|
מהו מועד הקרע שבין הצדדים, אשר עד למועד זה, חל ביניהם שיתוף רכושי, וממועד זה ואילך כל צד הינו אחראי לכל זכות או חובה שצמחה לו (ר' סעיפים 8(3) ו- 8(4) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג 1973 (להלן: "החוק"))?
|
א' - העובדות בקצרה:
- התובעת והנתבע (להלן : "האשה", "האיש", "בני הזוג" בהתאמה) נישאו זל"ז ביום 13.8.88 ולפיכך חלות עליהן הוראות החוק. בעוד שהאישה טוענת כי מועד הקרע הינו בשנת 2013 טוען האיש כי מועד הקרע הינו בשנת 1999, דהיינו במועד בו נקטה האשה לראשונה בהליכים משפטיים כנגדו. לחילופין, טוען האיש כי מועד הקרע הינו לכל המאוחר בשנת 2003 עם סיומם של ההליכים המשפטיים שניהלו הצדדים האחד כלפי משנהו.
- לטענת האשה, הפירוד שהיה בין הצדדים בשנת 2003 הסתיים בשלום בית ובמגורים משותפים עד לסמוך למועד הגשת התביעות דנן. לשיטתה, מועד הקרע הינו אחד משניים: יום הפרידה בין הצדדים (9.2.13) או מועד הגשת התביעות נשוא החלטה זו (9.5.13).
- אין עוררין כי בין השנים 1983-1988 חיו הצדדים כידועים בציבור, כאשר בשנת 1988 החליטו הצדדים להינשא זה לזו. במהלך שנת 1999 התערערו היחסים בין בני הזוג ואף הוגשו על ידם תביעות הדדיות, כאשר האיש הגיש תביעה לשלום בית ולחילופין לגירושין לבית הדין הרבני, ואילו האשה הגישה לבית משפט זה תביעות בענייני רכוש, משמורת, מזונות ואף עתרה למתן צו הגנה.
- עוד אין חולק כי 'הסיבוב הקודם' (בין השנים 1999-2001) הסתיים בעקבות מעורבות יחידת הסיוע ויועץ נישואין, בהסכמות ובשלום בית והתובענות שהוגשו, נמחקו.
- בשנת 2001 הגישה האשה תביעות חדשות כנגד האיש, וביום 2.7.03 ניתן תוקף של פסק דין חלקי להסדר הרכושי שסוכם בין הצדדים (להלן: "פסק הדין"). בשים לב לפסק הדין, ולנוכח בקשתו של ב"כ האיש דאז, ביום 11.11.04 הורתה כב' השופטת חנה ריש רוטשילד כי כל התובענות התלויות ועומדות בין בעלי הדין תימחקנה והתיקים ייסגרו.
- לטענת האשה, לאחר מתן פסק הדין ועד לאוגוסט 2005 , התגוררו בני הזוג יחדיו תחת קורת גג אחת בדירה ברח'... בהרצליה ואילו החל מחודש אוגוסט 2005 התגוררו בשכירות בדירה ברח' ... בהרצליה (להלן: "הדירה בהרצליה"), כאשר הסכם השכירות עתיד היה לפקוע ביום 31.7.07.
- ביום 11.7.06 עזבה האשה את הדירה בהרצליה ועברה להתגורר בדירה ברח'... (להלן: "הדירה החלופית").
- בשנת 2007 עזב האיש את הדירה בהרצליה ועבר להתגורר בנפרד בדירתם המשותפת של הצדדים ב****** עת הסתיים חוזה השכירות עם הדיירים שהתגוררו שם (להלן: "הדירה בת"א"). בסמוך לאותו מועד פעלו הצדדים לסגירת שני חשבונות הבנק המשותפים בבנק לאומי ובבנק הפועלים.
ב' - הדין החל:
- סעיפים 8(3) ו- 8(4) לחוק מורים כי:
"8. ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:
.....
(3) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה לפי שווים במועד איזון המשאבים, אלא לפי שווים במועד מוקדם יותר שיקבע;
(4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע".
- מועד הקרע, אשר ממנו אין מייחסים עוד שיתוף (או אחריות זה למשאביו של זה) בין הצדדים, יכול להילמד מאירועים, כגון: עזיבת הבית או מועד הגשת התביעה, כפי שנקבע בע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פד"י מו(1) 602, לאמור:
"ברבים מן המקרים, הפירוד הממשי, שבו עוזב אחד הצדדים את הבית, הוא המעיד על קצה של כוונת השיתוף ברכוש. בדרך כלל מועד זה הוא המועד הקובע לצורך חלוקת הרכוש המשותף. אך בעניינו נקבע, בצדק, מועד הגשת התביעה כמועד הקובע" (שם, עמ' 614).
