מונחת בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (רמ"ש 40664-04-15, כב' השופטת ו' פלאוט), שדחה ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה (40298-03-13, כב' השופטת ר' מקייס), לפיה אין לאפשר למבקש לחזור בו מהסכמתו לאימוץ בנותיו.
- המבקש הורשע ברצח בכוונה תחילה, וכיום הוא מרצה מאסר עולם. עם מעצרו בשנת 2008, הועברו בנותיו הקטינות למשפחת קלט בצו חירום שהוארך מעת לעת. כך חייבו הנסיבות המשפחתיות הקשות, לרבות מצבה של אם הקטינות. לאחר כשנה, נמצאה לקטינות משפחת אומנה חסויה, בה הן שוהות עד היום – מזה מספר שנים. על רקע מצבם ותפקודם של הורי הקטינות כפי שנקבע בחוות דעת מומחים, וכן לנוכח מצב הקטינות וצרכיהן, המליצו גורמי הטיפול להכריז על הקטינות כבנות אימוץ כלפי הוריהן, במתכונת של אימוץ סגור. האם חתמה על טופס הסכמת הורה לאימוץ, בעוד המבקש התנגד לכך בתחילה. המשיב הגיש בקשה להכרזת הקטינות כבנות-אימוץ כלפי המבקש, ונערכה חוות דעת נוספת לבחינת מסוגלותו ההורית. במהלך דיון בפני בית המשפט לענייני משפחה, נחקר המומחה על חוות דעתו. בעקבות חקירתו, הודיעה באת-כוחו של המבקש כי החליט להסכים לאימוץ. בהתאם, הוכרזו הקטינות כבנות אימוץ באימוץ סגור.
עולה, כי כעבור מספר חודשים ניתן צו אימוץ, ושבועות ספורים לאחר מכן הגיש המבקש בקשה שכותרתה "הודעה על חזרה להסכמה מאימוץ". בית המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה בהתבסס על סעיף 10 לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ). נקבע כי משחלפו למעלה מ-4 חודשים ממועד מסירת הסכמת המבקש לאימוץ הקטינות וחלפו שנים מאז הועברו הקטינות למשפחת האומנה בכוונה לאמצן, לא מתקיימות דרישות הסעיף האמור. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש, משיקולים דומים. מכאן הבקשה שבפניי.
- לטענת המבקש, הסכמתו לאימוץ התבססה על כך שהקטינות אינן מודעות לסיפור המשפחתי לפרטיו, וכי חשיפתן אליו תזיק להן. והנה, טוען המבקש, לאחר שנתן את הסכמתו ובמסגרת הליך אחר, התברר לו לאחרונה כי הקטינות חשופות לנסיבות המשפחתיות הקשות. לפיכך, הגיש בקשה לקונית לבית המשפט וביקש להתיר לו להגיש בקשה מפורטת הנתמכת בחוות דעת, על מנת שתיבחן שאלת האימוץ הפתוח. המבקש מדגיש כי אין כאן חזרה עקרונית מהסכמתו לאימוץ, אלא שרצונו שתיבחן לגופה שאלת האימוץ הפתוח, לנוכח המידע החדש והמהותי שהתגלה לו. לכן, נטען, שגו הערכאות קמא בדחותן את הבקשה מטעמים פרוצדוראליים על יסוד סעיף 10 לחוץ האימוץ, שעניינו חזרה מהסכמה. עוד נטען כי אימוץ פתוח יהיה לטובת הקטינות, וכי ממילא לא ירחק היום בו תוכלנה לאתר את הוריהן הביולוגיים בקלות.להשלמת התמונה יצוין כי בפי המבקש טענות נוספות – כגון האפשרות כי הליך האימוץ יסוכל מסיבות חיצוניות וכן כי בית המשפט אישר לאם לחזור בה מהסכמתה לאימוץ באופן המקים הפליה – אך עולה כי מדובר בהשערות וספקולציות בלבד, ואיני רואה מקום להידרש להן.
