ת"א 4504-01-14 ש' ואח' נ' נ' ואח'

בפני תביעה ותביעה שכנגד על רקע סכסוך שכנים.

במהלך יולי 2013 נערכו עבודות שיפוץ בדירה אותה השכירה התובעת 1 להוריה של התובעת 2. הנתבעים, המתגוררים בדירה שמעל הדירה בה נערכו השיפוצים, הלינו בטענה למטרד קשה שנגרם להם וטענו שעבודות השיפוץ נמשכות גם בשעות המנוחה. כך החלו עימותים שהסלימו עד כדי התכתשות, התערבות שוטרים, ותלונות למשטרת ישראל. על רקע סכסוכים אלו הוגשו תביעה ותביעה שכנגד, כאשר התובעות מלינות בעיקר על מעשי תקיפה, איומים, הסגת גבול ונזק לרכוש; בעוד הנתבעים טוענים להוצאת לשון הרע בפרסום תלונות שהוגשו למשטרה.

תמצית העובדות

1. התובעת 1, גב' ר' ש' (להלן: "ר'") הינה בעלת דירה בקומה הראשונה (להלן: "הדירה") בבניין שברחוב בוסל 10 בהרצליה (להלן: "הבניין"). ר' עצמה איננה מתגוררת בדירה אלא בכתובת אחרת, ברחוב חובת הלבבות בהרצליה, ומשכירה את הדירה.

   במועדים הרלבנטיים לתביעה זו, בחדש יולי 2013, השכירה ר' את הדירה לבני הזוג טינה ואיגו ר' (להלן: "השוכרים"). התובעת 2, גב' ה' צ' ר' (להלן: "צ'") הינה בתם של בני הזוג ר', השוכרים.

   הנתבעים, מר י' נ' (להלן: "י'") וגב' מ' נ' (להלן: "מ'") הינם בני זוג המתגוררים בדירה מעל דירת ר'.

2. ביום 2.7.13 נכרת חוזה שכירות בין ר' לבין השוכרים, ולפיו הושכרה להם הדירה. בין היתר, סוכם בין ר' לשוכרים כי הדירה תשופץ, ובסמוך לאחר מכן החלו בביצוע עבודות שיפוץ בדירה. השוכרים הינם בני זוג מבוגרים, וצ', בתם, סייעה להם בליווי עבודות השיפוץ בדירה.

   לצורך ביצוע עבודות השיפוץ בדירה נשכרו שירותי שני עובדים (להלן: "העובדים"), מר אריק נדלר (להלן: "אריק") ומר מתן מלינקר (להלן: "מתן"), והם החלו בעבודות השיפוץ.

    

    

3. ביום 7.7.13 הלינה מ' על כך שעבודות שיפוץ הדירה גורמות לרעש המטריד את הנתבעים. תחילה פנתה מ' לשני העובדים, אריק ומתן, ולאחר מכן התקשרה לר', אך השתיים לא הגיעו להסכמה. בסמוך לאחר שיחה זו, ירדו י' ור' לדירה והתעמתו עם העובדים, אריק ומתן. הרוחות התלהטו ואף הוזמנה משטרה להתערב.

4. כשבוע לאחר מכן, ביום 14.7.13 בשעות הצהריים, ירד י' פעם נוספת לדירה והתעמת עם העובדים. עימות זה היה כרוך בהתכתשות שבמהלכה נכנס י' לדירה, דחף והפיל את אריק. גם באירוע זה הוזמנה משטרה ואף התובעות, ר' וצ', הוזעקו והגיעו לדירה.

   נוכח אירועים אלו, הן ר' והן צ' הגישו תלונות למשטרה כנגד י' ומ', בטענות שונות שבהן הסגת גבול, היזק לרכוש, ואיומים.

5. למחרת, ביום 15.7.13, עלתה צ' לדירה אחרת בבניין, כדי להלין על רעש מדירת י' ומ'. בדרכה חזרה לדירה, פגשה צ' את מ' ובין השתיים שוב היו חילופי דברים.

   אירוע נוסף ארע ביום 16.7.13. אותו יום פגשה צ' בי' למרגלות הבניין, כאשר היא מסיעה את בנה התינוק בעגלה וי' יוצא מרכבו בחניית הבניין. צ' החלה לצלם את י' באמצעות טלפון סלולארי, י' קרב אליה ושוב ארע עימות כשי' מגדף בלשון בוטה את צ', וצ' מצידה זועקת חמס בעודה ממשיכה לצלם.

6. ביום 17.7.13 הגישה צ' לבית המשפט בקשה לצו לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-2001, וטענה כי י' ומ' מטרידים אותה ומאיימים עליה. הדיון בבקשה התקיים ביום 24.7.13, ובהחלטה שניתנה נתקבלה הבקשה וניתן צו כמבוקש למשך חצי שנה (להן: "הצו"). בעקבות קבלת הצו, הפיצה צ' בבניין את דבר הגשת התלונות למשטרה וקבלת הצו כנגד י' ומ'.

