פלוני נ' פלוני

לפניי תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים.

גזר הדין בת"פ 4124/05 מדינת ישראל נ' וואהיל סבית מיום 3.5.2012 שניתן על ידי כבוד השופטת בדימ' אילתה זיסקינד ("גזר הדין") קבע את העובדות הבאות הנצרכות לענייננו:

"עפ"י כתב האישום ביום 17/06/05 בשעות הצהריים, נטל הנאשם חלק בפעילות משטרתית לפיזור הפגנה בלתי חוקית כנגד בניית גדר ההפרדה סמוך לכפר בילעין, שנתחם בגדר תייל ניידת ששימשה חוצץ בין המפגינים לכוחות הביטחון. במהלך ההפגנה התקרבו המפגינים לגדר, נעצרו סמוך מאד אליה, החלו להביע מחאתם בהנפת כרזות ובקריאות מחאה לעבר כוחות הביטחון, אך הקפידו, שלא לנקוט בפעולות אלימות ולא עשו דבר שהיה בו לסכן חיי הכוחות במקום. לאחר שאחד המפגינים, המתלונן, נגע בגדר והסיטה, החלו כוחות הביטחון לפזר את ההפגנה באמצעות מנגנון 'הצעקה' שפעולתו היא בהשמעת צליל רציף בתדר מסוים הגורם לאבדן שיווי המשקל. מיד לאחר השימוש במנגנון זה ירה הנאשם לעבר המתלונן קליע ספוג שפגע ברגלו, וזאת עשה מבלי שהתעורר צורך כלשהו לפגוע במתלונן, שלא נהג באלימות כלשהי.

על מנת להצדיק את מעשיו למפקדו, בדה הנאשם גרסה לפיה הבחין במתלונן מיידה אבנים ממרחק קצר לעבר כוחות הביטחון ומסכנם, ועל סמך גרסתו הוגש נגד המתלונן כתב אישום לבית המשפט הצבאי ביהודה, שייחס לו עבירות חמורות על פי הצו בדבר הוראות בטחון, ובקשה למעצר עד תום ההליכים, בעקבותיה שהה והמתלונן במעצר 10 ימים [בנוסף למעצר על ידי החוקר המשטרתי למשך 96 שעות – ובסה"כ 14 יום ג"א] עד ששוחרר ביום 27/06/05 עפ"י החלטת בית המשפט הצבאי, לאחר שביהמ"ש טרם החלטתו, צפה בקלטת שתעדה את האירוע, ומצא כי אין ראיות למעצר המתלונן.

....

בהתאם לנסיבות אלה, הצדדים להליך הפלילי הגיעו להסדר טיעון לפיו הנתבע יודה בעובדות כתב האישום:

"מוסכם כי במהלך ההפגנה נזרקו אבנים שמהם נפגעו אנשי כוחות הבטחון, והירי שביצע הנאשם, נעשה בסמוך לשימוש חיילים אחרים באמצעים לפיזור הפגנות, והוסכם שהצדדים יהיו חופשיים בטיעוניהם לעונש ולהרשעה, כשהמאשימה תעתור לעונש מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן, וההגנה תהיה חופשית בטיעוניה. בסעיף 6 להסדר הטיעון הוסכם כי טיעוני הצדדים באשר לנסיבות ביצוע העבירות בהן מודה הנאשם, יתבססו אך ורק על עובדות כתב האישום וההסכמות שבהסדר הטיעון, והצדדים לא יחרגו מהם, לא יסתרו אותן ולא יוסיפו עליהן. (ההדגשה שלי ג.א)"

בהתבסס על עובדות אלה, בית המשפט השלום גזר על הנתבע מאסר בפועל של 7 חודשים, מאסר על תנאי של 12 חודשים, קנס סמלי של 100 ₪ ופיצוי לתובע בסך 4,000 ₪.

הנתבע קיבל את החלטת בית המשפט בעניין הרשעתו אך ערער לבית המשפט המחוזי על מרכיב עונש המאסר.

בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ע"פ 28911-06-12 וואהיל סבית נ' מדינת ישראל מיום 7.2.2013 ("הערעור") בית המשפט התחשב בשיקולים מסוימים להקלה בעונשו של הנתבע: העדר עבר פלילי, גילו הצעיר, מצבו האישי, השלב בו היה בעת השירות הצבאי, עינוי הדין שבזמן הרב בין ביצוע העבירות למתן פסק הדין והמלצת שירות המבחן.

במתן דגש לשיקולים אלה, בית המשפט המחוזי הפחית את עונשו של הנתבע שניתן לו בבית המשפט השלום וגזר עליו עונש מאסר לתקופה של 6 חודשים שירצה בדרך של עבודות שירות וקבע כי שאר העונשים שהוטלו על הנתבע יישארו בעינם.

טענות הצדדים:

התובע ד"ר פלוני, אשר נורה על ידי הנתבע במאורע זה וישב במעצר 14 יום לאחר מכן, בעקבות תלונת השוא של הנתבע, טוען כי העובדות המבססות את אחריותו של הנתבע לנזקיו מוכחות בגזר הדין.

לטענת התובע, עובדות גזר הדין מקימות מספר עוולות נזיקיות אותן ביצע הנתבע כנגדו: תקיפה, נגישה, מאסר שווא, רשלנות והפרות חובות חקוקות. בגין עוולות אלה נגרמו לתובע הנזקים הבאים:

1. אובדן השתכרות לעבר: התובע טען כי השתכר סך של 1,260$ בחודש בעבודתו ב"פורום האמנים הצעירים" ("הפורום") ברמאללה אך עקב השהות במעצר נאלץ הפורום לפטרו. לאחר הפיטורין, לא הצליח התובע למצוא עבודה חלופית, חרף ניסיונותיו. בגין ראש נזק זה תבע התובע סך של 160,000 ₪.

2. כאב וסבל: הכאב שחש התובע בירכו, התקלפות העור, אדמומיות, חבורות ושטף הדם אשר נגרמו כתוצאה מהירי ואשר לא זכו לטיפול רפואי בזמן המעצר החמירו את הנזקים שנגרמו לתובע. בגין ראש נזק זה תבע התובע סך של 140,000 ₪.

3. עוולה חוקתית: לגרסת התובע, מעצר השווא, פגע בזכויותיו החוקתיות, בשמו הטוב וגרמו לו מידה רבה של עגמת נפש והשפלה. על ראש נזק זה תבע התובע סך של 140,000 ₪.

הנתבע טען להגנתו כי התובע לא הביא מסמכים מהותיים, כגון חוות דעת מומחה, להוכחת נזקיו. הנזק, ככל שהיה, נגרם מצד המדינה בהיותו שוטר וכי מעשיו נעשו תוך מילוי תפקידו ולכן הוא חסין מפני תביעה בהתאם לסעיף 7(א)(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ("פקודת הנזיקין") ולכן ביקש הנתבע לצרף את המדינה כצד להליך.

ייאמר כבר עתה כי ביום 14.12.2014 דחיתי את בקשתו של הנתבע לצרף את המדינה כצד להליך זה:

"לאחר עיון בטענות הצדדים ועל אף שדחיית תביעה על הסף תיעשה במקרים נדירים בלבד, אין מנוס אלא לדחות את ההודעה לצד ג' שהגיש הנתבע נגד המדינה. כל ענייניה של תביעה זו הוא תביעה נגררת להרשעה בפלילים. המדינה היא אשר הגישה את כתב האישום, בו הורשע הנתבע, בשל כך שהנתבע לא פעל כפי שהיה אמור לפעול כשוטר מג"ב. הנתבע הטעה את מפקדיו לחשוב שהתובע התפרע וכתוצאה מכך נעצר ונורה התובע ונגרמו לו, לטענתו, הנזקים הנתבעים בתביעה זו. הנתבע כאמור הפר אמונים ועתה הוא טוען שעל המדינה לשאת בתוצאות הפרת אמונים זו. אין מקום לאפשר זאת"

בנוסף, טען הנתבע כי הנזק נגרם באשמו התורם של התובע שבהתנהגותו יצר התובע לעצמו סיכון בלתי סביר.

