עמ"נ 61966-06-15 אברמוב נ' מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת ועדת הערר לאסירי ציון (מיום 16.6.2015). בהחלטה זו נדחה בשנית ערר שהגישה העוררת על החלטת "ועדת הרשות" – החלטה שבה נדחתה בקשתה להכיר בה כ"אסירת ציון", לפי חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, תשנ"ב-1992.

רקע רלבנטי

בקשתה המקורית של המערערת להכרה בה כ"אסירת ציון" התבססה על כך שלפי טענתה היא הייתה אסורה בבית כלא בסודן במשך תקופה של שנה (בית הכלא ב"אמרה קובה"). זאת – בשל יהדותה. שהות זו בבית האסורים הייתה כשהיא ילדה קטנה "בת 10-9", וכשגם אמה של המערערת אסורה באותו מקום ומאותה סיבה.

ועדת הרשות שמעה את המערערת וגם את העד מר תרפה סיטוטאו. הוועדה דחתה את הבקשה תוך שהיא קובעת שלפי עדות המערערת והעד מטעמה, אכן הוכח שהמערערת שהתה יחד עם משפחתה בבית הסוהר באמרה קובה במשך שנה אחת. אולם שהותה במאסר זה, כך נקבע, לא הייתה בגין יהדותה, אלא בגין הצטרפותה להוריה בלבד (החלטה מיום 9.12.2012).

המערערת הגישה ערר על החלטה זו לוועדת הערר. ערר זה נדחה (בלא שמיעת עדים). צוין בהחלטה (מיום 24.7.2013), שהחלטת "ועדת הרשות" מבוססת היטב על הוראות החוק והפסיקה, והיא נכונה "באופן שאין לנו כל עילה להתערב בה". בהמשך לכך, הגישה המערערת ערעור לבית משפט זה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. עובר לדיון בעתירה, הוגשה לבית המשפט הודעה מוסכמת מטעם באי כוח הצדדים, שלפיה הוסכם להחזיר את עניינה של המערערת לוועדת הערר "לצורך בחינת עניינה מחדש". להודעה זו ניתן תוקף של פסק דין (כב' השופטת נ' בן אור; עמ"נ 64601-10-13, מיום 19.1.2014).

בכך שב העניין בשנית לוועדת הערר. ועדת הערר קיימה שלושה דיונים בערר המחודש. בדיון הראשון, מיום 1.7.2014, טענו בא כוח המערערת והמערערת עצמה, והמערערת השיבה לשאלות שנשאלה. בעיקר עמדה על הפרק עדותו של העד מר אדיסו וודג'. ועדת הערר החליטה בסופו של דיון זה שקיימת סתירה לגבי תקופת המאסר באמרה קובה, כמו גם לגבי השאלה אם היו עצורים נוספים מעבר לקבוצה של 54 עצורים שאין חולק שהיו שם, וממילא בתשובה לשאלה אם אכן המערערת הייתה כביכול בקבוצת אסורים נוספת מעין זו. ועדת הערר החליטה לכן לזמן לעדות לפניה את מר אדיסו וודג' כדי שיבהיר אם אכן המערערת ואמה היו אסורות כחלק מקבוצה נוספת מעבר לקבוצת "ה-54". בדיון השני מיום 18.9.2014, העיד העד מר אדיסו וודג'. כמו כן העידו מר תרפה סיטוטאו וכן העידה אמה של המערערת. הדיון השלישי בערר התקיים ביום 30.12.2014, וזאת לאחר שוועדת הערר הזמינה עדים מטעמה. בישיבה זו העידו מר אהרון אייל צגה. כמו כן, העיד מר סמו ברהנו.

החלטת ועדת הערר (בשנית) – מושא הערעור

ועדת הערר, כאמור, בהחלטתה האחרונה מושא ערעור זה, דחתה (בשנית) את הערר שהגישה המערערת ודחתה את בקשתה להכיר בה כ"אסירת ציון". בנימוקי ההחלטה ציינה ועדת הערר, כי אמה של העוררת אכן הוכרה כאסירת ציון, על בסיס הטענה שהיא נכלאה לתקופה של שישה חודשים בשל יהדותה. צוין בהחלטה, שטענת המערערת היא כאמור שהיא נכלאה בבית הכלא בקרב קבוצה גדולה שהובאה לכלא, וזאת לאחר שקבוצה קודמת של 54 איש שהיו שם שוחררו. הוועדה ציינה, שהכליאה של קבוצת "ה-54" הייתה ידועה ומוכרת לפעילי העלייה, אך הספק שהתעורר הוא אם לאחר שחרור קבוצה זו הובאו לכלא זה עצורים נוספים.

בהמשך לכך, סקרה הוועדה את העדויות השונות שבאו לפניה. מסקנת ועדת הערר הייתה, שהעדים שהעידו לפניה, והכוונה לשני העדים האחרונים שהוועדה עצמה זימנה לדיון השלישי, סותרים את העדות של מר אדיסו וודג', שלפיה הייתה קבוצה נוספת מעבר לקבוצת 54 העצורים. לא נמסר על זהות קבוצה זו לפעילי עלייה מחוץ לכלא. פעילי העלייה לא ידעו על הקבוצה הנוספת ולא סיפקו לה כספים למחייה. איש מקבוצה נטענת זו לא יצא לקנות אספקה כפי שהיה מקובל לגבי קבוצת "ה-54". בהמשך לכך הוסיפה ועדת הערר וקבעה, שככל שהייתה קבוצה שכזו בכלא, היא לא נחשדה בידי השלטונות באתיופיה כיהודים, ואף עולה מהראיות שיהדותם הוכחשה. ולחלופין, ככל שאכן מדובר בקבוצה של יהודים, הרי שהם נחקרו על יהדותם והכחישו זאת. כך או כך, קבעה אפוא ועדת הערר, "לא ניתן לקבוע כממצא עובדתי כי מעצרם היה בעילה של יהדות" (פסקה 21 להחלטה).

ועוד הוסיפה ועדת הערר, שמסקנתה זו מפריכה למעשה את ההכרה באמה של המערערת כאסירת ציון. כך הדבר, שכן אם מעצר האם לא הייתה בשל יהדותה, הרי שגם החלטת ועדת הרשות (בעניינה של האם) להכיר באם כאסירת ציון – לא היה בשל יהדותה, ומדובר בהחלטה ש"בטעות יסודה, ולכאורה יש לבטל את ההכרה בה כאסירת ציון". לא נעשה כך בהחלטת ועדת הערר, היות וצוין שלא ניתן להתערב בעניינה של האם.