7. בסמוך לאחר אירועים אלו הושלם שיפוץ הדירה ולמעשה לא היו עוד עימותים בין הצדדים. למרות זאת, הגישו התובעות תביעה זו ביום 2.1.14 ובעקבותיה גם הוגשה תביעה שכנגד.

   תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות

8. לטענת התובעות, בסדרה של אירועים התברר שהנתבעים מתנכלים להן, פוגעים בהן, וגורמים להן נזק של ממש.

   התובעות מפרטות בכתב התביעה 6 פרשות נפרדות המבטאות, לשיטתן, עוולות ופגיעה בזכויותיהן כדלהלן:

   • אירוע ביום 20.9.04 במהלכו איימו הנתבעים על ר' ועל שוכרי הדירה דאז, הכפישו את שמה תוך הוצאת לשון הרע, וגרמו לכך שהשוכרים יעזבו את הדירה. בגין אירוע זה טוענת ר' לנזק של 26,700 ₪ ולפיצוי על הוצאת לשון הרע בסך של 100,000 ₪.

   • אירוע במהלך ינואר 2012, במהלכו, כך טוענת ר', גרם י' במזיד לנקר בכל 4 צמיגי רכבה.

   • אירוע ביום 7.7.13 במהלכו נכנס י' לדירה בהסגת גבול והתעמת עם העובדים, אריק ומתן.

   • אירוע ביום 14.7.13 במהלכו שוב נכנס י' לדירה בהסגת גבול, הכה את אריק והשתולל תוך גרימת נזק לדירה בהיקף כולל של 3,700 ₪.

   • אירוע ביום 15.7.13 במהלכו, לפי הנטען, תקפה מ' את צ', איימה עליה ופגעה בה באמצעות מגב שהחזיקה.

   • והאירוע ביום 16.7.13 במהלכו, לפי הנטען, תקף י' את צ', גדף אותה ואיים עליה כשהיא למרגלות הבניין.

     לטענת התובעות, נוכח סדרת אירועים אלו ירד ערך הדירה ובכך נגרם נזק של 285,000 ₪, ואף השוכרים עזבו את הדירה. לשתי התובעות נגרמה עגמת נפש מרובה שבגינה יש לחייב את הנתבעים בפיצויים, וזאת בנוסף לנזק בגין הנזק שנגרם לדירה וירידת הערך. סכום התביעה הכולל הועמד, משיקולי אגרה, על 150,000 ₪.

9. לטענת הנתבעים, אין בסיס לתביעה, אין לתובעות כל זכות לפיצוי, ודווקא צ' חייבת בפיצוי הנתבעים על הוצאת לשון הרע.

   לפי טענת הנתבעים, הם בסך הכל בקשו מהעובדים בדירה לשמור על השקט כשהם מבצעים עבודות שיפוץ בשעות המנוחה. התגובה לבקשה זו הייתה דווקא להכעיס, בהודעה לפיה העובדים מתכוונים לעבוד כל הלילה, וכך החל אותו סכסוך במהלכו בקשו התובעות והעובדים בדירה דווקא למרר את חיי הנתבעים.

   הנתבעים טוענים שיש לדחות חלקים מהתביעה בשל התיישנות, היעדר יריבות וחוסר תום לב, ומכחישים בצורה גורפת את כל הטענות הנטענות כלפיהם בכתב התביעה. עוד טוענים הנתבעים כי פרסום דבר הגשת התלונות ומתן הצו על ידי צ' מהווה עוולה של הוצאת לשון הרע כלפיהם, ובגין עוולה זו הוגשה תביעה שכנגד לחיובה בסך של 50,000 ₪.

10. ביחס לתביעה שכנגד, מודה צ' בכתב התשובה בפרסום הצו והתלונות בבניין, אך מכחישה את הטענה שהיה בכך משום הוצאת לשון הרע. לפי טענתה, עמדה לה הזכות לפרסם עובדות אלו בבניין, כך שכל השכנים יהיו מודעים לכך שהנתבעים מתנהגים באלימות ובאיומים. כך, למעשה, מעלה צ' טענת הגנה של "אמת דיברתי" כבסיס לטענה לדחיית התביעה שכנגד.

11. התובעות תמכו את גרסתן בתצהיריהן וכן בתצהירו של מתן. הנתבעים תמכו את גרסתם בתצהיריהם וכן בתצהירו של מר רמי קורא, דייר בבניין.

    דיון ההוכחות התקיים ביום 17.11.15, ובמהלכו נאלץ בית המשפט להעיר לנתבעים, לאחר שמ' התערבה בדיון במהלך חקירתו של הנגדית של י', ואף לעצור את הדיון ולחייב את הנתבעים בהוצאות, לאחר שי' התפרץ כלפי התובעות ופרקליטן, הרים את קולו בצעקות והתעלם מכל הניסיונות שנעשו לגרום ו לחדול מכך.

