בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (כב' השופטת ע' גיא) מיום 12.7.2015 בה נדחתה בקשת המבקש-הנתבע לסילוק על הסף של תביעה למזונות קטינים.
רקע והליכים
- המבקש ואם המשיבות (להלן: "האם") נישאו כדמו"י ביום 30.6.2003. מנישואין אלה נולדו לבני הזוג שתי בנות: ה.א. ילידת 2006 וש' ילידת 2011 (להלן: "המשיבות" או "הקטינות").
האם עובדת כאחות ב****. המבקש עובד ב-********.
- יחסי הצדדים עלו על שרטון וביום 31.12.2013 הגישה האם בקשה ליישוב סכסוך בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד (י"ס 62968-12-13).
האם ציינה בבקשה כי ככל שלא יעלה הניסיון ליישב את הסכסוך ללא התדיינות משפטית בדעתה להגיש נגד המבקש תביעות כדלקמן:
תביעה למזונות הקטינות;
תביעות למשמורת הקטינות והסדרי ראיה עם המבקש;
תביעה לשמירת זכויות ברכוש;
תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין.
האם ציינה בבקשה כי היא מקנה בכל מקרה לבית המשפט לענייני משפחה באשדוד את הסכמות הייחודית לדון בתביעות אלה.
עם הגשת הבקשה לישוב סכסוך הצדדים זומנו ליחידת הסיוע, שם התקיים תהליך ממושך של מפגשים של עו"ס היחידה עם בני הזוג – ביחד ועם כל אחד בנפרד.
- ביום 22.9.2014, בתום התהליך ביחידת הסיוע, חתמו הצדדים על הסכם גירושין המסדיר את כלל העניינים הנוגעים לגירושין (להלן: "ההסכם").
בהסכם הסכימו הצדדים להתגרש, תוך פניה משותפת לבית הדין הרבני.
בהסכם הוסכם כי הקטינות תהיינה בחזקת האם עד הגיען לגיל 18 ונקבעו הסדרי ראיה, תוך התחשבות בכך שהמבקש עובד במשמרות.
ההסכם הסדיר באופן מפורט גם את מזונות הקטינות. הוסכם כי המבקש ישלם לידי האם את הסך של 2,000 ₪ לחודש עבור כל אחת מהקטינות. בנוסף נקבע כי המבקש ישלם מחצית מעלות הגן של הקטינה ש'. הוסכם כי דמי המזונות כוללים מדור ואחזקתו, אולם אינם כוללים הוצאות חריגות בהם יישאו ההורים בחלקים שווים (טיפולי שיניים, משקפים וטיפולים רפואיים שאינם כלולים בסל הבריאות).
דמי המזונות הוצמדו לתוספת היוקר במשק.
בהסכם התחייב המבקש גם להשתתף במחצית עלות קייטנת קיץ. הוא גם הסכים לכך שבאם יבקש לנסוע מחוץ לגבולות המדינה הוא מתחייב לשלם מראש את דמי המזונות לתקופת שהותו בחו"ל או לחלופין, להפקיד ערבות בנקאית בגובה הסכום השווה לדמי המזונות לאותה תקופה.
לגבי דירת המגורים המשותפת של הצדדים, הוסכם כי האם והקטינות ימשיכו להתגורר בדירה אותה יפנה המבקש. לאם ניתנה זכות ראשונים לרכוש את חלקו של המבקש בדירה, לפי שווי של 1,200,000 ₪, ובמידה ותוותר על זכותה תעבור הזכות למבקש, ואם גם הוא יוותר - תימכר הדירה בשוק החופשי. הוסכם כי עד לרכישת חלקו של המבקש בדירה תשלם האם למבקש דמי שימוש בסך 2,000 ₪ לחודש. על פי ההסכם, הדירה נקייה ממשכנתא.
עוד הוסכם כי כל צד יישאר עם הרכב הרשום על שמו ועם החסכונות והזכויות שנצברו על שמו.
לבסוף הוסכם כי הצדדים יבקשו מבית המשפט לענייני משפחה לאשר את ההסכם לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, לפי חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט-1959 ולפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962.
- ההסכם הובא לאישורו של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (כב' סגנית הנשיא, השופטת א' אשקלוני, כתוארה אז).
בתום דיון במעמד הצדדים ביום 30.9.2014, הוציא בית המשפט לענייני משפחה פסק דין כדלהלן:
"לאחר שביהמ"ש נוכח כי המבקשים עשו את ההסכם מיום 22/9/14 המסומן "א" והמכיל 6 עמודים ונספח בן 1 עמוד, בהסכמה חופשית וכי הם הבינו את משמעותו ואת תוצאותיו, כל זאת לאחר שביהמ"ש נתן לצדדים הסברים נאותים אודותיו, נפסק כדלקמן:
א. בהתאם לסעיף 2 (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973 ניתן בזה אישור לכלל הסעיפים הממוניים בהסכם.
ב. הסדרי המשמורת והראיה, כמו גם הסדרי המזונות המפורטים בהסכם נראים לי נאותים בנסיבות העניין. אי לכך, אני מאשרת את הוראות סעיפים אלו ונותנת להן תוקף של פסק דין בהתאם לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב- 1962 והחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט - 1959.
ג. לבקשת הצדדים ניתן תוקף של פסק דין להסכם, על פי סעיף 3 (ג) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה התשנ"ה- 1995.
