ההליך:
- מונחת בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי התובע עקב סירוב הנתבעת, ליתן גט וזאת במשך 4 שנים. התובע עתר לחייב את הנתבעת בסכום של 800,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לו.
- השאלה המצריכה את הכרעתו של ביהמ"ש הינה, האם ניתן לחייב בפיצויי נזיקין בגין סרבנות ליתן גט, בו בעת מתנהלת תביעת גירושין אשר טרם הוכרעה, לא ניתנה כל החלטה על מתן גט ואף לא הייתה כל המלצה בעניין זה.
- ביהמ"ש ניסה להביא את הצדדים לפשרה ולסיים את התיק ללא כל צורך בשמיעתו, אולם ללא הצלחה ועל כן הגיעה העת להכריע בעניין זה.
רקע עובדתי:
- התובע מר ........ (להלן: "......." ו/או "התובע") והנתבעת הגב' ........ (להלן: "....." ו/או "הנתבעת") נישאו זל"ז כדמו"י ביום 05.02.00 והתגרשו זמ"ז ביום 14.5.14.
מנישואים אלו נולדו לבני הזוג שני ילדים משותפים:
- פלוני
- פלוני
- נישואי הצדדים עלו על שירטון לאחר שהתובע עבר אירוע מוחי קשה בשנת 2009 אשר בעקבותיו נזקק לשני ניתוחים ואושפז זמן ממושך בבית החולים. עם שחרורו מבית החולים ומאז חודש מאי 2009 אינו שב עוד לבית המגורים המשותף עם הנתבעת אלא לדירת הוריו המנוחים.
- ביום 12.04.10 התובע הגיש תביעה לגירושין בבית הדין הרבני במסגרתה טען, כי ברצונו להתגרש.
- הנתבעת הגישה כתב הגנה במסגרתו טענה כי אף היא חפצה בגירושין, אולם בדיון שהתקיים בחודש יוני 2010 שינתה המבקשת גרסתה והודיעה על רצונה בשלום בית.
- תביעתו של התובע לחייב הנתבעת בגירושין בבית הדין הרבני האזורי נדחתה ביום 3/4/12 בקובעו כדלקמן:
" בפנינו תביעת הבעל לגירושין, הבעל לקה באירוע מוחי ולאחר הליכי שיקום שטרם הושלמו, הבעל עזב את הבית ולמעשה הפירוד נוצר ביוזמת הבעל עקב מחלתו. לאחר מכן הפירוד העמיק, לאחר שהבעל מצא לנכון לבגוד באשתו ולנהל קשר זוגי עם אשה זרה. לא מצאנו מקום לטענה שהאשה כבר אינה רוצה בבעלה. בית הדין מקבל את עמדת האשה שהיא באמת ובתמים מעוניינת שהבעל ישוב לביתו ויחזור לשלום בית עמה"
- על פס"ד זה הגיש התובע ערעור לבית הדין הרבני הגדול, שנדחה ע"י בית הדין הרבני ביום 13/2/13, תוך שבית הדין מציע לצדדים לנהל משא ומתן לקנות את הגט בכסף, בסכום כספי בסך של 30,000 ₪ אולם האחרון סירב.
- בין לבין הוגשו מטעם הנתבעת תביעה להסדרי ראיה ומשמורת במסגרת תמ"ש 12467-04-10, ובחודש יולי 2010 הגישה התובעת תביעת מזונות קטינים(ראה תמ"ש 15618-07-10).
- הנתבעת הגישה, במסגרת תיק זה, בקשה לדחיית התובענה על הסף, אולם בהחלטה מפורטת של כבוד השופטת ברכה לכמן נקבע כי דין הבקשה להידחות.
- ביום 04.12.14 וכן ביום 24.12.14 התקיימו דיוני הוכחות , סיכומי הצדדים הוגשו זה מכבר וכעת נותר להכריע בשאלה האם התקיימו התנאים לחייב הנתבעת בפיצויים בגין אי מתן גט.
טענות התובע:
- טען ....... כי לאורך כל נישואיו מיררה הנתבעת את חייו, שלטה בו ביד רמה , ולא הותירה כל מקום לרצונותיו עד כי הובילה אותו להתמוטטות פיזית אשר בגינה קיבל אירוע מוחי ונזקק כאמור לשני ניתוחים בראשו.
- לדברי ....... שהה הוא בבית החולים במשך חודש ימים כאשר הנתבעת סירבה לסעוד אותו והגיע מתוך חודש ימים פעמיים בלבד לבקרו, בהמשך לדבריו עם שחרורו מבית החולים סירבה הנתבעת לסעוד אותו עד כי נאלץ הוא לעבור לבית הוריו המנוחים שם סעדו אותו אחיו ודאגו לכל מחסורו.
- לדברי התובע משבר אמון זה היה הרקע לפירוד בין הצדדים כאשר לדבריו ידע כי במידה ושוב ייזקק לטיפולים רפואיים לא תעמוד הנתבעת לצדו ככל אישה סבירה בנסיבות העניין.
- לגופו של עניין טען ......, כי בכתב הגנתה לתביעת הגירושין טענה האישה, כי ברצונה להתגרש תוך שהיא מטיחה בו העלבות שאינן משתמעות לשתי פנים.
