מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה דחה את בקשתם של המערערים להאריך את שהייתם בישראל מטעמים הומניטאריים, לאחר שנועץ בוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים. ערר שהגישו לבית הדין לעררים (כב' הדיינת ב' תם) נדחה בהחלטה מיום 25.5.2015, ונקבע כי על המערערים לעזוב את הארץ עד ליום 1.9.2015. מכאן הערעור שלפניי.
רקע
1.המערערים, בני זוג אזרחי רוסיה, ילידי 1955 ו-1950 בהתאמה. הם הגיעו לישראל בשנת 1994, יחד עם שתי בנותיהם. המשפחה הגיעה ארצה בזהות יהודית שאולה וקיבלה אזרחות מכוח חוק השבות.
2.נסיבות הגעתם של המערערים לישראל הן אלה: בתם הבכורה של המערערים הותקפה באכזריות על ידי עבריינים ונאנסה בהיותה בת 16, במקום מגורי המשפחה ברוסיה. כתוצאה מכך התדרדר מצבה הנפשי והיא טופלה ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. המערערים קיבלו איומים מהתוקפים, שנעצרו, על מנת שבתם תחזור בה מן התלונה. רופא יהודי שטיפל בבת המליץ למשפחה להגר לישראל. על מנת להציל את נפשם קבלו המערערים את ההמלצה והגיעו לישראל בדרך בלתי חוקית, כאמור לעיל.
3.בתם הבכורה של המערערים התחתנה בישראל ובשנת 1999 התגרשה. סמוך לאחר מכן הגיעו אל משרדי המשיב מספר פניות מבעלה לשעבר ומבני משפחתו אודות נסיבות הגעת המשפחה לישראל. הבת הבכורה התחתנה מאוחר יותר בשנית עם אזרח ישראלי וזכתה באזרחות ישראלית. גם הבת הצעירה זכתה באזרחות ישראלית בהיותה נשואה לאזרח ישראלי.
ב- 13.12.2001, לאחר שהתברר כי המערערים קיבלו אזרחות ישראלית במרמה, הודיע להם המשיב כי מעמדם נשלל והם נדרשו לעזוב את ישראל עד ליום 11.2.2002. יוער, כי לטענת המערערים מעולם לא קיבלו את הדרישה לעזוב את הארץ. לטענתם, דרישה זו נודעה להם רק ביוני 2010, בחלוף כ- 17 שנים ממועד הגעתם, לאחר שנעצרו והוצא נגדם צו הרחקה. כבר כאן יש לומר, כי בטענה זו אין ממש: כפי שנראה מיד, סמוך לאחר שהתקבלה בידם ההודעה בדבר שלילת המעמד פנו הם למשיב בבקשה שישקול את עמדתו מחדש.
4.ואכן, ב- 24.1.2002, בסמוך למועד בו נשלחה החלטת המשיב, פנו אליו המערערים על מנת שישקול מחדש את הסדרת מעמדם ותיארו בבקשתם את נסיבות הגעתם לישראל. לחלופין ביקשו, כי תינתן להם שהות לשם התארגנות בטרם יצאו את ישראל (נספח 7 לכתב התשובה שהוגש מטעם המשיב בערר, מוצג 1 לעיקרי הטיעון מטעם המשיב).
לאחר שהרחקתם נדחתה בשבועיים, ביום 3.3.2002, פנו המערערים בבקשה נוספת על יסוד טעמים רפואיים, לפיהם נמנע מן המערערת לטוס בשל בעיות בגבה (נספח 10 לכתב התשובה שהוגש מטעם המשיב בערר). המערערים נדרשו לתמוך את טענותיהם באסמכתאות רפואיות אולם לא עשו כן, והובהר להם כי עליהם לצאת מישראל (נספח 11 לכתב התשובה שהוגש מטעם המשיב בערר).
5.על אף שבקשתם נדחתה, המשיכו המערערים לשהות בישראל שלא כדין, וביום 6.6.2010 נעצרו והוצאו נגדם צווי משמורת והרחקה. על כך הגישו עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (עת"מ 9384-06-10). העתירה נמחקה לאחר שהמשיב הסכים לאפשר להם לפנות בבקשה להסדרת מעמדם על בסיס טעמים הומניטאריים.
