לא נהגו כפי שרופאים זהירים וסבירים היו נוהגים.
טענות התובעים נתמכו בחוות דעתו של ד"ר הורנשטיין, מנהל היחידה לגניקולוגיה וסגן מנהל מחלקת נשים ויולדות בבית החולים "ביקור חולים" בירושלים שקבע, כי ראוי היה להסביר לתובעת כי קיימת אפשרות טיפולית מקובלת נוספת – ניתוח קיסרי אלקטיבי שהיה מונע במקרה זה את מות העובר ברחם אמו. הצוות הרפואי בחר בדרך של ניסיון גרימת לידה ולדנית שאינו מוטעה אך מסוכן יותר לילוד וזאת מבלי ליתן בפני התובעת את המידע לצורך קבלת החלטה מושכלת ואוטונומית על גופה וחיי עוברה.
ד"ר הורנשטיין אף קבע בחוות דעתו כי לו היו ממשיכים במתן פיטוצין להבשלת צוואר הרחם ולגרימת לידה תוך בקרה על תכיפות ועוצמת הצירים, תוך כדי ניטור רציף של דופק העובר הרי שניתן היה במצב של מצוקה עוברית חריפה, לחלץ את העובר בניתוח קיסרי דחוף.
ד"ר הורנשטיין קבע גם כי לאור המיעוט הקיצוני של מי השפיר וההיריון העודף נכון היה לנטר את התובעת ברציפות לאחר שהחלו בתהליך השראת הלידה.
כמו כן מציין ד"ר הורנשטיין כי התעלמות מתלונות התובעים במהלך האשפוז במחלקה על כאבים עזים והשתוללות העובר ברחם כשהתובעת אינה מנוטרת מהווה חריגה מטיפול רפואי סביר לאור נסיבות התובעת -השראת לידה על רקע הריון עודף ומיעוט מי שפיר.
לטענת התובעים, הנתבעת הפרה חובות חקוקות שמטרתן למנוע את הנזק שנגרם להם לרבות מניעת זכותה של התובעת לטיפול רפואי נאות מבחינה רפואית ומבחינה מקצועית לפי ס' 5 לחוק זכויות החולה וכי עקב הפרת זכויות אלה נגרמו נזקיהם.
לטענת התובעים , נוכח אי מיתן המידע הדרוש על מנת לקבל החלטה מודעת נשללה מהם זכותם הבסיסית להחליט בדבר גורלו של העובר ועל דרך יילודו ולשניהם נגרמה פגיעה באוטונומיה של הפרט בגינה יש לפסוק להם פיצוי נפרד נוסף על הכאב והסבל ואובדן הנאות החיים שסבלו עקב מות עוברם ערב לידתו.
התובעת שהיה זה לה הריון ראשון נאלצה לקבל את הבשורה כי בתהליך גרימת הלידה שביצעה בבית החולים מת העובר אותו נשאה 42 שבועות . התובעת נאלצה לעבור לידה לידנית מכאיבה וקשה פיזית ונפשית לאחר שקיבלה את הבשורה ועברה תהליך קשה של עיבוד האבל והכאב.
התובע עבר עם אשתו את חוויות לידתו של עובר מת ונאלץ להתמודד עם הצער והכאב בשל מות בנו בכורו עקב רשלנות רופאי הנתבעת.
התובעים טענו לנזקים ממוניים ולא ממוניים עקב מעשיה ו/או מחדליה של הנתבעת , סה"כ נזקיהם הועמד על סך של 2,440,000 ₪.
טענות הנתבעת
הנתבעת הכחישה את טענות התובעים והוסיפה וטענה כי יש למחוק את מרכז רפואי פדה שכן הוא אינו אישיות משפטית ואינו יכול להיתבע ובמקומו תיתבע מדינת ישראל -משרד הבריאות.
לטענתה, מדובר במקרה מצער ובלתי צפוי של מות עובר ברחם אמו למרות התנהלות מקצועית סבירה של הצוות הרפואי . העובר נולד ללא רוח חיים כשחבל הטבור כרוך 3 פעמים סביב גופו של היילוד, זהו אירוע שכיח שלא ניתן לאבחן לפני הלידה . לטענת הנתבעת, בניטור העוברי שבוצע לא היה ולו רמז לאירוע של כריכת חבל הטבור על גופו של העובר.
לטענת הנתבעת, מדובר בתובעת שהייתה בשבוע ה-41 להריונה הראשון בזמן אירוע נשוא כתב התביעה. התובעת עברה את מועד לידתה המשוער והריונה היה " הריון עודף" על כן הומלץ לה על ידי רופאי הנתבעת לעבור הליך זירוז לידה אולם, התובעת זלזלה בהמלצות הרופאים ובחרה לסכן את וולדה ובחרה שלא להתאשפז בבית החולים על מנת לעבור תהליך של זירוז לידה למרות שהדבר הוצע לה והומלץ לה 3 פעמים קודם לאירוע בו מת העובר, ולו הייתה נשמעת להוראות רופאיה, הטרגדיה הייתה נמנעת שכן אז נפח מי השפיר היה גדול יותר וניתן היה למנוע את מותו המצער של העובר.
על כן אין לתובעים אלא להלין על עצמם שכן בהחלטתם ובהתנהגותם הובילו להתרחשות התאונה.
הנתבעת מכחישה את הטענה כי הצוות הרפואי אמר לתובעת כי "לא כדאי להתחיל בהשראת לידה בהיעדר תנאים ". ההיפך, התובעים הם אלה שסירבו להישמע לעצת הרופאים.
לטענת הנתבעת ביום 29.5.11 ביקרה התובעת בחדר מיון של הנתבעת לאחר שהופנתה מקופ"ח עקב האטה בודדת בניטור העובר. נעשה לה ניטור בבית החולים שנמצא תקין ונמצאה כמות מי שפיר גבולית . לאור הממצאים הוצע לתובעת לעבור הליך לזירוז הלידה לאחר ביצוע מבחן OCT ( מבחן שבודק האם העובר יעמוד בזירוז) התובעת ובעלה קיבלו הסבר וסירבו להתאשפז ונתבקשו לחזור יומיים לאחר מכן לביקורת.
ביום 31.5.11 כשהתובעת בשבוע ה-41 להריונה היא שבה לביקורת בחדר המיון . כמות מי השפיר הייתה תקינה והניטור העוברי היה תקין . גם הפעם הוצע לה להתאשפז ולהתחיל בתהליך של זירוז אולם היא סירבה למרות שהוסבר לה כי קיימת עליה בתחלואה ובתמותה התוך רחמית. התובעת חתמה על טופס סירוב אשפוז שבו כתוב שהוסבר כי יש סיבוכים עד מוות עוברי תוך רחמי.
ביום 3.6.11 בהיותה בשבוע 41+3 להריונה פנתה התובעת למיון וגם אז הביקורת הייתה תקינה בשל העובדה שמדובר בהריון עודף הוסבר לתובעים בפעם השלישית אודות הסיכונים וגם אז הם סירבו לאשפוז.
לטענת הנתבעת, התובעת התעלמה מהסיכונים הכרוכים בהריון עודף, התעלמה מהסברי הרופאים ומהוראותיהם ובהתנהגותה הובילה לתוצאה הטרגית.
לטענת הנתבעת, במועד האשפוז האחרון, 5.6.11, מבחן ה- OCT היה תקין אך הזירוז לא הוביל ללידה.
כן טענה הנתבעת כי תיאור התלונות אודות כאביה של התובעת כפי שהם מופיעים בכתב התביעה אינו עולה בקנה אחד עם העובדות נשוא התביעה שכן, במשך השעות שהייתה התובעת בביה"ח נחלשו הצירים ולכן אין זה סביר. גם שבדו"ח הסיעודי של משמרת הלילה נכתב "ישנה טוב ללא תלונות".
כן טענה הנתבעת כי בנסיבות העניין לא חל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" ולכן לא מוטל הנתבעת נטל ההוכחה.
כן נטען כי במקרה הנדון לא נפל כל פגם בניהול הרשומה הרפואית. היא מהימנה ומדויקת ומתארת בזמן אמת את כל הטיפול הרפואי שהוענק לתובעת ואין להעביר את נטל ההוכחה לכתפיה של הנתבעת.
כן נטען שבנסיבות המקרה לא היה מקום לשקול ולהציע ניתוח קיסרי. בנתונים אלה המקובל הוא להמליץ על זירוז לידה כפי שנעשה במקרה הנדון. שיעורי התחלואה והתמותה של יולדת בניתוח קיסרי הינם גדולים מאילו של לידות נרתיקיות ולכן אין להמליץ בנקל על ביצוע ניתוח קיסרי.
לטענת הנתבעת היא דאגה לביצוע מוניטור כמקובל וכנדרש על פי הפרקטיקה הרפואית הנדרשת במקרים אלה.
הנתבעת הכחישה את חוות הדעת מטעם ד"ר הורנשטיין על כל האמור בה. התנהלות הצוות הרפואי והחלטותיו לבצע מבחן OCT הייתה מוצדקת והיא ראיה לרמת זהירותו ואחריותו של הצוות הרפואי, שכן מבחן זה נועד לבחון את הרזרבות של תפקוד שליית העובר.
לטענתה, החלטת הצוות הרפואי להמשיך בהליך זירוז הלידה על ידי הבשלת צוואר הרחם (דבר שיכול היה לגרום ללידה ספונטנית ללא שימוש בפיטוצין) ובהמשך לפי הצורך להמשיך את הזירוז ע"י מתן פיטוצין הייתה מקובלת ונכונה והיא מעידה על רמת רפואה גבוהה.