כמו כן, הנתבע טען להגנתו כי בתי המשפט, הן בגזר הדין והן בערעור לא ייחסו לנתבע את עבירת התקיפה ועל כן כי אפשר ליחס לנתבע את עוולת התקיפה לצורך תביעת פיצוי בהליך האזרחי.

דיון ומסקנות:

בהתאם להוראות סעיף 77(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] ("חוק בתי המשפט"), תשמ"ד-1984 (סעיף 35א בנוסחו המקורי בחוק בתי המשפט תשי"ז-1957), מוסמך בית משפט שהרשיע נאשם במשפט פלילי לדון בתביעה אזרחית שהוגשה נגד אותו נאשם בשל העובדות המהוות את העבירה שבה הורשע:

"הורשע אדם בבית משפט שלום או בבית משפט מחוזי והוגשה נגדו - ונגדו בלבד - תביעה אזרחית בשל העובדות המהוות את העבירה שבה הורשע, מוסמך השופט או המותב שהרשיעו, לאחר שפסק הדין בפלילים הפך לחלוט, לדון בתביעה האזרחית, אם ביקש זאת מגיש התביעה; לענין זה מוסמך בית משפט מחוזי לדון גם אם התביעה לפי שוויה היא בתחום סמכותו של בית משפט שלום".

סעיף 42ד לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 ("פקודת הראיות") קובע:

"בדיון בתביעה אזרחית לפי סעיף 35א לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי."

בבסיס הוראות אלה עומד הרצון ליצירת מסגרת דיונית מיוחדת שתכליתה מניעת כפילות הליכים וחיסכון בזמן שיפוטי; בית המשפט שהוגשה אליו התביעה האזרחית מוסמך להישען על העובדות המהוות את העבירה שבא הורשע אדם אם זו הוגשה בתוך 90 ימים ממועד שבה הפך פסק הדין הפלילי לחלוט ומגיש התביעה ביקש לנהל תביעה נגררת כאמור.

סעיף 42ד לפקודת הראיות משלים את סעיף 77 לחוק בתי המשפט וקובע כי בדיון בתביעה אזרחית נגררת לפלילים כבענייננו, ההוראה האמורה מקנה לממצאים ולמסקנות שנקבעו בפסק הדין הפלילי תוקף של ראיה חלוטה, אשר איננה ניתנת לסתירה.

אך יחד עם זאת, כדי להוכיח נזק בר פיצוי, חלים על התובענה הנגררת סדרי הדין והראיות החלים ברגיל על תובענות אזרחיות כספיות. בכלל זה, חלות על התובענה הנגררת הוראות הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ("תקנות סדר הדין האזרחי"), ובין היתר, ההוראות שעניינן הגשת חוות דעת רפואיות (סעיפים 125, 128-127, לתקנות סדר הדין האזרחי), וחוות דעת מומחה מטעם בעל דין בעניין שבמומחיות שאיננו עניין שברפואה (למשל תקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי), על המשמעויות של הימנעות מהגשת חוות דעת, כאמור, במקום שהן נדרשות (תקנה 137 לתקנות סדר הדין האזרחי).

בענייננו, פסק הדין בערעור הפך חלוט, מוצו הליכי הערעור, פסקי הדין קבעו את אחריותו בפלילים של הנאשם והתביעה הנוכחית נובעת מהממצאים וממסקנות שעליהם מבוססת ההרשעה בפסק הדין הפלילי.

יצוין כי חרף טענותיו של הנתבע בעניין המשקל של פסק הדין הפלילי, הרי שלממצאים ולמסקנות של פסק הדין הפלילי משקל מכריע שאינו ניתן לסתירה בתביעה אזרחית נגררת לתביעה בפלילים (ר' לעניין זה יעקב קדמי על הראיות בעמוד 1573 (2009)). כך שאין הנתבע יכול לכפור או להתכחש עתה למעשים שיוחסו לו בהליך הפלילי.

