ת"צ 17522-09-12 טוטיאן נ' עיריית חולון

לפניי תובענה מנהלית ובקשה לאישורה כייצוגית (להלן: בקשת האישור), שעניינן הוא תשלומי פיגורים הנגבים בידי עיריית חולון (להלן: "העירייה" או "המשיבה") בגין איחורים בתשלומי ארנונה.

 רקע עובדתי

1. המבקש מחזיק בנכס שממוקם ברחוב בוסל 6 בחולון (להלן: "הנכס"). ביום 28.05.2012 התקבל אצלו חשבון ארנונה לנכס ר בגין חודשים מאי-יוני 2012, וכן תזכורת לתשלום יתרת חוב שנותרה לו משנים קודמות. המבקש פנה מספר פעמים למשיבה בבירור בנוגע ליתרת חוב קודמת זו, אולם לא זכה לכל מענה, ועל כן ביום 25.06.2012 נאלץ לשלם את חובו, תחת מחאה, על מנת שלא לצבור ריביות פיגורים נוספות. רק ביום 31.07.2012 הובהר למבקש ע"י נציג המשיבה כי מדובר בחוב הנובע מריבית פיגורים שנצברה על שמו בגין אי-תשלום במועד של חשבונות ארנונה בשנים 2006-2007).

    

   עילות התביעה והסעדים

2. המבקש סבור שחוב הפיגורים הצטבר ונגבה בידי המשיבה שלא כדין. מכאן בקשת האישור שלפניי, המבוססת על ארבע עילות:

    

   • העירייה מחשבת את ריבית הפיגורים בשיטה של ריבית מצטברת ( ריבית מצטברת ), קרי צירוף הריבית אל קרן החוב שבפיגור מדי תקופה כך שתשלומי פיגורים עוקבים מחושבים על הסכום המצרפי החדש. שיטת חישוב זו מ נוגדת את הוראות חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם– 1980 (להלן: "חוק הריבית"), המתיר השתת ריבית נומינאלית רגילה בלבד, שאינה מצטרפת אל הקרן אלא מחושבת במקביל אליה. לטענת המבקש, שיעור הריבית השנתית האפקטיבית בשיטת ריבית מצטברת הוא 9.38%, ואילו השיעור השנתי האפקטיבי אותו המשיבה הייתה זכאית להשית, לו הייתה פועלת כדין ומשיתה ריבית רגילה, הוא 9% בלבד.

      

     המבקש מעריך – על בסיס נתונים שחילץ מדוחותיה הכספיים של המשיבה – שסך הכספים שנגבו ביתר בשנתיים שקדמו להגשת בקשת האישור עקב שימוש בשיטת ריבית מצטברת , הוא 3,855,788 ש"ח , בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

      

   • המשיבה השיתה ריביות פיגורים גם כאשר טרם חלפו 30 ימים מן המועד האחרון לתשלום חשבון הארנונה ("ימי החסד" או "תקופת החסד", כלשונו של המבקש), זאת למרות שחוק הריבית קובע כי רשות מקומית רשאית לגבות תשלומי פיגורים רק כאשר האיחור בתשלום החובה עולה על תקופה של 30 ימים.

      

     המבקש מעריך – על בסיס נתונים שחילץ מדוחותיה הכספיים של המשיבה – שסך הכספים שנגבו ביתר בשנתיים שקדמו להגשת בקשת האישור עקב השתת ריבית פיגורים בתוך "תקופת החסד", הוא 642,932 ש"ח.

      

   • המשיבה מחייבת בריבית פיגורים החל ממועד מוקדם מן המועד האחרון לתשלום, כפי שהוא נקבע בצו הארנונה.

      

     המבקש מעריך – על בסיס נתונים שחילץ מדוחותיה הכספיים של המשיבה – את סך כל הכספים שנגבו ביתר בשנתיים שקדמו להגשת בקשת האישור עקב השתת ריבית פיגורים בטרם המועד האחרון לתשלום ע"פ צו הארנונה, בסך 5,272,100 ש"ח.

      

   • העירייה לא פועלת לגביית חובות פיגורים קטנים ולא מיידעת בפרק זמן סביר את תושבי העיר בדבר קיומם של חובות אלה. בכך המשיבה למעשה מגדילה את נזקם של תושבי העיר בשל הוספת הצמדה וריבית לחובות אלה, כשבחלק גדול מהמקרים מדובר בשיהוי של שנים מצד המשיבה.

     המבקש מעריך – על בסיס נתונים שחילץ מדוחותיה הכספיים של המשיבה – שסך הכספים שנגבו ביתר בשנתיים שקדמו להגשת בקשת האישור עקב שיהוי בגביית חובות קטנים, סכום ההשבה הנתבע ברכיב זה הוא 12,762 ש"ח.

      

3. לבד מתביעת השבה של הסכומים שנגבו ביתר מבקש המבקשת שבית המשפט יצהיר כי לחיוב בריבית מצטברת בשל פיגור בתשלומי חובה אין כל בסיס בחקיקה, וכי דינם של כל חיובי הארנונה הכללית הקיימים במחשבי המשיבה, והנובעים מהפרשים בין ריבית מצטברת לבין ריבית רגילה, להתבטל, וכפועל יוצא להורות למשיבה לשנות את שיטת החישוב במחשביה לשיטת ריבית צמודה רגילה ולעדכן את כל החובות הקיימים כיום ברישומיה בהתאם; להצהיר כי כל חיובי הארנונה הכללית הקיימים במחשבי המשיבה ומקורם בריבית פיגורים בשל איחורים של פחות מ-30 ימים עליהם הקרן שולמה, בטלים ומבוטלים, וכפועל יוצא להורות למשיבה לשנות בהתאמה במחשביה את חובות הנישומים ואת המועדים לגביית ריבית פיגורים; להצהיר כי כל ריבית פיגורים בשל ארנונה כללית הקיימת במחשבי המשיבה ומקורה בריבית פיגורים (ופירותיה) שחושבה לפני המועד שבו חל המועד לתשלום ע"פ צו הארנונה ועד למועד צו הארנונה, בטלה ומבוטלת, וכפועל יוצא להורות למשיבה לבטל במחשביה חובות אלו; וכן להורות למשיבה ליידע את הנישומים ביתרות חוב הנזקפות לחובתם גם אם מדובר בסכומים קטנים וגם אם מדובר בריבית פיגורים בלבד, בהודעות תשלום הארנונה המופקות אחת לחודשיים, או להפיק לנישומים הודעות תשלום מעודכנות ביתרת החוב, או ליתן כל סעד אחר שבית המשפט ימצא לנכון אשר ימנע את הסחבת שנוקטת המשיבה בגביית פיגור בתשלומים תוך ניצול אי ידיעת הנישומים בדבר יתרת חובותיהם.