לטענת הנתבעת , טענתו של ד"ר הורנשטיין לפיה, היה צריך לעשות שימוש בפיטוצין הינה חוכמה שלאחר ידיעת התוצאה. הנתבעת טענה כי במיילדות בת ימינו, במצב בו צוואר הרחם אינו בשל ועקב כך גדלים סיכויי הכישלון של הזירוז על ידי פיטוצין, מקובל קודם כל להבשיל את צוואר הרחם ורק לאחר מכן להשתמש בפיטוצין להמשך זירוז הלידה.
כן טענה הנתבעת כי מקובל לנטר את הדופק העוברי ואת הצירים לאחר הכנסת הקטטר ולהמשיך בניטור שלהם לאחר הכנסת הבלון של הקטטר, לפרקי זמן שונים בהתאם לממצאי הדופק העוברי ובהתאם לפעילות הרחם. במקרה הנדון הצירים לא היו תכופים והיו אף פחות תדירים מאשר בשעות שקדמו להכנסת הבלון.
בהתאם לפרקטיקה הנוהגת אין צורף בניטור רצוף בכל הליך השריית הלידה ולכן ניתוק יולדת מהמוניטור בסמוך לשעה 19:48 היה סביר.
הנתבעת צירפה לכתב הגנתה את חוות דעתו של פרופ' אייל ענתבי מנהל מחלקת נשים ויולדות במרכז רפואי ע"ש ברזילי שקבע בחוות דעתו כי "לאחר החדרת הקטטר אטד היא שהתה במחלקה בלילה ללא ניטור עובר, כאמור בהתאם לנורמות המקובלות". כן קבע כי התובעת טופלה היטב וננקטו כל אמצעי הזהירות המקובלים במהלך הטיפול ביולדת ולמרות זאת באופן בלתי צפוי אירע מותו של העובר.
הטיפול הרפואי שניתן לתובעת ניתן לה על דעתה ובהסכמתה. אפשרויות הטיפול השונות הוצגו בפניה והוסברו לה והיא זו שסירבה לקבל טיפול רפואי.
כן נטען כי הנזקים שנטענו על ידי התובעת מוכחשים מופרכים ומוגזמים.
כן צוין בכתב ההגנה כי בסוף שנת 2012 ילדה התובעת בבית חולים פורייה והפעם הסכימה התובעת לעבור הליך של השראת לידה שעבר בהצלחה והתובעת ילדה באופן תקין.
לאור האמור לעיל נטען כי יש לדחות את התביעה תוך חיוב בהוצאות ושכ"ט עו"ד.
המסגרת המשפטית
חובת הזהירות, המושגית והקונקרטית, נבחנת בהתאם למבחן הצפיות. ביחסי רופא-חולה, אין מחלוקת ביחס לשאלת החובה המושגית, ואילו באשר לחובה הקונקרטית - יש לבחון את אופן הטיפול שניתן במקרה הספציפי, לתובעת, ולהכריע בשאלה, האם ניתן היה לצפות כי אי-ביצועה של פעולה מסוימת או בדיקה כלשהי, יכולה הייתה להביא לתוצאה שלפנינו. ואולם, בחינת התנהגותם ולצורך העניין, גם התרשלותם, של הרופאים, תיעשה בהתאם לממצאים שהיו בפניהם במועד הטיפול ולא בחכמה שלאחר מעשה.
אחר הקביעה כי במקרה הרלוונטי קיימת חובת זהירות, ישנו צורך להוכיח את הפרתה, וכן את הקשר הסיבתי בין ההפרה לבין הנזק.
ככל שאלו יוכחו על-ידי התובעים, יהא עליהם להוכיח, בנוסף, גם את היקף נזקם ואת ההפסד הכספי שנגרם להם, כתוצאה ממחדלי הנתבעים.
בע"א 10094/07 פלונית נגד בית החולים האנגלי (פורסם בנבו ) נקבע לעניין הקשר הסיבתי כי : "בבוא השופט היושב לדין להכריע בתביעה בגין רשלנות רפואית שאירעה לכאורה במהלך הלידה, שומה עליו להפריד באזמל חד בין מקרים בהם הופרה חובת הזהירות של הצוות הרפואי במהלך הלידה וכתוצאה מכך נגרם נזק ליולדת ו/או לתינוקה לבין מצבים הנזק היה תולדה של פגעי טבע בגדר אסון משמיים".
דיון
ראשית אפנה לדון במחלוקת העובדתית , האם התלוננה התובעת אודות כאבים לאחר החדרת הקטטר ובמהלך הלילה?
כאמור התובעת העידה בתצהירה ובעדותה כי סבלה מכאבים בעת הכנסת הקטטר ולאחריו במהלך הלילה וכי העובר החל להשתולל (ס' 16 ת/1 ס' 14 ת/2).
על פי התיעוד הרפואי, ביום 5.6.11 בשעה 17:00 נבדקה התובעת על ידי ד"ר אגבריה ,מתמחה, ונרשם כי בערב יעשו מוניטור ויחליטו על השראת לידה בנרות או עם קטטר אטד (נ/-1 "בדיקות הגוף ומהלך המחלה").
בגיליון הסיעודי תועד בשעה 18:30: מרגישה טוב תנועות + 18:30 עלתה לח.ל. ל-NST ונשארה לזירוז (נ/1 ב-"מצב החולה וצרכיו הסיעודיים"), חתומה "חנה".
בשעה 19:00 תועד על ידי ד"ר בן שלמה "בשל צירים בניטור המלצתי על שימוש בקטטר אטד. הוכנס קטטר 80/80 ( נ/1 "בדיקת הגוף ומהלך המחלה") וצויין בדף ההוראות כך :- " 1. מחר ב7:30 לשלוח לחדר לידה , 2. אופטלגין". (נ/1 – "דף הוראות").
התובעים העידו כי ההחדרה מאוד כאבה וד"ר בן שלמה אמר לתובעת בחוסר סבלנות "ככה אני לא יכול להכניס את הבלון " ( ת/1 – ס' 16 ת/2 ס' 14 ).
התובעת חזרה על כך בחקירתה הנגדית בעמ' 26 שורת 28:
"אני צעקתי ואמרתי לו שכואב לי מאוד והוא התעצבן והוא אמר לי בצורה כזו אני לא יכול להכניס לך את זה. אם את לא רוצה את יכולה לצאת ואני לא אשים לך את זה.
ש. זה מה שהוא אמר לך .
ת. כן".
ואילו הנתבעת טענה, כי מהלך הלילה שבין ה- 5.6.11 ובין ה-6.6.11 מסיום החדרת הקטטר עד לבוקר בו אובחן העובר כמת היה ללא אירועים חריגים וכי תועד ברישום כי התובעת ישנה היטב .
אציין כי מתן האופטלגין מתועד ברשומה הרפואית (נ/) 1 בשעה 20:00 בגיליון "טיפול תרופתי חד פעמי " וכך גם ב"דף הוראות".
לאחר מכן בגיליון "מצב החולה וצרכיו החיוניים ערב" עליו חתומה "חנה" ( נ/1 ) מתועד כך : "19 הוכנס attad cat מחר 7:30 לעלות לח.ל ( חדר לידה - הוספה שלי י.א) להוצאת AT.CAT (NST-R ציר כל 10 דקות . 38 – דווח לד"ר מונא. נבדקה".
בגיליון זה אין כל התייחסות לתלונות בדבר כאבים ולכך שקיבלה אופטלגין נוזלי אלא תועד חום שלגביו טענה הנתבעת כי מדובר בטעות קולמוס ( המומחה מטעם הנתבעת אף העיד כי עניין זה נאמר לו על ידי ד"ר פרליץ שלא העיד בפניי ולא טיפל בתובעת במהלך המקרה).
בחקירתה הנגדית העידה התובעת בעמוד 28 שורות 8-11 כך:
"ת. הייתה לידי ד"ר מונא , היא באה לאחת ששכבה לצדי , אמרתי לה כואב לי מאוד, אני מרגישה צירים חזקים ולחיצות בבטן כל איזה 5 דקות, היא אמרה לי אוי , איזה יופי , אני מאמינה שעד הבוקר את תהיי כבר אחרי , אני מאוד מקווה שיקראו לי ללידה שלך ".
ד"ר מונא נשאלה על גרסת התובעת בחקירתה הנגדית והשיבה כי היא אינה זוכרת, כי זה היה לפני שנים ( עמ' 158 שורות 7-8) .
על פי האמור בתצהיר התובעת, ת/1 בס' 21, בשעה 1:00 לפנות בוקר העידה התובעת כי התלוננה בפני אחות שהיא סובלת מכאבים וביקשה לקרוא לרופא , אך הרופא לא הגיע.
על פי האמור בתצהירה, עד השעה 3:00 לפנות בוקר התובעת סבלה מכאבים אולם היא חשבה שכך צריך להיות. משעה 3:00 לפנות בוקר נרדמה לסירוגין. כשבעלה ואמה הגיעו בשעה 6:30 בבוקר התובעת כבר לא סבלה מכאבים ( ת/1 ס' 22 ת/2 ס' 19 ).
בתיעוד הרפואי, ללא שמצוינת שעת הרישום, נרשם ב"גיליון מצב החולה וצרכיו הסיעודיים בלילה" כי "ישנה טוב ללא תלונות 7:30 לח.ל להוצאת אטד " . חתומה על כך "מגי אחות מוסמכת".