ומעל הצורך צוין עוד בהחלטת ועדת הערר, שבעניינה של המערערת קיימת "קושיה גדולה" היות והיא הייתה בת שמונה כאשר הוריה נעצרו "והיא כילדה קטנה נלוותה מטבע הדברים אליהם לכלא". ועל כן, בגיל זה של "קטני קטנים", לא מדובר במעצר בעילה של פעילות ציונית, ומעצרה של המערערת כילדה לא יכול לעמוד בפני עצמו. מעצר המערערת כילדה לא היה בנפרד ממעצר הוריה. מדובר ב"הצטרפות טבעית של העוררת [המערערת] כילדה להוריה, לא משום שהושת עליה מעצר, אלא משום שהוריה נעצרו" (פסקה 24 להחלטה).

הערעור

בערעור המערערת לבית משפט זה על החלטתה האחרונה של ועדת הערר, התבקש בית משפט זה להתערב בהחלטה ולהכיר במערערת כאסירת ציון. המערערת הפנתה לכל הראיות והעדויות, שיפורטו להלן בהרחבה, והיא מבקשת מבית משפט זה לקבוע שהונחה תשתית ראייתית מספקת לגרסתה. טענה נוספת שהועלתה בערעור היא, שנפל פגם בהחלטת הוועדה, היות שאחד מחברי הוועדה, מר יעקב יצחק, היה בעל עניין ונוגע בדבר והוא התנגד בתוקף להכרה במערערת. בשל התנגדותו זו ומיוזמתו הזמינה הוועדה עדים נוספים וניכר היה שהעדים "דקלמו כמי שהוכנו מראש".

התשובה

המשיבה, בטיעוניה, עמדה על היקף ההתערבות המצומצם של בית משפט זה בהחלטות ועדת הערר ובהיותה ועדה מקצועית ובעלת מומחיות. המשיבה הוסיפה שהחלטת ועדת הערר היא סבירה ומעוגנת בחומר הראיות, ולאחר התרשמות בלתי-אמצעית של ועדת הערר מעדים בדיון המחודש שהתקיים לפניה. במסגרתו של דיון זה באו לפני הוועדה כל הראיות. בתשובה לשאלות שהופנו למשיבה במהלך הדיון, ובנוגע להכרה באמה של המערערת כאסירת ציון, שבה המשיבה וטענה את שנקבע בהחלטת ועדת הערר בעניין הקושי בהכרה בעניינה של האם, נוכח הראיות שבאו לפני ועדת הערר בעניינה של המערערת. ועוד נטען, שלפני ועדת הערר בעניינה של המערערת באו עדים נוספים (מעבר לעניינה של אמה) – עדים שיש בעדותם כדי לבסס את ההחלטה בעניינה של המערערת. ובאשר לטענת הפגם בהליך, שעניינה אי פסילתו של חבר הוועדה מר יעקב יצחק, נטען שהוועדה נהגה בעניין זה כדין ואין לטענה בעניין חוסר האובייקטיביות "אחיזה במציאות".

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענות באי כוח הצדדים, מסקנתי היא שדין הערעור להתקבל ובנסיבות העניין הכוללות, יש לקבל את בקשתה של המערערת ולהכיר בה כאסירת ציון בהתאם לסעיף 1(א)(2) לחוק.

המניעות מלשבת בדין

תחילה יש מקום להיזקק לטענת המערערת בעניין הפגם שנפל בהליך המינהלי בעניינה, בכל הקשור להרכב ועדת הערר. כידוע, ועדת הערר מורכבת משלושה חברים (סעיף 4 לחוק). הרכב ועדת הערר שדן בעניינה של המערערת בגלגול הנוסף לאחר פסק הדין בבית משפט זה, כלל את יושב ראש הוועדה (שופט בדימ') וכן שני חברים – ובהם חבר הוועדה מר יעקב יצחק. חבר זה בוועדה, כפי שהובהר לבית המשפט במהלך הדיון, הוא – בהתאם להרכב המיוחד של ועדת הערר – "מי שבקי בפעילות הציונית בארצות חוץ" (סעיף 4(ב)(2) לחוק) – ובהתייחס לאתיופיה בפרט. ומה אירע במהלך הדיון בעניינה של המערערת?

המעיין בפרוטוקול ועדת הערר מיום 18.9.2014, ימצא, שבמהלך עדותו של העד מר אדיסו וודג', שהוא עד מרכזי בהליך (ועל כך אין חולק) התנהלו חילופי דברים לא שגרתיים בין העד לבין חבר הוועדה מר יצחק יעקב. חבר הוועדה ציין, שהוא שאל אנשים שעבדו איתו ואף אחד לא ידע על אנשים נוספים, חוץ מאותם "54", כשבפרוטוקול נרשם בשלב זה בהמשך הדברים כך: "אדיסו – אתה בגללך אני הייתי במעצר. שלחת אותי להוציא דרכון". ומייד בהמשך "השאלה מופנית על ידי אדיסו אל חבר הוועדה מר יצחק יעקב – למה לא חיפשת את האנשים?". ובהמשך הפרוטוקול, לאחר התייחסות חבר הוועדה לנדון והתייחסותו של מר אדיסו, נרשם מפי חבר הוועדה "אתה לא דובר אמת. אני מוכן להביא ספר טובה [כך במקור] ונישבע עליו". אדיסו – "אני מוכן להישבע בספר טובה [כך במקור]". בסיכום אותה ישיבה, ציין בא כוח המערערת במפורש, שהוא מדגיש את התנגדותו לישיבתו של מר יצחק יעקב בוועדה. כאמור לעיל, התקיים אף דיון נוסף לפני ועדת הערר (ביום 30.9.2014), שבו העידו עדים שהוועדה עצמה הזמינה. בא כוח המערערת ציין בסיכום הדיון, שהתשובות לשאלות היו כאילו העדים ידעו מראש מה להשיב.

