כן אין מקום לקבל טענה זו של המערער [השוו: ע"פ 412/84 דוויק נ' מדינת ישראל (27.3.1985), פסקה 4; וע"פ 6420/10 סלסנר נ' מדינת ישראל (23.8.2011), פסקה כ'].
22. שלישית, המערער הצהיר כי הוא מבקש ליטול על עצמו את הפיצוי הכספי שהושת על בנסטי בתמורה להקלה בעונש המאסר שהוטל עליו. יש לדחות בקשה זו מכל וכל. אל לו לבית המשפט להתיר לעבריין לנצל את יכולותיו הכלכליות כדי להקל בעונשו. יתר על כן, לא ניתן להתעלם מכך שבית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו (בשורות 27-26 בעמוד 150 לפרוטוקול) שקיבל את בקשת המשיבה שלא להטיל על המערער פיצוי או קנס מחשש שהכסף יגיע ממקור לא חוקי.

סוף דבר

23. מבלי להקל ראש בחומרת מעשיו של המערער, אציע לחבריי להקל הקלת מה בעונש המאסר בפועל שהושת על המערער ולהעמידו על 60 חודשי מאסר בפועל. שאר רכיבי גזר הדין של בית המשפט המחוזי יעמדו בעינם.

                                                                                                ש ו פ ט

השופט ע' פוגלמן:

             אני מסכים.

                                                                                                ש ו פ ט

השופט מ' מזוז:

             אני מסכים.

                                                                                                ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.

           ניתן היום, ‏ז' בתשרי התשע"ו (‏20.9.2015).

           ש ו פ ט                                 ש ו פ ט                           ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   14057690_W02.doc   חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il