1.אדם משכיר דירתו לשוכר שאינו משלם דמי שכירות. לצורך פינוי השוכר מוגשת תביעה לפינוי מושכר וניתן פסק דין לפינוי. ביום פסק הדין נרכשת פוליסה לביטוח מבנה הדירה ובחלוף כחודש וחצי נודע למבוטח כי נגרמו נזקים לתשתיות הדירה. האם חלה על המבוטח חובה ליידע את המבטח על סכסוך משפטי עם השוכר ואם כן, מה נפקות הפרת חובת גילוי זו?
רקע וטענות הצדדים
2.התובע, בעליה של דירה בשדרות ירושלים באשקלון, רכש באמצעות דודו, מר אורי אקיאן (להלן: אורי), פוליסה לביטוח מבנה הדירה. הפוליסה נרכשה ביום 18.3.12 לתקופה של שנה. ביום 2.5.12 גילה אורי כי נגרמו נזקים לתשתיות הדירה ונגנבו ממנה רכיבים צמודי מבנה, שעיקרם: מטבח, שיש, שני מזגנים, דלתות ומשקופים. חשדו של אורי הופנה כלפי השוכרת, אושרית קורצטג, אשר שכרה את הדירה מיום 1.9.11 ולא שילמה דמי שכירות למעט התשלום הראשון. כנגד אותה דיירת הגיש התובע בנובמבר 2011 תביעה לפינוי מושכר במסגרת תא"ח 52203-11-11 וביום 18.3.12 ניתן פסק דין לפינוי המושכר והשבתו לידי התובע.
שמאי מטעם הנתבעת בדק את הדירה ביום 9.5.12 ואישר קיומם של נזקים למבנה בשיעור של 50,200 ₪ בערכי שיפוי ו- 66,822 ₪ בערכי כינון. התובע דרש לפצותו על בסיס בדיקת שמאי הנתבעת, אולם הנתבעת דחתה דרישתו על בסיס דוח חוקר מיום 24.6.12.
במכתב הדחייה מיום 8.5.12 טענה הנתבעת כי לאור החשד כי הנזק נגרם על ידי השוכרת, לאחר סכסוך משפטי מתמשך, היה על התובע לגלות עניין זה בעת רכישת הביטוח. לשיטת הנתבעת אי הגילוי מהפר את חובת הגילוי היזום החלה על מבוטח לגלות עניין מהותי וכן מהווה הפרה של מתן הודעה על החמרת הסיכון. לטענת הנתבעת לו ידעה על הסכסוך המשפטי עם הדיירת הייתה מסרבת לבטח את הדירה. על טענות אלו חזרה הנתבעת גם בכתב הגנתה.
דיון והכרעה
הליך רכישת הפוליסה וגילוי הנזק בדירה
3.התובע הוכיח קיומו של מקרה ביטוח ונסמך על הערכת הנזק של שמאי מטעם הנתבעת. מאחר ואין מחלוקת כי הנזק שנגרם לדירה מכוסה בפוליסה שרכש התובע, ואף שיעור הנזק אינו שנוי במחלוקת (למעט סוגיית הכינון), הנטל על הנתבעת להוכיח את הסייגים לחבותה.
אמנם התובע לא הרחיב בהבאת ראיות מטעמו ואף נמנע מלזמן לעדות את אורי, אולם נוכח טיב המחלוקת מצאתי כי עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ואין משקל ראייתי לעובדה כי הנתבעת היא זו שזימנה את אורי לעדות. מהראיות עלה כי התובע בחור צעיר אשר רכשו עבורו את הדירה אולם לא גר בה. מאחר והדוד אורי גר בקרבת הדירה נטל על עצמו אורי את הטיפול בהשכרת הדירה וטיפול בה. הנתבעת לא פירטה בראיותיה או בטיעוניה במכתב הדחייה ובכתב ההגנה כיצד נרכשה הפוליסה, על ידי מי, והאם עלתה שאלת זיקת הביטוח במהלך רכישת הפוליסה או טיפול בתביעת המבוטח. אכן עלה כי הקשר המעשי של התובע לדירה הוא רופף, וכל המידע והטיפול בדירה נעשו על ידי אורי, אולם אין לעובדה זו כל משקל לצורך הכרעה בהליך זה. לא מצאתי כל פגם בכך כי התובע לא היה מודע מספיק להליך שיפוץ הדירה טרם השכרתה, לאופן השכרת הדירה, לנזק ולטיפול בו. לא עלה חשד לקשר פסול בין התובע לאורי בכל הנוגע לניהול הדירה ולא נסתרה הטענה כי לתובע בעלות על הדירה ודמי השכירות ממנה היו מיועדים לו. במידה והנתבעת סברה כי לנושאים אלו השלכה על היקף חבותה היה עליה לבררם טרם מכתב הדחייה או למצות זכותה לקבל את המידע במהלך ההליך המשפטי. משלא עשתה כן מנועה הנתבעת מלהישען על העובדה כי אורי היה המוציא והמביא בענייני הדירה. על רקע קביעה זו עולה כי כל החקירות הממושכות שערך ב"כ הנתבעת בעניינים אלו האריכו את הדיון שלא לצורך.