6.בקשת המערערים נדחתה ב- 24.11.2011. בהחלטת ראש דסק דרום צוין כי למערערים בני משפחה בארץ מוצאם, כי הטעמים הרפואיים הנוגעים למערערת אינם עולים כדי מצב חרום וכי אין בנמצא טעמים הומניטאריים המצדיקים את העברת עניינם לוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים המוניטאריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית).
7.כנגד החלטה זו עתרו המערערים לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (עת"מ 30779-12-11). תוך בירור העתירה התברר, כי נכדתם בת ה- 11 חוותה פגיעה מינית קשה על ידי שכן הלוקה בנפשו. מאחר שטענות אלו והתשתית הראייתית התומכת בהן לא עמדו לפני ראש הדסק, הורה בית המשפט להעביר את עניינם של המערערים לבחינת הוועדה הבינמשרדית.
8.ב- 21.10.2012 דנה הוועדה הבינמשרדית בעניינם של המערערים. בהתבסס על מסמכים מאת שירותי הרווחה והפסיכולוגית המטפלת בנכדה, המליצה הוועדה על מתן אשרות תייר לשנה לצורך השלמת הליך השיקום והכנת הנכדה לקראת צאתם של המערערים מישראל. מנכ"ל רשות האוכלוסין אימץ את ההמלצה חרף העובדה שהמערערים עלו לישראל במרמה ונותרו לשהות בה שלא כדין תקופה ממושכת. תוקפה של האשרה הוארך פעם נוספת עד ל- 7.4.2014.
9.ב- 26.1.2014 פנו המערערים בבקשה להאריך את האשרה וצירפו מסמכים הנוגעים לנכדה ולחשש כי תשים קץ לחייה אם ייאלצו לעזוב את הארץ. המערערים טענו, כי יש להם תרומה משמעותית בתהליך השיקום של נכדתם וכי קיים חשש שגירושם מן הארץ יביא לערעור מצבה השברירי.
הוועדה הבינמשרדית דנה בבקשה ב- 20.7.2014 והמליצה על דחייתה, מאחר שלא נמצאו טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים מתן מעמד בישראל. המשיב אימץ המלצה זו והמערערים התבקשו לעזוב את ישראל תוך 30 ימים. המערערים לא השלימו עם החלטה זו, ועררו לבית הדין לעררים.
החלטת בית הדין לעררים
10.בית הדין קבע בהחלטתו, כי על אף שנסיבות המקרה נוגעות ללב ומצערות, לא ניתן לומר כי החלטת המשיב חורגת ממתחם הסבירות. אין ספק, כי החלטה המורה על פרידת המערערים מבנותיהם ומנכדיהם תגרור עוגמת נפש רבה, אולם תוצאה קשה זו אין בה כדי להוביל למסקנה כי נפל פגם בהחלטת המשיב. נקבע, כי שהייה ארוכה בישראל, לא כל שכן שהייה בלתי חוקית, וקרבת משפחה לאזרח או לתושב ישראלי - אין בהן כדי להוות טעם הומניטארי המצדיק מתן מעמד בישראל.
בית הדין מצא כי המערערים ביקשו לתקוע יתד בישראל בכל מחיר וכי המשיב אינו מחויב להשלים עם ציפייתם, במיוחד לנוכח העובדה כי נכנסו לישראל במרמה ושהו פה תוך עשיית דין לעצמם. עם כל ההבנה למצב הלא פשוט אליו נקלעו המערערים, אין לתלות את האחריות על כתפי המשיב.
כמו כן נקבע, כי למערערים בני משפחה נוספים ברוסיה, כי מצבה הרפואי של המערערת אינו כרוך בטיפול חירום מציל חיים, וכי לא הונחה תשתית המלמדת על סכנה הצפויה להם ברוסיה.
בית הדין ציין כי הטעם העיקרי בגינו הוארכה השהייה בישראל הוא מצבה הנפשי של הנכדה, אולם לא הונחה תשתית עדכנית באשר למצבה. זאת ועוד, בית הדין ציין כי מן המסמך הרפואי שצורף עולה ספק במידת האמינות של המחשבות האובדניות.
נוכח האמור הורה בית הדין כי המערערים יעזבו את הארץ ביום 1.9.2015. המערערים נותרו בארץ מכוח צו ביניים שניתן על ידי בהחלטה מ- 26.7.15.
מכאן הערעור שלפני.