התובעת בעמוד 29 שורות 5-19 לחקירתה התייחסה לכך :
" ת. רשום בתיעוד הרפואי שישנתי טוב, לא רשום באיזה שעה. החל מהשעה שלוש לפנות בוקר אני נמנמתי ויכול להיות שהאחות נכנסה , הציצה וראתה אותי אולי עם הגב אליה , אבל אני ממש לא ישנתי טוב ".
אומר כבר עתה כי התרשמתי ממהימנות גרסת התובעת באשר לסבלה מכאבים במהלך הלילה. התובעת והתובע חזרו בחקירתם על האמור בתצהירם. נראה כי העובדה כי ניתן לה אופטלגין ועל כך אין חולק שכן נתון זה תועד ברישום הרפואי, מוכיחה את טענתה כי סבלה מכאבים לאחר החדרת הקטטר ובמהלך הלילה וכי התלוננה בפני הצוות הרפואי על כאבים אלה.
כך נשאל המומחה מטעם התובעת בעניין זה :
" השופט : האופטלגין מתועד אגב ?
ת. מתועד בשעה 8:00 בערב על ידי האחות ניתן אופטלגין , אני אדגיש שזאת לא פרוצדורה רוטינית בהכנסת בלון ושיש לזה השפעות גם על מדידות החום בהמשך שלא התייחסו אליהן בכלל ". ( הדגשה שלי י.א ).
כן ראה עדות המומחה מטעם התובעת בעניין זה בעמוד 56 –שורה 18-24 :
" נשאלתי אם מצאתי משהו ברשומה הרפואית. אני מפנה את בית המשפט לעובדה שמ-19:48 כשנגמר הניטור עד למחרת ב-7:46 אין שום דוקומנטציה לגבי מצבו של העובר. בעקיפין יש רישום אחד של האחות ללא ציון שעה שנמדד חום 38 ויש עוד רישום שהגב' קיבלה מהאחות בשעה שמונה בערב כמדומני כדור אופטלגין כנגד כאבים.
עכשיו אלה הרישומים. בוודאי שאם אין רישומים ויש לי נוסח שהאישה מציגה לפני, ואני כותב את זה מפי האישה, אני לא טענתי שראיתי רישומים, אלה העובדות שעמדו בפני". ( הדגשה בקו שלי י.א ).
לטעמי, דלות התיעוד בעניין זה מחזקת את טענת התובעת שמצאתי אותה מהימנה.
לא מצאתי תיעוד על תלונות התובעת, אין תיעוד באשר לסיבה בגינה נתנו לתובעת אופטלגין, אין תיעוד מי הרופא שבדק את התובעת עקב חום שתועד ולשיטת הנתבעת מדובר בטעות קולמוס ( וקשה לי לקבל טענה זו שלא נתמכה בעדות מקורית ) ומהן תוצאות הבדיקה , אין תיעוד על הוצאת הבלון ואין תיעוד על כמות מי השפיר. כל אלה חסרים.
מה גם, שיתר חברי הצוות הרפואי שהיה אחראי על התובעת במהלך לילה קריטי זה טיפל או היה אמור לטפל בתובעת ויכול היה לשפוך אור על השאלה דנן האם התובעת סבלה מכאבים והאם התלוננה על כך, לא הובאו לעדות כך למשל ד"ר יזהר בן שלמה הרופא הבכיר שהחליט בשעה 19:00 על השראת לידה באמצעות קטטר אטד וביצע את החדרת הקטטר והיה גם הרופא האחראי על התובעת מערב 5.6 ובמהלך הלילה בין ה-5.6.-6.6, כפי שהעידה ד"ר מונא אגבריה ( בעמ' 162 שורות 10-15). כמו כן צוות האחיות שעבדו במחלקה והשגיחו על התובעת במהלך הערב והלילה לרבות אלה שחתומות על התיעוד הרפואי (חנה ומגי) לא הובאו לעדות בפניי.
מי שהובאה לעדות היתה ד"ר מונא שהעידה כי בדקתה את התובעת פעם אחת בלבד ביום 5.6 בשעה 17:10 ולא ראתה אותה עד למחרת בבוקר עת שמעה כי העובר נפטר ( עמ' 149 שורות 21-32 ועמ' 150) . היא העידה, בניגוד לרישום של חנה האחות על דיווח לדר' מונא, כי לא דווח לה מאומה וזאת בניגוד לתיעוד הרפואי שלעיל.
הלכה פסוקה היא מקדמת דנא, כי הימנעות בעל דין מהבאת ראיה שיכולה היתה לתמוך בטענתו, מקימה חזקה שבעובדה שהיה באותה ראיה כדי לפעול לחובת הנמנע (ע"א 143/08 קרצמן נ' שירותי בריאות כללית, [פורסם בנבו].
לעניין נפקות דלות התיעוד באשר לנטל הבאת הראיות אתייחס בהמשך פסק הדין.
לסיכום עד כה אני קובע כי תלונות התובעת על כאבי צירים חזקים והשתוללות העובר נתקיימו כפי העידה התובעת.
טענת הנתבעת בדבר סירוב התובעת להתאשפז במהלך 3 פעמים קודם המקרה דנן
עובר לאשפוזה ביום 5.6.11 הגיעה התובעות לביקורות בתאריכים 29.5.11, 31.5.11, 3.6,11.
לטענת הנתבעת, במהלך ביקורות אלה הוצע לה להתאשפז והיא סירבה. היא הוחתמה על טופס שחרור סטנדרטי שכולל את פירוט הסיכונים לרבות "מצוקה עוברית, מוות פתאומי תוך רחמי" (ראה נ/1 ובמוצגי הנתבעת ). על כן, הנזק נגרם ברשלנותה. שכן, אם הייתה מתאשפזת הייתה מתבצעת לידה בזמן שכמות מי השפיר הייתה סבירה.
בס' 5 לתצהירה הצהירה ד"ר מונא כך :
"ידעתי אותה כי בעזיבתה את בית החולים היא חשופה לסיכונים וסיבוכים לעובר עד כדי מות העובר תוך רחמי". ד"ר מונא צירפה לתצהירה את הרשומה הרפואית ואת טופס הסירוב לאשפוז מיום 3.6.11.
כמו כן בס' 24 לתצהירו ציין ד"ר צ'וין כך :
"ניתן היה למנוע את המקרה המצער אם התובעת הייתה נשמעת להוראות רופאיה ונשארת בבית החולים ועוברת זירוז לידה כאשר הוצע לה ".
התובעים מכחישים מכל וכל טענה זו. לטענתם הוסבר להם שהתנאים לא בשלו ללידה.
סבורני כי דין טענת הנתבעת לפיה התובעת היא שאחראית למות העובר, להידחות ואנמק .
ראשית, בפעם הרביעית שהתובעת הגיעה להתאשפז קרי ביום 5.6.11 בערב היא נתקבלה אמנם עם מיעוט מי שפיר אולם , היא נבדקה ונעשה לה מבחן OCT שנמצא תקין . תוצאות הבדיקות שנערכו לה היו תקינות, המוניטור נמצא תקין ונצפו תנועות עובר, ולא היו האטות דופק ורק לצורך הזירוז הוכנס לה קטטר אטד.
עובדה זו אושרה על ידי עדת הנתבעת , ד"ר מונא שהעידה כי בשלושת הביקורים המדדים היו תקינים( ראה עדותה בעמוד 157 שורות 1-10 ).
העובדה שבפעם הרביעית הבדיקות היו תקינות שומטת את הבסיס לטענת הנתבעת בדבר סירובה של התובעת להתאשפז כסיבה לגרימת מות העובר.
די בכך כדי לדחות טענה זו אולם אוסיף ואציין כי על פי דף מידע להשראת לידה ( נ/1 ) שנערך ופורסם על ידי המחלקה עליו אף הוחתמה התובעת מצוין כי המלצת האיגוד הישראלי למיילדות הנה לבצע השראת לידה בתום 42 שבועות של הריון ורק במידה והיולדת חפצה יעתרו לבקשתה ויתחילו בתהליך השראת לידה כבר בשבוע 41 גם אם התנאים ההתחלתיים אינם טובים. כן כתוב בדף המידע הנ"ל כי במידה וצוואר הרחם אינו בשל דיו מומלץ להמתין להתהוות לידה עצמונית או להבשלה נוספת של הצוואר עד לשבוע 41-42.
האמור לעיל מחזק ותומך בגירסת התובעת, כי הרופאים אמרו לה כי "כדאי להמתין להתפתחות תנאים המתאימים ליילוד תוך מעקב בבית החולים ".
בכל ביקוריה בבית החולים עובר לאשפוזה ביום 5.6. לא היו לתובעת תנאים התחלתיים טובים וצוואר הרחם לא היה בשל ועל כך אין חולק ( ראה עדותו של פרופ' ענתבי עמ' 123 שורות 25- הסוף בעמ' 124 שורות 3-8 ). על כן, על פי דף מידע זה נמצאת תמיכה לטענתה, כי לא הוצע לה תהליך של השראת לידה .
כמו כן מעדותו של ד"ר צ'וין דימטרי ( בעמוד 177-178 ) עולה כי בביקורה של התובעת ביום 29.5.11 הוחלט על ידי הצוות הרפואי להמתין יומיים :
כך נכתב בדו"ח הביקור מיום 29.11.11 :
"לאור כמות מים סבירה 7 ס"מ אין תנאים בבדיקת PV שב' 40+5 וניטור תקין הוחלט על המתנה יומיים . הזוג מעוניינים בהמתנה". ( הדגשה בקו שלי י.א).
