-
לפני תביעה כספית נזיקית (רשלנות) ובעילה לפי חוק איסור לשון הרע.
-
התובע הינו יליד רומניה ועלה לארץ בשנת 1994. בנו הבכור מתגורר ברומניה.
-
אין חולק בין הצדדים כי עקב חוב לבנק לאומי פתח הנתבע כנגד התובע תיק הוצאה לפועל מס' 02-28824-03-1 (להלן: "תיק ההוצאה לפועל"). לאחר משא ומתן בין הצדדים הם הגיעו להסדר פשרה ביום 24.2.2011 לפיו התובע ישלם לנתבע לסילוק חובו סך של 14,000 ₪. עם חתימת הסכם הפשרה שילם הנתבע לנתבעת סך של 12,500 ₪ לידי בא כח הנתבע ולאחר מכן שילם סך של 1,000 ₪ בתאריכים 6.3.2011 ו- 14.4.2011 ובכך לטענתו הקדים לשלם לפני המועד הקבוע בהסכם הפשרה. כל שנותר לשלם על פי הסכם הפשרה נכון לאותו מועד הוא סך של 500 ₪.
-
במוצאי שבת שנפל ביום 23.4.2011 הגיע התובע לשדה התעופה ביחד עם בתו הקטנה ובת זוגו כאשר הם התכוונו לטוס לרומניה לצורך השתתפות בחתונת בנו הבכור. לתדהמתו בשעה 23:04 עצרה אותו משטרת הגבולות והודיעה לו שבתיק ההוצאה לפועל הוצא כנגדו צו עיכוב יציאה מהארץ שנשרם ביום 31.3.2011 ורק כנגד תשלום של 20,991 ₪ יוכל לעזוב את הארץ. התובע טוען כי מדובר בטעות קשה וכי יתרת החוב היא רק 500 ₪ שגם אותו עליו לשלם עד ליום 30.8.2011 אך כל תחנוניו לא עזרו. התובע טוען כי לא יכל לשלם את הסך של 20,991 ולכן בלית ברירה נאלץ ביחד עם בתו ובת זוגו לשוב לביתו במפח נפש קשה.
-
מכאן תביעת התובע כנגד הנתבע (להלן: "הבנק").
-
הבנק טוען בכתב הגנתו כי הנתבע ידע כי הבנק פתח כנגדו תיק הוצאה לפועל לגביית יתרת החוב ואשר במסגרתו ננקטו הליכי הוצאה לפועל לגבית החוב לרבות בקשה להטלת הגבלות מיום 13.2.2011 אשר בעקבותיה הוטלה הגבלה על יציאתו מהארץ..
-
עוד נטען כי התובע ידע היטב או היה עליו לדעת כי ההגבלה על יציאתו מהארץ הוטלה ביום 13.2.2011 ועל כן טענתו כי צו עיכוב היציאה מהארץ הוטל ביום 31.3.2011, לאחר ההסדר שנכרת בין הצדדים אינו נכון. במסגרת ההסדר שנכרת בין הצדדים לא בוטלו ההגבלות שהוטלו על התובע וזאת מעם העובדה שההסדר הוא הסדר תשלומים והן מעצם העובדה כי התובע לא ביקש לבטל את ההגבלות.
-
גם אם הנתבע היה מבקש במעמד ההסדר לבטל את ההגבלות הדבר היה כרוך במתן ערבויות מתאימות.
-
ביום 22.1.2015 נשמעו עדי הצדדים כאשר מטעם התובע העיד הוא בעצמו ומטעם הבנק העידה גב' שושנה לוי.
דיון והכרעה
-
סקירת הראיות המונחות לפני מעלה כי תיק ההוצאה לפועל נפתח כנגד התובע בשנת 2003. בשנת 2004 הגיעו הצדדים להסדר אך התובע לא עמד בהסדר.
-
ביום 13.2.2011 החליטה רשמת ההוצאה לפועל להיענות לבקשת הבנק להטלת הגבלות לאחר שקבעה כי התובע הינו חייב המשתמט מחובותיו.
-
ביום 24.2.2011 הגיעו הצדדים להסדר לפיו לסילוק חוב התובע כלפ]י הבנק ישלם סך של 14,000 ₪ הכוללים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. במעמד חתימת ההסכם שילם התובע סך של 12,500 ₪ כאשר הוסכם כי היתרה בסך של 500 ₪ תשולם בחמישה תשלומים שווים ורצופים בסך של 300 ₪ כל אחד. לאור זאת אין ממש בטענה כי הבקשה להטלת הגבלות הוגשה לאחר הסכם הפשרה וכי צו עיכוב היציאה מהארץ ניתן לאחר מועד זה.