פסקי הדין הצביעו על העבירות החמורות וההתנהגות המבישה של התובע שבגינן נפצע הנתבע וישב במעצר במשך 14 יום.

כליאת שוא ונגישה:

כליאת השוא מוגדרת בסעיף 26 לפקודת הנזיקין:

"כליאת שוא היא שלילת חירותו של אדם, שלילה מוחלטת ושלא כדין, למשך זמן כלשהו, באמצעים פיסיים או על ידי הופעה כבעל סמכות.

נגישה מוגדרת בסעיף 60 לפקודת הנזיקין:

"נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים."

בענייננו מתקיימות שתי העוולות: נשללה חירותו של התובע, שלילה מוחלטת, עקב גרסתו הכוזבת של הנתבע שכתוצאה ישירה ממנה, וממנה בלבד, ישב התובע במעצר 14 יום. התובע אף ידע כי כאשר העליל על התובע ייעצר התובע ורק בזכות צילום הוידאו שהתגלה מאוחר יותר השתחרר התובע וזאת לאחר 14 יום.

עבירת התקיפה:

למרות שגזר הדין נשען על ההסדר שבין הצדדים להליך הפלילי, שבו הודה הנתבע בעובדות כתב האישום, בגזר הדין השופטת זיסקינד הרשיעה את הנתבע אף בעבירת תקיפה סתם על פי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ("חוק העונשין") שבה אמנם לא הודה הנתבע במסגרת כתב האישום.

כפועל יוצא, הגישו הצדדים בקשה מוסכמת לתיקון גזר הדין.

בהחלטה בבקשה לתיקון גזר הדין מיום 4.9.2012 קבעה השופטת זיסקינד:

"הקביעה בגזר הדין כי הנאשם הורשע בעבירת תקיפה, ניתנה בשוגג, ולפיכך אני מבטלת אותה, הגם שעפ"י עובדות כתב האישום המתוקן, שהנאשם הודה בעובדותיו, הנאשם ירה קליע ספוג ברגלו של המתלונן, וכדי להצדיק זאת, בדה את הגירסה הכוזבת, שבמסגרתה ביצע את עבירת המרמה והפרת אמונים ועבירת הידיעות כוזבות."

אכן, הנתבע לא הודה בהתקיימותה של עבירת תקיפה סתם, אך עניין זה, היפה לעצם הרשעת הנאשם בפלילים, בשים לב להחלטה מיום 4.9.2012, אינו מעלה או מוריד לחיובו בעוולת התקיפה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין שלשונה:

"(א) תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו.

(ב) "שימוש בכוח", לענין סעיף זה – לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק."

יצויין בנוסף כי גם בהינתן המסגרת הנורמטיבית שבסעיפים 42א-42ג לפקודת הראיות המורים כי הממצאים והמסקנות של הכרעת הדין מהווים ראיה לכאורה בתביעה אזרחית אשר לגביהם רשאי הנתבע להביא ראיות לסתור, (ר' לעניין זה ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל (02.04.2012)) הרי שבענייננו הנתבע לא הרים את הנטל האמור להוכיח כי אין הוא חב בגין עוולת התקיפה.

לכן, בהתבסס על הממצאים והמסקנות של גזר הדין הפלילי ובדגש על ההחלטה מיום 4.9.2012, מצאתי כי נתקיימו יסודות התקיפה.

אעיר כי כפי שטוען התובע התנהגותו של הנתבע מקיימת גם את עוולת הרשלנות, אשר כפי שנפסק יכולה לכלול גם מעשים מכוונים שהם בלתי סבירים (ר' ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק ז"ל, פ"ד מא(3) 169) אולם מאחר וקבעתי כי בוצעו עוולות של נגישה וכליאת שווא, מיותר להזקק לעוולת הרשלנות.