בתגובתה, טוענת המשיבה כי לאחר שנוהל ההליך במלואו, במסגרתו המליצו גורמי הטיפול והמומחה שמונה על ידי בית המשפט על אימוץ סגור, הסכים המבקש – הסכמה מלאה – לאימוץ זה, ללא כל התניה או הגבלה. הסכמתו ניתנה לאחר שהובהרו לו משמעותה והשלכותיה. המבקש לא ערער על פסק הדין. כיום, הליך האימוץ כבר הושלם והקטינות שוהות אצל המשפחה המאמצת מזה שנים. עוד נטען כי אין להבחין בין חזרה מהסכמה לאימוץ ככלל לבין חזרה מהסכמה למתכונת אימוץ מסוימת (סגור או פתוח). המשיבה הוסיפה כי אין כל מידע חדש שהתגלה למבקש, ואפילו היה – אין בו כדי להקים למבקש זכות לחזור בו מההסכמה. אף לגופו של עניין, נסיבות המקרה וחוות דעת המומחים אינן מותירות מקום לספק כי כל קשר בין המבקש לקטינות, שנותק כבר בשנת 2008, אינו עולה בקנה אחד עם טובתן ואף עלול להזיק להן.
- לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, על צרופותיהן, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית היא כמובן חוק האימוץ. סעיף 10 לחוק זה, שכותרתו "סייגים להסכמת הורה", קובע כך:
"(א) לבקשת הורה, רשאי בית המשפט לבטל את הסכמתו של ההורה למסירת ילדו לאימוץ אם מצא שהתקבלה באמצעים פסולים, או להרשות להורה לחזור בו מהסכמתו למסירת ילדו לאימוץ מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שבמועד הגשת הבקשה טרם חלפו 60 ימים מיום מסירת הילד למי שהסכים לקבלו לביתו בכוונה לאמצו או מיום חתימת ההורה על כתב ההסכמה, לפי המאוחר, וטרם ניתן צו אימוץ; הבקשה תוגש לבית המשפט בטופס בקשה כפי שייקבע בתקנות.
(ב) פנה הורה לעובד סוציאלי לפי חוק האימוץ במהלך התקופה כאמור בסעיף קטן (א), והודיע לו על רצונו להגיש בקשה כאמור באותו סעיף קטן, ימסור לו העובד הסוציאלי, בלא שיהוי, מידע בדבר הליך הגשת הבקשה, ואם ההורה מעוניין בכך – יסייע לו למלא את טופס הבקשה ולהגישה לבית המשפט.
(ג) חלפה התקופה האמורה בסעיף קטן (א) והילד נשאר אצל מי שקיבלו לביתו בכוונה לאמצו או שניתן צו אימוץ, לא יהיה בית המשפט רשאי עוד לבטל את הסכמת ההורה למסירת ילדו לאימוץ או להרשות לו לחזור בו מהסכמתו.
(ד) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה תינתן בתוך 40 ימים מיום הגשת הבקשה; ערעור על ההחלטה יוגש בתוך 15 ימים מיום המצאתה; החלטת בית המשפט בערעור תינתן בתוך 30 ימים מיום הגשתו" (ההדגשה הוספה).
הנה כי כן, להסכמת הורה לאימוץ יש סייגים. בהתקיים התנאים המנויים בסעיף 10, בית המשפט רשאי לבטל הסכמה שניתנה, או לאפשר להורה לחזור בו מהסכמתו. לעניין החלופה האחרונה, מדובר למעשה בשלושה תנאים: (א) טעמים מיוחדים (ב) טרם חלפו 60 יום מחתימת ההורה על ההסכמה או ממסירת הילד למשפחה המאמצת (לפי המאוחר מביניהם. להלן: תנאי חלוף הזמן) (ג) טרם ניתן צו אימוץ.