תיעוד זה שומט את הבסיס לטענה כי התובעת סירבה לאשפוז ותומך בטענת התובעת כי נאמר לה כי לא בשלו התנאים ללידה וכי יש להמתין לכך.
באשר לביקורים האחרים, מיום 31.5.11 וכן - 3.6.15 חתום עליהם ד"ר רוסו שלא הובא לעדות על ידי הנתבעת .
ד"ר הורנשטיין העיד כי מדובר בהתנהלות שקיימת בבית חולים ( בעמוד 50 לפרוטוקול שורות 19-22 ):
"... אי אפשר להתעלם גם כשאתה נפגש עם אנשים ויש הגיון גם בקו המחשבה , זה לא שהם ממציאי סיפור , אני בתוך עמי אני יושב ואני מיילד הרבה שנים ויילדתי אלפי נשים, אני יודע שיש מקרים שרוצים לשחרר את האישה".
לסיכום עניין זה ולאחר ששוכנעתי , אני מקבל את גרסת התובעת שנמצא לה בסיס כי בשלושת הביקורים הקודמים לא הבשילו התנאים ללידה ועל כן לא הוצע לה להתחיל זירוז .
על כן הטענה בדבר רשלנות התובעת בעצם הסירוב להתאשפז, נדחית.
מכאן לטענות בדבר רשלנות הנתבעת.
העדר ניטור במהלך הלילה שקדם לפטירת העובר
האם הופרה חובת הזהירות המוטלת על הרופאים עת הותירו את התובעת משעות הערב ביום 5.6.11 עד לשעות הבוקר ללא ניטור מעקב ובדיקה לאחר החדרת הקטטר ?
כפי שציינתי לעיל הוכח כי התובעת התלוננה על כאבים במהלך הלילה ולאחר החדרת הקטטר.
התובעת טענה כי נוכח העובדה שמדובר בהריון עודף עם מיעוט מי שפיר היה צורך בניטור רציף על מנת לשמור על שלום העובר.
התובעת סמכה טענתה על האמור בחוות דעתו ד"ר הורנשטיין לפיה, מדובר בהריון עודף עם מיעוט מי שפיר שבו סיכון מוגבר (ראה חוות דעתו בעמוד 6 ת/3). לפי עדות דר' הורנשטיין, בהריון עודף למרות הירידה ברמת החמצון של העובר – ניטור עוברי יכול להיות תקין – כל עוד הירידה אינה מעבר לסף הנסבל של העובר. במצבים של מצוקת העובר כתוצאה מפגיעה נוספת בהספקת החמצן, יכול עובר להיפגע מהר יותר מעובר שמתחיל את התהליך הלידה ללא ירידה ברזרבה החמצונית שלו ולכן לידתו של זה מחייבת משנה זהירות (ס' 3 ג לת/3 ).
כן קבע בחוות דעתו כי עקב מיעוט מי השפיר עולה הסיכון של לחיצת חבל הטבור וגרימת הפרעה באספקת הדם לעובר. מצב כזה בא לידי ביטוי בירידות ממושכות ומשתנות המופיעות בניטור ותומכות בחסימת חבל הטבור כסיבה לסבל העובר (עמ' 6 שורה 7 ת/3).
המומחה כתב בחוות דעתו כי יש חשיבות לניטור דופק בהריון עודף מאחר ומדובר במצב ייחודי מבחינת יכולת העובר להגיב על שינוי בדופק. יכולתו הנורמלית של העובר להחלים במצב של דיכוי סינוס נפגעת , קיים סיכון למוות תוך לידתי פתאומי שהמכניזם שלו לא ברור אך קיים תיעוד לכך בניטור אלקטרוני של דופק העובר (ראה חוות דעתו בעמודים 7-8 לת/3).
ד"ר הורנשטיין ציין כי מוצדק היה לסיים את ההיריון ביום 5.6.11 בשל מיעוט מי שפיר בהריון עודף.
בעמוד 8 שורה 4 (א) לחוות הדעת נכתב, כי מיעוט מי שפיר AFI-4 הינו מצב שיכול להיות ביטוי למצוקה כרונית של העובר ושיכול לגרום לבעיות במהלך ניסיון לידה בשל לחץ על חבל הטבור.
המומחה חזר על כך בעדותו בעמוד 55 שורות 13-16.
ד"ר הורנשטיין אף קבע כי היה צורך בניטור רציף נוכח הסיכון שפורט לעיל.
בניגוד לעמדה זו , המומחה מטעם הנתבעת , פרופ' ענתבי, סבר כי לא נדרש ניטור רציף כל הלילה לאחר הכנסת הקטטר אטד גם במצב זה.
כך הוא העיד בעמוד 90 לעדותו שורות 12-15 :
"ת. בהפעלת לידה באמצעות בלון לא מחייבת ניטור רציף , אין שום המלצה לניטור רציף ומה שנעשה הוא טיפול .
כבוד השופט : גם לא בתנאים של מחסור במי שפיר ?
ת. זה נכון אדוני." ( הדגשה בקו שלי י.א )
הוא הפנה לנייר עמדה של האיגוד הישראלי למיילדות וגניקולוגיה לפיה "הבשלת צוואר הרחם באמצעות בלון אקסטרא אמניוטי אינה דורשת ניטור רציף". דהיינו, ניטור התובעת במהלך החדרת הבלון ועד לשעה 7:48 והמלצה לחזור על הניטור למחרת בשעה 7:30 היו לטעמו המלצות מקובלות ומגובות. ( נייר העמדה נספח 100 לתיק מוצגי הנתבעת ).
כך העיד פרופ' ענתבי בעמוד112 שורות1-2 :
" אבל אם שמים בלון והאישה ישנה בלילה לא מכיר מחלקה שמעירה אותה ואומרת בואי נעשה לך מוניטור בלילה באמצע השינה".
הבסיס העובדתי שעליו מסתמך המומחה הינו אחר מזה אותו קבעתי כבר לעיל. קבעתי שהוכח כי התובעת סבלה מכאבים במהלך הלילה. על כן, לא ניתן לקבל את חוות דעתו של דר' ענתבי, שניתנה לגבי בסיס נתונים עובדתי שונה, ביחס למקרה דנן.
חיזוק לכך ניתן למצוא בעדות פרופ' ענתבי בעמוד 111 שורות9-15:
" בארץ מקובלת גישה בטוחה שאשה בהשראת לידה נשארת בבית חולים.
ש. אבל למה ?
ת. כי הצוות רוצה להיות נכון להשגיח אחר האישה , ואם משהו חריג מתפתח ? הוא עוקב אחריה
ש. אבל איך הוא יכול לדעת אם משהו חריג מתפתח ?הוא עוקב אחריה ?
ת. אז יש כללים למעקב והדבר העיקרי זה הנושא שאם היא מרגישה צירים, דימום וכדומה ואז היא מתלוננת ובודקים אותה". (עמוד 111 שורות 9-15 ). ( הדגשה בקו שלי י.א).
ובעמוד 111 שורות 30-32 ובעמוד 112 שורות 1-4 :
"עכשיו שאלת על מי הנטל במקרה של בלון. הנטל הוא על הטבע כי כששמים בלון ומתחילים צירים כואבים אז מעבירים את האישה עושים מוניטור ומעבירים אותה לחדר לידה או בודקים את הצוואר .
אבל אם שמים את הבלון והאישה ישנה בלילה , לא מכיר את מחלקה שמעירה אותה ואומרת בואי נעשה לך מוניטור בלילה ". ( הדגשה בקו שלי י.א).
הינה כי כן, גם מומחה זה מאשר שבמקרה שיש לתונות על כאבי צירים, כפי שקבעתי לעיל, יש לבצע ניטור. הדבר לא בוצע במקרה דנן.
בעמוד 116 בשורות 9-17 העיד פרופ' ענתבי כך :
"ת:מה שנעשה במחלקה זה לגשת לראות את האישה הכואבת, לרשום האישה מתלוננת על כאבים, לקרוא לרופא שיבוא לבדוק. זה מה שעושים.
ש:אוקי. ורופא כשמגיע לבדוק, מה הוא בודק? בוא תפרט בבקשה את הבדיקה.
ת:בהתאם הנתונים. אם כואב לה, אם היה לה כאב שחלף, איך המוניטור וכדומה. כלומר זה כל פעם משתנה בהתאם לתלונות.
ש:אבל מה זה איך המוניטור? שולחים אותה למוניטור?
ת:או שבמחלקה עושים מוניטור.
ש:במחלקה יעשו לה מוניטור?
ת. אפשר גם במחלקה. תלוי כל בית חולים עם הפרוטוקול שלו".
(ההדגשות לא במקור- י.א.)
כמו כן העיד בפני ד"ר צ'וין מטעם הנתבעת הוא נשאל והשיב בעמוד 190 שורות 23-31 :
" ש. אם אחרי החדרת בלון המטופלת מתלוננת על כאבים מאוד חזקים שגוברים גם, יש הופעה של חום , השתוללות העובר בבטן ...
מה עושים?
ת. אם זה אחות מזמינים את הרופא ומתייחסים לתלונות האישה, זאת אומרת עושים בדיקות נדרשות כולל את מעקב לחץ דם , דופק , בדיקות נדרשות , בדיקה מלמטה ברור... מוניטור אם צריך ...". ( הדגשות בקו שלי י.א).
כמו כן ממכתב העמדה של האיגוד הישראלי למיילדות ולגניקולוגיה שעליו הסתמכה הנתבעת עולה כי לא נדרש ניטור רציף אולם לא ניתן ללמוד מכך שלא נדרש ניטור כלל ולחלופין כי לא נדרש ניטור לסירוגין.