4.אין חולק כי מבחינה עובדתית נרכשה הפוליסה ביום 18.3.12, באותו יום בו ניתן פסק דין לפינוי הדיירת. הנתבעת נתפסה בעובדה זו כמוצאת שלל רב, אולם לאור הסבריו של אורי, עולה כי מדובר בצירוף מקרים שאינו מעיד על הסתרה מצדו של אורי. אורי העיד כי בתחילת מרץ 2012 התקשר לנתבעת וקיבל הצעת מחיר לביטוח. מעדותו ועדות התובע, לרבות מההודעה שמסר לחוקר הנתבעת, עולה כי פנה לבטח את הדירה עקב תכנית טלויזיה אשר עסקה בנזקים לדירות וחששו שמא יגרמו לדירה נזקים. לחוקר מסר בהודעתו כי ביקש לבטח את הדירה כדי להקטין סיכונים מאחר והיה לו ניסיון עם דיירת אחרת בדירה אחרת שהשכיר שלא שמרה על הבית. בחקירתו ניסה אורי להקטין משמעות אמירה זו והבהיר כי לא נתקל בעבר בנזק מסוג זה לדירה שהשכיר.
אשר לרכישת הביטוח דווקא ביום 18.3.12 הבהיר אורי, את שאמר לחוקר הנתבעת, כי נציגת הנתבעת היא זו שהתקשרה אליו באותו יום, בבוקר לפני הדיון בבית המשפט, ושכנעה אותו לרכוש את הפוליסה. אורי ידע למסור פרטים מדויקים אודות אותה שיחה שנעשה בבית האבות בו שהה אביו המנוח, שנפטר למחרת רכישת הביטוח. עדותו בעניין זה הייתה קולחת ומפורטת באופן שהותיר רושם חיובי ביחס לכל גרסתו. מבחינת עדות התובע ועדותו של אורי עולה שלא הוכח כי בעת שרכש אורי את הביטוח עבור התובע קינן בליבו החשש שמא השוכרת תגרום במזיד נזקים לדירה. גם אם היה בלבו חשש כאמור, לא היווה הוא את הסיבה הבלעדית לרכישת הביטוח אלא היה חלק מניסיון החיים של אורי שסבר כי ביטוח יכול לכסות גם נזקים שמותיר שוכר בדירה. (יוער, כפי שיפורט להלן, כי לא ידוע מי גרם לנזק לדירה ולו היה מוכח כי השוכרת גרמה לנזקים אזי לנתבעת היו טענות אחרות בדבר העדר כיסוי ביטוחי לפעולות זדון שנעשו בידי בני אדם המתגוררים בדירה ברשות המבוטח, כאמור בסעיף ב'6 לפרק 2 לתנאי הפוליסה).