    

4. המבקש מגדיר את חברי הקבוצה אותה הוא מבקש לייצג כ"כלל משלמי הארנונה הכללית לעיריית חולון מהם גבתה עיריית חולון תשלומי חובה במשך 24 החודשים שקדמו להגשת הבקשה וששלמו תשלומי יתר בצורה של גביית "ריבית מצטברת " ו/או תשלום בתקופת 30 ימי החסד ו/או שנאלצו לשלם ריבית פיגורים גבוהה בשל שיהוי שנגרם על ידי עיריית חולון במשלוח הודעות חיוב ו/או אשר נגבתה מהם ריבית פיגורים שחושבה לפני המועד בו חל המועד לתשלום ע"פ צו הארנונה ועד למועד בו חל צו הארנונה".

    

5. עילות התביעה עליהן מתבסס המבקש הן עשיית עושר שלא במשפט, הפרת חובה חקוקה וגביית כספים בחוסר תום לב

    

   תשובת המשיבה

    

6. חיוב בריבית מצטברת אינו נוגד את הוראות חוק הריבית. אדרבא, לשונו הפשוטה והברורה של חוק הריבית מחייבת שימוש בשיטה זו. יתרה מכך, גם אם בית המשפט ידחה את פרשנות המשיבה של חוק הריבית, הרי שמערכת החיוב של המשיבה מבצעת פעולות נוספות שלא בהתאם לחוק הריבית באופן שדווקא מטיב עם הנישומים תושבי העיר ("הפגמים המטיבים", בלשון המשיבה). פגמים מטיבים נטענים אלה, מורידים את רמת הריבית השנתית האפקטיבית בה מחויבים הנישומים אף מתחת ל-9%, מה שעשוי לאיין כל נזק בר-תביעה הנטען ע"י המבקש, או לחילופין לצמצם עד מאוד את הקבוצה שנפגעת משיטת ריבית מצטברת .

    

7. המשיבה חדלה מלחייב בתשלומי פיגורים בטרם חלפו 30 ימי איחור כבר באמצע שנת 2008, ומשהוכחה חדילה בפועל – אין מקום לקבלת הבקשה לאישור. לא רק זאת, אלא שנוכח הוראות סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות" או "החוק") ממילא לא ניתן להורות על השבה בגין רכיב זה.

    

8. הייתה חדילה בפועל החל מאמצע שנת 2008 גם בכל הנוגע לחישוב תקופת הריבית ממועד מוקדם יותר מזה הקבוע בצו הארנונה.

    

9. טענת המבקש נגד אי-יידוע הנישומים בדבר חובות פיגורים קטנים אינה מתאימה להליך של תובענה ייצוגית, בהיותה מכוונת נגד מדיניות הגבייה של המשיבה ולא נגד חוקיות חובות הפיגורים עצמם, שאינה נתונה במחלוקת. גם לגופו של עניין יש לדחות את הטענה, שכן קיימות חלופות סבירות אחרות ליידוע הנישומים בדבר חובות קטנים, פרט להטלת חובת היידוע על שכם המשיבה.

    

10. לבסוף, טוענת המשיבה כי המבקש לא הוכיח כי נגרם לו כל נזק, ומנגד כי קבלת הבקשה תגרום לנזק כבד לציבור, וכי לא הורמו הנטלים בדבר תום לב, ייצוג הולם, יעילות והוגנות.

     

    מסגרת הדיון 

11. דיון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית הוא הליך מקדמי, במסגרתו בוחן בית המשפט האם התובענה מתאימה להתברר כתובענה ייצוגית. זהו "הפרוזדור באמצעותו ניתן להיכנס לטרקלין" [רע״א 4556/94 טצת נ׳ זילברשץ], שלב דיוני שמטרתו היא לאפשר פיקוח שיפוטי על עצם היכולת לנהל את התובענה באופן ייצוגי ועל היתכנותה.

     

12. התנאים המצטברים הנדרשים לאישור תובענה כייצוגית קבועים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות, כדלהלן:

13. בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה:

    1. התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה;

    2. תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין;

    3. קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת;

    4. קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב.

        

14. מתבקש שלצורך הכרעה בבקשת האישור, ראש וראשונה על בית המשפט להעריך באופן מקדמי את סיכויי התובענה. "כאשר לא קיימת אפשרות סבירה לכך שקבוצת התובעים תזכה לבסוף בתביעה, קבע המחוקק כי תביעות אלו כלל לא יאושרו כתביעות ייצוגיות" [רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי ואח']

     

15. עיקר  הדיון בפרקים הבאים יוקדש, אפוא, לשאלה האם התובענה שלפניי עומדת בתנאי הראשון לאישורה כייצוגית – קרא, האם ארבעת הרכיבים המפורטים בבקשת האישור מעלים שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לחברי הקבוצה, ומהן סיכויי הכרעה בשאלות אלה.

     

    ריבית מצטברת

16. סעיף 2(א) לחוק הריבית קובע כדלקמן:

    "תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים."

    "תשלום חובה" - כל תשלום המגיע לרשות מקומית על פי דין..."

    "תשלומי פיגורים" ריבית צמודה בשיעור של 0.75% לחודש, או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר, ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה."

     

17. עיקר המחלוקת בין הצדדים מתמקד בשאלת פרשנותו הנכונה של המונח "ריבית צמודה", המופיע בהגדרת תשלומי הפיגורים שבחוק הריבית – האם מדובר בריבית רגילה כטענת המבקש, או שמא בריבית מצטברת כטענת המשיבה. אין ספק כי מדובר בשאלה משפטית מהותית, משותפת לכל חברי הקבוצה ובעלת חשיבות עקרונית לכלל משלמי הארנונה בתחום שיפוט המשיבה.

     

    עיקר טענות המבקש לעניין ריבית מצטברת

18. מקום בו המחוקק רצה להתיר לרשויות לחייב בריבית מצטברת , הרי שעשה כן במפורש. כך לדוגמא נקבע בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961; בתקנות רשות הדואר (ריבית פיגורים והפרשי הצמדה), תשנ"ב-1992; בתקנות למימון מבצע שלום הגליל (שיעור ניכוי ריבית), תשנ"ג-1993; ובחוק הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג–1993. משהדבר לא נאמר מפורשות בחוק הריבית, הרי שלאור עיקרון חוקיות המנהל למשיבה אין סמכות בדין לגבות ריבית בשיטה של ריבית מצטברת .