- במקביל לדבריו הגישה הנתבעת תביעה למזונות ותביעה למשמורת בה חזרה שוב על רצונה להתגרש מהתובע.
- לדבריו רק במסגרת הדיון אשר התקיים בעניין הגירושין שינתה האישה גרסתה לראשונה וציינה כי רצונה בשלום בית. טענה זו הייתה לדבריו בגדר בדיה ואחיזת עיניים וכי כל מטרתה הייתה לסחוט כספים ממנו. ציין התובע, כי בניגוד לטענת הכזב של הנתבעת כי רצונה בשלום בית, מעולם לא הוגשה על ידה בקשה להפנות את הצדדים לטיפול זוגי הדרכה וכיו"ב.
- כן לדבריו, בין הצדדים שרר נתק מוחלט במשך ארבע שנים וחרף זאת סירבה הנתבעת ליתן לו גט והתנתה זאת רק בתמורה לפיצוי כספי.
- הוסיף התובע, כי בדיון שהתקיים ביום 30.01.13 במסגרת ערעור בבית הדין הרבני הגדול הסכימה הנתבעת להתגרש במידה והתובע יעביר לה 50,000 ₪.
- לדבריו משלא עלתה בידיו ברירה, נאלץ להגיש תביעה זו כאשר רק לאחר שניתנה החלטה, כי אין מקום לדחות התביעה על הסף מסר הנתבעת כי היא מוכנה להתגרש תוך שמירת זכותה לטעון ביחס לכתובה.
- ביחס לנזקיו טען התובע, כי התחושה, כי גורלו נתון בידי הנתבעת אליה הוא נשוי בעל כורחו ללא יכולת להשתחרר מידיה הינה עוולה נזיקית ובאה בגדר כליאת שווא, כן לדבריו הנתבעת במעשיה פגעה בזכותו לחירות ומימוש עצמי וכן להקמת תא משפחתי חדש.
- אשר לעוולת הרשלנות טען התובע, כי הנתבעת נהגה שלא כאדם סביר עת עקבה את הגירושין במשך 4 שנים תמימות ללא כל הצדקה שעה שהצדדים חיו בפירוד מוחלט.
- ביחס לסכום המבוקש עתר הוא לקבל 200,000 ₪ עבור כל שנה ובסך הכל 800,000 ₪.
טענות הנתבעת:
- בתורה הכחישה ....... את טענות ...... לפיהן לא סעדה אותו בעת שחלה וטענה, כי בשל התערבות בוטה של בני משפחתו התקשתה היא להתמודד עם המצב.
- לגופו של עניין טענה הנתבעת, כי הייתה מוכנה לעשות הכל למען שלום בית אולם הנתבע סרב לכך נחרצות.
- לדברי הנתבעת היא הסכימה להתגרש בכפוף לכך שהוא ישלם לה פיצוי שנגרם לה כתוצאה מבגידותיו בו.
- ביחס להליכים בבית הדן הרבני ציינה הנתבעת, כי לא ניתן פסק דין שמחייב בגירושין, כמו כן הוסיפה הנתבעת בהקשר זה, כי התובע ערער על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול וערעורו נדחה.
- כן ציינה הנתבעת, כי הוכח כי התובע הינו בגדר "מורד" אשר בגד באשתו והוא האשם העיקרי בפירוק התא המשפחתי לכן הסכימה היא לדבריה להתגרש רק בכפוף לפיצוי כספי. הנתבעת הפנתה את ביהמ"ש הן לפסה"ד של בית הדין הרבני האזורי שדחה את תביעת הגירושין של התובע והן לפסה"ד בערערו של בית הדין הרבני הגדול שגם כן דחה את הערעור שהוגש.
- הנתבעת אישרה, כי בכתב הגנתה רצתה להתגרש, אולם לדבריה חזרה בה למען התא המשפחתי.
- לדברי הנתבעת ראיה לרצונה הכנה לשלום בית ניתן למצוא בעובדה כי חרף פסק הדין שחייב התובע במזונות אישה לא נקטה היא בהליכי הוצל"פ למען שלום בית ועשתה זאת רק לאחר שהתובע הבהיר לה באופן חד משמעי כי אין סיכוי כי ישובו לחיות יחדיו.
- הנתבעת הכחישה את נזקיו הנטענים של התובע וטענה כי לא נעשתה כל עוולה מצדה כלפיו ובכלל זה עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה וכליאת שווא.
דיון והכרעה:
- סרבנות גט הינה אחת התופעות החברתיות הנפוצות אשר פוגעת בזכות יסוד של הבעל והאשה לחירות עצמי ולכבוד.
- פסיקת ביהמ"ש קבעה, כי בין בני זוג מתקיימים, ככלל, יחסי קרבה הדוקים ומיוחדים אשר מחייבים אותם להתנהג אחד כלפי השני, בתום לב ובהגינות על מנת לאפשר ניהול אורח חיים תקין. הנצחת מצב בו, הבעל או האישה כובל את הצד השני ומונע ממנו התנהלות תקינה וסבירה יש בה פגיעה ואינה התנהגות שבתום לב ושל אדם סביר.
- השאלה המונחת בפני ביהמ"ש להכרעה הינה האם חרף העובדה שלא ניתן פסק דין המחייב הנתבעת להתגרש ניתן לחייב הנתבעת בפיצויי נזיקין?