5.מהאמור לעיל עולה כי עיתוי רכישת הביטוח לא נבע ממועד הדיון בתביעה לפינוי השוכרת. הנתבעת נמנעה מהבאת ראיות אודות הליך רכישת הביטוח, לא העידה את אשת המכירות ולא הציגה תיעוד אודות שיחת אורי עם הנציגה. הימנעות מהבאת ראיות אלו מחזקת את גרסתו של אורי. על רקע האמור לעיל והתרשמותי מעדותו של אורי עולה כי אין יסוד למסקנת החוקר מטעם הנתבעת. החוקר מפליג במסקנותיו וקובע כי ברור שהשוכרת מעורבת בגניבה וכי אורי חשד כי האירוע של הנזק עלול להתרחש ולכן רכש את הביטוח ביום פסק הדין כנגד השוכרת. למסקנות אלו אין בסיס עובדתי והנתבעת בחרה לאמץ בחום מסקנות חסרות יסוד אלה. יוער כי ספק רב בעיני האם מתפקידי חוקר להגיע למסקנות כי הביטוח לא נעשה ב"תום לב". כשל דומה נמצא אף בדוח השמאי אשר חורג מתפקידו כמעריך נזקים וקובע כי הפוליסה נרכשה כאשר המבוטח ידע שהסיכון גבוה.
על מחלקת התביעות בחברת הביטוח להסתמך על ממצאים עובדתיים של החוקר ולנתח האם מסקנותיו עובדתיות או שמא מהוות הערכות חסרות יסוד עובדתי או משפטי שנובעות, ולו בתת מודע, מהרצון לרצות את מזמין החקירה. במקרה הנדון כשלה הנתבעת עת הסתמכה ללא סייג על מסקנותיו חסרות הבסיס של החוקר מטעמה. הנתבעת ראתה צל הרים כהרים, חשדה בכשרים ללא יסוד והותירה את המבוטח ללא פיצוי שעה שתשתיות דירתו נבזזו על ידי אלמונים.
האם השוכרת גרמה לנזקים לדירה
6.מעבר למסקנה המפורטת לעיל, לא הוכח כי שוכרת הדירה גרמה לנזק ולכן לא הוכח כי בפועל הוחמר הסיכון או היה מידע שעל אורי היה למסור למבטחת בעת עריכת הביטוח. אכן עולה מעדות אורי והודעתו בפני חוקר הנתבעת ובמשטרה, כי חשד כי ידה של השוכרת הייתה במעל. אולם חשד זה לא התעורר אלא לאחר מקרה הביטוח. מהעדויות עולה כי ביום 2.5.12, כחודש וחצי לאחר פסק הדין לפינוי, נודע לאורי משכן בבניין כי נמצא משקוף של דלת מחוץ לדירה. עת נכנס עם השכן לבדוק את הדירה גילה כי הדירה ריקה, השוכרת עזבה, ואין בדירה את המחוברים. אורי פנה מיד למשטרה אשר חקרה ביום 6.5.12 את השוכרת שטענה כי עזבה את הדירה ביום 22.4.12 בעקבות פסק הדין לפינוי והכחישה מעורבות בנזקים לדירה. עדות השוכרת בדבר מועד עזיבתה מתיישבת עם עדות השכן בתיק המשטרה. ניסיונות שערך אורי לבדוק את סרטי האבטחה בבניין לא סייעו והמשטרה לא המשיכה לברר את הקשר הנטען של השוכרת לנזק. לפיכך עולה כי חשדו הכן של אורי בשוכרת נותר בגדר חשד בלבד שנולד רק עם גילוי הנזק. לא היו סממנים בין השלב בו חדלה השוכרת לשלם את דמי השכירות לבין פסק הדין של הפינוי המעידים כי בכוונת השוכרת לגרום לנזקים לדירה. יוער כי גם אופי הנזק לא מצביע על פעולת תגמול של שוכר מתוסכל אשר מבצע פעולות ונדליזם בדירה שהשכיר. מדובר בעבודה "נקייה" הדירה "גולחה" מתשתיות, ארונות מטבח, משקופים ודלתות, באופן שמעיד כי נלקחו כך שניתן יהיה לעשות בהם שימוש חוזר. פעולה מעין זו אף מבחינה אובייקטיבית לא נחזית כפעולת נקם של שוכר בגין פסק דין לפינויו. אמנם בירורים שנערכו לאחר מעשה הטילו צל על התנהגות השוכרת כמי שידועה "כנוכלת" אולם הכוונה לאי תשלום עבור שכירות ואין עדות כי גרמה לנזקים מכוונים לדירות אותן שכרה. מהאמור לעיל עולה שלא הוכח כי השוכרת גרמה לנזקים לדירה כנקמה על פינויה ולחשדו של אורי בה לא נמצא יסוד.