    בתום החקירות הנגדיות סכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל-פה.

     

     

     

     

    דיון

12. מטיעוני הצדדים והראיות אשר הוגשו ברור כי הורתן של המחלוקות הן אותן עבודות שיפוץ שבוצעו בדירה במהלך יולי 2013. עבודות שיפוץ אלו, מן הסתם, היו כרוכות ברעש ומטרד לשכנים בבניין, גם לנתבעים, ומחאתם הביאה להסלמה ולמחלוקות אשר למרבה הצער לא השכילו הצדדים ליישב ביניהם. אין לפיכך מנוס מסקירת הטענות השונות שהעלו הצדדים, אחת לאחת, והכרעה בכל אחת מהן. תחילה באלו שטוענות התובעות בתביעתן, ובהמשך באלו שנטענו בתביעה שכנגד.

13. טענתן הראשונה של התובעות מתייחסת לאירוע שהתרחש ביום 20.9.04.

    לפי הנטען בכתב התביעה, ביום 20.9.04 הכפישו הנתבעים את ר' בפני בני זוג שבקשו לשכור את הדירה, ואלו נבהלו ובטלו את חוזה השכירות. בגין אירוע זו טוענת ר' שנגרם לה נזק של הפסד דמי שכירות ותשלום מסי ארנונה בסך של 26,700. עוד נטען שיש לחייב את הנתבעים לפצות את ר' בגין הוצאת לשון הרע בסך של 100,000 ₪ נוספים.

    מאחר שהתביעה הוגשה ביום 2.1.14, העלו הנתבעים כנגד פרשה זו טענת התיישנות, ובדיון אשר התקיים ביום 10.9.14 הודיע ב"כ התובעות שהוא אינו עומד על בירור חלק זה בתביעה. נראה שלא בכדי לא עמדו התובעות על בירור פרשה זו בכתב התביעה, שכן לא ניתן כל הסבר להגשת התביעה בעילה זו הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות – 7 שנים מיום האירוע.

    לפיכך, נוכח הודעת ב"כ התובעות ובהיעדר כל טענה באשר להתיישנות העילה - נדחית התביעה בעילה זו בשל התיישנות.

14. טענתן השנייה של התובעות הינה לניקוב צמיגי רכבה של ר' בינואר 2012.

    לפי גרסת ר', בסוף שבוע אחד בינואר 2012, התברר לה שנוקבו 3 מצמיגי רכבה, בעת שחנה ליד ביתה ברחוב חובת הלבבות בהרצליה, ובמוצאי שבת שלאחר מכן גם נוקב הצמיג הרביעי. בסמוך לאירוע זה, טוענת ר', איים עליה י' על רקע מחלוקות בקשר עם שיפוץ הבניין והיא גם ראתה אותו בסביבת דירתה ברחוב חובת הלבבות. ר' מסיקה מסמיכות אירועים אלו, שי' הוא זה שניקב את צמיגי רכבה ולכן טוענת שיש לחייבו בעלות התיקון בסך של 900 ₪ וגם לחייבו בפיצוי על הנזק הלא ממוני שגרם.

    י' מכחיש טענות אלו מכל וכל, וטוען שרק ביום 30.12.11 שוחרר מבית החולים לאחר שעבר ניתוח החלפת ירך שמאל, כשלאחר השחרור נאלץ להיעזר בכסא גלגלים וקביים כ- 6 שבועות, כך שממילא לא יתכן לייחס לו קשר לאירוע כטענת ר'.

    הראיה היחידה לתמיכה בטענה חמורה זו של ר', הינה עדותה של ר' עצמה, עדות בעל דין. ר' לא הציגה כל ראיה שתתמוך בגרסתה למעורבות כלשהי של י' באירוע לו היא טוענת. בנוסף, אפילו ר' עצמה כלל לא טוענת שהבחינה בי' מנקב את צמיגי רכבה. כל שטוענת ר' הוא שהבחינה בי' בסמוך לדירת מגוריה, ואף ביחס לאירוע נטען זה לא זכרה לציין פרטים על שראתה (עמ' 10; ש' 24 בפרוט'). ר' גם טענה שצירפה אסמכתא לתיקון הצמיגים ואכן בכתב התביעה מצוין שקבלה מצורפת כנספח 4, אך בפועל לא צורפה כל קבלה שכזו לכתב התביעה ואף לא להודעה הנפרדת מיום 1.3.14 על הגשת נספחי כתב התביעה.

    ר' לא הביאה לפיכך כל ראיה שתאפשר לקבל את הטענה ומשכך – גם בפרשה זו התביעה נדחית.

15. טענתן השלישית של התובעות הינה לאיומים והסגת גבול שבצעו הנתבעים ביום 7.7.13.