     

19. גם אם ייקבע כי פרשנות המשיבה לחוק הריבית הינה פרשנות אפשרית, יש לפרש את חוק הריבית באופן שמטיב עם הנישום, זאת במיוחד בשים לב למעמדה החוקתי של זכות הקניין.

     

20. רשויות מקומיות רבות חדלו מגביית ריבית בשיטת ריבית מצטברת , דבר המהווה הודאת בעל דין לגבי אי חוקיותה של שיטה זו.

21. לא ניתן לקבל את טענת המשיבה לקיומם של "פגמים מטיבים", המקזזים לכאורה כל נזק פוטנציאלי שיכול להיגרם לנישומים כתוצאה מהשתת ריבית מצטברת , שכן למעשה מדובר בשומת ארנונה רטרואקטיבית; אין הוכחה כי מדובר ב"הטבות" עבור הנישומים; המשיבה אינה יכולה לקבוע את מדיניותה כרצונה ללא התחשבות בחוק, כך ש"הפגמים המטיבים" בשיטת הגבייה שלה – אם אלה קיימים כל עיקר – אינם יכולים להסיר את אי-החוקיות מעל חיוב בריבית מצטברת .

    עיקר טענות המשיבה לעניין ריבית מצטברת

22. מטרתה של הטלת ריבית פיגורים היא להוות תמריץ לאזרח לשלם חשבונותיו במועדם, ולטפל בתופעת סרבנות התשלום – על כן אין מקום לאפשר את ניהול התובענה באופן ייצוגי, שכן אין מקום לעודד תובענות ייצוגיות שנועדו להגן על זכויותיהם של סרבני התשלום, המזיקים בהתנהגותם לציבור בכללותו.

     

23. לשונו ותכליותיו של חוק הריבית מחייבות חיוב בריבית מצטברת , שכן ריבית בגין איחור בתשלום החובה הינה בבחינת תשלום חובה נפרד, שיכול לצבור תשלומי פיגורים עצמאיים מכוח חוק הריבית.

     

    לעומת זאת, אם ייקבע כי ריבית הפיגורים אינה בגדר תשלום חובה, כטענת המבקש, אזי יש לדחות את בקשת האישור על הסף מחוסר סמכות עניינית, שכן ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד רשות מקומית אך ורק כאשר התביעה היא "להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" [סעיף 3(א) וכן פריט 11 לתוספת השנייה של חוק תובענות ייצוגיות].

     

24. אפילו תאמר שפרשנות המבקש לחוק הריבית אפשרית, עדיף פירוש החוק המחמיר יותר עם הנישום.

     

25. אפילו תאמר ששיטת ריבית מצטברת אינה מותרת ברמה חודשית, היא בוודאי מותרת ברמה השנתית. זה מכוח העיקרון הבסיסי בדיני ארנונה שכל שנת מס מהווה יחידת מיסוי עצמאית.

     

26. מערכת הגבייה של המשיבה מבצעת פעולות נוספות שלא בהתאם לחוק הריבית, פעולות המטיבות עם הנישומים: החל משנת 2008 הריבית מתחילה להצטבר רק כעבור 45 ימים מן המועד האחרון לתשלום, ולא כעבור 30 ימים כאמור בחוק הריבית; ריבית הפיגורים מחושבת החל ממועד המאוחר ליום תחילתה של תקופת הפיגור; הריבית מושתת רק בגין חודשי איחור מלאים, וימי איחור שאינם מצטברים לחודש שלם אינם מחויבים בריבית; לא מופעל המנגנון הקבוע בסעיף 4(ה) לחוק הריבית, לפיו המשיבה מחויבת לבטל הסדר תשלומים של נישום המאחר בשני תשלומים, ולזקוף את יתרת חובתו לפירעון מיידי. הפגמים המטיבים הללו מורידים את רמת הריבית השנתית האפקטיבית מתחת ל-9%, ומאיינים כל נזק בר-תביעה הנטען ע"י המבקש או לחילופין – מצמצמים עד מאוד את גודל הקבוצה הנפגעת משיטת ריבית מצטברת .

     

27. המחלוקת בין הצדדים בנושא ריבית מצטברת הינה מחלוקת משפטית בנוגע לפרשנותו הנכונה של דבר חקיקה, וככזו אינה מתאימה להתברר בהליך של תובענה ייצוגית.

     

28. הסעדים ההצהרתיים להם עותר המבקש אינם מתאימים למסגרת במסגרת של תובענה ייצוגית.

    דיון והכרעה – ריבית מצטברת

29. המשיבה היא רשות שלטונית, הכפופה לכללי המשפט המנהלי, לרבות לעקרון חוקיות המנהל. משמעותו של עיקרון בסיסי זה היא שהרשות רשאית לפעול אך ורק מכוח הסמכה מפורשת בחוק, וכל שלא הותר לה לעשותו על פי הדין – אסור לה. פעולה של רשות שלטונית ללא הסמכה מפורשת בחוק או מכוח חוק חורגת מסמכותה של הרשות.

     

30. עקרון חוקיות מעשי המנהל בתחום גביית מסים מעוגן בחוק יסוד: משק המדינה: "מסים, מילוות חובה ותשלומי חובה אחרים לא יוטלו, ושיעוריהם לא ישונו, אלא בחוק או על פיו; הוא הדין לגבי אגרות." [סעיף 1(א) של חוק היסוד]. הלכה היא שהוראת חוק היסוד חלה גם על תשלומי חובה ואגרות המוטלים על-ידי רשות מקומית [בג"צ 1640/95 אילנות הקריה (ישראל) בע"מ נגד ראש עיריית חולון ואח'].

     

31. האם גביית ריבית מצטברת מעוגנת בחוק הריבית? האם החוק מסמיך את המשיבה לחייב בריבית פיגורים בשיטת ריבית מצטברת ? הדבר צריך בחינה בהתאם ללשון החוק ולתכליתו

     

    לשון החוק

32. נקודת המוצא היא בחינת לשון החוק. דוק ועיין בלשון חוק הריבית ולא תמצא בו עיגון לסמכות גביית ריבית מצטברת . החוק נוקט לשון "ריבית צמודה" [ראו למעלה]. מבחינה לשונית גרידא, נראה כי מדובר בריבית חודשית פשוטה, המחושבת על בסיס סכום הקרן אליו מצטרפים הפרשי הצמדה, הנובעים משינויים שחלו באותו חודש במדד המחירים לצרכן.