33.1 בפסק דינו של כבוד השופט מנחם הכהן תמ"ש (י-ם) 21162-07 פלוני נ' פלונית מיום 21.01.10 נקבע על ידו בהקשר זה:
"אקדים ואומר לעניין היקף העוולה הנזיקית מבחינת התקופה הרלוונטית, כי עם הגעת התיק הראשון בעניין זה להכרעה בפני (תמ"ש 19270/03), סבור הייתי, כי רק בנסיבות בהן חויב בן הזוג להעניק הגט- קמה עוולה, אולם ככל שהפכתי בנושא, אין אני סבור עוד כי זהו רף מחייב להגשת תביעה מעין זו הניצבת בפני, ואין בית המשפט הדן בתביעה שכזו צריך להגביל עצמו במתן הסעד הנתבע למועד בו חייב בית הדין הרבני לראשונה את הבעל להעניק את הגט, אולם הלה המשיך לעמוד בסירובו. אני מסכים לעניין זה עם עמיתי כבוד השופט גרינברגר, כי ייתכנו מקרים בהם ניתן יהיה לפסוק פיצוי נזיקי בגין סרבנות גט, גם בנסיבות בהן טרם ניתנה החלטה על ידי בית הדין, המחייבת, או ממליצה לבן הזוג הסרבן להעניק את הגט, (ההדגשה שלי מ.ש) וכי עניין זה מסור לשיקול דעתו של בית המשפט, ויוכרע על פי נסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה."
33.2 היטיב להסביר זאת כבוד השופט גרינברגר בפסק דינו שניתן בתמ"ש 6743/02, המוזכר לעיל:
"...הרשלנות שעליה מדובר איננה פונקציה של חיובו של בית הדין למתן הגט, אלא פונקציה של סירובו של הבעל להיענות לבקשתה של האשה, ושל הנזק שנגרם לה בעקבות סירובו להיענות לה. במה שונה הנזק שנגרם לאישה לפני החיוב של בית הדין בהשוואה לנזק שנגרם לה לאחר מכן? הצער הרב, הבושה, הפגיעה בכבודה וכל יתר ראשי הנזק הכלולים בעוולת הרשלנות הינם פועל יוצא של הסירוב שבינו לבינה ולא הסירוב שבינו לבין בית הדין; כך שמועד חיוב הגט כלל אינו רלוונטי בהתייחסות לעוולת הרשלנות. הצפיות שייגרם נזק עקב סירובו להיענות לבקשתה של האישה הינו פועל יוצא של עצם הסירוב ולא של החלטה או פסק דין של ערכאה כלשהי. ודוק: מערכת הגירושין הקיימת במדינת ישראל מבוססת על ההלכה היהודית, ועל כן קיימים שני מסלולים נפרדים אשר בני הזוג המעוניינים להתגרש יכולים לעלות עליהם. מסלול אחד הינו מסלול של חיוב או כפיה למתן הגט; ועל מנת שאישה תזכה בתביעה כזו, עליה לשכנע את בית הדין כי קיימת עילה מבין העילות המוכרות בהלכה לחיוב מתן הגט. כל עוד שבית הדין לא ישוכנע שקיימת עילה המצדיקה זאת, לא יחייב בית הדין את הבעל לתת גט לאשתו. ברם, קיים מסלול שני, עצמאי, אשר כלל אינו קשור לקיומן של עילות הלכתיות למתן הגט, והוא בדרך של מתן הגט בהסכמה. ברגע שהבעל יסכים מרצונו לתת גט, לא יחקור בית הדין האם קיימת עילה הלכתית, ועצם ההסכמה מהווה בסיס עצמאי ומספיק למתן גט גם אם למעשה לא קיימות עילות לגירושין. הדבר היחיד שבית הדין יבדוק במקרה כזה הוא האם אכן ניתנת הסכמתו של הבעל מרצונו החופשי, הא ותו לא. אי לכך, אם דורשת האישה מבעלה שייתן לה גט, הרי שבכוחו של הבעל להסכים לדרישה זו גם אם אין עילות הלכתיות אשר על פיהן היה בית הדין מחייבו לתת את הגט. ואם הבעל מסיבותיו הוא מסרב לתת את הסכמתו, עצם סירוב זה – אשר בגינו, ורק בגינו לא מתבצעים הגירושין כבקשת האישה – הינו התנהגות אשר עלולה להוות רשלנות, על כל המשתמע מכך, אם צפוי כי בסירובו הנ"ל ייגרם נזק לאישה. ...וכי מי זה אשר מונע ממנו מלהסכים מרצונו החופשי מלתת גט לאשתו, גם אם אין הוראה כזו מטעם בית הדין?! אי לכך, בבוא בית המשפט לבדוק את זכותה של האישה לפיצויים בגין עוולת הרשלנות, אין מקום לבדיקה האם חויב הבעל בגט או לא חויב, אלא, האם אכן סירב לבקשת האישה, האם סירובו היה מוצדק, והאם היה צפוי שסירובו יגרום נזק. על כן, גם במקרים שאין חיוב גט כלל, ניתן יהיה למצוא שהאישה זכאית לפיצוי עבור הנזק שנגרם לה מרשלנות הבעל מעצם סירובו לתת לה את הגט המיוחל".