ד. איני מאשרת את הוראות ההסכם הנוגעות לסידור הגט".
- ביום 11.12.2014 התגרשו הצדדים בבית הדין הרבני.
- ביום 26.4.2015 הגישו הקטינות, באמצעות האם, תביעה ל"מזונות קטינים ומדור שקט ושלו".
בתביעה נטען כי במסגרת הסכם הגירושין ולנוכח רצונה הנחרץ של האם להתגרש במהירות האפשרית, הסכימה האם כי הנתבע ישלם מזונות מינימאליים בלבד, ללא מחציות חינוך משמעותיות. נטען כי האם ויתרה על השתתפות המבקש בהוצאות צהרון בסך 1,000 ₪ לכל ילדה ובדמי טיפול שמוציאה האם בסך 2,400 ₪ לחודש.
נטען בתביעה כי הסכמות האם במסגרת הסכם הגירושין אינן מחייבות את הקטינות והתביעה מוגשת כתביעה עצמאית של הקטינות ולא כתביעה להגדלת מזונות. בבחינת למעלה מן הצורך, נטען לשינוי נסיבות מבחינת הכנסות המבקש: בעת הסכם הגירושין עבד המבקש, כך נטען, כ***** והשתכר 8,000 ₪ נטו ולאחרונה קיבל קידום והוא משתכר 16,000 ₪ נטו.
עוד נטען כי בהסכם הסכימה האם להסדרי ראיה מצומצמים רק כדי להתגרש במהירות וגם בהסדרים אלה המבקש אינו עומד ולעיתים, בעיקר בחגים, מותיר את עול גידול הקטינות על כתפי האם.
האם, על פי כתב התביעה, עובדת כאחות ב **** ומשתכרת כ- 9,000 ₪ נטו בחודש. כדי לרכוש את חלקו של המבקש בדירה המשותפת היא נטלה, על פי הנטען, משכנתא בסך 600,000 ₪ עם החזרים בגובה 2,950 ₪ לחודש.
- להשלמת התמונה יצוין כי האם הגישה, בד בבד עם התביעה למזונות, תביעה להרחבת הסדרי הראייה. המבקש הגיש, מצידו, ביום 11.6.2015, תביעה למשמורת ולחלופין למשמורת משותפת.
- המבקש הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף של תביעת המזונות, בטענה כי עסקינן בתביעה להגדלת מזונות במסווה של תביעה עצמאית. בבקשה, שנתמכה בתצהיר, טען המבקש כי במסגרת ההליך בפני יחידת הסיוע ישבו הצדדים עם מנהלת היחידה ובחנו את צרכי הקטינות ואת טובתן וחתמו על הסכם גירושין שהסדיר את כל הסוגיות והמחלוקות. לטענת המבקש, לו חפצה האם לשנות את סכום המזונות היה עליה להגיש תביעה לביטול ההסכם ו/או להגדלת המזונות בשל שינוי נסיבות מהותי, אך אין מקום לתביעה עצמאית למזונות לאחר שאלה הוסדרו בהסכם שגובש ביחידת הסיוע ואושר בבית המשפט. לטענתו, סכום המזונות נקבע לאחר שהצדדים ניהלו מו"מ ממושך, תוך שהאם מסתייעת בייעוץ משפטי, והוא משקף לחלוטין את צרכי הקטינות. נטען כי צד להסכם גירושין אמור להיות מסוגל להסתמך על הסכם גירושין עליו חתם תקופה קצרה קודם לכן, במיוחד לאחר שהתקיים הליך גישור בו נבחנו צורכי הקטינות.
- בתגובה מטעם הקטינות (באמצעות האם) נטען כי מדובר בתביעה ראשונית שכן ככלל, הסכם בין הורים אינו מחייב קטינים. נטען כי לא עמדה בפני בית המשפט תביעה למזונות בטרם נחתם הסכם הגירושין בין הצדדים, וביהמ"ש לא דן במזונות הקטינים לעומקם שכן לא היה דיון ממצה בעניין הקטינים, אף לא במעמד אישור ההסכם. נטען כי בפני ביהמ"ש עמדה תביעה ליישוב סכסוך בלבד, אשר במהלכה התנהלו הצדדים מול יחידת הסיוע ומול מגשרת חיצונית ואין להסתמך על התנהלות זו כעל הליך ממצה. נטען גם כי המבקש הפעיל לחצים על האם לחתום על הסכם בניגוד להסכמות שדנו בהם מול הגופים האמורים, כדוגמת שלילת מחציות הצהרון. בנוסף נטען כי בהסכם אין ביטוי לצרכי הקטינות כפי שיש לקחתם בחשבון.
החלטת בית המשפט קמא
- כב' בית המשפט קמא, בהחלטה מיום 12.7.2015, הורה על דחיית הבקשה לסילוק על הסף. בהסתמך על בג"צ 2898/03 פסק בית המשפט כי הקטינים אינם מחויבים לתוכן ההסכמות שגובשו בהליך גירושין בין ההורים ועצם נתינת תוקף של פסק דין להסכמות אלה אינו מהווה "סוף פסוק" אלא לאחר ששוכנע בית המשפט כי עניינם של הקטינים נבחן לגופו של עניין ומשרת את טובתם. במקרה דנן לא שוכנע בית המשפט כי אלה פני הדברים.
