ת"א 39188-01-12 גרויסמן ואח' נ' סנטרל קאר יד ראשונה בע"מ ואח'

• כללי

1. הליך זה עוסק בשאלת תחולתה של הוראת סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 בעניין תקנת השוק. ההליך כולל תביעה ותביעה שכנגד, הנוגעות שתיהן לתסבוכת כספית ומשפטית אליה נקלעו בעלי הדין בהליך זה, עקב עסקאות מכירה ורכישה של כלי רכב שנעשו עם הנתבעת 1, אשר נקלעה לקשיים והפסיקה פעילותה.

2. בעקבות עסקאות אלו וקריסתה של הנתבעת 1, מצב הדברים כיום הינו, כי התובע מחזיק ברכב המשומש נשוא ההליך (להלן: "הרכב"), אותו רכש מהנתבעת 1 כנגד תשלום תמורה מלאה לידיה, אך הבעלות ברכב לא הועברה על שמו ורשומה עדיין על שם הנתבע 2 ואף השעבוד לטובת הנתבע 3 לא הוסר.

3. הנתבע 2 הינו נפגע נוסף בפרשה, שכן הוא נטל בזמנו הלוואה מהבנק הנתבע 3 לשם רכישת הרכב, כנגד רישום שעבוד לטובת הבנק. בהמשך, התקשר עם הנתבעת 1 בעסקת טרייד אין לרכישת רכב חדש אחר, כנגד מסירת הרכב לידיה לשם מכירתו ובינתיים שילם, תמורה מלאה, עבור רכבו החדש. הנתבעת 1 סיפקה לו את הרכב החדש, אך לא העבירה, לידיו או לידי הבנק המשעבד, את התשלום שקיבלה מהתובע עבור רכבו הישן. כך, נקלע נתבע 2 למצב בו בנוסף לתשלום המלא ששילם עבור רכבו החדש, הוא נאלץ להמשיך ולממן מכספו את התשלום החודשי עבור ההלוואה שנטל מהבנק הנתבע 3, תחת פרעונה של הלוואה זו מתמורת מכירת הרכב.
4. היינו, כל שלושת בעלי הדין אוחזים, באופן כלשהו, ברכב – האחד ברכב עצמו, השני ברישום הבעלות והשלישי בשעבוד על הרכב. הכרעה במחלוקת בין בעלי דין אלו תחתך על פי הכרעה בשאלת תחולתה של תקנת השוק.

• בעלי הדין והראיות מטעמם

5. בעלי הדין - התובע הינו מי שכאמור התקשר עם הנתבעת 1 ביום 8.4.11 בהסכם לרכישת הרכב (הונדה סיוויק, מ.ר. 63-576-70, שנת ייצור 2010), בתמורה לתשלום סך של 128,000 ₪ (להלן ובהתאמה: "התמורה", "ההסכם" - נספח 1 לתצהיר התובע). הנתבעת 1 הינה סוכנות רכב שעסקה בתקופה הרלבנטית בין היתר בסחר במכוניות משומשות. נתבעת זו מצויה בהליך פירוק ולא התגוננה בהליך דנן. הנתבע 2 הינו כאמור בעליו הרשום של הרכב. הנתבע 3 הינו בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק") אשר לטובתו נרשם ביום 1.6.10 שעבוד על הרכב להבטחת החזר הלוואה שנטל ממנו הנתבע 2 בזמנו למימון רכישתו של הרכב (הודעת המשכון ואישור בדבר רישום משכון צורפו כנספחים א'-ב' לתצהיר אשכנזי, להלן: "השעבוד").

6. התובע שילם לנתבעת 1 את מלוא התמורה וקיבל את החזקה ברכב לידיו. למרות זאת, הנתבעת 1, מסיבות אשר לא התבררו עד תום בהליך זה, לא דאגה לטפל בהסרת השעבוד והעברת רישום הבעלות ברכב על שמו של התובע. התובע פנה אל הנתבע 2 בדרישה להעברת זכות הבעלות ברכב על שמו. הצדדים לא הגיעו להסכמות בעניין זה, בין היתר היות וכאמור לעיל, הנתבע 2 עצמו נפל קורבן להתנהלותה של הנתבעת 1 בעניינו ומצוי בחסרון כיס משמעותי עקב כך.

7. התובענות - בגדרו של ההליך העיקרי התבקשו סעד הצהרתי כי התובע הינו בעליו החוקי של הרכב, צו עשה כלפי משרד הרישוי לרשום את הרכב על שמו וצו עשה כנגד הבנק הנתבע 3 להסרת השעבוד. התביעה שכנגד הינה תביעה כספית על סך 120,000 ₪, בה התובע הינו הנתבע 2 והנתבע הינו התובע. בתביעה זו עתר הנתבע 2 לחיוב התובע בתשלום שווי הרכב, ולחילופין, למתן צו עשה להשבת הרכב לחזקתו בצירוף מרכיבי תביעה נוספים לפיצוי בגין ירידת ערך ודמי שימוש.

8. הראיות - מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובע עצמו, אשתו גב' אינה גרויסמן שנכחה בעת רכישת הרכב מהנתבעת 1 (להלן: "אינה"), חברו מר שי ברייטנר ששוחח עם הנתבע 2 באשר למחלוקת בין הצדדים (להלן: "ברייטנר"), מעסיקו מר שמעון פליסקוב שנכח בעת קבלת הרכב לחזקת התובע (להלן: "פליסקוב") וכן מר אליחי אל-יגון, שהינו מנכ"ל חברת פסיפיק רכב ותחבורה בע"מ המפעילה מרכזי מכירת רכב משומש (להלן: "אל-יגון").

מטעם הנתבע 2 והתובע שכנגד הוגשו תצהיר עדות ראשית שלו וכן חוות דעת מומחה של שמאי הרכב מר ירון תורתי לעניין שווי הרכב (להלן: "המומחה תורתי").

מטעם הנתבע 3 הוגש תצהיר עדות ראשית של גב' מריה אשכנזי, מי שמשמשת כמנהלת סניף בנק אצל הנתבע 3 בו נטל הנתבע 2 את ההלוואה שבגינה שועבד הרכב נשוא ההליך דנן (להלן: "אשכנזי").

9. ההדגשות בציטוטים לאורך פסק הדין הוספו על ידי הח"מ. מטעמי נוחות ואחידות יכונו הצדדים לאורך פסק הדין בהתאם למעמדם בתיק העיקרי.

• תמצית טענות התובע בהליך העיקרי

10. לטענת התובע בהתאם לתנאי ההסכם, הוא שילם לנתבעת ביום כריתת ההסכם - 4.11, מקדמה בסך 8,000 ₪, וכן מסר לידיה המחאה בסך 120,000 ₪ עבור יתרת סכום התמורה אשר מועד הפירעון הנקוב בה היה 13.4.11 (עותקים מהקבלות ומההמחאה צורפו כנספחים 2-3 לתצהיר התובע). ביום 11.4.11 הוא קיבל לידיו את החזקה ברכב, ובמועד זה שילם לנתבעת 1 סך נוסף של 200 ₪ עבור טיפול בהעברת הבעלות ברכב (עותקים מהקבלה ופרוטוקול המסירה צורפו כנספחים 5-6 לתצהיר התובע).

11. במעמד מסירת הרכב, התחייבה הנתבעת 1 כלפיו לבצע את העברת רישום הבעלות על שמו בתוך מספר ימים, אולם, בפועל, לא עשתה כן. רק בשלב מאוחר יותר התברר לתובע, כי הנתבעת 1 נקלעה לקשיים והפסיקה פעילותה, תוך הותרת חובות כבדים ועניינים לא מטופלים. משלא עלה בידי התובע ליצור קשר עם מי מנציגי הנתבעת 1, הוא ניסה לפעול להעברת רישום הבעלות ברכב על שמו במשרד הרישוי בכוחות עצמו. לשם כך, נדרש לקבל את הסכמתו של הבעלים הרשום הנוכחי, הוא הנתבע 2, וכן של בעל השעבוד הרשום, הוא הנתבע 3. הנתבע 2 סירב כאמור להענות לפנייתו ומגעים בין הצדדים לא הולידו הסכמות, ולכן נאלץ להגיש תביעתו.