-
למרות האמור בהסכם התובע הקדים ושילם לבנק סך של 1000 ₪ בשני מועדים שונים, ביום 6.3.2011 וביום 14.4.2011.
-
לא הובאה ראיה לפני לפיה התובע ידע על הטלת ההגבלות, עד שגילה זאת בעת שהתייצב בשדה התעופה שם הודע לו שיש כנגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. לא נראה עוד כי התובע נסע במודע לשדה התעופה ביודעו שיש כנגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. אין גם ממש בטענת הבנק כי שומה היה על התובע לבדוק במשטרת הגבולות בטרם הגיע לשדה התעופה אם יש כנגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. דווקא העובדה כי הגיע להסדר עם הבנק ואף עמד במרביתו כאשר נותרה יתרה זעומה של 500 ₪ גרמה לתובע להניח בצורה סבירה כי אין כנגדו צו עיכוב יציאה מהארץ.
-
לא הובאה עוד שום ראיה המראה כי הבנק דווח ללשכת ההוצאה לפועל על הסכם הפשרה ואף למעלה מכך לא הובאה כל ראיה כי הבנק דווח ללשכת ההוצאה לפועל על התקבולים ששולמו על ידי התובע על חשבון החוב וכחלק מההסדר. נהפוך הוא, הבנק צירף לתצהיר העובדת מטעמו העתק מדף אירועים בתיק ההוצאה לפועל ממנו עולה כי לא דווח על תשלום הסכומים הנ"ל לבנק (נספח ז' לנ/1).
-
הבנק טוען בתצהיר מטעם גב' לוי כי בעת תשלום הסך של 12,500 ₪ עמדה יתרת חובו של התובע לבנק על סך של 15,704 ₪ ולראיה היא מצרפת העתק "דף חשבון". אולם הבנק לא טורח לספר לבית המשפט כי מדובר בהעתק מדף חשבון הבנק ולא מדף חשבון בתיק ההוצאה לפועל. על פי רישומי ההוצאה לפועל היתרה בתיק בעת כריתת הסכם הפשרה הייתה על סך של 20,991 ₪ זאת בהתאם לנספח ז' לתצהירה של גב' לוי ובהתאם למידע שנמסר לתובעת על ידי משטרת הגבולות. לכן במידה והיה מופחת מאותו סכום סך של 13,500 ₪ הייתה היתרה עומדת על 7,491 ₪. לכן כאשר התובע היה התייצב בשדה התעופה ביטול עיכוב היציאה מהארץ היה אמור להיות כנגד תשלום אותו סכום ולא סך של כ- 20,000 ₪ כפי שהוצג לפניו על ידי משטרת הגבולות.
-
סעיף 66ד. (ג) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 (להלן: "החוק") שהוכנס בתיקון תשס"ט לפני המקרה שאירע קובע כי:
"רשם ההוצאה לפועל יורה על ביטול הגבלה אם נוכח כי החייב מקיים הוראות של צו תשלומים או הוראות הסכם בינו לבין הזוכה לעניין פרעון החוב;"
-
מהוראות סעיף זה אני למד ומסיק מספר עניינים: ראשית, חובה על נושה שהגיע להסכם פשרה מול חייב לדווח לרשם ההוצאה לפועל על אותו הסכם. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף כאשר הוטלו לבקשת הנושה הגבלות על החייב. שנית, לשון הסעיף הינה לשון צווי דהיינו אם נוכח הרשם כי החייב עומד בהוראות הסכם יורה על ביטול ההגבלה. להבדיל בסעיף 66ד. (ב) לחוק הרשם רשאי לבטל הגבלות מיוזמתו או לבקשת החייב אם מצא שהדבר מוצדק. לכן אני קובע כי כשנקט המחוקק לשון צווי בסעיף קטן ג' הכוונה היא לצווי. לאור זאת שומה היה על הבנק לדווח על ההסכם על מנת שרשם ההוצאה לפועל ישקול האם לבטל את ההגבלות.