    לטענת התובעות, לאחר שהחלו עבודות שיפוץ הדירה בסמוך לאחר השכרתה ביום 2.7.13, זעמו הנתבעים על ביצוע עבודות אלו, התקשרו לר' ביום 7.7.13 ואיימו עליה, ולאחר מכן ירדו להתעמת עם העובדים כאשר י' גם נכנס לדירה בלא רשות, צעק והטיח האשמות בר'.

    עיון בכתב ההגנה ואף בתצהירי הנתבעים מלמד על היעדרה של גרסה כלשהי לאירועים אלו. הנתבעים מסתפקים בהכחשה גורפת ואינם מנסים כלל להביא גרסה מצידם לאשר ארע ביום 7.7.13 (כך בסעיפים 17 – 18 בתצהיר י' ובסעיפים 19 – 20 בתצהיר מ').

    ר' טענה בעדותה כי הוזעקה לדירה ביום 7.7.13, לאחר שהתברר לה על המריבה שפרצה בין הנתבעים לעובדים בדירה, וכי כאשר הגיעה למקום מצאה את י' בדירה, ביחד עם שוטרים שבינתיים הוזעקו. גרסה זו נתמכה בעדותו של מתן, אשר הצהיר כי שני הנתבעים נכנסו לדירה ללא רשות, התעמתו עם אריק ומתן, ומ' אף סטרה לאריק בלחיו. עוד הצהיר מתן כי כאשר הגיעה ר' לדירה היו בה אריק ומתן, שני שוטרים וכן י' שהוסיף לצעוק.

    בכל הנוגע לעימות שבין הנתבעים לאריק ולמתן, לרבות ביחס לסטירה שסטרה מ' על לחיו של אריק, לא הוצגה למתן כל שאלה בחקירתו הנגדית. מאידך, ביחס לטענה להסגת גבול, בעדותו, שינה מתן גרסה זו וטען שכל ההתרחשות לא הייתה בדירה אלא בחדר המדרגות (עמ' 14; ש' 29 בפרוט'). י' מצידו, טען בעדותו שנכנס לדירה באירוע שהתרחש ביום 14.7.13 ויידון להלן וכי הייתה זו הפעם היחידה שנכנס לדירה במהלך האירועים נשוא התביעה (עמ' 24; ש' 9 בפרוט').

    משכך, כאשר הנתבעים נמנעו מכל גרסה ואף מחקירת מתן על חלק זה בתצהירו, נראה שיש ממש בטענה שהנתבעים תקפו את אריק באלימות. אם כי, לא התובעות הן אלו שהותקפו וטענתן בהקשר פרשה זו מתייחסת אך ורק לעוולה של הסגת גבול שבצע י' כשנכנס לדירה ללא רשות. בכל הנוגע לטענה זו של הסגת גבול, עולה מעדות מתן שכלל לא הייתה כזו, וההתרחשות שתוארה ארעה בחדר המדרגות. נראה שי' ומ' בקשו למחות על מה שלדידם היווה רעש אסור וכך גם התעמתו בחדר המדרגות בבניין עם אריק ומתן. לא הוכח כי התעמתות זו כללה כניסה ללא רשות לדירה ולפיכך הטענה להסגת גבול בפרשה זו – נדחית.

16. טענתן הרביעית של התובעות מתייחסת לאירוע ביום 14.7.13, ולטענה להסגת גבול והיזק לרכוש.

    • לפי גרסת התובעות, ביום 14.7.13 נכנס י' לדירה בלא רשות, איים וקלל ותקף את העובדים בדירה – אריק ומתן, השתולל והשחית רכוש בדירה, כולל שבירת גוף תאורה וזכוכית.

      גם ביחס לטענות אלו מסתפקים הנתבעים בהכחשה כללית בכתב ההגנה ובטענה שי' כבר כבן 70 שנה, עם בעיות בריאות, ולא יתכן שהצליח להכניע את שני העובדים (סעיף 29 בכתב ההגנה).

    • גרסת התובעות נתמכה בתצהירו ועדותו של מתן, אשר תיאר כיצד נכנס י' לדירה ללא רשות, תקף את אריק, שבר את חלון הוויטרינה בפטיש תוך כדי התעמתות וגרם נזק בדירה.

      גרסה זו נתמכת גם בצילום שצילם מתן (נספח 6 לתצהירי התובעות). בתמונה זו נראה י' בפנים הדירה, גוחן מעל אריק השרוע על הרצפה, ופיו פעור כמי שמביע זעקה. תמונה זו מראה בבירור כי י' נכנס לדירה והתעמת עם העובדים, אריק ומתן.

    • זאת ועוד, כך בדיוק העיד י' בקשר לאירוע זה (עמ' 20 בפרוט'):

      ש.בתמונה שאני מציג לך, אתה מצולם? (נספח 6 לתצהיר התובעות)?

      ת.כן.

      ש.תסביר מה אתה עושה שם?