בערעור שלפניי נטען כאמור שנפל פגם במהלך דברים זה בפעולת הוועדה. בטענה זו יש ממש בנסיבות המקרה. אין חולק, כי הנסיבות העובדתיות שלפניי הן כאלה שבהן לאחד מחברי הוועדה הייתה היכרות אישית וידיעה "פרטית" בנוגע לעובדות שעליהן העידו העדים – או לפחות חלק מהם. כך עולה במפורש מן העדות שנזכרה לעיל. ועולה מעבר לכך, שקיימת על פניו עוינות בין העד שהעיד לבין חבר הוועדה. בדיון שהתקיים לפניי ציין בא כוח המערערת, שנכח בדיונים בוועדת הערר, והדבר לא נסתר, שמעבר לאמור בפרוטוקול הדיון, התנהל הדיון "בצעקות והאשמות" (עמ' 1, ש' 23) ושמדובר היה ב"עימות" בין העד לבין חבר הוועדה (עמ' 4, ש' 10). בא כוח המערערת תיאר את הדיון, ועניין זה לא נסתר גם כן, כ"ויכוח קולני" וכ"מחזה שלא רואים בוועדות או בבתי משפט" (עמ' 4, ש' 24-23).

אכן, מדובר במצב דברים חריג. סעיף 9(א) לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992, קובע שלא יתמנה ולא יכהן כחבר בית דין מי שעלול להימצא, במישרין או בעקיפין, באופן תדיר במצב של ניגוד עניינים. סעיף זה חל גם על ועדת הערר הפועלת על פי חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם (סעיף 4(ד) לחוק). במקרה שלפניי לא מדובר במניעה קבועה מלשבת בדין, אלא במניעה נטענת קונקרטית, הקשורה לעניינה של המערערת ולעד מרכזי שהיא הביאה. למצב דברים זה רלבנטית ההוראה שנקבעה בסעיף 15(א) לחוק בתי דין מינהליים שעניינה "ניגוד עניינים בערר מסויים" (החלה גם היא על ועדת הערר). לפיה, לא ישב חבר בית דין במותב של בית הדין "אם הוא עלול להימצא, במישרין או בעקיפין, במצב של ניגוד עניינים בין תפקידו כחבר בית הדין לבין עניין אחר שלו". במצב הדברים שהתעורר במקרה דנן, מדובר בטענת "מניעות", שאינה טענה של מה בכך. היא אינה של מה בכך, אפילו בשים לב להרכב המיוחד של ועדת הערר הפועלת לפי החוק ולקביעה שבסעיף 4(א)(2), שלפיה אחד מחברי הוועדה יהיה כאמור "מי שבקי בפעילות הציונית בארצות חוץ" (וראו בר"מ 5545/15 רדה נ' משרד העליה והקליטה (13.10.2015, פס' 11 להחלטת כב' השופטת ד' ברק-ארז); ודוקו: סעיף 10 לחוק בתי דין מינהליים; כן ראו יצחק זמיר הסמכות המינהלית 584 (כרך א', מהדורה שניה מורחבת, 2010)). על פניו, מצב דברים זה הכולל גם ידיעה אישית (פרטית) ישירה של חבר הוועדה על אודות התשתית העובדתית; ומעבר לכך, האשמות קשות בין חבר הוועדה לבין עד שהעיד בעניינה של המערערת (ומדובר בעד מרכזי כאמור) – מעורר הוא לכל הפחות טענה רצינית של מניעות שהצריכה התייחסות של ועדת הערר. כך בכלל. כך בפרט שעה שכאמור לעיל, הובעה התנגדות מפורשת של בא כוח המערערת לכך שמר יעקב יצחק ישב כחבר בוועדה ולאור מהלך הדיון.

אולם המעיין בפרוטוקול הדיון האמור, כמו גם בפרוטוקול הדיון שלאחר מכן, וכן בהחלטת ועדת הערר – לא ימצא כל התייחסות לטענת המניעות. בדיון שלפניי לא הצביעה באת כוח המשיבה בתשובה לשאלת בית המשפט על דיון כלשהו בעניין זה בוועדת הערר, ובית המשפט התבקש להסיק עניין זה מכך שוועדת הערר "קיבלה החלטה" (סופית), וממילא שחברי הוועדה סברו שאין בנדון חשש לפגיעה ביכולתם להחליט. אך עניין מעין זה, וטענת מניעות מעין זו, מחייבת היא החלטה והתייחסות (וראו סעיף 15(ג) לחוק בתי דין מינהליים החל בנדון, ושלפיו אם מתעוררת טענה של מניעות מלשבת בדין "יחליט בדבר המותב של בית הדין לרבות אותו חבר, וינמק את החלטתו" (ראו עוד והשוו, יגאל מרזל, דיני פסלות שופט 321-316 (2006)). ועל כך יש להוסיף גם את מהלך העניינים במקרה זה, שבו ועדת הערר זימנה עדים מטעמה ולפי הטענה (שהוכחשה לפניי אך אין לה ביטוי בכתובים) – אותו חבר ועדה שהימנעותו מלישב בוועדה התבקשה, הוא זה שעמד מאחורי זימון העדים הנוספים. עדים, שעל עדותם נסמכה בסופו של דבר ועדת הערר בהחלטתה הסופית לדחות את ערעורה של המערערת ולקבוע שהעד מר אדיסו וודג' סותר את עדותו הקודמת. הנה כי כן, בנסיבות המקרה נפל פגם בראש ובראשונה בכך שטענת המניעות לא זכתה להתייחסות כלשהי של ועדת הערר.