נזק ממוני לעבר:

התובע לא הוכיח כדבעי את הנזקים שנגרמו לו לגרסתו בגין אובדן השתכרות לעבר ובגין הכאב והסבל שנגרם לו בגין הפציעה עצמה.

לתביעה אמנם צורפה תעודות רפואיות של ד"ר סמיר ג'מיל סליבא ("ד"ר סליבא") מבית החולים הממשלתי ברמאללה בהן הוא כתב כי התובע הגיע לבית החולים עקב כאב ונפיחות ברגלו. בחקירתו הנגדית של ד"ר סליבא הוא הבהיר כי הפגיעה הייתה חיצונית בעיקרה אך לא הייתה כה חמורה כזו המצריכה צילום רנטגן. עוד הבהיר ד"ר סליבא כי הפגיעה האמורה מחלימה לאחר 4 שבועות אך מכוון שלא קיבל את הטיפול בזמן ההחלמה איטית יותר.

לתביעה לא צורפו ראיות מספיקות להוכחת הנזק לעבר: התובע לא הגיש חוות דעת רפואית ואף לא צירף את התיק הרפואי שלו מבית החולים. בנוסף לאלה, התובע אף לא צרף ראיות מספקות אודות שכרו. לא שוכנעתי כי התובע פוטר מעבודתו עקב ישיבתו במעצר ואף לא שוכנעתי כי התובע לא יכול היה למצוא עבודה נוספת זאת למשך מספר שנים, זאת בהתחשב ברמת השכלתו של התובע.

נזק לא ממוני טהור:

המונח "נזק" מוגדר באופן רחב בסעיף 2 לפקודת הנזיקין:

"נזק" – אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה;

אף שלילת נוחות גופנית, סבל נפשי ופחד, שאין להם ביטוי פיזי, ואינם מתלווים לנזק פיזי, עשויים להיות נזק שניתן לפצות עליו. כפי שנפסק בפסק הדין בעניין גורדון:

"..כבודו של אדם, שמו הטוב, נוחותו ושלמות נפשו חשובים לחיי חברה תקינים וצריכים לקבל הגנה ראויה כמו כל אינטרס רכושי." (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113, 139-140).

הדברים אמנם נאמרו ביחס לעוולת הרשלנות, אך הם נכונים גם ביחס לעוולות בענייננו.

הכאב שסבל התובע בעקבות הפגיעה בכבודו, השפלתו, מהווים נזק אשר בגינו זכאי התובע לפיצוי.

לאחר חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, התחזקה בפסיקה ההכרה במעמדו הנורמטיבי של ערך החופש בכלל ושל מרכיב האוטונומיה בפרט (ר' לעניין זה ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות בעמוד 320). הפגיעה בכבודו ומניעת חופש התנועה של התובע שבאה לידי ביטוי בעוולות הנגישה וכליאת השוא הן מהפגיעות החמורות בחירות ובאוטונומיה של של אדם (ר' לעניין זה צחי קרן-פז, פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה – הערכה נורמטיבית, התפתחויות עכשוויות ומגמות עתידיות המשפט יא, 187, 203-204 (2007); דפנה ברק ארז וישראל גלעד, זכויות אדם בדיני החוזים ובדיני הנזיקין: המהפכה השקטה קרית המשפט ח' 11, 31 תשס"ט). לעניין זה ר' את דברי השופט אור בפרשת ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה פ"ד נג(4) 526, 571 שם ניתן פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה. אמנם שם דובר במקרה של ביצוע פרוצדורה רפואית ללא הסכמה מדעת אך הדברים יפים גם לענייננו:

