ע"פ 43822-03-15 קליין נ' מדינת ישראל

המערער הורשע בעבירות של החזקת שטר מזויף, החזקת סכין שלא כדין, איומים, ניסיון להדחה בחקירה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וקבלת דבר במרמה, עבירות לפי חוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: 'חוק העונשין') וכן בעבירה של הטרדה מינית בהתאם לסעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1988.

המערער שבקש לצרף את ת"פ 33712-04-11, הורשע גם בעבירה של החזקת סמים לצריכה עצמית לפי סעיף 7 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג- 1973 ובעבירה של החזקת סכין שלא כדין. המערער זוכה מעבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין.

במסגרת גזר הדין נגזרו על המערער 8 חודשי מאסר על תנאי אם יעבור עבירה של החזקת סכין שלא כדין; 6 חודשי מאסר על תנאי אם יעבור עבירה לפי חוק למניעת הטרדה מינית או עבירה לפי סעיף 462 (2), 192, 245 או 415 לחוק העונשין; 3 חודשי מאסר על תנאי אם יעבור עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים; תקופות התנאי- 3 שנים מיום גזר הדין. כן ניתן צו מבחן שתוקפו למשך שנה וחצי מיום מתן גזר הדין ו-60 שעות של"צ.

הערעור שלפנינו מופנה נגד הרשעת המערער בעבירה של הטרדה מינית ונגד משך המאסר המותנה שנקבע בגין עבירה של החזקת סכין שלא כדין.

ההליכים בבית משפט קמא

המערער הודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, למעט בעבירה לפי חוק הטרדה מינית וכלשונו: "אנו מבקשים להודות במיוחס לנאשם, למעט בעבירת ההטרדה המינית שבאישום הראשון. אנחנו סבורים שבעובדות כתב האישום אין כדי להוות עבירה על פי לשון החוק, אם כי אנו מודים בעובדות שמיוחסות לנאשם" (פרוטוקול מיום 17.1.2013).

נוסיף כי המערער הודה בעבירות נוספות במסגרת תיק שביקש לצרף "תפ 33712-04-11 (בפני כב' השופטת ברק-נבו), בגין החזקת סכין והחזקת סמים לצריכה עצמית" (שם).

לאור הודאת המערער בעובדות כתב האישום ובהתאם לעמדות הצדדים מוקדה המחלוקת בשאלה האם האמירות של המערער כמופיע בכתב האישום שבעובדותיו הודה מגבשות עבירה לפי חוק למניעת הטרדה מינית או שבנסיבות אמירתן יש כדי העלבת עובד ציבור לפי חוק העונשין. המדינה סברה כי יש להרשיע את המערער בשתי העבירות ואילו המערער סבר כי תוצאת ההודאה היא כי יש להרשיעו בעבירה של העלבת עובד ציבור בלבד.

בטרם נתייחס לערעור שלפנינו נביא בקצרה את עובדות כתב האישום.

בתאריך 18.5.2010 החזיק המערער ונאשם נוסף (להלן "הנאשם האחר" או "האחר") שההליכים נגדו הופסקו בהתאם לסעיף 170 לחסד"פ, שטר הנחזה להיות מזוייף. השניים נעצרו בחשד לשימוש בכסף מזויף. המערער מסר לשוטרים פרטים כוזבים בקשר לזהותו בכוונה להפריע להם במילוי תפקידם, כן החזיק סכין למטרה לא כשרה.

במהלך הנסיעה לבית המעצר כשהם מלווים ב-3 שוטרים, השמיעו המערער והאחר איומים כלפי השוטרים, וכן הוחלפו אמירות שונות, וכך אמר המערער לסמ"ש מירית כדורי "כשהיית קטנה הפליקו לך על התחת בבית הספר בגלל זה בחרת להיות שוטרת". עוד קראו השניים לעבר שתי השוטרות: "...נפוצץ אתכן כמו בלון שמנות אנחנו זוכרים טוב טוב פרצופים..." וכן: "יא שמנות מכוערות". בשלב זה פנה המערער לנאשם האחר ואמר "לשוטרות יש כוס מסריח כי הן שמנות ומכוערות" והאחר השיב כי הוא יודע מניסיון 'שלשמנות יש 'כוס מסריח'. המערער אמר לשוטר דיגורקר "יא כושי עם קרחת, יא מניאק, כושי מסריח.. בוא כנס לתא אני אתן לך ללקק את החור של התחת שלי" וכן "בוא תמצוץ לי ת'זין ותראה מה זה זין של גבר".

הכרעת בית משפט קמא

כאמור, ההליכים נגד הנאשם האחר הופסקו ופסק הדין ניתן לגבי המערער בלבד.

בית המשפט קמא קבע כי הדברים שאמר המערער הם פניות משפילות ומביכות בעלות הקשר מיני ברור ומובהק הן כלפי השוטרות והן כלפי השוטר. וכשאלה הדברים, גם אם הפניה לשוטרות לא היתה בלשון ישירה אך נאמרה עליהן בנוכחותן, וכשהם בעלי אופי מיני מובהק "שעל פי אמות מידה אובייקטיביות הם משפילים, מבזים ופוגעים בכבוד, על רקע מיני עדיין יש לראות בהם משום הטרדה מינית" (סעיף 6 להכרעת הדין). בית משפט ציין כי מטרת החוק היא "לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם על חירותו ועל פרטיותו ..." (סעיף 1 לחוק) ולשיטתו "ניתן לקבוע באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי יישומו של החוק מחייב לראות בדברים שהשמיע הנאשם [המערער-א.נ.ח] אם לאוזני השוטרות ואם כלפי השוטר משום הטרדה מינית לכל דבר" (סעיף 9 להכרעת הדין), וכי "מדובר כאמור באמירת דברים שהינם בגדר רמיסת כבודם של השוטרים בדרך של אמירות בוטות הקשורות למיניותם, ומדובר אפוא בהתייחסות מבזה ומשפילה, שהופנתה כלפי השוטרים ביחס למיניותם, כלשון סעיף 3(א)(5) לחוק" (סעיף 10 להכרעת הדין).