12. במישור המשפטי טען התובע, כי בהתאם לסעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המכר"), הוא זכאי להירשם כבעליו של הרכב כשהוא נקי מכל שעבוד. טענתו העיקרית הינה, כי תקנת השוק, המוסדרת בהוראת חוק זו, מתמקדת בקונה ובנסיבות בהן הוא רכש את הנכס ואינה מסוייגת באופן כלשהו עקב הנסיבות בהן הנכס יצא הנכס מידיהם של בעלי זכויות קודמים.

13. לטענת התובע, בנסיבות המקרה דנן, הגם שרכש את הרכב ממי שאינו הבעלים הרשום, צריכה זכות הבעלות, הנקייה, ברכב לעבור לידיו, מאחר ורכש את הרכב וקיבלו לידיו מהנתבעת 1 בהיותה עסק למכירת כלי רכב משומשים, במהלך עסקיה הרגיל וכנגד תשלום תמורה מלאה. אף תום ליבו אינו יכול להיות מוטל בספק לשיטתו. בנסיבות אלו, העובדה כי זכות הבעלות ברכב רשומה על שם צד ג' כלשהו- הנתבע 2 אינה מעניינו ואינה פוגעת בזכותו להרשם כבעליו החוקיים של הרכב. בעניין תום ליבו טען התובע, כי קיבל מהנתבעת 1 מסמכים אשר לא היה כל מקום לחשוד באמיתותם או כדי לטעת ספק כלשהו בליבו ביחס לכשרות העסקה.

• תמצית טענות הנתבע 2 בהליך העיקרי

14. מנגד טען הנתבע 2, כי זכויותיו של התובע ברכב אינן גוברות על אלו שלו, באשר הוא רכש מהנתבעת 1 רכב אשר לא היה בבעלותה, אלא בבעלות הנתבע 2 ואף כפוף לשעבוד לטובת הבנק, עובדות הנלמדות באופן פשוט וברור מעיון ברישיון הרכב שנמסר לידיו של התובע וכן עולות מהרישום הפומבי במשרד הרישוי ואצל רשם המשכונות.

15. הנתבע 2 טען כאמור, כי הוא עצמו נפל גם כן קורבן בפרשה זו והציג את השתלשלות העניינים בעניינו: במהלך שנת 2010 הוא נטל הלוואה בסך 126,000 ₪ מהנתבע 3 לשם רכישתו של הרכב, כנגד שיעבוד הרכב כמקובל לטובת הנתבע 3 לשם הבטחת פירעון ההלוואה. על גבי רישיון הרכב אף נרשמה כמקובל הערה אודות שעבוד הרכב לטובת הנתבע 3 (עותק מרישיון הרכב, משטר משכון הרכב ואישור משכון מרשם המשכונות צורפו כנספחים א'-ב'2 לתצהיר הנתבע 2).

16. בהמשך, ביום 4.11, הוא ביקש להחליף את רכבו והתקשר עם הנתבעת 1 בעסקת טרייד אין. בעסקה זו סוכם תחילה, כי ימסור את הרכב לשם מכירתו על ידי הנתבעת 1, ישלם סך נוסף של 35,000 ₪, בתמורה לקבלת רכב חדש מסוג סובארו B4. סכום נוסף זה לתשלום נקבע לאחר קיזוז בסך 120,000 ₪ בגין שווי הרכב שמסר לנתבעת 1 לשם מכירה.

17. הנתבע 2 טען, כי תוקפה של עסקת טרייד אין זו הותנה בפירעון יתרת סכום ההלוואה לבנק הנתבע 3, אשר יאפשר את הסרת השעבוד. לטענתו, הוא התחייב כלפי הנתבעת 1 להעביר את הבעלות ברכב אך ורק לאחר קבלת הרכב החדש לידיו וכן קבלת הכספים מתמורת המכירה של רכבו הישן לשם פירעון ההלוואה והסרת השעבוד. כל ההסכמות בינו לבין הנתבעת 1 נעשו בעל פה ולא קיים הסכם בכתב בין הצדדים.

18. בהמשך, חל שינוי בעסקת הטרייד אין הנ"ל, באשר הרכב החדש אותו הזמין לא הגיע במועד אשר סוכם בין הצדדים. משכך, סוכם בינו לבין הנתבעת 1, כי הוא ירכוש מהנתבעת 1 רכב חדש אחר, מסוג הונדה אקורד, וזאת בתמורה לסך כולל של 156,000 ₪.

19. הנתבע 2 שילם את מלוא התמורה בגין רכב ההונדה החדש מראש, מאחר וביקש לקבלו מיידית לידיו ומאחר ובמועד זה, רכבו הישן, נשוא ההליך דנן, טרם נמכר על ידי הנתבעת 1. בנסיבות אלו, סוכם בינו לבין הנתבעת 1, כי עם מכירת הרכב על ידה, היא תעביר ישירות לידי הבנק המשעבד, הנתבע 3, סך של 120,000 ₪, בהתאם להסכמת הצדדים המקורית ולשם הסרת השעבוד על הרכב (אישור בדבר תשלום סך של 155,830 ₪ לנתבעת 1 וכן עותק מפרוטוקול מסירת הרכב החדש לידי הנתבע 2 צורפו כנספחים ד'-ה' לתצהיר הנתבע 2).

20. הנתבע 2 טען, כי לאורך כל אותה תקופה, הוא חזר וביקש לקבל פרטים מהנתבעת 1 אודות מצב מכירת הרכב, על מנת לוודא, כי התמורה בגין מכירתו אכן תועבר אל הבנק המשעבד, כלפיו היה מחוייב בפירעון ההלוואה. הנתבעת 1 חזרה והבטיחה לו כי הוא יכול להסיר דאגה מליבו, מאחר ומצבו מובטח מעצם רישום הבעלות ברכב על שמו.

21. הנתבע 2 טען, כי בשום שלב לא נמסר לו על ידי הנתבעת 1, כי הרכב נמכר לתובע, ובהמשך התברר גם לו, כי הנתבעת 1 הפסיקה את פעילותה ומנהליה נעלמו.

22. במצב דברים זה פנה הנתבע 2 למשטרת ישראל לשם הגשת תלונה. בשיחה עם חוקר המשטרה הומלץ לו, לדבריו, לפנות למשרד הרישוי ולדרוש את הורדת הרכב מהכביש, והוא אכן פעל בהתאם להמלצה זו (עותק מהגשת תלונה למשטרת ישראל וכן עותק מרישיון הרכב אשר הונפק לאחר הורדתו מהכביש צורפו כנספחים ו'-ז' לתצהיר הנתבע 2).

23. באשר לחזית מול התובע טען הנתבע 2, כי התובע, מטעמיו, בחר לשלם לנתבעת 1 תמורה מלאה עבור הרכב, למרות שבמועד העברת הכספים האמורים היה בידיו רישיון רכב המעיד על בעלותו של הנתבע 2 ברכב ועל שעבוד רשום לטובת הנתבע 3.

24. עיון ברישיון הרכב מלמד על פניו על סתירה בין טענות הנתבעת 1 למציאות, בעניין זכות הבעלות ברכב. בנסיבות אלו, יש לראות בתובע כמי שנהג בחוסר תום לב בעת רכישת הרכב, עת ידע, כי קיים פגם בזכות הקניין אך בחר לעצום את עיניו ולרכוש את הרכב ביודעו על פגם זה. משכך, אף אין תחולה לתקנת השוק לטובת התובע.

• תמצית טענות הנתבע 3 בהליך העיקרי

25. הנתבע 3, הבנק המשעבד, טען אף הוא, כי כעולה מטענת התובע עצמו, הוא היה מודע בעת רכישת הרכב לקיומו של שעבוד על הרכב, הנלמד ממסמכי הרכב שנמסרו לידיו, ובכל זאת החליט לרכוש את הרכב. די בכך כדי לשלול את תחולתה של תקנת השוק, הכוללת בין היתר דרישה להתקיימותו של יסוד תום הלב, כתנאי לתחולה.

26. לטענתו של הבנק, יש לראות בו צד שלישי תם לב אשר העמיד לנתבע 2 הלוואה, זמן רב לפני מועד רכישת הרכב על ידי התובע. הנתבע 3 אף טיפל כנדרש ברישומו של משכון על הרכב בגין השעבוד לטובתו לשם הבטחת פירעון ההלוואה, וזאת הן ברשם המשכונות והן במשרד הרישוי, כבר בחודש יוני 2010, קרי כ- 10 חודשים קודם למועד בו רכש התובע את הרכב מהנתבעת 1.