מקובלת עליי עמדתו של ד"ר הורנטשיין בעניין זה בעמוד 65 שורות 8-12 :
" אני לא מתעלם מזה וגם אני ציטטתי את נייר העמדה הזה ואני מקבל שבנייר העמדה כתוב בסופו משפט כזה :"הבשלת צוואר באמצעות בלון אקסטרמיוניוטי אינה דורשת ניטור רציף " אבל זה כשאנחנו מדברים בנשים בריאות , ללא גורמי סיכון , שאנחנו רוצים לסיים את ההריון מסיבות כלשהן ...זה בכלל לא אותו פציינט וזה לא אותו מקרה . אנחנו מדברים בהריון שמעבר להיותו בסיכון גבוה בגלל הריון מעבר למועד מופיע בו אלמנט חדש של מיעוט מי שפיר קיצוני מוחלט שמהוה אינדקציה לכך שהעובר הזה סובל ברחם זה מקרה שמחייב ניטור" ( עמוד 65 שורות 14-20)
"פוסט 41 פלוס 5 עם מיעוט מי שפיר אם הוא לא מבצע ניטור הוא חוטא לרפואה הנכונה ונקודה נוספת , היא אומרת ניטור רציף אפילו ניטור אינטרמטנטי לא בוצע כאן למקוטעין או לסירוגין". ׁ (הדגשות בקו שלי י.א).
נראית לי דעתו של דר' הורשטיין, כי בנסיבות דנן, קרי , מיעוט מי שפיר, הריון עודף וגם תלונות על כאבים והשתוללות העובר, היה מקום לנקוט זהירות יתר ולבדוק באמצעות מוניטור האם יש בסיס לתלונותיה. בנסיבות מצטברות אלה השתכללה, מעבר לחובת הזהירות המושגית הכללית שבה חב רופא כלפי מטופל, גם חובת זהירות קונקרטית, שחייבה נקיטת אמצעי מעקב נוספים מעבר למקובל באופן רגיל לגביי יולדת שאין מתקיימות לגביה הנסיבות החריגות הנ"ל.
גם אם במכתב העמדה נכתב כי אין כל צורך בניטור רציף היה על הנתבעת לבצע בנסיבות המקרה דנן לכל הפחות ניטור מקוטע, זהו אמצעי סביר שיכול יהיה למנוע את הנזק שנגרם שכן, עסקינן בהריון עודף עם מיעוט מי שפיר החורג מהנורמה (דבר שאושר על ידי פרופ' ענתבי בעדותו בעמוד 128 שורה 21 ). באשפוז האחרון היו ערכי מי השפיר נמוכים יותר מהפעמים הקודמות בהן באה התובעת לבית החולים וחצו את הרף המקובל ועל כן מן ההיגיון שזהו מקרה הדורש משנה זהירות.
מעדותה של ד"ר מונא עולה כי קיימים מסמכים חשובים בדמות פרוטוקולים עליהם חייבים מתמחים חדשים לחתום שעוסקים בין היתר בפרוצדורת החדרת קטטר אטד. לטענתה, קובעים פרוטוקולים אלה פרוצדורה של הכנסת קטטר בערב והוצאתו בבוקר ללא ניטור והם חלים חלים על כל היולדות גם על יולדות במצב של הריון עם סיבוכים.
בעדותה בעמ' 152 שורות 1-8 העידה כך : "זה לכל , אפילו עם סיכונים , אפילו עם מיעוט מים , אם זו שאלתך, זה הפרוטוקול ".
תמהני, אם אכן קיימים פרוטוקולים שכאלה, מדוע לא הובאו פרוטוקולים אלה כראיה להוכחת טענת הנתבעת כי פעלו על פי הפרקטיקה שאינה מחייבת ניטור רציף גם במצב של הריון עודף ומיעוט מי שפיר? מחדל זה פועל לחובת הנתבעת.
לסיכום עניין זה, אני קובע כי אי עריכת ניטור כלשהוא נוכח התלונות, מיעוט מי השפיר וההיריון העודף והעדר התייחסות ראויה לתלונות התובעת על כאביה, אינו עולה בקנה אחד עם סטנדרט טיפול רפואי סביר ומהווה הפרה שלחובת הזהירות שחבה הנתבעת לתובעת.
האם היה צורך לנתח את התובעת ולחלופין להציע לתובעת ניתוח- פגיעה בזכות לאוטונומיה?
המומחה מטעם התובעים, ד"ר הורנשטיין, קבע , כי בשל היעדר תנאי לידה ניתן היה לסיים את ההיריון במועד הקבלה לבית החולים בניתוח קיסרי אלקטיבי שאז אין ספק שניתן היה למנוע את מות העובר ברחם. המומחה מטעם התובעת כתב בחוות דעתו וחזר על כך בעדותו כי שיטה זו של לידה עצמונית לגיטימית היא, אך היה מסוכנת יותר ליילוד.(ראה עדותו בעמוד 63 שורות 22-32). מכאן לטעמו קם הצורך לשקול אמצעי חלופי של ניתוח קיסרי ולהעמיד את מטופל אל יתרונותיו וחסרונותיו.
לטענת התובעים, אפשרות זו לא הוסברה להם כלל והצוות הרפואי העדיף על דעת עצמו להמשיך בתהליך הלידה בשיטה של לידה עצמונית.
מצד הנתבעת הוגשה חוות דעתו של פרופ' ענתבי לפיה, לא היה מקום להציע לתובעת ניתוח קיסרי. לדידו על פי ספר הלימוד המרכזי למיילדות, ויליאמס ( עמוד 6-7 נ/3) ,כאשר אין המלצה ספרותית לשקול ניתוח קיסרי כחלופה להשראת לידה , אין כל סיבה שהצוות הרפואי יציע ניתוח קיסרי.
גם בעדותו (בעמוד 90 שורות 1-5 ) חזר על כך פרופ' ענתבי והעיד כי על פי הנתונים שעמדו בפני הצוות הרפואי בביקור הרביעי של האישה ביום 5.6.11 בחדר הלידה היה צורך לבצע השראת לידה ולא היה צורך להציע ניתוח קיסרי. כן העיד כי אם הנתונים מתאימים ללידה נרתיקית תמיד ברירת המחדל היא לידה נרתיקית ואין כזה דבר הצעה לניתוח קיסרי שכן זו לא הפרקטיקה הנוהגת.
פרופ' ענתבי לא חלק על כך כי ניתוח קיסרי הינו דרך נוספת לסיום ההיריון (בעמ' 143 שורות 7,8 ) וכי היה בכך להבטיח כי התובעים יצאו עם תינוק חי לאחר אשפוזם אולם, הוא סבר כי במקרה דנן לא הייתה שום אינדיקציה לצורך בניתוח קיסרי .
הנה כי כן, לא עולה מצד הנתבעת טענה כי הוסבר לתובעת על האפשרות לביצוע ניתוח קיסרי, והסיבה לכך היא כי רופאי הנתבעת כלל לא סברו שעולה אפשרות לצורך בניתוח שכזה.
נשאלת השאלה, האם בנסיבות המקרה דנן קם הצורך לשקול דרך יילוד חלופית בדמות ניתוח קיסרי? ככל שהתשובה לכך חיובית, הרי שוודאי חלה חובה על צוות הרופאים ליידע את המטופל על כך וכן על הסיכונים והסיכויים הכרוכים בהליך שכזה.
על פי חוות הדעת של מומחה התובעת, ד"ר הורנשטיין, במועד ההחלטה על סיום ההיריון לא היו תנאים טובים ללידה עצמונית :–"נקודת בי-שופ שהינו אינדקטור להצלחת גרימת הלידה היה מתחת לערך הסף 5 והוערך על ידי הרופאים בשעה 9:52 כנע בין 2-4 " (עמ' 8 ש ת/3 ס' 4ב'). כן נקבע כי הממצאים הללו מעלים את הסיכון כי בבחירת הליך של גרימת לידה הלידה תהיה לא תקינה , ארוכה ועולה הסיכון לסבל עוברי וכמו כן עולה בנתונים אלה, שיעור הניתוחים הקיסריים (עמ' 9 ת/ - 3). על פי עדותו ב-5.6 הייתה אינדיקציה מוחלטת כי יש סימנים של מצוקה שנובעים משני גורמים כבדי משקל ביותר:- הריון עודף ( 41 ו-5 ימים), ומיעוט מי שפיר בדרגה המחייבת ליילד את התינוק.
בחקירתו הנגדית ( בעמוד 139 שורות 16-32) אישר פרופ' ענתבי כי הציטוט הנ"ל מספרו של וויליאמס, מתייחס למצב של הריון עודף ללא סיבה נוספת, ולא לנסיבות המקרה דנן שבו לתובעת היה גם מיעוט מי שפיר וגם הריון עודף. כמו כן חוות הדעת של פרופ' ענתבי נסמכת על עובדות שלא נמצא להן בסיס כמו למשל על כך שהתובעת ישנה במהלך הלילה ולא היו אירועים חריגים המצריכים התערבות, מה שהוכח כלא נכון.
לטענת הנתבעת, חופש הבחירה של הרופא בהעדפת אסכולת טיפול מקובלת הידועה בספרות הרפואית נבחן במספר רב של פסקי דין ונקבע כי כל עוד הרופא בוחר לנקוט בדרך טיפול מקובלת וידועה במסגרת שיקול דעת של רופא סביר, אין לייחס לו רשלנות אם לא בחר בשיטת הטיפול האחרת.