בית המשפט קבע כי למקרא הסכם הגירושין, שאינו כולל מחציות הוצאות חינוך, מלבד הוצאות הגן, ולאור עבודת האם כאחות ב**** העובדת במשמרות לילה וככוננית, כך שהיא נזקקת לשמרטפית, נדרשים עיון ודיון מדוקדקים יותר בכל הנוגע לכלל צרכי הקטינות, כאשר לא הוכח כי אלו נבחנו בהליך ליישוב סכסוך במסגרתו אושר ההסכם. נפסק כי לא ניתן לקבוע כבר עתה בוודאות מוחלטת כי ההסכם משרת את טובת הקטינות ועל סוגיה זו להיבחן במסגרת נוספת.
הבקשה לרשות ערעור
- ביום 6.10.2015 הגיש המבקש בקשה לרשות ערעור על החלטה זו.
לטענתו, בית המשפט קמא התעלם מההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, תוך קביעה בעלמא כי הצדדים לא בחנו בחינה מעמיקה את טובת הקטינות בקבעם את גובה המזונות. נטען כי הצדדים הגיעו להסכמות לאחר קיום הליך גישור ביחידת הסיוע, לאחר בחינה מעמיקה של טובת הקטינות ו/או ויתורים כלכליים ו/או רכושיים שעשה המבקש במסגרת ההסכם ואשר מהווים חלק בלתי נפרד מעניין המזונות. נטען גם כי ההסכמות בהסכם הגירושין בכל הקשור למזונות הקטינות אינן פוגעות בטובתן – עובדה שלא הופרכה ולא נסתרה על ידי האם.
לטענת המבקש, בחישוב גובה דמי המזונות הצדדים לקחו בחשבון את העובדה ששניהם עובדים במשמרות. נטען כי גם העובדה שאין ביכולתו של המבקש לקיים הסדרי ראיה כל שבוע בשל עבודתו גולמה בגובה דמי המזונות.
לטענת המבקש, האם התייעצה לאורך כל הדרך עם עורך דין מטעמה.
המבקש מפנה להלכה שנפסקה בבג"ץ 2207/12 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול. לטענתו, העובדה שהצדדים ניהלו הליך ארוך בפני יחידת הסיוע ובפני מגשרת חיצונית שעה שלמשיבה ניתן יעוץ משפטי, יש בכל אלה להצביע כי נערך דיון ממצה בעניין המזונות וצרכי הקטינות נבחנו לעומקם. המבקש הוסיף כי גם בית המשפט – בבואו לאשר את הסכם הגירושין - נתן את דעתו לעניין המזונות וקבע כי הסדרי המזונות נראים נאותים בנסיבות העניין ונתן להם תוקף גם בהתאם לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות והחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות).
המבקש מוסיף וטוען כי הקטינות לא קופחו בסכום המזונות שנקבע בהסכם.
לטענת המבקש, בית המשפט קמא התעלם מאינטרס ההסתמכות שלו וממעשה בית דין. לדבריו, הוא ויתר על חלק מהרכוש המשותף, מתוך הנחה שבכך הוא מותיר מקור פרנסה נוסף שישמש את האם בעבור הקטינות, כדי להבטיח את עתידן.
עמדת האם
- האם מבקשת לדחות את הבקשה לרשות ערעור ולהותיר את החלטת בית משפט קמא על כנה.
לטענת האם, היא חתמה על הסכם הגירושין מבלי להתייעץ עם עורך דין, והיא חתמה משום שידעה כי באם לא תחתום על ההסכם, המבקש "ימרר לה את החיים", וההסכם נחתם בתוך כך שהאם מוותרת על דברים רבים. במעמד ההסכם המבקש איים עליה שאם לא תיאות להוראותיו, יבטל את ההסכם וישאיר אותה ערומה.
האם טוענת כי את ההסכמות החלקיות אליהן הגיעו הצדדים ביחידת הסיוע שינה המבקש כמה רגעים לפני חתימת ההסכם, כגון מחציות חינוך, צהרונים וחוגים. הוא ניצל, כך נטען, את רצונה של האם בגט, כדי להפעיל עליה לחץ בלתי רגיל לקבל את מרותו.
לטענת האם, התביעה היא תביעה עצמאית מובהקת של הקטינות. האם מפנה לכך שעל פי ההסכם הסדרי הראייה בין המבקש לקטינות מצומצמים מאוד, וכל עול גידול הקטינות נופל על כתפיה. בשל עבודתה כאחות במשמרות, היא נאלצת להוציא כ- 2,600 ₪ לחודש עבור מטפלות ועבור צהרונים.
לטענת האם, המבקש לא הוכיח כי התקיים דיון ממצה לעניין מזונות הקטינות. התנהלות מול גוף חיצוני, אין בה כדי להוכיח דיון ממצה, קל וחומר כאשר שונו ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים ביחידת הסיוע. נטען גם כי בחינת ההסכם לגופו מלמדת שזכויות הקטינות מקופחות לעין שיעור ואף מחציות בסיסיות אינן מגולמות בהסכם.