27. משכך טען הנתבע 3, כי המשכון הרשום והזכות הגלומה בו גוברים על כל זכות נטענת של התובע ברכב, ולא ניתן להעביר את הרכב לבעלותו של התובע ולרושמו במשרד הרישוי ללא קבלת הסכמתו, אשר תינתן רק בכפוף לפירעון מלוא יתרת חוב ההלוואה.

28. אף נתבע זה טען, כי הצהרותיו של התובע בהסכם מאיינות את תחולתה של תקנת השוק. לטענתו, בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר מדובר בעסקה לרכישת רכב, הרי שלשם מילוי חובת תום הלב הקבועה בסעיף 34 לחוק מכר, על הקונה לבצע בדיקה במשרד הרישוי וכי הקונה הוא שיהיה אחראי לתוצאות העדרה של בדיקה כזו, וכי היה והתברר מאוחר יותר שקיים עיקול, שעבוד או זכות אחרת של צד שלישי על הרכב ואלו רשומים במשרד הרישוי, לא יזכה הקונה בבעלות נקיה בנכס, אלא בעלותו תהיה כפופה לזכויות רשומות של צדדי ג'.

• תמצית טענות הנתבע 2 בתביעה שכנגד

29. לטענת הנתבע 2 (התובע בתביעה שכנגד), התובע רכש את הרכב מאת מי שהרכב לא היה בבעלותו, וביודעו את מצב הדברים לאשורו, העולה מרישיון הרכב.

30. לטענתו, הרכב שייך לו, באשר הוא זה שרשום כבעליו ומכירת הרכב נעשתה על ידי הנתבעת 1 שלא כדין ותוך הפרת תנאי ההסכם בין הנתבעת 1 לבינו. לטענתו, הוא מסר את הרכב לשם מכירתו על ידי הנתבעת 1 לצד ג', אך זאת בתנאים מסוימים, שלא התקיימו.

31. החל מחודש יולי 2010 מחזיק התובע ברכב ועושה בו שימוש, הגם שמדובר ברכב השייך לנתבע 2 ומשכך יש לחייבו בהשבת הרכב, או שוויו, לידיו, מכוח דיני החוזים, דיני הנזיקין ודיני עשיית עושר ולא במשפט.

32. באשר לשווי הרכב טען הנתבע 2, כי שוויו של הרכב ביום מסירתו לנתבעת 1 עמד על סך של 135,000 ₪, כאשר עת מסר התובע את הרכב לנתבעת 1 סוכם בין הצדדים, כי הרכב יימכר בתמורה שלא תפחת מסך של 120,000 ₪.

33. מרכיבי תביעה נוספים בתביעה שכנגד נוגעים לדרישת פיצוי דמי שימוש וירידת ערך.

• תמצית טענות התובע בתביעה שכנגד

34. מנגד טען התובע ביחס לתביעה שכנגד אשר הוגשה כנגדו, בנוסף לטענותיו בהליך העיקרי, כי יש לדחות את טענות הנתבע 2 לפיהן הרכב נמכר לתובע שלא בידיעתו או בהרשאתו. בעניין זה טען, כי גם לאחר שלנתבע 2 נודע כי הרכב בחזקת התובע, הוא לא פעל לשם השבתו לידיו, ואף המשיך לפרוע כסדרה את ההלוואה נשוא השעבוד. התביעה שכנגד אף הוגשה בחלוף שנה ממועד מסירת החזקה ברכב לידיו ורק לאחר הגשת תביעתו של התובע וכמהלך נגדי לתביעתו.

35. עוד טען, כי ההסכם עליו חתם עם הנתבעת 1 נערך על גבי מסמכים הנושאים את שם הנתבעת 1 בצירוף פרטיה. הנתבעת 1 הציגה עצמה כבעלים של הרכב, אשר אף היה במגרשה, כך שלא היה לו בסיס לספק או סימן שאלה בעניין.

36. לטענתו, בעת חתימת ההסכם עם הנתבעת 1, לא היו ידועים לו כלל פרטי הנתבע 2 או עובדת היותו של הרכב משועבד, ופרטים אלו הגיעו לידיעתו רק בשלב מאוחר יותר. לטענתו, במועד ההתקשרות בהסכם, הציגה הנתבעת 1 לתובע רק מסמך ובו פרטי הרכב ללא אזכור פרטי הנתבע 2 או קיום שעבוד כלשהו. בעניין זה דחה התובע את טענות הנתבע 2 לפיהן יש בהסכם עצמו כדי ללמד על ידיעותיו ביחס לזכות בעלותו ברכב וטען, כי הצהרות הנתבעת 1 מלמדות על פעולות המיוחסות רק לבעלים האמיתיים של הרכב.

37. לטענת התובע, חרף הרישום במשרד הרישוי, הציגה הנתבעת 1 עצמה כבעלת הרכב וכמי שרשאית למכרו לתובע. לטענתו, מדובר בדבר המקובל אצל סוחרי רכב על מנת להימנע מירידת ערך הרכב בשל העברת הבעלות בו ליד נוספת. לכן, עובדת רישומו של הרכב על שם הנתבע 2 במשרד הרישוי לא היה בה בכל מקרה כדי ללמד על בעלותו ברכב, במיוחד כאשר הרכב נמצא במגרש מכוניות ונמכר על ידי חברה העוסקת במכירת רכבים.

38. בניגוד לטענת הנתבע 2, הנתבעת 1 הייתה רשאית למכור לתובע את הרכב בהתאם להרשאה שנתן לה הנתבע 2 ואין פסול בעסקת המכירה אף בהיבט זה.

39. עוד טען התובע, כי הבעלות ברכב עוברת עם מסירת החזקה בו, תוך שרישום הבעלות במשרד הרישום הינו דקלרטיבי בלבד. משכך, כי הבעלות ברכב עברה אל הנתבעת 1 בעת מסירתו של הרכב לידיה ובהמשך עברה אל התובע בעת מסירת החזקה לידיו.

40. בהקשר לאחריותו של הנתבע 2 טען התובע, כי בחלוף שבוע ימים ממועד מכירת הרכב לתובע, מסר הנתבע 2 את המפתח הרזרבי לידיו באמצעות הנתבעת 1. לטענתו, למרות טענותיו, לא פעל הנתבע 2 לשינוי המצב הקיים, לא ביקש ממשטרת ישראל לפעול לשם השבת הרכב לחזקתו, לא יזם תביעה עצמאית כנגד התובע, ואף המשיך לשאת בתשלום ההלוואה שנטל מהנתבע 3. התנהלות זו מלמדת, כי בזמן אמת הנתבע 2 היה מודע למכירת הרכב לתובע, הסכים לה והכיר בבעלותו של התובע ברכב.

41. ככל שלתובע עומדות טענות כלשהן בגין הפסדיו בפרשה, עליהן להיות מופנות כלפי הנתבעת 1 בלבד. בעניין זה הדגיש התובע, כי בעת רכישת הרכב, הנתבעת 1 לא הציבה בפניו תנאי כלשהו בדבר סילוק המשכון או כל תנאי אחר כלשהו למעט תשלום התמורה, שאכן שולמה על ידו במלואה.

• דיון והכרעה

42. אין חולק, כי בפרשה נשוא ההליכים דנן הן התובע והן הנתבע 2 נפגעו מהתנהלותה של הנתבעת 1, כל אחד עקב השתלשלות עניינים שונה, אך בהקשר לאותו רכב ובסדר גודל כספי דומה. האחד (הנתבע 2) נפרד מרכבו מבלי לקבל את תמורת מכירתו והוא נאלץ להמשיך ולפרוע את ההלוואה שנטל לרכישתו, והשני (התובע) נפרד מכספו מבלי לקבל בעלות ברכב שביקש לרכוש (ראה בעניין זה גם את תמלול השיחה בין ברייטנר לנתבע 2 ביום 29.11.11).

43. הנתבעת 1, אשר בניגוד להסכמים עם בעלי הדין הנ"ל, הותירה בידיה הן את מלוא הכספים ששילם לה הנתבע 2 עבור רכבו החדש והן את מלוא כספי התמורה ששילם לה התובע עבור הרכב נשוא ההליך, נקלעה לקשיים, הפסיקה פעילותה, לא התגוננה בהליך זה וכנראה שאינה מהווה עוד כתובת ריאלית לדרישה כספית כלשהי.