- אינדיקציה נוספות לקרע בין בני זוג שהוכרה בפסיקה יכולה להיות גם בגידה בבן הזוג (השווה: ע"א 246/77 דרור נ' דרור, פד"י לב(1) 829; ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פד"י מד(2) 154).
- אירועים אלו, אשר אנו מנסים להתחקות אחר התקיימותם, יש בהם ללמד ולהצביע על נקודת זמן אשר בה הפסיקו בני הזוג לנהל קופה משותפת, שמועד זה הוא-הוא הקובע כי תמו יחסי השיתוף בין הצדדים, וכלשון השופטת נתניהו בפרשת לידאי הנ"ל:
"מועד זה הוא המועד שבו מפסיקים בני הזוג לנהל קופה משותפת ושממנו ואילך הם נוהגים לפי הכלל של "שלי-שלי ושלך-שלך" (שם, עמ' 613).
- למעשה, העיקר הוא המועד בו מפסיקים בני הזוג לנהל קופה משותפת, בעוד שראיות לאותו מועד יכולות להיות בדמות עזיבת הבית, הפרדת חשבונות בנק, קשר עם צד שלישי, הגשת תביעה וכו' (ראה בהרחבה: י. שקד, חוק יחסי ממון – הנחלץ מפגיעתו הרעה? "משפחוק" – סוגיות בבית המשפט ובבית הדין, כתב עת לענייני משפחה, כרך א'; פורסם גם בנבו).
- למעשה, וזו 'כל התורה על רגל אחת', המועד אותו יש לתור הינו המועד בו חדלו הצדדים לראות עצמם כשותפים וכמי שמקיימים מערכת זוגית כלכלית מחייבת, בין לזכויות ובין לחובות.
ג' - יישום הדין על המקרה דנן:
- אין חולק כי התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים לא מעטים החל משנת 1999. התובעת סבורה כי חרף ניהול ההליכים המשפטיים, ניסיונות הפיוס בין בני הזוג עלו יפה וכי יש לראות במועד הגשת התביעה דנן ( 9.5.13) כמועד הקרע ואילו האיש סבור כי יש לראות את מועד הקרע כבר במועד שבו החלו ההליכים המשפטיים בשנת 1999 ולכל המאוחר בשנת 2003 עם מתן פסק הדין.
- כפי שיובא להלן, יחסיהם של בני הזוג התאפיינו בעליות ומורדות ומשכך, סבורני כי אצל בני זוג אשר חייהם מתאפיינים, לעיתים בתקופות של נתק ולעומתן בתקופות של פיוס, יש למצוא נקודת זמן מסוימת אשר משקפת מועד קרע סופי.
- כאמור, בשנת 1999 הגישו האיש והאשה תביעות הדדיות האחד כלפי משנהו ולכאורה זהו מועד הקרע. יחד עם זאת, בני הזוג הופנו ליחידת הסיוע, מה שהביא בסופו של יום לחזרתם של הצדדים לחיות יחד בשלום, ואף הוגשה בקשה למחיקת התובענות שהוגשו. לפיכך, אף אם תאמר כי אירע קרע בשנת 1999 עם הגשת התביעות, הרי שקרע זה אוחה בחזרה לשלום בית.
- יוזכר כי ביום 13.11.00 הוגשה בקשה מוסכמת לביטול צווי המניעה שניתנו במסגרת ההליכים הקודמים בנימוק לפיו "הצדדים שבו לחיי שלום בית והם מנהלים ביניהם מו"מ באווירה טובה" (ר' סעיף 2 לבקשה). האיש אישר עניין זה בעדותו בפני, לאמור:
"ש. נכון שב-13/11/00 הגשתם בקשה מוסכמת ל ביטול צווי המניעה? נספח א' 1.
ת. כן.
ש. כתוב בבקשה שחזרתם לשלום בית, נכון?
ת. כן" (עמ' 48, ש' 4-7).
- מן המקובץ עולה כי חרף המחלוקות הגיעו הצדדים לידי הסכמות ופעלו למחיקת התביעות העומדות האחד כנגד משנהו ומשכך אין לראות בשנת 1999 כמועד הקרע בין הצדדים שכן "הקרע" הנטען התאחה, כאמור לעיל.