      ת.רואים שאני יחף, ידיים... אחרי שאני דפקתי בדלת והוא יצא, הכניס לי את המקדחה בצוואר, ורץ לזכוכית, לוויטרינה והוא שבר את כל הזכוכית רואים את היד שלו מחזיקה את המקדחה. יתרה מזו, במשטרה אמרתי לו אתה רוצה לבוא למכונת אמת? הוא לא הסכים החוקר אמר לו תלך מפה. אני נשבע בנכדים שלי שהוא שבר את זה, אחרי שזאתי נתנה הוראה מאה מיליון, שתי מיליון.

      ש.אתה מגיע ודופק בדלת הדירה, איך הגעת לפינה הזו שרואים בתמונה, מה אתה עושה שם בכלל?

      ת.הוא אחרי שהצמיד את המקדחה לצווארי רץ לוויטרינה והתחיל לשבור אותה, אני באתי מאחור, ודחפתי אותו, כדי להוציא לו את המקדחה מהיד.

      י' מודה איפה במפורש כי נכנס לדירה ללא כל רשות, ובקש להתעמת עם אריק. י' ואף מודה בדחיפתו והפלתו לרצפה. באשר לרכוש שניזוק, טוען י' שלא הוא אשר שבר את הוויטרינה אלא אריק עצמו. מתן מאידך, טען בתצהירו כי י' הוא הוא אשר שבר חלון ומנורה בדירה (סעיף 21 בתצהירו) ואף את מנעול הדירה, אולם לא נשאל על כך דבר בחקירתו הנגדית.

    • בחקירתו, התבקש י' להסביר מה ההיגיון יש בגרסה לפיה אריק עצמו החל לשבור חלון בדירה. י' טען שאריק עשה כן כדי לנסות ולהאשים אותו בגרימת נזק (עמ' 23; ש' 6 - 10 בפרוט'). באשר למנעול, הודה י' כי ניסה לסובב את המפתח באמצעות צבת וכי המפתח נשבר תוך כדי נסיון זה (עמ' 22; ש' 14 בפרוט').

      גרסתו של י' מעוררת קושי רב. ראשית, לא ברור מדוע מועלית גרסה זו במהלך העדות לראשונה ובלא כל זכר לכך בכתב ההגנה או בתצהירי הנתבעים. שנית, לא ניתן להבין מה הגיון יש בניסיון י' לייחס דווקא לאריק את הרצון לשבור ולגרום הרס בדירה רק כדי להסב נזק לי' עצמו. ושלישית, לא ניתן להתעלם מכך שכל האירוע התרחש בתוך הדירה ולאחר שי' נכנס לדירה בלא כל רשות ורק כדי להתעמת עם אריק.

    • לפיכך, אני מעדיף את גרסתו של מתן על זו של י' וקובע כי ביום 14.7.13 נכנס י' לדירה ללא רשות, ותוך כדי התעמתות פיזית עם אריק שבר את חלון הוויטרינה, שבר גוף תאורה, וגרם לשפיכת צבע בדירה.

    • אף שהנה התברר שי' נכנס לדירה בלא רשות, אין אפשרות לפסוק פיצויים על הסגת גבול בלא נזק ממון (סעיף 29 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) ובמקרה זה אין כל טענה לנזק ממון מעצם הסגת הגבול.

      מאידך, התובעות הציגו ראיות לכך שעלות תיקון חלון הוויטרינה עמדה על 1,180 ₪ ששילמה ר', ועלות תיקון המנעול עמדה על 300 ₪ ששלמה צ'. התובעות טענו גם שנאלצו לשלם 2,770 ₪ לפועלים חדשים במקום אריק ומתן, אך לא טענו כלל שתשלום זה נעשה בנוסף לסכום ששילמו לאריק ומתן כך שראש נזק זה לא הוכח.

      כך ניתן לסכם פרשה זו ולקבוע כי התברר שי' נכנס לדירה בלא רשות, התכתש עם אריק כשהוא מפילו ארצה, ותוך כדי כך גרם לנזקים. בגין פרשה זו חייב י' בנזקי התובעות – סך של 1,180 ₪ לר'; וסך של 300 ₪ לצ'.

17. טענתן החמישית של התובעות מתייחסת לאירוע שהתרחש ביום 15.7.13 ובמהלכו נטען שמ' תקפה את צ'.

    לפי גרסת צ', ביום 15.7.13 גרמו הנתבעים לרעש בלתי נסבל בדירה. נוכח רעש זה, בקשה צ' לשוחח עם יו"ר ועד הבית שיגרום להפסקת הרעש, עלתה קומה אחת לדירתו, ובדרכה לשוב תקפה אותה מ' עם מגב, פגעה בה בידיה, קללה וגדפה אותה, והכל כשצ' אוחזת בבנה התינוק בזרועותיה.

    מ' מכחישה טענות אלו, אף שגם ביחס לאירוע זה לא הובאו כל פירוט או גרסה בכתב הגנה או בתצהירה.