33. המונח ריבית מצטברת מצא ביטויו במספר דברי חקיקה, למשל: "ריבית וכן הפרשי הצמדה וריבית שנפסקו לפי חוק זה, יצורפו לקרן אחת לשנה; לענין זה, "קרן" - סכום כסף שפסקה רשות שיפוטית וכן הפרשי ההצמדה והריבית לפי חוק זה" [חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית")]; "ריבית פיגורים שנצברה בכל שלושים ימים על סכום החוב בצירוף ריבית פיגורים" [תקנות רשות הדואר (ריבית פיגורים והפרשי הצמדה), תשנ"ב-1992 (להלן: "תקנות הדואר")].

     

34. גם המונח ריבית צמודה מופיע בשני דברי חקיקה אלה, לצד המונח ריבית מצטברת. ריבית צמודה מוגדרת בסעיף 1 לחוק פסיקת ריבית כ"ריבית על הסכום שמדובר בו לאחר שנוספו עליו הפרשי הצמדה", ובתקנה 1 לתקנות הדואר כ"ריבית על סכום החוב לאחר שנוספו עליו הפרשי הצמדה" [ראו גם דנ"א 1792/00 מדינת ישראל נ' שדמון ואח'] וכן בתקנה 2 לתקנות הדואר:

35. "על החוב ייווספו –

    (1) אם חלפו עד שנים עשר חדשים מן המועד לתשלום החוב עד מועד פרעונו בפועל – הפרשי הצמדה וריבית צמודה בשיעור של 2% לשנה על סכום החוב או ריבית פיגורים בחישוב של ריבית מצטברת , יחסית למספר הימים שבפיגור, לפי הגבוה שביניהם" 

     

    עינינו הרואות, המחוקק בחר להשתמש בשני מונחים אלה זה לצד זה באותם דברי חקיקה, ולעתים אף באותו סעיף חוק. על כן, מבחינה לשונית נראה כי מדובר לכאורה במונחים שונים, המגדירים שיטות שערוך חוב שונות והמביאים לתוצאות כספיות שונות. על כן, לו רצה המחוקק להסמיך את המשיבה לחייב בריבית מצטברת , הדעת נותנת כי היה נוקט מונח זה בחוק הריבית באופן מפורש.

36. זה ועוד זה. סעיף 7 לחוק פסיקת ריבית בגרסתו המקורית קבע מפורשות כי "ריבית שנפסקה לפי חוק זה לא תישא ריבית" (ראו ס"ח תשכ"א 348, בעמ' 192). סעיף זה שונה בתיקון מאוחר, ונקבע בו כי "ריבית שנפסקה לפי חוק זה, תצורף לקרן אחת לשנה" (ראו חוק הוצאה לפועל (תיקון מס' 8), תשמ"ט-1989 (תיקון עקיף לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961), ס"ח תשמ"ט 1274, בעמ' 52). הנה כי כן, משמצא המחוקק לנכון להתיר חיוב בשיטת ריבית מצטברת , עשה כן באופן מפורש.

     

     תכלית החוק

37. בהינתן שלשון החוק מאפשר יותר ממשמעות אחת, ינקוט הפרשן באפשרות המגשימה את תכלית החוק; היינו את המטרה המסוימת שהמחוקק ביקש להשיג באמצעות החוק, ואת המטרות, הערכים והעקרונות שחוק מסוג זה נועד להגשים בחברה דמוקרטית. מדברי ההסבר להצעת חוק הריבית עולה כי תכליתו הסובייקטיבית של חוק זה כפולה: מצד אחד, לשמור על ערכה הכספי של קרן החוב ולפצות את הרשות על הנזק האינפלציוני שנגרם לה כתוצאה מאיחור בשילומו של תשלום החובה, ומן הצד השני ליצור תמריץ לנישומים לשלם חובותיהם לרשויות במועד [ראו דברי הסבר להצעת חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תשל"ט-1979, ה"ח תשל"ט 1415, בעמ' 275; וכן בג"צ 175/82 גל נ' שר הפנים ].

38. ריבית הפיגורים לפי חוק הריבית גבוהה משמעותית מזו המקובלת במשק, עובדה המלמדת על הרכיב העונשי-הרתעתי הטמון בה, המהווה מעין קנס על איחור בתשלום. לפיכך נראה כי תכליתו הסובייקטיבית העיקרית של חוק הריבית היא לתמרץ את הנישומים לשלם במועד, שכן שמירה על ערכה של הקרן מובטחת באמצעות הפרשי ההצמדה המתווספים אל הקרן מדי חודש [בג"צ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור ואח'].

     

39. על פני הדברים נראה כי תכליתו הסובייקטיבית של חוק הריבית מתיישבת עם הפרשנות המוצעת ע"י המשיבה. יחד עם זאת, יש לזכור כי תכלית זו אינה עומדת לעצמה, וכי יש לבחון גם את תכליתו האובייקטיבית של חוק זה.

     

40. בחינת תכליתו האובייקטיבית של חוק מונחית ע"י חזקה משפטית לפיה כל דבר חקיקה נועד להגשים את עקרונות היסוד של השיטה, ולקדם זכויות אדם [למשל ע"א 9333/02 מנהל מס ערך מוסף טבריה נ' חוסין]. לעניין זה יש משנה חשיבות בחקיקת מס, בהיותה אמצעי כופה לנטילת רכושו של הפרט והעברתו לקופה הציבורית. בהקשר זה כבר נפסק כי חזקה היא שחוק המס נמנע מפגיעה בזכויות האדם, ובמיוחד בזכות הקניין, אלא במידה הכרחית הנחוצה להגשמת תכליתו הסובייקטיבית באלה הדברים, אני סבור כי פרשנות המבקש היא לכאורה הפרשנות העדיפה. פרשנות זו מתיישבת עם שתי תכליותיו – הסובייקטיבית והאובייקטיבית – של חוק הריבית. יש בה כדי להוות תמריץ לשלם במועד מחד (שכן שיעור הריבית עדיין יהיה גבוה משמעותית מן המקובל), ולמנוע פגיעה בלתי-מידתית בזכות הקניין מאידך.

41. גם אם אניח כי פרשנות המשיבה לחוק הריבית היא בגדר האפשרי, עדיין סבורני כי פרשנותו של המבקש היא לכאורה הפרשנות הראויה. נפסק שבמקרה של חוסר בהירות בנוגע לפרשנות חקיקה מתחום המסים, יש להעדיף את הפרשנות המקלה עם הנישום.