44. במצב הדברים כיום, בו הרכב בידי התובע אך הבעלות בו בידי הנתבע 2, נדרשת הכרעה בזכויות הצדדים לגביו בהתאם להכרעה בשאלת תחולתה של תקנת השוק בנסיבות המקרה דנן. ההסדר החוקי בעניין זה מצוי בסעיף 34 לחוק המכר, הקובע:

"נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב".

45. תקנת השוק דנה בקונפליקט שבין רוכש נכס בתום לב ובין אדם שמכירת אותו נכס פוגעת בזכויות שיש לו לגביו. תקנת השוק מתמקדת בקונה ובנסיבות שבהן רכש את הנכס. תוצאת תקנת השוק הינה כי ללא קשר לנסיבות שבהן הגיע הנכס לידי המוכר, רוכש הקונה בתנאי תקנת השוק בעלות שלמה בנכס, כשהוא נקי מכל שעבוד עיקול וזכות אחרת. זכות הקניין הנרכשת בדרך זו ואשר תקפה לגבי כולי עלמא, מפקיעה את זכויות הבעלים המקורי בנכס וגוברת אף על זכות מכוח שעבוד. היינו, רכישת הממכר תוך עמידה בתנאי תקנת השוק מטהרת את הבעלות הנרכשת מכל זכות קניינית קודמת בנכס, תהא הזכות אשר תהא ותהיינה הנסיבות אשר תהיינה (ראה: רע"א 1096/97 אבו ג'ובה ואח' נ' פימן בע"מ ואח', פ"ד נג (1) 481, 489 (א-ב), להלן: "עניין פימן"; מ' דויטש, קניין, כרך ד', בורסי הוצאה לאור, תשס"ז-2007, בעמ' 194 ו- 229; א' זמיר, חוק המכר, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשמ"ז-1987, בעמ' 713-714).

46. סעיף 34 לחוק המכר אשר צוטט לעיל, מונה שישה תנאים אשר בהתקיימם תעבור בעלות נקיה בממכר לקונה. שאלת התקיימותם של יסודות ההסדר בעניין תקנת השוק במקרה דנן, תידון להלן.

47. כריתת חוזה מכר - בעניין זה אין מחלוקת ממשית ומכל מקום, נספח 1 לתצהיר התובע מלמד, כי בין התובע והנתבעת 1 אכן נכרת הסכם ביחס למכירת הרכב לתובע.

48. ממכר שהוא נכס נד - החוק אינו מבחין בין נכסים נדים שמתקיים לגביהם רישום, כגון רכבים, ובין נכסים נדים אחרים. במקרה דנן מדובר ברכב, היינו, נכס נד.

49. מכירה על ידי עוסק בתחום - אין חולק, כי המוכרת, הנתבעת 1, עסקה במועד ההתקשרות ברכישת ומכירת רכבים משומשים (סעיף 40 לתצהיר התובע), ומכאן, שאף יסוד זה מתקיים.

50. מכירה במהלך עסקים רגיל - בנסיבות המקרה דנן אין מחלוקת ממשית אף בעניין זה בין הצדדים, ומכל מקום אין כל טענה או ראיה הסותרת את גרסת התובע, כי מדובר בעסקה אשר נעשתה במהלך הרגיל של עסקי הנתבעת 1, אשר במועד הרלבנטי הייתה חברה גדולה בעלת מגרש מכוניות שכלל עשרות כלי רכב משומשים שהוצעו למכירה (סעיף 44 לתצהיר התובע, סעיף 13 לתצהיר אינה וסעיף 8 לתצהיר פליסקוב). יצוין בהקשר זה, כי בבחינת עסקו של המוכר יש לקחת בחשבון את אישיות המוכר ועסקיו – ככל שהמוכר הוא בעל עסק ותיק, מכובד ומפורסם יותר, כן ניתן להניח שהקונה הסתמך בתום לב על קיומו המהימן, בעוד שעסק חדש ובלתי מוכר ניתן לצפות כי יעורר חשד או ספק (א' זמיר, חוק המכר, בעמ' 707). יש לקבוע אם כך, כי במקרה דנן, אף יסוד זה התקיים.

51. מסירת החזקה בממכר לקונה – אין חולק, כי ביום 11.4.11 עברה החזקה ברכב לידי התובע (פרוטוקול מסירת הרכב מהנתבעת 1 לתובע צורף כנספח 6 לתצהיר התובע), ואף בעת בירור הליך זה, התובע עדיין החזיק ברכב.

יוער, כי באשר ליסוד המסירה התעוררה מחלוקת אחרת בין הצדדים, באשר לשאלה האם הבעלות עצמה ברכב עברה לתובע כבר במסירת החזקה, כטענת התובע.

בע"א 634/79 קון נ' חסון (פורסם במאגרים המשפטיים) נקבע, כי הבעלות ברכב עוברת במועד העברת החזקה ברכב או במועד המוסכם על הצדדים, במידה והוסכם על מועד כאמור.

בסעיף 5 להסכם בין התובע לנתבעת 1 סוכם לעניין העברת הבעלות ברכב לידי התובע כדלקמן:

"להלן מתחייב המוכר למסור לקונה עם מסירת החזקה במכונית את שטר המכר של המכונית והקונה מתחייב לבטח אותה מיד בהתאם לחוק בטרם יתחיל לנסוע בה ולהעבירה על שמו במשרד התחבורה או הרישוי תוך 7 ימים מיום קבלת שטר המכר לרשותו ובאם לא יעשה כן, ידוע לו שהוא עובר עבירה על פקודת התעבורה ויהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק, כמו-כן, אם לא יעביר הקונה את המכונית על שמו במשרד הרישוי תוך 7 ימים, תפקע אחריותו של המוכר בעניין תביעות, שעבודים, משכונות, עיקולים או זכויות אחרות של צדדים שלישיים, ומכל מקום עם העברת המכונית על שם הקונה במשרד הרישוי לא ישא עוד המוכר בשום אחריות לגבי תביעה כלשהי של צד ג'".

נוכח הסכמה זו ובנסיבות המקרה אני סבורה, כי הבעלות ברכב לא עברה לידי התובע כבר מעצם מסירת החזקה, באשר ההסכם בין הצדדים קבע כאמור אחרת. ודוק: העובדה כי אף ביחס להוראה חוזית זו הפרה הנתבעת 1 כנראה את התחייבותה החוזית, לא די בה כדי לאיין את עצם קיומו של ההסדר החוזי בעניין. מכל מקום, מאחר והעברת הבעלות מהווה את התוצאה של ההסדר החוקי בעניין תקנת השוק, הרי שעצם העברת החזקה אינו יכול להוות "מסלול עוקף" לדרישת הוראת החוק בעניין תקנת השוק (ראה גם א' זמיר, חוק המכר, בעמ' 710). משכך, יש להמשיך ולבחון את התקיימות כל יסודות תקנת השוק ולא די בעובדת המסירה לכשעצמה.

52. תמורה - דרישת התמורה אינה מופיעה במפורש בסעיף 34 לחוק המכר, אולם תקנת השוק משתייכת למשפחת הכללים הדורשים תמורה ותום לב כתנאי לזכיית הקונה בבעלות נקיה בנכס ש"נמכר" והיא נגזרת מעצם מהותו של חוזה המכר כהקניית נכס תמורת מחיר (א' זמיר, חוק המכר, בעמ' 711). במקרה דנן התובע אכן רכש את הרכב מהנתבעת 1 בתמורה, בשלמו לידיה סך של 128,000 ₪ (סעיפים 6 לתצהיר התובע ולתצהיר אינה, עותק מהקבלות בגין ביצוע התשלום כאמור וכן עותק מההמחאה אשר ניתנה לנתבעת 1 צורפו כנספחים 2-3 לתצהיר התובע). בעניין זה העיד התובע, כי בעת רכישת הרכב על ידו, עמד שוויו של הרכב על סך של 132,000 ₪ (סעיף 40 לתצהיר התובע). כלומר, התמורה ששולמה אף תואמת את סדר הגודל של מחיר השוק ולא מדובר בסכום נמוך משמעותית אשר היה בו, לכשעצמו, לעורר חשד בלב התובע ביחס לכשרות העסקה.