כאן המקום לציין, כי סעיף 10 תוקן בשנת 2010 (חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 8), התשע"א-2010, ס"ח 2268). התיקון נכנס לתוקפו 6 חודשים לאחר מכן). על פי הנוסח הקודם של סעיף 10:
"לפי בקשת הורה רשאי בית המשפט לפסול הסכמתו שניתנה לפני לידת המאומץ או שהושגה באמצעים פסולים, ורשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להרשות להורה לחזור בו מהסכמתו כל עוד לא ניתן צו האימוץ".
ההבדל העיקרי בין הנוסחים הוא העדרו של תנאי חלוף הזמן בנוסח הקודם. בדברי ההסבר לתיקון (דברי הסבר להצעת חוק אימוץ ילדים (תיקון מס' 7), התשס"ט-2008, ה"ח הכנסת 268), הובא הרציונל העומד ביסוד הוספת התנאי:
"על פי סעיף 10 לחוק האימוץ, הורה יכול לחזור בו מהסכמתו למסור את ילדו לאימוץ כל עוד לא ניתן צו אימוץ. צו זה ניתן לכל הפחות לאחר שישה חודשים ממועד מסירת הילד למשפחה המיועדת לאמצו. מוצע להגביל בזמן את האפשרות של הורה שהסכים למסור את ילדו לאימוץ לחזור בו מהסכמתו, כך שלא ניתן יהיה להגיש בקשה כאמור אם חלפו כבר 60 ימים ממועד מסירת הילד להורים המיועדים לאמצו. מחד גיסא, יש חשיבות לשמירה על המשפחה הטבעית ככל האפשר; מאידך גיסא,נדרשת סופיות כדי לאפשר מסגרת יציבה לילד, שכבר נמסר למשפחה המבקשת לאמצו, ולמנוע ממנו טלטלות שעלולות לפגוע בו פגיעה בלתי הפיכה. כמו כן, סופיות ההסכמה תחייב את ההורה לתת משקל רב יותר להסכמתו למסור את הילד לאימוץ מלכתחילה..." (ההדגשה הוספה).
צא ולמד, כי תנאי חלוף הזמן אינו "פרוצדוראלי גרידא". כרוכים ושלובים בו שיקולי מהות משמעותיים. ככל שחולף זמן רב יותר מהסכמת ההורה לאימוץ, או מהמועד בו נמסרו הילדים המיועדים לאימוץ למשפחתם המאמצת – כך הולך וגובר הצורך להגן על הקטינים מפני פגיעה נוספת בדמות טלטולם והעתקתם מבית לבית, ממשפחה למשפחה. לא למותר להזכיר גם את האינטרס של ההורים המאמצים, המתחזק אף הוא עם חלוף הזמן, והאינטרס הציבורי של עידוד מוסד האימוץ התומך בהגנה על זכויותיהם. במיוחד אמורים הדברים משעה שזכויות אלה הופכות משפטיות, דהיינו משניתן צו אימוץ. בהקשר זה, נפנה לסעיף 16 לחוק האימוץ, לפיו:
"האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם; הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו".
טרם נפנה לסמכות של בית המשפט לצמצם בצו האימוץ את תוצאות האימוץ, נתייחס במישור הכללי לקשר בין חזרת הורה מהסכמתו לאימוץ לבין התנאי של טעמים מיוחדים שמופיע בסעיף 10 לחוק האימוץ. כבר נפסק בבית משפט זה, כי:
"עצם שינוי דעתם של ההורים הטבעיים בוודאי אינו טעם מיוחד. כדי שיתקיים טעם מיוחד, צריך שיחול שינוי במערכת העובדתית מאז ניתנה ההסכמה. שינוי זה יכול שיתבטא, למשל, בנישואי ההורים הטבעיים, אם בעת הלידה האם הייתה פנויה, או בשינוי התשתית הכלכלית של ההורים הטבעיים, או בשינוי עמדה של הורים ותומכים. דומה, כי שינוי זה, כדי שיהווה "טעם מיוחד" צריך שיהא שינוי שאינו של מה בכך, ונדרש ששינוי זה יהיה רציני ומשמעותי. עם זאת, יש להימנע מקביעת אמות מידה נוקשות, שהרי המציאות עשירה מכל דמיון, ויש להשאיר תחום זה, ככל האפשר, להכרעה על-פי נסיבות החיים המשתנות..." (ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461, 479 (1984) (ההדגשות הוספו)).