     

    כי הרי זה הכלל הגדול שעל-פיו אנו נוהגים בפירושם של דיני מסים: כל מקום שבו אין מהות חובתו של האזרח או היקפה חפשיים מספק וכל מקום בו דבקה אי בהירות בהוראות החוק והנוסח מתפרש לכאן או לכאן, מפרשים את הוראות החוק באופן שיש בו כדי להקל על האזרח ולא כדי להוסיף על חובותיו. חזקה עלינו כי אין להטיל חובה אלא על פי מצוותו המפורשת של המחוקק ובהתאם לכללים המהותיים והדיוניים שקבע... [ ע"א 254/77 מדינת ישראל נ' פלדלת פלדום בע"מ (מפי השופט שמגר); ע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עיריית בני ברק ואח]

     

    "פגמים מיטיבים"

     

42. המשיבה טוענת כי שיטת הגבייה של ריבית נצברת גורמת להטיה מיטיבה עם התושבים בנסיבות שונות. בהסתכלות כוללת "חסרון הכיס" שנגרם לפלוני שחובו מחויב בריבית מצטברת מתקזז עם "יתרון כיס" של אלמוני שהחוב המחושב שלו מוקטן נוכח שיטת הגבייה האמורה.

     

43. אינני מקבל את טענת המשיבה. תיתי לה למשיבה שהיא מעוניינת גם במהלכים מיטיבים. אי אפשר לקבל שהטבה לפלוני תהיה על חשבון גריעה מאלמוני. רצונה של המשיבה להיטיב עם תושביה במסגרת מסוימת אינו יכול להוות הצדקה לקביעת שיעור ריבית הפיגורים מעל הרמה המותרת לכאורה על פי חוק. כפי שהמבקש מציין בצדק, קבלת טענת המשיבה עשויה להביא לתוצאות אבסורדיות – רשויות מקומיות תוכלנה לנהל את הגבייה בתחום שיפוטן כרצונן ותוך התעלמות מהוראות החוק, כל עוד הן נוקטות במדיניות מכוונת של גביית-חסר או תת-אכיפה באחד מתשלומי החובה אותם הן מוסמכות לגבות. כך למשל, מדיניות של גביית-חסר בתחום החנייה תצדיק גביית-יתר בתחום התכנון והבנייה, וכן הלאה. הקיצור, המבנה של "כלים שלובים" שהמשיבה מבקשת להציב מושתת על "פיזיקה" שאינה מותאמת.

     

44. למעשה, המשיבה טוענת כי במקרה של קבלת התובענה יהיה צורך לבצע קיזוז בין חיוב-היתר בו חויבו לכאורה המבקש וחברי הקבוצה כתוצאה משיטת ריבית מצטברת לבין התועלת הכספית שלכאורה נצמחה להם כתוצאה מהמדיניות "המטיבה" בה המשיבה נוקטת. מושכלות ראשונים הם כי ניתן להעלות טענת קיזוז רק מקום בו שני הצדדים חבים חובות הדדים זה לזה. בנסיבות המקרה שלפניי, טענת קיזוז תהא אפשרית רק אם המשיבה תבטל רטרואקטיבית את מדיניותה "המטיבה", באופן שיהפוך את "ההטבות" שקיבלו לכאורה הנישומים לחובות פיגורים שיש לשלמם למפרע. הבעייתיות המשפטית הטמונה בשומת ריבית רטרואקטיבית מעין זו ברורה ומובנת מאליה, ובכל מקרה המשיבה בשום שלב לא טענה כי בכוונתה לבצע מהלך כזה, אלא לכל היותר לבטל את "הפגמים המטיבים" באופן צופה פני עתיד.

     

    האם ריבית הפיגורים מהווה "תשלום חובה"?

45. המשיבה טוענת כי ריבית הפיגורים מהווה תשלום חובה עצמאי, הנושא ריבית פיגורים עצמאית מכוח חוק הריבית במקרה של איחור בשילומה. טענה זו היא בעלת פן כפול. הפן הראשון של הטענה הוא כי אם מותר למשיבה להשית ריבית פיגורים על ריבית פיגורים, הרי שמותר לה לחייב בריבית מצטברת . הפן השני של הטענה הוא שאם ריבית הפיגורים אינה מהווה תשלום חובה עצמאי לפי חוק הריבית, כטענת המבקש, אזי יש לדחות את בקשת האישור על הסף מחוסר סמכות עניינית.

     

46. אינני מקבל את הטענה. בהצעת החוק המקורית של חוק הריבית תשלום חובה הוגדר כ"כל תשלום המגיע לרשות מקומית על פי דין, לרבות ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק זה" [ הצעת חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תשל"ט-1979, ה"ח תשל"ט 1415, בעמ' ]276. לעומת זאת, הגדרת תשלום החובה המופיעה בנוסחו הסופי של סעיף 1 לחוק הריבית היא "כל תשלום המגיע לרשות מקומית על פי דין, לרבות מכסות תשלום שהטיל איגוד ערים על הרשויות המקומיות שבתחומו ולרבות מסים ומכסות תשלום שהטילה מועצה אזורית על ועד מקומי".

     

47. הנה כי כן, נראה כי המחוקק לכאורה בחר להשמיט את תשלומי ריבית הפיגורים מהגדרת תשלום החובה בחוק הריבית, כפי שנחקק בסופו של יום. השמטה זו מהווה לכאורה אינדיקציה לכוונת המחוקק להחריג את תשלומי הפיגורים מתשלומי החובה כמשמעותם בחוק הריבית.

48. אינדיקציה נוספת לכך כי תשלומי הפיגורים אינם בגדר תשלומי חובה לפי חוק הריבית נעוצה בעובדה כי המחוקק לא קבע מהו המועד בו יש לשלם את תשלומי הפיגורים, זאת להבדיל מתשלום החובה עצמו שמועד שילומו נקבע בצו הארנונה. בהיעדר מועד זה, כלל לא ניתן לדעת מתי קמה הסמכות להשית תשלומי פיגורים על תשלומי פיגורים, שכן לא ניתן לדעת מתי האיחור בשילומם של תשלומי הפיגורים עולה על 30 ימים.

     

49. זאת ועוד, סעיף 7 לחוק הריבית קובע כי "לענין הגביה, דין ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק זה כדין תשלום החובה שעליו הם נגבים". מנוסחו של הסעיף עולה לכאורה כי דינם של תשלומי הפיגורים בחוק הריבית אינו זהה לדינם של תשלומי החובה, שכן נדרשה אמירה מפורשת של המחוקק כדי להשוות בין השניים לעניין הגבייה. לו תשלומי הפיגורים היו בבחינת תשלומי חובה, לא היה כל צורך בסעיף 7 לחוק הריבית, וכידוע – חזקה היא שהמחוקק לא משחית מילותיו לריק.