53. תום ליבו של הקונה – שאלת תום הלב הינה בראש וראשונה שאלה שבעובדה. בהלכה הפסוקה בעניין יסוד תום הלב בהוראת סעיף 34 לחוק המכר נקבעו מספר קביעות מרכזיות, אשר לאורן יש לבחון אף את נסיבות המקרה דנן: ראשית, למרות שהמושג תום לב אינו מוגדר בחוק המכר, הרי שלעולם, ואף לעניין תקנת השוק, תום הלב הוא עניין סובייקטיבי. רשלנות רגילה ואף רשלנות רבתי מצד הרוכש אינן מפקיעות או שוללות את תום הלב הנדרש לשם תחולת תקנת השוק והכלל הוא שרשלנות ותום לב יכולים לדור בכפיפה אחת. באשר לרשלנות רבתי, היא יכולה רק להוות ראיה בדבר חוסר תום לב, ויש לייחס אותה לרוכש רק כאשר יש במחדליו הרשלניים כדי להצביע על ידיעה או חשש שבלבו בדבר פגם הדבק אם בממכר ואם בזכות קניינו של המוכר. העיקרון המרכזי של כלל תקנת השוק, אשר מטרתו לאפשר סחר חופשי ושוטף של מיטלטלין במקומות העסק שנועדו לכך ללא צורך בחקירות ובדיקות כלשהן, חל גם ביחס לבחינת יסוד תום הלב, במובן זה, שלצורך עמידה בדרישת תום הלב, לא מוטלת על המוכר דרך קבע החובה לערוך חקירות ובדיקות, אלא אם נסיבות המקרה עשויות לעורר חשד בזכותו או כוחו של המוכר לבצע את העסקה והקונה עוצם עיניו ונמנע בכוונה מלרדת לעמקו של החשד ולבררו עד תום (ראה: ע"א 716/72 רוזנשטייך נ' חברה א"י לאוטומובילים בע"מ ("עניין רוזנשטרייך"); ע"א 92/78 שטרית נ' קאר תורס (ישראל) בע"מ, חברה להשכרת רכב ("עניין שטרית") – פורסמו במאגרים המשפטיים). 

54. ומכאן, לבחינת שאלת התקיימותה של דרישת תום הלב אצל התובע בנסיבות המקרה דנן.

55. אין חולק, כי ברישיון הרכב שהוצג לפני התובע ונמסר לידיו בעת ביצוע חלקה הארי של העסקה (תשלום רוב התמורה כנגד קבלת החזקה), מצוין, כי הבעלות ברכב רשומה על שם הנתבע 2 וכי הרכב משועבד לטובת הנתבע 3. יצוין, כי בסעיף 3 להסכם בין התובע לנתבעת 1 התובע הצהיר במפורש, כי הנתבעת 1 הציגה בפניו את כל המסמכים השייכים לרכב, לרבות רישיון הרכב.

56. עד התביעה פליסקוב, מעסיקו של התובע שליווה אותו בעסקה, אישר דברים אלו בעדותו והעיד, כי ביום 11.4.11, בעת קבלת החזקה ברכב וביצוע חלקו הארי של התשלום (120,000 ₪), נודע לתובע, כי הבעלות ברכב רשומה על שם הנתבע 2, וכי על הרכב מוטל שעבוד לטובת הנתבע 3 אשר הנתבעת 1 התחייבה להסירו בתוך מספר ימים (סעיף 6 לתצהירו). פליסקוב חזר על עדותו זו בחקירתו הנגדית, כדלקמן:

"ש.        לסעיף 4 לתצהירך, אתה אומר רק במועד זה התברר לתובע כי הרכב רשום במשרד הרישוי ע"ש  הנתבע 2?

ת.         כן".

           (עמ' 27, ש' 29-31 לפרוטוקול)

וכדלקמן:

"ש.        ראיתם גם שרשום שעבוד?

ת.         כן".

(עמ' 28, ש'10-11 לפרוטוקול)

57. בדיון אשר התקיים ביום 19.6.12 אף התובע עצמו אישר, כי ביום 11.4.11, עת קיבל את הרכב לידיו, הוא קיבל לידיו אף את רישיון הרכב, בו כאמור צוין במפורש, כי הרכב הינו בבעלות הנתבע 2 וכי הוא משועבד לטובת הנתבע 3 (עמ' 3, ש' 5-6 לפרוטוקול).

58. ואולם, לאחר ששקלתי בדבר אני סבורה, כי לא די בידיעה בלתי מוכחשת בעת ביצוע העסקה אודות קיומו של שעבוד לבנק ובעלות רשומה לנתבע 2 כדי לשלול את התקיימותה של דרישת תום הלב של התובע. טעמי בעניין זה יפורטו להלן.

59. התובע העיד, כי בגדר התחייבויותיה מכוח ההסכם עימו, הצהירה הנתבעת 1, כי הרכב נקי מכל חוב, עיקול או זכויות צד שלישי כלשהן, וכי היה ויתברר, כי על הרכב רובץ אחד מאלה, הרי שתפעל להסרתו באופן מידי (סעיפים 11 ו- 44 לתצהיר התובע). לטענתו, לא הייתה לו כל סיבה באותה העת לפקפק במסמכים או בהסברים אשר הוצגו לו או בכך שהמוכרת היא אכן בעלת הרכב וכי תטפל בהסרת כל שעבוד קיים (סעיפים 30, 41 ו- 44 לתצהיר התובע).

60. התובע ופליסקוב העידו עוד, כי בנוסף לאמור בהסכם עצמו, נציג הנתבעת 1 אף הבהיר להם בעל פה, בשלב התשלום והמסירה, כי הרכב רשום אמנם על שם הנתבע 2, אולם אי ביצוע העברת הרישום על שם המוכרת נעשה על דעתו של הנתבע 2 ומתוך אינטרס להימנע מירידת ערך של הרכב בשל העברת בעלות כאשר הרכב ממילא מוצע למכירה, וכי עניין זה מקובל אצל סוחרי רכב.

61. פליסקוב, אף העיד, כי גם לפי ידיעתו האישית התנהלות כאמור אכן מקובלת במגרשי רכב (סעיפים 9, 28-29 ו- 44 לתצהיר התובע וסעיף 7 לתצהיר פליסקוב).

62. פליסקוב העיד עוד, כי בעת מסירת החזקה ברכב לידי התובע, הוא והתובע ביקשו לקבל מנציג הנתבעת 1 פרטים לגבי הסרת השעבוד, וכמענה לשאלותיהם, קיבלו מנציג הנתבעת 1 הסבר מפורט לפיו הטיפול בהסרת השעבוד מצוי באחריות הנתבעת 1 ויבוצע על ידה, כפי שאף התחייבה כאמור בהסכם. פליסקוב אף העיד, כי הסברים אלו התקבלו על דעתו כמספקים, היות והוא עצמו ביצע בהצלחה עסקת דומה של רכישת רכב משומש מהנתבעת 1 חודשים מספר לפני כן:

"ש.        האם שאלתם באותו מעמד שאלות לגבי השעבוד?

ת.         כן. אני שאלתי איך מסירים את השעבוד. נאמר לי שעם הכסף שהוא שילם יסירו את השעבוד. אמר לי את זה איש המכירות שיש שם. אני זוכר שהיה לו שם רוסי, אני לא זוכר את השם. יכול להיות אלכס, מדובר בבחור בלונדיני.

ש.        וזה הספיק לכם?

ת.         אני בדיוק באותה תקופה קניתי גם רכבים של ליסינג במגרשים, וזה גם היה ככה, הרכבים היו משועבדים, שילמתי את מלוא התשלום ואחרי מספר ימים השעבוד הוסר".

           (עמ' 28, ש' 12-18 לפרוטוקול)

וכן:

"ש.        אתה מעורה בדברים אלה, ואתה רואה שהרכב רשום על שם בעלים אחרים ויש שעבוד של בנק, מה אתה שואל את נציג המכירות?

ת.         תוך כמה ימים מסירים את השעבוד. הוא אמר לאחר מספר ימי עבודה נסיר את השעבוד".