- כאמור, ביום 5.6.01 הגישה האשה תביעות חדשות כנגד האיש ובמסגרת ההליכים המשפטיים הגיעו הצדדים להסדר מוסכם שקיבל תוקף של פסק דין נושא תאריך 2.7.03 ולאחר מכן, בשנת 2004, הסכימו הצדדים, שוב, למחוק את התביעות, כפי שעולה גם מעדותו של האיש:
"ש. נכון שאני לא טועה כשאני אומרת שביקשתם בהסכמה מחיקת כל התביעות בשנת 2004?...
ת. זה היה אחרי שהגענו להסכמה על הבית ועל הרכוש המשותף ואז הגשנו את הבקשה לסגור את התיקים. אחרי שהגענו להסכמה כללית ביקשנו לסגור את התיקים" (עמ' 48, ש' 8-11).
- בשל הניסיונות להביא לשיקום יחסיהם, החליטו בני הזוג לשכור דירה בהרצליה ולשם כך חתמו על הסכם שכירות וזאת החל מיום 8.05 ועד ליום 31.7.07, והדבר אף אושר בעדותו של האיש לאמור:
"ש. חוזה השכירות הוא מיום 13.6.05 אתם חתומים יחד על חוזה השכירות?
ת. כן שכרנו את הדירה יחד" (עמ' 48, ש' 29-30).
- מן הראיות שהובאו לפניי עולה כי הקרע שנוצר שוב בין הצדדים בשנת 2001 התאחה ולראיה לכך ניתן לראות בעצם שובם של הצדדים למגורים תחת קורת גג אחת, אגב מחיקת התביעות.
- האשה טוענת כי לנוכח "מכת עכברים" נאלצה היא ביום 11.7.06 לשכור את הדירה החלופית בהסכמתו ובעידודו של האיש ובעידודה של בתם המשותפת... (להלן: "הבת"). לטענת האשה, חרף המעבר לדירה החלופית, הצדדים המשיכו לחיות כבני זוג לכל דבר ועניין, לרבות בשיתוף כלכלי מלא.
- מעיון בהסכם השכירות של הדירה החלופית עולה כי האשה הינה המשכירה בצירוף שם של אדם נוסף שפרטיו נמחקו. לטענת האיש, מדובר בלא אחר משאר במר פלמוני שאיתו ניהלה האישה קשר רומנטי, מה שמלמד על ניתוק יחסיה עם האיש, וכפועל יוצא, מעיד על התנהלות כלכלית נפרדת של בני הזוג. האשה נשאלה בעניין זה וכך השיבה:
ש. אנחנו הגשנו את חוזה השכירות של הדירה [החלופית]. האם [פלמוני] היה בן זוג שלך בתקופה זו?
ת. לא היה בן זוג שלי וגם לא היה מושכר בחוזה השכירות אלא, כשאני הלכתי לשכור את הדירה, לא הייתה ברירה, אני לא סובלת עכברים, [פלמוני] היה ידיד מאד טוב שלי, הוא שוטר, לא היו בינינו יחסים אינטימיים, הבן אדם נשוי, יש לו שלושה ילדים.
ש. גם את היית נשואה באותו זמן?
ת. לא היה. בעל הדירה אמר שהוא צריך ערב ואמרתי שאפשר לרשום את [פלמוני] רק בראשי תיבות.
ש. אני מציג את חוזה השכירות משנת 2006, מישהו מחק את השם של [פלמוני] בעמוד הראשון ובכל עמוד שמו מופיע בראשי תיבות.
ת. לא היה קשר, זה היה חוזה של השנה הראשונה. יכולתי להמציא חוזה של 2010.
ש. מה פתאום [פלמוני] בוחר דווקא לך, כשהוא נשוי עם ילדים, לחתום על חוזה שכירות יחד איתך?
ת. בתור ערב למה לא? מה רע בזה?" (עמ' 19 ש' 1-14).
- בכל הכבוד, תשובה של האשה בלתי מתקבלת על הדעת ולא מצאתי בה היגיון רב או היגיון כלשהו. ישאל התם, באם יחסיהם של בני הזוג היו במיטבם, כפי שטוענת האישה, מדוע שהאיש לא יירשם כצד לחוזה או למצער כערב לחוזה? על שאלות אלה לא ניתן נימוק המניח את דעתי.