האם מוסיפה וטוענת כי אין ממש בטענת המבקש כי עשה ויתורים רכושיים. לדבריה, היא שילמה למבקש עבור חלקו בבית מעל הסכום שנקבע בהערכת השמאי (1.2 מיליון ₪ במקום 1.15 מיליון ₪), וזאת בשל רצונה להישאר בבית הצדדים לטובת הקטינות כדי לשמור על יציבות בחייהם.
לטענת האם, אינטרס ההסתמכות של המבקש נסוג מפני זכותן של הקטינות למזונות בהתאם לצורכיהן, עיקרון שבא לידי ביטוי בבג"צ 2207/12.
יצוין כי האם מתנה הסכמתה לכך שהבקשה תידון בהתאם לסעיף 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, בכך שתינתן לה הזכות לתשובה לתשובתו של המבקש, במידה שתוגש.
דיון והכרעה
- לאחר עיון בטענות הצדדים, ועל יסוד מכלול החומר שהובא לפניי, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה לרשות ערעור, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור, בהתאם לסמכותי לפי תקנות 407 ו- 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ראיתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, הגם שהאם התנתה את הסכמתה בכך שתינתן לה זכות להגיב לתגובת המבקש, שכן לא מצאתי טעם ענייני במתן זכות התגובה, דבר שיאריך שלא לצורך את ההתדיינות.
מעיון בתשובה של המבקש עולה כי לא מצוי בה שום טיעון חדש שמצריך תשובה. בתשובה חוזר המבקש, בעיקרו של דבר, על הטענות בבקשה לרשות ערעור, להן השיבה האם בפירוט בתשובה לבקשה לרשות ערעור. בנסיבות העניין, לא מצאתי כי השימוש בתקנה 410 ללא מתן זכות תגובה לתשובה יקפח את זכויותיה הדיוניות של האם. האחרונה השמיעה את עמדתה וטיעוניה בצורה ברורה ומפורטת בתשובה לבקשה לרשות ערעור.
- מכאן לעצם הבקשה לסילוק על הסף. אין ספק כי, ככלל, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית הנוגעות לאופן ניהול ההליך בפניה. הלכה זו חלה במשנה תוקף עת מדובר בהחלטה דיונית המורה על המשך בירור הליך לגופו (רע"א 422/06 חברת התחנה המרכזית החדשה בע"מ נ' גיטי אהובים (ניתן ביום 18.5.2006).
אין גם ספק כי סילוק תביעה על הסף מבלי לבררה לגופה מהווה אמצעי קיצוני ובתי המשפט נוקטים משנה זהירות בשימוש בו, שמא תיפגע מעבר למידה הראויה זכות הגישה לערכאות (ראו למשל ע"א 9292/07 שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובנייה "שמעונים", פיסקה 6 (ניתן ביום 6.1.2010); רע"א 7473/14 עלומים נ' יהודה זרובבלי (ניתן ביום 12.1.2015).
- סמכותו של בית משפט של ערעור לדון בהשגות מי מהצדדים ביחס להחלטה אחרת של הערכאה הדיונית קבועה בסעיף52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד- 1984, כדלקמן:
"52. (ב)החלטה אחרת של בית משפט שלום בעניין אזרחי ניתנת לערעור לפני בית משפט מחוזי, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית המשפט המחוזי. רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה."
כאמור בסעיף זה, השגה על החלטה אחרת צריכה את רשותו של בית המשפט של ערעור, וזו תינתן רק כאשר סבור בית המשפט שהמתנה עד למתן פסק הדין הסופי וערעור על ההחלטה האחרת במסגרתו, תשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה.
- לטעמי, המקרה דנן נופל לגדר אותם מקרים חריגים בהם יש ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור, שכן המתנה לפסק הדין הסופי תביא להתנהלותו של הליך מיותר, תוך גרימת נזק והוצאות, והשחתת זמן שיפוטי. בעצם ניהול ההליך יש לטעמי כדי לגרום נזק להליך המבורך של בקשות ליישוב סכסוך ולגרוע מנכונות הצדדים לגבש הסכמות בהליכים מסוג זה.
- כמפורט לעיל, בין הצדדים התנהל הליך של יישוב סכסוך בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, אשר הסתיים בהסכם גירושין כולל, אותו אישר בית המשפט לענייני משפחה ונתן לו תוקף של פסק דין.
בחלוף כחצי שנה הגישה האם בשם הקטינות תביעה עצמאית למזונות. במצב דברים זה, יש לבחון בקפידה את התביעה ואת השאלה האם קמה לקטינות זכות להגשת תביעה עצמאית למזונות (להבדיל מתביעה להגדלת מזונות בגין שינוי נסיבות מהותי).
- בבג"ץ 4407/12 פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול (ניתן ביום 7.2.2013) (להלן "בג"ץ פלוני") נדונה בהרחבה סוגיית התביעה העצמאית של קטינים, על רקע הסכם גירושין כולל שערכו הצדדים. באותה פרשה מדובר היה בהסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני. אין ספק כי מדובר בסוגיה מורכבת, וההתלבטויות בה משתקפות בהלכה הפסוקה מזה כמה עשורים. בפרשת פלוני עמד כב' השופט י' עמית על התמורות שחלו בסוגיה לאורך השנים, תוך מעבר מ"המבחן הפרוצדורלי", שהותווה בע"א 404/70 עברון נ' עברון, פ"ד כה(1) 373 (ור' גם: ע"א 527/72 דוידסון נ' דוידסון, פ"ד כז(2) 20; ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3) 449), אל "המבחן המהותי", המקובל כיום, לפיו נבחנת השאלה האם בית המשפט או בית הדין שאישר את ההסכם בחן את צרכי הקטין (ר' גם בע"מ 7916/03 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(5) 183 [2005]). המעבר למבחן המהותי מצמצם לשיטתו את מוסד התביעה העצמאית, שגלומים בו חסרונות רבים, ונותן לבית המשפט מכשיר גמיש לתקן מעוות בעת הצורך.
