בר"ע 51717-06-15 י.ב. שיא משאבים בע"מ נ' Desta Onon Adhanom

השופט אילן איטח

1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן בדיון מהיר בבית הדין האזורי בבאר שבע (השופט צבי פרנקל; ד"מ 39103-08-13), שבו התקבלה בחלקה תביעת המשיב כנגד המבקשת, וזו חויבה לשלם לו תשלומים שונים בגין תקופת עבודתו אצלה וסיומה. כמו כן נדחתה בפסק הדין טענת המבקשת לקזז מהסכום שחויבה לשלם למשיב את ערכן הכספי של נקודות זיכוי במס הכנסה שקיבל המשיב בתקופת עבודתו.

   בקשת המבקשת מכוונת כנגד דחיית טענת הקיזוז מטעמה.

2. נוכח הסכמת הצדדים שניתנה בדיון לפנינו, החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות, והוגש ערעור על פי הרשות, וזאת בהתאם לקבוע בתקנה 82 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991.

   הרקע לבקשת רשות הערעור

3. המבקשת, חברה לאספקת כוח אדם ועובדים, העסיקה את המשיב כעובד מיום 1.2.11 ועד ליום 7.3.13. בתביעתו שהוגשה לבית הדין האזורי עתר המשיב לקבלת זכויות סוציאליות שונות מן המבקשת בסך כולל של 24,811 ₪. במסגרת הגנתה טענה המבקשת, בין השאר, כי מכל סכום שיפסק לזכות המשיב יש לקזז סך של 12,447 ₪, שהוא ערכן הכספי של נקודות זיכוי במס הכנסה שנזקפו לטובת המשיב במהלך תקופת עבודתו, לאור סברת המבקשת כי הוא זכאי לאותן נקודות זיכוי. לטענת המבקשת, במסגרת שומה לשנים 2008 – 2010 קבעה רשות המיסים כי עובדים דוגמת המשיב אינם זכאי לאותן נקודות זיכוי, והמבקשת חויבה לשלם מס הכנסה בשיעור שווי נקודות הזיכוי. השגת המבקשת על החלטת רשות המיסים נדחתה וטרם נדון עררה לבית המשפט המחוזי. לטענתה, אם ידחה עררה, הרי שהסכום שבו תחוב בגין נקודות הזיכוי בגין המשיב הוא סכום שיהיה על המשיב להשיב לה.

4. בפסק דינו קיבל בית הדין האזורי את תביעת המשיב בחלקה, וחייב את המבקשת לשלם לו סך כולל של 9,212 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום סיום העבודה ועד התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך שך 2,500 ₪.

5. אשר לטענת הקיזוז – זו נדחתה בפסק הדין. בית הדין הסתמך, בין השאר, על פסיקת בית דין זה בעניין Abaker. בית הדין דחה את גרסת המבקשת כי במכתב מיום 9.1.13 שהופנה לעובדיה, ובהם המשיב, הודיעה להם כי בביצוע גמר חשבון יקוזזו מסכומים המגיעים להם תשלומים בגין מס הכנסה הנעים בין 400-500 ₪ בחודש. כן נקבע כי בעניין Abaker נפסק שעל המעסיק ליידע את העובדים כי חלה טעות. בית הדין האזורי קבע כי "הנתבעת [המבקשת – א.א.] לא הוכיחה כי עשתה כן וממילא המשיכה לשלם לתובע [המשיב – א.א.] את שכרו גם אחרי דצמבר 2012 מבלי לקזז את נקודות הזיכוי לכן אני דוחה את טענת הנתבעת שהיא זכאית לנכות את נקודות הזיכוי".

   כמו כן קבע בית הדין כי הקיזוז המבוקש אינו עומד בתנאים שנקבעו לכך בסעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, שכן החוב הנטען אינו "חוב" כמשמעו בסעיף האמור. לכן, גם מטעם זה נדחתה התביעה.