בית המשפט זיכה את המערער מעבירה של העלבת עובד ציבור מאחר ש"מדובר באותה מסכת עובדתית" ועל המדינה היה לבחור "בין סעיפי האישום את אותו אישום המבטא בצורה ברורה ביותר את מהות המעשה...ואין מקום להפריד בין מילים כאלה ואחרות ולקבוע כי חלקן נופלות לגדרה של עבירה נוספת, של העלבת עובד ציבור" (סעיף 12 להכרעת הדין).

הטענות בערעור

תחילה נציין שגם בפנינו שב המערער על דבריו כי אינו חולק על האמירות המצוטטות בכתב האישום בו הודה, אך לטענתו, הדברים שאמר ממלאים אחר יסודות עבירת העלבת עובד ציבור לפי חוק העונשין ואינם מהווים הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(5) לחוק; לדבריו תוכן האמירות אמנם "בוטה וגס" כש"גס במובן של גסות רוח, וגס במובן המילולי של המילה שהרי הוא השתמש במילים בעלות תוכן וגוון מיני" (סעיף 9 להודעת הערעור), אך גם אם הדברים היו "גסים, פוגעניים ומיותרים" כלשונו, הם לא נאמרו בקונוטציה מינית, ומתיישבים עם עבירת העלבת עובד ציבור.

טוען המערער כי יש לפרש את ה'הטרדה המינית' על רקע מכלול נסיבות המקרה, לרבות מיהות העושה, ובענייננו היה על בית משפט לתת את הדעת לנסיבות האישיות של המערער וביניהן שימוש בסמים ובאלכוהול בתקופה הרלוונטית לאירוע וטיפול תרופתי לו נזקק לצורך ייצוב מצבו הנפשי.

לדברי המערער היה על בית משפט קמא לברר את השאלה אם האמירות נועדו אך לגדף או האם נאמרו בהקשר מיני והתשובה שהיה עליו לתת כי במקרה דנא, מדובר בגידופים בלבד גם אם הם בוטים וגם אם הם כוללים אמירה מינית בוטה ואולם בנסיבות שנאמרו לא חרגו האמירות מגידופים אחרים בשפה העברית ושמשו את המערער, בלהט הרגע, 'כלי' להעליב את אנשי החוק אגב המעצר ולכן על פי הפסיקה היה על בית משפט להרשיע את המערער בסעיף החוק ההולם את הנסיבות ואת טיבו של האירוע הפלילי- קרי, בעבירה של העלבת עובד ציבור. לטענתו אין המקרה דנא מתיישב עם הרשעה בעבירה לפי סעיף 3(א)(5) לחוק, שכן מפסיקת בית המשפט העליון עולה כי המקרים בהם נאשמים הורשעו בהתאם לסעיף זה הם מקרים שהתייחסו ליצירת אווירה עוינת בסביבת עבודה; מקרים בהם האמירה כללה הצעות מיניות מובהקות שבאות להשפיל את מי שהאמירות הופנו כלפיו; ומקרים בהם היתה התייחסות מובהקת לאורחותיו המיניות או איבר מאברי גופו של השומע ולא כוונו למקרה חד פעמי שבו האמירות בניידת שלא היו בפנייה ישירה לשוטרים, אלא 'מעבר לראשיהם'.

לטענת המערער מקום בו "מהות דברי המערער הינה כפולה, קיים בדברים יסוד של העלבה וקיים בדברים יסוד של הטרדה מינית......" (סעיף 58, 59 להודעת הערעור) היה על בית משפט לפעול לפי סעיף 34כא לחוק העונשין ולהעדיף את הפרשנות המקלה עם המערער, קרי, להרשיעו בעבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין, עבירה המתאימה לנסיבות, שבצידה קבוע עונש של 6 חודשים, ולא להרשיעו בעבירה של הטרדה מינית שהעונש עליה הוא שתי שנות מאסר "ואשר הרשעתו בה תתייגו כ"עבריין מין" (גם אם לא כעבריין מין הטעון פיקוח)" (סעיף 62 להודעת הערעור).

המערער הציג פסיקה הכוללת שורה של מקרים שההתבטאויות שבהן, כך לטענתו, הופנו כלפי שוטרים והיו דומות ואף בוטות יותר מבחינת תוכנן המיני, אך המדינה בחרה להעמיד לדין את הנאשמים שם בעבירה של העלבת עובד ציבור. על בסיס נוהג המדינה לייחס במקרים דומים עבירה של העלבת עובד ציבור טען המערער, לראשונה בבית משפט של ערעור, כי העמדתו לדין בגין האמירות בעבירת הטרדה מינית לפי חוק למניעת הטרדה מינית אינו מאפיין את עמדת המדינה בדרך כלל והיא אף בניגוד למדיניות הריסון בה נוקטת המדינה בהעמדה לדין בגין התבטאויות ולכן לעמדתו, עומדת לו טענת הגנה מן הצדק בגין אכיפה בררנית ויש לזכותו מעבירת ההטרדה המינית.

אשר לגזר הדין, סבר המערער כי בית משפט קמא שגה בקביעתו עת קבע את אורך תקופת המאסר המותנה ל-8 חודשים בגין עבירת החזקת סכין שלא כדין, כשנסיבות העבירה מצביעות על נסיבות מקלות של מציאת הסכין ברכב על ידי השוטרים במהלך חיפוש, והדגיש כי הסכין כלל לא הוחזקה על גופו של המערער, הוא לא עשה בה שימוש וכי החיפוש שערכה המשטרה לא נבע מחשד של אחזקת סכין. לטענתו בית המשפט כלל לא הביא בשיקוליו כי למערער אין כל עבר פלילי והוא סבור כי היה על בית משפט להתחשב בנסיבות חייו הקשות ובהיותו בהליך שיקומי.

דיון והכרעה

לאחר עיון בפסק הדין, בפרוטוקול הדיונים בבית משפט קמא, בטענות המערער במסגרת כתב הערעור ולאחר ששמענו את הצדדים בדיון ראינו לדחות את הערעור ככל שמדובר בהכרעת הדין, ולקבל את הערעור על גזר הדין לעניין משך תקופת המאסר המותנה שהושת על המערער בגין החזקת סכין שלא כדין.

כאמור, הודה המערער בעובדות כתב האישום וערעורו התמקד בטענה כי אמירותיו אינן מהוות עבירה של הטרדה מינית על פי סעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית אלא מגבשות עבירה של העלבת עובד ציבור לפי חוק העונשין.