על רקע קביעות עובדתיות אלו אבחן להלן האם הפר אורי חובות גילוי שחב מבוטח למבטח.
האם חלה חובה יזומה על מבוטח להודיע למבטח על סכסוך משפטי עם שוכר
7.היקף חובת הגילוי, בחינתה ודרכי הוכחת הסתרת מידע בכוונת מרמה, הובהרו בע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל, פ"ד ס(4) 375 (2006). נקבע שם כי אי-גילוי בהתאם לסעיף 6 יכול להתקיים בשתי דרכים: הדרך האחת היא אי-מתן תשובה מלאה וכנה לשאלה שהציג המבטח לפני המבוטח בכתב בעניין מהותי, דהיינו עניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או בתנאים שבו. הדרך השנייה שבה יכול מבוטח להפר את חובת הגילוי (סעיף 6(ג) לחוק) היא הסתרה של המבוטח, בכוונת מרמה, עניין שהוא ידע כי הוא "ענין מהותי". זוהי חובת גילוי יזום המוטלת על המבוטח. חובת הגילוי לפי סעיף 6(ג) רחבה מחובת הגילוי לפי סעיף 6(א): סעיף 6(ג) מטיל על המבוטח את החובה ליזום מסירת מידע מהותי למבטח גם אם לא התבקש לעשות כן. עם זאת חובת הגילוי היזום היא חובה מצומצמת שלא בנקל ניתן לקבוע כי הופרה. הוכחתם של כמה יסודות מצטברים נדרשת כדי שאי-מסירת פרטים על ידי המבוטח, ביוזמתו, תיכנס אל בין גדריה של הוראת סעיף 6(ג) לחוק. באשר ליסוד ההסתרה, המבחן לקיומה של הסתרה הוא מבחן סובייקטיבי. נקבע כי ברובם של המקרים שבהם לא גולה פרט בעניין מהותי יעלה הדבר כדי הסתרה גם אם לא נעשה צעד אקטיבי להעלים המידע . באשר ליסוד של כוונת המרמה נדרש כי פעולתו של המבוטח תנבע מתוך כוונה להסתיר עניין מהותי, וזאת תבוא מתוך הנחה או סברה של המבוטח כי אם לא יעשה כן לא יכרות עמו המבטח חוזה ביטוח. היסוד של ידיעת המבוטח כי מדובר ב"ענין מהותי" הוא דו-שכבתי: מהותיות העניין ומודעותו של המבוטח למהותיות זו. המבחן לקיומו של "ענין מהותי" הוא מבחן אובייקטיבי. כ"ענין מהותי" ייחשב כל נתון שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של המבטח הסביר לבטח את הסיכון ועל תנאי הביטוח. היותו של העניין מהותי נקבע על פי נתוניו האישיים של כל מבוטח. בקביעת מהותיות העניין יש לבחון אם מדובר בעניין אשר לפי אופיו וטיבו רלוונטי לסיכונים שהפוליסה באה לכסות, ואם העובדות שהיו בידיעתו של המבוטח במקרה המסוים היו עלולות להשפיע על נכונותו של המבטח לכרות את חוזה הביטוח אילו נתגלו לו. יובאו בחשבון לעניין זה גם שיקולים כמו מידת רצינותו של הסיכון הצפוי המצוי בידיעתו של המבוטח, לרבות מידת הסיכוי שהסיכון יתממש. הדרישה למודעות המבוטח למהותיות העניין היא יסוד סובייקטיבי באופיו. דהיינו, על בית המשפט לקבוע מה היה מצבו הנפשי של המבוטח בעת עשיית הפוליסה. הידיעה הנדרשת היא ידיעה של ממש. מסקנה בדבר מודעותו של המבוטח למהותיות המידע ניתן להסיק בקלות יתרה מקום שהמבטח הציג שאלות למבוטח בכתב, בעל פה או בדרך אחרת המשמיעה כי המבטח חפץ במידע שבידי המבוטח הנוגע לביטוח. באשר לפרטים שלא ניתן לומר עליהם כי הם בגדר "ענין מהותי" באופן מובהק, ראוי ונכון לתמרץ את חברת הביטוח להציג לפני המבוטח עובר לכריתת חוזה הביטוח שאלות הנוגעות לעניינים הנתפסים על ידיה כמהותיים. ברם כאשר המידע נוגע לעניין שכל בר דעת היה מבין כי הוא רלוונטי לעשיית הביטוח, על המבוטח לעמוד בנטל להראות כי הוא עצמו לא היה מודע לכך.