   טענות הצדדים

6. בבקשת רשות הערעור, המבקשת אינה תוקפת את הקביעות העובדתיות של בית הדין האזורי, וטענתה, בתמצית, היא שבית הדין האזורי חרג מפסיקת בית דין זה בעניין Abaker, והחמיר עמה יותר מן המתחייב לפי אותו פסק דין. לטענתה, בעניין Abaker "סירב" בית הדין לאסור באופן גורף על קיזוז יתרות של מס הכנסה החלות על העובד, וקבע כי יש לברר כל מקרה על פי נסיבותיו. עוד נקבע פרק זמן סביר למתן הודעה לעובדי המבקשת על האפשרות לניכוי יתרות מס הכנסה – תקופה "שתחילתה אמנם במועד קבלת ההודעה על השומה אולם סופה במועד בו נדחתה השגתה - מועד שהגיע רק בחודש אוקטובר 2013". לטענת המבקשת, בחודש אוקטובר 2013 המשיב כבר לא עבד אצלה, ולכן טרם חלף אותו פרק זמן סביר ליידוע המשיב.

7. המשיב מצידו טוען כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. בין היתר נטען כי בית הדין האזורי לא החמיר עם המבקשת ביישום פסק הדין בעניין Abaker.

   הכרעה

8. כאמור, לאור הסכמת הצדדים החלטנו לדון בבקשת רשות הערעור כאילו הוגש הערעור. לגופו של עניין הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן נפרט בתמצית את טעמינו:

9. בפסק הדין בעניין Abaker עמדה חברתי, השופטת רונית רוזנפלד, על הוראות הדין הנוגעות לחבות במס הכנסה, וכך נקבע:

    

   "החבות במס בגין הכנסתו של העובד מוטלת על העובד עצמו. מכוח סעיף 164 לפקודת מס הכנסה מוטלת על המעסיק חובת הניכוי במקור. מקום שמעסיק לא ניכה מהעובד את מלוא מס ההכנסה מוטלים על המעסיק חיובים שונים ובהם חיוב המעסיק בתשלום מס ההכנסה שהעובד חב בו במקור (להרחבה ראו ע"א 10691/06 שריג אלקטריק בע"מ נ' פקיד שומה ירושלים 1 (23.1.11) והאסמכתאות הנזכרות שם)."

    

   בפסק הדין הובהר שמעסיק אשר שילם תחת העובד את מס ההכנסה בגין שכר עבודתו, עשוי להיות זכאי לחזור אל העובד, ושאלת זכאותו צריכה להיבחן בכל מקרה בנסיבותיו. נקבע כי תחילה יש לבחון האם סוכם עם העובד על שכר "ברוטו" או "נטו". שכן, אם סוכם - מראש או בדיעבד - על שכר "נטו", ממילא המעסיק הוא שנושא בחבות המס של העובד.

10. עוד נקבע בעניין Abaker כי אם סוכם עם העובד על תשלום שכר "ברוטו", ונקבע כי המס לא נוכה מהעובד בשל טעות הרי שבמסגרת בחינת טענת השבה מצד המעסיק "יש לבחון את התנהגות הצדדים, בדומה למקרים בהם משולם לעובדים שכר ביתר מתוך טעות (השוו: ע"ע (ארצי) 39/99 יהושע אסרף – מדינת ישראל, פד"ע לז 179 (2001); ע"ע (ארצי) 704/06 קרן מחקרים רפואיים – לורין קדם, (23.9.2008)). כך בין היתר, יש לבחון את תרומת המעסיק או העובד לטעות".

    בנוסף נקבע כי לעיתים מתוך נסיבות העניין ניתן ללמוד על הסכמת המעסיק לשאת בתוצאות טעותו, וכך נפסק:

     

    "משהתגלתה הטעות, היה על החברה, לכל הפחות, ליידע את המשיבים כי חלה טעות וכי קיימת אפשרות שידרשו לשלם בגין העבר ומכאן ואילך מס הכנסה, וכי שכרם יהיה נמוך יותר מהשכר שהם סבורים כי הם משתכרים, וכפי ששולם להם עד אותו מועד. החברה לא פעלה כך, לא במועד ביקורת הניכויים של מס הכנסה וגם לא במועד בו נדחתה השגתה. יתר על כן, גם לאחר חודש דצמבר 2012 עת התבררה לה ה'טעות' שבחישוב, היא המשיכה לשלם את שכרם על פי אותה 'נוסחה' של נקודות זיכוי. במחדלה, אפשרה החברה למשיבים להמשיך ולהסתמך על המצג שיצרה כלפיהם בדבר שיעור השתכרותם. בנסיבות אלה, בהן החברה ידעה על הטעות ולא יידעה את העובדים, המשיכה לשלם להם את שכרם באותו השיעור כאילו לא אירע דבר, וגרמה להם להמשיך ולהסתמך על הכנסתם נטו, הביעה החברה לכאורה את הסכמתה על דרך התנהגות, להותרת תשלומי השכר ללא שינוי. זאת, תוך לקיחת הסיכון, כי תידחה עמדתה בהליכים שניהלה והיא מנהלת כנגד החלטת רשויות המס, וכי תחויב בתשלום ערך נקודות הזיכוי." (הדגשה הוספה – א.א.)