לא זו אף זו, באותו הסכם שכירות מצאה לנכון האשה לרשום את שם נעוריה ובהשמטת שם משפחתה הנוכחי, מה שמהווה ראיה נוספת לחובתה של האשה בסוגיה זו. משעה שהחליטה האשה לשכור דירה לבדה ולציין בחוזה השכירות את שם משפחתה הקודם בהשמטת שם משפחתה הנוכחי, הרי שיש ללמוד מכך כי האשה גמרה בדעתה "לקרוע" את הקשר בינה לבין האיש ואף לא ראתה בעצמה כרעייתו של האיש.
- עניין זה עולה בקנה אחד עם גרסתו של האיש לפיה מעולם לא השתתף בהוצאות אחזקת הדירה החלופית ואף לא בתשלום דמי השכירות. גם בעניין זה עדותו של האיש אוששה בדבריה של האישה כי "את דמי השכירות של [דירה אחרת] שילמתי לשכירות ב[דירה החלופית]. גם הנתבע השכיר דירה ב****** משך 10 שנים ולא העביר לי את הכסף. הוא מעולם לא ביקש. גם אני לא ביקשתי מ****** את השכירות" (עמ' 21, ש' 2-5).
יוצא אפוא, כי באותה עת בין בני הזוג התקיימה התנהלות רכושית נפרדת.
- ראיה נוספת להפרדה הרכושית בין הצדדים ניתן לראות בדבריה של האשה ביחס להתנהלות כלכלית לאמור:
"ש. שאלת את הנתבע אם להשקיע במיזם הזה?
ת. מה אכפת לי, תעשי מה שאת רוצה, זה שלך". זה מה שהנתבע אמר לי.
ש. הנתבע לא היה חתום כשותף על ההשקעה במיזם הזה?
ת. לא" (עמ' 21 ש' 16-19).
- האשה ניסתה לטעון לפניי כי הסיבה למעבר לדירה החלופית הינה בשל "מכת עכברים" ובשל נסיעותיו התכופות של האיש לחו"ל ולא חלילה בשל משבר ביחסיהם של בני הזוג. טענה זו של האשה נשמעת כמופרכת מכל וכל, אין בה היגיון ומצאתי לדחותה מכל וכל.
בכל הכבוד וההערכה, אין זה נשמע סביר כי בני זוג יפרידו מגורים בשל "מכת עכברים" ויש לתמוה ואף מעבר לכך כי הקשר בין הצדדים לא היה חזק דיו כדי להתמודד באומץ עם עכברים שהתרוצצו, לפי הטענה, בביתם.
- אין חולק כי לאחר עזיבתה של האישה את הדירה בהרצליה, המשיכו האיש והבת להתגורר בדירה וישאל התם באם "מכת העכברים" הייתה כה נוראית הכיצד יכלו האיש והבת להכיל מכה זו ולהמשיך להתגורר באומץ ובגאון בדירה?! ניכר כי אין צורך להשיב.
- בעניין זה נשאלה הבת וכך השיבה:
"ש. למה עזבתם את הדירה ב[הרצליה]?
ת. אני ואבא שלי.
ש. לא. האשה.
ת. אחרי שלושה חודשים מערכת היחסים עלתה על שרטון. אבא שלי חי בסלון. אמא שלי החליטה לעזוב את הבית ל[דירה החלופית] יחד עם [פלמוני].
ש. היא לא עזבה בגלל החולדות והעכברים?
ת. בבית היו עכברים וחולדות. גם אני גרתי בבית עם עכברים וחולדות אבל הסיבה, השורש ללמה [האשה] עזבה את הבית, זה היה בגלל [פלמוני]י שהיא רצתה להקים בית שיש בו מקום משלה ואני יודעת ש[פלמוני] עבר איתה וזאת הסיבה שאני לא עברתי איתה" ( עמ' 37, ש' 5-13).
- האיש הכחיש נמרצות כי מעולם לא התגורר עם האשה בדירה החלופית, לאמור: "מעולם לא גרתי ב... משם עברתי ל[******] ועד היום אני גר שם" (עמ' 49, ש' 4-5). האשה לא הביאה כל ראיה טובה לסתור את עדותו זו של האיש, ובנסיבות העניין מצאתי לנכון לקבלה.
- אין חולק כי ביום 23.2.07 פעלו הצדדים לסגור את חשבונות הבנק המשותפים (בבנק הפועלים ובבנק לאומי) וזאת במועד הסמוך למועד מעברו של האיש לדירה בת"א, מה שמחזק את טענתו להפרדה רכושית וכלכלית באותה עת. האשה לא הצביעה על כל טעם ענייני לסגירת חשבונות הבנקים המשותפים מלבד הפירוד הנטען על ידי האיש וגם בכך יש משום ראיה לחובתה.