33.3 ניתן לסכם ולומר שבעבר הכירו בתי המשפט בתביעות נזיקין רק במקרה ובית הדין קבע באופן מפורש שיש לחייב בגט את אחד מבעלי הדין. בשלב יותר מאוחר התפתחה הפסיקה למצבים של קבלת תביעתו מסוג זה כאשר קיימת המלצה למתן גט. לאחרונה פוסקים פיצויי נזיקין גם בתקופה שקדמה למתן גט ובמקרים אחרים אף ללא כל פסיקה של בית הדין הרבני.
33.4 היינו מהדברים האמורים עולה, כי ניתן לחייב בפיצויי נזיקין בגין אי מתן גט אף בטרם ניתן פסק דין על ידי בית הדין הרבני אשר מחייב מי מהצדדים בגירושין.
דיון נורמטיבי כללי:
המתווה הנורמטיבי לחיוב בפיצוי נזיקי בגין אי מתן גט:
- תופעת סרבנות הגט הינה תופעה כואבת אשר משתמשת בחירותו ובכבודו של האדם ככלי מיקוח וניגוח בידי מי שהיה עד לא מזמן האדם הקרוב ביותר לניזוק. בבבג"ץ2123/08 פלוני נ' הנהלת בתי הדין הרבניים (ניתן ביום 06/07/2008 –פורסם במאגרים) [פורסם בנבו] דנה כב' השופטת ארבל בעניין תופעת סרבנות הגט:
"תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד: חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא - זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה (וראו: סעיפים 2, 4, ו-5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; בג"צ 7052/03עדאלה-המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (טרם פורסם,14.5.2006) [פורסם בנבו] ). בתוך כך נפגעת גם זכותה של האישה לאוטונומיה, זכותה של האישה להגשים עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה – להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד והאם ומתי תבחר לקשור עצמה בקשר כזה בשנית."
- עוד נפסק לא אחת כי סרבנות-גט היא מעשה העולה כדי עוולת רשלנות, לפי הוראת סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – פקודת הנזיקין). בשורת פסקי דין נקבע כי בן-זוג הממאן להתגרש, ללא סיבה ראויה ולגיטימית לסירובו זה, מבצע כנגד בן-זוגו עוולת רשלנות (ראו למשל: עמ"ש (חיפה) 23464-10-09 א.ש. נ' ד.ש. (לא פורסם, [פורסם בנבו], 6.10.2011); וכן ראו למשל, תמ"ש (י-ם) 46820-03-10 אלמוני נ' פלונית, לא פורסם, [פורסם בנבו], 4.9.2012; תמ"ש (י-ם) 44248-05-10 ש.כ. נ' ש.כ. (לא פורסם, [פורסם בנבו], 5.9.2011); תמ"ש 22970-11-11 הנזכר).
יסודות עוולת הרשלנות הם: קיומה של חובת זהירות; הפרת החובה; נזק; קשר סיבתי בין קרות הנזק להפרת חובת הזהירות.
- חובת זהירות-קיומה והפרתה
חובת זהירות מושגית קיימת מעצם טיבו של קשר הנישואין ומערכת היחסים הקיימת בין בעל ואישה והדברים ברורים וידועים ואיני רואה להכביר מילים בעניין זה. ראה דברי כב' השופטת ט' סיוון בתמ"ש 24782/98 נ.ש נ' נ.י, [פורסם בנבו] תק-מש 2008 (4) 292:
"בעניינן של מסורבות גט מתקיימת כמעט מאליה חובת הזהירות המושגית מעצם קיומה של מערכת הנישואין וכל הזכויות והחובות הנלמדות ממנה" .
ועוד ראה בתמ"ש 18551/00 ק.ס נ' ק.מ, [פורסם בנבו] תק-מש 2004 (2) 279; תמ"ש 30560/07 ה.ש נ' ה.א (מופיע במאגר "נבו") ; תמ"ש 20673/04 ב.מ נ' ב.ה.א , [פורסם בנבו] תק-מש 2008 (1) 701).
- עוד אפנה בהקשר זה לפסיקה אשר התייחסה ליסוד הצפיות:
"כך מתקיים אף יסוד הצפיות. אדם סביר יכול היה לצפות כי עקב סירובו ליתן/לקבל גט יתרחש נזק. בהיבט של חובת הזהירות הקונקרטית מהותו של מבחן הצפיות הינו אם אדם סביר יכול היה וצריך היה לצפות, בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, את התרחשות הנזק, תוך התחשבות במזיק הספציפי, בניזוק הספציפי בנזק הספציפי ובהתנהגות הספציפית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד ל"ז(1), 113).
וכך כותבת השופטת שטמר בעמ"ש 23464-10-09,[פורסם בנבו] פסקה 18 לפסק דינה, שם היא מביאה מדבריו של המלומדים קפלן ופרי:
"סבורה אני כי יהיה זה ערך נכון לחברה מתוקנת, כי יינתן לבן זוג שמאס בחיי נישואיו - ורצונו לצאת מהם עבר את מבחן הזמן הסביר - לצאת ממסגרת זו, על מנת שיוכל לנהל את חייו כפי שהוא חפץ בהם. מן הראוי הוא לדעתי, שבחברה, בה הגירושין הם תלויי רצון שני הצדדים, תחשב התנהלות שאינה תואמת את ערך החירות להפסיק נישואין כושלים, משום התנהגות שאיננה סבירה ולפיכך רשלנית. בן הזוג שהוא בבחינת סרבן גט - גבר או אשה - מודע, או חייב להיות מודע, לנזקים שנגרמים לבן הזוג המסורב.