     

    הנה כי כן, אף שבית הדין הניח לכאורה כי ניתן לראות בדרך התנהלות החברה הסכמה על דרך ההתנהגות לתשלום השכר בשיעורים כפי ששולמו, בית הדין לא הכריע בסוגיה. זאת נוכח הטעם הנוסף שעליו הצביע לדחיית טענת הקיזוז, והוא אינטרס ההסתמכות של העובד, וכך נקבע:

     

    "מכל מקום, ואף אם אין לראות בכך הסכמה, יש לתת לאינטרס ההסתמכות של העובדים משקל גבוה יותר ולדחות את טענת החברה לקיומה של זכות להשבת סכומי מס ההכנסה אותם תחוב, אם תחוב בהמשך."

     

11. במקרה שלפנינו, עיקר טענת המבקשת מופנה כנגד המשמעות שייחס בית הדין האזורי לעובדת המשך זקיפת נקודות הזיכוי גם לאחר שהתקבלה שומת מס ההכנסה לשנים 2008 – 2010, שממנה עלה כי לא היה מקום לזקוף לעובדים דוגמת המשיב נקודות זיכוי – חודש דצמבר 2012. לטענתה, בעניין Abaker נקבע כי פרק הזמן הסביר למסירת הודעת המעסיק לעובדים אודות השינוי שיחול בשיעור שכרם (נטו) הוא עד להחלטה בהשגה על השומה, ובענייננו היה זה חודש אוקטובר 2010.

    טענה זו נדחתה על ידי בית הדין האזורי ובצדק. בעניין Abaker לא נקבע כי למבקשת אורכה למסירת הודעתה עד להחלטה בהשגה. כל שנקבע הוא, לצורך ההדגשה, כי אפילו עד לאותו מועד מאוחר בזמן לא נמסרה כל הודעה לעובדים על הטעות.

12. כמו בעניין Abaker כך גם כאן, אין לנו צורך להכריע בשאלה אם יש בהתנהלות המעסיקה כדי ללמד על הסכמתה, על דרך ההתנהגות, לעניין שיעור שכרו של המשיב, ככולל את ערך נקודות הזיכוי. כמו בעניין Abaker, כך גם כאן, די באינטרס ההסתמכות של המשיב כדי לדחות את טענת הקיזוז, ונסביר:

    אילו היה נקבע כי זקיפת נקודות הזיכוי יסודה בטעות וכי המבקשת לא הסכימה לשאת במחיר הטעות, הרי שהתוצאה היתה כי המשיב זכה "להטבה" כספית – תשלום המס שבו הוא חב על ידי המבקשת – "שלא על פי זכות שבדין". סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, קובע – כנקודת מוצא – "חובת השבה" של אותה הטבה. סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע מתי רשאי בית המשפט לפטור מחובת ההשבה, "כולה או מקצתה". נקבע כי ניתן לעשות כן, בין היתר, מקום שבו בית המשפט מצא כי קיימות נסיבות "העושות את ההשבה בלתי צודקת" (ראו לעניין זה פסק הדין בעניין לורין קדם שבו פורטו הנסיבות שבהן יהיה זה צודק לפטור עובד מהשבת הטבה שקיבל ממעסיקו בשל טעות).

    מתוך חומר הראיות שבתיק עולה כי המשיב לא תרם מאום ל"טעות" המבקשת והאחריות ל"טעות" רובצת, לפחות בחלקה, עליה; התנהגות המשיב בהקשר זה היתה בתום לב; המשיב השתכר שכר מינימום והיה רשאי להסתמך על השכר ששולם לו כשכר שמגיע לו בדין ושעל פיו הוא רשאי לכלכל את מחייתו; המשיב, שהשתכר שכר מינימום לערך שינה מצבו לרעה שכן נמנעה ממנו האפשרות לפעול להגדלת שכרו. לא מן הנמנע כי לו היה משולם לו שכר נמוך יותר מזה ששולם לו בפועל, יכול היה המשיב לדרוש את הגדלת שכרו או אף לתור אחר מקום עבודה אחר שיסכים לשלם לו שכר כאמור. נסיבות אלה, ודאי בהיקבצן יחדיו, מצדיקות לפטור את המשיב מחובת ההשבה של ההטבה שקיבל. לאור האמור, בדין נדחתה טענת הקיזוז.