אך מעבר לכך, בנסיבות אלה, קיים היה על פניו קושי בהמשך ישיבתו של חבר הועדה מר יעקב יצחק והשתתפותו בקבלת ההחלטה לגופה. מבלי להביע כל עמדה ביחס לטענות שהיו לעד מר אדיסו וודג' נגד חבר הוועדה האמור (ובמיוחד משעה שחבר הוועדה האמור אינו צד להליך שבפניי ועמדתו לא נשמעה ואף לא הובאה לפניי מטעם הרשות המינהלית), הרי שבמצב דברים שבו קיימת היכרות אישית ו"ידיעה פרטית" של חבר הוועדה עם העובדות הנטענות, עד כדי יכולת של חבר הוועדה לסתור לטענתו הוא טענות עובדתיות שטוען עד; ומשעה שמלכתחילה סוגיית הממצאים העובדתיים היא השאלה המרכזית – קיים קושי מובנה בהרכב הוועדה. ודוקו: אין מדובר ב"ידיעה שיפוטית" או בעניין שבמומחיות שבא כתוצאה מניסיון נדרש של חבר הוועדה ומומחיותו או בעניין שאינו מצריך הוכחה שכן הוא "מן המפורסמות" (וראו למשל ע"א 224/78 חמשה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ"ד לג(2) 90 (1979)) אלא ב"ידיעה פרטית" של ממש על פרט עובדתי ספציפי המצוי במחלוקת ראייתית ובלב העניין (לעצם ההבחנה בין "ידיעה שיפוטית" ל"ידיעה פרטית" – ראו למשל יעקב מלץ, "ידיעה שיפוטית" המשפט ב' 223, 234-230 (תשנ"ה); אליהו הרנון, "הפעלת הידיעה השיפוטית – אימתי וכיצד", עיוני משפט ד' 5, 9-6, תשל"ה-תשל"ו). הגם שלוועדת הערר נדרש הרכב מיוחד, הכולל בהמשך לאמור בחוק גם מומחיות של חברי ועדה ביחס לארץ המוצא ולאירועים שקרו בה (במיוחד במציאות "נעדרת מסמכים"); וגם בשים לב לכך שההליך בוועדת הערר אינו אדברסרי אלא מעין אינקוויזיטורי וכערכאה "פנימית" של הרשות המינהלית – הרי שעדיין מקום שבו הידיעה הפרטית של חבר הוועדה על אודות עובדות קונקרטיות וספציפיות היא שעומדת ביסוד סתירת מהימנות של עד זה או אחר – קיים קושי בהמשך ישיבתו בוועדה (ראו והשוו ע"א 3786/90 ד"ר יעקב ברון נ' שר הבריאות, פ"ד מו(1) 661, 675 (1992). כן ראו ודוקו ע"א 218/78 ליננברג נ' מנהל מס שבח, פ"ד לג (2) 433 (1979); והשוו עוד, לעניינו של שופט, מרזל לעיל, בעמ' 309-307)).

להבהרת קושי זה בנסיבות המקרה דנן, ראו למשל האמור בפרוטוקול הדיון שלפיו "חבר הוועדה שנמצא איתנו יצחק יעקב אומר בהסתמך על ידיעותיו מתוך פועלו שם, שהיה ידוע לפעילים על שמות העצורים מלבד המחנה הזה לא היו עוד מחנות מעצר באמרה קובה..." ומר יצחק יעקב עצמו ציין "אם הייתם במעצר מדוע אדיסו לא העביר לנו את הרשימה"; פרוטוקול מיום 1.7.2014; ההדגשות אינן במקור). ונשוב ונציין את חשיבות המחלוקת, אם אכן הייתה קבוצה נוספת מעבר לקבוצת "ה-54". באותו פרוטוקול, ובהתייחס למר אדיסו, ציין אותו חבר ועדה, מידיעתו האישית (כך נראה), ש"אדיסו לא היה כבול. אדיסו היה נכנס ויוצא לעיר... אני יודע איך אדיסו ברח לצורך העניין..." (ההדגשה אינה במקור). ובהמשך קיימת התייחסות נוספת לעד אדיסו, תוך שחבר הוועדה האמור מציין שאדיסו היה מוציא אישור מהמשרד והיה יודע "איך אנחנו עובדים", ותוך שאלה "איך הוא ראה אתכם ולא העביר לנו רשימה" (הדברים נאמרו למערערת שטענה שגם היא וגם אמה היו במאסר; ההדגשות אינן במקור). אף המשיבה, בעיקרי הטיעון בערעור שלפניי, ציינה את תהיית ועדת הערר לעניין הגרסה שלפיה המערערת ואמה היו עצורים ב"אמרה קובה" מעבר לקבוצת "ה-54" שהיו במעצר, כשמר אדיסו וודג' היה האחראי להם, והוסף בעיקרי הטיעון ש"יובהר שכל האמור הינו בהסתמך על סמך פועלו האישי של אחד מחברי הוועדה מר יצחק יעקב" (סעיף 29).

אכן, קיים קושי בדבר, ועל פניו יש בנסיבות אלה משום עילה לאי חברות בוועדה והעדר השתתפות בקבלת ההחלטות. ציין כב' השופט זילברג באחד המקרים ובהקשר דומה, ש"השופט ייטיב למנוע עצמו מן השימוש בידיעתו הפרטית, או מלהשתתף בדיון בכלל, כאשר נשוא הדיון הוא: מאורע מסויים שקרה בנוכחותו, הואיל ובמקרה כזה 'אמת' ו'אמונה' הן היינו-הך, ואין שקילת המהימנות מהווה תהליך קודם לקביעת העובדה" (ע"א 91/51 "מדור", חברה לבנין ולפיננסים בע"מ נ' ביק, פ"ד ה 792, 797 (1951); כן ראו הרנון לעיל, בעמ' 8). כך בשים לב גם לאמת המידה המחמירה יותר בכל הקשור לניגוד עניינים, שעה שמדובר ברשות המינהלית ובהחלטותיה (ראו ועיינו, דפנה ברק-ארז משפט מינהלי 542-537 (כרך א', 2010)). כך גם במיוחד, משעה שהמדובר בשאלת מניעותו מלשבת בדין של חבר הוועדה שאינו שופט (ראו ודוקו בג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573 (1994); מרזל לעיל בעמ' 383-379; כן ראו סעיף 15(ג) סיפא לחוק בתי דין מינהליים)). ואף על פי אמת מידה מחמירה של אפשרות ממשית ואף מעבר לכך, קיימת בנסיבות אלו מניעה מלשבת בדין. נדמה אפוא, ועל רקע זה, שלא בכדי בשלהי הדיון שהתקיים לפניי ולאור הערות בית המשפט, הסכימה באת כוח המשיבה לכך שהעניין יוחזר לוועדת הערר בהרכב אחר, תוך שחבר הוועדה האמור יוחלף בחבר אחר.