"לכל אדם זכות יסודית לאוטונומיה. זכות זו הוגדרה כזכותו של כל פרט להחליט על מעשיו ומאווייו בהתאם לבחירותיו, ולפעול בהתאם לבחירות אלה הזכות לאוטונומיה היא, כלשון אותה הגדרה, “...his or her independence, self reliance and self-contained ability to decide” (ראו F. Carnerie “Crisis and Informed Consent: Analysis of a Law-Medicine Malocclusion”, at p. 56 note 4). ברוח דומה, מציין השופט מ' חשין, כי "המשפט מכיר באוטונומיה של הפרט לגבש את רצונו כנראה לו על-פי 'טובתו': הפרט הוא המחליט על 'טובתו'-שלו: 'טובתו' היא רצונו ורצונו הוא 'טובתו'. 'רצון' מפורש או משתמע כולל בחובו את טובתו של אדם, 'טובתו' של אדם נחבאת בין קפליו של רצונו" (דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, בעמ' 95-96). זכותו זו של אדם לעצב את חייו ואת גורלו חובקת את כל ההיבטים המרכזיים של חייו – היכן יחיה; במה יעסוק; עם מי יחיה; במה יאמין. היא מרכזית להווייתו של כל פרט ופרט בחברה. יש בה ביטוי להכרה בערכו של כל פרט ופרט כעולם בפני עצמו. היא חיונית להגדרתו העצמית של כל פרט, במובן זה שמכלול בחירותיו של כל פרט מגדיר את אישיותו ואת חייו של הפרט (ראו D. Hermann “The Basis for the Right of Committed Patients to Refuse Psychotropic Medication”).

....

ההכרה בזכותו של אדם לאוטונומיה היא רכיב בסיסי בשיטת המשפט שלנו, כשיטת משפט של מדינה דמוקרטית... היא מהווה את אחד הביטויים המרכזיים לזכותו החוקתית של כל אדם בישראל לכבוד, המעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. אכן, כבר נפסק כי אחד מן הביטויים של הזכות לכבוד הוא "...חופש הבחירה של כל אדם כיצור חופשי", וכי בכך משתקפת התפיסה שלפיה "כל אדם... הוא עולם בפני עצמו, ומטרה בפני עצמה" (דברי הנשיא ברק בבג"ץ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל"

במקרה שבפניי אין ספק כי המעשים שביצע הנתבע, כעולה מעובדות גזר הדין, פגעו באופן חמור בכבודו של התובע ובאוטונומיה שלו ומדובר בנזק, שאמנם קשה להערכה, אך בהחלט בר פיצוי.

הפיצוי:

הבסיס לחישוב הפיצוי בגין כליאת שוא מצוי בתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר) תשמ"ב - 1982, ("תקנות הפיצויים"), תקנה 8:

(א) סכום הפיצוי המרבי בעד יום מעצר או מאסר הוא החלק ה-25 של השכר החדשי הממוצע במשק ביום מתן החלטת בית המשפט לענין הפיצוי, כפי שקבע שר העבודה והרווחה בהודעה לפי סעיף 198א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968.

(ב) סכום הפיצוי המרבי בעד חלקי יום מעצר או מאסר יחושב כחלק היחסי של הפיצוי המגיע לפי תקנת משנה (א).

סעיף זה, שבתקנות הפיצויים, פורש כחל רק על הנזקים הנובעים מעצם המעצר קרי, אובדן הכנסה אך אינו כולל נזקים אחרים אשר נגרמו לעצור כגון פיצוי בגין כאב וסבל ופגיעה בשמו הטוב (ר' לעניין זה עפ 586/78 עמוס סולמי נ' מדינת ישראל, פ''ד לג(1) 829, 829-830; עפ 277/78 מדינת ישראל נ' יצק טוביהו, פ''ד לג(1) 297, 300-302).