13. למען הסר ספק נחזור ונבהיר, כפי שהובהר בעניין Abaker, כי השאלה מושא דיון זה צריכה להיבחן על ידי הערכאה הדיונית בכל מקרה על פי נסיבותיו. כך, בין לעניין שיעור השכר כפי שסוכם בין הצדדים, ברוטו או נטו, בין לעניין דרך התנהלות המעסיק, ובין לכל עניין אחר, לרבות שאלת הסתמכות העובד על שיעור השתכרותו, כנתון המשפיע על חובת ההשבה.

14. טרם נעילה נעיר שתי הערות:

    הראשונה, שיעור ההטבה שלטענת המבקשת קיבל המשיב הוא עניין הטעון הוכחה. במקרה הנוכחי בית הדין האזורי לא נדרש, לאור מסקנתו, לבחון האם הוכחה הטענה.

    השנייה, בסעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"א-1951, נקבעו הנסיבות שבהן מותר למעסיק לקזז משכרו של עובד סכומי חוב של העובד, בתקופת העסקתו ועם תום תקופת העסקתו. בהוראה זו שבחוק אין הסדר והנחיות לקיזוז חוב של עובד במסגרת הליך שיפוטי, מקום שערכאה שיפוטית קובעת קיומו של חוב העובד למעסיקו, ולפיכך, סעיף 25 האמור אינו רלוונטי למקרה זה.

15. סוף דבר, ערעור המבקשת נדחה. לאור התוצאה המבקשת תשלם למשיב הוצאות הליך זה בסכום של 4,000 ₪.

     

    השופטת רונית רוזנפלד

    אני מצטרפת לאמור בפסק דינו של חברי השופט איטח.

     

    השופט משה טוינה

    1. אני מצטרף לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט איטח. גם לטעמי יש לדחות את טענת הקיזוז שהעלתה המבקשת וכן מוסכם עלי כי שאלת זכותו של המעסיק לחזור בתביעת שיפוי לעובד (בין אם מדובר בתביעה עצמאית ובין אם מדובר בטענת קיזוז) הוכרעה בפסק דינו של בית דין זה, בענייןAbaker . עם זאת, להבנתי, שאלת הגבלת זכותו של המעסיק לחזור לעובד בתביעת שיפוי כלל אינה מתעוררת בהליך הנוכחי, ולעניין זה אבהיר.

    2. בתמצית ייאמר כי העובד הוא שחייב בתשלום המס המוטל על הכנסתו מעבודה. אשר על כן, כל עוד לא הסכימו העובד והמעסיק כי המעסיק הוא שנושא בנטל המס של העובד, הרי שאם יחויב המעסיק בתשלום מס שחל על העובד, והמס ישולם על ידי המעסיק – רשאי יהיה המעסיק לשוב לעובד בדרישה להחזר התשלום. פשיטא כי טענת המעסיק נגד העובד להחזר תשלום במצב שכזה, חייבת להיות מכומתת ומוכחת.

    3. ובחזרה לענייננו. נכון להיום לא באו שלטונות המס למבקשת בדרישה לתשלום המס שלשיטתם היה על המבקשת לנכות משכרו של המשיב; ומשכך ממילא עד לרגע זה לא נשאה המבקשת בכל תשלום המתייחס לחוב מס שעל פי הטענה, שלטונות המס בדעה שהיה עליה לנכות משכרו של המשיב ולהעביר לידיהם, ולא ניכתה כל סכום בגין כך. מכאן, שבנקודת זמן זו אין בידי המבקשת זכות שיפוי מגובשת כלפי המשיב, שניתן להעלותה בין במסגרת תביעה עצמאית ובין במסגרת טענת קיזוז, שמקורה בדרישת תשלום של שלטונות המס בגין חוב המס של המשיב. בנסיבות אלה טענת ה"קיזוז" שהעלתה המבקשת היא בפועל טענה לזכות עיכבון על כספים שהיא חבה למשיב, להבטחת תשלום שיש חשש שתידרש לו בעתיד, ומבלי שהצביעה על מקור בדין לזכות עיכבון שכזו.