    מתיאורים אלו ברור כי מ' בחרה לצאת מדירתה לחדר המדרגות ולהתעמת עם צ'. עם זאת, במהלך חקירתה הנגדית, הודתה צ' כי באירוע לו היא טוענת מ' כלל לא פגעה בה עם המגב (עמ' 9; ש' 10 בפרוט') ובכך סתרה את הטענה לפגיעה פיזית בה.

    למעשה, מעדות צ' מתברר שבסך הכל היו חילופי דברים בין מ' לצ', על רקע המחלוקת נוכח השיפוץ בדירה. אפילו עלו חילופי דברים אלו לטונים גבוהים, אפשר שגם לגידופים, לא הייתה כל פגיעה בצ' ואין לקבל את הטענה שנפגעה.

    הטענה ביחס לפרשה זו – נדחית.

18. טענתן הששית של התובעות הינה למעשה טענת צ' כי הותקפה על ידי י' ביום 16.7.13.

    לפי גרסת צ', ביום 16.7.13 היא הגיעה לחניית הבניין עם בנה התינוק, ואז הותקפה על ידי י' שזינק לעברה, גדף וקלל אותה, ואף תקף אותה.

    י', גם ביחס לטענה זו, מסתפק בהכחשה כללית בכתב ההגנה ולא מביא כל גרסה לאירוע.

    לתמיכה בגרסתה הציגה צ' סרטון שצלמה באמצעות מכשיר הטלפון שהיה ברשותה. מצפיה בסרטון זה, נראה בבירור כיצד י' יוצא מרכבו בחניה ומבחין בצ' האוחזת בטלפון ומצלמת אותו כשהיא בצד אחר של החניה בבניין, כ- 10 מ' ממנו. י' מתמלא זעם, מגיע במהירות לצ' ומתחיל להטיח בה גידופים וקללות בלשון בוטה וגסה. י' לא מסתפק בגידופים אלא הודף ממש את עגלת התינוק בה אוחזת צ' כדי לדחוף אותה אל מחוץ לשטח הבניין, ואף בועט בצ' והכל, כאמור, כשהוא לא חדל מלגדף ולאיים.

    סעיף 23 (א) בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כך:

    "(א) תקיפה היא שימוש בכח מכל סוג שהוא ובמתכוון נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה, או בכל דרך אחרת בין במישרין ובין בעקיפין שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית וכן נסיון או איום על ידי מעשה או תנועה להשתמש בכח כאמור נגד גופו של אדם כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח מטעמים סבירים שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו."

    בחינת הסרטון שצלמה צ' איננה מותירה מקום לספק. בסרטון נראה בבירור כיצד מפעיל י' כח כלפי צ' כדי להדוף אותה אל מחוץ לחצר הבניין. י' מאיים על צ', מקלל ומגדף אותה, ואף בועט לעברה, והכל כדי לגרום לה לצאת משטח הבניין. גם אם במעשים אלו לא בקש י' לפגוע פיזית בצבייה (וניתן להניח שאכן לא בקש לפגוע בה פיזית) אין ספק כי התנהג במהלך אירוע זה בבריונות שיש להוקיע מכל וכל. י' מנצל בבירור את כוחו הפיזי העדיף על זה של צ' כדי לשדר איום, כדי ליצור תחושת איום, ובכך להלך אימים על צ' ולגרום לה לצאת משטח הבניין. אותו בניין בו שכרו הוריה את הדירה.

    אני מקבל לפיכך את טענת צ' ביחס לאירוע זה, וקובע כי י' אכן תקף את צ'.

19. בסיכום מסכת האירועים לה טענו התובעות, נמצא שמתוך 6 הפרשיות להן טענו התובעות נתקבלה הטענה לגבי 2 בלבד.

    כך התקבלה טענת ר' לפיה נכנס י' לדירה ללא רשות ביום 14.7.13, השתולל בהתכתשות עם אריק ומתן, והסב נזק בסך של 1,180 ₪ ששלמה ר' ועוד 300 ₪ ששלמה צ'.

    עוד התקבלה טענת צ' לפיה ביום 16.7.13 תקף אותה י' באלימות מילולית ופיסית ובאיומים.

    יתר טענות התובעות – נדחו.

20. התובעות עותרות לחיוב הנתבעים בפיצוי בגין ירידת ערך הדירה, כשלמעשה זו טענת ר' לבדה, כבעלת הדירה.

    לפי גרסת ר', הנתבעים התבררו כאנשים אלימים, וערכה של דירה שהשכנים לה אלימים כנתבעים יורד בכ- 15%. כך, על בסיס חוות דעת שמאי מטעמה, טוענת ר' לירידת ערך הדירה ועותרת לחיוב הנתבעים בגינה.

