תמ"ש 35951-12-14 א. נ' ס

השאלה המרכזית מושא ההליך דנא היא, כלום סך של 3,150,000 ₪ ששילם התובע עבור הנתבעת (חמותו) לשם רכישת דירתה, היה על מנת ליתן לנתבעת מתנה או שמא ניתן כהלוואה.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים

1. התובע נשוי לבתה של הנתבעת (להלן: הבת, וביחד להלן: בני הזוג). בני הזוג ניהלו ומנהלים מזה כשנה הליכים משפטיים בבית משפט זה ובבית הדין הרבני.
2. כשנתיים בטרם החלו ההליכים בין בני הזוג, חפצה הנתבעת למכור את דירתה, המצויה בשדרות נ' נתניה (להלן: הדירה הישנה) על מנת לרכוש תחתיה דירה אחרת. ביום 17.1.2013 נחתם הסכם לפיו רכשה הנתבעת דירה ברח' פ' נתניה (להלן: הדירה החדשה), וזאת בטרם נמכרה הדירה הישנה. בו ביום העביר התובע למוכרת הדירה החדשה סך של 3,150,000 ₪ (להלן: סכום המחלוקת), על חשבון התמורה המוסכמת (סך כולל של 3,650,000 ₪).
3. לטענת התובע, הנתבעת השתוקקה לרכוש את הדירה החדשה ולנוכח חששה כי אם תתמהמה הדירה תימכר לאחר, פנתה אליו על מנת שייתן לה הלוואה לתקופת הביניים בין רכישת הדירה החדשה לבין מכירת הדירה הישנה. התובע טוען, כי הנתבעת טענה באוזניו, שהבנק סרב לבקשתה לקבל הלוואה לנוכח גילה. עוד טוען התובע, כי הנתבעת הבטיחה לו נאמנה, כי תמכור את הדירה הישנה ותשיב לו מתמורתה (בתוספת כספים אחרים) את סכום המחלוקת, תוך כחודשיים. מוסיף התובע וטוען, כי משהגיע מועד פירעון ההלוואה הנטענת, החלה הנתבעת לדחות את הקץ באמתלות שונות תוך שהיא שבה ומבטיחה למכור את הדירה הישנה ולהשיב לתובע את הכספים.
4. בשלב מסוים, כפי שיפורט להלן, החל התובע להקליט שיחות שהתנהלו בינו לבין הנתבעת, בהן נשמעת הנתבעת אומרת, כי סכום המחלוקת ניתן כהלוואה ומבטיחה פעם אחר פעם להשיבו. לבסוף טוען התובע, כי הוסכם שסכום המחלוקת יושב ביום 31.10.2014 ומשחלף המועד והסכום לא הושב, שיגרה בא כוח התובע לנתבעת מכתב דרישה, ולאחר מכן הוגשה התביעה דנא.
5. הנתבעת טוענת, כי היוזמה לרכישת הדירה החדשה דווקא (הגם שהיו דירות זולות יותר) הייתה של התובע, אשר היה המוציא והמביא במו"מ שנוהל לרכישתה, כמו גם בשיפוצים שבוצעו בדירה, והוא אשר הציע לתת לה את סכום המחלוקת. הנתבעת טוענת כי יחסיה עם התובע היו יחסי אם ובן, כי הכספים ניתנו במתנה, וכי בזמנים הרלוונטיים לרכישת הדירה החדשה, לא הועלתה טענה כי סכום המחלוקת ניתן כהלוואה. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי אילו חפצה בהלוואה היא הייתה פונה לבנק ומכחישה כי בקשה כגון דא סורבה. הנתבעת איננה מכחישה כי ייתכן שאמרה לתובע שסכום המחלוקת ניתן כהלוואה וכי תשיב לו את הכספים, אך לטענתה הדברים נאמרו בעיצומו של המשבר ביחסי התובע ובתה, על מנת לא ללבות את אש המריבה.