והגם שעל דרך העיקרון, בנסיבות שבהן נפל פגם בהחלטת הרשות המינהלית – יש מקום להשיב לה את העניין לקבלת החלטה חדשה תוך הסרת הפגם חלף קבלת החלטה בידי בית המשפט עצמו – הרי שבנסיבות העניין לא מצאתי מקום להשיב את עניינה של המערערת לוועדת הערר לדיון מחודש, אלא שיש לקבל את הערעור לגופו של עניין וכדי הכרה במערערת כאסירת ציון. זאת – מן הטעמים הבאים:

ההכרעה בעניינה של המערערת לגופו של עניין

ראשית, כפי שהובהר לבית המשפט בשלהי הדיון כאמור, השבת העניין לוועדת הערר מעשית, תוכל להיות להרכב ועדה אחר שהשוני שבו יהיה בכך שתחת חבר הוועדה מר יעקב יצחק, ישב בוועדה חבר אחר תחת הכשירות של "מי שבקי בפעילות הציונית בארצות חוץ". לשון אחר, לא ניתן להחזיר את העניין לוועדת ערר שכל חבריה יוחלפו. ואף הובהר לבית המשפט, שאין הרכב חלופי של ועדת הערר. המשמעות היא, לכן, שהחזרת העניין כפי המוסכם על המשיבה, היא לוועדת ערר שרוב חבריה ישבו בערר הקודם (ונציין שבערר הראשון שנדחה גם הוא, ישבו יושב ראש הוועדה הנוכחי וכן החבר מר יצחק יעקב, כמו גם חברה נוספת). בהינתן מצב הדברים שבו ועדת הערר לא התייחסה בהרכבה המלא בהחלטותיה לשאלת מניעותו של חבר הוועדה מר יעקב יצחק להמשיך ולדון בעניין (וראו סעיף 15(ג) לחוק בתי דין מינהליים כאמור); וממילא לא התייחסה גם להשלכת מניעותו האפשרית על החלטותיה שלה – קיים קושי מובנה בהשבת העניין לאותו הרכב – אף ברוב חבריו המקוריים, ותוך החלפת מר יעקב יצחק בלבד. כך בכלל, וכך בפרט נוכח מהלך העניינים שכלל זימון של עדים נוספים, חקירתם בידי הוועדה וממצאים שהוועדה קבעה בהחלטתה הסופית באופן ברור בהסתמך על עדים אלה. בנסיבות כוללות אלה, מתקיים על פניו מצב הדברים החריג שבו אין מקום להחזיר את העניין לרשות המינהלית על בסיס הנחה מבוססת שלפיה הרשות המינהלית אינה צפויה לקבל החלטה אחרת, חרף הפגם (ראו למשל ע"א 1255/13 אולניק חברה להובלה עבודות עפר וכבישים בע"מ נ' בני וצביקה בע"מ (13.5.2013, פס' 16)).

שנית, בא כוח המערערת התנגד נחרצות בדיון שהתקיים לפניי להחזרת עניינה של המערערת לוועדת הערר. הוא עמד על כך שעניינה של המערערת אינו מוכרע במשך תקופה ממושכת. היא הגישה את תביעתה (בקשתה) להכיר בה כאסירת ציון עוד בחודש אוגוסט 2012, כלומר לפני למעלה משלוש שנים. לא זו אף זו, עניינה של המערערת נדון כבר בוועדת הרשות. הוא נדון פעמיים בוועדת הערר וכבר הגיע בשלב קודם לכדי ערעור לבית משפט זה. ועוד הוסף, שלמערערת קיים קושי משמעותי בהבאה חוזרת של העדים לעדות. אמה של המערערת היא כבת 90 והיא לא תוכל להעיד שוב. היא התקשתה כבר בעדותה הקודמת. העדים האחרים, לפי הטענה שלא נסתרה, יסרבו לשוב ולהגיע לעדות. שיקולים אלה הם אכן שיקולים של ממש בנסיבות המקרה שלפניי, ויש בהצטברותם לאמור לעיל, כדי להצדיק גם כן סטייה מן הכלל שלפיו על העניין לשוב להחלטת הרשות המינהלית בנסיבות של פגם בהליך. כך בכלל וכך בפרט בשים לב למהותו המיוחדת של החוק ולהיבט הסוציאלי שלו (ראו בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013) (בפס' 11 לפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן).

שלישית, וזה העיקר, לגופו של עניין ולאחר בחינת כל הראיות שעמדו לפני ועדת הערר והוצגו גם לפניי, מסקנתי היא כי החלטת ועדת הערר אינה יכולה לעמוד, ודי במכלול הראיות שהמערערת הביאה, כדי להתערב בהחלטת ועדת הערר ולהכיר בה כאסירת ציון לפי סעיף 1(א)(2) לחוק. נפרט:

מכלול הראיות והעולה מהן

נשוב ונזכיר את גרסתה של המערערת: היא טוענת שהיא נאסרה למשך תקופה של שנה, בהיותה ילדה בת תשע או עשר, יחד עם אמה, והכל בשל יהדותה. אין חולק, שהחלופה הרלבנטית לצורך הכרה במערערת על בסיס טענתה זו, היא החלופה שמצויה בסעיף 1(א)(2) לחוק. אותה חלופה שלפיה "אסיר ציון" הוא "מי שהיה במאסר או שהיה ששה חודשים לפחות במעצר או בהגליה בארץ אויב בגלל יהדותו...". בקשתה המקורית נתמכה בהצהרתו של מר תרפה סיטוטאו, שציין תקופת מאסר בין 1979 ל-1980 "בשל היותנו יהודים". המערערת העידה לפני ועדת הרשות ביום 28.10.2012. היא העידה על תנאי החזקתה בבית הסוהר ותיארה את בית הסוהר. העד העיד גם כן לפני הוועדה וציין, שידעו שהם יהודים היות "שמישהו גילה בחקירה". כפי שצוין לעיל, ועדת הרשות קבעה שהוכח שהמערערת שהתה עם משפחתה בבית הסוהר למשך פרק זמן של שנה. ועדת הרשות לא קיבלה את טענת המערערת באותו מועד שהמאסר היה בשל יהדותה, והיא קבעה שהמאסר היה בשל הצטרפותה להוריה בלבד. מטעם זה נדחתה בקשת המערערת. אולם יש להדגיש כבר בשלב זה, שהחלטת ועדת הערר מושא הערעור שלפניי, סוטה על פניו מקביעת ועדת הרשות עצמה, שלפיה המערערת הייתה פרק זמן של שנה במאסר. ויוסף עוד, שבפרוטוקול הדיון בוועדת הערר הראשונה שבאה לאחר החלטה זו של ועדת הרשות, ציין יושב ראש הוועדה, ש"השאלה המרכזית כאן סיבת המעצר" (כלומר לא שאלת עצם המאסר). ועדת הערר בערר הראשון דחתה את הערר על החלטת ועדת הרשות באין התערבות, כלומר היא הותירה את החלטת ועדת הרשות על כנה, ובכלל זה את נקודת המוצא שלפיה המערערת אכן הייתה שנה במאסר. ונזכיר, כי בוועדת ערר זו היו שניים מחברי ועדת הערר שדנו בהחלטה האחרונה. נוכח החלטת ועדת הרשות שבאה על בסיס התרשמות מן המערערת עצמה ומן העד שהביאה, כמו גם החלטת ועדת הערר בערר הראשון שהוגש, זו צריכה הייתה להיות נקודת המוצא של ועדת הערר בדיון המחודש בפניה. כלומר, נקודת מוצא שלפיה המערערת אכן הוכיחה שהייתה שנה במאסר. והגם שהעניין הושב בפסק דינו של בית משפט זה לפני כב' השופטת נ' בן אור לוועדת הערר לשם דיון מחודש בערר, קיים קושי בהחלטת ועדת הערר (השניה) באי התייחסות מספקת לכך שקיימת כבר קביעה קודמת של ועדת הרשות, שהמערערת אכן הייתה שנה במאסר. ועדת הערר בהחלטה מושא הערעור שלפניי, אמנם לא קבעה פוזיטיבית שהמערערת לא הייתה שנה במאסר, אך עולה מן ההחלטה שקיים ספק בנדון. ספק שמקורו בכך שלא ברור אם הייתה בכלל קבוצה נוספת מעבר לקבוצת "ה-54".