     

50. יש לדחות גם את צדה השני של טענת המשיבה – קרי, היה וייקבע כי ריבית הפיגורים אינה בגדר תשלום חובה לפי סעיף 1 לחוק הריבית, אזי דינה של בקשת האישור להידחות על הסף, שכן ניתן להגיש תובענה ייצוגית נגד רשות רק בגין גבייה שלא כדין של תשלומי חובה.

     

51. סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי: "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השנייה...". הרלוונטי לענייננו הוא פריט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות (להלן: פריט 11), שלשונו היא "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" .

52. טענת המשיבה נשענת על ההנחה כי למונח "תשלום חובה" יש משמעות זהה הן בסעיף 1 לחוק הריבית והן בפריט 11. הנחה זו אינה מבוססת.

     

53. אכן, יש ערך לא מבוטל באחידות מושגית ובהרמוניה חקיקתית, אולם אין בהן כדי למנוע פרשנותו של מונח מסוים בדרכים שונות בהוראות חקיקה שונות, הכל לפי תכליתו והקשרו [בג"צ 6032/94 רשת – חברת תקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' רשות השידור ואח'; ע"א 480/79 חברת א' טרגר להשקעות ולבנין בע"מ נגד גובה המכס, ירושלים]

54. בענייננו, ביסודם של שני דברי החקיקה עומדות תכליות שונות – סעיף 1 לחוק הריבית נועד להגדיר את סוגי התשלומים עליהם תהיה הרשות רשאית להשית תשלומי פיגורים, ואילו פריט 11 נועד להגדיר את סוגי התשלומים המהווים מושא לתביעת השבה נגד רשות לפי חוק תובענות ייצוגיות. על כן, נקודת המוצא לדיון היא כי למונח "תשלום חובה" בפריט 11 בהחלט עשויה להיות משמעות שונה ממשמעותו של אותו מונח בחוק הריבית.

     

55. פרשנותו של המונח "תשלום חובה אחר", המופיע בפריט 11, נדונה בעע"מ 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל – צבא הגנה לישראל מדור תשלומים (להלן: עניין לוי). בעניין לוי עמד בית המשפט העליון על הדמיון הלשוני בין נוסחו של פריט 11 לבין הנוסח של סעיף 1(א) לחוק יסוד: משק המדינה, וקבע כי כדי לקבוע האם תשלום מסוים נכנס לגדרי פריט 11 יש לבחון האם מדובר בתשלום שהטלתו על הפרט ע"י הרשות מחייבת, כעניין נורמטיבי, הסמכה בחוק:

     

    סבורני, נוכח ההשוואה להוראת סעיף 1(א) ולעקרון שהיא מבטאת, כי המבחן הקובע צריך להיות דווקא האם לצורך הטלת תשלום מסוג מסוים על הפרט נדרשת הסמכה בדין. כלומר, אין זה מבחן של מצב הדברים כהווייתם, העוסק בשאלה האם התשלום הוטל או נגבה מכוח סמכות שבדין (או נחזה להיות כזה), אלא מבחן משפטי-נורמטיבי, הבוחן האם מדובר בתשלום מסוג התשלומים אשר אין להטילם על הפרט אלא במסגרת הסמכה כדין." (עניין לו.)

     

56. ריבית הפיגורים בה עסקינן היא תשלום הקרוב במאפייניו ומהותו למס. ההגדרה המקובלת של "מס" היא תשלום כפוי לרשות ציבורית ללא תמורה ישירה בעדו (ראו אלפרד ויתקון ויעקב נאמן דיני מסים (מהדורה רביעית, מורחבת ומתוקנת, תשכ"ט), בעמ' 4; עניין לוי, בפסקה 28 לפסק דינו של כב' השופט זילברטל; ע"א 889/01 עיריית ירושלים נ' אל עמי ייזום השקעות ובניה בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים), בפסקה 13 לפסק דינו של כב' השופט אנגלרד והמקורות המצוינים שם; על אופייה של ארנונה כמס ראו ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק (פורסם במאגרים המשפטיים), בפסקה 9). זהו המצב גם בענייננו – תשלום הריבית לא נתון לשיקול דעתו של הנישום, והנישום לא מקבל כל תמורה ישירה מהרשות כנגד תשלום זה. למעשה, ניתן לראות את ריבית הפיגורים כמס המוטל על הנישום עקב איחור בתשלום.

     

57. כמו כן, כמצוין לעיל ריבית הפיגורים טומנת בחובה רכיב עונשי-הרתעתי משמעותי, המקרב אותה באופייה לקנס. ועוד, מדובר באמצעי שלטוני הפוגע בזכות הקניין החוקתית.

58. בכל אחד ממאפיינים אלה של ריבית הפיגורים לבדו, לא כל שכן בהצטרפותם יחד, יש כדי להוביל למסקנה כי מדובר בתשלום אשר הטלתו על הפרט דורשת, כעניין נורמטיבי, הסמכה בחוק.

     

59. לאור האמור, לכאורה נראה כי ריבית הפיגורים מהווה תשלום חובה לצורך פריט 11, אולם לא לצורך חוק הריבית.

     

    טענות נוספות של המשיבה ושיקולים נוספים התומכים בעמדת המבקש

     

60. מספר רב של רשויות מקומיות בישראל הודיעו על חדילתן מגביית ריבית פיגורים בשיטת ריבית מצטברת , משהוגשה נגדן בקשה לאישור תובענה ייצוגית בגין גבייה זו. אני סבור כי ניתן לראות בעובדה זו שיקול נוסף התומך באימוץ פרשנותו של המבקש.

     

61. שאלת חוקיותה של השתת ריבית מצטברת בגין פיגורים בתשלומי ארנונה נדונה במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית בת"צ (מחוזי מרכז) 18004-08-11 בית אגמי חברה לשיווק בע"מ נ' עיריית ראשל"צ . בית המשפט פסק כי הפרשנות לפיה שיטת חישוב זו אינה חוקית היא לכאורה הפרשנות העדיפה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שנמחקה בהסכמת הצדדים (בר"ם 2980/13). גם בכך יש תימוכין למסקנה שהגעתי אליה.