       זאת ועוד. נטען כי רשויות המס טענו בפני המבקשת כי במצבים דומים ניכתה מס בחסר משכרם של מבקשי מקלט שהועסקו על ידה, משהכירה בזכותם לנקודת זיכוי בדומה לעובד שהוא תושב ישראל. על רקע זה עלתה טענת "הקיזוז" בסכום המצטבר של ערך נקודת זיכוי לכל אורך תקופת העבודה של המשיב. אלא מאי? שאין בפנינו כל טענה (וממילא ראיה), שהמס שחייב המשיב מהכנסתו מעבודה, עולה על השווי המצטבר של נקודת הזיכוי באופן המקיים חבות במס השווה לסך האמור. לטעמי די בכך להביא לדחיית טענת "הקיזוז" של המבקשת ואיתה את ערעורהּ.

        

       נציג ציבור (עובדים) מר שלום חבשוש

       אני מצטרף לפסק דינו של כבוד השופט אילן איטח.

        

       נציג ציבור (מעסיקים) מר עמית שטרייט

       הטענה העיקרית בהכרעת הדין נותנת משקל גבוה לאינטרס ההסתמכות של העובד והתנהגותה של המעסיקה, אשר לא יידעה בשום שלב את העובד על כוונתה לבטל את נקודות הזיכוי, וזאת גם לאחר שידעה על תביעת מס הכנסה, וגרמה לו להסתמך על רמת שכר מסוימת.

       אני מסכים עם הקביעה שהתנהגות זאת אכן מֵגֵנה על העובד מפני תביעה של המעסיק להשבת שכר אשר שולם בעבר. יחד עם זאת, לא יכול היה העובד להסתמך בעבר על הכנסות נוספות שיגיעו לו בעתיד ובין השאר מפסיקת בי"ד זה, ומאחר והטענה היחידה נגד הקיזוז היא טענת ההסתמכות הרי היא קמה לעובד רק במידה והמעביד יתבע ממנו השבה.

       במקרה זה המעביד תובע קיזוז מכספים אשר ישולמו לעובד בעקבות הפסיקה ומתשלומים אילו ניתן לקזז.

       קובע השופט טוינה כי בנקודת זמן זו אין בידי המבקשת זכות שיפוי מגובשת שמקורה בדרישת תשלום של שלטונות המס, ואני חולק על כך, שכן הסטטוס המשפטי בנקודת זמן זו היא שהשגתה של המבקשת נדחתה ע"י מס הכנסה. כלומר רשויות המס קבעו את החבות. המבקשת רשאית לבחור, ואכן בחרה, בדרך של ערעור ולכן קביעת רשויות המס אינה חלוטה, אך לא נכון להעניש את המבקשת על רצונה למקסם את זכויות עובדיה מול מס הכנסה, ולפיכך בשלב זה קמה למבקשת זכות השיפוי.

       כדי להחליט האם לאפשר למבקשת לקזז את ערך נקודות הזיכוי או רק לאפשר לה לבוא בתביעה עתידית, נבחן את מאזן הנזק, ואנו רואים כי זה נוטה בבירור לטובת המבקשת, שכן אם לא תקזז את סך נקודות הזיכוי ותפסיד בערעורה, לא תהיה לה אפשרות לחזור אל המשיב, ומאידך אם תזכה בערעורה, ניתן לחייבה להשיב את הסכומים שקיזזה מהמשיב.

       על מנת לבדוק את גובה הקיזוז המותר, יש להחזיר את התביעה לבית הדין האזורי, שיבדוק את גובה המס ששילם העובד והאם ביטול נקודת הזיכוי היה מביא להפחתת המס בנסיבותיו האישיות של המשיב ובאיזה שיעור ולהתיר הקיזוז לא על פי גובה נקודת הזיכוי התיאורטית אלא בבדיקת משכורתו של המשיב והמס ששילם בפועל.

        

       סוף דבר

       על דעת רוב חברי המותב, בניגוד לדעתו החולקת של נציג הציבור מר עמית שטרייט, הערעור נדחה, כאמור בפסק דינו של השופט אילן איטח. המבקשת תשלם למשיב הוצאות הליך זה בסכום של 4,000 ₪.

        

       ניתן היום, ט' טבת תשע"ו (21 דצמבר 2015) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

        

       רונית רוזנפלד, שופטת [אב"ד]		אילן איטח, שופט		משה טוינה, שופט

        

       מר שלום חבשוש, נציג ציבור (עובדים)

       מר עמית שטרייט, נציג ציבור (מעסיקים)