נמשיך במסע הראייתי: משחזר עניינה של המערערת לוועדת הערר בשנית, נשמעו כאמור עדים נוספים לפני הוועדה בישיבות שהתקיימו לפניה (לאחר הישיבה המקדמית הראשונה). בדיון מיום 18.9.2014 העיד מר אדיסו וודג', שהוא העד המרכזי מטעם המערערת. הוא העיד על קבוצת "ה-54" (שהרשימה שלהם הועברו למוסד) והוסיף שהייתה קיימת קבוצה נוספת של 24 אנשים שלא דווח עליהם. אותו עד ציין שלא דווח עליהם היות ו"ידענו שאם לא יגלו את יהדותם הם ישתחררו יותר מהר". הוא ציין ש"לא ידוע על יהדותם בכלא". אולם, יש להוסיף ולציין שבהמשך עדותו, לשאלת בא כוח המערערת "למה עצרו אותם", הוא ציין ש"עצרו אותם כי "חשדו שהם יהודים". באותה ישיבה העיד גם העד מר טרפה סיטוטאו שהעיד שהוא מכיר את המערערת ומשפחה, והם נעצרו יחד. גם הוא ענה לשאלה "למה עצרו אתכם" בתשובה "כי חשדו בנו שאנחנו יהודים". בישיבה זו של ועדת הערר העידה גם אמה של המערערת. היא ציינה שהיא נעצרה יחד עם בתה היות וחשדו בהן שהן יהודיות, וכך חשבו לגבי כל הקבוצה. היא העידה שהן היו במאסר שנה וחצי. אם נסכם אפוא מכלול עדויות אלה, הרי שכל העדים העידו על המאסר. הן של המערערת והן של אמה. הם גם העידו לכל הפחות, שהם נעצרו היות וחשדו שהם יהודים.

אחר הדברים האלה העידו לפני הוועדה בישיבתה הנוספת והאחרונה (ביום 30.9.2014) – ומיוזמת הוועדה – שני עדים נוספים. בפרוטוקול נרשם בתחילת עדותו של העד מר אהרון אייל צגה, ש"אני מניח שאת יצחק אתה מכיר", והעד השיב "כן, בוודאי" (משמעות עניינים אלה כבר נדונה לעיל בסוגיית המניעות ולא נשוב אליהם). עד זה העיד על תקופת עבודתו עם יצחק ועל מעצר קבוצת ה-"54". הוא ציין, שהייתה להם רשימה של אנשים ולפי הרשימה הם היו מקבלים כסף. הוא העיד, שהם לא קיבלו בתקופה זו "שום אנשים אחרים" שהיו באמרה קובה. הוא גם העיד שמר אדיסו אכן היה במעצר בקרב קבוצת "ה-54". משנשאל העד אם הוא הכיר מישהו ממשפחת המערערת, תשובתו הייתה "אני לא יודע". אותו עד גם העיד בתשובה לבא כוח המערערת, שהוא לא פגש כל בן אדם פיזית, ושלא יצא לו לראות את כל הקבוצה. הוא פגש רק שני אנשים שנפגשו איתו. הוא גם השיב שהוא לא יכול היה לראות את כל הקבוצה בכלא ובתשובה לשאלה האם יש אנשים נוספים שלא דיווחו עליהם, תשובתו הייתה ש"הייתה לנו רשימה". עדות זו לא סותרת את עדותו של אדיסו, שלפיה הייתה קבוצה נוספת. העד לא יכול להעיד שלא הייתה קבוצה שכזו והוא עצמו העיד על מוגבלות המנגנון של העברת כספים לפי הרשימה בלבד.

עד נוסף שהעיד בוועדה, הוא מר סמו ברהנו. עד זה העיד שהוא היה אחד מ-54 העצורים. עד זה העיד פוזיטיבית בתשובה לשאלה, שלא היו חוץ מקבוצת ה-"54" אנשים נוספים בכלא. עד זה גם העיד על קבלת הכספים מן העד מר אהרון אייל צגה. הוא גם העיד בתשובה לשאלה אם יכול להיות שהיה אזור נוסף שהיה אסור לעבור אליו בשלילה, וגם העיד שלא היה מתחם נוסף שהם לא יכלו לעבור אליו או מקום סגור שהם לא ראו.

אכן, ניתן ללמוד מהחלטת ועדת הערר האחרונה, שבה נדחתה בקשת המערערת בשנית, שניתן משקל משמעותי לעדות זו של מר סמו ברהנו כמו גם לעדותו של מר אהרון אייל צגה. זאת, בשאלה אם אכן הייתה קבוצה נוספת מעבר לקבוצת ה-"54". כאמור לעיל, העד שעדותו סותרת חזיתית את עדותו של מר אדיסו היא עדותו של העד מר סמו ברהנו שהשיב ישירות מידיעה אישית על כך שלא הייתה קבוצה נוספת (וזאת בשונה מהעד מר אהרון אייל צגה שלא יכול היה להעיד על כך מידיעה אישית). ונוסף על כך הקושי שוועדת הערר מצאה, בעניין רשימות האספקה, שיוחדו לפי הטענה לקבוצת "ה-54".