הטענה הנ"ל נכונה, מקום בו לא עולה צורך לשקול כאלטרנטיבה, נוכח נסיבות המחייבות זאת, נקיטת שיטת טיפול חלופית, כפי שעלה צורך זה במקרה דנן.
במקרה דנן,משעלה צורך שכזה, קמה לו לרופא חובה להביא לידיעת המטופל ולבחירתו את אפשרות הטיפול הנוספת, במקרה דנן- ניתוח קיסרי.
מחדלה של הנתבעת מתבטא בכך שהרופאים המטפלים לא הביאו לידיעת התובעת את האופציה של לידה באמצעות ניתוח קיסרי .
כשנשאל ד"ר הורנשטיין האם נכון שבמקרה דנן לא הייתה אינדיקציה לבצע ניתוח קיסרי השיב בעמוד 84 שורות 18-19 :"אקדים ואומר שכבר הסכמתי שדרך של בחירה בניסיון לגרימת לידה היא דרך מקובלת אבל היה צריך לפקח באמצעות ניטור".
הנתבעת אף טענה לכך שישנם סיכונים רבים בלידה באמצעות ניתוח ועל כך אין חולק.
בחקירתו הנגדית העיד ד"ר הורנשטיין שגם לניתוח קיסרי יכולים להיות סיבוכים של זיהום, סיבוכי הרדמה, דימום וכן סכנת מוות לעובר וגם לאם אולם, היה צורך בהבאת האפשרות הזאת בפני התובעת ובזה התבטא המחדל. (ראה עדות ד"ר הורנשטיין בעמוד 83 שורות 12-24).
לסיכום עניין זה, אני קובע כי נוכח הסיכונים שצפויים היו לתובעת בהליך השראת הלידה (הלגיטימי) בו בחרו רופאי הנתבעת לטפל בתובעת, קמה להם חובה ליידע את התובעת על אפשרות הניתוח הקיסרי ולאפשר לה לבחור בה לאחר שייפרשו בפניה הסיכונים והסיכויים הכוכים בניתוח קיסרי.
חובה זו הופרה ע"י הנתבעת.
קיומו של קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי הרשלני ובין מות העובר
מכאן לשאלה האם נגרם מות העובר כתוצאה מהמעשה הרשלני ו/או המחדל של הנתבעת?
הנתבעת טענה כי העובדה שחבל הטבור היה כרוך סביב צוואר העובר וגרם למותו מנתקת כל קשר סיבתי בין הטיפול ביולדת ובין מותו ברחם אמו.
המומחים נחלקו בשאלה זו .
ד"ר הורנשטיין ציין כי סביר ביותר כי תחושת התנועות המוגברת עליה התלוננה התובעת קשורה למצוקה של העובר, אשר לו הייתה מנוטרת ומזוהה ניתן היה לחלץ את העובר. (ראה עדותו בעמוד 72 שורות 23-24 ). כן הוא ציין כי כריכת חבל הטבור סביב הצוואר פעמים והגוף יכולה לגרום ללחץ על חבל הטבור ולפגיעה בהספקת הדם לעובר ולמצוקה עוברית אך היה יכולה להיות גם תוצאה של מצוקה עוברית הגורמת לתנועתיות יתר של העובר הנכרך בחבל הטבור.
בעמוד 8 לחוות דעתו כותב ד"ר הורנשטיין כך:
"ג. מוות תוך לידתי פתאומי מוכר במשך דורות כתופעה היכולה לקרות בהריון עודף ".
בעמוד 12 ס' 7 הוא כותב :
"כריכת חבל הטבור סביב הצוואר פעמיים והגוף (פעם) יכולה לגרום ללחץ על חבל הטבור ולפגיעה באספקת הדם לעובר ולמצוקה עוברית".
ד"ר הורנשטיין העיד בעמוד 72 שורה 7 ואילך כך :
"שעובר שסובל מתשניק , מחוסר חמצן , משול לבן אדם שאני אתחיל לחנוק אותו. בשלב הראשון הוא יתפתל , הוא ינסה לפרכס , הוא ינסה לדחוף את הידיים והעובר נלחם לא משנה מה הסיבות , הוא מפרכס" .
כן הוא הסביר בהמשך עדותו בעמוד 72 שורה 32 ואילך :
"כבודו, ראשית כתבתי על זה גם בחוות הדעת שלי, תיארתי את האירוע שיכול לגרום לכריכה של חבל הטבור. אז גם זה נכתב. אני מסביר שהוא אפוקסי ואם האפוקסיה היא גורמת לו לשינויים כאלה, תנועתיות יתר זה ביטוי למצוקה של העובר בחלק מהמקרים. זה דבר ידוע. עכשיו בקשר.
עו"ד גלס: איפה למדת שהייתה מצוקה בכלל? מאיפה אתה מסיק שהייתה מצוקה?
ת: תינוק מת בלי מצוקה? ממה הוא מת? ככה?
ש: מטבור שנכרך סביב צווארו.
ת: אז אני אומר זה יכול להיות, אבל זה יכול להיות גם תוצאה של המצוקה. כתבתי על זה גם ונתתי את שתי הוורסיות האלה, שכריכת חבל הטבור יכולה להיות סיבה, אבל היא גם יכולה להיות תוצאה. ולא בכל מקרה שנכרך חבל הטבור סביב העובר, בטח לא כשלא היה פה קשר אמיתי אפילו אלא רק כריכה רק פעמיים.
ת: זה לא משנה, אנחנו רואים גם עם 5 כריכות והם חיים. אפילו אם היה קשר אמיתי שמתהדק השיעור של התמותה של העוברים במקרה כזה שזה בכלל קיצוני יותר מזה, זה רק 6 אחוז מכלל העוברים שיש להם קשר אמיתי שמתהדק. אז להגיד שזה סיבה, הכריכה יכולה להיות שהוא התפתל וכרך את עצמו".( הדגשות בקו שלי י.א).
מנגד פרופ' ענתבי מבסס את התיזה שלו לגבי סיבת המוות על העובדה שבלידה של היילוד נצפה חבל הטבור כרוך פעמיים סביב הצוואר ופעם אחת סביב הגוף.
בעמוד 9 לחוות דעתו מציין פרופ' ענתבי את השערתו לסיבת המוות:
"מות העובר נבע קרוב לוודאי בהקשר לעובדה שחבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר פעמיים ופעם אחת סביב הגוף". ( הדגשה שלי י.א).
אין התייחסות בחוות הדעת לעמדה שהוצגה לפניי על ידי המומחה מטעם התובעת לפיה, הכריכות התרחשו כתוצאה ממצוקת העובר.
בעמוד 143 שורות 29-32 העיד פרופ' ענתבי כך:
"שזה בא בלי סימן מקדים , שעשר שעות קודם יש מוניטור תקין, האישה נחה במיטה, עשר שעות אחר כך אין דופק , חבל טבור כרוך פעמים , זה קלאסי". ( עמ' 143 שורות 29-32 ).
אולם, ד"ר צ'וין מנהל חדר לידה העיד כי מרבית העוברים שנולדים עם חבל הטבור הכרוך סביב גופם וצווארם נולדים חיים (ראה עמוד 195 שורות 9-15 ).
אם כן קיימת אפשרות סבירה שלו הייתה התובעת תחת השגחה ומעקב במהלך הלילה לרבות ביצוע ניטור רציף ולמצער לסרוגין הייתה מצוקת העובר מאותרת בעיתוי שיכול היה להציל את חיי העובר ע"י הולדתו בניתוח קיסרי.
אולם לא ניתן לדעת זאת בוודאות נוכח הטיפול הרשלני שקיבלה התובעת אשר מנע ממנה מידע חיוני למצבו של העובר במהלך 12 שעות ממועד החדרת הקטטר אטד ועד הוצאתו שכן התובעת לא נוטרה באופן רציף (הניטור האחרון שבוצע בתובעת הינו בערב בשעה 19:47 ).
נזק ראייתי
נוכח העדר ניטור כפי שציינתי לעיל במהלך הלילה שבו חוברה התובעת לקטטר אטד ישנו קושי ראייתי להכריע בשאלות מתי נפטר העובר, האם היה ניתן לראות ביטוי במוניטור למצוקה העוברית , כיצד ניתן לדעת האם הייתה ירידה בכמות מי השפיר ?
ד"ר הורנשטיין העיד בפניי כך בעמ' 56 שורות 18-20:
" אני מפנה את בית המשפט לעובדה שמ- 19:48 כנגמר הניטור ועד למחרת 7:46 אין שום דוקמנטציה לגבי מצבו של העובר" .
משמע, בעניין מצבו של העובר בשלה אין תיעוד מספק והדבר נובע ממחדלה של הנתבעת.
אין להכביר במילים אודות החשיבות בתיעוד רפואי שנדרש לצורך ניהול מעקב שוטף, רציף ואפקטיבי אחרי מצבו הרפואי של המטופל וגם לצורך מתן אפשרות להוכיח אם הטיפול שניתן לו היה רשלני
( ראה ע"א 6690/00 בית החולים המרכזי בעפולה נ' פינטו מאגר משפטי נבו ).
הלכה פסוקה היא כי ככל שקיימת מחלוקת לגבי עובדות אשר ניתן היה להוכיחן אלמלא התרשלות הנתבעת , והנזק הראייתי שגרמה - תקבענה העובדות כטענת התובע, אלא אם תשכנע הנתבעת שהעובדות כטענתה.