- לעניין זה אפנה למאמרם של קפלן ופרי "על אחריותם בנזיקין של סרבני גט", עיוני משפט כ"ח, חוברת 3, 773, בעמוד 795:
"אין ספק כי אדם שאשתו מבקשת לבטל את השותפות עימו ולהתחיל בחיים חדשים בלעדיו (עם או בלי אדם אחר) יכול לצפות שהימנעותו ממתן-גט לאחר שחויב לעשות כן תגרום לאישה סבל רב. בנקודה זו אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהתנהגותו של הסרבן הינה זדונית לעיתים קרובות, קיומו של זדון מעיד – בדרך של קל וחומר – על קיומה של צפיות, מי שמתכוון לגרום נזק ופועל לשם מימוש כוונתו צופה בוודאי שהנזק המתוכנן יגרם...". "
בנוסף הוכרה סרבנות הגט גם כהפרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אף כי צעידה במסלול זה האחרון תעשה במקרים בהם אין חלופה ראויה יותר (תמ"ש 24782/98 נ.ש. נ' נ. י. [פורסם בנבו] (14.12.08)).
- כמו כן כבר נקבע, כי אין מקום לאבחנה בין גבר מסורב גט לבין אשה מסורבת גט, אלא רק ככל שמדובר בגובה הנזק (עמ"ש 23464-10-09 א' ש' נ' ד' ש' (פורסם בנבו) פסקה 16; תמ"ש (י-ם) 21162/07פלוני נ' פלונית, [פורסם בנבו] (21.1.10) פסקה 44; תמ"ש (י-ם) 46820-03-10 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (4.9.12).
מן הכלל אל הפרט:
- במקרה הנדון נוהלה תביעת הגירושין בבית הדין הרבני, כאשר תחילה הביעה הנתבעת את הסכמתה להתגרש ולאחר מכן חזרה בה וביקשה לחזור לשלום בית. תביעת התובע הוגשה ביום 12.04.10, וביום 3/4/12 ניתן פס"ד אשר דוחה את תביעת התובע לגירושין תוך קביעה מפורשת של בית הדין כי התובע הוא זה שבחר, בהחלטה אישית שלו, לעזוב את הבית לאחר שלקה באירוע מוחי. עוד קבע בית הדין הרבני כי האשה הייתה תמימה וכנה בעמדתה בדבר שלום הבית. על פס"ד זה כאמור הוגש ערעור, אשר נדחה ע"י בתי הדין הרבני הגדול בירושלים. פסה"ד ניתן ביום 13/2/13.
- לטענת הנתבעת וכפי שפורט בהרחבה לעיל, הסיבות המצדיקות את סירובה להתגרש הינן רצונה בקיום שלום בית עם התובע ומניעת פירוק המשפחה. בנוסף ולאחר מכן הסכימה הנתבעת להתגרש בכפוף לכך, כי התובע ישלם לה פיצוי בסכום כולל של 30,000 ₪ תמורת כתובתה.
- לטעמי איני חייב להכריע האם סירובה זה הינו סירוב סביר ולגיטימי, כפי שניתן היה לצפות מאדם סביר בנעליה, או שמא חורג הוא מהתנהגות סבירה תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליה, וזאת בעיקר לנוכח העובדה כי קיים פס"ד חלוט של בית הדין הרבני שקבע מפורשות כי הוא מאמין לנתבעת. פסה"ד אף הפך לפס"ד חלוט לאחר שערעור עליו לבית הדין הרבני הגדול בירושלים נדחה.
- חרף האמור ועל אף שנקבע מפורשות כי הנתבעת חפצה הייתה בשלום בית באופן כנה לא ניתן להתעלם מהנתונים העובדתיים הבאים:
43.1 הצדדים אינם מתגוררים יחד מאז חודש מאי 2009 (ראה סעיף 9 לכתב ההגנה של ...... בתביעת הגירושין).
43.2 התביעה מטעם ...... הוגשה כאמור ביום 12.04.10, בכתב הגנתה של ..... נכתב בסעיף 35, כי ברצונה להתגרש .
43.3 מאז הגשת תביעת הגירושין על ידי ...... ב 2010 מנהלים הם הליכים משפטיים שכל תכליתם סיום קשר הנישואין ביניהם וסביב תנאי הפירוד.
43.4 במכלול טענותיה בכתב ההגנה מעלה, כי לא אוזכר ולו פעם אחת רצונה של ...... לשלום בית ולא טענה כי הינה מעוניינת בשיקום הנישואין.
- ויודגש כי בית המשפט אינו מטיל דופי בקביעת בית הדין הרבני לפיה כוונתה של הנתבעת לשלום בית הייתה כנה וברי, כי אין ביהמ"ש יכול עתה לקבוע קביעות שסותרות פס"ד חלוט של בית הדין הרבני, יחד עם זאת סבורני כי גם סירוב שהינו לגיטימי בשלב אחד, עשוי בהדרגה להפוך לבלתי סביר על רקע נישואין שאיבדו מתוכנם וייחשב החל משלב מסוים לסירוב חסר תום לב.