אולם, למרות שיקול הדעת הרחב העומדת לוועדת הערר והעובדה שמדובר בעדים שבאו לפניה, מצאתי בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה להתערב בהחלטת ועדת הערר לגופה בנדון, וכדי הכרה במערערת כאסירת ציון לפי סעיף 1(א)(2) לחוק. טעם הדבר הוא, שוועדת הערר לא הסבירה מדוע יש להעדיף דווקא את עדות העד הנוסף מר סמו ברהנו על פני עדותו של מר אדיסו. ונזכיר, והדברים חוזרים לפגם בהליך, את חילופי הדברים הקשים שהיו בין חבר הוועדה לבין העד מר אדיסו, שפורטו לעיל. הכל – בלא התייחסות של ועדת הערר לטענת המניעות. ויצוין עוד, שבעוד שהעד מר אדיסו העיד על קיום הקבוצה הנוספת, עדותו של העד מר סמו ברהנו מלכתחילה היא עדות נגטיבית, כלומר על דבר שהוא לא ראה, להבדיל מדבר שהוא ראה. ונוסיף ונציין, כי עדותו של העד מר אדיסו לא עמדה לבדה. העידו גם בהליכים השונים – המערערת; מר תרפה סיטוטאו; וכן אמה של המערערת. עדים אלה העידו על המאסר. ונוסף לאמור לעיל נוסיף ונזכיר שוועדת הרשות עצמה, וכן ועדת הערר (בערר הראשון) קבעו כממצא שהמערערת אכן הייתה במאסר. ממילא, ועל רקע זה, אין בהחלטת ועדת הערר (השניה) הסבר מספיק לדחיית גרסת המערערת בעניין עצם המאסר של הקבוצה הנוספת (קבוצת ה-24 או ה-27, בהם המערערת ואמה). ויודגש עוד, שוועדת הערר לא קבעה ממצא של התרשמות מהעדים, אלא רק ציינה שמדובר בסתירה בין דברי העדים. ובמובן זה, אין לוועדת הערר יתרון על פני בית משפט זה ובנסיבות המיוחדות של המקרה שלפניי.

זאת ועוד: כפי שצוין לעיל, ועדת הערר מצאה בעדויות החדשות הנוספות שנשמעו לפניה כדי סתירה של טענת המערערת, שלפיה המאסר – ככל שהיה (ועניין זה כבר נדון לעיל) – היה בגין יהדותה. אולם גם בעניין זה קיים קושי בהנמקת ועדת הערר וכדי התערבות בהחלטה גם כן. העדויות שהובאו לפני ועדת הערר ונזכרו לעיל, הצביעו על כך שהמאסר היה בשל כך שקבוצה נוספת זו נחשדה על ידי השלטונות כיהודים. לא ברור מטעם זה מה היא הרלבנטיות של הקביעה של ועדת הערר, שלפיה חברי הקבוצה "הכחישו שהם יהודים". ועדת הערר קבעה כאפשרות השוללת את טענת המערערת (פסקה 21) שאם חברי הקבוצה היו יהודים, ונחקרו על יהדותם אך הכחישו זאת "לא ניתן לקבוע כממצא עובדתי כי מעצרם היה בעילה של יהדות". אולם, יש להבחין בין עילת המעצר שהעידו עליה, שהיא החשד שלפיה מדובר ביהודים, לבין התשובה לשאלה אם העצורים הודו בכך, אם לאו. ולא ברור על יסוד מה באה ועדת הערר למסקנה שלפיה אין לפניה תשתית מספקת לקבוע שהמאסר היה בשל יהדותה של המערערת.

משמעות ההכרה באמה של המערערת כ"אסירת ציון"

וככל שאין באמור לעיל די כדי התערבות בהחלטת ועדת הערר בנסיבות המקרה – אם נוכח הטענה שמדובר בממצאים שבעובדה; אם נוכח הטענה שמדובר בעניין של מומחיות הוועדה; והכל בהתעלם מן המשמעות של הפגם בהליך המינהלי בעניין הרכב הוועדה כפי שנדון לעיל – הרי שקיים בנסיבות המקרה שלפניי נתון נוסף שיש בו, לשיטתי, כדי להטות את הכף ולהצדיק את התוצאה של קבלת הערר לגופו והכרה במערערת כאסירת ציון. נתון נוסף זה עניינו בעובדת ההכרה באמה של המערערת כאסירת ציון. נבהיר.

ועדת הערר, בהחלטה מושא הערעור, התייחסה לסוגיית ההכרה באמה של המערערת כאסירת ציון. לצורך עניין זה עמדו לפני ועדת הערר החומר והמסמכים הנוגעים להכרה זו באמה של המערערת. בדיון שהתקיים לפניי בערעור, הוגשו אותם המסמכים מטעם המשיבה גם לעיוני.

כעולה מן המסמכים הללו, אמה של המערערת, גב' הנניה ישטו, הגישה גם היא בקשה להכיר בה כאסירת ציון. ועדת הרשות החליטה להכיר בבקשתה ובזה הסתיים ההליך בעניינה של האם. בקשת האם הוגשה בתחילת שנת 2010. ועדת הרשות ציינה בהחלטתה מיום 15.4.2012, שלפי עדות האם היא הייתה במאסר באזור אמרה קובה שבסודן. צוין עוד בהחלטה, שהתקבלה חוות דעת ממר אדיסו וודג' יו"ר ארגון יוצא אתיופיה, אשר מכיר את האם ואת העובדה שהיא אכן הייתה באמרה קובה כאשר הוא היה שם באותה עת. וצוין בהחלטה ש"שוכנענו שהמבקשת אכן הייתה במאסר לתקופה כאמור לעיל, והכל באשר ליהדותה". עיון בפרוטוקול ועדת הרשות מאותו יום מראה שהאם העידה לפני ועדת הרשות. היא ציינה שהיא הייתה עצורה ושאדיסו היה שם. היא אישרה שעצרו את הקבוצה בגלל שהם היו יהודים, וכל הקבוצה הייתה של יהודים. לפני הוועדה הייתה גם תרשומת טלפונית של שיחה של חבר הוועדה (מר לפידות) עם אותו מר אדיסו וודג'. לפי תרשומת השיחה, מר אדיסו אישר שאמה של המערערת ישבה איתו בכלא בסודן, באומרה קובה, ושהיא נאסרה בגלל שהייתה יהודייה. לפני ועדת הרשות עמדה גם הצהרת העדה גב' אננו נגוסה, שציינה ביחס לאמה של המערערת שהיא נאסרה יחד איתה עם כל הקבוצה, וכן יחד עם מר אדיסו. נסיבות המאסר היו "עקב היותנו יהודים". העד מר דיסא טרפה העיד גם כן על המאסר המשותף עם אם המערערת "על רקע היותנו יהודים".