טענות הצדדים
11.לטענת המערערים, שגה בית הדין בהחלטתו בכך שלא נתן משקל מספיק למצב משפחתם, לטובת נכדיהם הקטינים ולנזק הקשה שעתיד להיגרם היה וייאלצו לעזוב את ישראל. כמו כן נטען, כי היה מקום להורות על הגשת תסקיר, מאחר שמדובר בקטינים. עוד נטען, כי על מנת שבקשה תועבר לוועדה ההומניטארית די להראות סיכוי מסוים לקבלתה. לטענת המערערים, לא נערכה בדיקה של ממש בדבר ההשלכות הנפשיות והבריאותיות על המשפחה, היה ותמומש ההחלטה.
המערערים טוענים, כי מתקיימים בעניינם טעמים הומניטאריים המצדיקים את קבלת הערעור. כך טוענים הם כי בתם הבכורה שרויה במצב נפשי קשה. קיים חשש של ממש כי תפגע בעצמה ונמצא כי כבר חלה ירידה בתפקודה כאם ובטיפול בבנה הקטין; כי נכדתם טרם שוקמה ומאז ההחלטה האחרונה היא שרויה בחרדה ואף איימה לשים קץ לחייה; כי המערערים הם קשישים, מעל גיל 60 ובעלי זיקת מגורים לישראל, למערערת קשיים בריאותיים, ואין להם כל רכוש ואמצעים שיאפשרו להם לשוב לרוסיה; ולבסוף, כי יש בחזרתם לרוסיה כדי לסכן את חייהם.
12.המשיב טוען מצדו כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים. בהקשר זה טוען המשיב כי המערערים, שנכנסו לישראל במרמה, עשו דין לעצמם והמשיכו לשהות בישראל שלא כדין לאחר החלטתו משנת 2002.
לגופו של עניין טוען המשיב, כי נסיבות המקרה דנן אינן עולות כדי נסיבות הומניטאריות חריגות, שיש בהן כדי לבסס מתן מעמד בישראל, וכי עמדתו מצויה במתחם הסבירות. המשיב הדגיש כי היקף שיקול הדעת של הוועדה הבינמשרדית רחב ביותר ובהתאם בית המשפט אינו נוטה להתערב בהחלטותיה.
עוד נטען, כי שהייה ארוכת שנים שלא כדין, מהווה שיקול ענייני ולגיטימי לדחיית בקשה לקבלת מעמד בשל טעמים הומניטאריים. בהקשר זה, מדגיש המשיב כי פניות המערערים לקבלת מעמד לא היו נעשות לולא נעצרו בשנת 2010.
לטענת המשיב, המערערים לא הוכיחו כי בנותיהם ובני זוגן אינם מסוגלים לטפל בילדיהם, וכי המערערים הם הגורם היחיד המסוגל לעשות כן. נטען, כי בנותיהם של המערערים נמצאות בקשר זו עם זו, ילדיהן נמצאים במשמורתן, הן עובדות ומסוגלות לבסס כלכלית את התא המשפחתי. אשר למצבה של הנכדה טוען המשיב, כי אין מקום לקבל את הרשומה הרפואית שנוספה במסגרת הערעור. נטען כי מסמך זה לא עמד בפני המשיב, ומכל מקום, עולה כי המלצות השחרור מבית החולים "סורוקה", לפיהן על הנכדה להיות במעקב, לא יושמו ואין למערערים על מי להלין אלא על עצמם. נטען, כי עזיבת המערערים את הארץ לא תשאיר את הנכדה בגפה בישראל, וכי היא נתונה לטיפולם של הוריה.
לעניין מצבה הנפשי של בתם של המערערים נטען, כי הרשומה הרפואית לא עמדה בפני המשיב ואין מקום לקבלה. מעבר לכך טוען המשיב, כי אין מקום לקבל את טענת המערערים לפיה מצבה הנפשי של בתם מהווה טעם להישארותם בישראל, בהינתן כניסתם הבלתי חוקית לישראל.
עוד טוען המשיב, כי למערערים בני משפחה בארץ מוצאם (אחות המערערת ואח המערער), וכי טענותיהם בדבר קשיי הפרנסה אינן מצדיקות מתן מעמד מטעמים הומניטריים. גם קשייה הבריאותיים של המערערת אינם כאלה המהווים טעם הומניטארי מיוחד. המשיב מזכיר כי המערערים אינם בעלי נכסים או פרנסה אף בישראל. כמו כן, טוען המשיב כי לא הונחה תשתית עובדתית המלמדת על הסכנה הלכאורית לחיי המערערים ברוסיה.