- מעדותה של האשה עולה כי טענתו של האיש לפיה הצהיר לא אחת בפני האישה כי לא קיימות להם זכויות משותפות וכדברי כב' השופטת נתניהו בפסק דין לידאי "שלי שלי, שלך שלך" (ר' לעיל) אוששה במלואה כפי שיובא להלן:
"ש. ואמרת שעד 2013 הייתם ביחד ואת לא מבינה למה אתם צריכים להתגרש?
ת. בשיחה האחרונה בינינו הנתבע זימן אותי אליו הביתה, זה היה לפני כחודשיים, ישבנו ביחד, צפינו בכדורגל. אמרתי לו שייתן לי הסבר, די, אין לי כוח, שיסביר לי למה. אני רוצה לדעת למה. נכון שלא פרגנת לי, אתה לא אדם שאומר תודה, סליחה, אני אוהב אותך ומה שלומך, את זה אני כבר יודעת אלה החיים שלי איתו אבל אני רוצה הסבר. הוא אמר, את מחטטת לי בכיסים, אני בא הביתה כל דבר את בודקת ואת יודעת שאין לך זכויות. שאלתי למה, אני אשתך, בנית איתי את החיים, איתי. הוא אמר לי, לך קודם כל אין זכויות. קיימנו יחסי מין. היינו ביחד. אמרתי לו, תגיד לי מה אתה רוצה,
ש. מתי קיימתם יחסי מין?
ת. לפני חודשיים. אמרתי לו שאני רוצה לדעת למה והוא אמר שאין לי זכויות אצלו. הוא אמר לי, בואי נהיה חברים, נחזור להיות חברים אבל גם אם נהיה חברים אין לך זכויות. אמרתי לו, אתה יודע מה, קודם בכיתי כשאמרת לי את זה, היום יש את כב' השופט שקד והוא יחליט" (עמ' 15 ש' 28, עמ' 16 ש' 10).
- יש לשים לב כי האשה בעדותה נוקטת במילים "אין לי כח", משמע כי אין מדובר בעניין שזה עתה עלה אלא מדובר בנושא שהצדדים הרבו לדבר עליו ובכל פעם, כך יש להבין מעדותה, היה האיש עקבי לאמור כי אין הם חיים חיי שיתוף כלכלי.
- שיבה לחיים משותפים, יש בה לאחות את הקרעים שהיו בין הצדדים. לשם כך, יש לברר התקיימותם של שני אלמנטים, התודעתי והפיזי.
- האלמנט התודעתי – נעוץ בתודעה הפנימית של הצדדים, לאמור האם אכן הצדדים התכוונו לחזור ולחיות חיי שיתוף.
במקרה דנן, אף אם סברה התובעת כי הנתבע אכן ישוב אליה ואף אם האמינה בכך, עדיין אין די בכך. התובעת לא הביאה כל ראיה ללמד כי גם הנתבע ראה עצמו כבן זוגה. מקובלת עלי גרסת הנתבע לפיה במשך מספר חודשים מועט שקלו הצדדים את שיקום הקשר ואין נפקא מינא לשם מה. צד המבקש לשקול את חידוש הקשר, טרם גיבש בתודעתו כי הוא אכן חלק מקשר קיים.
- האלמנט הפיזי – האם הצדדים אכן נקטו בפעולות ליצירת חיי שיתוף (מגורים משותפים, זניחת קשרים מחוץ לנישואין, פתיחת חשבון משותף, ניהול משק בית משותף וכו').
כאן הדברים ברורים יותר וחדים הרבה יותר. התובעת לא הביאה כל ראיה ללמד כי הצדדים אכן נקטו בפעולות כלשהן ליצירת חיי שיתוף. הנתבע לא שב והתגורר בבית הצדדים או בכל בית אחר יחד עם התובעת, הצדדים לא איחדו את חשבונות הבנק שלהם, ולמעשה, אין בנמצא דבר שיש בו להעיד על שיבה לחיי שיתוף.
- תמוה כי התובעת, אשר העידה כי הנתבע שב לחיות עמה, לא טרחה להעיד ולו עד חיצוני בלתי מעורב אחד. כך, לדוגמא, יכולה הייתה התובעת להעיד מי משכניה הרבים או כל אדם אחר שיכול היה להעיד על כך. בהתאם להלכה הפסוקה, אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית (ראה: ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' סאטא אטיאס (פורסם במאגרי המידע); ראה גם י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, 1648-1649).