- למען הסדר הטוב ועל מנת להמחיש כי הנתבעת חרגה מגדר הסבירות בסירובה ליתן גט לכל הפחות מיום בו ניתן פסק דין חלוט של בית הדין הרבני הגדול לערעורים אפרט ההליכים שהתקיימו בפני בית הדין הרבני:
- בדיון אשר התקיים בפני בית הדין הרבני בחודש יוני 2011 העלתה ...... את טענתה לפיה היא חפצה בשלום בית, אולם ...... עמד על רצונו בגירושין וכך נכתב בפרוטוקול:
"ב"כ התובע: הבעל מבקש להתגרש
ב"כ הנתבע: היה דיון בביהמ"ש ונוצר שיח ביניהם, והיא סבורה כעת שניתן לבחון ביניהם, היא מבקשת ללכת ליועץ נישואין. ומקווים שהוא ישקול זאת, היא באמת רוצה זאת.
התובע: ניסינו את כל ההבנות ולא עלה יפה, כשהייתי זקוק לה הא לא הייתה איתי, אמנם כשהייתי בפוריה היא היתה איתי כל יום, וכשהייתי אח"כ בתל אביב, היא לא הייתה איתי, ואני חושש שאם אפעל פעם נוספת היא לא תהיה איתי.
ב"כ התובע: עד היום לא שמענו על טענה לשלום בית ורק כעת לאחר זמן לאחר הגשת התביעה והגשת כתב התביעה אנו שומעים על שלום בית.
התובע: כבר זמן רב שאנו בנפרד..."
מדיון זה עולה מחד, כי התובע אכן רצה להתגרש והיה עקבי וחד משמעי ברצונו לגט, ומאידך כי האשה כן הייתה מעוניינת בשלום בית.
- התובע, ועל מנת להוכיח את רצונו להתגרש, ביקש לקיים דיון הוכחות לטובת הוכחת הטענה כי הנתבעת ניהלה רומן עם גבר זר מחוץ לנישואין. בדיון אשר התקיים ביום 16.11.10 התנהל דיון הוכחות במסגרתו נחקר עד בשם אורן עובד אשר מדבריו עלה כי הנתבעת יחד עם מספר חברים יצאה להפלגה של מספר ימים, אולם אין בכך לקבוע כלל וכלל כי הנתבעת ניהלה רומן עם גברים זרים. לא למותר לציין כי גם בית הדין הרבני בייחס לעניין זה וקבע אין בזה לקבוע כי האישה מורדת ובגדה בבעלה.
- בפסק הדין אשר ניתן על ידי בית הדין הרבני ביום 25.04.12 נדחתה טענת ..... לחייב את הנתבעת בגירושין אולם הומלץ לצדדים לנהל מו"מ על מנת להגיע להסכם גירושין כולל וכך בלשון פסק הדין של בית הדין הרבני:
" לסיום למרות האמור מצאנו לנכון להמליץ- מאחר שהצדדים בפירוד ממושך ולא עלה בידם להביא לחזרה לחיים משותפים ולשלום בית, מומלץ לצדדים לנהל מו"מ במגמה להסדיר הסכם פשרה הכולל הסכמה לגירושין עם מרכיב של פיצוי לאישה כתחליף לתשלום הכתובה".
- הנה כי כן, בית הדין הרבני המליץ לצדדים כבר בשנת 2012 שנתיים לפני גירושי הצדדים בפועל, אולם אין בהמלצה זו קביעה כי יש ליתן גט.
- על פסק הדין הוגש ערעור מטעם ...... לבית הדין הרבני הגדול הערעור נדחה ביום 13/2/13 ושוב ביתד הדין הרבני הגדול המליץ לצדדים להגיע לפשרה:
"נראית לנו הצעת ב"כ האישה לסיום התיק אם הבעל ישלם לה סך 30,000 ₪ וישתתף בנטל גידול הילדים בפועל.
הצדדים ינהלו מו"מ על בסיס ההצעה הנ"ל".
- דומה כי גם בית הדין הרבני הגדול מצא, כי קשר הנישואין הגיע לקיצו ולכן קבע מפורשות כי יש מקום לסיום התיק בפיצוי כספי שישולם לנתבעת תמורת ויתור על כתובתה.
- בהמשך לאמור יצוין כי , מתן הגט נעשה תוך שמירה על תביעתה לכתובה תוצאה שניתן היה להגיע אליה שנים קודם לכן מבלי להסב נזקים לתובע ומבלי שתונח בפניי תביעה זו.
- כן ניכר מהנספחים אשר הונחו בפני בית משפט, כי לאורך ארבע שנים של הליכים בפני בית הדין הרבני הגיש התובע מספר גדול של בקשות שנועדו לחייב את הנתבעת בגט ולכן אין ספק כי רצונו בגט.
- למעלה מכך גם בבית המשפט לענייני משפחה התנהלו הליכים משפטיים בין הצדדים המעידים על כך שהנישואין באו אל קיצם כך למשל ביום 12.04.10 הגישה הנתבעת תביעה למשמורת והסדרי ראייה (ראה תמ"ש 12467-04-10) ביום 13.07.10 הגישה הנתבעת תביעת מזונות קטינים (ראה תמ"ש 15618-07-10) ביום 29.11.12 הגישה הנתבעת תביעה להסדרי ראייה (ראה תמ"ש 57979-11-12) תביעות אלו יש בהן כדי להעיד שגם מבחינתה באו נישואיה אל קיצם.