לשאלה האם אמירות המערער עולות כדי עבירת הטרדה מינית- התשובה חיובית. אף אנחנו, כמו בית משפט קמא, סבורים כי דברי המערער המצוטטים בכתב האישום, הם בוטים וגסים ונאמרו בהקשר מיני ומשכך מהווים עבירה של הטרדה מינית לפי סעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית.

בשל חשיבות הדברים, ומאחר שהדברים הבוטים והגסים עומדים במרכז הערעור נחזור על הדברים כאמור בכתב האישום שבעובדותיו הודה המערער:

במהלך נסיעת המערער והאחר לבית המעצר אמר המערער, בין השאר, לשוטרת כדורי שהיתה בניידת: "כשהיית קטנה הפליקו לך על התחת בבית הספר בגלל זה בחרת להיות שוטרת".

שני הנאשמים (המערער והאחר) אמרו לשוטרות כדורי ופטשקה את המילים: "יא שמנות מכוערות".

ואז פנה המערער לנאשם האחר ואמר כי: "לשוטרות יש כוס מסריח כי הן שמנות ומכוערות."

הנאשם האחר ענה שהוא יודע מניסיון כי 'לשמנות יש כוס מסריח' והוסיף: "יא שמנות, אני מת לחזור הביתה לראות את החברה היפה שלי לראות מה זה בחורה יפה, אני מהבוקר פה רואה רק בטטות".

המערער פנה לשוטר דיגורקר ואמר: "יא כושי עם קרחת, יא מניאק, כושי מסריח.. בוא כנס לתא אני אתן לך ללקק את החור של התחת שלי" וכן "בוא תמצוץ לי ת'זין ותראה מה זה זין של גבר".

הוראת סעיף 3(א) לחוק למניעת הטרדה מינית קובעת כי:

"הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה: "..(5) התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית;"

אין ספק שלמקרא הדברים הבוטים והגסים מדובר באמירות משפילות ומבזות המתייחסות בבירור למיניותם של השוטרים, ומופנות הן כלפי השוטרות והן כלפי השוטר ששהו עם המערער בניידת, כפי שאף קבע בית משפט קמא ולא מצאנו כל טעות בקביעה זו, להפך, קביעותיו אלה מקובלות עלינו.

אין מדובר בקללות ובגידופים, מדובר בפנייה חדה וברורה הקשורה להיבט המיני, אמירה כמו השוטרות הן "שמנות ומכוערות" וכי יש להן "כוס מסריח" איננה קללה אלא תיאור מצב משפיל ומבזה המכוון במפורש לבזותן על רקע מיניות השוטרות, ולהשלמת התמונה צטטנו לעיל אף את דברי האחר שאף הוא התייחס למיניות השוטרות עת אזכר את 'חברתו היפה' לעומת השוטרות 'הבטטות'; כך גם האמירה שנאמרה כלפי השוטר בהתייחס למיניותו "בוא תמצוץ לי ת'זין ותראה מה זה זין של גבר"! שימוש מובהק במיניות של השוטר שנועדה להשפילו ולבזותו בהתייחס למינו ולמיניותו. אמירות אלה, על רקע מכלול הנסיבות והדברים שנאמרו, אין לפרשן אחרת אלא בהקשר מיני שכל כולו נאמר לשם הביזוי וההשפלה של אותם שוטרים ששהו בניידת, אמירות המתיישבות אך עם פרשנות אחת- שיש בדברים אלה כדי להוות הטרדה מינית בהתאם לסעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית.

אומר כי עצם הקלדת הדברים מביכה, ולא רק בגלל הבוטות שבהם אלא בעיקר בעצם ההשפלה והביזוי של אלה שאליהם הופנו האמירות המתייחסות למיניותם.

העובדה כי אלה שהאמירות התייחסו אליהם הם עובדי ציבור, שוטרים, אינה מעלה או מורידה לעצם האמירות המבזות והמשפילות שהופנו אליהם תוך התייחסות למיניותם, וניתן להסיק בבירור, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי עצם השימוש במיניות זו נועדה אך לבזות ולהשפיל אותם.

לא מצאנו ממש בטענה כי אין מדובר בהטרדה מינית מאחר שהדברים לא נאמרו ישירות לשוטרים אלא נאמרו בין שני הנאשמים בדרכם למעצר, ולא מצאנו בכך כדי לשנות את המסקנה כי בהטרדה מינית מדובר. הדברים נאמרו בניידת המשטרה, מקום קטן וסגור, באוזני השוטרים במהלך הנסיעה למעצר, ונועדו לבזותם ולהשפילם תוך שימוש במילים גסות ובוטות שאין ולא יכולה להיות להן כל משמעות אחרת לבד מהביזוי תוך שימוש במיניותם.

ראו לעניין זה את הדברים שנאמרו בעש"מ 5571/01 פודולוסקי נ' נציב שירות המדינה (24.10.01):

"איני רואה מקום להבחין בין התבטאויות ישירות בעלות גוון מיני מובהק המופנות אל חיילת מסוימת לבין התבטאויות מן הסוג שבית-הדין קבע כי נאמרו בנוכחות החיילות, אך לדעתו, לא כוונו במישרין כלפיהן. ביטויים בעלי אופי מיני שעל-פי אמות-מידה אובייקטיביות הם משפילים, מבזים או פוגעים בכבוד על רקע מיני, הם מעצם טיבם גם ביטויים המופנים כלפי כל אדם שלמינו או למיניותו התייחס הביטוי והוא נוכח בעת השמעתו.."

הנה-כי-כן, מבחינה לשונית "פנייה" אינה רק התייחסות פיזית ישירה. "התייחסות מופנית" כוללת גם הטיית תשומת-לבו של האחר, ובגדרה ייכלל גם מסר המועבר לאחר ובענייננו מסר המתייחס למינו או למיניותו של אדם הנאמר בין שני אנשים אחרים בנוכחותו."

כך בענייננו, לא ראינו לעשות כל הבחנה כפי שטען המערער בבית משפט קמא ומקובלת עלינו מסקנת בית משפט קמא שהסיק מסקנתו מעניין פודולסקי הנ"ל כי "גם פניות שאינן מכוונת במישרין כלפי אדם אך מדובר עם זאת בביטויים בעלי אופי מיני, שעל פי אמות מידה אובייקטיביות הם משפילים, מבזים ופוגעים בכבוד, על רקע מיני, יש לראות בהם משום הטרדה מינית".