ראה ת.א (ב"ש) 7264/06 א' (קטין ) נגד מרכז רפואי קפלן ( פורסם בנבו ):
" אמנם, התובעים לא הוכיחו, כי לו היתה התובעת תחת השגחה רפואית, היו ניצלים חייו, אך ברי, שמשעה שהקושי ההוכחתי והמניעות לכך, יסודם בהתנהלות הצוות הרפואי, הרי שזו - פועלת לחובתו, ויוצרת הנחה של קשר סיבתי, לחובת הנתבעים, בין התנהלות הצוות הרפואי לבין מות העובר, שנפקותו - כי קיימת אפשרות סבירה, כנדרש במשפט אזרחי, שלו היתה התובעת תחת השגחה רפואית קפדנית, היתה ירידת המים מאותרת, בעיתוי שהיה מאפשר את הצלת חיי העובר. הנתבעים, על כל פנים, לא הראו אחרת. זהו אותו "סיכון ראייתי" שעל בסיסו נקבעה האחריות בפרשת "לוי" הנ"ל. הפסיקה ראתה בכגון דא, אחד הסוגים של נזק ראייתי, שפועלו בהעברת נטל הראיה.
מאחר והיה על הצוות הרפואי לנקוט בסטנדרט זהירות גבוה יותר מזה שננקט בפועל, הרי שניתן לקבוע שקיים קשר ישיר בין התרשלות בית-החולים לבין הנזק שנגרם, באופן שמגבש הצדקה עקרונית להטלת אחריות נזיקית עליו. " .
בענייננו אי ניטור התובעת ו/או היעדר התייחסות לתלונותיה וביצוע כל הבדיקות הנדרשות שללו מן התובעים ראיות בעלות חשיבות להוכחת תביעתם ( כמו למשל לשאלה מה גרם למותו של העובר האם רשלנות הנתבעת או שמא גורם אחר ? ) .
ד"ר הורנשטיין העיד בעניין זה בעמוד 82 שורות 10-12: " בין 30 ל-40 אחוז ממקרי המוות העובריים לא מוצאים את הסיבה גם בנתיחה .
כפי שציינתי הכריכות יכולות להיות תוצאה של השתוללות ופרכוס של העובר . אין בידנו שום הוכחה מה קדם למה ולכן סיבת המוות פה למעשה אינה ידועה . זאת אופציה זאת אפשרות".
אי-ביצוע הניטור מותיר עמימות עובדתית לגבי מצבו של העובר ולגבי אפשרויות הפעולה בעת הניטור – שלא נעשה. במצב דברים זה, ניתן לקבוע בהסתמך על דוקטרינת הנזק הראייתי קיומה של הנחה, הניתנת לסתירה, ע"י הנתבעת, לקיומו של קשר סיבתי בין התנהלות הצוות הרפואי והפרת חובת הזהירות המוטלת על בית החולים ובין מותו של העובר, זאת, נוכח העמימות העובדתית שיצרה התרשלותו של בית החולים.
הנטל להפרכת הנחה זו מוטל לפתחה של הנתבעת.
הנתבעת לא הוכיחה בראיות של ממש סיבה אחרת, שונה למות העובר.
לפיכך, ייקבע כי מות העובר נגרם בשל רשלנות הנתבעת.
נזקי התובעים :
נזק ממוני - הוצאות שהוציאו התובעים במהלך ההיריון שהסתיים במות העובר –
בסיכומי התובעים נתבקש פיצוי בסך של 35,000 ₪ עבור ההוצאות שהוצאו לצורך ביצוע בדיקות, חודש ימי מחלה שנטלה התובעת לפני הלידה נשוא התביעה (5,000 ₪) , ניצול ימי חופשה לאחר מות העובר, הפסד ימי עבודה של התובע, וכן שכר טרחה שישלמו לד"ר חן קוגל, פתולוג שנכח בנתיחה מטעם התובעים, בדיקות , חניות וכיוצ"ב.
לא הוצגו בפניי קבלות ( ראה עדותה של התובעת בעמוד 30 שורה 30).
באשר להפסד ימי עבודה של התובע במהלך ההיריון , נטען על ידי הנתבעת כי הפסד זה היה נגרם גם לו היה נולד לו בן חי.
כמו כן נטען כי התובעת ציינה בסיכומיה כי היא החזירה לחנות את חבילת הלידה שהזמינה ומכאן שבעניין זה לא ניזוקה.
הגם ששוכנעתי כי במהלך ההיריון הנ"ל נגרמו לתובעים הוצאות מסוימות, לא שוכנעתי כי מדובר בהיקף הוצאות כפי שנטען, אלא שנטען על דרך ההגזמה.
בהיעדר קבלות או אסמכתאות אחרות, על דרך האומדנא אני מוצא לפסוק לתובעים בגין ראש נזק זה פיצוי בסך כולל של 15,000 ₪.
עזרת צד ג:
לטענת התובעת במהלך האשפוז בבית החולים נזקקה לעזרת משפחתה וכן במהלך שהותה בחופשת לידה ללא תינוק . הפיצוי שנתבקש בגין ראש נזק זה הוא סך של 5,000 ₪. הגם שבעניין זה לא הוצגו אסמכתאות לעזרת צד ג', מדובר בתקופה בה אכן נזקקה לעזרה ובהיקף פיצוי סביר.
אני מקבל את טענתה כי נזקקה לעזרה של צד ג' בתקופה זו ואני קובע פיצוי סך של 5,000 ₪ בגין ראש נזק זה.
נזק בלתי ממוני
כאב וסבל
לטענת התובעת בסיכומיה היא עברה חוויה קשה וכואבת. היא נאלצה לעבור לידה שקטה כשהיא יודעת שברחמה עובר מת. ברי, כי נגרמה לתובעת בשל כך, עגמת נפש רבה מאוד, במיוחד לאור העובדה שהיה זה הריונה הראשון.
התובעת טוענת בסיכומיה באשר לנזקים הפיזיים של הלידה ( תפרים של קרע דרגה 2) , נפיחות ובצקות, עצירת שתן , תופעות שלאחר לידה.
באשר לנזקים הגופניים נטען על ידי הנתבעת כי גם לו הייתה עוברת התובעת ניתוח עדיין הייתה סובלת מנזקים גופניים קשים יותר מלידת עובר בדרך הטבע שכן בלידה רגילה הגוף שב מהר יותר לעצמו .
התובעים בסיכומיהם ביקשו לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל כך :
לתובעת סך של 750,000 ₪ ולתובע סך של 550,000 ₪.
אין כל ספק כי התובעת עברה חוויה כואבת פיזית ונפשית בידיעה כי עוברה מת לאחר שנשאה אותו 9 חודשים ברחמה ועברה לידה ביודעה כי עוברה מת. ברי כי גם התובע סבל לאין ערוך עת איבד את בנו בכורו ובנוסף לכך גם ראה את סבלה של רעייתו ( כך גם עולה מעדותו ).
הלכה היא, כי פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני נעשית על דרך האומדן בהתחשב בנסיבות המקרה הספציפי. במסגרת זו בתי המשפט מציינים מספר גורמים שיש להתחשב בהם: גילו של הנפגע בעת הפגיעה, מהות הפגיעה, תוצאות הפגיעה, מבחינת הטיפול הרפואי שהנפגע זקוק לו, כולל תקופות אשפוז של הנפגע וניתוחים שעבר , הסבל שהנפגע סבל ממנו בעבר וזה הצפוי לו בעתיד, ונסיבות מיוחדות אחרות במקרה המסוים.
התובעים הפנו לע"א 754/05 לבנה לוי נגד מרכז רפואי שערי צדק ( פורסם בנבו ) שם הוסיף העליון סך של 250,000 ₪ למערער (האב ) נוספים על ה-300,000 ₪ שנקבעו לתובעת וזאת בערכי פסק הדין שניתן במחוזי . בית המשפט קבע שם כך :
" מהו סכום הפיצוי לו זכאים המערערים? קביעתו של סכום הפיצוי בגין הנזק הנדון, ככל מלאכה של כימות נזקי-גוף ונזקים בלתי ממוניים בפרט, אינה פשוטה. הסכום – כפי שראינו – מייצג היבטים שונים והשלכות שונות של מות העובר. יתכן כי תכופות יהא מקום להבחין בין האישה לאיש בקביעת סכום הפיצוי בגין הנזק הלא-ממוני – זאת בדומה לקו-המחשבה שהנחה את בית המשפט המחוזי (השוו: עניין דיין הנ"ל). מכל מקום, שומת הנזק תתבצע בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו.
35. במקרה זה, ולאור נסיבות העניין, ובכלל זה, בעיקר, הקושי שחוו המערערים בדרך להריון, משך ההיריון והקרבה לסיומו מצד אחד, והעובדה שהם לא איבדו, בסופו של דבר, את היכולת להרות ואף עלה בידם להביא לעולם זוג תאומות, מצד אחר, מצאנו לנכון שלא להתערב בסכום הפיצוי בגין הנזק הלא-ממוני שנפסק למערערת, ולהוסיף ולפסוק למערער פיצוי בגין הנזק הלא-ממוני שנגרם לו, בשיעור של 250,000 ש"ח בערכי יום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי".
כן הפנו התובעים לע"א 398/99 קופת חולים נגד לאה דיין ( מאגר משפטי נבו ) שם נדחה ערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי ונקבע כי הפיצויים שנפסקו למשיבים בסך של 800,000 ₪ לשניהם אינם חורגים מהסביר ואינם מצדיקים התערבות. ( באותו מקרה זה נעשתה הפלה על פי הנחיות הצוות הרפואי לאחר דיקור מי שפיר ללא שהיה בסיס להחלטה זו. כמו כן במקרה הנ"ל הוברר כי התובעת אינה מסוגלת עוד ללדת).