8.שעה שהנתבעת לא הוכיחה מה נשאל התובע בשלב הצעת הביטוח מטעמו והקיבול של חברת הביטוח, הנטל המוטל עליה להוכיח כי הסתיר מידע מהותי בכוונת מרמה הינו כבד. הנתבעת לא עמדה בנטל זה ולא מצאתי כי נסיבות העניין חייבו את אורי לדווח כי שוכרת הדירה לא משלמת שכירות והוגשה כנגדה תביעה לפינוי. ככלל, דירות רבות מבוטחות ומושכרות במקביל. כדבר שבשגרה חוזים מחייבים את הדיירים לבטח את הדירה ולציין את המשכיר, בעל הדירה, כמבוטח. לפיכך, הנוהג של ביטוח דירות שמושכרות אינו זר למבטח. העובדה שחלק מהדיירים אינם משלמים דמי שכירות כסדרם אף היא, למרבה הצער, אינה נדירה. מבטח סביר יכול לצפות כי מחזיק הדירה לא ישלם דמי שכירות לבעל הדירה אשר יאלץ לנקוט כנגדו הליך משפטי לפינויו. בניגוד לשכיחות היחסית של הפרת הסכמי שכירות בגין אי תשלום, התופעה של ונדליזם על ידי שוכר נדירה. לפיכך, עצם אי תשלום על ידי שוכר לא אמור להעיר במבוטח הסביר חשש כי אותו שוכר עלול לגרום לנזקים מכוונים לדירה. על רקע נתונים אלו עולה כי אורי לא היה חייב מיוזמתו לדווח כי הוגשה כנגד מחזיקת הדירה תביעה לסילוק יד. לא מדובר בעובדות שברור שמבטח , לו ידע אותן, היה שוקל אם לבטח את הדירה. כיסוי לנזקי מבנה אינו מושפע מהעובדה כי מחזיק הדירה אינו משלם דמי שכירות. בעת עריכת הביטוח לא חשד אורי כי השוכרת מתכננת לפגוע בדירה ולא הייתה לו חובת גילוי יזומה לעובדה כי הוגשה כנגדה תביעה לפינוי.
לו סברה הנתבעת כי זהות מחזיק הדירה, האם משולמים דמי שכירות כסדרם, וקיומו של סכסוך משפטי בין בעל הדירה למחזיק הינם עניינים מהותיים, היה עליה לשאול שאלות אלו בטופס הצעת הביטוח. משלא עשתה כן לא ניתן לקבוע כי התובע לא השיב תשובה מלאה וכנה או הסתיר עניין מהותי בכוונת מרמה.
9.לאור מסקנות אלו מתייתר הצורך לדון בשאלת חובת הגילוי היזום על החמרת סיכון. יש ממש בטענת ב"כ התובע כי אין בסיס לטענה זו שעה ש"החמרת הסיכון" הנטענת ארעה בשלב רכישת הביטוח. הבחינה הראויה של הטענה מקומה אכן בשלב הגילוי היזום בעת עריכת הביטוח, כמפורט לעיל, ולא בשאלה האם לא דיווח המבוטח על החמרת הסיכון. בין מועד פסק הדין לפינוי עד לגילוי הנזק הבהיר אורי כי המתין שהשוכרת תעזוב מכוח פסק הדין. אורי הסביר כי עורך הדין הסביר לו כי הליך פינוי לוקח כשישים ימים אם פונים להוצל"פ ולאור טענות השוכרת כי איים עליה העדיף לא להתעמת עמה ולהמתין לפינוי. לא חלה כל החמרה בסיכון בין מועד פסק הדין לפינוי עד לעזיבת השוכרת מאחר ואורי לא ידע, ולא יכול היה לדעת, אם השוכרת זוממת לפגוע בדירה. יוער כי הנתבעת לא הוכיחה כי התמלאו תנאי סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח בכל הנוגע להגדרת עניין מהותי לצורך חיוב מבוטח בהודעה על החמרת הסיכון ודי בטעם זה כדי למנוע בעדה מלהסתמך על סייג זה לחבות.