לא רק זאת אלא שלא רק שברור כי האמירות נעשו בנוכחות השוטרים ששמעו אותן הרי שכבר נקבע כי "קיום הטרדה מינית אינו מותנה בהכרח בהתייחסותה לאדם מסוים. היא עשויה להתקיים גם מקום שהיא מבטאת התייחסות פסולה המופנית לקבוצה של בני אדם, ומכוונת למינו או למיניותו של אדם או בני אדם הנמנים על הקבוצה" (ראו עש"מ 11976/05 חליל נ' נציבות שירות המדינה (11.4.07) שם קבע בית המשפט העליון כי גם נוהג לספר בדיחות גסות בעלות אופי מיני עלולה להחשב הטרדה מינית, שבעתיים כשהאמירות נאמרו כלפי שלושה שוטרים, בהתייחסות לכל אחד מהם לפי מינו.

כאמור, אמירות המערער כעולה מהלשון שננקטה על ידו הן אמירות מבזות ואין כל דרך אחרת לפרש אותן אלא כ"התייחסות מבזה או משפילה".

כמו בית משפט קמא אף אנו ראינו להפנות לדברי ההסבר להצעת החוק. בסעיף 3 של דברי ההסבר נאמר כי ההתנהגויות המהוות הטרדה מינית אסורה חולקו לשלוש קטגוריות כשהעבירה כנוסחה בחוק בסעיף 3(א)(5) (בהצעת החוק- היתה במסגרת ס"ק (4) והיתה בדיוק באותו נוסח) שייכת לקטגוריית ההתנהגויות שבאופן אובייקטיבי ומעצם טיבן מהוות הטרדה מינית, ללא תלות במיהות הנפגע ובתגובתו, וכך נאמר:

"הסעיף המוצע מפרט את סוגי ההתנהגויות השכיחות המהוות הטרדה מינית. ההתנהגויות המנויות בסעיף הן משלושה סוגים. חלקן הן התנהגויות שליליות מטבען ותגובתו של האדם המוטרד אינה יכולה להכשירן (פסקה (1) לעניין סחיטה באיומים; הסיפה של פסקה (3) לעניין מעשים מגונים; ופסקה (4) לעניין ביזוי והשפלה). חלק אחר של ההתנהגויות נאסרות רק כאשר האדם שאליו הן מופנות רואה בהן הטרדה ולאחר שהוא מראה למטריד כי ההתנהגות אינה רצויה לו.. התנהגויות נוספות אסורות בשל ניצול יחסי כוח בין המטריד למוטרד".

עינינו הרואות כי המחוקק קבע שאמירות כגון אלה הרלוונטיות לענייננו הן כשלעצמן שליליות מטבען ומהוות הטרדה מינית ללא קשר "לתגובת האדם המוטרד". כך ראו את עמדת הפסיקה כי עבירת ההטרדה המינית בהתאם לסעיף 3(א)(5) לחוק נבחנת על פי אמת מידה אובייקטיבית, קרי, בדיקת תוכן האמירות ואופיין ללא תלות בשאלה כיצד חש מי שאליו הופנו האמירות: "...כבר נקבע בפסיקתנו כי בעבירה זו (בהתאם לסעיף 3(א)(5)- א.נ.ח) נבחנת התנהגות האדם המטריד על פי אמת מידה אובייקטיבית. משקבענו כי ההערה או ההתבטאות הינה בעלת אופי מיני מובהק המתייחסת לאיבר אינטימי בגופה של המתלוננת, וככזו היה בה כדי לבזות את המתלוננת ולהשפילה, אין קיומה של העבירה מותנה בתחושתה הסובייקטיבית של הנפגעת". (ראו: עש"מ 1599/03 טאפירו נ' נציבות שירות המדינה (16.12.03)3, והמקורות שם: עש"מ 5771/01 פודלובסקי הנ"ל; עש"מ 11025/02 אייזנר נ' מדינת ישראל; עש"מ 2203/05 מדר נ' שירות המדינה (21.07.05).

כפי שכבר חזרנו וציינו אמירות המערער בהן התייחס בלשון מבזה ובמדויק תוך 'אבחנה' בין השוטרות לשוטר, עת התייחס בלשון גסה ומשפילה כלפי השוטרות לאברי גופן ו'בלשונו הציורית' אף לריח איבר מינן ול'גבריותו' של השוטר תוך שימוש באבר המין שלו, אמירות המהוות מטבען וכשלעצמן באופן אובייקטיבי אמירות בהקשר מיני המתייחס הן למיניותן והן למינן, ומתיישבות אך ורק עם המסקנה כי מדובר בהטרדה מינית, אין ולו נסיבה בודדת שמתיישבת עם אפשרות אחרת.

כפי שציינו לעיל, העובדה כי האמירות נאמרו על ידי עצורים כלפי שוטרים שלכאורה אינם הנפגע ה'קלאסי' של מוטרדים מינית אינה מבטלת את העובדה כי מדובר בהטרדה מינית, מאחר שעצם ההתנהגות השלילית והאמירות הבוטות כשלעצמן מהוות ביזוי והשפלה על רקע מיני, אמירות שנאסרו בחוק, ללא תלות במיהות מי שאליו הופנו האמירות. נדגיש כי ההטרדה מינית אינה להשגת תכלית מינית, והקנטה, נקמה או הצקה בדרך של ביטויים גסים, בוטים ומשפילים בהקשר המיני תוך התייחסות למיניות ובענייננו אף למינם של המוטרדים - מהווים הטרדה מינית אסורה וכך נאמר כי: "תהיה הכוונה אשר תהיה, העיקר הוא לא הכוונה אלא ההתנהגות; די בכך שבעיני האדם הסביר ההתנהגות הגיעה כדי הטרדה מינית" (עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר (09.03.98)).