על יסוד הראיות שהוכחו במקרה דנן, ובזיקה לרמת הפיצוי הנוהגת כמפורט לעיל, אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 350,000₪ לתובעת ובסך של 250,000 ₪ לתובע.
אובדן הנאות החיים
לטענת התובעים הם התאבלו על אובדן ילדם חודשים רבים לאחר הלידה ולא הצליחו ליהנות מדבר
(ראה תצהיר התובעת ת/2 ס' 26,27,28) כמו כן נטען בסיכומים לכך שהתובעים היו טרודים חודשים רבים. כמו כן חוויות הלידה הראשונה וההורות בהריון ראשון נפגמו. כן נטען כי גבר חששם ולחצם בהריונות השני והשלישי. עוד ציינו התובעים את תחושת ההחמצה הגדולה שאפפה אותם ועל כן טענו כי מוצדק לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה .
הם העריכו את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 200,000 ₪ לכל אחד מהתובעים.
לעומתם טענה הנתבעת בסיכומיה כי לידתה השנייה של התובעת הייתה כשנה לאחר הלידה הראשונה והלידה השלישית כחצי שנה לאחר מכן ובכך וודאי הייתה לה נחמה ואושר רב כן הנתבעת מציינת כי הילדים נולדו בפוריה וכי גם לטענתם של התובעים הצוות טיפל בהם באופן ראוי לשבח (כך גם עולה מעדות התובעת והתובע בפניי ).
אין ספק כי איכות חייהם של התובעים נפגעה וכי הם חוו אובדן תחושת עונג, סיפוק וחדווה הקיימות באופן שיגרתי במהלך חייו של אדם לתקופה מסויימת .
אולם , ראש נזק "אבדן הנאות החיים " מוכר פחות במשפט הישראלי ומעמדו אינו ברור, שכן הסוגיה הושארה עד כה ב"צריך עיון".
סקירה בעניין המעמד של אובדן הנאות החיים נעשתה בת"א(י-ם ) 5412-03 פלוני נ' שרותי בריאות כללית ( פורסם בנבו) :
"
-
בפרשת אגבבה, מרחיב המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, את הדיון בעניין ראש פיצוי זה (ע"א 4022/08 אגבבה ואח נגד ד.י ש בע"מ פיסקאות 15-24).
-
השופט ריבלין מביא חומר השוואתי רב מאנגליה ומארה"ב, שם מכונים פיצויים אלה הניתנים בגין אובדן מגוון ההנאות בחיים בשם "פיצויים הדוניסטיים" (שם, בפיסקה 15, וכן בהמשך הדברים).
השופט אליקים רובינשטיין העיר ביחס לביטוי זה, כי הוא נושא משמעות "לא חיובית של הנאות ותענוגות, שיש בהם מאפיינים של מי שכל כולו מתרכז בהנאותיו, ושזה עיקר עולמו" (שם, בפיסקה ב', רישא, של חוות דעתו).
לכן הוא מסיים ואומר: "ולטעמי, כשעוסקים אנו בעניין רציני ועצוב כמו אבדן הנאות החיים הפשוטות והבסיסיות ביותר, שחברי תיאר כ'תחושות העונג, הסיפוק, החדווה ונחת הרוח הקיימות ברגיל לאדם במהלך חייו...', לרבות אי-יכולת לעסוק בתחביב, בפעילות פנאי או פעילות חברתית, או להיות בחיק המשפחה – את כל אלה בוודאי אין לסווג בנהנתנות ובהתמכרות לתענוגות. על כן, הייתי מוחק מן הלכסיקון הנזיקי שלנו את הביטוי 'פיצויים הדוניסטיים', ויבושם למשפטנים האמריקאים שכינום כך, ומסתפק בשם הניטרלי יחסית, המכבד גם את הלשון העברית, 'אבדן הנאות החיים'" (שם, בפיסקה ב' סיפא, של חוות דעתו)....
5. העולה מפסק הדין בפרשת אגבבה, הוא כי יש מקום לפצות בגין אובדן הנאות החיים, כראש נזק נפרד, וכי יש אפשרות להתייחס לכך במסגרת דיון נפרד ועצמאי, או שניתן לכלול אותו יחד עם הפיצויים בגין נזקי הגוף הלא ממוניים כולם" .
לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים מכאן ומכאן, ובהתחשב גם בתקופה שחלפה עד להריונה מחדש של התובעת ולידת ילדה הראשון (בהריון השני), אני מעמיד את הפיצוי בגין אובדן הנאות החיים על סך של 15,000 ש" לכל אחד מן התובעים (סה"כ - 30,000 ₪ יחדיו).
פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה :
לטענת התובעים בסיכומיהם , בנסיבות תביעה זו יש לפסוק פיצוי משמעותי בסך של 350,000 ₪ לכל אחד מן התובעים בגין הפגיעה באוטונומיה .
בע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים, [פורסם בנבו] (5.3.12)) נקבע כי יש לראות את הפגיעה בזכות לאוטונומיה כחלק מעוולת הרשלנות ולא כעוולה חוקתית עצמאית ונפרדת. יחד עם זאת, מדובר בפיצוי שיכול להצטבר לפיצוי עבור הנזק הלא ממוני, ככול שנפסק פיצוי שכזה.
קווים ראשוניים לקביעת שיעור הפיצוי בגין הפגיעה בזכות לאוטונומיה שורטטו בהלכת דעקה על ידי השופט ת' אור: (שם, 583) ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526).
"בהערכת גובה הפיצוי בגין נזק זה, עשויה להיות חשיבות לחומרת ההפרה של החובה לקבל את הסכמתו המודעת של החולה בטרם ביצוע הטיפול בו. הימנעות ממסירת מידע משמעותי כלשהו על הפרוצדורה אותה מבקשים לבצע בחולה חמורה יותר, בדרך כלל, מאי מסירה של חלק מן האינפורמציה המהותית. באופן דומה, ככל שהסיכון אשר לא נמסר לחולה על דבר קיומו הוא חמור יותר מבחינת הפגיעה האפשרית בחולה, וככל שהסתברות התרחשותו גבוהה יותר, הרי שעוצמת הפגיעה באוטונומיה של החולה חמורה יותר. לשון אחר, ככל שחשיבותה של ההחלטה בה מדובר מבחינת החולה גדולה יותר, נישולו ממעורבות אפקטיבית בתהליך קבלת ההחלטה פוגע במידה רבה יותר בזכותו לאוטונומיה. ברור, כי מדובר בהנחיות כלליות בלבד. המדובר בנזק אשר מעצם טיבו קיים בו היבט סובייקטיווי דומיננטי, המעורר קשיים בלתי נמנעים בהערכתו. בסופו של דבר, גובה הפיצוי בכל מקרה, בדומה לפיצוי בגין נזקים לא ממוניים אחרים, נתון לשיקול דעתו של בית המשפט, וייקבע בדרך של אומדנה המבוססת על הערכה של מכלול נסיבות העניין, ועל התרשמותו של בית המשפט. על בית המשפט לנקוט, בהקשר זה, גישה מאוזנת. עליו ליתן את המשקל הראוי לכך שמדובר בפגיעה בזכות יסוד, אשר מחייבת קביעת פיצוי הולם, להבדיל מפיצוי סמלי. לצד זה, בשל הקשיים הטבועים בתהליך הערכת הנזק, על בית המשפט לרסן עצמו, ולא לפסוק פיצויים בשיעורים מופרזים"
לטענת התובעים בסיכומיהם דרך ארוכה הלך בית המשפט מההכרה בעילה זו ופיצוי בגינה בסך של 15,000 ₪ עד למצב בו פסקו כדרך שבשיגרה פיצוי בסך של 150,000 ₪ לכל אחד מהנפגעים {התובעים הפנו בין היתר לע"א 9817/02 נחום ויינשטיין נ' ד"ר דוד ברגמן ( פורסם בנבו ) } ובהמשך נקבע פיצוי בסך של 250.000 ₪ בגין ראש נזק זה { התובעים הפנו לע"א 9936/07 מאיה בן דוד ואח' נ' ד"ר אייל ענתבי ואח' ( פורסם בנבו )}.
טרם סיום אומר כי הפיצוי בראש נזק זה מגיע לתובעת בלבד, כמטופלת ולא לתובע.
בהתחשב בנסיבות המקרה דנן וכן ברמת הפיצוי הנוהגת בפסיקה, אני פוסק לתובעת פיצוי בראש נזק זה בסך של 150,000 ₪.
סיכום הפיצוי לתובעים בגין ראשי הנזק :
בגין הוצאות התובעים במהלך ההיריון סך של 15,000.
בגין עזרת צד ג' - 5,000 ₪.
בגין כאב וסבל לתובעת סך של 350,000 ₪.
בגין כאב וסבל לתובע סך של 250,000 ש"ח.
בגין פגיעה באוטונומיה לתובעת סך של 150,000 ₪.
סה"כ 770,000 ש"ח נכון ליום פסק הדין.
סוף -דבר
הנתבעת, מדינת ישראל, תשלם לתובעים סך של 770,000 ₪ תוך תוך 30 יום, שאם לא כן, ישא סכום הפיצוי הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
כן תשלם הנתבעת לתובעים הוצאות משפט בסך כולל של 20,000 ₪ ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ כדין מסכום הפיצוי הנ"ל. ביתרת האגרה ישאו הצדדים לפי הוראות התקנות.
להמציא העתק לצדדים.
ניתן היום, ז' כסלו תשע"ו, 19 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.