    טענה זו לא ניתן לקבל. אמנם, ניתן לקבל כהנחה שערכה של דירה עלול להיפגע אם מתברר שהיא נמצאת בסמיכות לשכנים אלימים, כאלו שעלולים להוות "מטרד" לדיירי הדירה. דא עקא, שאין כל אפשרות ליטול אירוע בודד של סכסוך שכנים על רקע שיפוץ הדירה, ולגזור ממנו בסיס לטענה שהנתבעים הינם "מטרד" הגורם לירידת ערך הדירה. התובעות לא הביאו ולו ראיה אחת למקרה בו ארע סכסוך בין הנתבעים לבין מי מיתר דיירי הבניין. נהפוך הוא, מר רמי קורא, שכן בבניין, הצהיר על שכנות טובה עם הנתבעים ולא נשאל על כך דבר.

    ר' לא הוכיחה לפיכך כי הסכסוך שנתגלע בינה לנתבעים מביא לירידה כלשהי בערך הדירה וטענה זו – נדחית.

21. עוד עותרות התובעות לחיוב הנתבעים בפיצוי על הנזק הלא ממוני שהסבו להם בהתנהגותם, על עגמת הנפש שנגרמה להן.

     

    בכל הנוגע לטענה המתבססת על האירוע מיום 14.7.13, התברר שי' נכנס לדירה, התעמת עם אריק ומתן, ותוך כדי התכתשות שבר מנורה, שבר את חלון הוויטרינה, ושבר את מנעול הדירה. זו איננה התנהגות שניתן להשלים עימה. ביתו של אדם – מבצרו, ודירת ר' – מבצרה. עומדת לה הזכות המלאה להיות בטוחה שאיש לא יכנס לדירה בלא רשותה ואיש לא יסב נזק לרכושה. לשוכרים ולצ' הרשתה ר' להיכנס לדירה ולעשות בה שימוש. לא לי'. לי' לא הייתה כל זכות לגרום לנזק לרכוש ר' בדירה, גם אם סבר שהאופן בו היא משופצת איננו ראוי ופוגע בזכויותיו. י' פגעה בזכות אלמנטרית זו של ר'. בשים לב להיקף הנזק שנגרם, אני מחייב לפיכך את י' לפצות את ר' על עגמת הנפש שהסב לה בסך של 10,000 ₪.

    בכל הנוגע לאירוע שהתרחש ביום 16.7.13, הרי שגם במהלכו התנהל י' בבריונות ואלימות עמם לא ניתן להשלים. לצ', כלכל אחד אחר, הזכות לחוש בטחון אישי בכלל, והזכות לחוש בטחון אישי גם כשעמדה בחניית הבניין. גם אם זעם י' על רקע אותו סכסוך בגין שיפוץ הדירה, וגם אם כעס על כך שהיא מצלמת אותו, לא הייתה כל הצדקה להתנהגות כה תוקפנית. אני מחייב לפיכך את י' לפצות גם את צ' על עגמת הנפש שהסב לה בסך של 10,000 ₪.

22. במסגרת התביעה שכנגד עותרים הנתבעים לחיוב צ' בתשלום 50,000 ₪ בטענה להוצאת לשון הרע.

    • לפי טענת הנתבעים, הפיצה צ' בבניין את דבר הגשת התלונה נגד הנתבעים על האירוע ביום 14.7.13 וכן גם את צו ההרחקה שניתן ביום 24.7.13. פרסומים אלו מהווים, לשיטתם, הוצאת לשון הרע. צ', כאמור, מודה שכך עשתה אך מכחישה את הטענה שבצעה עוולה כלפי הנתבעים.

    • בהתאם לסעיף 13 (7) בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), דין וחשבון נכון והוגן של מה שנאמר בישיבה פומבית בבית המשפט לא יהווה עילת תביעה. על פניו, לפי טענת הנתבעים בתביעה שכנגד, בהקשר זה של התביעה שכנגד הפרסום שנעשה על אודות הבקשה שהוגשה נגד הנתבעים לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-2001, לא חרג מהמותר וכך גם הודיע ב"כ הנתבעים שהוא איננו עומד על טענה זו (עמ' 2; ש' 9 בפרוט' 10.9.14). כך נותרה לבירור רק הטענה המתייחסת לפרסום דבר הגשת התלונות נגד הנתבעים.

    • כאמור, בכתב התשובה הודתה צ' בהפצת התלונה בין דיירי הבניין (סעיף 10 בכתב התשובה) וכך גם אשרה בעדותה (עמ' 10; ש' 3 בפרוט'). אין לפיכך מחלוקת על כך שצ' פרסמה את דבר הגשת התלונה.

    • החוק קובע כי פרסום לשון הרע מהווה עוולה (סע' 7 בחוק) ומגדיר "לשון הרע" כדבר שפרסומו עלול, בין היתר, "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" כן "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו" (סע' 1 בחוק). בבחינת דבר מה שפורסם לצרוך הקביעה אם מהווה הפרסום "לשון הרע", נעשה שימוש במבחן אובייקטיבי ובמסגרתו נשאלת השאלה איזו משמעות היה מייחס קורא סביר למילים (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג (2), 333, 337).