ראינו לדחות את טענת המערער כי אמירותיו אינן מהוות הטרדה מינית שכן לא אליהן התייחס המחוקק כשכוונתו למנוע את תופעת ההטרדה המינית בסביבת עבודה, בסביבת לימודים או ביחסי מרות. לא רק שפשוטה של ההוראה החוקית אינו מתיישב עם טענתו כפי שכבר ציינו לעיל אלא גם בדברי ההסבר לחוק, נאמר כי תכלית החוק היא הרחבת תחולת עבירת ההטרדה המינית, וכך נאמר:

"נושא ההטרדה המינית מטופל עד כה בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988. ואולם, החוק מתייחס רק ליחסי עבודה, ומטפל בתוצאות השליליות של ההטרדה המינית הקשורות למסגרת העבודה בלבד, ולא בהטרדה עצמה ובדרכים למניעתה. החוק המוצע נועד להוקיע את ההטרדה המינית בכל הקשר שהוא ולגבי כל אדם. הצעת חוק זו באה להגביר את המודעות הציבורית לחומרת התופעה, תוך חינוכו של הציבור הרחב לכיבוד הזולת". (המבוא לה"ח למניעת הטרדה מינית, 2641, התשנ"ז- 1997 כפי שפורסם ברשומות, 22.07.97).

מכאן שהכוונה הברורה של המחוקק, והמתיישבת עם לשון הוראת החוק כי אין 'סביבה טבעית' לעבירת ההטרדה המינית, וההטרדה המינית אסורה בכל מקום ובכל 'סביבה'. לשון החוק, ובכללו גם סעיף 3(א)(5) נשוא ענייננו, מכיל את כל המצבים האפשריים בהם עלולה להתבצע הטרדה מינית, ועבירה זו אינה תלויית סביבה ואינה מתמצית אך במסגרת של יחסי עבודה, לימודים או יחסי מרות כלשהם; סביבה מסוימת, יחסי מרות, הצעה חוזרת- כל אלה אינם חלק מיסודות העבירה שנועדה להוות מענה חוקי למניעת הטרדות מיניות הנעשות בדרך של "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למיניותו" גם אם הן חד-פעמיות (ראו למשל ת"פ 55527-01-11 מדינת ישראל נ' אסמעיל שם הורשע נאשם בהטרדה מינית בגין אמירה בעלת תוכן מיני למוכרת בחנות או ת"פ 53381-12-11 מדינת ישראל נ' פוקס (06.03.14) בו הורשע הנאשם כנ"ל בגין אירוע בו כינה את המתלוננת "פרוצה" ודרש ממנה ללכת לחלק האחורי של האוטובוס).

מכל האמור אנו דוחים את טענת המערער כי התשתית העובדתית בה הודה המערער אינה מגלה עבירה לפי סעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה מינית ודעתנו כמו בית משפט קמא כי העובדות שבכתב האישום ממלאות את יסודות העבירה שיוחסה למערער.

ראינו לדחות גם את טענת המערער כי דווקא עבירת העלבת עובד ציבור היא העבירה הרלוונטית בנסיבות, מאחר שהדברים הופנו כלפי שוטרים שהם עובדי ציבור.

חשוב להבהיר כבר כי אין בעובדה שהטרדה מינית מכילה גם יסודות עבירה של העלבת עובד ציבור כדי לאיין את קיומה של עבירת ההטרדה המינית על פי החוק למניעת הטרדה מינית, לפי התשתית העובדתית בה הודה המערער. ולעניין זה אין לנו אלא להביא את הדברים שנאמרו לא אחת כי:

"במסגרת המשפט הפלילי במקומנו, עשוי להיות שמערכת נתונים אחת תקיים את יסודותיהן של שתי עבירות או יותר" (ע"פ 51/76 ראובן נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 14 (1976); בג"ץ 4445/02 מור נ' ראש-עיריית הרצליה, פ"ד נו(6) 900 (2002); ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ג 344-350 (1992) (להלן: פלר))."

דנ"פ 2334/09 ישראל פרי נ' מדינת ישראל (23.5.13).

כך גם ראו דבריו של כב' השופט (בדימוס) קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים, חלק שני, מהדורה 2009, עמ' 924: "כפי שכבר נאמר, אין מניעה שאישום אחד- קרי: פרשת עובדות אחת-ייחס לנאשם מספר עבירות וישמש בסיס להרשעתו של הנאשם בכל אחת מהן. מרכז הכובד נעוץ ב"עובדות" המשקפות את "התנהגותו" של הנאשם, לרבות המצב הנפשי שליווה אותה; כאשר העבירות שעבר הנאשם באותה התנהגות אינן אלא פועל יוצא ממנה. אשר על כן, שוב אין מקום לטענה של "כפילות" בכתב האישום, כפי שהיה לפני כניסת חסד"פ לתוקף, כאשר "האשמה" שלטה בכיפה ולא "העובדות".

בענייננו, כמו גם קביעת בית משפט קמא בה לא מצאנו דופי, מרכז הכובד הוא האמירות הגסות והבוטות שנאמרו בהתייחס למיניותם ואף למינם של השוטרים וכל כולן נועד לבזותם ולהשפילם, כך ההתייחסות השונה למיניות השוטרות ממין נקבה ("שמנות ומכוערות" "כוס מסריח") ולשוטר ממין זכר ("בוא תמצוץ לי ת'זין ותראה מה זה זין של גבר") מהם עולה בבירור כי מדובר בהטרדה מינית וכי אין מקום לכל פרשנות אחרת אלא שהאמירות הללו הן "התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו" כלשון סעיף 5(א)(3) לחוק אמירות המהוות הטרדה מינית.

נוסיף ונאמר כי עבירת העלבת עובד ציבור שנועדה להעניק הגנה מיוחדת לעובד ציבור היא מעין 'עבירת סל' המתייחסת לעלבון שמטיח נאשם בעובד ציבור, אם בדרך של גידופים, תנועות, מעשים שאינם מלווים באמירה, ולמעשה במשמעותו הלשונית הפשוטה- לבייש, להכלים ולהעליב; אלא שבענייננו אין מדובר רק בעלבון במשמעותו המילולית אלא באמירות בוטות שמתוכנן ניתן להסיק אך כי מדובר באמירות מבזות ומשפילות בהתייחס למיניות של מי שאליו הופנו האמירות וכך עבר 'מרכז הכובד' מהעלבת השוטרים (עובדי ציבור) להטרדה מינית בעצם ההתייחסות המבזה והמשפילה למיניותם של השוטרים. משכך ראינו לדחות את טענת המערער ולאשר את קביעתו של בית משפט קמא כי בעבירה של הטרדה מינית מדובר.