     

62. לא מצאתי יסוד לדחיית הבקשה בעובדה כי המבקש עותר, בין היתר, לסעדים הצהרתיים. הסעדים ההצהרתיים להם עותר המבקש הינם טפלים לסעד העיקרי, הוא סעד ההשבה, ולצורך הכרעה בשאלת ההשבה ממילא יש תחילה להכריע – ולהצהיר – בדבר חוקיות הגבייה.

63. לא מצאתי יסוד לדחיית הבקשה גם בעובדה כי השאלה העיקרית הדרושה הכרעה היא שאלה משפטית בנוגע לפרשנותו של דבר חקיקה. סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות קובע מפורשות כי ניתן לאשר תובענה ייצוגית גם כאשר השאלה המשותפת לחברי הקבוצה היא שאלה משפטית

     

    ריבית שנתית

64. אם שיטת הריבית המצטברת אינה מותרת ברמה החודשית – כך טוענת המשיבה, היא מותרת לכל הפחות ברמה השנתית. כל כך למה? מפני שמכמה וכמה הוראות חוק נובע שלעניין ארנונה החיוב הוא שנתי וכל שנת כספים מהווה יחידת זמן עצמאית שמסתכמת ונסגרת עם סיומה [סעיף 8(א) של חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב)תשנ"ג – 1992; סעיפים 276 ו-277 של פקודת העיריות; סעיף 4(ה) של חוק הריבית; תקנה 16 של תקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) תשנ"ג -1993]. הדבר נובע גם מן הפסיקה [עע"ם 8223/07 היים נ' מועצה אזורית דרום השרון; בג"ץ 5705/90 דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קריית אתא].

65. העירייה סבורה כי מן העיקרון האמור נובעת הרשות לצרף בתום שנת מס את סכום הקרן השנתי שבפיגור אל הפרשי הפיגורים בגין אותה שנה, כך שבתום שנת המס השוטפת ועם תחילת שנת המס העוקבת יישא הסכום הכולל שבפיגור (קן בפיגור + שיעורי הריבית שבפיגור) הפרשי פיגורים אף הוא.

66. לא ידעתי מהו הבסיס ל"קפיצת המדרגה" שביצעה המשיבה מהנחת הבסיס, שהיא כמדומה לי נכונה, שכל שנת מס היא יחידה עצמאית, אל התוצאה של חיוב פיגורי תשלום ארנונה בריבית מצטברת. מן הניתוח שערכתי לעיל מתבקשת סברתי שחוק הריבית אינו מתיר לעירייה לגבות ריבית דריבית ואין שום מקור חוקי אחר שבו ניתן לעגן את החיוב הזה. ממילא אין גם מקור עיגון לריבית דריבית שנתית. ההיסק (סילוגיזם) שביצעה המשיבה כלל אינו משקף הסקת דבר מתוך דבר.

     

    סיכום הדיון בעניין ריבית מצטברת (ריבית דריבית)

67. אני סבור כי קיימת אפשרות סבירה ששאלת פרשנותו הנכונה של חוק הריבית תוכרע לטובת המבקש וחברי הקבוצה.

68. ועוד, אני סבור כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכריע במחלוקת שנטושה בין הצדדים בעניין ריבית מצטברת . השאלה המשפטית שבמחלוקת, ממוקדת ומשותפת לכל הקבוצה, כאשר הסעדים הכספיים להם יהיו זכאים חברי הקבוצה אם יזכו בתובענה נמוכים מכדי שיטרחו לנהל תביעות פרטניות מול המשיבה. נראה כי בדיוק למצב זה כיוון המחוקק כאשר חוקק את חוק תובענות ייצוגיות.

69. כמו כן, נחה דעתי כי עניינם של חברי הקבוצה ינוהל בדרך הולמת ובתום לב. י המבקש פנה למשיבה מספר פעמים בבקשה לתיקון המעוות טרם הגשת התובענה ובקשת האישור. ועוד, המבקש הגיש את בקשת האישור עוד בטרם ניתן פסק הדין בעניין בית אגמי, ובכך נטל על עצמו סיכון שמא ההכרעה בעניין בית אגמי תהא שלא לטובתו. סבורני כי די באלה כדי לבסס את תום ליבו של המבקש. לעניין ייצוג הולם, אינני מוצא פגם במשרד עורכי הדין שהגיש את הבקשה בשם המבקש.

70. המשיבה טענה כי אישור התובענה כייצוגית עלול לגרום נזק כבד לציבור, והפנתה בעניין זה להוראות סעיף 8(ב)(1) לחוק. טענה זו נטענה בעלמא וללא פירוט, ולא מצאתי בה יסוד לדחיית הבקשה. ועוד, המשיבה לא הסבירה כיצד יהיה בעצם ניהול ההליך באופן ייצוגי כדי לגרום לנזק הנטען, זאת להבדיל מהנזק שעלול להיגרם לציבור אם התובענה תוכרע לטובת הקבוצה בסופו של הליך.

71. משקבעתי את כל שקבעתי לעיל, וכיון שההליך שלפיי הוא הליך ביניים, אני סבור שאין צורך להכריע בשלב זה ביתר טענות הצדדים.

     

72. סוף דבר: תביעת השבה בגין חיוב בריבית מצטברת  מאושרת כתובענה ייצוגית.

     

    חיוב בריבית לפני בגין דרישת חיוב ששולמה לפני תום "תקופת החסד"

73. עניינה של עילת התביעה הנטענת השנייה הוא בחיוב בריבית פיגורים בגין תשלום שבוצע לפני המועד האחרון לשילומו. חוק הריבית קובע ש"תשלום חובה שלא שולם תוך 30 ימים מהמועד שנקבע לשילומו, ישולם בתוספת ריבית פיגורים" [סעיף 2(א) של החוק]. הווה אומר נקבע יום מסוים כמועד לשילום דרישת החיוב, לא תגבה ריבית פיגורים אם החוב ישולם עד 30 ימים מאותו מועד (30 "ימי חסד").

74. המבקש טוען שהעירייה נהגה לחייב בריבית פיגורים גם בגין איחור שלא חצה את 30 ימי החסד. גבייה כזאת אינה כדין ועל העירייה להשיב את הסכומים שנגבו לתושבים ששילמו בעוד מועד.

     

75. לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה שאין מקום לאשר תובענה ייצוגית בעילה זו. אבאר את מסקנתי.

76. העירייה אישרה שבעבר נהגה במקרים מסוימים לגבות ריבית פיגורים בגין איחורי תשלום לפני חציית קו ימי החסד. אולם החל מחודש יולי 2008 מערכת הגבייה הממוחשבת של העירייה עברה שינוי מתוכנת שבמסגרתו המערכת לא זו בלבד שאינה מנפיקה עוד דרישות תשלום בגין פיגור בתשלום שאינו מאוחר מימי החסד אלא אף גם זו שמעשית "תקופת החסד" התארכה כדי 45 ימים.