    • על פי ההלכה הפסוקה, פרסום אודות חקירה משטרתית המתנהלת נגד פלוני, או פרסום דבר הגשת תלונה כלפי פלוני - פוגעים בשמו הטוב. לאותו פלוני, כלפיו הוגשה התלונה, עומדת חזקת החפות כל עוד לא הוכחה אשמתו בהליך שיפוטי. פרסום דבר הגשת התלונה מבקיע את אותה חזקה ומהווה לשון הרע (ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט (2) 843, 855). הפצת התלונות על ידי צ' מהוות לפיכך הוצאת לשון הרע.

    • בסעיף 14 לחוק נקבעת ההגנה המוכרת בשם "אמת דיברתי", כך:

      "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

      הגנה זו תעמוד למפרסם כאשר מתבררת זהות בין המציאות האובייקטיבית לתיאורה בפרסום, בכפוף להתקיימות היסוד הנוסף של העניין הציבורי. זהות זו איננה חייבת להיות מוחלטת, ודי בכך שהתוכן הכללי של הפרסום תואם את המציאות (אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 221).

      אשר למידת ההוכחה בה צריכים לעמוד הנתבעים, רובץ לפתחם של הנתבעים הנטל להביא כמות הוכחה העומדת ביחס ישר לרצינות הדיבה (ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' מזרחי ואח' פ"ד מא (2) 169, 186).

    • אותו פרסום שעשתה צבייה היה צילום התלונות שהוגשו למשטרה כלפי הנתבעים. כל שניתן להבין מפרסום זה הוא קיומם של חשדות ותו לא, חשדות שהמשטרה מתבקשת לחקור. אין הדבר דומה כלל לטענה שהעבירות אכן בוצעו, ומשכך אין לדרוש מהנתבעות לבסס את הטענות בפרסום מעבר לרף הרגיל הנדרש במשפט אזרחי.

      בחינת ההכרעה בטענות הצדדים מעלה שכך בדיוק גם הוכח. כך נקבע שי' אכן נכנס לדירה ללא רשות ובהסגת גבול, נקבע שי' איים, תקף וגרם נזק לרכוש. גם ביחס למ' נמצא שתקפה את אריק ביום 7.7.13 ואף שהתעמתה עם צ' ביום 15.7.13 וגדפה אותה. לצורך בחינת ההגנה דנא – די בקביעות האמורות כדי לקבל את טענת ההגנה של צ'.

    • מאחר ואמיתות הפרסום שהתבררה איננה מספיקה, יש גם לבחון אם היה בפרסום "עניין ציבורי". ההכרעה בשאלה זו נעשית בכל מקרה לפי נסיבותיו, כאשר מקובל לומר שעניין ציבורי הוא עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו (ע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין -אורבך [פורסם בנבו], 08.02.12, (פיסקה 101)). ועוד נקבע כי קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום צריך להבחן באספקלריה של הציבור אליו הופנה הפרסום (עמ"ש (ת"א) 47311-10-13 פלוני נ' פלמונית [פורסם בנבו] 19.05.14)).

      במקרה דנא, הופנה הפרסום רק לדיירי הבניין ולאלו דומה שעמדה הזכות לדעת על החשדות המיוחסות לנתבעים. הסכסוך בין הנתבעים לתובעות התנהל גם לאור יום, גם בשטח המשותף של הבניין, וגם מחוץ לבניין לעיני כל. על פניו, לא הוסתרה התנהלות הנתבעים מכלל השכנים בבניין. בנוסף, לדיירים בבית משותף יש עניין להיות מודעים לחשדות להתנהלות אלימה בבניין, ומשכך התקיים גם פן זה של העילה.

    • כך ניתן לסכם בקביעה שהפרסום שעשתה צ' בבניין אכן היווה לשון הרע, אך כנגד זאת עומדת לה הגנת "אמת דיברתי". הנתבעים, כפי שהתברר במידה הנדרשת במשפט אזרחי, אכן התנהגו בצורה לא ראויה, באלימות מילולית ופיזית ובהסגת גבול. אם נפגעו מהפרסום של התלונה שהוגשה, אין להם להלין אלא על עצמם.

      משכך התביעה שכנגד נגדה – נדחית.

23. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.

24. לסיכום, התביעה שהגישו התובעות מתקבלת בחלקה.

    אני מחייב את הנתבעים לפצות את ר' בסך של 11,180 ₪.

    אני מחייב את הנתבעים לפצות את צ' בסך של 10,300 ₪.

    כמו כן יישאו הנתבעים באגרת בית המשפט ששלמו התובעות וכן ישאו הנתבעים בשכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪. סכומים אלו יתווספו להוצאות בסך של 500 ₪ בהן חויבו הנתבעים במהלך הדיון ביום 17.11.15.

    ניתן היום, י"ב כסלו תשע"ו, 24 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.