ברוח זו גם ראינו לדחות את טענת המערער כי במקרה שהעובדות יכולות להתיישב עם כל אחת מהעבירות, היה על בית המשפט 'לבחור' ולהרשיע את המערער מבין העבירות המיוחסות לו את העבירה המקלה עמו בהתאם לעקרון החוקיות בפלילים כאמור בסעיף 34כא לחוק העונשין.

סעיף 34כא קובע כי "אם ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין" (רע"פ 5389/01 המועצה האזורית לב-השרון ואח' נ' מדינת ישראל (18.5.03)). הדגש הוא כי ההעדפה בפרשנות הדין המקלה עם הנאשם תהיה רק מקום בו ניתן לפרשו באורח סביר במספר דרכים "ובלבד שהמדובר בפירוש סביר המתיישב עם תכליתו של הדין הטעון פירוש" (קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון, עמ' 573).

אין זה העניין שלפנינו, שכן כלל לא מצאנו שמדובר בפרשנות לדין. הודאתו של המערער בעובדות כתב האישום מעלה כי התמלאו יסודות העבירה של הטרדה מינית כפי שפרטנו לעיל, שבעתיים כך כשהפרשנות לעובדות כתב האישום בהן הודה המערער מתיישבות עם התכלית המובהקת של החוק למניעת הטרדה מינית כפי שפורט הן בהכרעת הדין של בית משפט קמא (סעיפים 7, 8 להכרעת הדין) הן בהוראת החוק ואף בדברי ההסבר להצעת החוק, ומשכך אין מדובר בפרשנות 'מקלה' המעדיפה את ההרשעה בעבירה של העלבת עובד ציבור במקרה דנא בו נקודת הכובד היא באמירות הגסות והבוטות שנאמרו בהתייחס למינם ולמיניותם של השוטרים.

נשוב ונפנה לדברי בית משפט קמא המקובלים עלינו (סעיף 12) כי בהתאם לפסיקה, כשמדובר באותה מסכת עובדתית על המאשימה "לבחור מבין סעיפי האישום האפשריים, אותו אישום המבטא בצורה הנאותה ביותר את מהות המעשה" אף אם העבירה חמורה יותר (קדמי, סדר הדין בפלילים, חלק שני, א', עמ' 927 והמקורות שם).

לאור כל האמור לעיל, לא רק שלא מצאנו כל סיבה להתערב בהכרעת הדין המנומקת של בית משפט קמא אלא שמצאנו שהמסקנות מקובלות עלינו ונשענות על אדנים מוצקים.

לראשונה ורק בשלב הערעור דנא טען המערער כי עומדת לו הגנה מן הצדק מחמת אכיפה בררנית. לטענתו, במקרים של התבטאויות דומות ואף בוטות מאלה כאן נוהגת המדינה להעמיד לדין את המתבטאים הללו בעבירה של העלבת עובד ציבור, ולא בעבירה של הטרדה מינית. לטענתו מאחר שהעמדה לדין בעבירה של הטרדה מינית אינו מאפיין את מדיניות המדינה הרי שננקטה כלפיו אכיפה בררנית המצדיקה כשלעצמה לזכותו מהעבירה בה הואשם.

תחילה, ראינו להדגיש כי טענת ההגנה מן הצדק על בסיס "אכיפה בררנית", היא אחת מן

הטענות שמקומה הטבעי בשלב המקדמי של תשובת הנאשם לכתב האישום מאחר שככל שתתקבל הטענה יביא הדבר לביטול כתב האישום, תוצאה המאיינת את הצורך בדיון ענייני באישום ולכן "מוטב שייעשה מוקדם ככל האפשר" (קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, עמ' 1233), בודאי שאין מקומה בשלב הערעור.

כן ראינו להדגיש כי "מי שאינו מעלה טענות מקדמיות כנגד כתב האישום אלא מודה בעובדות המפורטות בו, אינו יכול להתנער מהודאתו..." (שם, 1235 והמקור שמוזכר שם), וכפי שציינו לעיל, הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום משמעה למעשה הודאה ביסודות העבירה של הטרדה מינית כפי שפורט לעיל, וגם משכך אין מקום לטענה החדשה של אכיפה בררנית בשלב הערעור.

נוסיף, כפי שגם ציינה ב"כ המדינה בדיון לפנינו, כי טענת המערער כי עומדת לו טענת הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית היא טענה עובדתית חדשה שזכרה לא בא בערכאה קמא, ממילא לא נדונה במסגרת ההליך ומשכך גם אין לה כל התייחסות בהכרעת הדין, וברור כי אין מקומה של הטענה לראשונה במסגרת הערעור.

ועוד ראינו לציין כי טענת האכיפה הבררנית טעונה הנחת תשתית ראייתית בדרך של שמיעת ראיות כדי שניתן יהיה לברר אם לטענות הנטענות יש בסיס עובדתי ותשתית ראייתית לקבוע כי אכן מדובר באכיפה בררנית. קביעה כי מדובר באכיפה בררנית מבוססת על חומר ראייתי ולא על פסיקה אקראית המובאת בפני בית משפט של ערעור. יודגש כי הנטל להוכיח את טענת ההגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית מוטל על הנאשם (המערער כאן) ומשהעלה לראשונה טענה זו במסגרת הערעור, אין מקום להתייחס אליה לא רק בשל השלב המאוחר אלא אף בשל העדר תשתית ראייתית לקביעה שכזו.

מהטעמים שלעיל, אנו דוחים את הטענה של המערער כי עומדת לו הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית, טענה שהועלתה בעלמא, נטולת כל תשתית עובדתית, והועלתה לראשונה במסגרת הערעור. נוסיף כי עצם הגשת נספח פסיקה בעניין האכיפה הבררנית אינו יכול להוות תשתית עובדתית, וקריאת פסקי דין אינה באה במקום שהיה על המערער להוכיח את הטענה בדרך של הבאת ראיות בערכאה קמא.

למעלה מן הצורך, והגם שראינו לדחות את הטענה מהטעמים שלעיל, נציין, כי אין לקבל את הטענה גם לגופה, ויש לדחות את טענת המערער כי המדינה הפעילה מדיניות שונה כלפיו עת העמידה אותו לדין בעבירה של הטרדה מינית לעומת נאשמים אחרים שאמרו אמירות בוטות והועמדו לדין בעבירה של העלבת עובד ציבור. נציין כי ההתייחסות שלהלן לטענה אינה רק מעבר לצורך, כאמור, אלא ניתנת במסגרת המגבלות בהנתן שמדובר בטענה חסרת תשתית עובדתית המונעת למעשה בדיקת הטענה לגופה.