הנה כי כן, אמה של המערערת הוכרה כאסירת ציון על יסוד עדויות וראיות שבאו לפני ועדת הרשות, תוך שוועדת הרשות משתכנעת מהגרסה שלפיה היה מאסר בתקופה הנדרשת בחוק לשם הכרה כ"אסיר ציון", ושהמאסר היה בשל יהדותה של האם. ולמרות מצב דברים זה, הגיעה ועדת הערר במקרה שלפניי ובעניינה של הבת המערערת, למסקנה אחרת. ולא מדובר רק במסקנה אחרת ביחס למערערת עצמה, אלא כאמור לעיל, אף למסקנה אחרת (בלא תוצאה אופרטיבית) בעניין אמה של המערערת. ועדת הערר ציינה (בפסקה 22 להחלטה מושא הערעור), שהמסקנות שלפיהן לא הייתה קבוצת אסירים נוספת; וככל שהייתה – המאסר לא היה בשל היהדות – מפריכות הן את ההכרה באמה של המערערת כאסירת ציון. "אם מעצר האם לא היה בשל יהדותה, הרי שהחלטת ועדת הרשות בעניינה – בטעות יסודה". כפי שהובהר בדיון שהתקיים לפניי, אך ברור הוא שלא ניתן במסגרת דיונית זו לעסוק, לדון ו"לפתוח" את שאלת ההכרה בעניין אמה של המערערת. גם ועדת הערר ציינה שלעת הזו אין מקום להתערב בנדון, ולא נביע אפוא כל עמדה בכך. אך לא השאלה במישור האופרטיבי היא העומדת לדיון, אלא השאלה, מהי משמעות הדיון שהיה בעניין אמה של המערערת לתביעת המערערת בתה. ובעניין זה, כאמור לעיל, קיים קושי נוסף בהחלטת ועדת הערר מושא הערעור שלפניי, וכדי ההתערבות בסופו של יום בהחלטתה.

אכן, ועדת הערר באה לכדי מסקנה שלפיה לא היה מקום להכיר באמה של המערערת, וזאת על יסוד, כך ניתן להבין, העדויות של אותם שני עדים שנשמעו לפניה בישיבתה האחרונה, ומכוח זימון של הוועדה עצמה. אולם נקודת המוצא גם בעניין זה צריכה הייתה להיות אחרת. לפני ועדת הערר עמדה החלטה קודמת של רשות מינהלית מוסמכת. החלטה – שהתבססה על השתכנעות של חברי ועדת הרשות במהימנות גרסת אמה של המערערת, וזאת לאחר עדויות שבאו לפניה (במישרין ובעקיפין), לרבות עדותו של מר אדיסו עצמו. ועל רקע זה, המסקנה הבסיסית היא, בכל הקשור לראיות שהביאה המערערת עצמה, שעומדות לזכות הוכחת גרסתה (במציאות "נעדרת מסמכים" כאמור), לא רק גרסתה שלה; ולא רק עדויות כל העדים שבאו מטעמה; ולא רק החלטת ועדת הרשות בעניינה של המערערת לעניין המאסר עצמו (וועדת הערר בערר הראשון) – אלא גם החלטת ועדת הרשות בעניין אמה. שהרי, מלכתחילה טענת המערערת היא למאסרה יחד עם אמה. וטענתה היא למאסרה שלה ושל אמה בשל היותן יהודיות. זוהי התשתית העובדתית שהייתה צריכה לשמש כנקודת מוצא וכעוגן ראייתי בהחלטת ועדת הערר מושא הערעור שלפניי. אולם מהחלטת ועדת הערר עולה, שעל יסוד עדותו של מר סמו ברהנו (בעיקר) והעדות העקיפה (בלא ידיעה פוזיטיבית) של מר אהרון אייל צגה – התרוקנו להם מתוכן וממשמעות כל הראיות והממצאים שעמדו לזכות גרסתה של המערערת. כל זאת, ללא התייחסות מספקת להחלטת ועדת הרשות והיסוד לה מלכתחילה. בכך קיים קושי נוסף והוא מצטרף לכל הקשיים האמורים לעיל.

בסיכומו של דבר, ניתן לקבוע לצרכי הערעור שלפניי על יסוד כל האמור לעיל – וכך אני קובע – שהמערערת הביאה די ראיות להוכחת גרסתה. זאת הן לעניין משך המאסר והן לכך שמאסרה זה היה בשל יהדותה שלה. ממילא, היה בנסיבות המקרה מקום לקבל את תביעתה (ובלא צורך בהכרעה, כפי שגם ועדת הערר לא הכריעה, בשאלת מעמדו של "קטין נלווה" לצורך הכרה בו כשאין לו עילת הכרה אישית). נוכח מכלול הטעמים שלעיל, יש גם עילת התערבות בהחלטת ועדת הערר בנסיבות המקרה וחרף שיקול הדעת הרחב העומד לרשותה מלכתחילה (ראו בר"מ 6530/13 סבהט נ' מדינת ישראל (22.1.2014); בר"מ 8125/14 ישעלם שולמית אהרון נ' מדינת ישראל (30.12.2014)).

התוצאה

התוצאה היא שהערעור מתקבל. החלטת ועדת הערר מבוטלת. תביעתה של המערערת לפני הרשות לאסירי ציון מתקבלת, והיא תוכר כאסירת ציון לפי סעיף 1(א)(2) לחוק.

המשיבה תישא בהוצאות המערערת ובשכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪. סכום זה יישא ריבית והצמדה כדין מיום פסק הדין ועד יום התשלום בפועל. ערבון שהופקד, ככל שהופקד, יושב למערערת באמצעות בא כוחה.

המזכירות תשלח פסק-דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט"ז חשוון תשע"ו, 29 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.