על פי כב' השופט עמית, הבדיקה המהותית צריכה להתבצע בשני שלבים, באופן הבא:
"הגענו אפוא למסקנה שהפסיקה אוחזת עדיין במבחן הבדיקה המהותית. לטעמי, הבדיקה המהותית היא דו-שלבית:
בשלב הראשון, יש לבחון האם התקיים דיון ענייני במזונות הקטינים. כאמור, בהיעדר אינדיקציה לסתור, נקודת המוצא היא שבית המשפט בחן גם את עניינם של הקטינים כאשר אישר את הסכם הגירושין. ... אם התמלאה דרישה זו, בכך מסתיים מסענו והתביעה תיבחן במסלול של תביעה לשינוי מזונות עקב שינוי נסיבות מהותי.
...
בשלב השני יש לבחון האם בפועל הקטינים אכן קופחו בסכום המזונות שנפסק לזכותם בעת אישור הסכם הגירושין. במסגרת זו, על בית המשפט לבחון את גילו של הקטין, צרכי הקטין הבסיסיים, צרכיו המיוחדים והכנסות כל אחד מההורים. ככל שנמצא כי הקטין לא קופח במזונותיו, הרי שאין טעם "לפתוח" את ההסכם, אף אם לא נתמלאה הדרישה הראשונה של דיון ענייני במזונות הקטינים.
עם זאת, במקרה של קיפוח מהותי הזועק על פניו לגבי מזונות הקטין, מה לי תביעה עצמאית ומה לי תביעה להגדלת מזונות, בשני המקרים, שומה על בית המשפט לבחון מחדש את מזונות הקטין ..." (סעיף 19 לפסק הדין).
- כב' השופט נ' הנדל, באותה פרשה, הצטרף לעמדת כב' השופט י' עמית כי המבחן להכרעה בשאלה האם ההסכם מחויב את הקטינים הוא המבחן המהותי, לפיו "על מנת שהחלטות הנוגעות לקטינים במישרין, בכל עניין, יוכלו לחייבם, צריכות הן להתקבל על בסיס דיון מהותי שהתקיים בעניינם באופן המבטיח שטובתם נשקלה כשהיא לעצמה" (שם, פסקה 2 לפסק דינו של כב' השופט נ' הנדל).
יחד עם זאת, כב' השופט נ' הנדל הביע הסתייגות מהמבחן "הדו-שלבי", בציינו:
"אם בשאלת ההבחנה בין ענייני מזונות לשאר עניינים סברתי כי אין להרחיב את חריג התביעה העצמאית כהצעת חברי, הרי שבה במידה סבור אני גם כי אין להצר אותו באמצעות המבחן הדו שלבי המוצע. זכאים הקטינים לכך כי טובתם ועניינם יישקלו וייבחנו לגופם, בלא תלות ישירה בעניינים שבין הוריהם. זוהי תכליתו של חריג התביעה העצמאית. זכות זו איננה תלויה בשאלת הקיפוח בפועל. על כן, לשיטתי, בשערי הכניסה למסלול התביעה העצמאית עומד מבחן אחד, ואחד בלבד, הוא המבחן המהותי: האם עניינם של הקטינים נדון לגופו תוך שטובתם נשקלת באופן ברור ונפרד מיתר ענייני הגירושין? אם השבנו על שאלה זו בחיוב הרי שכדברי חברי "בכך מסתיים מסענו והתביעה תיבחן במסלול של תביעה לשינוי מזונות עקב שינוי נסיבות מהותי". (שם, פסקה 3 לפסק דינו של כב' השופט נ' הנדל).
- כב' השופט רובינשטיין פסק באותה פרשה כי על בית המשפט לבחון את מהות ההליך שהתנהל בעניין מזונות הקטין, כאשר תכלית ההליך הוא אי קיפוח הקטינים, לאמור:
"... בית המשפט למשפחה מתבקש לבחון בכל מקרה בראש ובראשונה את המהות, קרי, בשורה התחתונה, האם מה שנפסק לקטינים כמזונות – לאחר דיון ראוי – משקף את צרכיהם לאמיתם. הגישה המהותית היא איפוא עיקר, היא תכליתו של ההליך – אי קיפוח הקטינים. (סעיף א' לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין).
לאחרונה חזר והבהיר כב' השופט א' רובינשטיין כי השאלה היא האם בהליך הראשון בית המשפט/בית הדין "דן ופסק" מבחינה מהותית בעניין המזונות (בע"מ 6295/15 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום 25.10.2015).