-
הטלת החובה על הנושה לדווח לרשם ההוצאה לפועל על ההסכם שהושג ועל העמידה בתשלומים ואף למעלה מכך הקדמת תשלומים נובעת מיחסי הזהירות בין הצדדים. נושה חב חובת זהירות כלפי חייב בהפעילו הליכי הוצאה לפועל. הטלת חובה זו מוטלת ביתר שאת עת הנושה נוקט בהליכים דרסטיים כגון הטלת הגבלות שמשמעם פגיעה בחירותו של חייב. בין יתר ההגבלות המוטלות, הגבלה על רישיונו של החייב ומתן צו עיכוב יציאה מהארץ. לכן בעת שקמה עילה לבטל את ההגבלה חובה על הבנק בשל יחסי הקרבה בינו לבין החייב לדווח על כך לרשם ההוצאה לפועל. מדובר בהטלת חובה שאינה מטילה מעמסה חריגה על הבנק. הבנק הוא ששולט בנקיטת הליכי גביה במסגרת תיק ההוצאה לפועל ולכך השליטה על ביטולם אף היא מוטלת עליו.
-
במקרה הניצב לפני שומה היה על הבנק, לאחר שהתובע עמד במרבית ההסדר ונתרו סך של 500 ₪ הגיש בקשה לבטל את ההגבלה שכן ההגבלות המוטלות לא היו שקולות ולא מידתיות לעומת יתרת החוב שנותרה על פי ההסדר.
-
במאמר מוסגר אציין כי לאחר שאירע המקרה תוקן החוק והתווסף סעיף 19ב. המטיל חובה על הזוכה לדווח ללשכת ההוצאה לפועל כל הסכם שהגיע אליו עם החייב. תיקון זה נכנס לתוקף ביום 16.9.2012 ולכן אינו חל על ענייננו. אך יחד עם זאת אין הדבר גורע ממסקנתי כי חובה כזו הייתה קיימת לפני אותו תיקון. חובה כזו ניתן אף לגזור מחובת תום הלב בה מחויב כל מתדיין כלפי יריבו.
-
לאחר כריתת הסכם הפשרה התובע עמד בהוראותיו ואף הקדים תשלומים מסוימים כך שנותרה יתרת חוב בסך של 500 ₪ שאם התובע ישלמה חובו יחשב כמסולק. בנסיבות אלו מתקשה אני לראות את האפשרות שלו הסכם הפשרה היה מדווח לרשם ההוצאה לפועל הוא היה מותיר את ההגבלות על כנן. הנחה היא סבירה ומתקבלת על הדעת שרשם הוצאה לפועל היה מבטל את ההגבלות בנסיבות אילו הבנק היה מדווח על כריתת הסכם הפשרה ועמידת החייב בתנאיו.
-
לאור זאת, אני קובע כי הבנק התרשל עת לא דווח על הסכם הפשרה לרשם ההוצאה לפועל. עוד אני קובע כי הבנק התרשל עת לא דווח לרשם ההוצאה לפועל על התשלומים שביצע התובע ובכך הפר הוראות תקנה 17א. (א) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם – 1979 הקובעת שזוכה ידווח על כל תקבול בתוך 7 ימים מיום קבלתו.
-
לכן יש לחייב את הבנק בנזקי התובע מכח עוולת הרשלנות. לאור זאת מתייתר הצורך לדון בעילת התביעה לפי חוק איסור לשון הרע.
-
באשר לנזקים יש לפסוק לתובע עוגמת נפש והפסד הוצאה בגין רכישת כרטיס טיסה. מאידך יש להפחית מהפיצוי שיפסק בשים לב לכך שהתובע לא פעל באופן סביר להקטין את נזקיו. התובע היה אמור לטוס חמישה ימים לפני מועד חתונת בנו. התובע לא מצא לנכון להתקשר למשרד בא כח הבנק למחרת המקרה ולדאוג לביטול צו עיכוב היציאה מהארץ ובכך תתאפשר השתתפותו בחתונה. אולם אפשרות זו לא הובררה עד תום מהבחינה שלא הוכח כי היו טיסות אחרות בימים הבאים או כי היה באפשרותו מבחינה כלכלית לרכוש עוד כרטיסים לו ולבני משפחתו. לכן אתחשב בעניין זה אך בצורה מתונה ואפחית מהפיצוי שיפסק 20% בגין אי הפחתת נזק.
-
התובע טען כי נגרמו הפסדים בדמות כרטיס טיסה שרכש ומלון ששכר. אולם הוא לא טרח להביא קבלות המתעדות הוצאות אלו וגובהן. אני מאמין כי הפסד זה נגרם לתובע אך הוא לא הביא שמץ של ראיה באשר לעלויות אלו.
-
לאור זאת יש לדעתי לפצות את התובע בגין עוגמת נפש בסך של 20,000 ₪. מסכום זה יש לנכות 20% ומתקבל סך של 16,000 ₪.
-
לכן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 16,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ.
מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.
ניתן היום, ח' חשוון תשע"ו, 21 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.