- ועתה, נפנה לסעיף 16(א) לחוק האימוץ, בגדרו הוסיף המחוקק כי בית המשפט רשאי לצמצם בצו האימוץ את תוצאות האימוץ. צמצום תוצאות האימוץ והדרכים בו יבוצע ייקבעו, ככלל, בצו להכרזתו של הקטין כבר אימוץ, ואולם בית המשפט רשאי לדון בכך מחדש במסגרת הדיון בצו האימוץ, בהתקיים נסיבות חריגות (ראו סעיפים 280א ו-294 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)).
מסקירת פסיקתו של בית משפט זה עולה כי בעיקרון, הדיון במתכונת האימוץ – האם סגור יהא כדרך הכלל, שמא פתוח כדרך החריג – נעשה במסגרת השלב הראשון של האימוץ, דהיינו הכרזת הקטין כבר-אימוץ, על שלבי המשנה שלו (לשלבי הליך האימוץ ראו, למשל, ע"א 2169/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(1) 241 (1999)). "ההכרעה בסוג האימוץ היא חלק אינטגרלי משיקוליו של בית המשפט בטרם יכריז על הילד כבר-אימוץ" (שם, בעמ' 276). "השלב הראוי לבחינת סוג האימוץ הוא השלב הראשון" (שם, בעמ' 277. כן ראו בע"מ 10791/05 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (9.2.2006)). ייתכן כי במקרים חריגים, עשוי להתאפשר דיון בדבר מתכונת האימוץ גם בשלב השני, הוא שלב מתן צו האימוץ (ראו, למשל, ע"א 6953/94 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נג(3) 418, 429-428 (1999)). כך עולה גם מהיחס בין תקנות 280א ו-294 לתקנות סדר הדין האזרחי שהוזכרו לעיל.
- ועדיין, ניתן לטעון להבחנה בין הסכמה לאימוץ לבין הסכמה לסוג האימוץ – פתוח או סגור. נראה כי במסגרת בקשה זו, אין צורך להכריע בנדון. די בבחינת העניין מהפריזמה של טובת הקטין, כפי שיובהר בהמשך. בכל מקרה, אין לשכוח כי יש תנאי שעניינו "טעמים מיוחדים", שפותח פתח לבדיקה לגופה. אף בדיקה מעין זו, בכוחה להביא, בנסיבות העניין, לדחיית הבקשה.
ראשית, הסכמת המבקש לאימוץ – לאימוץ סגור – ניתנה ללא כל סייג או מגבלה. היא ניתנה לאחר חקירה של המומחה על חוות דעתו. היא ניתנה לאחר שהובהר למבקש ברחל בתך הקטנה מהן השלכות הסכמתו, ובפרט כי מדובר באימוץ סגור. אין כל אינדיקציה מזמן אמת, קרי מפרוטוקול הדיון האמור שהתקיים ביום 5.10.2014, לפיה הסכמת המבקש לאימוץ הסגור ניתנה רק בהתבסס על הידיעה כי בנותיו אינן חשופות למידע שהתברר לו, כעת ובדיעבד, שנחשפו לו. כפי שציינה באת-כוחו בדיון, הסכמת המבקש ניתנה לאחר שיקול דעת ומחשבה מרובה ומתוך ראיית טובת הקטינות. המבקש לא הסכים לאימוץ בתחילה, ובפועל רק לאחר ששמע את דברי המומחה – נאות לו.