- אם בכך לא סגי הרי שמטעם התובע הוגשה ביום 10.09.12 בקשה לצו הרחקה (ראה ה"ט 25300-09-12) במסגרת עדותה ביום 19.09.12 ציינה הנתבעת:
"אני מסכימה לצו ההרחקה משני הצדדים שאני לא אתקרב אליו והוא לא יתקרב אלי..."
ובהמשך ניתן פסק דין על ידי כבוד השופטת ג'ברין אשר קבע כדלקמן:
"לאור הסכמת הצדדים אני מורה כי צו ההגנה שניתן ביום 10.9.12 יהיה צו הדדי באופן שייאסר על כל צד להיכנס לדירת הצד השני, להטרידו, לאיים, לקלל, לפגוע בפרטיות או ליצור כל קשר למעט הודעות אס.אם.אס בעניין הילדים. "
- הנה כי כן התובע, לכל אורך הדרך היה עקבי ברצונו לגט, הליך צו ההגנה אך מחזק גרסתו של התובע ומעיד כי מבחינת שני הצדדים כלו כל הקיצים ויש מקום להתגרש.
- סבורני כי על רקע ההתדיינות הממושכת של הצדדים בפני בית הדין, דרישתו המפורשת, החוזרת והנשנית של התובע להתגרש, הצהרותיו הברורות והחד משמעיות שאינו מעונין עוד להיות נשוי לנתבעת והבעת התנגדותו הנחרצת לשלום בית במשך כל השנים מעת הגשת תביעת הגירושין על ידו, טענותיהם ההדדיות של הצדדים והיות הצדדים פרודים במשך זמן כה ממושך, אינם עולים בקנה אחד עם עמידת הנתבעת על רצונה בשלום בית, ואפ אינם מתיישבים עם ההיגיון והשכל הישר לפחות בתקופה שבין התאריכים 13/2/13 ועד למתן הגט, קרי עד ליום 14/5/14.
- רצון זה אף אינו מתיישב עם הגשת התובענות מטעמה כפי שפורט לעיל ועם העובדה שמשך 4 שנים לא נקטה הנתבעת בכל פעולה כדי לקרב את התובע או שיש בה ללמד על רצונה בקיום שלום בית.
- וראוי להדגיש כי הנתבעת לא אחת וכפי שצוטט לעיל התנתה את מתן הגט בתשלום פיצויים עניין אשר מחזק את הטענה בדבר חוסר כנות בסירוב ליתן גט ובעיקר לנוח העובדה כי הגט ניתן ללא שום קשר לכתובתה, עניין שתוכל לתבוע אותו בנפרד.
60 מכל האמור עולה, כי נישואי הצדדים תמו למעשה וכל שנותר הוא הסטטוס הפורמאלי, נישואין "על הנייר בלבד", ללא כל תוכן ממשי וזאת לאחר שהתובע עזב את הבית, אולם יש לציין ולהדגיש כי המעבר נעשה באופן חד צדדי בלבד ומרצונו החופשי של התובע, לאחר שלקה באירוע מוחי ושוחרר מבית החולים.
- בשל המפורט לעיל הנני סבור כי אין אנו נמצאים בטווח הזמן הסביר והלגיטימי לניהול משא ומתן ענייני לשיקום היחסים. בנקודת זמן זו, אבדה התוחלת על טענות בדבר הצלת ושיקום הקשר. כפי שציינה חברתי כב' השופטת מימון בתמ"ש 39371-09-12 ב.ע. נ' ב.ע. [פורסם בנבו] (פורסם ביום 10.12.2013), פיסקה 31 לפסק דינה:
"...גם סירוב שהינו לגיטימי וסביר בעת אחת, עשוי בהדרגה להפוך לבלתי סביר על רקע נישואין שאיבדו מתוכנם וייחשב החל משלב מסויים לסירוב חסר תום לב ובלתי סביר, לפי נסיבות המקרה הנדון".
- אשר על כן אני קובע כי בקשת הנתבעת להשכין שלום בית לפחות בתקופה שלאחר פסה"ד של בית הדין הרבני הגדול מיום 13/2/13 ועד למתן הגט ביום 14.05.14 לא הייתה כנה ואינה יכולה לעמוד לה עוד כעילה מוצדקת לסירובה לקבל גט, היא חורגת מהתנהגות ראויה של אדם סביר, ועל כן מהווה הפרה של חובת הזהירות בה היא חבה כלפי התובע.
- בשולי פרק זה אציין, כי, לא מצאתי מקום להיכנס לטענות הצדדים ולהכריע אם יש צדק בדברי התובע והנתבעת בדבר ניהול יחסים מחוץ לנישואין שעה שבית הדין כבר הכריע בעניין.
עתה אפנה לבחון אימתי תחל להימנות תקופת סרבנות הגט מצד הנתבעת?