- השופטים בבג"ץ פלוני נחלקו במידת מה גם בשאלת נטל ההוכחה. כב' השופט עמית סבר כי נטל ההוכחה רובץ על מי שמבקש להסתמך על ההליך הקודם ועל ההסכם שאושר במסגרתו, אולם "אולם הנטל אינו כבד, ודי להראות שאין אינדיקציה לכך שבית המשפט אכן לא נתן דעתו לשאלת המזונות בעת שאישר את ההסכם". כב' השופט נ' הנדל סבר כי נטל ההוכחה הראשוני רובץ על שכמו של הקטין התובע בתביעה החדשה ו"עליו להצביע על אינדיקציה לכך שעניינו נבלע בענייני הוריו והסוגיה לא נדונה מבחינה מהותית ונפרדת. או אז יעבור הנטל אל ההורה המבקש להסתמך על ההסכמים ועליו יהיה להוכיח כי התוצאה היא פרי שקילה ודיון לגוף עניינו של הקטין".
כב' השופט רובינשטיין לא נדרש לסוגיה זו.
- יישום אמות המידה וראציונליים עליהם עמד בית המשפט העליון בבג"ץ פלוני על נסיבות המקרה שלפניי מוביל למסקנה כי פסק הדין שאישר את הסכם הגירושין, במסגרת התובענה ליישוב סכסוך, מחייב את הקטינות ולא עומדת להן הזכות להגיש תביעה עצמאית (מקורית).
פסק הדין המאשר את ההסכמות בעניין המזונות ניתן, כאמור, במסגרת בקשה ליישוב סכסוך, שהוגשה בהתאם לתקנה 258כ לתקנות סדר הדין האזרחי.
כידוע, בקשה לישוב סכסוך היא דרך דיונית ייחודית לפתיחת הליך בבית המשפט לענייני משפחה. הבקשה היא בגדר "תובענה" ועל כן מקנה סמכות שיפוטית לבית המשפט לענייני משפחה ב"מרוץ הסמכויות" מול בית הדין.
בהתאם לתקנות 258כ-258כא לתקס"ד, בקשה ליישוב סכסוך נחשבת כהגשת תובענה כנגד בן-הזוג האחר בכל העניינים המפורטים בתקנה 258ז(1)-(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, קרי- "תובענה כספית או רכושית, לרבות סעד הצהרתי, פירוק שיתוף בנכס וסעד על-פי חוק יחסי ממון"; "תובענה למזונות ולמדור"; וכן "תובענה בענייני קטין שנושאה זכויות משמורת, חינוך, ביקור, הבטחת קשר בין קטין להורהו ויציאת הקטין מהארץ" (ר' בג"ץ 5918/07 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (פ''ד סג(2) 247).
- עם הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, מופנים הצדדים על-ידי בית-המשפט ליחידת הסיוע או לייעוץ או לפישור. יחידות הסיוע, שהוקמו מכוח סעיף 5 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, הן יחידות טיפוליות המופעלות על-ידי צוות בין-מקצועי הכולל עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים. גורמים מקצועיים אלה מסייעים בידי הצדדים ובידי בית המשפט לרדת לשורש המחלוקות ולפתור אותן – בין באמצעות גיבוש הסכם ובין באמצעות הכרעה שיפוטית (ר' דברי הנשיא ברק ברע"א 6558/99 חבס נ' חבס פ"ד נד(4) 337, 343-342 [2000].
תכלית ההסדר היא למנוע החרפה של הקרע ולעודד פתרון מחלוקות בין בני זוג בדרכי שלום (ר' בהרחבה בבג"ץ 5918/07 הנ"ל).
יש לזכור כי יחידות הסיוע הן חלק מבתי המשפט לענייני משפחה וההפניה אליהן נעשית רק באמצעות בית המשפט. ההליך הייחודי המתנהל בהן, במסגרת בקשה ליישוב סכסוך, מתנהל לכל אורכו בחסות בית המשפט.
- כאשר מוגשת בקשה לישוב סכסוך והצדדים מופנים ליחידת הסיוע, ההליכים יכולים לבוא לידי סיום באחד משני אופנים – אפשרות אחת היא שבני הזוג מגיעים להסכם ובהתאם לתקנה 258כד לתקס"ד בית המשפט רשאי לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף של פסק דין. האפשרות השניה היא שההליכים לגיבוש הסכם נכשלים ובית המשפט מורה על חידוש ההליכים לצורך בירור והכרעה שיפוטית. תובענות המוגשות במצב כזה נחשבות כאילו הוגשו במועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך.
- במקרה דנן, כפי שעולה מהבקשה ליישוב סכסוך בתיק י"ס 62968-12-13 , הבקשה הוגשה גם בשם הקטינות, שכן התבקש בה ליישב גם את עניין המזונות והתבקש בה להקנות סמכות ייחודית לבית המשפט לענייני משפחה גם בעניין המזונות.
עם הגשת הבקשה לישוב סכסוך הצדדים זומנו ליחידת הסיוע, שם התקיים תהליך ממושך של מפגשים של עו"ס היחידה עם שני בני הזוג ועם כל אחד בנפרד. יחידת הסיוע עדכנה מעת לעת את בית המשפט אודות ההליך. על פי עדכון מיום 19.2.2014 – התקיימה פגישה משותפת עם בני הזוג ופגישות נפרדות; התהליך טרם הסתיים והתבקשה ארכה של 60 ימים. בעדכון מיום 14.5.2014 עדכנה עו"ס יחידת הסיוע כי המשיכה להיפגש עם בני הזוג, ההליך טרם הסתיים ונדרשת ארכה של 60 ימים נוספים. בדיווח מיום 25.8.2014 מסרה עו"ס יחידת הסיוע כי המשיכה להיפגש עם בני הזוג, ההליך טרם הסתיים והתבקשה ארכה של 60 ימים.