לאחר שהבאתי בחשבון את הראיות שהוכחו במסגרת גזר הדין ואת המעשים הקשים שביצע התובע מחד ואת העובדה שלא הובאו ראיות נוספות על ידי התובע לעניין הנזק לעבר מאידך, הכרעתי כדלקמן:

פיצוי בגין נזק ממוני לעבר:

בהינתן שהתובע צירף תעודות רפואיות לתיק שמשקלן הראייתי נמוך מחוות דעת רפואית שהיה צריך להמציאה כדין, ובהינתן שלא צורפו ראיות מספקות בדבר אבדן הכנסה בימים שלאחר המעצר, ובהתחשב בפיצוי אותו שילם הנתבע לתובע במסגרת גזר הדין, אני פוסק לנתבע פיצוי גלובלי בגין ראש נזק זה על פי שיקול דעתי בסך של 5,000 ₪.

פיצוי בגין נזק לא ממוני טהור:

התובע התייחס בסיכומיו לגובה הנזק בגין העוולות שאינן ממוניות אך הנתבע החליט, מטעמיו, להכחישן וזאת באופן כללי וכוללני.

אמנם ככל נזק לא ממוני טהור, גם בענייננו קשה לקבוע את שיעורו. אך יחד עם זאת, בית המשפט אינו יכול לעצום את עיניו לנזק שללא ספק נגרם לתובע.

די בעובדות המפורטות בגזר הדין כדי לשמש ראיה מספקת לביסוס אומדנת הנזק הלא ממוני במקרה זה. יש לראות בעצם ההתנהגות האסורה שהוכחה כראיה לכך שלתובע נגרם הנזק האמור.

על כן, יש לפסוק פיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע כתוצאה ממעשיו החמורים של הנתבע, זאת על פי אומדן, לפי ניסיונו והערכתו של בית המשפט.

אמנם ניתן ללמוד על הפיצוי הראוי במקרה זה מהוראות שנקבעו בחוקים שונים בדבר פיצויים ללא הוכחת נזק, כמו למשל סעיף 7א' (ב) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965; סעיף 5(ב) לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000; סעיפים מסמיכים את בית המשפט לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של עד 50,000 ₪. ישנם סעיפים בחוקים אחרים שקבעו, במקרים מיוחדים, פיצויים ללא הוכחת נזק אף בסכומים גבוהים יותר: כך, סעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח – 1998 וכן סעיף 10(א)(1) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח – 1988 קבעו פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של עד 120,000 ₪. סעיפים אלה כוללים הוראות יחודיות בעניינים ספציפיים, אך ניתן ללמוד מהם על סדר הגודל של הפיצוי הראוי בענייננו.

כמו כן, מהשוואת פסיקות שונות של בתי המשפט, אפשר לראות את סכומי הפיצויים שקיבלו ניזוקים במקרים הקרובים לענייננו: בית המשפט בעניין 8090/01 סלים שריף אחמד צפדי נ' אברהם רן מיום 28.6.2006 פסק פיצוי בסך 40,000 בגין תקיפה והגבלת חירות של תלמיד פלסטיני בידי מתנחלים על שהכניסוהו לרכבם ללא רצונו; בפרשת 6957/00 יוחנן קולווין נ' סמואל אבי מיום 12.3.2013 נפסק לאדם שנכלא כליאת שווא למשך יומיים תוך גרימת חבלות קשות על ידי הסוהרים, 50,000 ₪ בגין נזק שאינו נזק ממון; בפרשת 10152/99 בן גביר נגד מדינת ישראל מיום 10152/99 נפסק פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין מעצר שווא למשך יום אחד; בפרשת תא (י-ם) 11418/02 בן גביר איתמר נ' משטרת ישראל מיום 23.4.2006 נפסק לתובע 75,000 ₪ עבור 5 ימי מעצר שווא.

לאחר בחינת מקרים אלו והשוואתם לענייננו, מסקנתי היא כי יש לחייב את הנתבע לשלם לתובע בגין 14 ימי המעצר שהיה נתון בהם, בסך של 150,000 ₪.

סוף דבר:

הנתבע ישלם לתובע סך של 155,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין.

הסכומים ישולמו עד 30 יום ממועד מתן פסק הדין שאם לא כן הם יישאו ריבית והצמדה כדין מהיום.

המזכירות תשלח את העתק פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ו, 07 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.