מהאמור לעיל עולה כי הנזקים שנגרמו לתשתיות הדירה מכוסים בפוליסת הביטוח ואין יסוד לטענות הגנת הנתבעת הנשענות על הפרת חובת הגילוי של המבוטח. על כן חייבת הנתבעת לפצות את התובע בהתאם לפוליסה. הנתבעת לא ניסתה להוכיח את התנאים לתחולת תוצאות הפרת חוב הגילוי הנקובים בסעיף 7(ג)(2) ובסעיף 18(ג) לחוק מאחר ולא העידה חתם שיבהיר האם היה מסרב לבטח את הדירה לו ידע על תביעת הפינוי כנגד השוכרת. די בטעם זה כדי לשלול זכותה של הנתבעת לתרופות הקבועות בחוק, גם אם היה נקבע כי המבוטח הפר את חובת הגילוי.
גובה הנזק
10.בסיכומיו עותר התובע לפיצוי בסך 74,254 ₪, על בסיס תביעתו כפי שפורטה בדוח השמאי, בניכוי טוחן אשפה שאינו מכוסה. לדרישה זו אין יסוד שכן התובע נסמך על שמאי הנתבעת ולא הוכיח את סכום נזקיו באופן עצמאי. העובדה ששמאי הנתבעת ציין את הסכומים שדרש התובע אינה הופכת סכומים אלו לסכום המוסכם על הנתבעת. שמאי הנתבעת העריך את הנזק בערכי כינון ושיפוי. בסיכומיו לא פירט התובע מדוע זכאי לפיצוי בערך כינון וכי רכש כיסוי ביטוחי מסוג זה. ברשימה לביטוח מצוין כי סכומי הביטוח המרביים נקובים לפי ערך כינון, אולם לא מצאתי כי הפוליסה שנרכשה מכסה ערכי כינון בדרך המתוארת בפרק 11 לתנאי הפוליסה. התובע לא הבהיר עניין זה במהלך ראיותיו או בסיכומיו ולכן לא מצאתי כי זכאי לפיצוי בערכי כינון. (פיצוי בערכי כינון כפוף להוראות הפוליסה, ראה ע"א 7298/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אחד העם מזון והשקעות בע"מ, 9.7.12).
התובע לא הוכיח את שיעור הנזק בערכי כינון וצירף לסיכומיו, ללא אישור, חשבונית של רכישת כיור ושיש (סכום החשבונית לדלתות שצירף התובע לסיכומיו נמצא ממילא בחוות דעת השמאי). אין די בנתונים אלו כדי לאשר לתובע פיצוי בערכי כינון ולכן זכאי הוא לפיצוי בערכי שיפוי שקבע שמאי הנתבעת עליו נסמך התובע.
סכום הנזק עומד על כן על סך של 50,200 ₪ נכון למועד חוות הדעת השמאית, ביום 16.7.12.
בתביעתו דרש התובע פיצוי נוסף בגין אבדן דמי שכירות. רכיב זה לא הוכח במסגרת עדויות התובע ונזנח בסיכומיו ולכן לא זכאי התובע לפיצוי בגין נזקיו העקיפים, למרות שהנתבעת הפרה את חוזה הביטוח.
11.בסיכומיו עותר התובע בחיוב הנתבעת בריבית עונשית. ככלל, ראוי לדרוש ריבית זו בכתב התביעה אולם לאור לשון חוק חוזה הביטוח אני סבור שאין מניעה להעלות דרישה זו בסיכומים ובלבד שסכום התביעה שנתבע בגינו שולמה אגרה מספיק, במקרה הנדון אין מניעה מהעלאת הטענה בסיכומים. (לעניין צירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד היווצרות העילה והגבלת הסעד לסכום שנתבע ראה ע"א 8250/11 קרן-גרד הישרדות מדעית בע"מ נ' פרמה לייף בע"מ, 22.6.15).