77. מכאן נובע שהחל מיולי 2008 מתרחשת חדילה למעשה מן הגבייה הבלתי חוקית. הפסיקה קבעה כי מצב של חדילה לפני שהוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות ומפטיר את העירייה מחובת ההשבה, ממש כשם שהיא הייתה מופטרת אילו הוגשה הודעת חדילה בעקבות הגשת הבקשה.

78. לי נראה שדי בחדילה למעשה כדי לסתום את הגולל על עילת תביעה זו. אולם גם בלי זה, בהנחה שאכן מיולי 2008 שאין יותר גבייה מפרה, אין אפשרות לאשר את התובענה כיון שלפי החוק העירייה מחויבת בהשבת גבייה לא חוקית שהתרחשה בשנתיים שקדמו לבקשה לאישור התובענה. התובענה הוגשה בספטמבר 2012 ולפיכך חובת ההשבה אינה מרחיקה לאחור אל שנת 2008.

79. המבקש טוען שהעירייה לא חדלה שכל מועד שהוא מן הגבייה הבלתי חוקית. אילו היה ממש בעניין זה נקל היה לה לעירייה לשלוח הודעת חדילה בתוך שלושה חודשים לאחר הגשת בקשת האישור. יתר על כן והוא עיקר; גם אם כתוצאה ממהלכי תכנות מחשבים שונתה בשנת 2008 שיטת דרישת החוב וחישוב ריבית הפיגורים, אין הדבר חל על מי שבאותה שנה כבר חב חוב פיגורים שראשיתו בתשלום במועד שלא החטיא את ימי החסד. למשל, נניח שהמבקש שילם את דרישת תשלומי הארנונה בשנת 2006 באיחור של 21 ימים מן המועד שנקבע לתשלום. הוא החל לצבור ריבית פיגורים של 21 ימים שפירעונה נדרש גם בשנים שלאחר 2008. אכן בדידו של המבקש הווית עובדה שכך אירע.

80. השתכנעתי מטיעוני העירייה שהתבססו על עדות בעלי תפקידים בגזברות, שתופעה אפשרית של נפילה "בין קווי תפר" היא מצומצמת ביותר, שכן ממילא רוב האזרחים משלמים את הודעות החיוב במועד . קשה מאד לאתר את אלה שתופעת הגבייה הבלתי חוקית לאחר יולי 2008 שהשתרעה עד לפרק הזמן של תקופת ההשבה. גם מטעם זה אין מקום לניהול תובענה ייצוגית ברכיב זה.

     

81. אני דוחה את בקשת האישור בהקשר לעילה של גביית ריבית פיגורים מוקדמת מדי

     

    אי חוקיות הנעוצה במועד חישוב ריבית הפיגורים

82. הטענה היא שהעירייה מחשבת את תקופת ריבית הפיגורים מן היום הראשון לחודש שכלפיו מתייחסת הדרישה ולא מן המועד שנקבע לשילומו של החוב [לשם המחשה. עיריית חולון קבעה את מועד תשלומי חיובי הארנונה ל-14 בחודש של כל חודש אי זוגי. כך מי שאיחר בתשלום החיוב של תקופת חיוב מסוימת חויב בפיגורים מיום 1 לחודש הנדון ולא מיום 14 של אותו חודש).

83. עלי לדחות את בקשת האישור ברכיב זה משום שקיבלתי את טענת העירייה שהחל מיולי 2008 אין היא משיתה עוד ריבית פיגורים בגין תשלום שבוצע בתוך ימי החסד. השתת הריבית נעשית מראשית החודש הזוגי העוקב לדרישת התשלום ולא מן החודש האי-זוגי.

84. לפיכך אין צורך שאדון ביתר הטענות והמענות ברכיב זה.

85. בקשת האישור ברכיב זה נדחית

    שיהוי בגביית חובות קטנים

86. ברכיב זה המבקש מלין נגד מדיניות המשיבה (שאינה מוכחשת על ידה) שלא לנקוט בהליכי גבייה אקטיביים של חובות פיגורים בסכומים נמוכים. לטענת המבקש, מדיניות זו יוצרת שיהוי בלתי סביר בגביית החובות הקטנים הללו, וגורמת שלא כדין להגדלתם עקב הוספה של הפרשי הצמדה וריבית. שיהוי זה מצד המשיבה, כך המבקש, הופך את גבייתם של חובות אלה לבלתי-חוקית.

87. המבקש נסמך לעניין זה על חוות דעת היועץ המשפטי לממשלה ששוללת השתהות בלתי סבירה בנקיטת הליכי גבייה של תשלומי חובה שלא שולמו ובפסיקת בתי משפט שהעירו שהשתהות בלתי סבירה מעמידה את החייב בעמדה נחותה שאין הוא יכול להתמודד עם טענת החוב. שיהוי כבד עשוי לפסול את הליך הגבייה.

88. אינני סבור שעניין זה יכול להוות עילת תביעה בתובענה ייצוגית. המדובר במדיניות טיפול בחובות קטנים (בעבר עד 50 ש"ח וכעת עד 20 ש"ח) שייתכן שאיננה מדיניות ראויה, אך אין מדובר בגבייה לא חוקית (כמובן שחלק הריבית דריבית הכלול בגבייה המאוחרת איננו חוקי אך בעניין זה כבר אישרתי את התובענה). שכן אין טענה כנגד עצם קיומו של החוב ואין טענה שבקיזוז הריבית הנצברת והעמדת הריבית על ריבית פיגורים חוקית, היקף החוב אינו נכון. על כן אין מקום בהקשר זה לתביעת השבה ואילו הצהרה על מדיניות בלתי תקינה היא עניין לעתירה מנהלית ולא לתובענה.

89. אני דוחה את בקשת האישור ברכיב של השהיית הטיפול בחובות קטנים

    התוצאה

90. אני מאשר את הבקשה לתובענה ייצוגית בעילה של גביית ריבית דריבית שלא כדין בסכום של כ-3.855 מיליון ש"ח

91. אני דוחה את בקשת האישור ביתר רכיביה

92. הנתבעת תשלם למבקש סך 20,000 ש"ח הוצאות וכן 40,000 ש"ח שכ"ט עו"ד בצירוף מע"ם כדין.

    ניתנה היום, ‏כ"ד תשרי, תשע"ו, ‏7 אוקטובר, 2015 בהעדר הצדדים.

     

    חתימה