           (עמ' 28, ש' 29-31 לפרוטוקול)

וכן:

"ש.        לסעיף 8 לתצהירך, כמו רבים אחרים סברנו - אני מניחה אתה והתובע – שמדובר במוסד מהוגן. כלומר סמכת על חברת סנטרל קאר שיסירו את השעבוד?

 ת.          כן".

           (עמ' 29, ש' 5-7 לפרוטוקול)

63. התובע  העיד בחקירתו הנגדית, כי הוא נתן אמון בנתבעת 1, בהתחייבויותיה החוזיות ובהסברי נציגה, הואיל והייתה עסק מוכר וגדול. משכך הוא סבר, כי הנתבעת 1 אכן תדאג לטפל בנושא הסרת השעבוד והעברת הבעלות, כפי שהתחייבה לפניו וכפי שאכן פעלה בנוגע לעסקה של רכישת הרכב על ידי מעסיקו זמן מה לפני כן:

"ש.        הם גם אמרו לך שהם הבעלים של הרכב ושאין שום חוב על הרכב?

ת.         אני אפילו לא שאלתי לגבי חוב על הרכב. ראיתי שהבעלות של סנטרל קאר, וזה לא מגרש קטן אלא גדול, וגם חבר מהעבודה שלי קנה שם אוטו חצי שנה לפני כן, וחבר נוסף קנה שם רכב, והם קיבלו את הרכבים עם הכל. בגלל זה לא חשדתי".

           (עמ' 35, ש' 9-12 לפרוטוקול)

וכן:

ת.         כשחתמתי על העסקה חשבתי שהם יעבירו לי את הבעלות. לא חשבתי שאצא משם בלי בעלות.

ש.        אתה מבין שיש בעיה, אז  מה אתה עושה?

ת.         אני חשבתי שבסוף אקבל בעלות".

           (עמ' 39, ש' 22-25 לפרוטוקול)

64. התובע ואשתו אינה אף העידו, כי הנתבעת 1 הציגה עצמה בפניהם כבעליה של הרכב אשר אף היה מצוי במגרשה בעת ביצוע העסקה, ואף הציגה בפני התובע מסמך הכולל את תיאור הרכב, כאשר תחת הכותרת "בעל הרכב" הופיע שמה של הנתבעת 1, ואילו שמו של הנתבע 2 כלל לא צוין על גבי אותו מסמך ואף לא צוין דבר אודות שעבוד הרכב. כן העידו התובע ואינה, כי באותה העת לא היו ידועים להם פרטי הנתבע 2 או עובדת היותו של הרכב משועבד לטובת הנתבע 3, וכי פרטים אלו הגיעו לידיהם רק בשלב מאוחר יותר (סעיף 7 לתצהירי התובע ואינה, עותק מהמסמך אשר הוצג לתובע צורף כנספח 4 לתצהירו).

65. מדובר במסמך פנימי המהווה "פרטי כרטיס רכב" והנושא את הלוגו של הנתבעת 1. כמובן שמסמך זה אינו תחליף לרישיון הרכב, המהווה מסמך רשמי של משרד הרישוי ובוודאי שאין בו כדי לגבור על נתונים שונים ונוגדים המופיעים ברישיון הרכב. ואולם, אני סבורה, כי אף מסמך זה, כמו גם הסברי נציג המכירות וניסיונו הטוב של פליסקוב עם הנתבעת 1 בעסקה קודמת, הינם משמעותיים, בוודאי נוכח משקלם המצטבר, לצורך בחינת שאלת תום ליבו הסובייקטיבי של התובע.

66. התובע העיד עוד, כי הוא אף פנה לסניף בנק הפועלים ברמת השרון וכי גם שם נאמר לו, כי אכן כך פועלים מגרשי מכירת רכבים, וכי במקרים אלו, הקונה משלם למגרש את מלוא התמורה והמגרש דואג להסרת השעבוד (סעיף 10 לתצהיר התובע). התובע אף שב על גרסתו זו בחקירתו הנגדית (עמ' 36, ש' 6-13 לפרוטוקול).

67. עד נוסף מטעם התובע היה מר אל-יגון. אל-יגון הינו מנכ"ל של חברה וותיקה בשם פסיפיק רכב ותחבורה בע"מ, מקבוצת קרסו. חברה זו, לדבריו, מפעילה שמונה מרכזי מכירת רכב משומש ומוכרת אלפי כלי רכב בשנה (סע' 2 לתצהיר אל-יגון). אל-יגון אף העיד, כי הינו בעל ניסיון רב בתחום וכי הוא אחראי על 11 מגרשים למכירת מכוניות (עמ' 23 ש' 14 לפרוטוקול). הוא הבהיר, כי אין לו כל היכרות, קשר או אינטרס אישי בהליך זה וכי הגיע למסירת העדות בהליך זה במקרה, לאחר שנתקל באקראי בב"כ התובע בעת טיסה ושמע ממנו על הפרשה, לאחר שהסתבר לב"כ התובע מהו עיסוקו. העד אף הבהיר, כי לא משולמים לו תמורה או שכר כלשהם עבור מסירת עדותו וכי ככל שתפסקנה לו הוצאות בגין התייצבותו למסירת העדות, בכוונתו לתרום את סכומן (עמ' 21 ש' 8-14 לפרוטוקול; עמ' 26 ש' 28 לפרוטוקול). מעדותו של אל-יגון התרשמתי, כי מדובר אכן בעד בלתי תלוי ונעדר אינטרס כלשהו, אשר מסר עדות כנה ומהימנה, המלמדת על ניסיון רב בשוק המסחר בכלי רכב משומשים. לעניין תוכן עדותו של אל-יגון אתייחס להלן.

68. אל-יגון העיד בתצהירו כך: "כדבר שבשגרה, עסקאות למכירת רכב יד שניה ועסקאות טרייד-אין נעשות גם כאשר על הרכב הנמכר מוטל שעבוד לטובת הצד השלישי, בד"כ בנק או חברת מימון". לגרסתו, במקרים אלו: "רוכש הרכב משלם לחברתנו את מלוא הסכום הנדרש בגין הרכב, וחברתנו היא שדואגת להסרת השעבוד המוטל על הרכב. הרוכש לא נדרש לעשות דבר בעצמו לשם הסרת השעבוד מהרכב" (סעיפים 4-5 לתצהיר אל-יגון).

69. מר אל-יגון חזר על עדותו זו, באופן ברור ועקבי, בחקירתו הנגדית:

"ש.      לסעיף 5 לתצהירך, למה אתה מתכוון "במקרה כזה"?

ת.         למקרה של מכירת רכב או מליסינג או מטרייד אין. ברגע שאנו מוכרים אוטו אם מליסינג או מעסקת טרייד אין, אנחנו נוהגים מסיבות שאפרט במידת הנדרש, לשעבד את האוטו, להטיל שעבוד. אנחנו עושים את זה. הקונה משלם לנו את התמורה, ואנחנו בטווח של בין שבוע לחודש ימים מסירים את השעבוד מהרכב, רק לאחר פרעון מלא של התמורה.

ש.        אז השעבוד הוא לטובתכם?

ת.         לא, השעבוד או לטובת הבנק שמימן את האוטו, או לטובת חברה אחרת שלנו, הוא תמיד לטובת צד ג'. 

ש.        אבל אתם אלה שבמקרה שאתה מתאר חייבים את הכסף לבנק?

ת.         אם שועבד לבנק התשובה היא כן. אם שועבד לטובת חברה אחרת, התשובה היא לא.

ש.        בעצם אתה אומר שאותו לקוח קצה שקנה את הרכב נוטל סיכון על עצמו?

ת.         לגישתי לא. אנו גוף מסודר שבו השעבודים מוסרים כדרך שבשגרה. כך נוהג הענף שלנו מהיכרותי במאות אלפי כלי רכב שנמכרים במגרשים.

...

בית משפט: ש.  האם אתה מכיר או היית מעורב או שהחברה שבה אתה עובד הייתה מעורבת בהליכים משפטיים שבהם כך נפסק, שתקנת השוק הגנה על הרוכש, במקרה שבו חברת הליסינג המוכרת לא עמדה בהתחייבות שלה להסיר את השעבוד לאחר שהתמורה שולמה על ידי הרוכש במלואה?