לבסוף נטען, כי החלטת בית הדין מפורטת ומנומקת היטב וכי ניתן משקל לטענות השונות שהעלו המערערים. המשיב הוסיף כי למערערים פתוחה הדרך להגיש בקשה לביקורים תקופתיים וקצובים.
דיון והכרעה
13.ככלל, אין לזר זכות מוקנית להיכנס למדינה, אלא על פי חוק (עע"מ 7546/07 פלוני נ' שר הפנים, פסקה 16 (17.7.2012)). הסדרת מעמד מטעמים הומניטאריים נעשית בנסיבות מיוחדות החריגות למדיניות הכללית של משרד הפנים וניתנת לפנים משורת הדין (עע"מ 1692/11 לטיסייה אורלה נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, פסקה 5 (9.11.2011)). משכך, נקודת המוצא בכל האמור במתן רישיון ישיבה או היתר שהייה בישראל מטעמים הומניטאריים היא, כי שיקול הדעת המסור לשר הפנים רחב במיוחד (בג"ץ 5026/13 פלוני נ' שר הפנים, פסקה 15 (10.6.2015); בג"ץ 1971/07 ולרי שירקוב נ' משרד הפנים -מינהל האוכלוסין, פסקה 17 (15.11.2012)). ברם, כמו כל הפעלה של סמכות מנהלית, אין מדובר בשיקול דעת מוחלט, ושיקול הדעת של שר הפנים לגבי מתן רישיון או אשרה, כאמור, נתון לביקורתו של בית המשפט. על שר הפנים להפעיל את שיקול דעתו בתום לב, בשוויון, במידתיות, בסבירות ועל יסוד שיקולים ענייניים (עע"מ 812/13 ג'ינאלין באוטיסטה נ' שר הפנים, פסקה 7 (21.1.2014); עע"מ 7163/11 סמר טהבוב נ' מדינת ישראל שר הפנים, פסקאות 12-11 (17.9.2013)).
14.יש לבחון, אם כן, האם הפעיל המשיב את שיקול דעתו על פי אמות המידה המקובלות במשפט מנהלי.
אסיר תחילה מן הפרק את השיקולים הנוגעים למצבה הבריאותי של המערערת, לטענה הנוגעת לחשש לחיי המערערים אם ישובו לרוסיה, ולקשיי הפרנסה הצפויים להם שם. המצב הבריאותי אינו מחייב טיפול רפואי כלשהו, אינו מסכן חיים, ואינו מהווה על כן טעם הומניטארי. אשר לטענה בדבר החשש לחייהם, המערערים לא הציגו ולו ראשית ראיה לכך. לא הוכח, ולו במידה המזערית, כי אותם עבריינים שפגעו בבתם לפני למעלה מעשרים שנה עסוקים עד היום בחיפוש אחריה או אחרי בני משפחתה על מנת לנקום בהם על התלונה, או כי יש חשש כלשהו שדבר שובם של המערערים לרוסיה ייוודע להם. אשר לקשיי הפרנסה, גם בישראל אין המערערים מתפרנסים, וככל שהם סמוכים על שולחן בנותיהם, תוכלנה הן לתמוך בהוריהן גם במקום שבתם ברוסיה. כך או כך, אין המערערים, שנכנסו לישראל בתואנות שווא וסרבו לקבל את הדין במשך שנים, יכולים להישמע עתה בטענה בדבר קשיי פרנסה במדינת מוצאם.
מרכז הכובד, אם כך, הוא מצבה הנפשי של נכדתם של המערערים והחשש כי עזיבתם את הארץ תביא להחמרה וכי תשים קץ לחייה. שיקול זה הוא שעמד לנגד עיני המשיב בעת שהחליט, ב- 21.10.2012 ליתן למערערים רישיון שהייה לפרק זמן של שנה, ואף להאריכו עד 7.4.2014.
כאמור, המשיב סבור, כי בחלוף פרק הזמן האמור, על המערערים לצאת את הארץ ובית הדין מצא את עמדתו סבירה, משלא הונחה תשתית עדכנית נוספת באשר למצבה של הנכדה.