- בפסיקה ישנן שתי גישות עיקריות, האחת טוענת כי מועד תחילת החיוב נולד ביום "חיוב הגט", כלומר, יום מתן פסק דין המחייב מתן/ קבלת גט בערכאה מוסמכת. גישה שנייה טוענת כי עצם התנהגות בן הזוג המעוול גורמת את הנזק עצמו ומקימה את העילה, כלומר שחיוב גט- ככל שישנו- איננו מועד מכריע בלתו אין.
- כבר נקבע, כי הגישה השנייה היא העדיפה, כלומר שאין לקבוע מועד קבוע ממנו יש לראות בבן הזוג סרבן גט, אלא יש לבדוק כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו. אף החלטת בד"ר בדבר חיוב גט איננה נקודה בלתה אין, אולם היא מהווה סממן נוסף בבואנו להכריע מתי החלה להימנות תקופת הסרבנות. (וראו גם בתמ"ש (י-ם) 21162/07פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (21.1.10) - שם חוייבה אשה לשלם פיצויים לאחר תום שנה מיום הגשת התביעה לגט, שאז היה ברור לאשה כי אין בדעת הבעל לחזור לחיות עמה, וזאת על אף שלא היה פסק דין אשר חייבה להתגרש; ד"ר בני שמואלי במאמרו: "פיצוי נזיקי למסורבות גט", המשפט י"ב (ספר זיכרון לשופט עדי אזר ז"ל (2007)), עמ' 285-343).
- בענייננו סבורני, כי ממועד בו ניתן פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול היינו 13/2/13 יש לראות הנתבעת כסרבנית גט שהרי נקבע שם מפורשות:
" נראית לנו הצעת ב"כ האישה לסיום התיק אם הבעל ישלם לה סך 30,000 ₪ וישתתף בנטל גידול הילדים בפועל."
היינו הנתבעת חפצה בגירושין ואף הציעה הצעה מפורשת בעניין לפיה בתמורה להסדר כספי יינתן על ידה גט ולכן אי מתן הגט ממועד זה הינו מקומם בלשון המעטה וחסר תום לב.
שיעור הפיצויים הראוי בנסיבות המקרה:
- בנסיבות העניין, העמיד בא כוח התובע את שיעור נזקיו על סך 800,000 ₪ ברור כי עסקינן בסכום בלתי סביר שאינו משקף את נזקיו ואף לא נתמך כלל וכלל בשום ראייה ונטען בעלמא. בדיון מסר התובע בעניין נזקיו:
"ש. נשאלת מה הנזק שנגרם לך ש....... לא רצתה להתגרש ממך 5 שנים
ת. בגלל הזוגיות, היום אני בן 40 ולא הייתה לי זוגיות בתקופה שלאחר הפירוד, היא החזיקה אותי כנשוי תקופה.
ש. איזה נזק נגרם לך
ת. אני מבקש שתחזיר לי את ה-800 ₪ ששילמתי עבור מזונות אישה, היא קיבלה את זה דרך המל"ל."(ראה עמוד 13 שורות 14-19 לפרוטוקול).
עוד קודם לכן בעדותו מסר התובע כי הוא נמצא בזוגיות כך שנזקו אינו ממשי(ראה עמוד 8 24-28
- בדרך כלל בתביעות מסוג אלו הנזקים שנגרמים הינם נזקים בלתי ממוניים ולא ממוניים. עיקר הנזקים הינם השארתו של צד אחד ככבול לקשרי הנישואין למרות שבפועל הנישואין הינם נישואין על הנייר בלבד, פגיעה בכבוד העצמי וכן בחירות, העדר יכול לנהל חיים נוספים או להתחתן בשנית.
- בעניינו לא נגרם לתובע נזק ממשי כלשהו, התובע ניהל חייו בצורה רגילה, קיים קשר נוסף עם נשים אחרו ואף הודה בזה במסגרת חקירתו בפני ביהמ"ש, לא נגרם לו כל נזק כספי, נהפוך הוא אף קיבל הנחה מתשלומי ארנונה על אף מעמדו כנשוי.
- לטעמי הנזקים שנגרמו לתובע אינם בדרגה החמורה יחסית שכן משך הזמן בו היה מסורב איננו ארוך יחסית, גיטו כבר ניתן, הצדדים כאמור גרושים, כמו כן לא הוכח פרט להפסד זמן בגין הדיונים כל נזק אחר, לכן תוך התחשבות בשיקולים אלו ולאור המגמה בפסיקה סבורני, כי יש לחייב הנתבע בתשלום פיצויים בסכום כולל של 15,000 ₪ בלבד סכום שכולל בתוכו מרכיב עוגמת הנפש.
סיכום:
- דין התביעה להתקבל אך ורק לתקופה מאוד מצומצמת כפי שפורט לעיל.
- אשר על כן אני מחייב את הנתבע לשלם לידי התובע סכום פיצויים בסכום כולל 15,000 ₪ בגין נזקיו החל מיום 13/2/13 ועד מועד מתן הגט בפועל 14.05.14 ,כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.
- התשלום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
- לאור התוצאה אליה הגעתי ומאחר ושני הצדדים מיוצגים בהתאם למינוי מטעם הלשכה לסיוע משפטי איני עושה צו להוצאות
- המזכירות תעביר פסק הדין לצדדים בפקס ובדואר רשום ותסגור את התיק.
מותר לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.
ניתן היום, י"ז כסלו תשע"ו, 29 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.