דיון והכרעה

על נטלים וחזקות

6. ברגיל, נטל השכנוע מוטל על כתפי התובע - "המוציא מחברו". ברם, משעה שהנתבע טוען כי ניתנה לו מתנה, עובר נטל הראיה על שכמו להוכיח את טענתו, לנוכח החזקה (שמקורה בדיני הנאמנות האנגליים, ר' ע"א 34/88 רייס נ. עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד (1) 278, 285), לפיה הענקת מתנות איננה מאפיינת את היחסים בין הבריות ("הגיונם של דברים מוביל למסקנה שבדרך-כלל קשה יותר למתקשר הסביר לזהות כוונה להענקת דבר ללא תמורה, שכן "אין אדם מוחזק נדבן" " – ע"א 3601/96 בראשי נ. עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב (2) 582, 598). למרות האמור, ככל שמדובר בטענת מתנה במסגרת יחסים משפחתיים יכול וישוב נטל הראיה לרבוץ על כתפי התובע להוכיח כי לא נתן מתנה ("כאשר מדובר ביחסי משפחה - קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה ,כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה" – ע"א 3829/91 וואלס נ. גת, פ"ד מח (1) 801, 811, להלן: פרשת וואלס). עם זאת הודגש בפרשת וואלס כי, "חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים) ([4] (1955) scanlon v. Scanlon), והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה" (ההדגשה לא במקור).
7. הנתבעת טוענת כי חזקה שסכום המחלוקת ניתן לה במתנה משעה שמדובר בהעברת כספים בין קרובי משפחה. הנתבעת תומכת יתדותיה בדברים שנאמרו בע"א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ. גולדברג (פורסם במאגרים, להלן: פרשת גולדברג) לאמור: "טיבן של מתנות שהן ניתנות בשעה שקיימת קרבה וחיבה בין המעניק למקבל (ע"א 343/87 המוזכר לעיל בעמ' 157, 165). הקרבה האמורה יוצרת חזקה – כאשר המדובר ביחסי משפחה – ולפיה, העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה להעניק למקבל את הנכס במתנה ((ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת (טרם פורסם)). חזקת הכוונה, המונחת ביסודה של המתנה, מבוססת על ניסיון החיים ומשתנה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. פועלה של החזקה בכך שהיא משיתה את הנטל לסתירתה ממקבל המתנה לטוען לבטלותה. נטל זה, אין להרימו בהטלת דופי גרידא, אלא יש להראות כי בנסיבותיו של העניין, הקניית המתנה משוללת כל הגיון.".
   לטעמי, לא נקבעה בפרשת גולדברג הלכה שונה מזו שנפסקה בפרשת וואלס. בשתי הפרשות נקבע כי חזקת המתנה חלה רק מקום בו מתקיימים שני אלה: (1) המדובר ביחסים משפחתיים, (2) היחסים בין בני המשפחה הינם בעלי אופי המצדיק לייחס לנותן כוונת מתנה. פסק הדין בפרשת גולדברג מסתמך על פסק הדין בפרשת וואלס, ונקבע בו מפורשות כי הגיונה של החזקה אינו נעוץ ביחסים משפחתיים באשר הם, אלא ביחסים המבוססים על קירבה המבססת חזקת מתנה. בלשון אחרת, ישנם יחסים משפחתיים המתאפיינים בעוצמת קירבה המבססת מניה וביה את הגיונה של חזקת המתנה (ראש וראשון להם, יחסי הורים וילדים - בעיקר הענקות של ההורים לילדיהם). בה במידה, ישנם יחסים משפחתיים שאינם מתאפיינים בעוצמת קירבה כגון דא, ולכן דרושות ראיות נוספות (שמהותן משתנה "בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה" - פרשת גולדברג) לביסוסה של אותה קירבה בה טמון הגיונה של חזקת המתנה. רק לאחר שהוכח הגיונה של חזקת המתנה, מוטל על התובע הנטל להוכיח שלא ניתנה מתנה, ועל נטל זה נאמר כי לא יורם "בהטלת דופי גרידא, אלא יש להראות כי בנסיבותיו של העניין, הקניית המתנה משוללת כל הגיון" (שם).
8. המסקנה האמורה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה, לפיה האינטרס של נותן המתנה, בהיותה חוזה "חד צדדי", ראוי להגנה מיוחדת ("אכן, הבטחת ציפיותיו של מקבל המתנה הינה אינטרס ראוי להגנה, ומקובלת עליי ההלכה המושרשת כי את גמירת-הדעת יש להסיק, גם בחוזה מתנה, על סמך גילויה החיצוני של כוונת המתקשר. אלא שבחוזה מתנה יש להכיר בציפיותיו של מקבל המתנה כלגיטימיות רק כאשר הנסיבות והתנהגות הצדדים מצביעות בצורה ברורה וחד-משמעית על כוונתו של המעניק להתקשר בחוזה." – פרשת בראשי, ההדגשה לא במקור. כן ר' פרשת גולדברג לאמור: "אכן בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירת דעתו של הנותן קפדנית במיוחד").
9. הנה כי כן, כך תנוע מטוטלת הנטל הראייתי: הטוען כי הלווה לחברו – עליו נטל השכנוע וממילא נטל הבאת הראיות. טען הנתבע כי קיבל מתנה – עובר נטל הראייה על כתפיו. היו הצדדים בני משפחה שיחסי הקרבה ביניהם משמיעים מניה וביה כוונת מתנה – חוזר נטל הראייה לרבוץ על כתפי התובע להוכיח כי לא נתן מתנה. היו הצדדים בני משפחה אחרים – יעבור נטל הראייה אל כתפי התובע, רק מקום בו הוכח כי המדובר בבני משפחה שיחסיהם התאפיינו בקרבה המבססת חזקת מתנה. משקלן הסגולי של הראיות הדרושות על מנת לבסס את חזקת המתנה בין קרובים משתנה בהתאם לנסיבות, ובכללן הן טיב קשרי המשפחה והן מהות המתנה ונסיבותיה. כך, למשל, דומה כי הנטל יהא מופחת מקום בו מדובר ביחסים אנכיים בין סב לנכד/ה לעומת יחסים אופקיים בין אחים. עוד דומה, כי יש מקום להקל בכל הנוגע להענקות "במורד" היחסים, קרי – מדור קודם לדור צעיר (כגון, מתנת סב לנכד)– מאשר במקרה של הענקה "במעלה" היחסים (כגון, מתנת נכד לסב). בה במידה דומה, כי ככל ששווי דבר המתנה גבוה יותר הנטל יהא מוגבר בהתאם. ברי, כי לא ניתן לקבוע כללים נוקשים וכפי שנקבע בפרשת גולדברג, המסקנה הסופית הינה לעולם תלוית נסיבות. אכן, הורתה ולידתה של חזקת המתנה הינה בניסיון החיים, וניסיון זה מורה אימתי לא קמה החזקה, לרבות מקום בו מהות המתנה או שוויה אינם עולים בקנה אחד עם הענקה, ואפילו בין בני משפחה.

על מי מוטל הנטל במקרה דנא והאם הורם