- האיש אף העיד לפניי:
"ש. אז למה אתה אומר שאין לתובעת זכויות אצלך?
ת. כי אני נפרדתי ממנה, נגיד ב-2007 כמו שאת אומרת, עשיתי ניסיון, חזרתי ל-3, 4 חודשים, חזרתי ולא הלך. מאז ומתמיד חיינו בבית בנפרד. התובעת חיה את החיים שלה ואני את החיים שלי. מעולם לא שאלתי את התובעת מה היא עושה עם הכסף שהיא לוקחת, לא ביקשתי דין וחשבון. היא ביקשה ממני לחתום על משכנתא כדי להיכנס שותפה עם ..., חתמתי. אני לא אעמוד בדרכה לעולם. גם היום אם תהיה לה בעיה אני לא אעמוד בדרכה, זה לא קשור אחד לשני. בין זה לבין יחסי אישות לבין יחסי בעל ואשה, אני רואה בזה שני עולמות שונים" (עמ' 52, ש' 2-3).
- ראיה נוספת להיות הצדדים בפירוד כלכלי, כמו גם ראיה להלך רוחה של האשה, ניתן למצוא בלא אחר מאשר בתצהיר שהגישה לבית המשפט המחוזי עוד בשנת 2009, במסגרת תביעה של בנק הפועלים כנגד האיש.
לדברי האשה באותה העת, הצדדים הינם פרודים ולכן אין להשית עליה את חובות הנתבע, לאמור:
"לימים עלו יחסינו על שרטון ויזמתי קיומם של הליכים משפטיים כנגד XXXX בין היתר בנוגע לרכוש המשותף, לאור חילוקי דעות בינינו – אנו פרודים..." (סעיף 10 לתצהירה).
ובמקום אחר, הצהירה:
"אין מקום לחייב אותי בחובות בעלי בנפרד ו/או חובות צדדי ג'. שברי הדבר יצור מצב אבסורד לפיו, לא נתתי דעתי על "העסקה" אשר בגינה מושכנה דירת המגורים, לא הסכמתי לה ולא שותפתי בה ולא התאפשר לי להשפיע על תוצאותיה, וכעת אמצא את עצמי בדרך זו חייבת בתוצאותיה ללא אזהרה" (שם, סעיף 41).
- בשים לב להצהרותיה של האשה, הצהרות שיש להן תימוכין בחומר הראיות שהונח בפני, אין עלי אלא לקבוע כי טענותיה של האשה בהליך זה, סותרות חזיתית הצהרות שנתנה בהליך אחר, ויש בהן להעיד על חוסר תום לב ועל ניסיון להפוך את ההליך המשפטי לזירת לוליינים בה ניתן לומר כל דבר, גם דבר הסותר דבר שזה עתה נאמר.
- בנסיבות אלו, אני מוצא לנכון לקבוע כי האשה גם מושתקת מלטעון טענה הסותרת הצהרה קודמת, ולמען הסר ספק, לא רק משום כך אני דוחה את טענתה (עוד על השתק שיפוטי ועל מאפייניו, ר' בר"מ 8689/14, הוועדה המקומית נ' מבני תעשיה (פורסם בנבו, 4.5.15)).
- למעלה מן הצורך נזכיר כי קביעת מועד הקרע איננה באה להעניש את מי מהצדדים, אלא מטרתה לשקף וליתן ביטוי להסכמות הצדדים ולתפיסתם כשותפים אם לאו. השיתוף אמור לחול בדבש ובעוקץ, בטוב וברע, וככל שהאישה לא ראתה עצמה כשותפה בחובותיו של האיש הרי לפנינו ראיה מובהקת לקרע כלכלי.
ד' - סיכומם של דברים:
- לאור כל האמור לעיל, הריני להורות:
- מועד הרקע הינו ביום 11.7.06, מועד עזיבת האשה את הדירה המשותפת.
- בשים לב לתוצאת החלטתי זו, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.
- בתוך 30 ימים (ימי הפגרה יובאו במניין הימים) יגישו תצהירי רכוש נכון למועד הקרע, כולל אסמכתאות.
- בתוך 7 ימים, יגישו הצדדים רשימת מועדים מוסכמים לדיון על יסוד התצהירים לחודשים 10-11/15.
ניתן היום, ד' תמוז תשע"ה, 21 יוני 2015, בהעדר הצדדים.