ולשאלה מהי אכיפה בררנית- השיבה הפסיקה:

"אכיפת הדין נגד אדם אחד והימנעות מאכיפתו נגד אחרים- כאשר מדובר במקרים דומים- היא אכיפה בררנית (selective enforcement). אכיפה בררנית יכולה לקבל ביטוי באחד משני מופעים: הראשון, החלטה להעמיד לדין רק חלק מן המעורבים בפרשה נדונה; השני, החלטה להעמיד לדין בשעה שבפרשות אחרות שעניינן דומה לא הוגשו כתבי אישום. ענייננו שלנו נמנה- לפי הטענה- על הסוג השני. כך או כך, המשותף לשני פניה של הטענה הוא כי סמכות האכיפה הופעלה נגד אחד ולא נגד אחרים, ללא כל טעם טוב להבחנה ביניהם." (ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פולדי פרץ (10.09.13)).

כך גם ראו:

"אכיפה בררנית... אינה היפוך של אכיפה מלאה...

...אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך-כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק". (בג"צ 6396/96 זקין נ' מדינת ישראל (8.6.99))

עיננו הרואות כי את הטענה לאכיפה בלתי שוויונית או בררנית יש לבסס בראיות. בענייננו לא רק שבערכאה קמא הודה המערער בעובדות כתב האישום אלא שכלל לא טען את טענה ההגנה כמתחייב וממילא לא הניח כל תשתית להוכחת טענתו והוא מבקש לקבל את טענתו כי סמכות האכיפה הופעלה נגד נאשמים שונים בפרשות שונות, שאת נסיבותיהן לא נדע רק על בסיס קריאת פסקי הדין שהוגשו במסגרת הנספח ואין הם מכילים את העובדות הרלוונטיות להגשת כתבי האישום ולא ניתן לדעת או לבחון את הנסיבות הפרטניות בכל מקרה.

המערער משיג למעשה בדבריו, לא על האכיפה הבררנית אלא על שיקול דעתה של התביעה בבחירת סוג העבירה בו הואשם לעומת אחרים שאמרו אמירות בוטות והועמדו לדין בעבירה של העלבת עובד ציבור.

לעניין פגם בהפעלת שיקול הדעת של התביעה כפי שטוען המערער, נאמר כי ככלל ההתערבות בשיקול הדעת של התביעה בעניין העמדה לדין היא מצומצמת ביותר, ושמורה לנסיבות קיצוניות בהן נפלו בהחלטה שהתקבלה טעות או פגם מהותי היורד לשורשו של עניין, או מקום שנתגלה בה עיוות מהותי המחייב תיקון (ראו בג"ץ 7195/08 אבו רחמה נ' הפרקליט הצבאי הראשי (01.07.09), והמקורות שם). שיקול דעת התביעה ביחס להליך הפלילי הוא רחב מאוד, על כל שלביו, לרבות בחירת סעיף האישום ההולם את עובדות העבירה ונסיבותיה "מרחב ההתערבות הקשור בפן הראייתי, למשל, הינו צר במיוחד... לא כך הוא בפן הערכי הקשור בהעמדה לדין, הנוגע בהיבט האינטרס הציבורי הכרוך בכך, עליו נמנית גם הבחירה בסעיף האשמה לצורך ההגדרה הנורמטיבית של פרשת העובדות המתוארת בכתב האישום." (בג"צ 7195/08 הנ"ל) שם גם נאמר כי: "בחירת התביעה בסעיף אישום מסוים מבין עבירות חלופיות אפשריות, מקרינה על דרך תפיסתה של התביעה את טיבו של המעשה נשוא האישום, ואת חומרתו היחסית במידרג מידות החומרה של הנורמות שהמחוקק הגדיר במארג הנורמטיבי הפלילי הכולל. כלל יסוד בהכנת כתב אישום הוא כי מבין חלופות אפשריות של סעיפי עבירות, על התביעה לבחור באופציה הנורמטיבית-עונשית ההולמת ביותר את טיבו של הארוע הפלילי, כפי שהוא מתואר בפרשת העובדות בכתב האישום..."

בעניינו, לא נמצא חוסר מתאם בין מערכת העובדות לבין סוג העבירה בה הואשם המערער בעניין הטרדה מינית, כפי שפורט בהרחבה לעיל, וממילא לא מצאנו כי נפל כל פגם מסוג שהוא בשיקול דעתה של התביעה בבחירת סעיף האישום.

ועוד נאמר כי בית משפט זה (בהרכב שונה) נדרש לסוגייה דומה עת קיבל ערעור על החלטת בית משפט שלום שסבר כי המדינה שגתה בבחירת סעיף האישום ואף קבע כי עליה להחליף את הסעיף לסעיף אחר המקל עם הנאשם וכך נאמר בע"פ 42054-08-13 מדינת ישראל נ' קסטיאל (02.10.13), שכאמור קבל את הערעור על החלטת בית משפט השלום:

"כללית באשר לבחירה בהוראת החיקוק: איננו מחדשים מאום אם אנו אומרים, כי הבחירה בהוראת חיקוק היא חלק מהפררוגטיבה של התביעה במילוי תפקידה בהגשת כתבי האישום. היקף ההתערבות בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה ורשויות התביעה בנושא זה, הוא מצומצם ביותר ונקיטה בדרך פעולה זו שמורה למקרים קיצוניים וחמורים בלבד. בבג"צ 7195/08, אליו הפנתה התביעה, נקבע כי התערבות מסוג זה תיעשה רק כאשר מדובר במשגה מהותי או עיוות מהותי היורדים לשורשו של עניין. ככלל, כאמור, עקרון הפרדת הרשויות מכתיב, בהכרח, שמירה על מעמדה של התביעה כמי שבוחרת את הוראת החיקוק הרלבנטית. בית המשפט איננו יועץ-על, איננו תובע-על.."