כוונת התובע לריבית המיוחדת הנקובה בסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח:
![מלבן 2]()
![]()
"28א.מבטח בביטוחים אישיים, שלא שילם את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב, במועדים שבהם היה עליו לשלמם לפי סעיף 27, יחייבו בית המשפט, ולעניין מבטח כאמור בביטוחים שאינם ביטוחים אישיים – רשאי בית המשפט לחייבו, בתשלום ריבית מיוחדת בשיעור שלא יעלה על פי שלושה מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961,..."
סעיף זה תוקן בתיקון 4 לחוק בשנת 2010 ובהצעת החוק נאמר:
" הסעיף האמור נועד להגן על מבוטחים המנהלים הליכים משפטיים נגד חברות ביטוח, לעניין ביטוח חיים, ביטוח תאונות אישיות, ביטוח רכב )רכוש( וביטוח דירות ותכולתן. הליכים אלה נמשכים על פי רוב זמן רב, וכל עוד הם מתנהלים לא משולמים הסכומים שאינם שנויים במחלוקת. למרות זאת, דומה שלא נעשה שימוש תדיר בסעיף."
לפי ההלכה הנוהגת, יש להקפיד בטרם תוטל הסנקציה בדבר ריבית מיוחדת על מבטח ויש להותירה לאותם מקרים ברורים בהם הוכח חוסר תום לב של המבטח בסירובו לקיים את חיובו לשלם את תגמולי הביטוח (ראו רע"א 2244/04 ר.ד. משקאות גורמה בע"מ אליהו חברה לביטוח בע"מ (1.12.04), פסקה 6 להחלטה. בהקשר זה נקבע בע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מט(2) 749, 777 (1995) כי על מנת להראות, כי המחלוקת הינה בתום לב, מספיק שהמבטח יציג טעם לסרובו לשלם את תגמולי הביטוח. הטעם יכול שיהיה מבוסס על טענה משפטית ויכול שיהיה מבוסס על עובדה. יודגש, הטעם שתעלה החברה חייב להיות ענייני ואמיתי. בית המשפט לא יעניק מחסה לחברה המבטחת המנסה להתחמק מחובותיה בטענות שעל פניהן אין בהן ממש.
מלשון הסעיף עולה כי יש חובה לחיוב בריבית עונשית כאמור בביטוח דירה מקום בו תגמולי ביטוח לא היו שנויים במחלוקת בתום לב. יש להתחיל לתת נפקות לסעיף זה ולא לרוקן אותו מתוכן מאחר ולא כל טענה משפטית מצד מבטח הופכת את תגמולי הביטוח לשנויים במחלוקת בתום לב. כאשר נמצא כי לא היה יסוד לטענה המשפטית שהעלה המבטח, אשר לא בחן את המסקנות ה"משפטיות" של החוקר והשמאי מטעמו, יש לקבוע כי לא מדובר בתגמולי ביטוח השנויים במחלוקת בתום לב. כך במקרה הנדון עולה שיש לחייב את הנתבעת בריבית המירבית הנקובה בסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח. יוער כי נוכח שיעור הריבית הנוהגת לא מדובר בסנקציה מספקת.
סוף דבר
12.לדירת התובע נגרם נזק לתשתיות שמבצע הנזק לא ידוע. לא חלה על התובע חובת גילוי יזום לעובדה כי השוכרת לא שילמה דמי שכירות והוגשה כנגדה תביעה לסילוק יד ועל הנתבעת לשלם לתובע תגמולי ביטוח בערכי שיפוי. מאחר ולא היה בסיס לסירוב הנתבע לשלם את תגמולי הביטוח יש לחייבה בריבית מיוחדת.
הנתבעת תשלם לתובע 50,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כנקוב בסעיף 28 לחוק חוזה הביטוח וזאת מיום 16.7.12. בנוסף תישא הנתבעת בריבית מיוחדת בשיעור של פי שלושה מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, שתחושב על תגמולי הביטוח האמורים ועל תוספת הפרשי ההצמדה על תגמולים אלה לפי סעיף 28, מיום 16.7.12 עד לתשלום המלא בפועל; הריבית המיוחדת תשולם בנוסף לריבית האמורה בסעיף 28.
הנתבעת תישא בנוסף בשכר טרחת עו"ד בסך 15,000 שח ובהוצאות התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה בפועל.
ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ו, 01 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.