ת.         כן. אני מכיר מקרים כאלה ואני מפרט: לצערי, זה היה נגדנו, מקרה של סוחר רכב בשם גילי בן מובחר שעקץ אותנו ומכר כ- 20 כלי רכב שלנו שהועמדו אצלו למכירה בקונסיגנציה ללקוחות חיצוניים של משקי בית, גבה את התמורה, לקח אותה לעצמו ונעלם. נאלצנו להעביר בעלות ולשחרר הרכב ולהסיר את השעבוד לשם כך לטובת הרוכשים וזאת בפס"ד של בית המשפט בתביעה שהוגשה נגדנו על ידי הרוכשים. מדובר בהליך אחד שהתנהל בבית המשפט השלום בנצרת.  היה הליך ערעור בפרשה אבל זה לא שייך לענין הזה. אז למדתי על הנושא מהפרקליטים שלי.

...

ש.        אשאל שוב לגבי שעבוד שחל על הרכב כשאתם מחכים שכל הכסף ישולם ורק אחר כך מסירים שעבוד. אם הוא לטובתכם אתם מסירים אותו. אם  הוא לטובת הבנק?

ת.         הבנק יסיר אותו.

ש.        אחרי שאתם מעבירים לו את הכסף?

ת.         לאו דווקא כסף, אבל אחרי הסדרת הבי(ר)וקרטיה מול הבנק הצהרה מצדנו מספיקה.

ש.        מי מבטיח לאותו לקוח שהכסף אכן יועבר לבנק, הוא לוקח סיכון, הוא סומך עליכם?

ת.         הוא סומך עלינו לחלוטין".

 (עמ' 21, ש' 16 – עמ' 23, ש' 4 לפרוטוקול)

וכן:

"ש.      אני מתייחסת למקרה של השעבוד הראשון שיצרה חברת הליסינג לטובת צד ג', 

ת.         השעבוד נוצר על ידי חברת הליסינג ומוסר על ידה במקרה כזה".

(עמ' 23, ש' 31-32 לפרוטוקול)

וכן:

בית משפט:  

ש. אני מניחה שיש אנשים שניגשים לרכוש והפער בין השלמת הפרעון ופרידה מכל הכסף עוד בטרם קיבלו בעלות, הואיל והדבר כרוך בהסרת שעבוד, אני מניחה שיש אנשים שענין זה מטריד אותם. מה אתם עונים להם?

ת.         נכון.. אנחנו מפקידים בידי הרוכש הסכם חתום עם התחייבות לעשות כך. הוא גם מקבל אנחנו ראשית נשענים בהסברים שלנו על המוניטין שלנו פיזית את האוטו לחזקתו, כלומר הוא מחזיק ברכוש עוד בטרם הוסר השעבוד והועברה הבעלות. את החזקה הוא מקבל לאחר שהשלים את כל התשלום.

ש.        אתה נתקל במקרים של אנשים שזה לא מספק אותם, כי הם יודעים שחברות נופלות ולכן נמנעים מהרכישה בגלל החשש הזה?

ת.         כן, אבל זה נדיר מאוד. בד"כ קבלת  החזקה ברכב מרגיעה אותם.

ש.        למרות שהם לא יוכלו לעשות כלום עם הרכב אלא אם השעבוד יוסר והבעלות תועבר על שמם?

ת.         הם לא מבינים את זה.

המשך ח.נ.:

ש.        אם חברת הליסינג לא תסיר שעבוד היא לא תמכור בעתיד והיא לא יכולה להרשות זאת לעצמה והרי יש לה צי פעיל של רכבים שהיא מוכרת בסוף תקופת ליסינג או שכירות?

ת.         נכון.

ש.        כשהרכב נרכש מאדם פרטי, או מחברת קיקיונית שאין לה את המוניטין שיש לעסק שלך. למעשה הרוכש לא יודע מה הנזילות של הרוכש ומה מצבה של החברה, והאם היא עומדת בפרעון האשראי שהועמד לה. לכן מי שרוכש רכב מבעלות פרטית או מחברה קטנה, ולא מחברות ליסינג מוכרת, לוקח על עצמו סיכון שישלם עבור הרכב אבל השעבוד לא יוסר?

ת.         אני חושב שזו אמירה כללית, והיא נשמעת לכאורה נכונה. אבל יחד עם זאת לרוכש הממוצע אין את הכלים הללו לדעת את מצב החברה ממנה הוא רוכש, את המוניטין שלה.  אני חושב שצד ג', משפחת כהן מחדרה לצורך הענין, חברת פסיפיק שאותה אני מנהל, טובה בעיניו בדיוק כמו חברת סנטרל קאר שהיא הנתבעת כאן. 

ש.        זה נראה לך תקין ?

ת.         זה לא תקין, אבל זה המצב והלוואי שהייתה שקיפות בהתייחס לכל עסקה שמבוצעת במדינה.

ש.        וזה אתה אומר מנסיונך כמנהל של חברות ליסינג?

ת.         כן ".

(עמ' 24 ש' 10- עמ' 25 ש' 9 לפרוטוקול)

70. מעדותו של אל-יגון עולה, כי מצב הדברים בו נתקל התובע בעת ביצוע העסקה, של קיום שעבוד לטובת צד ג' על הרכב נשוא העסקה, הינו מצב דברים שכיח, וכי בדרך כלל חברת הליסינג היא זו שמטפלת בהסרת השעבוד. מעדות זו אף עולה, כי טיפול זה נעשה על ידי חברות הליסינג רק לאחר שהרוכשים שילמו את מלוא התמורה עבור הרכב הנרכש, היינו כי הרוכשים מסתמכים על מוניטין החברה המוכרת והאמון שהם רוכשים לה, ומסכימים בדרך כלל להיפרד ממלוא מחיר התמורה על פי החוזה אותו כרתו עם חברת הליסינג, כנגד קבלת חזקה ברכב בלבד, ולמרות שבשלב זה הרכב עדיין משועבד והבעלות בו טרם עברה על שמם. אל-יגון אישר, כי צורת מסחר זו אינה נקיה לחלוטין מבעיות או סיכונים, אך הבהיר כי זהו הנוהג השליט והמוכר בשוק הרכבים המשומשים.

71. ודוק: אני ערה לקיומה של טענה מצד הנתבעים בדבר הרחבת חזית אסורה ביחס לעדות אל-יגון בדבר קיומו של נוהג בשוק הנדון. ואולם, אין בידי לקבל טענה זו. זאת, מכיוון שעדותו של אל-יגון תומכת בטענות התובע לא בשל היותה ראיה בדבר קיומו של נוהג לכשעצמו. תרומתה של עדות זו הינה לעניין מהימנות גרסת התובע ופליסקוב, אשר הוצגה מראשית הדרך, לפיה בעת ביצוע העסקה, נמסרו להם על ידי נציג הנתבעת 1 הסברים מניחים את הדעת בדבר אופן ביצוע העסקה, לרבות לעניין הסרת השעבוד והעברת הבעלות על ידי הנתבעת 1 ולאחר תשלום מלוא התמורה. עדות אל-יגון אף תומכת בגרסת התובע ופליסקוב לפיה נציג הנתבעת 1 מסר להם, כי אופן זה של ביצוע העסקה הינו מקובל ונהוג. היינו, עדות אל-יגון תומכת בכנות גרסת התובע ופליסקוב וממילא תומכת במסקנה בדבר התקיימות יסוד תום הלב שלו, הנדרש לצורך בחינת התקיימות תקנת השוק. משכך, אין מדובר בהרחבת חזית אסורה, אלא בראיה נוספת שהביא התובע לתמיכה בגרסתו ולביסוס תום ליבו.

72. כאשר אני בוחנת את מכלול נסיבות המקרה והשתלשלות העניינים, הנלמדים מגלריית העדויות והמוצגים שנסקרו לעיל, ואת הרושם המצטבר הנלמד מהם, וכל זאת - בראי ההלכה הפסוקה שנסקרה לעיל לעניין ההתייחסות ליסוד תום הלב בהוראת החוק בעניין תקנת השוק, אני סבורה, כי במקרה דנן, התובע הרים את הנטל להוכחת יסוד תום הלב הנדרש לשם תחולת תקנת השוק בעניינו.

התרשמותי היא, כי בנסיבות העניין הכוללות, התנהלות התובע אף אינה נגועה ברשלנות רבתי אשר יש בה כדי להעיד על חוסר תום לב.