שנית, מעיון בחומר עולה, כי ככל שבגרו בגילן והתפתחו בדעתן, הלכו ונחשפו הקטינות – יותר ויותר, ובאופן הדרגתי – לסיפור חייהן ולרקע ממנו באו. כפי שאף טוען המבקש, להשתנות העיתים וחלוף הזמן יש משמעות. נראה כי כבר עובר למתן הסכמתו, ולמעשה אף במעמד הדיון עצמו במסגרתו ניתנה ההסכמה, ידע המבקש כי בנותיו חשופות למידע מסוים. מכל מקום, ניתן וצריך היה להניח כי ככל שתגדלנה, כך תיחשפנה יותר. איני סבור כי מדובר בגילוי חדש או בלתי צפוי, לא כל שכן בגילוי משמעותי המצדיק קבלת הבקשה.
שלישית, וזוהי הנקודה האחרונה והעיקרית. הקטינות נמסרו למשפחה המאמצת בהיותן רכות בשנים. לאחר קשיי קליטה והסתגלות, עולה מחוות דעת גורמים טיפוליים כי השתלבו במשפחה. לא התקיים קשר בין המבקש לבין הבנות מזה שנים. כאן המקום לציין כי זה מכבר נקבע שהכלל הוא אימוץ סגור, ואילו האימוץ הפתוח הוא החריג לו (ראו, למשל, בע"מ 1675/13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (30.4.2013); בע"מ 10791/05 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (9.2.2006)). סבורני כי מקרה זה אינו בא בקהל החריגים. סטייה מהכלל לעבר אימוץ פתוח מחייבת שקילת שיקולים שונים, ובראשם עומדת טובת הקטין. בענייננו, מחקירת המומחה במהלך הדיון, שצורפה כנספח א' לבקשה ושבעקבותיה ניתנה הסכמת המבקש לאימוץ, עולה כי על רקע נסיבות המקרה ואישיותו של המבקש, קשר בין הקטינות לבינו לא ייטיב עימן. אף בחוות הדעת שצירף המבקש לבקשה בהליך זה לא נטען כי חידוש הקשר ייטיב עם הבנות, אלא עם שיקומו של המבקש. באשר לאחרון, הדבר ודאי רצוי אך אינו עומד במרכז הבמה ואינו חופף בהכרח את טובת הקטינות. טובת הקטין הוא שיקול-על בדיני אימוץ, ונודעת לו חשיבות ראשונה במעלה בנושאנו. עם כל ההבנה למצב המבקש, לא הוא המוקד. התייחסתי לנקודה זו אך משום שעלינו לזכור את המסגרת בה אנו מצויים, גם מבחינה דיונית, ואת הנפשות שעל הכף. לצורך הכרעה בבקשה, המבט מהזווית של טובת הקטינות מטה את הכף לעבר דחייתה.
אף ניתן לומר, כי עם כל ההבנה לחשש הסובייקטיבי של המבקש, לא השתכנעתי כי יש לו בסיס אובייקטיבי, ודאי אין בסיס שבכוחו להביא לשינוי המסגרת הסגורה של האימוץ. ישנה חולשה כפולה – ההנחות העובדתיות של המבקש והקשר שהוא מנסה ללמוד מהן ביחס לבקשתו. באשר לראשונות – הן לא מבוססות, ובאשר לשני – הוא רחוק מאוד מלהיות הכרחי. בל נשכח, כי מסקנת המומחה בדבר האימוץ הסגור התקבלה לאחר בדיקת המקרה על היבטיו.
אכן –
"קשים הם דיני ממונות. קשים מהם דיני נפשות. קשים מכולם דיני אימוץ ילדים, והם בקודש הקודשים של דיני נפשות: דיני נפשות הם, גם של גדולים גם של קטנים גם של קטני-קטנים שלא ידעו ולא הבינו... התחת אלוהים הוא השופט שינתק קשר דם בין אם ואב לבין בן ובת, שייטול בת ובן מאם ומאב וייתנם בידי אם ואב שלא הרו אותם ולא ילדו אותם?" (דנ"א 7015/94היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48, 87 (1995)).
אחרי כל זאת, איני רואה מנוס מהמסקנה אליה הגעתי.
- הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ' בכסלו התשע"ו (2.12.2015).
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15042240_Z03.doc סה
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il