15.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני סבורה כי נכון יהיה להחזיר את עניינם של המערערים לוועדה הבינמשרדית, על מנת שזו תשוב ותידרש למצבה של הנכדה על יסוד נתונים עדכניים, וכן על מנת שתבחן את מצבה של בתם הבכורה של המערערים, על יסוד הנתונים שהונחו לפניי בערעור. אמנם, הן הנתונים העדכניים בקשר למצבה של הנכדה והן אלה הנוגעים למצבה של הבת, לא הובאו לעיון הוועדה והמשיב. אולם בנסיבות העניין, כפי שאפרט להלן, אני מוצאת כי עובדה זו - הגם שהיא ראויה לביקורת ועל המערערים מוטלת הייתה חובה להציג כל מסמך רלוונטי בעת שביקשו את הארכת רישיון השהייה שלהם בישראל - מחייבת בירור מעמיק, שכן בדיני נפשות עסקינן.
בכל הנוגע לנכדה, אכן במכתב השחרור מבית החולים סורוקה לאחר הניסיון האובדני בשנת 2013 נכתב כי אמינותה בקשר לקיומן של מחשבות אובדניות מוטלת בספק, אולם כבר באותו מכתב מתוארת התרשמותו של הפסיכיאטר שבדק את הילדה מכך שהיא נראית מפוחדת, ושהאפקט שלה טרוד וחרדתי. לכך יש להוסיף, כי בידי המערערים מסמך מ- 28.5.15, החתום על ידי רופאת ילדים. מצב רוחה של הנכדה מתואר כירוד מאוד, שהמדובר בילדה עצובה המרבה לבכות והמאיימת בהתאבדות אם סבה וסבתה יגורשו מן הארץ. האבחנה של הרופאה היא "suicide tendency" ו- "depressive disorder".
לכך יש להוסיף כי להודעת הערעור צורפו מסמכים רפואיים הנוגעים לנכד אחר של המערערים, הסובל אף הוא מתופעות של חרדה ומאפקט דכאוני בשל החשש שהמערערים ייאלצו לעזוב את הארץ.
אשר למצבה של בתם הבכורה של המערערים, להודעת הערעור צורף תיעוד רפואי של פסיכיאטר שבדק אותה, מ- 17.6.15. מן התיעוד עולה כי מצבה הנפשי מעורער, כי קיימת ירידה בתפקודה וכי הפסיקה לעבוד והחלה להזניח את בנה הקטין. הרופא מתרשם כי המדובר בהתפרצות אפיזודה של דכאון מג'ורי וכי "ברור, כי פרידה מהוריה עלולה לגרום להחמרה נוספת במצבה נפשי של []". המסמך האמור נכתב לאחר החלטת בית הדין לעררים וממילא לא עמד לפני הוועדה הבינמשרדית. נראה, כי ההחמרה במצבה הנפשי של הבת מצדיקה אף היא בחינה מחודשת על ידי הוועדה הבינמשרדית, שבידיה היכולת לבחון ולברר את הטענות לעומקן.
נסיבות אלה מצדיקות, לטעמי, מתן הזדמנות למערערים למצות את האפשרות להביא לפני הוועדה הבינמשרדית את מכלול הנתונים הנוגעים למצבם הנפשי של בני המשפחה, על מנת שאלה יישקלו בלב פתוח ובנפש חפצה.
יובהר, כי על המערערים לנצל הזדמנות זו כראוי, ולהציג את מלוא התמונה ואת מלוא הנתונים הרפואיים הנוגעים לבני המשפחה. ככל שסבורים הם שיש להציג תסקיר על מצבה של המשפחה, עליהם לדאוג לכך ולפנות לגורמים המטפלים ברשויות הרווחה בעיר מגוריהם, כמו גם לכל גורם רפואי או שיקומי אחר המטפל בהם. אין זה מתפקידו של משרד הפנים לתור אחר מסמכים רפואיים או לערוך תסקיר, והנטל הוא על מבקש המעמד. המערערים, אם כן, לא יוכלו עוד להישמע בעתיד כי הוועדה הבינמשרדית לא שקלה את מלוא השיקולים הנדרשים - ככל שאלה לא יוצגו לפניה.
16. סוף דבר, הערעור מתקבל במובן זה שעניינם של המערערים מוחזר לוועדה הבינמשרדית וזו תשוב ותדון בבקשתם לאחר שתינתן להם ההזדמנות להציג לפניה אותם נתונים העשויים לתמוך, לשיטתם, בבקשה. עד להחלטת הוועדה לא יורחקו המערערים מן הארץ. היה ותידחה הבקשה, לא יורחקו המערערים מן הארץ במשך 30 יום, על מנת לאפשר להם למצות את ההליכים המשפטיים.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
המזכירות תמציא את העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.
ניתן היום, י"א תשרי תשע"ו, 24 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.