מהעדויות שנשמעו לפני עלה, כי התובע התנהל בעסקה זו באופן מקובל בעסקאות מסוג זה בשוק הנדון. לנגד עיניו עמד אף ניסיונו הטוב של מעסיקו פליסקוב בעסקה קודמת עם הנתבעת ודבריו כי זהו אף ניסיונו שלו באשר לרכישת מכונית מחברת ליסינג, לפיו יש לשלם את מלוא התמורה ורק לאחר מכן מטופל נושא הסרת השעבוד והעברת הבעלות על ידי חברת הליסינג.

אף עובדת היותה של חברת הליסינג עצמה, הנתבעת 1, שהייתה עסק גדול ומוכר אותה עת, תרמה לתחושת האמון שנתן בדברי נציגה ובהתחייבותה במסמך ההתקשרות עימו לעניין הבעלות ברכב והסרת כל שעבוד קיים.

דברים אלו נתמכים בעדות אל-יגון אשר כאמור לעיל יש בעדותו כדי לתמוך בגרסת התובע ופליסקוב ובמסקנה בדבר תום ליבו של התובע.

הואיל ופרטי הבעלות והשעבוד הוצגו לפניו ברישיון הרכב, אף אין משמעות ממשית לטעמי להעדר בדיקה עצמאית מצידו של התובע במרשם אשר במשרד הרישוי, אשר הייתה מגלה לו את אותם נתונים המופיעים ממילא ברישיון ולא מעבר לכך.

למעשה, עצם העובדה כי התובע מצא לנכון לשלם את מלוא מחיר התמורה, שאינו מבוטל כלל - 128,000 ₪, וזאת בהסתמך על קיומו של ההסכם וקבלת חזקה ברכב, מלמדת כי הוא סבר, בתום לב, כי בהמשך הדרך, בתוך ימים ספורים, הנתבעת 1 תטפל בהסרת השעבוד ותדאג להעברת הבעלות על שמו. שהרי אלמלא סבר כך בכנות, האם היה נכון להיפרד מכספו? העובדה כי מדובר בסכום תמורה גבוה שלכל הדעות אינו סכום זניח, מחזקת מסקנה זו.

73. בעניין שטרית אשר נזכר לעיל, נדון בבית המשפט העליון מקרה הדומה בנסיבותיו לענייננו ואני סבורה, כי הדברים הבאים, מפיו של כב' השופט חיים כהן, יפים אף לענייננו:

"לדעת השופטים המלומדים (בערכאה דלמטה – ש.ג) לא יעלה על הדעת שאדם "הנוהג זהירות מינימאלית בקניית רכב", לא ידרוש שטר מכר ורישיון הרכב בטרם יסלק את מלוא המחיר: מי שעושה כך, אינו קונה "רציני", לאמתו של דבר אינו מתכוון לקנות מכונית, שהרי ללא רישיון אפילו לא יוכל להשתמש בה. אבל אם לא התכוון לקנות, על שום מה שילם את מלוא המחיר? עצם התשלום ונטילת הממכר לרשותו מעידים כמאה עדים שהתכוון גם התכוון לקנות. נמצא שמחדלו מלדרוש תחילה שטר מכר ורישיון רכב מעיד על רשלנותו (או רשלנותו רבתי), וחוסר זהירותו או מומחיותו, ואולי גם על תמימותו היתרה- אך לא שמעתי עוד שתמימות יתר פוגמת בתום הלב. אין ברשלנותו זו כדי להוכיח שום פגם בתום לבו או אף בגמירת דעתו של המערער. נהפוך הוא: אילו ידע או חשש המערער דנן שקיים פגם כלשהו בממכר או בזכות קניינם של המוכרים או במציאות הרישיון, יש להניח שאפילו רשלנותו שלו לא הייתה מגיעה כדי שיניח כספו ביודעין על קרן הצבי.

למעשה קיבל המערער בשעת תשלום המחיר לא רק מסירת המכונית עצמה, כי אם גם מסמך (מוצג נ/1) – הוא "זיכרון דברים" על טופס מודפס ובו פרטי המכר על תנאיו ודקדוקיו, וכן התחייבות המוכרים "לשלוח לקונה את הרישיונות ושטר מכר בהקדם האפשרי". סימן וראיה שהמערער דרש מן המוכרים רישיון ושטר מכר- וכנראה סמך עליהם שיקיימו התחייבותם, ומה גם שכבר קיבלו תמורה מלאה, וידידו המליץ לפניו על מוכרים אלה שסוחרים מהימנים הם (גם מטעם המשיבים הובאה עדות על הרושם שעשו המוכרים כסוחרי מכוניות מבוססים ומכובדים). ואם תמצי לומר שבנסיבות אלה לא הייתה רשלנותו של המערער "רבתי" כולה האי, אף אני אשיב, שבין כה וכה אין היא יכולה לשמש ראיה לחוסר תום לב".

(שם, בפסקה 4 לפסק הדין).

74. נוכח כל האמור לעיל קביעתי ביחס להליך העיקרי הינה, כי התובע הרים את הנטל להוכחת התקיימות כל תנאי תקנת השוק במקרה דנן ומכאן, בהתאם להוראת סעיף 34 לחוק המכר, שזכותו ברכב גוברת והוא זכאי להסרת השעבוד והעברת רישום הבעלות על שמו.

• התביעה שכנגד

75. בתביעה שכנגד טען הנתבע 2, כפי שטען בהגנתו מפני התביעה בתיק העיקרי, כי זכות הבעלות ברכב הינה שלו, ולפיכך עתר לתשלום שווי הרכב נכון למועד מסירתו לנתבעת 1 וכן לקבלת פיצוי בגין היעדר שימוש והנאה מהרכב החל מיום 1.7.11. לחילופין התבקש בית המשפט בגדר התביעה שכנגד, ליתן צו עשה המורה לתובע להשיב את הרכב לידיו בצירוף תשלום עבור דמי שימוש וירידת ערך הרכב.

76. משמעות קביעתי לעיל בעניין התביעה בתיק העיקרי, לפיה זכות הבעלות ברכב הינה של התובע, הינה דחיית התביעה שכנגד. מכאן שאין טעם וצורך להיכנס למרכיבי תביעה זו וסכומם.

77. בשולי פסק הדין מובהר, להסרת ספק, כי אין בקביעות פסק הדין, לכשעצמן, כדי לקבוע דבר באשר למערכת היחסים החוזית בין הנתבע 2 לבין הבנק, בכל הנוגע לתוקפו של הסכם ההלוואה נשוא השעבוד, תנאיו או יתרת החוב בגין הלוואה זו, ככל שקיימת, ואופן פירעונה. השינוי היחיד בעניין זה בעקבות פסק הדין הינו, כי הבטוחה לפירעון ההלוואה, בדמות השעבוד על הרכב, בטוחה זו ניטלה מהבנק, נוכח תוצאת פסק הדין לפיה התובע זכאי לקבלת בעלות נקיה ברכב בהתאם לסעיף 34 לחוק המכר.

• סיכום

78. נוכח האמור לעיל, תוצאת ההליך הינה, כי התביעה בתיק העיקרי מתקבלת. בהתאם לכך נקבע כדלקמן:

מוצהר בזה, כי התובע הינו הבעלים של הרכב נשוא ההליך (הונדה סיוויק מ.ר. 6357670).

ניתן בזה צו המופנה למשרד הרישוי לרשום את הרכב של שם התובע.

כן ניתן צו עשה המורה לנתבע 3 להסיר את השעבוד הרשום הרובץ על הרכב.

79. התביעה שכנגד – נדחית.

80. נוכח תוצאה זו, ובהתחשב במכלול נסיבות הפרשה, אני סבורה, כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום הוצאות ההליך על הצד הנמוך. קביעתי בעניין זה הינה, כי כל אחד מהנתבעים יישא בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד בגין הליך זה, בסך של 5,000 ₪ (היינו, הסך הכולל שישולם לתובע בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד הינו 10,000 ₪). מובהר, כי סכום זה כבר כולל את מרכיב המע"מ.

81. נוכח הסעדים שנפסקו לעיל, שהינם מטבעם בלתי הפיכים, ועל מנת לאפשר לנתבעים למצות את זכות הערעור, מעוכב ביצועו של פסק הדין למשך 45 ימים מהיום.

המזכירות תשלח את פסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,  ו' חשוון תשע"ו, 19 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.