ביום 23.9.2014 עו"ס יחידת סיוע עדכנה את בית המשפט כי הצדדים הגיעו להסכם, פנו לעו"ד על מנת שינסח את ההסכם משפטית והם מתכוונים להגישו לאישור בית המשפט.
ההליך של הבקשה ליישוב סכסוך הסתיים אם כן, במקרה דנן, באישור הסכם בהתאם לתקנה 258כד לתקס"ד ולא בחידוש ההליכים. יש לראות את פסק הדין המאשר את ההסכם כמעין "הכרעה" בעניינים שנכללו בבקשה ליישוב סכסוך, בפרט כאשר הם נכללים בהסכם שגובש. לאחר ההליך של בקשה ליישוב סכסוך, קשה, לטעמי, לראות בתביעה בעניינים שנכללו בבקשה ליישוב סכסוך ובהסכם משום "תביעה ראשונית". עמדה שונה, יש בה כדי לפגוע באופן ממשי בתכליות העומדות ביסוד ההליך הייחודי של בקשה ליישוב סכסוך, ובמרכזו העמדת כלים לבני זוג להסדיר מחלוקות בהסכמה, בליווי גורם מקצועי. "החלשתו" של ההסכם ושלילת נפקותו בעניין המזונות, חותרת תחת הרעיון המרכזי שיסוד הליך הבקשה ליישוב סכסוך.
כמו כן, נוכח המתווה הנורמטיבי של בקשה ליישוב סכסוך, יש לראות את הקטינות מבחינה פורמלית כצד להליך. עמדת האם כיום, המנסה "לנתק" את הקטינות מאותו הליך, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין ואף מעלה חשש לחוסר תום לב דיוני וניצול לרעה של הליכי משפט. וכבר נפסק לא פעם כי אין לאפשר ניצול לרעה של הליך הבקשה ליישוב סכסוך רק כדי להשיג יתרון טקטי במסגרת "מרוץ הסמכויות" (בג"ץ 5918/07, פסקה 40 לפסק דינה של כב' הנשיאה ד' ביניש).
- לטעמי, הליך גיבוש ההסכם ואישורו בבית המשפט לענייני משפחה מקיים גם את דרישת "המבחן המהותי" על פי בג"ץ פלוני.
אמנם, אין חולק כי במסגרת הבקשה ליישוב סכסוך לא התקיים הליך נפרד ומובחן בנושא המזונות. כלל העניינים הנוגעים לפירוק התא המשפחתי ובכלל זה רכוש, מזונות, משמורת והסדרי ראייה, נכללו בבקשה ליישוב סכסוך.
אך מעיון בהסכם ובכתבי בי דין של הצדדים עולה כי נושא המזונות נדון בין הצדדים בהליך של יישוב הסכסוך. הצדדים הגיעו לשורה של הסכמות בעניין זה, גם אם, בסופו של יום, בהסכם האם לא קיבלה את כל מבוקשה, ובפרט בעניין מחציות צהרונים וחוגים. לטעמי, אין לראות בהתנהלות ביחידת הסיוע כהתנהלות מול גוף חיצוני, במנותק מההליך השיפוטי. המפגשים ביחידת הסיוע, בהם נדונו ונשקלו צרכי הקטינים עובר לגיבוש ההסכם, הם חלק מהותי מבירור התובענה הייחודית של יישוב סכסוך.
יתרה מכך, עיון בהסכם עצמו מלמד כי בגיבוש ההסכם ניתנה הדעת לצורכי הקטינות. הצדדים פירטו בהסכם - על פני 12 סעיפי משנה - את נושא המזונות. לצד הסכום הבסיסי של 2,000 ₪ לכל קטינה ומחצית גן לקטינה ש', מפרט ההסכם גם הוצאות חריגות, הצמדה, הוצאות רפואיות, מחצית עלות קייטנות, מזונות בתקופת השירות הצבאי והסדר מיוחד להבטחת המזונות במקרה של יציאת המבקש מן הארץ. למקרא ההסכם מתקבל הרושם שההסכם הוא פרי שקילה ובחינה של עניין הקטינות.
- לגבי הליך האישור בבית המשפט, נקודת המוצא היא שבית המשפט שאישר את ההסכם בחן גם את עניינן של הקטינות. נקודת מוצא זו לא נסתרה והיא תואמת את תוכנו של פסק הדין, עליו לא הוגש ערעור והוא בבחינת פסק דין חלוט.
על פי גישת כב' השופט עמית בבג"ץ פלוני, שהיא המחמירה ביותר עם המבקש מבחינת נטל ההוכחה, היה עליו להראות שאין אינדיקציה לכך שבית המשפט לא נתן דעתו לשאלת המזונות בעת שאישר את ההסכם. על פי גישת כב' השופט הנדל, היה על הקטינות להצביע על כך שעניינן נבלע בענייני הוריהן והסוגיה לא נדונה מבחינה מהותית ונפרדת.