גם בעניין קסטיאל, כמו בענייננו קבע בית משפט כי לא ניתן להשוות השוואה מדויקת בין מקרה אחד למשנהו, ולא ניתן להגיע למסקנה בדבר הפגיעה בערך השוויון על בסיס פסקי הדין אליהם הפנה בית משפט השלום. קל וחומר בענייננו- בו כלל לא ניתנה לבית משפט קמא האפשרות להתמודד עם הטענה שהועלתה בשלב הערעור בלבד. לסיום דבריו קבע בית המשפט בעניין קסטיאל הנ"ל קביעה רלוונטית אף לסיום הדיון בענייננו:

"סוף דבר-הכלל הוא, כי התביעה היא "בעלת הבית" על כתבי האישום, וכפועל יוצא מכך הבחירה בהוראות החיקוק הרלבנטיות, שמורה לה. בית המשפט ככלל איננו מתערב בשיקול דעתה, גם אם הוא סבור כי ניתן היה להחליט החלטה אחרת, על אחת כמה וכמה, כמו במקרה שבפנינו, כאשר איננו סבורים כי התביעה שגתה."

נציין כי רע"פ 6800/13 שהוגש על החלטת בית משפט זה- נדחה.

מכל האמור ובעיקר על רקע הקביעה כי מעשה המערער מקיים את יסודות עבירת ההטרדה המינית ואת תכליותיה הייחודיות, לא מצאנו כל פגם בבחירת סעיף האישום לפי חוק הטרדה מינית לנוכח האמירות הבוטות והגסות שהתייחסו במפורש למינם ולמיניותם של השוטרים.

אשר לגזר הדין

המערער השיג על החלק בגזר הדין המתייחס לתקופת המאסר המותנה שהוטלה עליו בגין עבירה של החזקת סכין. לטענתו פרק זמן של שמונה חודשים לתקופה של שלוש שנים אינה הולמת את נסיבות העבירה ולא את נסיבותיו האישיות. לדבריו הסכין לא היתה בידיו והוא לא השתמש בה כלל אלא "נמצאה ברכבו של המערער במהלך חיפוש ברכב בלי שהשוטרים חשדו מלכתחילה בכך שהמערער מחזיק סכין". לטענתו נסיבות ביצוע העבירה מקלות ביותר והיה על בית משפט קמא לתת משקל לנסיבותיו האישיות של המערער כמפורט בתסקירי שירות המבחן ולהמלצותיו וכן להעדר כל עבר פלילי. כן סבור המערער כי בהיותו מצוי ב"עיצומו של תהליך שיקומי ושינוי חיובי באורחות חייו" היה על בית המשפט לקבוע תקופת מאסר מותנית המתיישבת עם ההליך השיקומי כדי למנוע מצב כי ככל שבעתיד יהיה מקום להפעיל את המאסר המותנה יוכל המערער להשתלב בהליך שיקומי דבר שלא יהיה אפשרי בנסיבות אורך תקופת המאסר המותנה.

עיינו בגזר הדין, נתנו דעתנו לכך שבית המשפט קמא התחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, ואף הלך עקב בצד אגודל עם המלצות שירות המבחן וחרף העבירות בהן הורשע, לרבות צירוף תיק נוסף, הסתפק בהטלת מאסרים מותנים כהמלצת שירות המבחן, וציין במפורש כי "ניתן לפנים משורת הדין, להסתפק בעניינו של הנאשם במכלול העבירות שבוצעו לעיל, בהטלת עונש מאסר מותנה בצירוף של"צ וכן מבחן לתקופה ממושכת".

בית משפט קמא כבר הקל עם המערער, נתן דעתו לכלל הנסיבות האישיות ואימץ את המלצת שירות המבחן להעדיף את הפן השיקומי על פני מאסר, אף לא בדרך של עבודות שירות, ומשכך לא מצאנו כי נפלה כל שגגה בהחלטת בית משפט קמא שהתחשב במערער התחשבות מפליגה.

ובכל זאת ראינו להתחשב מעט במערער ולא בגלל שגיאה כלשהי אלא אך ורק כדי לעודד אותו להתמיד בשיקום, ולא להגביל את אפשרויות השיקום בעתיד רק בגלל אורך תקופת המאסר המותנה. לאור האמור ראינו להעמיד את תקופת המאסר המותנה שקבע בית המשפט קמא בגין עבירה של החזקת סכין שלא כדין ל- 6 חודשים תחת ה-8 שקבע.

סוף דבר-

הערעור על הרשעת הנאשם בעבירה לפי סעיף 5(א)(3) לחוק למניעת הטרדה מינית נדחה. הערעור על גזר הדין מתקבל בחלקו באופן שבסעיף א' לגזר הדין תעמוד תקופת המאסר על תנאי על 6 חודשים.

יתר רכיבי הענישה שהוטלו בבית משפט קמא יוותרו על כנם.

כבוד הנשיאה דבורה ברלינר, אב"ד:

אני מסכימה לאמור בחוות דעתה המקיפה של חברתי כבוד השופטת א' נחליאלי-חיאט וברצוני להוסיף מילים ספורות בלבד. כאמור, טענתו המרכזית של המערער היא כי התכוון לפגוע והשימוש בביטויים המיניים היה רק הכלי ששימש לפגיעה, בהבדל ממטרה עצמאית לפגיעה על רקע מיני דווקא. במילים אחרות: מדובר ב"תרשים זרימה" שבו הכוונה לפגיעה היא מטרה ראשית, והפגיעה המינית היא כוונה משנית שנועדה לשרת את המטרה הראשית.

גם אם אלו פני הדברים- אין בכך לשנות את התמונה. די בקיומה של הכוונה לפגיעה ולהשפלה מינית, ולו ככוונה משנית, (משום שעל פי תפיסתו של העברין זו הדרך הטובה, היעילה, המהירה והחדה ביותר לפגוע באדם שלפניו), כדי לענות על רכיב הכוונה בעבירה של הטרדה מינית. זאת בהנחה, שבוססה היטב בחוות דעתה של חברתי, כי אכן הדובר התכוון, ולו לצורך זה, לפגוע בקורבן על רקע מיני.

כבוד השופט ג'ורג' קרא, סגן נשיא:

אני מסכים לחוות דעתה של חברתי כבוד השופטת א' נחליאלי-חיאט ולהערת כבוד הנשיאה

ד' ברלינר.

אשר על כן, הוחלט כאמור בחוות דעתה של כבוד השופטת נחליאלי-חיאט.

ניתן היום, א' חשון תשע"ו, 14 אוקטובר 2015, במעמד הצדדים.