כך או אחרת, בפסק הדין שאישר את ההסכם, בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (כב' השופטת א' אשקלוני, ס"נ כתוארה אז) קבע מפורשות כי "הסדרי המזונות המפורטים בהסכם נראים לי נאותים בנסיבות העניין". די בקביעה זו כדי להרים את הנטל להראות שאין אינדיקציה לכך שבית המשפט לא נתן דעתו לשאלת המזונות. על קביעה זו לא הוגש ערעור והיא בבחינת פסק דין חלוט.
קל וחומר כי הקטינות לא עמדו בנטל להראות כי עניינן "נבלע" ובית המשפט לא נתן דעתו בנפרד לשאלת המזונות. יש לזכור כי על פי הפרוטוקול, בית המשפט הסביר לצדדים את משמעות ההסכם במעמד הדיון, ומכאן שכל הוראות ההסכם, לרבות ההוראות המפורטות בעניין מזונות הקטינות, עמדו לנגד עיניו ולנגד עיני הצדדים במעמד אישור ההסכם.
מכאן, לשיטת כב' השופט י' עמית, ובוודאי לשיטת כב' השופט נ' הנדל, אין אינדיקציה מפסק הדין לכך שבית המשפט לא נתן דעתו לשאלת המזונות בעת שאישר את ההסכם שגובש בהליך הבקשה ליישוב סכסוך.
- בנוסף, אם פוסעים במתווה הדו-שלבי שהתווה כב' השופט י' עמית ובוחנים האם הקטינים קופחו בסכום המזונות שנפסק לזכותם בהסכם הגירושין, הרי שמתקבל הרושם כי הקטינות לא קופחו, בוודאי לא "קיפוח קיצוני" שמחייב את פתיחת שערי בית המשפט בתביעה עצמאית.
סכום המזונות בו חויב המבקש עבור כל קטינה עולה על הסכום שמצוי בידיעה השיפוטית לסיפוק צרכים הכרחיים של קטינים. גם בהינתן שהסכום כולל הוצאות מדור והחזקת מדור, אינו בו משום "קיפוח מהותי הזועק על פניו", כזה המחייב את בית המשפט לפתוח את ההסכם ולדון בתביעה עצמאית למזונות. יש לזכור גם כי שאלת הקיפוח לא נבחנת אך באספקלריה של חיוב האב במזונות הקטינים. השאלה היא האם ההסדר הכולל, לרבות חיובים שנטלה האם על עצמה, מקפח את הקטינים והם נמצאים חסרים (ר' עמ"ש 24362-04-14 ד' ר' נ' י' ר' (ניתן ביום 11.10.2015). על פי כתב התביעה, בעת החתימה על ההסכם השתכר המבקש 8,000 ₪ לחודש (סעיף 9). האם משתכרת, על פי כתב התביעה, 9,000 ₪ בחודש (מעיון בתלושי השכר שצורפו לתביעה החדשה עולה כי לאם הכנסות בהיקף של 10,500 ₪ נטו).
מכל מקום, נוכח ההכנסות הנטענות שהיו לאם בעת חתימת ההסכם, דומה כי היו בידיה האמצעים להשלים את הדרוש לקטינות, כך שהקטינות אינן "מקופחות" מדמי מזונות בשיעור 2,000 ₪ לחודש, בתוספת מחצית גן ומחציות נוספות.
נמצא כי גם במבחן הקיפוח אין כדי לסייע למשיבות.
- כידוע, בקשה לסילוק על הסף מתבררת על יסוד ההנחה שכל העובדות הנטענות בכתב התביעה יוכחו בהמשך. במקרה דנן, כלל לא נטען בכתב התביעה או בכתבי בי דין נוספים שחרף האמור בפסק הדין, בית המשפט לא בחן את סוגיית המזונות. יצוין גם כי ככל שהמשיבה סברה כי נפלה טעות בפסק הדין, מצופה היה כי תגיש ערעור. המשיבה לא הגישה ערעור ובתביעה החדשה נמנעה מלהתייחס לקביעה זו בפסק הדין, שהינו פסק דין חלוט.
במצב דברים זה, ולנוכח מכלול השיקולים שפורטו לעיל, אין מקום לתביעה מקורית עצמאית בשם הקטינות.
על בית המשפט קמא היה להיעתר איפוא לבקשה לסלק את התביעה על הסף.
מובהר כי אין באמור כדי לשלול מן המשיבות אפשרות להגיש תביעה להגדלת מזונות, ככל שהן סבורות כי מאז ההסכם חל שינוי נסיבות מהותי שמצדיק תביעה להגדלת מזונות.
יצוין גם כי ככל שבפי האם טענות מתחום דיני החוזים כנגד ההסכם ונסיבות כריתתו, ראוי היה להן שתועלנה במסגרת תובענה מתאימה לביטול ההסכם, ואין מקום להידרש אליהן באופן אגבי במסגרת "תביעה עצמאית" למזונות הקטינות, ובאופן "מוגבל" לעניין המזונות.
בסיכום הדברים, הערעור מתקבל.
החלטת בית המשפט קמא מיום 12.7.2015 מבוטלת ותחתיה על אני מורה על סילוק על הסף של התובענה בתמ"ש 41063-04-15.
המשיבות יישאו בהוצאות המבקש בסך של 10,000 ₪.
מתירה פרסום ההחלטה ללא שמות ופרטים מזהים.
ההחלטה תישלח לב"כ הצדדים.
ניתנה היום, ט"ז טבת תשע"ו, 28 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.